אשמדאי החנטריש

כשתרבויות ולשונות באות במגע, הן משפיעות אחת על השנייה. דוגמאות להשפעות על העברית ועל התרבות הישראלית אפשר למצוא בשמות עסקים רבים ובעסקים עצמם: מסעדות עם מטבחי עולם, קניונים, פאבים ועוד. עם ישראל בא במגע עם לשונות ותרבויות רבות במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו. ההשפעות האיראניות על היהדות ועל השפה העברית הן מרחיקות לכת, וכוללות עניינים של אמונה (למשל אחרית הימים), מצוות (למשל החמרה במצוות נידה) ושאילות מילים, החל מהפרסית העתיקה (זמן), דרך הפרסית האמצעית (בוסתן) וכלה בפרסית החדשה (אשכרה!).

בהרצאה בת שעה וחצי מתוודע הקהל לתופעת המגע בין תרבויות ולשונות בכלל ולהשפעות האיראניות על לשוננו ותרבותנו בפרט, כולל המשמעויות המקוריות של המילים האיראניות.



מבוא לתרבות איראן הקדומה (6)

יום שלישי, 6 באוקטובר, 2009

מתוך המבוא לסדרה “תרבות איראן הקדומה” ששודרה באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

תקציר הפרקים הקודמים: 1 2 3 4 5
בין הפרסית האמצעית לפרסית החדשה יש תקופת חפיפה. הפרסית האמצעית מתועדת עד המאה העשירית לערך, בסוף הדרך כבר יש לה מאפיינים של פרסית חדשה. פרסית חדשה מתועדת החל מהמאה השמינית, והנה הנקודה לגאווה לאומית – הטקסטים הקדומים ביותר בפרסית חדשה הם באותיות עבריות ונכתבו על ידי יהודים!
מדובר בכתובות סלע במדבר באפגאנסתאן, שכתבו כנראה סוחרים לפני מותם. טקסט קדום נוסף הוא מכתב של סוחר שנמצא בחורבות מקדש בודהיסטי בסין, כתוב פרסית באותיות עבריות. עד לפני כשנתיים תיארכו את המכתב למאה השמינית על סמך בדיקות פחמן. לפני מספר שנים הגיע לספרייה אוניברסיטאית בבייג’ינג סיני חביב ששאל אם מעניין אותם פתק שעובר אצלו במשפחה. חוקר צעיר בשם ז’אנג ז’אן חקר את “הפתק” וגילה שמדובר במכתב המשך באותו כתב, המזכיר את שמות אותן הדמויות, ומתאר אירועים היסטוריים שקרו בסין ובטיבט בתחילת המאה התשיעית לספירה. ז’אנג הציג את תגליתו בכנס שנערך בווינה בספטמבר 2007 [במקביל להרצאה שלי! הבני $%#&!].
ההבדלים בין הפרסית האמצעית לחדשה הם הרבה פחות דרמטיים מאשר ההבדלים בין פרסית עתיקה לאמצעית. הם מתבטאים בעיקר במערכת הפועל – בפרסית חדשה בוטל ההבדל בין פעלים עומדים ופעלים יוצאים – עכשיו כולם נוטים כמו פועל עומד; הייתה שאילה מסיבית של מילים מערבית, ומערכת הפועל גדלה, הסתעפה והסתבכה – אבל ללא כל דמיון לפרסית העתיקה. מערכת הפועל של פרסית חדשה דומה יותר לצרפתית של היום [בפרסית עתיקה רוב צורות הפועל הן סינתטיות, כלומר פשוטות, דהיינו מילה אחת הבנויה מצורנים. כמו he wants. בפרסית חדשה רוב צורות הפועל הן פֶּרְיפְרַסְטִיּוֹת, כלומר מורכבות מצורה קפואה של הפועל + פועל עזר כמו I have wanted.
