עד לפני כמה חודשים לא עסקתי בתרגום לפרסית. מפרסית לעברית דווקא יצא לי לתרגם, לפעמים מדויק ולפעמים טנטטיבי, גם בפוסטים כאן באתר (עלי זנג'אני, עבאס טבאטבאא'י, באבכ איראן-באן, והשנטובה של תומכי ברוג'רדי), וגם בשביל הפוסטים של מהנעשה באיראן בחדר 404.

לפני כמה חודשים שאלה אותי אחותי היקרה אם אני זמינה לפרויקט תרגום קצר ודחוף שקשור בפרסית. משהו של חבר של חבר, היא לא ידעה לומר לי בדיוק. אני עד היום מודה לה על הקישור הזה.

מדובר במחקר פורץ-דרך שיזם וערך יובל פורת, יועץ אסטרטגי פוליטי שבין הפרויקטים המוכרים שלו אפשר למצוא את הקמפיין הכתום נגד ההתנתקות, ואת ההצבעה למפלגת הגמלאים כתחליף לפתק לבן. באתר המחקר יש רשימת תודות ארוכה, אבל אין ספק שהשותפים הפעילים ביותר  – שמולם גם התבצע חלק גדול מהעבודה שלי – היו גל לין ויעל שטרן, סטודנטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. המחקר האיראני מתבסס על מחקר בינלאומי של פרופ' שלום שוורץ, פסיכולוג בין-תרבותי ואבי תיאוריית הערכים האנושיים הבסיסיים (theory of basic human values). שוורץ היה שותף פעיל ופיקח גם על המחקר הזה. מלבד זאת השתתפו במחקר אנשי אקדמיה, מומחים לניהול פרויקטים, וגם ישראלים ילידי איראן, שהיו הסוקרים.

במאמר שפרסם יובל בוול-סטריט ג'ורנל אתמול, הוא מסביר שהמוטיבציה שלו היא שכולם מדברים על פוליטיקה ועל התחמשות גרעינית, ושוכחים שיש גם עם איפשהו. משהו זניח, שמונים מיליון איש. בהרצאות שלי שואלים אותי המון על התפלגות העם – איך אני יודעת כמה באמת תומכים בשלטון וכמה מתנגדים לו. את הנתונים האלה באמת אי אפשר למדוד. אבל המחקר הזה מודד בפעם הראשונה את מוכנותם של האיראנים לדמוקרטיה, וייחודו בכך שהוא אינו שואל ישירות על נכונותו של הנסקר לדמוקרטיה (כאילו שאיראני ממוצע יאמר שהוא תומך בדמוקרטיה כשמתקשרים אליו ממספר חסוי), אלא על מערכת הערכים שלו: יחס למסורת, מה יגידו, קונפורמיות, יצירתיות, צורך בביטחון אישי וחברתי, ועוד. כל זאת בהשוואה לשישים וארבע מדינות אחרות בשני מאגרי מידע שונים.

מכיוון שהמחקר א ביסלע רגיש, הוא התנהל כמבצע צבאי סודי: המתרגמים והסוקרים (רובם שדרנים או עובדים ב-רדיס-אין, תחנת רדיו פרסי שמשדרת מחולון, וכולם מתנדבים) וכמובן הנסקרים – יודעים שהם משתתפים במחקר חשוב על איראן בתחום הפסיכולוגיה החברתית, אבל לא מה מטרותיו הסופיות. כדי לשמור על בטחון הנסקרים ולמסך את מקור השיחות, השאלונים היו אנונימיים ושיחות הטלפון לא זוהו כמגיעות מישראל.

גם לחצי הזמנים הזכירו מבצעים צבאיים, כמו אותו לילה בלתי נשכח שבו תרגמנו בשיחת ועידה תלת לשונית – שני מתרגמים, יובל ואני הקטנה (אילו זה היה פרסית, הייתי כותבת עכשיו שלוש שורות של דברי הצטנעות. כמה שיותר דברי הצטנעות כך האדם בעצם יותר חשוב) – משתים עשרה בלילה ועד שהיינו צריכים ללכת לעבודה וללימודים בבוקר, ויובל היה צריך ללכת ולתת לסוקרים את השאלונים. עמיתיי בטח זוכרים את אותו בוקר (זה היה בחנוכה, אם אני לא טועה), כי הייתי בעננים אחרי לילה של תרגום, כמו שהייתי בצעירותי אחרי לילות ללא שינה מסיבות אחרות. הסיבה העיקרית לכך הייתה הסוביונקטיב.

