עברית וחיות אחרות

לא, זאת לא טעות של התאמת האוגד לנשוא במקום לנושא. זאת טעות בהתאמת האוגד לנושא.

בעצם,  בבלשנות תיאורית לא מדברים על טעויות אלא על הסיבות לשינויים בשפה, או לחריגות מהנורמה. ומי קובע את הנורמה?

בעברית – האקדמיה ללשון העברית. האקדמיה השיקה את אתרה החדש, וזוהי הרשומה השנייה בפסטיבל האקדמיה של עברית וחיות אחרות. הפוסט הראשון היה על המילה אקדמיה.

אחרי הבגרות בלשון, קיבלתי שאילתא מיהודה, בזו הלשון:

אחת השאלות של כיתה י"א היתה על "מצלמות שיפעלו עשרים וארבע שעות".
אם אינני טועה, עדיין לא עדכנו את הכללים והמצלמות "תפעלנה" ולא "יפעלו".
"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

אני עניתי לו שכבר בשנות התשעים היה נורמטיבי (כלומר מותר מבחינת האקדמיה) להשתמש בצורות הזכר במקום נקבה בנוכחות ובנסתרות בעתיד. בשנות התשעים לימדתי באולפני הקיץ של האוניברסיטה העברית, וכשלימדנו הטיות פעלים, לימדנו "אתם/אתן תעשו" "הם/הן יעשו". היו לנו תלמידים שלמדו עברית מקראית, בעיקר גרמנים, וזה בלבל אותם. הם המשיכו לומר "תסבורנה" במקום "יחשבו", ואנחנו קיבלנו גם את הצורות האלה, כתבנו להם על המבחנים שזו לא שגיאה, אבל לא משתמשים בזה. רק חסר היה לנו שהם ילכו אחר כך למחנה יהודה וידברו על העגבניות בצורת נסתרות.

אבל אז בדקתי באתר האקדמיה מתי הותר השימוש הזה, ונוכחתי לדעת ש…

ובתרגום חופשי: בלשון חכמים (עברית בתר מקראית, כלומר עברית שאחרי תקופת המקרא) השתמשו בלשון זכר עבור נוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי, וזה קרה גם כמה פעמים בתנ"ך. לכן זה מותר וקביל גם בלי שהאקדמיה תאשר את זה.

אחת הביקורות על האקדמיה ללשון העברית היא שהיא מאשרת חריגות מהנורמה (להלן: שגיאות) רק מפני שהן קיימות בשלבים קודמים של העברית, מלפני שהמציאו את הדקדוק הנורמטיבי.

לפני כשנה סערה הארץ אחרי שהעיתונות גילתה החלטה אחרת (שגם עליה ידעתי לפני למעלה מעשור), שבה התירה האקדמיה לבטא תועבות כגון ניסֵיתי, גילֵיתי, כי הצורות האלה קיימות במקרא ובלשון חכמים, וכידוע אנשים שאומרים קיוֵיתי אומרים כך בשל בקיאותם הרבה בלשונו של הנביא.

הבעיה היא שכמעט כל השגיאות האפשריות מתועדות בעברית המקראית או הבתר מקראית. לפני מספר חודשים יצאתי  בקריאה נרגשת לאקדמיה ללשון עברית להכיר ב-ת' השימוש, שהרי היא קיימת בלשונו של גיבורנו בר כוכבא.

אספתי עבורכם מקבץ חריגות תנ"כיות מהנורמה, לא מכל המקרא. רק משני הפרקים הראשונים של הספר האהוב עליי, מגילת אסתר:

א:יז: כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן: בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו–וְלֹא-בָאָה.