פרסית חדשה, נכתבת בדרך כלל באותיות ערביות, אבל לא תמיד: יהודים המשיכו עד לאחרונה לכתוב בכתב עברי – אותיות מרובעות או כתב רש”י, ובקווקז ובבוכרה כותבים באותיות קיריליות.
במאה השלוש עשרה פקד אסון נורא את איראן וסביבותיה: הכובש המונגולי השתולל, החריב קהילות ועקר אחרות ממקומן, והתושבים היו עסוקים בהישרדות ולכן לא כתבו כמעט. עד לפני מעט יותר ממאה שנה נהוג היה לחשוב שכמעט לא הייתה ספרות פרסית חדשה לפני התקופה המונגולית, ובמאה השנים האחרונות מתגלים בזה אחר זה כתבי יד, רבים מהם יהודים, בפרסית חדשה קדומה מלפני הכיבוש.
אחרי הכיבוש המונגולי השפה משתנה מעט מאוד, ודובר פרסית של היום יכול להבין בנקל טקסט מלפני אלף שנים, ובקצת יותר מאמץ – גם שירה מהמאה הארבע עשרה.
עד עכשיו דיברתי על יהודים רק בהקשר של פרסית יהודית קדומה, אולם ההיסטוריה של עם ישראל שזורה בזו של העם האיראני כבר מהמאה השמינית לפני הספירה. עם גלות אשור התחלנו לבוא במגע עם האיראנים. על פי המסופר במגילת אסתר, בתקופה האח’מנית הקשרים היו לרוב טובים. בתלמוד מוזכרת מספר פעמים המלכה אִפְרָא הוּרְמִיז, שהעריצה את הרבנים ובמיוחד את רבא, גם על הקשרים שלהם עם אלוהים וגם על מומחיותם בסוגיות של נידה.
ארבעה מבין ספרי המקרא נכתבו בסביבה איראנית מובהקת – דניאל, עזרא ונחמיה ואסתר. מבין הספרים האחרים, אלה שנכתבו בתקופת הגלות ולאחריה, בתקופת בית שני, מציגים מאפיינים איראניים שעוזרים לחוקרים לתארך אותם. למשל מילים פרסיות כמו גזבר ופתגם, או ענייני אמונה כמו השטן כישות רוחנית רעה, או אחרית הימים.
מאחר שהאיראנים היו הרוב השולט, אנחנו קיבלנו מהם אמונות ומנהגים שיפורטו לקראת סוף הסדרה בהרצאה על השפעות איראניות על היהדות ועל האסלאם.
גם העברית הושפעה רבות מהפרסית. ההשפעות על העברית כוללות מילים שאנו רואים בהן חלק בלתי נפרד מהעברית, כמו זמן ודת, מילים גבוהות שנשאלו דרך ארמית – כמו גושפנקה ופוזמק,  מילים גבוהות אבל פחות שנשאלו דרך ערבית, כמו ראז ובוסתאן, ומילות סלנג שהגיעו דרך רוסית או תורכית, כמו בלגן וצ’ימידן. למילים אלה תיוחד הרצאה משלהן.
בסוף הסדרה אני מקווה שהאסוציאציות העולות מן השם איראן ישתנו למילים כמו חנטריש ואשמדאי, ולמאפיינים המרתקים והמוזרים לעיתים של דת איראן הקדומה, שייפרשו במהלך ההרצאות הבאות.

