אינטרנט

« פוסטים ישנים יותר


מבוא למבטא פרסי ב-30 שניות

יום חמישי, 29 ביולי, 2010

האמת היא שזה ב-16 שניות. יובל Rill עופר קָרַפּ מתוך ההרצאה למי קראת הומופון, שהוא צילם בכנס דורבנות 2010.

המילה שאני מלמדת כאן היא המילה שבה אני מתחילה את ההרצאה – בָּאיַד, "צריך". במבטא ישראלי  זה נשמע בדיוק כמו "בַּיָּד", כלומר זהו הומופון של "ביד".

כמובן שהדרך לזכור את המילה היא לפי השאלה:

צֶ'ה בָּאיַד כַּרְד? "מה צריך לעשות?"

ואת התשובה אתם יודעים…

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (כדאי! בסוף מקבלים מבטא פרסי חינם) צרו קשר להזמנת הרצאה.

שייך לקטגוריות אינטרנט, איראן, אישי, אשמדאי החנטריש, בלשנות, וידאו, כללי, למי קראת הומופון?, לשונות ותרבויות במגע, מאחשורוש ועד אחמדינז'אד, פרסית | אין תגובות »

התייעצות חשובה

יום ראשון, 9 במאי, 2010

תקציר מנהלים: פוסט אישי מאוד,
עם מעט מאוד אטימולוגיה, כלום בלשנות חופרת, הרבה עסקים והתייעצות סמנטית אחת.
וגם התנצלות על כך שבזמן האחרון אני מפשלת בעדכון הבלוג.

נתחיל דווקא מהפריט האחרון – בחודש האחרון אני קצת מפשלת בעדכון הבלוג. זה מסיבות טובות. באפריל לקחתי חודש חופש מהעבודה השוטפת שלי ושמתי יותר דגש על מחקר, וגם יש לי אהבה חדשה.

ככה זה מרגיש בגוף, אותם תסמינים פיזיים ונפשיים, אותה התרוממות רוח, אוכלת יותר נכון פשוט כי ככה בא לי, מתעוררת לפני השעון ומשקיעה המון זמן ומחשבה – והפעם, בניגוד לפעמים קודמות, אני לא מאמינה, אלא פשוט יודעת. זה שם, זה קיים, רק צריך לחשוף את זה. כמו הפסלים של מיכלאנג'לו.

אתם בטח רוצים לדעת איך קוראים לו.
זאת בדיוק הבעיה.
קוראים לו קרטל המרצים. במהלך השבוע אבקש מכם בכל לשון של בקשה להפיץ את הקישור, כרגע עדיין לא. אני קודם רוצה להיסגר על השם.

זה לא באמת קרטל. זה אפילו קצת ההיפך, כי אנחנו מציעים סל הרצאות במחיר אחיד, כאשר אם פונים למרצים ישירות חלקם לוקחים הרבה יותר מהמחיר האחיד הזה וחלקם הרבה פחות. אבל אחרי שמישהו בעל חוש הומור אמר לי "אתם עושים קרטל", נדלקתי על השם.

אני מתה על השם הזה. אנשים שאני מעריכה כקופירייטרים ואמני מילים אוהבים אותו: עידוק אוהב אותו, אחותי אוהבת אותו, הקוסמטיקאית שלי ליאור תבור אוהבת אותו. הבעיה עם כל האנשים שאוהבים אותו – הם צעירים יחסית ללקוחות שלי ובעלי חוש הומור מפותח הרבה מעבר לממוצע. שותפי עפר גביש לא ממש אהב, אבל מכיוון שבזוגיות העסקית שלנו הוא תמיד אומר את המילה האחרונה (כן המפקדת), והוא ראה כמה אני אוהבת את השם – הוא הסכים. אבל הרבה אנשים נרתעים מהשם, בעיקר מהמגזר של הלקוחות שלנו, אנשים בני 50+ עם חוש הומור מסוים אבל לא פרוע כמו שלנו.

ההתייעצות שלי היא כפולה:

א. האם לדעתכם שם כזה באמת מרתיע, או שעם מיתוג מתאים והסבר האטימולוגיה זה יכול כן לתפוס? יש תוכנית מיתוג, אני רק מחכה שהאתר יהיה קצת יותר מסביר פנים לפני שאני מתחילה, וכמובן לבחירת השם כדי שאמתג את השם הנכון. המילה קרטל באה מאיטלקית cartello, שזה בסך הכול פוסטר או פלקט, הקטנה של carta, מלטינית charta "דף, נייר, תעודה" (ומכאן – טבלה). ביוונית xartes זה דף פפירוס. נכון ש-cartello הפך לסוג מסוים מאוד של מסמך, אבל במקרה שלנו זאת הלצה. ואנחנו לא היחידים, כשחיפשתי דומיינים הגעתי ללוח הרכב www.cartel.co.il.

ב. אם לא – איזה שם הייתם מציעים לשירות כזה, שמציע סלי מרצים לחוגי בית ולמועדוני הרצאות במחיר אחיד למרות שרמות המחירים של המרצים שונות? הקריצה המאפיונרית דווקא התחבבה עליי, וגם קריצה קומוניסטית יכולה לבוא בחשבון. נורא קשה לי להיפרד מהשם קרטל, אז זה צריך להיות משהו עוד יותר מגניב. ושיהיה בו השם הרצאות או מרצים, כמובן.
חשבתי על בְּאֵר ההרצאות, שזה לא מצחיק אבל יש בזה קסם ועומק. אבל הפעם בקרטל אני עובדת מהבטן, ולא התאהבתי בשם הזה כמו בשם קרטל המרצים.

תודה!

שייך לקטגוריות אטימולוגיה, אינטרנט, אישי, כללי, נישואין, עפר גביש אירועי זמר, שיווק ופרסום | 23 תגובות »

כאילו דה

יום שבת, 10 באפריל, 2010

תקציר מנהלים: בביטויים מארמית ה-ד- מחוברת למילה: ריבית דריבית, דרבנן, דאורייתא. במילים מלטינית ובנותיה דה היא מילה נפרדת: דה פקטו, דה יורה, טור דה פראנס.
יוצא דופן – דה לפני תווית יידוע, למשל איטלקית דלה della "של ה-".
הישראלים מתבלבלים כי לשתי הקידומות יש משמעות "של" (בנוסף למשמעויות אחרות).

פוסט אחרון (אני חושבת) במסגרת פסטיבל הריבית של עברית וחיות אחרות. הראשון היה טור על ריבית ב-ynet כלכלה, השני היה פוסט על ההבדל בין נשך לבין ריבית (תקציר מנהלים: הדעות חלוקות).

והפעם – יאיר דקל ויעקב לקס הלשינו למדור התיקונים של עידו קינן על כתבה באתרא דמרקר מ-26.3.2010, שבה נכתב גם בגוף הכתבה וגם במסגרת הנאה:

ריבית דה ריבית

התיקון הראשון היה כבר בתגבובים לכתבה: ריבית דריבית הוא ביטוי שנשאל מארמית כמות שהוא, גם המילה ריבית וגם ד-, ארמית "של" או "ש-". מכיוון שטעם המצות עדיין בפינו, הדוגמה היא מביעור החמץ, כי יש שם הרבה ד-: כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל ולהווי הפקר כעפרא דארעא. כל שאור וחמץ שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, יתבטל ויהיה הפקר כעפר (של) הארץ. ריבית דריבית היא ריבית של הריבית.

דֶה, שנכתב בנפרד, הוא מילת היחס הלטינית "מ-", ובצרפתית, בספרדית ובאיטלקית גם "של" (כשחושבים על זה, זה במידה מסוימת התפתחות של מ-). דה פקטו - מילולית "מהעובדה" (לטינית) קרם דה לה קרם - השמנת של השמנת (צרפתית), טור דה פראנס וכו'. באיטלקית ובספרדית, כאשר מילת היחס de באה לפני תווית היידוע la, המילים מתחברות, ולכן נכון לתעתק אותה כ-ד בלבד: Pizza della casa פיצה דלה קזה. גם בצרפתית יש שינויים פונטיים.

אבל ארמית נכתבת באותן אותיות כמו עברית, וה-ד בה תמיד, אבל תמיד מחוברת למילה שאחריה, ולכן אין לתעתק אותה כמילה נפרדת דה.

ועכשיו נהיה לרגע בלשנים תארנים, ובמקום לתקן (כלומר בנוסף…) נבדוק למה זה קורה.

גם ל-ד- הארמי וגם ל-דה הלטיני יש משמעות משותפת: של. שתי השפות משמשות במשלב גבוה יחסית. הדוברים לא תמיד יודעים איזה ביטוי מגיע מאיזו שפה. יתרה מזו, בניגוד לרוב קוראי הבלוג הזה, רוב הדוברים בכלל לא חושבים מאיזו שפה מגיע כל ביטוי. הישראלי הממוצע, אולי קצת מעל הממוצע כי הוא מכיר ביטויים גבוהים, יודע שלפעמים כותבים דה ולפעמים ד-. הוא גם יודע שבעברית יש מילות יחס ומיליות רבות שניתן לכתוב אותן ביותר מצורה אחת: מן=מ-, אשר=ש-, אל=ל-. מכאן הוא מסיק (וכל זה בלי לחשוב על זה, כן?) שגם דה ו-ד- זאת אותה מילת יחס, וניתן לכתוב אותה בשתי הצורות. זה שגם התקשורת ומבחן גוגל מראים שאפשר גם ככה וגם ככה, לא ממש משפר את המצב.

אמנם הפוסט הזה מתפרסם בעקבות הלשנות על דה מארקר (הבדיחה עם הארמית מיצתה את עצמה, נכון?), אבל המציאות כרגיל הרבה יותר עצובה. תודה לאלי שהסב את תשומת ליבי לכך שזה לא המקום היחיד שבו משתמשים בביטוי. ליתר דיוק יש 283 דפים ברשת שבהם כתוב ריבית דה ריבית.

אלט-טאב: בחיפוש הראשוני בגוגל כתוב 19,300 מופעים, אבל כשמנסים ללכת עד הסוף, מגיעים ל-131 תוצאות בלבד, ובחיפוש עם התוצאות הדומות מאוד – 283. המספרים שמופיעים למעלה בחיפוש בגוגל משמעותיים בערך כמו הנקודות בשל מי השורה הזאת.