ב:ג וְיִקְבְּצוּ אֶת-כָּל-נַעֲרָה-בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים

ב:ו אֲשֶׁר הֶגְלָה, נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל

ב:יד וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי

ב:יז וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים

ב:כא קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ

מורי ורבי פרופ' שאול שקד הגדיר פעם שפה חדשה כ"הצטברות של הרבה שגיאות של הרבה אנשים". זה היה כששאלנו אותו איך החליטו שעד כאן פרסית אמצעית, מכאן פרסית חדשה. במעבר הזה, דרך אגב, היו כמה מאות שנים של חפיפה בין השפות. אני רוצה להתעכב כאן על המילה "הרבה". בעיניי ההחלטה להתיר את השימוש בצורות הזכר לנוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי (מצלמות שיפעלו) היא נכונה לא רק מפני שהיא מופיעה בלשון חכמים, אלא כי היא דרך המלך בלשון חכמים. אבל יותר מכך, מפני שזוהי דרך המלך בעברית המדוברת בת זמננו. הצורות "שמנה לב" "תקראנה" וכו' קיימות היום כמעט רק בלשונן של מורות לספורט ולמלאכה. לפי סקר שערכתי, גם במגזר הדתי, שם הכיתות נפרדות, רוב המורות בבתי ספר של בנות משתמשות בצורת הנוכחים ("צאו להפסקה"  ולא "צאנה להפסקה"). לעומת זאת גיליתי באותו סקר, שמורות בחוג למגדר באוניברסיטת ת"א משתמשות בצורת הנוכחות גם אם יש זכרים בכיתה.

אלט-טאב: השמועה הגורסת שהאקדמיה ללשון העברית התירה להשתמש בלשון נקבה אם הרוב הן בנות, היא אגדה אורבנית. שווה פוסט נפרד. שיפט-אלט-טאב (זה מה שהחלטנו בסוף, נכון?)

אז אפילו כטהרנית, אני מקבלת את "בואו, בנות". אבל ניקֵיתי? בחייכם.

אז מה השורה התחתונה שלי, הפעם כטַהֲרנית?

העברית לדורותיה מלאה בשגיאות (או בסטיות מהנורמה, אם לנקוט לשון תארנית). האקדמיה ללשון העברית היא הסמכות בענייני עברית נורמטיבית בת זמננו, אבל מרוב גמישות היא מפספסת את המטרה. אי אפשר להכשיר כל שרץ רק מפני שהוא קיים גם בתנ"ך או בלשון חכמים, כי רוב השרצים קיימים שם. כמו כן, אי אפשר לצפות מאיתנו (וגם אף אחד לא מצפה) שנדבר עברית תנ"כית נורמטיבית. אני לא מכירה אף אחד  שאומר "וָיֹאמֶר". וכשאני אומרת אף אחד אני מתכוונת אפילו לא סבתא שלי ואפילו אפילו לא  ידיד המשפחה ד"ר בועז שכביץ ז"ל, שהייתה לו העברית המשובחת, התקנית והגבוהה  ביותר ששמעותי מעודי. אם אנחנו לא מחייבים בנורמות שכבר אינן מקובלות היום, אנחנו גם לא צריכים להתיר את הסטיות מהנורמה רק מפני שהן קיימות. אפשר להתיר אם הן רווחות בכל שכבות הציבור היום.

ומה נעשה עם העובדה שהצורות קיוֵיתי, ניסֵיתי קיימות בלשון הדיבור של חלקים מהעם?

לזה אני עונה — אותו דבר שנעשה עם זה שחלקים גדולים מהעם אומרים שמונָה עשרה, שמונָה מאות, וכמובן עשר שקל.

הגיע הזמן שגם בעברית החדשה יהיו שפה ספרותית ושפה מדוברת, כאשר לספרותית יש חוקים נוקשים ומחייבים, ואת המדוברת רק מתארים. חוקי העברית הספרותית לא חייבים להיות בדיוק כמו אלה של העברית המקראית, הבתר מקראית או כל עברית אחרת. גם אין חובה לכתוב ספרות רק בספרותית. כתבתי כאן לפני  זמן מה על הארי פוטר בפרסית. אחד הדברים שהכי שיגעו את התלמידים שלי הוא שדמבלדור מדבר מדוברת. בעיתונים ובחדשות חייבים לכתוב ולדבר בספרותית, אבל בכל המדיה האחרים הדבר נתון לבחירת הדובר. את הספרותית גם צריך ללמד בבית הספר כמעט כשפה זרה.

אני משערת שגם כשיפרידו בין עברית חדשה ספרותית לבין המדוברת, אני, וגם רוב קוראיי היקרים, עדיין נמשיך לדבר ספרותית. אבל אני חושבת שפחות נזדעדע מכל מיני שגיאות שעושים אנשים, כי הן יוגדרו כשפה אחרת.