***

תמה ונשלמה סדרת הפוסטים מההרצאה "מבוא לתרבות איראן הקדומה".

והנה ההזדמנות שלכם להשפיע: מה הייתם רוצים הלאה?

לעשות דברים דומים עם הרצאה נוספת בסדרה (ואתם מבטיחים בכל זאת לקנות את הספר לכשייצא)?

סדרה אחרת בפורמט דומה שמבוססת על מאמר אחר שכתבתי (ואצטרך לתרגם מאנגלית)? מבטיחה לבחור רק את אלה שיכולים לעניין גם את הקהל שלא עוסק בבלשנות בחיי היומיום.

סדרת פוסטים שעומדים גם בפני עצמם, אולי גם לארח כותבים נוספים, על שפות מסוימות?

להפסיק עם הפוסטים בהמשכים?

משהו אחר שלא חשבתי עליו?

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת   הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני איראן הקדומה). צרו קשר מכאן.

לאשפז את האושפיזין

יום שבת, 3 באוקטובר, 2009

לכבוד חג הסוכות – טרי טרי ישר מהבוידעם – פינתי בתוכנית העולם הבוקר בשנה שעברה.

בטלוויזיה יש גבול לחפרנות וגם הגבלת זמן, אבל פה אני יכולה לחפור עד סין. אז בהמשך לשיחה הקוצנית…

מוצאו של ה-צ העברי בשלוש פונמות שמיות שונות. בערבית שלוש הפונמות האלה עצמאיות לגמרי, ובארמית אחת נשארה צ ושתי האחרות התאחדו, לפחות בכתיב, עם פונמות אחרות:

- ص צאד (מבוטא כ-ס נחצי), בארמית נשאר צ. אלה מכם שהיו מספיק גדולים במלחמת המפרץ הראשונה זוכרים בוודאי שהיו יורדים על מעריב שכתב צדאם במקום סדאם. אז זהו, שזה התעתיק המדויק. הם דווקא צדקו. המילה שהזכרתי בהקשר זה הייתה קֵץ, ארמית קִצָּא, מהשורש לקצוץ. בערבית אין המילה המדויקת קץ, אבל השורש — לקצוץ — הוא בערבית قصّ (מתועתק קצ, מבוטא קַסַּ).

- ظ ט'א (מבוטא כ-th קולי, נחצי), ארמית ט. זה ה-ז בשמו של חאפז אסד המנוח (בעצם חאפט', אבל אפילו מעריב לא כותב כך). המילה שהזכרתי בהקשר זה הייתה קיץ – בארמית קיט (שנשאלה כמות שהיא במשמעות – נו – קַיִט), ערבית قیظ (מתועתק קַיט', מבוטא משהו כמו קַיז). אותה צ קיימת במילה צהריים – ערבית ظـُهر (ט'הר, זוּהְר), ארמית טיהרא. משמעות השורש השמי היא לזהור, להיות בהיר (גם במובן של אור וגם במובן של ברור). יש המקשרים בין שני השורשים – צהר ו-זהר. הפועל הצהיר במשמעות שאנו משתמשים בה היום הוא תחדיש של אליעזר בן יהודה, על בסיס אותו שורש ערבי בבניין המקביל להפעיל (اِظها ر ותסלחו לי שאני חושבת את זה במבטא פרסי – אֶזהָאר, ומנקדת כמו בפרסית). בעברית מקראית משמעות הפועל הצהיר היא עשה יצהר (שמן זית), ובעברית של תקופת הביניים – התבהר. זהו גם השורש של צֹהַר, שדרכו נכנס אור. דרך אגב, משמעות נוספת של צוהר (בהמשך לדיון שהתחיל בקלס לקלס) היא זוהר, וגם זנית (פריט טריוויה חביב – זנית ואזימוט באים מאותה מילה בערבית, זנית מהיחיד ואזימוט מהרבים).

ג'קי שאל אותי על קוץ, וכנראה שיש סיבה לכך שלא הכללתי אותו בתחקיר: אין מקבילות ידועות בארמית ובערבית, ובאכדית יש רק צ אחד. לפי מילון קליין יש שורש ק.ו.ץ (שהוא אינו מקשר ל-קוֹץ) שמשמעותו לשנוא ("קצתי בחיי"), ובו ה-צ היא מהסוג השני – ט. לפי קליין יש קשר ל-להקניט, וצורת ה-שפעל של השורש היא לשקץ.

- ض דאד (מבוטא כ-ד נחצי), ארמית ע או ק (תלוי בניב). זהו ה-ד ב-תפדל, וגם בשם הכפר ביאדה (بیا ضة) בוואדי ערה (שבשלטי מע"צ כתוב כ- بیا دة – חוסר כבוד שמשגע אותי). המילה הידועה ביותר ב-צ הזאת היא ארץ – ערבית ارض (ארצ', אַרְד) – ארמית ארעא, אבל גם ארקא, ומכאן גם הארקה. זה אולי גם הקשר בין צאן ו-מקנה (זאת בטוח ה-צ הזאת — ארמית סורית ענא, ארמית מצרית קן, ערבית ضأن צ'אנ — מה שלא בטוח הוא אם מקנה בא מאותו שורש בצורתו הארמית או מהשורש ק.נ.ה, כמו שלימדו אותנו בכיתה ב').

כאשר אותה אות מייצגת יותר מפונמה קדומה אחת, יש לכך שתי סיבות אפשריות:

