בכבוד רב ובגאווה אין קץ, מארחת "עברית וחיות אחרות" את רוביק רוזנטל, לתגובה על ההרצאה של פרופ' גלעד צוקרמן ביום ההולדת של דורבנות, ולפוסט התגובה שלי.

הכפפה של גלעד ממשיכה לאתגר ועל כך יבורך. אנחנו עוסקים איש בדרכו ביסודות ההברידיים של העברית, ולכן יש לנו נקודות מפגש לא מעטות. אבל אי ההסכמה בינינו רבה בנקודות המהותיות ביותר של הדיון.

1. על העברית החדשה יש השפעות רבות ומגוונות, אבל הבסיס המורפולוגי והלקסיקלי שלה הוא עברי-שמי. תשעים וחמישה אחוזים מאוצר המילים בעברית המדוברת, הכתובה והמשודרת לקוחים מבסיס עברי מוקדם, ישירות או באמצעות השורשים והמשקלים של השפה הקדומה. מילים לועזיות מותכות אל הצורנים העבריים, כמו המילה "הפופולריות" הכוללת צורן לועזי אחד ושלושה צורנים עבריים. משקלים שנגזרו בעברית החדשה משפות לועזיות נבלעו בקלות בשיטה השמית. תיאוריית הנתק פשוט איננה עומדת בכל מבחן עובדתי.

2. גלעד מביא בעיקר דוגמאות מן התחביר, אבל לשפה אין תחביר אחד, בוודאי לא לעברית. דווקא התחביר המקראי הסיפורי הפשוט מתאים לרוב הגילויים של העברית החדשה יותר מדפוסי תחביר אירופיים שהם מקור התחביר היידי. היידיש מתגלית בצירופי בבואה אבל הרבה פחות במשפט ישראלי יומיומי או בצירוף חופשי. צירופי סמיכות בעברית הפוכים בסדרם מצירופי סמיכות אירופיים (גן ילדים ולא ילדים-גן), על פי המודל הקדום, וזו רק הדגמה.

3. איננו מדברים תנ"כית כפי שאיננו מדברים ביאליקית ואפילו לא גששית. אנחנו מדברים בשפת דיבור טבעית כמו כל אדם או עם נורמלי, אבל אדם המבין עברית יכול להבין את התנך, את המשנה ואת רשי בקלות יחסית, ובוודאי יותר מאשר את עגנון ויזהר.

4. אין דבר כזה, עברית קלאסית. יש עברית מקראית, לשון חכמים, לשון ימהב, ולכל אחד מהם מאפיינים שונים. אין כמעט אף בלשן אחד החוקר את העברית שאינו מקבל את תיאוריית ההיתוך ואת הצלחת ההיתוך של הרבדים האלה בעברית החדשה.

5. לגבי עניין השיבושים – גם כאן יש צורך בהבהרה. רוב השיבושים לכאורה שעליהם מתריעים מתקנים למיניהם ובעיקר מורים ללשון או עורכים לשוניים או הורים קפדניים אינם חשובים. השפה יכולה לסבול תחת גג אחד את מזרון ומזרן, כדי ובכדי, לרכב ולרכוב ועוד כהנה וכהנה. הדיון המהותי בשיבושים מתמקד בשאלות דקדוקיות מרכזיות: בניינים ומשקלים, התאמה במין ובמספר וכדומה.

6. יתכן מאוד, כפי שלא רק גלעד מנבא, שההבחנה בין זכר ונקבה תיעלם מתי שהוא ויהיה מהלך שינו לשוני דרמטי. ייתכן שיום אחד יבטלו את האותיות הגרוניות, ויתאימו את האלף בית לעיצורים שבהם אנו משתמשים בפועל. שינויים כאלה קורים ואכן השפה הטבעית היא זו שמובילה אותם. אבל התהליך הזה בשפות מפותחות איננו מתקדם במעין זרימה רומנטית שבה יש דובר ילידי מדומיין ומולו מערכות קפואות של נורמות הנשמרות על ידי ממסדים תאבי כוח ויום אחד קורסות להן.  הדובר הילידי זקוק לנורמות ולדקדוק כדי להשתלב בשפת התרבות, ליצור בה ולפתח אותה. כפי שיוצרים דקדוק בהסכמה, כך משנים דקדוק בהסכמה, ורק כשהדבר באמת דרוש כי נוצר פער בלתי נסבל בין השפה הטבעית לנורמות. בעברית זה עדיין לא קורה, רחוק מזה. מה זה"דקדוק ילידי"? דקדוק הוא מערכת, והתהליכים שהדיבור הילידי יוצר אינם מערכתיים אלא מזדמנים.