ומי יחליט מהם חוקי הספרותית, אילו סטיות מהנורמה קבילות ואילו ייחשבו שגיאות?

את זה אני משאירה לאקדמיה ללשון העברית. ואת החוקים אפשר לשנות על פי הנורמות שישתנו בציבור.

כי בסך הכול, הטעויות של היום הן החוקים של מחר.

הן.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני המחר). צרו קשר להזמנת הרצאה.

תקציר מנהלים: בצורה התקנית "יָשן" לא חל המעתק הכנעני, כמו בפעלי מצב נוספים.

הצורה "יוֹשֵן" היא תוצאה של יישור פרדיגמה.

מתוודה idokius@: עילגויות שאני אוהב: יושן, להוזיז (זה היה אחרי צ'ט איתי שבו אני אמרתי להזיז והוא התעקש על להוזיז).

ששש.... עידוק יושן

יושן שוב מחזיר אותי להבחנה הבלשנית הראשונה שלי, בגיל שלוש: "סבתא בתיה ישנה וסבתא אסתר יושנת", וגם אל המעתק הכנעני, שהופיע בשני הפוסטים האחרונים, ואל תופעה שנקראת יישור פרדיגמה.

הצורה התקנית יָשֵׁן שייכת לקבוצת פעלים שנוטים בבניין קל (פעל), והבינוני (הווה) שלהם אינו פּוֹעֵל כי אם פָּעֵל. לקבוצה זו שייכים בעיקר פעלי מצב — מצב סטטי או שינוי מצב (שָׁמֵן, רָזֶה, רָעֵב, צָמֵא, לָמֵד ועוד). הסיבה לכך שקיימות שתי הצורות השונות האלה בבניין קל היא המעתק הכנעני. כזכור, בענף הכנעני תנועות ā בהברות מוטעמות הפכו ל-ō. הבינוני הפועל השמי המקורי היה פָּעֵל, כמו בערבית עד היום — فاعِـل. הערבית מוטעמת עד היום בהברה הראשונה (פאעל). זה היה כנראה המצב בשמית לפני שהתפתחה העברית: הבינוני הפועל היה במקור מלעילי (הטעם על ההברה הראשונה), ולכן היא הפכה ל-ō. בפעלים מעטים הבינוני הפועֵל היה מלרעי (הטעם על ההברה האחרונה), כלומר ההברה הראשונה לא הייתה מוטעמת ולכן לא חל עליה המעתק הכנעני.

בעברית של ימינו, רוב הפָּעֵלים הפכו לשמות תואר. אפשר לראות את הפעליות שלהם בעבר ובעתיד: רזיתי, אֶרְעַב, צָמֵאתִי, וסבתא שלי הבלשנית גם אומרת שָׁמַנְתְּ (היא הסבתא היחידה שאני מכירה שלא חושבת שהנכדים והנינים שלה רזים מדיי). הצורה לָמֵד נשארה רק בפתגמים — אין הביישן לָמֵד — ובמִשְׁלָב גבוה מאוד, בביטויים כמו "אנו לְמֵדִים מכך ש…".

העילגות יושן היא תוצאה של יישור פרדיגמה. יישור פרדיגמה הוא תהליך שקורה בכל השפות כאשר הן מתנוונות (שזה מה שקורה כששפה מתפתחת: היא מתנוונת מבחינה מורפולוגית ובד"כ מפצה בעושר תחבירי): במקום שיהיו הרבה צורות חלופיות, צורה אחת "משתלטת" על כל הנטייה. באנגלית אפשר לראות את התוצאה של תהליך כזה למשל בפועל work, שצורת העבר והבינוני הפעול (V3) שלו הייתה wrought. היום משמש wrought כמעט אך ורק כשם תואר, ואילו הצורות הפעליות התיישרו עם הפרדיגמה והפכו ל-worked. דבר דומה קורה בימינו באנגלית אמריקאית לפועל bring, שבאנגלית תקנית העבר והבינוני הפעול שלו הם brought, ובאמריקאית שומעים יותר ויותר brang, brung. במקרה הזה יישור הפרדיגמה הוא עם צורה נפוצה יותר של פעלים לא-רגילים עם תנועת i, כמו sing-sang-sung, sink-sank-sunk וכו'.