המתרגם הדגול אברהם שלונסקי (שבגללו ג'ולייט של שייקספיר היא יוליה עד עצם היום הזה) אמר שתרגום הוא כמו אישה: או שהיא יפה, או שהיא נאמנה. נעזוב את עניין השוביניזם ואת מידת האמיתות לגבי נשים – בתרגום נאמנות בהחלט באה על חשבון יופי ולהיפך. אבל יש פרמטר נוסף, שאולי נכלל ביופי אבל לא בהכרח, והוא הטבעיות והזרימה.

מכיוון שהמחקר משווה בין נתונים מכמה עשרות מדינות, השאלון היה צריך להיתרגם באופן המדויק ביותר. אם מתרגמים לא מדויק, אפשר לטעון שההבדלים בין האומות השונות נעוצים בשאלונים השונים ולא באמת בערכים השונים שלהן. עם זאת, מכיוון שמדובר בסקר טלפוני והסוקרים הציגו את עצמם כסטודנטים איראנים, היה חשוב שהשאלון יישמע כמה שיותר טבעי ומובן. השיטה שנוקט שוורץ בשאלונים שלו היא תרגום מאנגלית לשפת היעד, ואחר כך תרגום בחזרה לאנגלית (על ידי מתרגם אחר שלא ראה את המקור), השוואה בין התרגום החוזר לאנגלית לבין המקור האנגלי + הערות של שוורץ עצמו, ואז הצעות שיפור בתרגום לשפת היעד, וחזרה למתרגם הראשון לתיקונים והערות נוספות. ואז נותנים את זה למתרגם שלישי, וכך הלאה עד שמתקבלת גרסה נאמנה לגמרי למקור, ועם זאת טבעית.

המרתון הלילי התחיל כך: "אין לנו זמן לעשות את הפינג-פונג במייל. יש לך איזה חצי שעה לדבר ישירות עם המתרגם (פרויז ברח'ורדאר, גם הוא שדרן ברדיס-אין)?"
"כן, שנייה. אני יכולה להעלות גם את המתרגם הנוסף על הקו"?
הוא המשיך בהתבטאויות כמו "איך אני נהנה!  מי מזמין פיצה?", והסתיים ,לצערם של כל הצדדים, ב"טוב, אני צריך להתקלח, לשתות קפה ולצאת לעמל יומי".

במרתון הזה עבדנו על כמה עשרות שאלות בלבד, מהגרסה החמישית של התרגום לאותו שאלון. סדר העדיפויות (שאני ניסחתי, למען האמת) היה: נאמנות הכי חשוב, זרימה או טבעיות במקום השני אבל אי אפשר בלעדיה, ויופי במקום השלישי. היו מקרים שוויתרנו על יופי, אבל לא על הטבעיות. אם לחזור לאנלוגיה של שלונסקי, עשינו תרגום נאמן עם שערות ברגליים.

אחת הבעיות הגדולות בתרגום – מכל שפה לכל שפה, היא שלעיתים קרובות המתרגם – גם אם הוא מתרגם לשפת אמו – מושפע מהשפה שממנה הוא מתרגם. זה יכול להתבטא במר"נים, או בזוועות תרגום כמו שימוש יתר בסביל/פעיל ובשמות פעולה (המשפט הידוע שלי בעברית הוא "שאיפתנו היא הימנעות משימוש בשמות פעולה". פרסית מתה עליהם. או בתחביר פרסי – בפרסית הם אהובים), בשימוש בצורות פועל לא מתאימות, או במשפטים באורך שאינו מתאים לשפה (ארוכים בעברית, קצרים בפרסית). הנה דוגמה של תרגום מפרסית לעברית, שהתחלתי עליו פוסט לפני איזה שנתיים ומתישהו בטח גם אפרסמהו (תודה למיכאל זילברמן על הסריקה).

דוגמה לתרגום נאמן מדיי. קליק להגדלה.