גיליתי את זה כשגיגלתי את עצמי. "תמר עילם גינדין" עם מרכאות, נכון לרגע זה, יש 144,000 תוצאות (206, או 1000 עגול עם התוצאות הדומות מאוד, ותודה לדורבנות). בלי מרכאות יש כ-2970 תוצאות (220, 1000). לא אלאה אתכם עם "תמר עילם", אבל אני חושבת המסר הובן. שיפט-אלט-טאב.

יש 26 מקומות שבהם מופיעים זה לצד זה "ריבית דריבית" ו"ריבית דה ריבית" (בחיפוש הראשוני כתוב 509). ברוב המקומות זה נובע מחוסר תשומת לב, או פשוט מחוסר ידע, אבל בחלקם זה כדי לתקן את המעוות:  גלעד סרי לוי בתגובה לעדו מרוז ב"לחיות אבל אחרת", העכבר ששתק ב"פרש" וגם כמה תגבובים, לכתבה הזאת בדה-מארקר (זה דה שונה לחלוטין. לא היום) ולכתבה של רמי שטיירמן בגלובס, מ-2007.

הפוסט הוא בעקבות ריבית דריבית, אבל חיפוש קצר בגוגל מעלה גם דפקטו (אני לא עוברת על כל התוצאות. חלק הן משחק מילים על דֶפֶקט, אבל חלק בלתי מבוטל זה בעצם דה פקטו, לפעמים לצד דיורה, שאמור כמובן להיות דה יוּרֶה), וגם שארל דגול (דה גול), טור דפרנס ו(מצוות, שליח, קדיש) דה-רבנן (דרבנן). ואפילו קצת דה-אורייתא. נקודת האור הקטנה שלנו היא שהצורות האלה הן עדיין במיעוט.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני כלכלה). צרו קשר להזמנת הרצאה.

שייך לקטגוריות אטימולוגיה, אינטרנט, בלשנות, כללי, לשונות ותרבויות במגע, מלפפונים מהפרדס, עברית, עברית שפה קשה, רגע של עברית | 13 תגובות »

ריבית דה ריבית

יום חמישי, 8 באפריל, 2010

תקציר מנהלים: יש האומרים שאין הבדל בין נשך וריבית, יש האומרים שנשך זה ריבית שנלקחת מראש, ויש האומרים שנשך זאת ריבית קצוצה.
כולם צודקים.

ביום שישי שעבר התפרסם הטור השני שלי ב-ynet כלכלה, והפעם על המילה ריבית, השאולה מארמית, ועל המילה התנ"כית נשך.

לפני הכול – תודה ליחזקאל וליובל על הייעוץ בעניינים הלכתיים.

היו 54 תגובות ב-30 דיונים, מהם 3 או 4 תשובות שלי ורק אחת (למיטב ידיעתי) של חברה שלי. אני מה-זה מרוצה.
בתגבובים התפתח דיון בנושא ההבדל בין נשך וריבית ששווה להתעכב עליו קצת. מי שמאמין לי ולא צריך דוגמאות, פשוט תדלגו על הקטעים המצוטטים.

המילה ריבית אינה קיימת במקרא, אלא רק בתרגומי מקרא לארמית, שם היא מתרגמת את המילה נשך, למשל

לָא תְּרַבֵּי לַאֲחוּךְ, רִבִּית כְּסַף רִבִּית עֲבוּר:  רִבִּית, כָּל מִדָּעַם דְּמִתְרַבֵּי, שמתרגם את לֹא-תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל:  נֶשֶׁךְ, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ (דברים כג:כ).

בתרגום האנגלי החדש של אותו פסוק, המילה נשך היא interest ומופיעה גם המילה loan, ובתרגום קינג ג'יימס, התרגום הראשון של התנ"ך לאנגלית, משתמשים במילה usury.

התרגום הארמי שאני משתמשת בו הוא תרגום אונקלוס מאתר מכון ממרא, והתרגומים האנגליים, הן ה-New Revised Standard Version והן תרגום קינג ג'יימס לקוחים מאורמוס.

אייל מרמת ישי ואבנר כותבים שנשך הוא ריבית שנקבעת מראש, וארז גורס שהמילה נשך באה לתאר ריבית נשכנית מופרזת, וכיום יש אפילו הגדרה משפטית למה שיוגדר ריבית נשך שאינה חוקית. לדוגמה 10% לשנה ייחשב ריבית. אולם 10% ליום תיחשב ריבית נשך שאינה חוקית. לדבריו, ההבדל מצוי גם בשפות אחרות. לדוגמה ריבית באנגלית היא interest וריבית נשך הינה usury.

הבה נראה איך כולם צודקים:

כאשר מופיעות המילים מרבית ותרבית לצד המילה נשך, הן מתורגמות כריבית, בעוד שנשך מתורגמת כחיבֻליא. חבל בעברית מקראית הוא משכון, וחיבליא בארמית היא מילה נרדפת לריבית, הפעם מהפן שכובל את הלווה. בתרגום האנגלי החדש, מרבית ותרבית הן profit ונשך, בהתאמה לדברי אייל, הוא interest taken in advance. בתרגום קינג ג'יימס נשך מתורגם usury, ומרבית ותרבית מתורגמות increase.

דברים כה:לו אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, מתורגם לָא תִּסַּב מִנֵּיהּ חִיבֻלְיָא וְרִבִּיתָא,
באנגלית חדשה Do not take interest in advance or otherwise make a profit from them
ובאנגלית ארכאית Take thou no usury of him, or increase

והפסוק הבא, דברים כה:לז
אֶת-כַּסְפְּךָ–לֹא-תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ; וּבְמַרְבִּית, לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ, יָת כַּסְפָּךְ–לָא תִּתֵּין לֵיהּ, בְּחִיבֻלְיָא; וּבְרִבִּיתָא, לָא תִּתֵּין מֵיכְלָךְ
אנגלית חדשה You shall not lend them your money at interest taken in advance, or provide them food at a profit
ארכאית Thou shalt not give him thy money upon usury, nor lend him thy victuals for increase

באנגלית ארכאית המילה היא אכן usury, אבל המילה interest כלל לא מופיעה בהקשרים של ריבית. ההגדרה המילונית של usury היא אכן ריבית מטורפת, אבל זה בימינו. הפירוש הארכאי הוא פשוט ריבית, וקינג ג'יימס כתוב בשפה ארכאית. אני חושבת שהמחוקק העברי המודרני החליט להשתמש במילה נשך לתיאור ריבית לא הגיונית, כי המילה עצמה נשמעת הרבה יותר שלילית מאשר סתם ריבית.

התרגום בגרסה החדשה הוא תרגום חדש יותר, והפרשנות – כאשר נשך מוצב מול ריבית – תומכת בדברי אייל ואבנר. אבל כאשר נשך ניצב לבד, הוא מתורגם כ-interest בלי קשר לזמן הגבייה ולזמן הפרעון.

מירי מרמת אביב הפנתה למאמר של עו"ד טל שרון על משכנתאות וריבית. לקראת סוף המאמר מצטט עו"ד שרון את הרמב"ם, מתוך ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה פרק ד. הרמב"ם אומר "נשך ומרבית אחד הוא", ואחר כך עובר להשתמש במילה ריבית.

למי שתהה, המילה usury אכן באה מהפועל "להשתמש", ו-interest בלטינית זה "זה באמצע" (inter – בין, באמצע, est=is).

יופי. כולם יצאו צודקים.

הכותרת היא דווקא לא נכונה, אבל 529 מילים זה כבר מספיק לפוסט אחד, אז מבטיחה לכתוב עליה מייד ולפרסם בעוד 3 ימים (זה טוב גם כדי שלא ייראה כאילו אני יורדת על אתרא דמרקר באותו פוסט שאני משבחת את הטור הבלשני הנפלא של ynet כלכלה).

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מינוח עסקי). צרו קשר להזמנת הרצאה.

שייך לקטגוריות Ynet, אטימולוגיה, אינטרנט, אישי, בלשנות, כללי, לשונות ותרבויות במגע, מלפפונים מהפרדס, עברית, עברית שפה קשה | 3 תגובות »

נדודי שינה

יום ראשון, 28 במרץ, 2010

אני כל כך מתרגשת!

לפני יותר משנה קיבלתי ייעוץ שיווקי מיעל גולדמן שי, ואחת מהצעותיה המעולות הייתה טור בלשני בעיתון כלכלי. לקח לי זמן, אבל אתמול התפרסם הטור הראשון שלי על בלשנות כלכלית ב-ynet כלכלה.

בעקבות הטור הראשון, שעוסק במונח דין וחשבון, קיבלתי שתי תגובות ששוות פוסט.

1. פרמשתא (אני מניחה שזה לא שמו האמיתי…) שאל על המשפט "דוֹח… זוהי המילה היחידה בעברית, למיטב ידיעתי, שמסתיימת ב-ח' שוואית".

כתבת ב-ynet שאינך מכירה מילים שמסתיימות בח' שוואית. מה לגבי: פלח, קלח, נתח, מלח, קצח, קמח, קרח, מתח, לקח, מקח, אלח(?), סרח, נפח, ספח, פסח, ירח, בטח, טפח, שטח, פתח, צמח, רווח, שלח, תרח… ? או הפעלים סרח, לקח, מתח, פסח, פתח… ? או פרחח, תמסח, נאלח, נמתח?

אז צודק פרמשתא, והייתי צריכה לכתוב שזו המילה היחידה שמסתיימת ב-ח' שוואית אחרי תנועה ששונה מ-a. בעברית, לפחות בעברית קלסית, אם מילה הייתה אמורה להסתיים באות גרונית בשווא, התנועה לפניה חייבת להיות a, ואם היא לא – מוסיפים פתח גנובה. בעצם גם פתח גנובה הוא תנועת a לפני ח (וגם ע, ה) שוואית. הסיבה היא ש-a היא התנועה הנמוכה ביותר, כלומר הלשון שטוחה, בניגוד ל-o,e שבהן היא באמצע הפה, ול-u,i שבהן היא ממש גבוהה. נסו: אמרו את כל התנועות ושימו לב למיקום הלשון בפה.