7. השפות המובילות בעולם ידעו לשמור לאורך השנים על התכתבות מתמשכת בין נורמות והסכמות לבין הדינמיקה הלשונית. לשפות הפשוטות שאין להן כתב ודקדוק אין בעיה כזו, אבל זו ממש לא קהילת הלשונות שאני רוצה להשתייך אליה, והן הולכות ונעלמות. שפה היא דיבור. אבל היא לא רק דיבור. היא ספרות, תקשורת, כתיבה מדעית. אני עוסק בהרבה אהבה בשפת הדיבור ובטבעיותה, אבל ממש חרד מהאפשרות שהיא תישאר לבדה. התוצאה לא תהיה שהיא תשלוט בכיפה. התצאה תהיה הפוכה: אז היא תמות מוות סופי.

זה להפעם, ונמשיך להתווכח.
רוביק

תקציר מנהלים:

גלעד צוקרמן אומר שדוברים ילידיים לא עושים שגיאות, ולכן כדאי להפסיק לנסות ללמד את הנוער עברית כאילו זאת השפה שלהם.

אני אומרת שהשפה ששדוברים ילידיים עושים המון שגיאות, ורק כך שפה מתפתחת ומשתנה. ושאנחנו מדברים היא עברית אבל לא קלסית, וכדאי להפסיק לשנות את חוקי העברית כדי שתתאים לרחוב, ולהגדיר את השפה המדוברת באופן נפרד. בשורה התחתונה אנחנו מסכימים, אבל הדרך לשם שונה לחלוטין.

קודם כל מזל טוב וכובע ענק לאסף שגיא – על "אולם מלא עד מינוס מקום" אמש ביומולדת שנה לדורבנות, בערב כיפי במיוחד, או כמו שאומרים בתחום הרוח – עם אנרגיות מטורפות. אני ממש נהניתי. קהל אוהד ומפרגן, ושני בלשנים שאני אוהבת ומעריכה גם כאנשים וגם כבלשנים – רוביק רוזנטל ופרופ' גלעד צוקרמן.

בקישור ליומולדת, אני ממליצה במיוחד לקרוא את הערות לפני ואחרי הכנס בקשר להרצאה של גלעד.

גלעד התחיל את הרצאתו בציטוט מתוך כנר על הגג:

[Perchik and Hodel have announced their engagement]
Tevye: He loves her. Love, it's a new style… On the other hand, our old ways were once new, weren't they?… On the other hand, they decided without parents, without a matchmaker!… On the other hand, did Adam and Eve have a matchmaker?… Well, yes, they did. And it seems these two have the same Matchmaker!

(הציטוט באדיבות IMDB)

וזאת כדי להראות שגם בשפה שאנחנו מדברים יש הרבה "מצד שני". גם יידיש, גם עברית, גם ערבית וכו'.

אני קוראת עכשיו את ישראלית שפה יפה בפעם השנייה. זה ספר שצריך לקרוא אותו לאט. גם כדי למשוך את ההנאה כמה שיותר זמן, וגם כדי לחשוב. אם יש קוראים שלא מכירים את התיאוריה, אז בגדול מאוד: צוקרמן אומר זה לא נכון לומר ששהדוברים עושים המון שגיאות בשפה, כי דוברים ילידיים אינם טועים. השפה שאנחנו מדברים היא פשוט לא עברית, ויש לקרוא לה "ישראלית". לדבריו, כדי להבין ולחקור את השפה שלנו, חשוב יותר ללמוד יידיש מאשר אכדית, ארמית וערבית. זהו כמובן תמצות תמציתי ביותר, וכדאי לקרוא את כל הספר.

בהרצאה אתמול גלעד גם ניבא שתוך 10-15 שנים האקדמיה ללשון עברית תכיר ב"שלוש שקל", מה שגרם לי, לרוביק ולחלקים נבחרים בקהל להתכווץ בזוועה בכסאותינו. אני, לפחות, התכווצתי בזוועה כי אני חוששת שזה נכון. אני מסכימה עם גלעד בשורה התחתונה, שאנחנו לא מדברים את שפתו של דוד המלך. בצער רב אני מסכימה שצריך כבר ללמד עברית תנכ"ית כשפה זרה ולקרוא לשפה שלנו בשם אחר כלשהו, שיבטא את ההבדל בינה לבין עברית תקנית. כבר ב-BA כתבתי בעבודה באיזה קורס שאני חושבת שהאקדמיה לא צריכה להיכנע לרחוב, אלא לומר: חבר'ה, עד כאן עברית קלסית ואלה הכללים שלה. אנחנו לא נוגעים בה. מכאן עברית ישראלית, ואותה אנחנו רק מתארים, לא מטהרים (לא באמת כתבתי חבר'ה בעבודה סמינריונית).