אחת הבעיות בתרגום היא אוצר מילים. בתרגום נאמן משפה עם מנטליות מערבית, כמו עברית או אנגלית, לשפה עם מנטליות מזרחית כמו פרסית או ערבית, יש גם בעיה של מספר מילים. בצבא כל כך הושפענו מהערבית, שהיינו אומרים גם אחד לשני "לידיעה, לידיעה ולידיעה" או "לזהירות, לזהירות ולזהירות". כל המתרגמים הילידיים תרגמו הרבה מהמילים הבודדות לשתי מילים שונות שאומרות פחות או יותר אתו דבר. במקרים כאלה, לפי הוראת פרופ' שוורץ, בחרנו מילה אחת. אבל לפעמים יש ממש בעיה של היקף המשמעויות של המילה. היו מילים שהתעכבנו עליהם שעה, כי התרגום הראשוני לפרסית מקיף רק חלק מהמשמעויות של הפועל באנגלית, ויש לו משמעויות נוספות שאין לפועל האנגלי. כאן אני בעיקר הקשבתי ופתחתי כמה מילונים מקוונים בו זמנית. למשל לפועל הפשוט "להבין" יש שלושה תרגומים שונים בפרסית. אחד מהם הוא תהליכי, בסגנון "נפל לי האסימון" או "גיליתי ש-", אחד משקף יותר מצב, מודעות למשמעות של משהו, ואחד משקף הזדהות עם אדם. את הפועל הזה תרגמנו בצורות שונות במקומות שונים. יש דוגמה מצוינת ומכוונת באחת הפרסומות לשיחות טלפון לחו"ל, שבה המתקשר הישראלי מכנה את שופט הכדורגל judge (באנגלית שופט כדורגל יהיה referee). להשתמש בשתי מילים כדי להביע רעיון אחד היה מוצא אחרון, רק אם לא הגענו למילה בודדת אחרי המון חשיבה.

במקרים אחרים, שהם קשים יותר, ההבדל הוא לא באוצר המילים אלא במורפולוגיה ובתחביר. אלה מקרים שבהם צריך להיות פחות נאמן כדי להיות טבעי.

כאן גיליתי שדווקא לדובר לא ילידי יש יתרון. למשל: בעברית יש שתי דרגות יידוע: מיודע ולא מיודע. בפרסית יש ארבע: מיודע (הספר, הגזר); שם קיבוצי, שמתורגם בד"כ כרבים לא מיודע (אני אוהבת לקרוא ספרים), אבל לפעמים גם ביחיד לא מיודע (אני אלרגית לפאפאיה), או אפילו ביחיד מיודע (הכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם); ושתי דרגות סיתום – שזה ההיפך מיידוע: מסותם כלשהו כאשר כן ידוע לנו כמה (או לפחות אם יחיד או רבים) ואנחנו מתייחסים אליהם כפרטים ולא כקבוצה, ומסותם מסוים כאשר מדובר על פרט מסוים (אני רוצה לקנות ספר – יכול להיות מסוים או לא).   בחלק מהמקומות התרגום הראשוני היה נכון, אבל בחלק היה צריך להחליף – בעיקר בין שם קיבוצי ורבים מסותם, ובין שני המסותמים. דוגמה מעברית ואנגלית תהיה לתרגם לאנגלית את "הטלוויזיה קלקלה את הנוער" בתור the television corrupts the youth. משפט שדובר אנגלית ילידי יזהה מייד כתרגום לא טבעי.

מקום נוסף שבו היה יתרון לכך שאני חושבת בחוקים, הוא בשימוש בצורות פועל. היה משפט אחד שעבדנו עליו איזה שעה, ובכל פעם שינינו משהו אחר כדי שיהיה מדויק כמה שיותר. בסוף, אחרי שהגענו לגרסה סופית, ביקשתי לשאול את שני שותפיי הדוברים הילידיים שאלה אחרונה: می شود یا بشود؟ אי אפשר לתרגם את זה לעברית, כי בעברית אין סוביונקטיב. סוביונקטיב היא צורת פועל שאחד מתפקידיה בפרסית הוא להביע פעולות ברמת העיקרון, בניגוד להבעת פעולה קונקרטית. התרגום הראשוני שלנו היה לצורת פועל שמביעה פעולה קונקרטית, ואכן ברגע ששמעו הדוברים הילידיים את המשפט בסוביונקטיב, נשמעה ברחבי הסקייפ אנחת רווחה – הגענו לתרגום המדויק ביותר.

בתרגום האתר והמאמר, העדפנו יופי על פני היצמדות למקור, כל עוד המסר והנתונים נשארים בעינם. וכמובן שיישמע טבעי ולא מתורגם. שם צירפנו משפטים כדי שיהיו יותר ארוכים, כי כל המרבה הרי זה משובח. כשצירפנו את המשפטים הפכנו את המשפטים הראשונים לתיאור עם שם פעולה (במקום: השאלה מציגה אדם ושואלת עד כמה אתה דומה לו – השאלה, תוך הצגת אדם, שאלה עד כמה אתה דומה לו), הפכנו את "אני" ל"צד זה" (בהתחלה חשבנו לכתוב "המושפל הזה", אבל זה היה מוגזם בהתחשב בכך שהכותב ישראלי, בכל זאת), והמון משפטים פעילים בגוף ראשון הפכו לסבילים, כי פרסית גם אוהבת הצטנעות, וגם אוהבת סביל.