בעניין התנועה במילה דוֹחְ-דוֹחוֹת (לעומת דוּחַ-דוּחוֹת, התקני), התלבטתי מה היה התהליך:

הנמכת תנועה הוא תהליך שקורה הרבה בסביבה גרונית, אבל בד"כ זאת הנמכה עד הסוף: זאת הסיבה לפתח הגנובה, ולסגוליים שהופכים לפתח: כֶּלֶב, אבל נַעַר, פֶּרַח, שַׁחַר, נֶגַע, נֹגַהּ.

אבל כבר סיכמנו שה-ח' כאן היא לא גרונית, והיא לא מתנהגת כגרונית. לכן היא גם יכולה לקבל שווא אחרי תנועה שאינה a.

הנמכת תנועה מתרחשת, לצערנו (אנחנו זה הטַהֲרָנִים), גם בסביבות שאינן גרוניות: אוֹניברסיטה (o נמוכה מ-u), הֶרגשתי (e נמוכה מ-i). הסיבה היא, אם להשתמש במונח לא מדעי, עצלות. יותר קל לבטא תנועה אמצעית מאשר גבוהה.

ד"ר ישי נוימן (שימו לב שמאז האזכור הקודם שלו נוסף לו תואר – מזל טוב!) בכלל לא בטוח שזה "אמור להיות דוּחַ". במילון זה דוּחַ ובעברית הדבורה זה דוֹח, אבל המילון אינו מדבר בשפתו של איש. לדעתו זאת פשוט הנטייה הטבעית של העברית שבהגיית רשת"בים, האות ו' מוליכה אל תנועת אוֹ, אלא אם כן זה חלק ממילה שכבר מנוקדת (למשל לוּ"ז, כי זה לוּ של לוּחַ). למשל, 'שיכון ופיתוח' –> שוֹפּ, מחקר ופיתוח –> מוֹפּ שאלות ותשובות – שוֹ"ת, וכו'. אז אם כבר <דוח> אמור להיות משהו, זה דוֹח. חוץ מזה, בעברית בת זמננו אין הנמכת תנועה פרודוקטיבית [כלומר תהליך שעדיין עובד] בסביבת חי"ת מפני שהתנהגותה איננה של עיצור גרוני. הצורה העילגית 'אני סומַכַת עליך' מראה שמבחינת הדוברים ח' ו-כ' זה היינו הך, והם מנמיכים תנועות חופשי גם בסביבת ח'. לעומת זאת בצורה דְחוֹף, ה-ח' אמורה לגרום להנמכת תנועה (דחַף), אבל ההרמוניה הווקאלית חזקה יותר. הרמוניה ווקאלית היא "יישור קו" עם תנועות אחרות בסביבה, במקרה זה עם המילה משוֹך, שהיא בת זוגה הקבועה של דחוֹף. לדעתו זה לא כמו אוֹניברסיטה, כי אוּניברסיטה כבר היתה קיימת כאשר אוֹניברסיטה נולדה ואילו צורת דוֹח לא נולדה מהרצף הפונמי (סדרת ההגאים, הצלילים) דוּחַ אלא מהרצף הגרפמי (סדרת האותיות) <דוח>.

בחרתי בכל זאת בהנמכת תנועה, כי היום כבר לא צריך בשבילה סביבה גרונית (כזכור, הֶזמנתי), וגם כי אני זוכרת מילדותי שכן היו אומרים פעם דוּחַ.

2. איילת העירה על מדידה שינה בפסקה שלפני האחרונה. היא חשבה שזאת שגיאת דפוס, אבל האמת היא שהעורך תיקן לי למדירה ואני ביקשתי שיתקנו בחזרה למדידה. כן, כן, אני פלצנית. נכון שכולם אומרים מדיר שינה מעיניו, ובמילון הצירופים של רוביק רוזנטל זה מופיע כערך תקני לחלוטין, אבל המקור (ולפי מילון ההווה, הטהרני, הצורה התקנית) היא מדיד שינה.

מַדִּיר בא מהשורש נ.ד.ר, וקשור לנֶדֶר. מי שמדיר את בניו מהירושה, נודר שהם לא יירשו שום דבר. מי שמדיר את רגליו ממקום מסוים, נודר לא לדרוך שם. לעומת זאת שינה נודדת. ואם משהו גורם לשינה לנדוד, אז הוא מַדִּיד את השינה מעיניו של סופר הכבשים. משום מה, בהשפעת מדיר רגליו ומדיר מנכסיו, ולפי רוביק אולי גם בהשפעה גרמנית, הפך מדיד שינה ל-מדיר שינה, וכך כותבים כולם.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מוסף הכלכלה). העבירו למנהלי המשא"ן בחברה שלכם, שיזמינו הרצאה על מינוח עסקי.

http://www.thmrsite.com/?cat=5

שייך לקטגוריות אטימולוגיה, אינטרנט, אישי, בלשנות, מלפפונים מהפרדס, עברית, עברית שפה קשה | 14 תגובות »

טול קורה מבין עיניך

יום שישי, 12 במרץ, 2010

הייקו מנהלים:

מורים מעלים

מבחנים ברשתות

נורא ואיום

עברית וחיות אחרות הגיע לעיתון הארץ!

לפני כחודש קיטרתי כאן על מבחן של ענתי, ועל מבחנים באתר קישורן של הסתדרות המורים.

תזכורת:

עברית וחיות אחרות מעניק תעודות עניות (המבחן של ענתי).

קווים למותה של העברית (מבחנים באינטרנט באופן כללי).

ימימה עברון כתבה על התופעה במוסף הארץ של 5.3, ובהארץ אונליין העתיקו והדביקו, אבל בלי ניקוד ובלי לבדוק שזה יוצא הגיוני.

זה היה לפני שבוע, וכמעט כל הטוקבקים יורדים על זה שזה לא מנוקד, אבל הם עדיין לא ניקדו. נראה לי שהם כבר לא יעשו זאת.

קצת מצחיק שאייטם שעוסק במבחנים שֶׁמּוֹרִים נותנים לתלמידים בלי להגיה, מתפרסם בכלי תקשורת ציבורי ללא הגהה. ועד יותר מצחיק שאפשר לתקן את זה בלי בעיה ולא עושים את זה כבר שבוע.

עידו קינן הכין לי קובץ השוואה (כשמקליקים הוא גדל)

מימין - מוסף הארץ של 5.3.2010. משמאל - אותו קטע בהארץ אונליין

ומי שיכול לקשר אותי לגדעון סער יבורך. יש לי הרבה מה להציע לו. אם באמת חשובה לו העברית.

שייך לקטגוריות אינטרנט, אישי, גינדין עצבנית, כללי, עברית, עברית שפה קשה | 8 תגובות »

קווים למותה של העברית

יום שני, 8 בפברואר, 2010

תקציר מנהלים: אבולוציה של מבחני שפה לכיתה ב': המתאים פחות הוא השורד.

אמש פרסמתי פוסט עצוב עצוב עצוב על מצב העברית של מורי ישראל.

בפוסט העליתי השערות בנוגע למבחן המחפיר שהביאה הילדה הביתה (מחפיר למערכת החינוך, לא לילדה. לה יש קצת שגיאות, אבל איך אפשר לצפות שלא יהיו אם זאת רמת החינוך). ואז – - -

חיפשתי ברשת ומצאתי!

אני מרגישה גאה כמדען שהשערתו אוששה. בבלשנות זה לא קורה הרבה, שמוצאים ממצאים חדשים שמאששים תיאוריה. בפעם האחרונה, לדעתי, זה קרה עם חיתית (על זה – בפוסט על עיצורים גרוניים בהודו אירופית).

מצד שני, זאת גאווה מהולה בעצב עמוק, אולי כמו של רופא שמאבחן מחלה נדירה, חמקמקה וחשוכת מרפא.

ההשערות מהפוסט העצבני על המבחן של ענתי, אומתו על ידי האתר הנורא הזה: קוראים לו קישורן – קישורים לחומרי למידה. הוא שייך להסתדרות המורים בישראל.

האתר – כשמו כן הוא. כל מורה יכולה להעלות בו מבחנים וחומרי למידה שלה, לשימושן הבלתי-מושכל של המורות האחרות, שלא טורחות לקרוא ולבדוק (אבל לפעמים כן משנות משהו כדי שיהיה עוד יותר עילג). או אולי פשוט אין להן הכלים לקרוא ולבדוק.

הקבצים בקישורן הם בפורמט זיפ, שדורש התעסקות מיותרת. לכן העליתי את הקבצים גם כאן. אם יש כאן הפרת זכויות יוצרים, העירו לי ואוריד אותם. במחשב שלי הם נשארים לדראון עולם, למקרה הבלתי סביר שיורידו אותם גם מקישורן.

חשדתי שהמילים "חיצוני" ו-"פנימי" נוספו מאוחר יותר, ואמרתי גם שלא הגיוני לבקש לסדר מילים שמתחילות באותיות שונות לפי א"ב פנימי.

אז הנה שני המבחנים שההכלאה ביניהם הולידה את המוטציה החדשה שענתי הייתה צריכה להתמודד איתה:

במבחן הראשון של נטע וליבנת (אני מכבדת את הדרך שבה כל אדם מאיית את שמו), שאינו מנוקד, אכן מבקשים לסדר כל קבוצת מילים לפי סדר הא"ב. זה הגיוני.

במבחן של שלי, יש שתי קבוצות מילים: אחת – אותה קבוצה של נטע וליבנת, לסידור לפי א"ב חיצוני, ועוד קבוצה, של מילים שכולן מתחילות ב-מ, לסידור לפי א"ב פנימי. זה יותר הגיוני (יש שגיאות ניקוד מעטות, אין לי כוח עכשיו. בסך הכול מבחן סביר).

האב הקדמון של המבחן של ענתי הוא המבחן השני של נטע, בלי ליבנת. המבחן כבר מנוקד, עם כל השגיאות שהיו במבחן של ענתי, ונוספו המילים "חיצוני" ו"פנימי", בלי ניקוד ובלי יידוע, ובלי היגיון במקרה של א"ב פנימי.

במבחן החוזר של נטע, המילים "פנימי" ו"חיצוני" כן מנוקדות, אבל עדיין לא מיודעות. וסידור הא"ב הפנימי הוא עדיין למילים שמתחילות באותיות שונות. שגיאת הניקוד הזוכה הפעם היא ללא ספק

נָח סִדֵּר אֶת הַחַיּוֹת לְפִי סַדֵּר הא"ב.