במקרה של יושן, מכיוון שרוב הפָּעֵלים הפכו לשמות תואר, פָּעֵלים שעדיין נתפסים כפועַל התיישרו עם הפרדיגמה (דגם הנטייה) הנפוצה יותר, של פּוֹעֵל. אני לא בטוחה אם הצורה לומד גם היא תוצאה של אותו יישור פרדיגמה, או שמלכתחילה היו כאן שתי משמעויות שונות: לוֹמֵד משמש היום בשתי המשמעויות: study — לימודים: מאורגנים, בעלי מטרה, פעילים, ו-learn, למידה שהיא תופעה טבעית — שינוי ממצב של חוסר ידיעה למצב של ידיעה. שימו לב ששמות הפעולה נשארו שונים. לָמֵד משמש רק במובן learn, כלומר רק שינוי מצב. "אין הביישן לָמֵד" – כלומר אפילו אם הוא לומד (נמצא במסגרת לימודית), הוא אינו למד (מגיע למצב שהוא יודע) אם הוא מתבייש לשאול.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כבר מדברים על ללמוד). צרו קשר דרך כאן.

מוקדש באהבה רבה לעידו קינן, שממנו אני לְמֵדָה על ענייני מיתוג עסקי ואישי באינטרנט.

איך אומרים, מזרן או מזרון? שואל mik_d@

תקציר מנהלים: גם וגם. מבטאים mizran, mizron.

וגם על המעתק הכנעני, ועל איך יודעים אם קמץ הוא קטן, ולמה קוראים לו קמץ קטן.

אני לא אצטט עכשיו את כל הדיון שהיה מסביב לשאלה בטוויטר – אני גם לא בטוחה שהקפתי את כולו – אבל הנה התשובה המלאה עם ההסברים המדויקים.

מזרָן היא מילה שקיימת בעברית משנאית (במשנה – מסכת כלים יט:ג ועוד) והלאה.

הצורה מזרוֹן מצוטטת רק בשניים מתוך חמשת המילונים העבריים שלי, ובשניהם יש הפניה ל-מזרָן. אבן שושן מציין שהצורה קיימת רק בעברית החדשה, ובמילון ההווה כתוב שזו צורה לא תקנית. דווקא די חבל לי, כי גם אני מעדיפה מזרון על פני מזרן, ואני אפילו חושבת שאמשיך לומר כך כי קיבלתי לגיטימציה מאבן שושן.

אחד ההסברים שקיבל מיק מתומכות המזרון, היא שגם את מזרָן יש לבטא mizron, שכן מדובר בקמץ קטן.

זה לא לגמרי מדויק, שלא לומר מ-מש, אבל ממש לא נכון.

אז לטובת הקהל:

קודם כל – למה קוראים לקטן קטן?

התנועות בעברית מתחלקות לקטנות, גדולות וחטופות. החטופות לא נחשבות תנועות מבחינת חלוקת הברות (הן סוג של שְׁוָא מתובל), אבל מבחינת הדוברים אלה תנועות בדיוק כמו האחרות. רוב דוברי העברית החדשה גם לא מבחינים בין תנועות קטנות וגדולות. תימנים, פרסים ודוברי יידיש כן מבחינים בין פתח לקמץ. הקמץ הוא קצת יותר מעוגל (ביידיש ממש O, בפרסית כמו ה-O ב-Bob אמריקאי).

במקור התנועות הגדולות היו כנראה ארוכות יותר, והקטנות קצרות יותר. לפי ההגייה ביידיש ובפרסית, נראה שגם בענף הכנעני, שאליו שייכת העברית, היה משהו מעוגל בתנועת A . זאת אומרת שביטאו אותה איפשהו בין A ל-O (פה יותר פתוח מ-O, יותר מעוגל מ-A, והלשון קצת אחורית), ולכן אותו סימן נבחר גם לתנועת O חטופה וקטנה.

אפשר לדעת שב-מזרן הקמץ הוא גדול, משתי סיבות:

1. ההברה מוטעמת. במערכת השם (בניגוד למערכת הפועל), בהברה סגורה מוטעמת התנועה היא בד"כ גדולה. ההבדל בין נכנס בעבר ובהווה הוא הניקוד: נכנַס בעבר בפתח, כי הוא חלק ממערכת הפועל. נכנָס בהווה הוא בינוני (כלומר בין פועל לבין שם עצם), ומתנהג – לפחות מבחינת הניקוד – כשם עצם, כלומר תנועה גדולה בהברה סגורה מוטעמת.