1. מדובר בהוֹמוֹגְרָפִים - כלומר אותה אות ייצגה שתי הגיות שונות (המונח הומוגרפים מתייחס בד"כ למילים שכתובות אותו דבר, כמו שלמה). אנחנו יודעים על שני מקרים כאלה בעברית: ח עברית מקבילה גם ל-ح (ח גרונית) ערבית כמו ב- نـَحنُ נַחְנֻ (אנחנו), וגם ל-خ (ח' של אשכנזים, או בשמה ה"מדעי" – ח' מלוכלכת), כמו ב-خمس חַ'מְס (5). אנחנו יודעים שלפחות בתקופה שבה נכתב תרגום השבעים, עדיין היה הבדל בהגייה, ולכן ההבדל בתעתיקי שמות שונים עם ח: ח גרונית מתועתקת ככלום , כמו ב-Isaac, ו-ח' מלוכלכת – כ-X (חִי), כמו ב-Rachel. אות נוספת שמייצגת שתי הגיות שונות היא ע: בערבית יש ع (ע גרונית) ו-غע' מלוכלכת, שההגייה שלה היא כמו ג רפה, כלומר בין ג ל-ר (היה לפני כמה שנים מחבל שבידיעות קראו לו רנימאת ובמעריב גנימאת. בערבית זה היה ב-غ. זה גם ה-ג' ב-בורגול וב-ברגותי). בתרגום השבעים מתעתקים את ה-ע' הגרונית ככלום (Akkaron Ekron), ואת המלוכלכת כגמא: Gaza, Gomorrah.

בשני המקרים האלה, בעת תחיית השפה, ההומוגרפים הפכו הפכו גם להומופונים, כלומר שתי פונמות שמבוטאות אותו דבר (כמו ת-ט, כֿ-ח ו-א-ע בעברית של רובנו). ישי נוימן, שמסיים בימים אלה דוקטורט בבלשנות בפריס בנושא השפעת הכתיב על השפה, הבטיח לכתוב לי (ולכם) פוסט בנושא מייד אחרי שיגיש את התזה.

2. מדובר בהומופונים, כלומר הפונמות לא רק נכתבו אותו דבר אלא כבר בוטאו אותו דבר. מבחינה סינכרונית (כלומר ב"כאן ועכשיו" של השפה, לעומת הראייה ההיסטורית, שנקראת דיאכרונית) זאת כבר פונמה אחת. במקרה של צ, אפשר לדעת שכבר בתקופת התנ"ך היה מדובר בפונמה אחת, כי בתרגום השבעים כל ה-צ מתועתקות כ-Z (מבוטא dz). זה קצת מביך בשמות כמו צביה Zibiah, אבל נתגבר.

הוכחה נוספת לאיחוד, לפחות של שתי הפונמות הראשונות (צ ו-ט), היא משחק המילים בנבואת עמוס (ח:א-ב): א כֹּה הִרְאַנִי, אֲדֹנָי יְהוִה; וְהִנֵּה, כְּלוּב קָיִץ.  ב וַיֹּאמֶר, מָה-אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס, וָאֹמַר, כְּלוּב קָיִץ; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, בָּא הַקֵּץ אֶל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל–לֹא-אוֹסִיף עוֹד, עֲבוֹר לוֹ.

משחק המילים עוד יותר יפה ממה שנראה על פניו, כי זה גם משחק מילים בין הניבים השונים של העברית בתקופת המקרא. העברית שאנחנו מדברים היום היא עברית יהודאית, כלומר של ממלכת יהודה. היה גם ניב של ממלכת ישראל, שידוע לנו מלוחות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, למשל לוח גזר. בניב הישראלי, היה כיווץ דיפתונג (נכון שהמונח הזה מחזיר אתכם למורה זהבה בכיתה ז'?) בכל המילים במשקל פַּיִל (זית, יין, בית וכו') והן הופכות ל- זֵת, יֵן, בֵּת (הלוחות לא מנוקדים, הניקוד הוא השערה של החוקרים). קצת דומה למה שקורה בניב שלנו בסמיכות: זֵית שמן, יֵין פיגולים, בֵּית בד. מכיוון ש-קַיִץ בניב היהודאי מקביל ל-קֵץ בניב הישראלי, פירוש החלום של הנביא עמוס הוא שיבוא הקֵץ על ממלכת ישראל.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני אופטימיות). צרו קשר דרך כאן.

ג'קי שאל אותי על קוץ, וכנראה שיש סיבה לכך שלא הכללתי אותו בתחקיר: אין מקבילות ידועות בארמית ובערבית, ובאכדית יש רק צ אחד. לפי מילון קליין יש שורש ק.ו.ץ (שהוא אינו מקשר ל-קוֹץ) שמשמעותו לשנוא ("קצתי בחיי"), ובו ה-צ היא מהסוג השני – ט. לפי קליין יש קשר ל-להקניט, וצורת ה-שפעל של השורש היא לשקץ.