המשפט עם הַמְּכַנֵּס לא נמצא באתר הזה. לא יודעת אם הוא מקורי של המורה של ענתי או שהוא סתם ממקור אחר.

בקובץ מבדק מסכם בנושא מילון, שמיועד לכיתה ג', הבקשה לסדר לפי סדר פנימי היא אכן של מילים שמתחילות באותה אות. חוץ מ"היגידים" במקום "היגדים" ועוד משפט אחד, אין שם דברים מזעזעים במיוחד. אבל המשפט האחד הזה ממש גורם לי לרצות להשליך את עצמי אל הירקון בייאוש:

גיל הבטיחה  לרון שתתקשר אליה כשתגיעה הבייתה.

הפעם אני רצינית לשם שינוי.

זוהי בושה, חרפה, כלימה ואף פדיחה לעם שזאת הרמה של מוריו, ושזה האתר שממנו הם מורידים את המבחנים שלהם. ולמי שחושב שהמורים האלה יכולים ללמד את התלמידים עברית. אני לא מדברת על נטע, ולא על אתי, ולא על ליבנת ולא על המורה של ענתי. זאת מערכת החינוך בישראל.

פרופ' גלעד צוקרמן, אין לך מה לדאוג. הילדים שלנו לא ילמדו עברית בבית הספר. אין להם ממי.

מר גדעון סער, צור קשר. יש לי רעיונות.

שייך לקטגוריות אינטרנט, אישי, בלשנות, גינדין עצבנית, ישראלית, עברית, עברית שפה קשה, צוקרמן | 21 תגובות »

המבנה הפונמי של הפרסית

יום שלישי, 26 בינואר, 2010

תקציר מנהלים: בפרסית איך שכותבים זה איך שקוראים.
אם מתייחסים למילה כאל "יחידת נשימה", או יחידה בעלת הטעמה אחת, יש בה מילים מה זה ארוכות.

והפעם קיבלתי שאלה קצת לא רגילה – על המבנה הפונמי של מילים בפרסית, בהקשר של תוכנות לזיהוי שמע.

אני קצת חוששת לפרט בנושא בשל חרדת נטישה קלה. לכן הפוסט הנוכחי הוא רק למי שמבטיח לא לבטל את הרסס או את מנוי הדואר.

הבעיה הראשונה שיש לי עם השאלה היא השאלה מהי מילה. אני חושבת שבמקרה של תוכנה, מילה היא יחידה בעלת הטעמה אחת ("יחידת נשימה"). בפרסית יש הרבה מילים ומיליות שהן יחידות גרפיות נפרדות, ונושאות משמעות משל עצמן, אבל הן קְלִיטִיות, כלומר אין להן טעם משלהן והן נשענות על המילה שלפניהן (אֶנְקְלִיטִיות) או על המילה שאחריהן (פְּרוֹקְלִיטִיוֹת). המונח קליטי בא מהשורש היווני kli "להישען", ומאותו שורש קיבלנו גם את הקליניקה, שזה מקום שנשענים בו על מיטה, את הטרקלין שיש בו שלוש ספות להישען עליהן, ואת האקלים שהוא נטייה של מזג האוויר. באנגלית incline, recline, decline כולם קשורים להישענות, או לשיפוע.

בפעלים מורכבים, למשל, יש רק הטעמה אחת (כששני המרכיבים מופיעים ביחד. כשזה מתפרק הם מילים נפרדות לכל דבר כולל הטעמה) – וזה יכול להיות גם פועל ארוך למדיי, שכתוב אפילו ב-4 יחידות גרפיות, אבל למעשה יש לו רק הטעמה אחת: למשל به نظر می رسد (אפשר לכתוב גם بنظر میرسد, הקונבנציות האורתוגרפיות עדיין גמישות) מוטעם רק על ה-ظر. קוראים את זה benazarmiresad (או  mirasad-) והמשמעות היא "נראֶה" (נראה ש-). אם נגדיר מילה (לצורך התכנות) כיחידה בעלת הטעמה אחת, הרי שמדובר פה במילה אחת בת 14 פונמות (כל אות בתעתיק היא פונמה אחת).

אלט-טאב: אני מאוד אוהבת לומר קונבנציות אורתוגרפיות גם בהרצאות שלי, כדי להמחיש שמי שלא מבין מונח צריך לשאול. בד"כ בהרצאות כולם מהנהנים בהסכמה כשאני מדברת על קונבנציות אורתוגרפיות, למרות שאף אחד לא מבין, ואז נושמים לרווחה כשאני מסבירה. הכוונה היא למוסכמות כתיב. שיפט-אלט-טאב.

קשה לי לדבר על מספר ממוצע של פונמות למילה, מכיוון שיש גם מילים קצרות, בנות שתיים-שלוש פונמות (تو to "אתה", نو no "חדש") ואני לא בקיאה בסטטיסטיקה של הלשון. עוד בעיה שלי להגדיר מספר פונמות ממוצע למילה היא שיש סיומות אנקליטיות שתפקידן תחבירי (לא מורפולוגי) והן מהוות חלק מהמילה, גם גרפית וגם אם נגדיר אותה כיחידה עם הטעמה אחת. למשל – האם שלוש הצורות הבאות ייחשבו למילים נפרדות או לצורות שונות של אותה מילה?

1. sar "הראש",

2. sari "ראש אחד a head" או "הראש ש-" (שתי סיומות הומונימיות),

3. sare "הראש של-", "הראש ה-", "בתחילת".

בשמיעה, אם מדברים מספיק לאט (או אם אתה מחשב), פרסית היא ממש קלה, בעיקר אם משווים אותה, נאמר, לאנגלית (האנגלית שלי ברמת שפת אם, אבל מספיק לא-שפת-אם כדי שאוכל לדבר אותה בכמה מבטאים שונים, לפי מי שעומד מולי). לא אשכח את הטראומה של כיתה ט', אני ישראלית בכיתה של אמריקאים והתלמידה המצטיינת בכיתה. המורה שואל מהי היחידה הקטנה ביותר של יסוד, ואני אומרת אֵייטְם ומקבלת רעמי צחוק מכל עבר. צדקתי, כמובן, אבל באמריקאית מבטאים את זה אֵאַדְם (ædm). בתהראן זה לא היה קורה, כי בפרסית איך שכותבים זה איך שקוראים.

מכירים את המילה האנגלית ghoti? אז בפרסית דבר כזה לא יכול לקרות.

שפה ללא כתב זה כמו דג ללא אופניים
שפה ללא כתב זה כמו דג ללא אופניים

מכיוון שהפרסית הכתובה היא חדשה יחסית (פרסית החלה להיכתב באותיות ערביות במאה העשירית בערך, והקונבנציות האורתוגרפיות הנוכחיות התגבשו מאוחר יותר), הכתיב עדיין משקף את ההגייה. כל אות בפרסית מייצגת פונמה אחת, חוץ מ-י' ו-ו' שיכולות להיות גם עיצור (y,v) וגם אם קריאה (u,i, לעיתים נדירות ey, ow), וכמו בעברית – אפשר לנקד אם מאוד רוצים, ואז יודעים בדיוק איך לקרוא את זה. בעצם, כמו בעברית, אם זה מנוקד אז כמעט אין הומוגרפים שהם לא הומונימים (וכמו בעברית, אם זה לא מנוקד אז יש הומוגרפים למכביר).

תשוו את זה לאנגלית, שם המילה minute יכולה להיקרא גם מִינִיט "דקה" (U שמבוטאת כ-i) וגם מַיינוּט "זעיר". קראתי עכשיו בספר Stupid History ש-ולס הדקה של שופן הוא בעצם יצירה של דקה וחצי-שתיים, אבל הוא התכוון למשמעות "קטן" (הוא מן הסתם קרא לזה Minute בצרפתית, אבל הדו-משמעות קיימת גם שם. שם זה אפילו מבוטא אותו דבר, אבל לא מדובר בהומונימים אלא במשמעויות שונות של אותה מילה בדיוק. גם דקה בעברית נקראת כך כי היא דקה).

במילים אחרות, לתנועות בפרסית כמעט אין אלופונים (ביצועים שונים לאותה תנועה), חוץ מאשר א' ארוכה לפני עיצור אפי במדוברת (ספרותית nān = מדוברת nūn, ספרותית āmad = מדוברת ūmad). תשוו את זה לאנגלית. יש לכם O. איך תבטאו? כמו ב-glove, כמו ב-pope, כמו ב-woman  או כמו ב-women? בפרסית O זה O. במקרים מסוימים, בעיקר בשאילות מערבית, יכולים להיות שני ביצועים לאותה מילה – בד"כ אחד ב-A ואחד ב-E. הניקוד, אם יש, יהיה בהתאם למה שמבטאים.

אז סיכמנו שלפחות מבחינת תנועות, מה ששומעים זה מה שיש. הלאה.

במקרה של עיצורים, הפונמות היחידות שיש להן שני אלופונים ללא חוקיות ברורה, הן غ ו- ق. שתיהן מבוטאות לפעמים כמו غ בערבית (γ) ולפעמים כמו ق בערבית (q). מלבד זאת יש אלופונים מעטים, שהם בד"כ תוצאה של סַנְדְהִי, מונח הודי שאכתוב עליו פעם פוסט שלם, ומשמעותו מפגש הגאים. בלשון המורה ללשון, מה שקורה כאן הוא אסימילציה, שזה סוג אחד של סנדהי.

ש, למשל, תיקרא בדרך כלל כ-ש, אבל לפני עיצורים קוליים, מבטאים אותה לפעמים כ-ז'. זה קורה גם בעברית: ד"ר נמרוד ברי הנפלא נתן לנו דוגמה בשיעור מבוא בשנה א' של ה-BA: הוא אמר "תעשו חשבון כמה אנשים יש פה מאשדוד", וביקש שנכתוב את זה בכתיב פונטי. כמעט כולם כתבו xešbon, ašdod (תרגמתי לתעתיק נורמלי. אנחנו כתבנו בתעתיק IPA), אבל מה שהוא באמת אמר זה xežbon, aždod.כנ"ל לגבי פֿ,  שלפני עיצורים קוליים תבוטא כ-בֿ (את המילה אפזוד افزود מבטאים אַבְזוּד. בפרסית יהודית קדומה גם כותבים כך).