2. בנסמך התנועה הופכת לפתח (אבן שושן נותן גם את צורת הרבים והנסמך): מזרַן קפיצים. בסמיכות הטעם עובר לסומך, ולכן ההברה כבר לא מוטעמת. בהברה סגורה לא מוטעמת, התנועה היא כמעט תמיד קטנה. לכן כל מילה שההברה האחרונה שלה סגורה ומנוקדת בקמץ, תנוקד בפתח בצורת הנסמך (אני שונאת שיוצאים לי חרוזים במקרה). אילו היה זה קמץ קטן, הוא לא היה צריך להפוך לתנועה קטנה, כי הוא ממילא תנועה קטנה.

3. בצורת הנסמך ברבים התנועה נחטפת (הופכת לשווא): מִזְרְנֵי קש. קמץ "גדול" יכול להתקיים בעברית רק בהברות מוטעמות או בהברות שצמודות לטעם (בד"כ מיד לפני הטעם, ואז קוראים לזה קמץ פְּרֶה-טוֹנִי). אם הוא לא צמוד לטעם, הוא יהפוך לתנועה קטנה בהברה סגורה, וייחטף אם ההברה הייתה אמורה להיות פתוחה. בסמיכות הטעם עובר, כאמור, לסומך. התנועה הייתה אמורה להיות פתוחה (*מזרָני), ולכן הקמץ-לשעבר נחטף.

איזה כיף שאני מדברת על תנועות, יש לי תירוץ לשים את "מחלה נדירה" של היפופוטם כאתנחתא קומית.

… וחזרנו.

מה שמעניין בצורה מזרון הוא שהיא נראית כמו תוצאה של המעתק הכנעני, כלומר התפתחות טבעית של אותה מילה ארמית (אילו הייתה כזו) בענף הכנעני, שאליו שייכת העברית.

תנועת A ארוכה מוטעמת בפרוטו-שמית (השפה שממנה התפתחו כל השפות השמיות), הפכה בענף הכנעני ל-O. הנה עוד אישוש להנחה שהתנועה הייתה מלכתחילה קצת מעוגלת. כך ת'לאת' (ثلاث) הפך לשלוש, סלאם (سلام) לשלום, בנאת (بنات) לבנות וכו'. תנועת A לא מוטעמת נשארה A, וזאת הסיבה שאומרים רֹאש, אבל רָאשי (raši), שמֹאל אבל שמָאלי (smali). רֹאשן ו-שמֹאלני נגזרו מ-ראש ושמאל בהתאמה אחרי המעתק, והם לא חוזרים למקור ב-A.

מוזר לי שהמעתק הכנעני יפעל בשלב כה מאוחר של השפה. הוא הפסיק לפעול די מזמן (שולחן, למשל), אבל אין לי הסבר אחר והמילה היחידה שמתנהגת אותו דבר – כלומר סינר – לא מגלה יותר. אולי זה בגלל השעה. מחר אשאל מקורות בקיאים יותר.

כתבתי על המעתק הכנעני לאהוד ברק, שאומר תמיד רֹאשות הממשלה, כשעוד היה יו"ר אופוזיציה בשנות התשעים. כתבתי לו גלויה שלמה (כי אמרתי שזה יעבור את הביטחון יותר בקלות) וקיבלתי מכתב "אישי" שמודה לי, שכן הוא מקפיד על העברית שבפיו. חתימתו "שלכם, אהוד ברק", הייתה מפוקסלת משהו.

לבושתי, גם התנדבתי בקמפיין שלו בשנת תשעים ומשהו (כשהוא זכה. זה בטוח בזכותי). בערב הראשון של הקמפיין הקריין אמר "ייכֿשל" וזה זעזע אותי עד כדי כך שהתנדבתי לנקד את כל הקמפיין שטרם הוקלט. בערב לפני הבחירות, אמר אהוד: "מחר, כשאבחר לרָאשות הממשלה", וכל החברים שלי התקשרו אליי בהתרגשות: "שמעת שהוא אמר רָאשות? שמעת שהוא אמר רָאשות?"