אבל אני לא מסכימה עם חלק גדול מהטיעונים שלו בדרך.

נכון שכבלשנים אנחנו אמורים להיות תארנים (דסקרפטיביסטים) ולא טהרנים (נורמטיביסטים), אבל כאדם פרטי אני נורא טהרנית, מלמדת את הילדים שלי עברית נכונה (שלא כל החברים שלהם מבינים), ומתחלחלת כשאומרים שמונָה עשרה. אז כבלשנים אנחנו לא אמורים בכלל לדבר על שגיאות אלא על הקיים, ואם הוא חורג מהנורמה אז למה. אבל מנקודת ראות נורמטיביסטית, לומר שדוברים ילידיים אינם עושים שגיאות, זה פשוט לא נכון.

המשפט "באנגליה כל דפ"ר מדבר אנגלית פרפקט" הייתה בדיחה רווחת לפני כמה שנים, כי לפחות בדור הקודם של ישארלים, רק יחידי סגולה דיברו אנגלית טובה. אבל לא כל האנגלים מדברים אנגלית לפי חוקיה. כמי שלמדה אנגלית, פרסית, צרפתית ועברית מכמה שלבי שפה (פרסית מאחשורוש ועד אחמדינז'אד כמעט רצוף, אנגלית מודרנית ועתיקה + קצת קריאה באנגלית בינונית, צרפתית חדשה ובינונית, ועברית מכל התקופות כולל תקופת הביניים שזה שפה זרה לחלוטין), אני יכולה לומר שכל שלב של השפה שונה מקודמיו. בהרצאות שלי אני מראה שפרסית אמצעית דוברה בערך עד המאה התשיעית, ופרסית חדשה מהמאה השביעית. החפיפה קיימת מכיוון שלא קמו יום אחד ודיברו שפה זרה. מורי ורבי פרופ' שאול שקד מגדיר מעבר בין שלבי שפה "הצטברות של הרבה שגיאות של הרבה אנשים" ("שגיאות" במובן חריגות מהנורמה הקודמת).

לא סתם התיעוד הקדום ביותר של פרסית חדשה הוא פרסית יהודית קדומה באותיות עבריות (קדומה וקסומה זה נורא קרוב במקלדת, ובמקרה הזה גם בחיים). ברגע שמחליפים כתב – כבר אין צורך לשמור על צורות ישנות ארכאיות, ולכן כותבים כמו שמדברים ולא "כמו שצריך". דוגמה טובה לכך היא שאם תעבור ההצעה (המזעזעת בעיניי הטהרניות) להלעזת העברית, לא יהיה הבדל בכתיבה בין ט' ו-ת', או בין ע', א', ואולי גם ה' ובמקרים מסוימים י' (תלוי לפי איזה דיאלקט יעשו את זה. יש את אלה שבחאים לא ראו כאלה יאלומים). לכן ברגע ששונה הכתב, רואים שינוי מסיבי בשפה. בצרפתית גם יש דיבורים על שינוי הכתיב כך שיתאים לשפה המדוברת. הסיומות הצרפתיות שאינן מבוטאות, וזה יכול להגיע לשלוש אותיות (parlent = פַּרְל), נכתבות כך כי בתקופה שבה התחילו להעלות את השפה על הכתב, הן אכן בוטאו. דרך אגב, דבר דומה קורה עכשיו לשפה שלנו (אני משתדלת לא לקרוא לה בשם בינתיים) עכשיו כשעברנו למדיום אחר. אמנם הכתב אותו כתב, אבל באינטרנטית גם אנשים אינטליגנטים כותבים "גמני", "משו" ו"מישו" במקום "גם אני", "משהו" ו"מישהו" (שני האחרונים הוזכרו בהרצאה של רוביק: הלחמים כל כך קדומים שאנחנו לא חושבים עליהם ככאלה).