אמנם בשני המקרים נוצרת הומופוניה בין האלופון הקולי לפונמה אחרת (ž ו-v בהתאמה), אבל ž היא פונמה נדירה מאוד (ולכן אם יש ž לפני עיצור קולי, רוב הסיכויים שזה האלופון הקולי של š), ואילו v אחרי תנועת a ולפני עיצור יוצרת דיפתונג ow (כלומר אילו היו כותבים אוזוד اوزود היו קוראים owzud).

אפ (اف-) היא הדרך היחידה לבטא בכתב av לפני עיצור. בסוף מילה אין דרך לכתוב av, ולפני עיצור בלתי קולי לא יהיה av כי יש הידמות בקוליות (מישהו עדיין איתי?).

הסיבה לכך שאפילו אלופונים-כתוצאה-מסנדהי הם מעטים יחסית, היא שוב – הקונבנציות האורתוגרפיות החדשות יחסית: פרסית אמצעית הייתה כתובה בכתיב היסטורי, ודברים רבים השתנו בהגייה אבל לא בכתב (קצת כמו אמריקאית, שבה איך הייתי אמורה לדעת ש-atom הוא הומופוני עם Adam). ברגע שעברו לשיטת כתיב חדשה, כתבו כמו ששומעים, וגם אחרי שעברו לשיטת הכתיב החדשה לקח כמה מאות שנים עד שגובשו קונבנציות אורתוגרפיות מחייבות.

הדבר היחיד שנשאר בכתיב ממש היסטורי הוא מילים שאולות מערבית. שם אין עניין של אלופוניה, אבל יש הרבה הומופונים במילים ערביות. כלומר בפרסית אם שומעים ת' זה ת'. יש הבדלי נישוף בסביבות פונטיות שונות, אבל נישוף אינו תכונה מבחינה בפרסית, כלומר אין זוג פונמות שונות שההבדל ביניהן הוא הבדל של נישוף בלבד.

הפרסית משתמש בא"ב הערבי, שלא כל כך מתאים לה. אז מה שהיה חסר היא הוסיפה (תודה לאל! בפרסית של המאה העשירית עדיין השתמשו רק במה שיש בערבית וזה היה מזעזע). אבל מה שמיותר היא השאירה. מילים ערביות נכתבות לפי האיות הערבי. ומכיוון שבפרסית לא קיימים כל ההבדלים של ערבית, יש, למשל, ארבעה (!) הומופונים שמבוטאים ז: ذ ، ز ، ض، ظ (בעברית שתי הראשונות התאחדו תחת ז, ושתי האחרונות תחת צ). יש גם שלוש אותיות שמבוטאות ס, ובגלל שהם כאלה אשכנזים, אז גם ה ו-ח הן הומופוניות, וגם א ו-ע. במילים פרסיות נמצא רק נציג אחד לכל קבוצת הומופונים, אבל מילים ערביות שמרו על האיות המקורי שלהם.

למרבה המזל, אמנם צריך לחפש בכמה מקומות במילון, אבל אלה מקומות מוגדרים מאוד, ולרוב נמצא את זה רק במקום אחד. מכיוון שרוב המילים בפרסית (גם אלה ששאולות מערבית) הן מספיק ארוכות, יוצא שאין הרבה מילים הומופוניות. אלא אם כן יש לכם מבטא ישראלי ואתם לא מבחינים בין אורכי תנועות.

לאחרונה אנחנו עדים שוב לשיטת כתיב חדשה: פנגליש היא פרסית באותיות לועזיות, שמשתמשים בה המון בבלוגים ובפורומים. היא הרבה יותר נפוצה מאשר עברית באותיות לועזיות, ולדעתי זה משום שאין כל כך הרבה מילים הומופוניות ולכן אין הרבה מקום להתבלבל כשמתעתקים פונטי. יש פנגליש בתעתיק מדויק, ששומרת על ההבדלים בין ההומופונים, אבל בתעתיק הנפוץ יותר Z היא Z בלי קשר לאות שבה היא נכתבת. זוג הפונמות היחידות שמבוצעות בפועל באופן שונה אבל הפנגליש לא תמיד מבחינה ביניהן, הוא A קצרה (לבטא עם חיוך) ו-A ארוכה (לבטא בפה מעוגל. מי שרוצה הדגמה, יש בסוף הסרטון של למי קראת הומופון).

אם אנחנו מחשב שמנסה לזהות שמע, מבנה ההברה הפרסי גם עושה לנו חיים קלים, כי הברה פרסית לא יכולה להתחיל בצרור עיצורים. מילים שמתחילות בצרור בעברית ובאנגלית מקבלות א' פרוסתטית – כתבתי כאן לא מזמן על אסניפ בהארי פוטר, ופרסים זקנים אומרים אֶסְמרטוט ו-אֶסְליחה, או סֶמרטוט ו-סֶליחה (יזדים אומרים סַמרטוט ו-סַליחה).

בסוף הברה אין יותר מ-2 עיצורים. אם הסונוריות בצרור עולה (כלומר העיצור השני יותר קולי מהראשון, כמו במילה چشم češm "עין" שבו m יותר קולית מ-š) בדיבור מהיר פשוט משמיטים לרוב את העיצור האחרון (כלומר מבטאים ceš). אני לא יודעת, אולי מחשב יכול לזהות איזו סגירה של השפתיים במילים כאלה.

כל הכבוד למי שהגיע עד לכאן. מסע כומתה, אני יודעת. לאות תודה והוקרה אני חוסכת מכם את הפרסומת הרגילה שיש לי בסוף כל פוסט [אתם יודעים, זאת שמופיעה בכתב נטוי ואומרת משהו כמו רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כבר מדברים על נושא כלשהו שהיה בפוסט). צרו קשר דרך כאן]

נ.ב – למי שלא מכיר את המילה האנגלית ghoti – מבטאים את זה fish. יש בזה gh כמו ב-enough, תנועת o כמו ב-women, ואת ה-ti מבטאים כמו ב- motion.

שייך לקטגוריות אטימולוגיה, אינטרנט, אישי, בלשנות, בלשנות חופרת, פרסית | 6 תגובות »

צוקרמן!

יום שישי, 15 בינואר, 2010

תקציר מנהלים:

גלעד צוקרמן אומר שדוברים ילידיים לא עושים שגיאות, ולכן כדאי להפסיק לנסות ללמד את הנוער עברית כאילו זאת השפה שלהם.

אני אומרת שהשפה ששדוברים ילידיים עושים המון שגיאות, ורק כך שפה מתפתחת ומשתנה. ושאנחנו מדברים היא עברית אבל לא קלסית, וכדאי להפסיק לשנות את חוקי העברית כדי שתתאים לרחוב, ולהגדיר את השפה המדוברת באופן נפרד. בשורה התחתונה אנחנו מסכימים, אבל הדרך לשם שונה לחלוטין.

קודם כל מזל טוב וכובע ענק לאסף שגיא – על "אולם מלא עד מינוס מקום" אמש ביומולדת שנה לדורבנות, בערב כיפי במיוחד, או כמו שאומרים בתחום הרוח – עם אנרגיות מטורפות. אני ממש נהניתי. קהל אוהד ומפרגן, ושני בלשנים שאני אוהבת ומעריכה גם כאנשים וגם כבלשנים – רוביק רוזנטל ופרופ' גלעד צוקרמן.

בקישור ליומולדת, אני ממליצה במיוחד לקרוא את הערות לפני ואחרי הכנס בקשר להרצאה של גלעד.

גלעד התחיל את הרצאתו בציטוט מתוך כנר על הגג:

[Perchik and Hodel have announced their engagement]
Tevye: He loves her. Love, it's a new style… On the other hand, our old ways were once new, weren't they?… On the other hand, they decided without parents, without a matchmaker!… On the other hand, did Adam and Eve have a matchmaker?… Well, yes, they did. And it seems these two have the same Matchmaker!

(הציטוט באדיבות IMDB)

וזאת כדי להראות שגם בשפה שאנחנו מדברים יש הרבה "מצד שני". גם יידיש, גם עברית, גם ערבית וכו'.

אני קוראת עכשיו את ישראלית שפה יפה בפעם השנייה. זה ספר שצריך לקרוא אותו לאט. גם כדי למשוך את ההנאה כמה שיותר זמן, וגם כדי לחשוב. אם יש קוראים שלא מכירים את התיאוריה, אז בגדול מאוד: צוקרמן אומר זה לא נכון לומר ששהדוברים עושים המון שגיאות בשפה, כי דוברים ילידיים אינם טועים. השפה שאנחנו מדברים היא פשוט לא עברית, ויש לקרוא לה "ישראלית". לדבריו, כדי להבין ולחקור את השפה שלנו, חשוב יותר ללמוד יידיש מאשר אכדית, ארמית וערבית. זהו כמובן תמצות תמציתי ביותר, וכדאי לקרוא את כל הספר.

בהרצאה אתמול גלעד גם ניבא שתוך 10-15 שנים האקדמיה ללשון עברית תכיר ב"שלוש שקל", מה שגרם לי, לרוביק ולחלקים נבחרים בקהל להתכווץ בזוועה בכסאותינו. אני, לפחות, התכווצתי בזוועה כי אני חוששת שזה נכון. אני מסכימה עם גלעד בשורה התחתונה, שאנחנו לא מדברים את שפתו של דוד המלך. בצער רב אני מסכימה שצריך כבר ללמד עברית תנכ"ית כשפה זרה ולקרוא לשפה שלנו בשם אחר כלשהו, שיבטא את ההבדל בינה לבין עברית תקנית. כבר ב-BA כתבתי בעבודה באיזה קורס שאני חושבת שהאקדמיה לא צריכה להיכנע לרחוב, אלא לומר: חבר'ה, עד כאן עברית קלסית ואלה הכללים שלה. אנחנו לא נוגעים בה. מכאן עברית ישראלית, ואותה אנחנו רק מתארים, לא מטהרים (לא באמת כתבתי חבר'ה בעבודה סמינריונית).

אבל אני לא מסכימה עם חלק גדול מהטיעונים שלו בדרך.