מוקדש באהבה ליהודית פרנקל, המורה שלי ללשון מכיתה ז', שלימדה אותי (כמעט) כל מה שאני יודעת על ניקוד. שמעתי שהשנה היא פורשת.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני נקדנות). צרו קשר כאן.

נתחיל בווידוי מפדח:

הרומן שלי עם השפה הפרסית הוא עוד מעט בן 20 שנה. זה אומר שאני נורא זקנה, אבל זאת לא הפדיחה. להזדקן זה משהו שכולם עושים.

הפדיחה היא שאני מלמדת פרסית חדשה כבר שבע שנים, ויש נושא אחד שאף פעם לא הבנתי. לימדתי אותו כבר באחת עשרה כיתות לפי מה שהיה כתוב בספר, ותמיד הודיתי בפני תלמידיי שזה קשה לא רק להם אלא גם לי. שאני לא מבינה את זה עד הסוף כי אין לנו דבר דומה (לנו = עברית ואנגלית, השפות שאני באמת יכולה לחשוב בהן). האמת היא שהתופעה כל כך קשה, שבחלק מספרי הלימוד מתעלמים ממנה או אומרים שהיא לא קיימת.

בכל שנה אני מבינה קצת יותר, ורק השנה נפל לי האסימון מה זה בכלל אומר. הייתי צריכה ללמד את הנושא הזה ב-11 כיתות שונות כדי להבין בכיתה ה-12. והפלא ופלא, ברגע שאני הבנתי והצלחתי להסביר את זה – בכל זאת דרך עברית – גם הם הבינו.

אז אני חולקת איתכם את התובנות לגבי העברית. בסוף בסוף אקשר לפרסית, למקרה שלומד פרסית כלשהו ייקלע לכאן.

נשוא המשפט, בגדול מאוד ועם הרבה עיגולי פינות, זה מה שאומרים על הנושא. במשפטים פעליים זה כמעט תמיד הפועל. נשוא שמני יכול להיות תואר, ואז הוא מדבר על תכונה של הנושא [הַזְּקֵנָה (היא) חכמה]. הוא גם יכול להיות שם עצם, ואז הוא מתאר את הנושא בשתי דרכים אפשריות:

נשוא משייך – משייך את הנושא לקבוצה מסוימת. למשל – נורית היא יִדְעוֹנְית, משייך את נורית לקבוצת כל היידעונים.

נשוא מזהה – מזהה את הנושא. נורית היא היידעונית – זאת אומרת שכבר דיברנו עליה ואנחנו יודעים באיזו יידעונית מדובר. הדבר היחיד שהיינו צריכים לעשות הוא לזהות את נורית עם היידעונית.

עד כאן קל ועברי: אם זה מיודע זה נשוא מזהה, אם זה בלתי מיודע זה נשוא משייך, ואת זה לא המצאתי לבד אלא קראתי בספר התחביר של עוזי ארנן.

אממה? בעברית יש רק שתי דרגות יידוע ובפרסית יש ארבע. בנשוא השמני באות לידי ביטוי רק שלוש מהן, וזה הפיל לי אסימון שבעצם גם בעברית נשוא לא מיודע יכול גם להיות מזהה. נחזור לנורית היידעונית.

כאשר אני אומרת נורית היא יידעונית – אני משייכת אותה לקבוצת היידעונים.

אם זו תשובה, אז השאלה היא "מה היא" (לא מהי. התשובה לשאלה מהי נורית היא – נורית היא פרח)

אם אני אומרת נורית היא היידעונית – אני מזהה אותה עם מישהי שכבר דיברנו עליה. השאלה היא "מי היא"

אבל אם אני אומרת נורית היא יידעונית אחת ("אחת" לא מוטעם) – אני מזהה אותה בלי ליידע! גם המשפט הזה עונה על השאלה "מי היא"

כלומר גם בעברית, כמו בפרסית, יכול להיות נשוא מזהה בלתי מיודע.

והפעם התלמידים הבינו, וגם אני. בשנה הבאה אני כבר יכולה להכניס את זה למבחן…

אני רוצה להודות לנורית "החלומית" אטנר, מפענחת חלומות, שהרשתה לי להשתמש בשם שלה בדוגמה. קבלי קישור – פענוח חלומות.