שפה היא יצור חי שמשתנה כל הזמן. זוהי תופעה שאי אפשר לעצור. השפות היחידות שלא משתנות הן שפות מתות.

צרפתית של היום היא לא הצרפתית הבינונית של La Chastelaine de Vergy, האנגלית של היום היא ממש לא האנגלית של Beowulf, וכשאני קוראת טקסטים בפרסית שאומרים שאנחנו מדברים היום באותה שפה של כורש ודריווש, אני מתלבטת בין להתפוצץ מצחוק לבין להתפוצץ מזעם שזה מה שמאכילים את הדוברים. הבן שלי יכול לתרגם פרק מיהושע עם קושי מועט. דובר פרסית של היום לא יכול להבין את דריווש גם אם יקראו לו את זה במבטא פרסי של יוסף שילוח (או של תלמידי אוֹר).

גם בפרסית וגם באנגלית הלכו לאיבוד המינים (בפרסית עד כדי כך שאין הבדל בין "הוא" ו"היא") והיחסות (סיומות של שם העצם לפי תפקידו במשפט – קיים באנגלית רק בכינויי הגוף: I, me, my), ומערכת הפועל פיתחה צורות מורכבות שאינן קיימות בשפה העתיקה.

אם לקחת את המשפט "דוברים ילידיים אינם טועים" במשמעות "דוברים ילידיים דוברים את שפת אמם לפי הדקדוק הנורמטיבי", הרי שלפי התיאוריה של גלעד, הפרסים לא מדברים פרסים (אבל איראנית זה משהו שונה לגמרי), הצרפתים לא מדברים צרפתית, והאנגלים לא מדברים אנגלית. בפרסית, כמו בערבית, יש הבדל גדול ורשמי בין ספרותית ומדוברת, ואת התהליכים שקורים בשפה אפשר ממש לראות בעין.

אם ניקח את המשפט במובן שדוברים ילידיים לא טועים כי שפה היא יצור חי ומשתנה, אז גם השפה שלנו היא התפתחות של העברית.

בקשר לטענה בדבר ההשפעות הגדולות של היידיש – אני לרגע לא מזלזלת בהן או טוענת שהן לא נכונות. אבל זה לא עושה את השפה שבפינו לסוג של יידיש, כשם שאנגלית אינה סוג של צרפתית ופרסית אינה סוג של ערבית (ומי שרוצה להתאבד, שיאמר לפרסי שהוא ערבי או שלשונו ערבית). בשני המקרים יש השפעות גם בתחום אוצר המילים – בפרסית מעל 50%, אבל גם תרגומי שאילה ושאילות תחביריות.

ברמת התוצאה, כפי שאמרתי, אני מסכימה עם גלעד.  עצוב, אבל רובנו כבר לא מדברים עברית.

אני מסכימה איתו גם שהיוזמה של גדעון סער שהמורים בבית הספר ילמדו חמש דקות עברית בתחילת כל יום היא טיפשית. אבל לא מאותם טעמים. גלעד אומר שלא צריך ללמד את הילדים לדבר עברית כי זו לא השפה שלהם. אני חושבת שהיא טיפשית כי אין מי שילמד. כשאחד הילדים שלי אומר למורה שלו (האינטליגנטית יותר) שאין דבר כזה שמונָה עשרה בעברית והיא אומרת לו שיש, בזכר – וכשהמורה השנייה מבקשת במייל שנגהץ את המעויין (האיות התקני: מעוין) על משטח ישר בלי כפלים, וכשהנהלת בית הספר שולחת הזמנה להרצאה "מאלף ועד תף", אני לא חושבת שיש מי שילמד את הילדים של אחרים עברית בבית הספר. אני מלמדת אותם בבית.

אחת הסיבות שאני מעדיפה שיגדירו את השפה כשפה חדשה במקום להכשיר את שגיאות הדוברים, היא הקשר הרגשי שלי אליה. ברגע שלא יקראו לזה עברית, אפשר להתחיל לתאר את השפה החדשה. בסך הכול, גם דקדוק העברית הנורמטיבית התחיל כתיאור של מה שיש בתנ"ך. או כמו שאומר טוביה החולב: "דרכינו הישנות היו פעם חדשות". בעוד כמה מאות שנים, יקום "ילד רע" חדש לבלשנות העברית (אם יקראו לה ככה) ויאמר שאין טעם ללמד את הילדים לומר "עשר שקל" כי אף אחד כבר לא מדבר ככה.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה  במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני חדשנות). צרו קשר כאן.