נכון שכבלשנים אנחנו אמורים להיות תארנים (דסקרפטיביסטים) ולא טהרנים (נורמטיביסטים), אבל כאדם פרטי אני נורא טהרנית, מלמדת את הילדים שלי עברית נכונה (שלא כל החברים שלהם מבינים), ומתחלחלת כשאומרים שמונָה עשרה. אז כבלשנים אנחנו לא אמורים בכלל לדבר על שגיאות אלא על הקיים, ואם הוא חורג מהנורמה אז למה. אבל מנקודת ראות נורמטיביסטית, לומר שדוברים ילידיים אינם עושים שגיאות, זה פשוט לא נכון.

המשפט "באנגליה כל דפ"ר מדבר אנגלית פרפקט" הייתה בדיחה רווחת לפני כמה שנים, כי לפחות בדור הקודם של ישארלים, רק יחידי סגולה דיברו אנגלית טובה. אבל לא כל האנגלים מדברים אנגלית לפי חוקיה. כמי שלמדה אנגלית, פרסית, צרפתית ועברית מכמה שלבי שפה (פרסית מאחשורוש ועד אחמדינז'אד כמעט רצוף, אנגלית מודרנית ועתיקה + קצת קריאה באנגלית בינונית, צרפתית חדשה ובינונית, ועברית מכל התקופות כולל תקופת הביניים שזה שפה זרה לחלוטין), אני יכולה לומר שכל שלב של השפה שונה מקודמיו. בהרצאות שלי אני מראה שפרסית אמצעית דוברה בערך עד המאה התשיעית, ופרסית חדשה מהמאה השביעית. החפיפה קיימת מכיוון שלא קמו יום אחד ודיברו שפה זרה. מורי ורבי פרופ' שאול שקד מגדיר מעבר בין שלבי שפה "הצטברות של הרבה שגיאות של הרבה אנשים" ("שגיאות" במובן חריגות מהנורמה הקודמת).

לא סתם התיעוד הקדום ביותר של פרסית חדשה הוא פרסית יהודית קדומה באותיות עבריות (קדומה וקסומה זה נורא קרוב במקלדת, ובמקרה הזה גם בחיים). ברגע שמחליפים כתב – כבר אין צורך לשמור על צורות ישנות ארכאיות, ולכן כותבים כמו שמדברים ולא "כמו שצריך". דוגמה טובה לכך היא שאם תעבור ההצעה (המזעזעת בעיניי הטהרניות) להלעזת העברית, לא יהיה הבדל בכתיבה בין ט' ו-ת', או בין ע', א', ואולי גם ה' ובמקרים מסוימים י' (תלוי לפי איזה דיאלקט יעשו את זה. יש את אלה שבחאים לא ראו כאלה יאלומים). לכן ברגע ששונה הכתב, רואים שינוי מסיבי בשפה. בצרפתית גם יש דיבורים על שינוי הכתיב כך שיתאים לשפה המדוברת. הסיומות הצרפתיות שאינן מבוטאות, וזה יכול להגיע לשלוש אותיות (parlent = פַּרְל), נכתבות כך כי בתקופה שבה התחילו להעלות את השפה על הכתב, הן אכן בוטאו. דרך אגב, דבר דומה קורה עכשיו לשפה שלנו (אני משתדלת לא לקרוא לה בשם בינתיים) עכשיו כשעברנו למדיום אחר. אמנם הכתב אותו כתב, אבל באינטרנטית גם אנשים אינטליגנטים כותבים "גמני", "משו" ו"מישו" במקום "גם אני", "משהו" ו"מישהו" (שני האחרונים הוזכרו בהרצאה של רוביק: הלחמים כל כך קדומים שאנחנו לא חושבים עליהם ככאלה).

שפה היא יצור חי שמשתנה כל הזמן. זוהי תופעה שאי אפשר לעצור. השפות היחידות שלא משתנות הן שפות מתות.

צרפתית של היום היא לא הצרפתית הבינונית של La Chastelaine de Vergy, האנגלית של היום היא ממש לא האנגלית של Beowulf, וכשאני קוראת טקסטים בפרסית שאומרים שאנחנו מדברים היום באותה שפה של כורש ודריווש, אני מתלבטת בין להתפוצץ מצחוק לבין להתפוצץ מזעם שזה מה שמאכילים את הדוברים. הבן שלי יכול לתרגם פרק מיהושע עם קושי מועט. דובר פרסית של היום לא יכול להבין את דריווש גם אם יקראו לו את זה במבטא פרסי של יוסף שילוח (או של תלמידי אוֹר).

גם בפרסית וגם באנגלית הלכו לאיבוד המינים (בפרסית עד כדי כך שאין הבדל בין "הוא" ו"היא") והיחסות (סיומות של שם העצם לפי תפקידו במשפט – קיים באנגלית רק בכינויי הגוף: I, me, my), ומערכת הפועל פיתחה צורות מורכבות שאינן קיימות בשפה העתיקה.

אם לקחת את המשפט "דוברים ילידיים אינם טועים" במשמעות "דוברים ילידיים דוברים את שפת אמם לפי הדקדוק הנורמטיבי", הרי שלפי התיאוריה של גלעד, הפרסים לא מדברים פרסים (אבל איראנית זה משהו שונה לגמרי), הצרפתים לא מדברים צרפתית, והאנגלים לא מדברים אנגלית. בפרסית, כמו בערבית, יש הבדל גדול ורשמי בין ספרותית ומדוברת, ואת התהליכים שקורים בשפה אפשר ממש לראות בעין.

אם ניקח את המשפט במובן שדוברים ילידיים לא טועים כי שפה היא יצור חי ומשתנה, אז גם השפה שלנו היא התפתחות של העברית.

בקשר לטענה בדבר ההשפעות הגדולות של היידיש – אני לרגע לא מזלזלת בהן או טוענת שהן לא נכונות. אבל זה לא עושה את השפה שבפינו לסוג של יידיש, כשם שאנגלית אינה סוג של צרפתית ופרסית אינה סוג של ערבית (ומי שרוצה להתאבד, שיאמר לפרסי שהוא ערבי או שלשונו ערבית). בשני המקרים יש השפעות גם בתחום אוצר המילים – בפרסית מעל 50%, אבל גם תרגומי שאילה ושאילות תחביריות.

ברמת התוצאה, כפי שאמרתי, אני מסכימה עם גלעד.  עצוב, אבל רובנו כבר לא מדברים עברית.

אני מסכימה איתו גם שהיוזמה של גדעון סער שהמורים בבית הספר ילמדו חמש דקות עברית בתחילת כל יום היא טיפשית. אבל לא מאותם טעמים. גלעד אומר שלא צריך ללמד את הילדים לדבר עברית כי זו לא השפה שלהם. אני חושבת שהיא טיפשית כי אין מי שילמד. כשאחד הילדים שלי אומר למורה שלו (האינטליגנטית יותר) שאין דבר כזה שמונָה עשרה בעברית והיא אומרת לו שיש, בזכר – וכשהמורה השנייה מבקשת במייל שנגהץ את המעויין (האיות התקני: מעוין) על משטח ישר בלי כפלים, וכשהנהלת בית הספר שולחת הזמנה להרצאה "מאלף ועד תף", אני לא חושבת שיש מי שילמד את הילדים של אחרים עברית בבית הספר. אני מלמדת אותם בבית.

אחת הסיבות שאני מעדיפה שיגדירו את השפה כשפה חדשה במקום להכשיר את שגיאות הדוברים, היא הקשר הרגשי שלי אליה. ברגע שלא יקראו לזה עברית, אפשר להתחיל לתאר את השפה החדשה. בסך הכול, גם דקדוק העברית הנורמטיבית התחיל כתיאור של מה שיש בתנ"ך. או כמו שאומר טוביה החולב: "דרכינו הישנות היו פעם חדשות". בעוד כמה מאות שנים, יקום "ילד רע" חדש לבלשנות העברית (אם יקראו לה ככה) ויאמר שאין טעם ללמד את הילדים לומר "עשר שקל" כי אף אחד כבר לא מדבר ככה.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה  במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני חדשנות). צרו קשר כאן.

שייך לקטגוריות אינטרנט, איראן, אישי, בלשנות, בלשנות חופרת, לשונות ותרבויות במגע, עברית, פרסית, צוקרמן | 11 תגובות »

אז היה כתוב בעיתון.

יום שני, 21 בדצמבר, 2009

תגובה ל"ללמוד פרסית בישראל זה כמעט בלתי אפשרי" (הארץ, 18.12.2009), עם הכותב האורח רז צימט.

תקציר מנהלים: פחחחח.

תלמידי המצטיין עמרי ואחותי המסורה מיכל, כל אחד בנפרד, שלחו לי קישורים לכתבה שהתפרסמה ביום שישי 18.12.2009 בעיתון הארץ, שכותרתה ללמוד פרסית בישראל זה כמעט בלתי אפשרי. בכתבה מרואיין ד"ר רונן כהן, שלמד פרסית בחו"ל כי בארץ זה בלתי אפשרי. התוצאה של הדוקטורט שלו היא ספר עם 1400 מילים בפרסית, שהארץ מגדיר אותו "מילון".את הביקורת (הלא-משהו) שיש לי על הכתבה פרסמתי בעין השביעית. כאן אני רוצה להרחיב קצת בכמה נושאים שלא הגעתי אליהם שם, או שנגעתי בהם בקצרה, וגם לארח את ידידי רז צימט מהמכון ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א, שמבין קצת יותר ממני בשיעה.

הביקורת היא ביקורת ראשונית, על הכתבה בלבד. אם יהיה לי מה להוסיף אחרי שאקרא את הספר, אכתוב פוסט נפרד. לא הצלחתי ליצור קשר עם ד"ר כהן (בעיה לחפש ברשתות חברתיות עם שם משפחה כזה, והוא אינו מופיע במדריך הטלפונים של המרכז האוניברסיטאי אריאל בחוג לישראל במזרח התיכון). מניסיוני האישי כמרואיינת וכקוראת עיתונים, זה שהיה כתוב בעיתון לא אומר שד"ר כהן אכן אמר את הדברים. לכן התגובה כאן היא רק על הכתבה עצמה.

"השיח הציבורי בעניין איראן רדוד ושטחי ומסתכם בעיקר בהיבט הבטחוני". נכון (אם כי ד"ר כהן מתמקד בתרבות עכשווית ואני יותר בעניין השורשים).