עכשיו כולם משוחררים ותלמידי הפרסית נשארים לעוד הבהרה והסבר.

חלקכם בוודאי שואפים להרוג אותי מרגע שאמרתי אממה, כי יש נטייה בציבור לומר שבפרסית אין יידוע. אז זהו שיש. זה שהמיודע הוא בלתי מסומן ברוב המקרים, לא אומר שאין קטגוריית יידוע. ברוסית באמת אין קטגוריית יידוע. אבל ברגע שיש הבדל מורפולוגי ו/או תחבירי – הקטגוריה קיימת. בפרסית יש הבדל בין שם מיודע לשם מסותם לשם המין, ובמושא הישיר באות לידי ביטוי ארבע דרגות שונות של יידוע:

מיודע – שדיברנו עליו קודם: مرد را خواب دیدم – חלמתי על ("את") האיש.

מסותם מסוים – שהדובר יודע מהו והנמען לא, וזה גם חשוב ובטח עוד נמשיך לדבר עליו במיודע: مردی را خواب دیدم – חלמתי על איש-אחד, ראיתי איש-אחד בחלומי.

מסותם כלשהו – או ששנינו לא יודעים במה מדובר חוץ מאשר המספר (יחיד או רבים), או שאני יודע אבל לא הולכים להמשיך לדבר על זה. مردی خواب دیدم – חלמתי על איש (הדוגמאות נהיות לא טבעיות, אולי נחזור לקניית סוסים: اسبی خریدم – קניתי סוס)

שֵׁם המין (اسم ِ جنس) – לא משנה כמה ואיזה, רק הסוג. כמו "לך לשוק ותקנה חסה", או اسب خریدم – קניתי סוסים.

כתבתי על זה גם בפוסט מין תחת כיפת השמים, אם אתם רוצים להשתכנע עוד יותר.

בשאר התפקידים התחביריים ניתן להבחין רק בשלוש דרגות יידוע – מיודע, מסותם ו-اسم ِ جنس (ההבחנה בין מיודע לבין اسم ِ جنس – לפי הקשר).

יש כאלה שמפרידים ואומרים שמסותם מסוים מסומן ע"י یای وحدت ומסותם כלשהו ע"י یای نکره.

יש לזה הצדקה סמנטית סינכרונית, אבל מבחינה דיאכרונית זו אותה י'.

ועכשיו בלשון בני אדם: נכון שכיום יש הבדל מבחינת המשמעות בין מסותם מסוים ומסותם כלשהו, אבל מבחינה היסטורית זאת אותה סיומת.

בתפקיד הנשוא, נשוא שמני בן מילה אחת הוא בד"כ اسم ِ جنس והוא משייך: ما معلم هستیم – אנחנו מורים. אם מרבים את הנשוא, זה הופך למיודע ולכן מזהה: ما معلمان هستیم – אנחנו מורים. ברוב ספרי הלימוד אומרים ש-اسم ِ جنس לא יכול להיות יותר ממילה אחת, ולכן נשוא שמני בן יותר ממילה אחת חייב להיות מסותם. מצאתי את זה רק בספר אחד (של וינדפוהר, זה שלומדים ממנו באוניברסיטת ת"א), ויש דברים כאלה בחיים האמיתיים.

הדוגמאות מוינדפוהר: اینها قالی قرمز هست – "אלה שטיחים אדומים" (משייך את הפריטים האלה לקבוצת השטיחים האדומים), לעומת اینها قالی های قرمزی هست "אלה שטיחים אדומים (מסוימים)". בעברית ההבדל עובד רק ביחיד, כי אי אפשר לומר "אלה שטיחים אדומים אחדים". (این) ماشین ِ قرمز بود "זו הייתה המכונית האדומה" (אולי השוטר הראה לי תמונות), או "זו הייתה מכונית אדומה" (הדבר הזה היה שייך לקבוצת המכוניות האדומות) לעומת (این) ماشین ِ قرمزی بود "זו הייתה מכונית-אדומה-אחת" (מזהה).

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני תלמידים). לא ברמת חפרנות כזאת, אלא אם כן מבקשים. צרו קשר כאן.