אני מקווה מאוד שהרצאות ההעשרה שלי, סדרת ההרצאות "איראן – מאחשורוש ועד אחמדינז'אד" בשיתוף דיוויד ניסן או אורלי רחימיאן, וגם הבלוג שלי – מעשירים את התדמית של איראן.

הפסקה שהכי קוממה אותי היא זאת:

לפני כעשור, כשניגש ד"ר רונן כהן לכתוב דוקטורט על איראן המודרנית, הוא מצא רק ספר לימוד אחד לשפה הפרסית, שחובר 30 שנה לפני כן בידי פרופ' אמנון נצר ז"ל, מהאוניברסיטה העברית. יחסי האיבה בין המדינות מנעו מכהן להסתייע באנשי אקדמיה איראנים, אך בסוף הוא הסתדר: נסע לאירופה, נחשף לספרות איראנית, קרא מאות בלוגים איראניים ודיבר עם כותביהם, והצליח לזהות את צמד המלים האהוב על התקשורת הישראלית: סהאמגינה איראני – האיום האיראני.

הבה נספור כמה שטויות יש כאן:

1.אם ד"ר כהן למד באירופה, זה אומר שהוא יודע לפחות שפה אירופית אחת. אני מהמרת על אנגלית או צרפתית (דרך אגב, למה לא כותבים איפה באירופה הוא קיבל את הדוקטורט?) אם מה שהוא חיפש הוא ספר לימוד, אפשר למצוא בספריות אוניברסיטאיות בארץ את ספרי הלימוד של גרנוט וינדפוהר (Windfuhr) ושל ת'קסטון (Thackston) באנגלית ושל ז'ילבר לזר (Lazard) בצרפתית.

2. אם ד"ר כהן חפץ להסתייע באנשי אקדמיה, למה ישר ללכת לאנשי אקדמיה איראניים? לפני עשור פרופ' אמנון נצר וד"ר שרה סרודי מנוחתם עדן עוד היו בין החיים. פרופ' דוד ירושלמי האגדי, וד"ר יוליה רובנוביץ' המצוינת, ייבדלו לחיים ארוכים, לימדו כבר כמה שנים באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטה העברית בהתאמה. היום יש פרסית גם בבר-אילן, בחיפה ובבן גוריון, אבל אני לא יודעת אם היה לפני עשור.

3. לקרוא בלוגים אפשר גם מהארץ. גם אני עושה את זה. גם להתכתב עם הבלוגרים עקרונית אפשר, אבל לטובתם באמת עדיף מ-IP אירופי (או שאני סתם פרנואידית).

4. אין דבר כזה סהאמגינה איראני. פירטתי על זה בעין השביעית.

ארבע שטויות סך הכול.

עכשיו הבה נדבר על המספר 1400:

סיפרתי לתלמידים שלי על מילון של 1400 מילים והם צחקו, כי הם יודעים יותר והם רק באמצע שנה א'. 1400 מילים זה לא מילון אלא אולי גלוסר. גלוסר כולל אוצר מילים מצומצם של טקסט מסוים או קבוצת טקסטים. מילון כולל, או מתיימר לכלול, את כל המילים בשפה. בפרסית יש א ביסלע יותר מ-1400 מילים. הספר נראה מרשים (כריכה קשה עם צילום!), אבל מילון הוא לא. וגם העובדה שיש בו 150 עמודים – כלומר משהו כמו 10 מילים בעמוד – מעידה על כך שמילון זה לא.

גם ההתבטאות הבאה נראתה לי תמוהה:

במשך 1,400 שנה השיעה חיה כדת אנוסה, והיא פיתחה שיטות הטעיה גם באמצעות השפה. יש בפרסית המון מלים שנושאות מסרים סמויים, והאיראנים משחקים במשחק הזה נהדר

נראה לי שמישהו עשה קופי-פייסט למספר המילים, כי האסלאם עצמו עדיין לא קיים 1400 שנה, אלא אם כן סופרים בשנות ירח מוסלמיות, שאין בהן עיבור כמו בשנה היהודית (השנה הפרסית היא שנת שמש, ומניין השנים הוא מההג'רה של מחמד. השנה הנוכחית היא 1388). והשיעה החלה אחרי מותו של מחמד. כמו כן, כל שפה נושאת מסרים סמויים, ופתגמים הם חכמים בכל שפה. אני לא חושבת שפרסית מצטיינת בכך יותר מהממוצע, וגם אם כן – לא נראה לי שזה מפני שהשיעים היו אנוסים אלא בגלל הנטייה שלהם (שהיא ירושה זורואסטרית) לרוחניות, למאגיה ולחוכמת הנסתר (וכאן אני שוב מסכימה עם ד"ר כהן שהישראלים לא מודעים לפן הזה של אויבם המר). אני לא יודעת למה מתכוון ד"ר כהן ב"מילים שנושאות מסרים סמויים" ולכן אני לא יכולה לומר אם זה משהו חדש, אם זה בכלל מיוחד, אם זה אכן שיעי או משהו שמקורו באיראן הטרום אסלאמית.

מכיוון שאני לא סמכות בענייני כל מה שקשור לאקטואליה (והתקופה האסלאמית זה כבר מ-מש חדש בשבילי), שאלתי את רז צימט, עמית מחקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב שהוא מומחה לאיראן של היום. להלן תגובתו המלומדת (גם לתגובה שלי). כמעט לא נגעתי (הערות שלי בסוגריים מרובעים):

ראשית – אני מאוד לא אוהב את השימוש ב"אנוסים" לגבי השיעים. אני לא מומחה עד כדי כך להיסטוריה שיעית, אבל השימוש במונח "אנוסים" אינו מדוייק לטעמי האישי לתיאור המצב של השיעים במהלך רוב ההיסטוריה. השיעים הופלו לרעה ונרדפו במהלך חלקים נרחבים בהיסטוריה שלהם, אבל אין זה אומר שהיה ניסיון לאלץ את השיעים לאמץ את הסונה בכוח (למרות שהיו כאלה ניסיונות). אני מעדיף להשתמש ברדיפת השיעים ולא באינוסם שמכוון למשהו מאוד ספציפי, שלא תמיד היה. מאחר שהתרבות הפוליטית השיעית הושפעה מרדיפת השיעים ולאו דווקא מניסיונות לאנסם להמיר את דתם (כמובן שגם המרת דת אינה מדוייקת בהקשר הזה) – עדיף להימנע בכלל מהשימוש ב"אנוסים" במקרה הזה.
1400 שנה אכן מתייחס  לשנות הירח. אנחנו עכשיו בשנת 1431  לספירה המוסלמית.  קשה לומר מתי בדיוק השיעה התחילה – כי למעשה הפילוג החל מייד לאחר מות הנביא, אבל הגיבוש היותר משמעותי אכן החל בקרב כרבלאא', 680 לספירה.
בכל מקרה – לא הייתי אומר כאמור שהשיעה הייתה דת אנוסה, אלא שהשיעים נרדפו לאורך רוב ההיסטוריה שלהם. גם בתקופה העת'מאנית השיעים נרדפו במידה זו או אחרת, ולכן לא מדובר על תופעה שהיתה רק בראשית השיעה (ולעיתים קרובות גם קשה להבחין בין רדיפות לבין אפליה ממוסדת וכו').
גם הטיעון שבאיראן השיעים תמיד היו רוב אינו נכון כמובן. האיראנים אימצו את השיעה רק במהלך המאה ה-16 בתקופת השושלת הצפוית, ולכן לכאורה -  השפה הפרסית שכמובן התפתחה קודם לכן בהחלט עשויה היתה לבטא את הרדיפות הללו [תגובה להנחה המוטעית שלי שאיראן האסלאמית תמיד הייתה שיעית ושהרדיפות היו רק בהתחלה. מצד שני, אם הרוב לא שיעים, אז השיעה לא אמורה להשפיע עד כדי כך על השפה הכללית].

כדי לסכם את עמדתי הייתי אומר כך:
1. זה נכון שהשיעים נרדפו או  לכל הפחות  הופלו לרעה במהלך רוב ההיסטוריה המוסלמית וברוב המקומות בהם הם חיו.
2. אין ספק שהרדיפות של השיעים השפיעו על תפישת עולמם, על התפתחות האמונה השיעית ועל התרבות הפוליטית של השיעים. גם תפישת ה"תקיה" (הסתרת הדת) התפתחה לאור המציאות הזו של רדיפות.
3. לא הייתי פוסל שהנרדפות השיעית השפיעה לא רק על התרבות הפוליטית השיעית אלא גם על היבטים נוספים, כגון שפה.
4. אף על-פי כן צריך להיזהר מלייחס כל דבר שקורה באיראן או אצל השיעים לתחושת הנרדפות הזו. כך, למשל, יש תיזה שגורסת שהאיראנים מסתירים את תוכנית הגרעין הצבאית שלהם כחלק מה"תקיה". אני חושב שכאן יש כבר הפרזה שגובלת בתיאוריות קונספירציה למיניהן. אין ספק, שהתרבות הפוליטית השיעית (וזה כמובן נכון לא רק לגבי איראן אלא גם לגבי הנהגות שיעיות במקומות אחרים, כגון חזבאללה ועיראק) הושפעה ומושפעת מהמציאות הפוליטית שבה השיעים חיו ופעלו במשך שנים, אבל לא צריך לייחס כל דבר לעניין הזה. כך, למשל, ברור לחלוטין שההתנהלות של ההנהגה האיראנית כיום מושפעת במידה רבה מגורמים נוספים, שאינם קשורים לשיעה, כגון: לאומיות איראנית, אינטרסים פוליטיים וכיו"ב.
5. הדבר המשמעותי הוא ביחס לשפה. לא הייתי שולל אומנם שקיימת השפעה של המציאות הפוליטית של נרדפות על התפתחות השפה, אבל:
א. צריך לזכור שהשפה הפרסית התפתחה במידה רבה עוד לפני השיעה, שכאמור הגיעה לאיראן רק במאה ה-16.
ב. התפתחות של שפה אינה קשורה כמובן רק למציאות פוליטית או לתהליכים פוליטיים והיסטוריים אלא למגוון גורמים אחרים.

6. הערה נוספת – יש קווי דמיון רבים (ואני כאמור לא מומחה כזה גדול לא לשיעה ובוודאי לא לזורואסטריות) בין השיעה לבין הזורואסטריות (אני יודע שאורי גולדברג עוסק הרבה בדבר הזה), ולכן קשה מאוד לומר האם ההשפעה על השפה מגיעה מהכיוון השיעי או מהכיוון הזורואסטרי. אני נוטה לייחס חשיבות רבה יותר להשפעה הזורואסטרית, פשוט – כי היא זו שהיתה דומיננטית לאורך רוב ההיסטוריה שבה הפרסית התפתחה.

תודה לרז צימט, ונראה לי שאורי גולדברג הוא החוקר הבא שאני צריכה להכיר.

ובחזרה לעניינים שאני מבינה בהם: בהנחה שד"ר כהן אכן יודע פרסית היטב, אני מדמיינת אותו תולש את שערותיו בחוסר אונים למראה הציטוטים החסרים והבלתי מנוקדים בכתבה.

דושמאן דאנא אז נאדאן דוסת מתורגם בהארץ כ"עדיף אויב חכם מחבר טיפש",אבל בפרסית כתוב רק אויב חכם מחבר טיפש. אני מניחה שזה העיתונאי שהשמיט את בה באמצע המשפט (למי שרוצה לדעת איך לבטא – došman-e dānā beh az nādān dust, למי שרוצה לדעת איך לכתוב – دشمن دانا به از نادان دوست، ולדוברי פרסית שמחפשים את האוגד – בפתגמים לא חייבים).

הפתגם הלא כל כך נפוץ (מצאתי בגוגל רק ארבעה מופעים, כולם מאותו אתר) اندک دان بسیار گو است אַנְדַכּ דָאן בֶּסִיָאר גוּ אַסְת מצוטט בכתבה כ- אַנְדַכּ דָאן בֶּסִיָאר גֹּפְתְ (שיניתי רק את התעתיק למדויק, זו שריטה שלי), האפשרי אך לא קיים (שוב, מבחן גוגל). הפעם קשה לי יותר להאשים את הכַּתָּב, כי זה שיבוש של מי שיודע פרסית – גזע עבר במקום גזע הווה. האמת, אחלה פתגמים יש שם, ולא רק בפרסית. וגם המטרה של האתר נעלה. כמה פתגמים פרסיים שהיו באותו מקבץ עם הנ"ל: "האדם מוצא את הכסף ולא הכסף את האדם", "כשיש שני טבחים, או שהאוכל מלוח מדיי או שאין בו מלח בכלל", "היום הוא המחר שציפית לו אתמול" ועוד. http://www.lightandwisdom.com – פתגמים מכל הדתות ובכמה שפות (כלומר אנגלית ופרסית).

אישה יפה היא באמת זִיבָּא, אבל זהו לא שם העצם "אישה יפה" אלא שם התואר "יפָה" שמתייחס רק לנשים. בד"כ ליופי קורן כמו של כלה ביום חתונתה.

חיפשתי בגוגל נומגסתאר בכל האיותים שעלו על דעתי שכוללים את המילה סתאר "כוכב" (נמגסתאר, נומגסתאר, נאמגסתאר) ולא מצאתי. אני מניחה שהכוונה הייתה ל-נָאמְגֹסְתַר "פרוּשׂ-שם" (ששמו פרוש בכל מקום). מצאתי את המילה בגוגל, יש לה 125 מופעים, אבל לפחות בעמוד הראשון זה בעיקר שם משפחה ולא "סלב". לדברי האינפורמנטים שלי (איראנים גולים מלוס אנג'לס), נאמגסתר זה באמת מפורסם, אבל זאת מילה מיושנת מאוד שכמעט אינה נמצאת בשימוש. היום משתמשים במילים הערביות.

כאמור, אני צריכה לקרוא את הספר לפני שאגבש עליו דעה אמיתית, אבל לפי כל המילים המובאות בכתבה, נראה לי שהמקורות של ד"ר כהן הם טהרנים – כלומר אנשים שאומרים מה צריך להיות בשפה במקום מה באמת יש (מי שקורא מספיק את הבלוג שלי יודע שגם אני חוטאת בטהרנות, בכל השפות, אבל זה רגשי ולא מדעי). בפרסית, יותר מ-50% מאוצר המילים הוא ערבי. כל המילים שמופיעות בקטע הן מילים פרסיות, כאשר בד"כ (חוץ מהמקרה של זיבא), המילים השימושיות יותר הן ערביות: תהדיד "איום", משהור או מערוף "סלב". זה אפילו לא כמו שמישהו יכתוב מילון עברי (עם 1400 מילים) ויכתוב ידוען במקום סלב. נכון שגם אצלנו אף אחד לא משתמש במילה העברית ידוען, אבל בעברית סלב נחשב סלנג, ובפרסית המילים הערביות הן חלק אינטגרלי מהשפה. וחוצמזה, אם בוחרים 1400 מילים לייצג את התרבות האיראנית – אני לא בטוחה ש"סלב" כל כך חשוב. אבל זאת רק אני.

מדי פעם אני מקבלת מחברים רשימות מילים של טהרנים: טבלאות ובהן המילים הפרסיות המקוריות ש"צריכות" להחליף את המילים הערביות המשמשות בפרסית. אני אוהבת את הרשימות האלה. אני מכירה בהן יותר את הצד הפרסי מאשר את צד השימושי, כי הפרסית האמצעית שלי הרבה יותר טובה מהערבית.

הכתבה מסתיימת ב-"אמנם מי שזורק מלים בשפה שהוא לא מבין הוא קצת "צ'אחאן" (חנטריש)" ועם זה אני מסכימה לגמרי. מצד שני, גם המילה חנטריש מקורה בפרסית – אדם בעל זקן (רִיש) נראה חכם, רציני ומיושב, ואם הוא מתנהג לא בהתאם, הוא עושה צחוק (חַ'נְדֶה) מהזקן שלו. הצירוף ריש+ח'נדה או הטיות אחרות של הפועל לצחוק (ח'נדידן) מופיעות בספרות וגם במילון, גם כ"לעשות צחוק מהזקן" וגם כ"לצחוק על הזקן של מישהו".

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כבר מדברים על שינוי תפיסה בקשר לאיראן). צרו קשר דרך כאן.

נ. ב. אחת התגבובים לכתבה היה: הטיל האיראני החדש נקרא מושק mushaq. עד כמה שידוע לי זה כינוי חיבה לעכבר, ז"א עכברון. מוש mush בפרסית זה עכבר, עם הסיומת aq זה הופך mushaq. מעניין אותי אם יש לזה פירוש אחר…. (זה ממשיך).

אז דבר ראשון, זה לא mushaq (موشق) אלא mushak (موشک). יש הבדל משמעותי בהגייה בין ק (q، ق), שהיא נחצית, כלומר כמו מבטא עראקי, לבין כּ (k، ک) שהיא כמו ה-כּ הרגילה שלנו.

דבר שני, נכון ש-מוש זה עכבר ו-ak- היא סיומת הקטנה (לא aq-), אבל יש לזה גם פירוש אחר. מוּשַׁכּ בפרסית זה "טיל". זה כמו שבתגבוב בעיתון של צוררים יכתבו This is so funny, the name of the new Israeli missile is Theel (כתבתי ב-th כדי שתהיה גם שגיאה בתעתיק).

נ.ג. מישהו פרסם בתגבובים שם גם המלצה על ההרצאות שלי, זה החמיא לי והביך אותי בעת ובעונה אחת. החמיא כי תמיד טוב לקרוא דברים טובים על עצמך, הביך כי מישהו עוד עלול לחשוב שאני כתבתי את זה. אז תודה למי שכתב.

נ.ד. היום בארוחת צהריים עם חברותיי הפרסיות, אמרה סופי שאת הפתגם došman-e dānā beh az nādān dust מבטאים došman-e dānā beh az nādān-e dust. גוגל מסכים חצי איתי וחצי איתה, מה שאומר שהגרסה שלה גם קיימת. כטהרנית פרסית הזדעדעתי עד עמקי נשמתי, ותלמידיי יודעים למה (לוואי לפני גרעין!). אני בהתייעצויות עם קולגה שהוא גם דובר ילידי וגם בלשן איך יכול לקרות דבר נורא כזה, אבל חוששת שזה יעניין רק איזה שניים מקוראי הבלוג ולכן אכתוב את התשובה שלו כתגובה לפוסט הזה.

נ.ה. לפני כשנתיים, אחרי ששודר הסרט הדוקומנטרי על הפונדקאות שלי, עשיתי שגיאה גסה והתראיינתי למקומון אצל כתב שהוא משורר. הכתבה הייתה בהשראת הראיון ואפילו לא ממש מבוססת עליו. תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי מי זאת הפוסטמה הזאת שמראיינים. באחד הקטעים שהכי הוצאו מהקשרם, הכתב שאל אותי: אבל אומרים שהריון זה קשה", ומייד חשב בליבו: "אני גבר, מה אני יודע". עניתי לו: יש נשים שקשה להן ויש נשים שקל להן. ההריונות שלי קלים ואני לא היחידה. אחת התגובות שקיבלתי הכי הרבה מנשים ששמעו שאני פונדקאית היא "אני כל כך מקנאת בך, גם אני רוצה להיות בהריון!".
בכתבה זה נראה כך:

אבל אומרים שהריון זה קשה.
אז אומרים, מה גברים מבינים? ההריונות שלי קלים, נשים מקנאות בי.

בפרסית יש צורת פועל מיוחדת שאם משתמשים בה אז אפשר לדעת שהכותב לא עומד 100% מאחורי מה שכתוב. לכל אורך הפוסט לא אמרתי "ד"ר רונן כהן אמר", כי בעברית אין ההבחנה בין گفته است "אמר לכאורה" לבין گفت "אמר". בספרים קוראים לצורה המיוחדת פועל מרוחק, אני קוראת לזה כסת"ח. לא בטוח שהוא אמר שום דבר מהדברים האלה, הדבר היחיד שבטוח הוא שזה היה בעיתון.

שייך לקטגוריות אטימולוגיה, אינטרנט, איראן, אישי, אשמדאי החנטריש, גינדין עצבנית, כותבים אורחים, פונדקאות, פרסית, רז צימט, תמר, תעשי לי ילד!, תרבות | 7 תגובות »

« פוסטים ישנים יותר