הפרויקט נתן לי ביטחון לתרגם גם לפרסית (בינתיים היו השאלון, שהוא ז'אנר אחד, האתר והמאמר, שהם אקדמיים-פופולריים, וחוזה בנקאי שלא קשור לפרויקט הזה, דרך ליצ'י תרגומים). בינתיים עם עורך ילידי צמוד. בכל ז'אנר בהתחלה העורך מתקן לי המון, ולקראת הסוף כבר לא. הרבה פעמים הוא צוחק עליי כשאני משתמשת בביטויים שהם אסלאמיים בהקשרים לגמרי לא אסלאמיים. זה משהו שאני עדיין צריכה להבין – יש מילים שמשתמשים בהן רק בהקשרים אסלאמיים ולא בהקשרים אחרים, כמו למשל בַּנְדֶה, מילולית "עבד", שאני מכירה אותו כגוף ראשון יחיד (במקום "אני", "צד זה" או "המושפל הזה"), ומסתבר שזה רק אסלאמיסטיים אומרים. או פועל מיוחד שמשמעותו "לצאת למקום מסוים", ובהתחלה כשהייתי אומרת לחברים האיראנים הילידיים שלי שאני יוצאת להרצאה, הם היו צוחקים שעה, עד שאחד מהם הסביר לי שזה פועל שמשתמשים בו רק ליציאה למקומות קדושים, ואסלאמיסטיים גם משתמשים בו ליציאה למקום מסוים.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות היטב (אפרופו חוזים בנקאיים). ספרו על כך למנהל הרווחה / רכז התרבות הקרוב אליכם. את הקשר יוצרים בקליק פשוט מצד ימין.

שואל רוני הפנר:

היי תמר, קיבלתי שאלה לאתר (השפה העברית) על מקור המילה פרדס. באתרי כתוב "מקום מוקף חומה שבו צדים בעלי חיים לשם הנאה (pairi – להקיף; daêza – חומה)". כך נכתב גם בספרך (המצוין  ). לעומת זאת, בוויקיפדיה האנגלית  ובמילון האטימולוגי מפרשים את המילה daêza לא כחומה אלא כ"לעשות". אני משער שמדובר ברבדים שונים של הפרסית או של האיראנית, אבל אשמח להסבר או לתיקון אם צריך.

ברשותכם, אני פשוט מקפסטת את שלוש התשובות (כמו בזמר, אבל לא) עם מינימום עריכה.

תשובה א:

מוזר מאוד. אין לי מושג מאיפה הם לקחו את המשמעות של "לעשות". זה פועל שונה לגמרי.
אבל מכיוון שאני חייבת לוודא כל ערעור על מה שאני יודעת, בדקתי גם עם שלושה חברים שלי, קנט, ברתולומיי ושרוו (עם שֶׁרְווֹ יש לי גם קשר אישי כי הוא חי, את קנט וברתולומיי הכרתי רק בתור ספרים).
קנט וברתולומיי גורסים ש- daēza באווסטית זה "קיר/חומה, ביצור, מצודה", ומקביל לסנסקריט dehī, יוונית teixos, פרסית עתיקה didā, פרסית חדשה diz, אנגלית dike, ditch. שרוו מתרגם pari-daēza בתור surrounding wall.

אלט-טאב: פרסית היא קבוצת דיאלקטים דרום מערבית, ואחד ההבדלים הפונטיים הבולטים בינה לבין דיאלקטים איראנים אחרים, היא גורלו האכזר של העיצור הפרוטו-הודו-אירופי המכונה "g עם כובע", כלומר g חיכית, הנכתבת כ-ĝ. בדיאלקטים מדיים העיצור הזה הופך ל-z, ובפרסית ל-d. בסנסקריט, אם היה נישוף (כלומר ĝh*), העיצור הפך ל-h, ואילו g חיכית בלתי מנושפת (כלומר ĝ*), היא הפכה ל-j. יום אחד עוד אכתוב (או ששחר שירץ יכתוב, זוכרת לך שהבטחת!) את הפוסט המיוחל על שפות קנטום וסטם. בינתיים מי שמעניין אותו יכול לקרוא גם בפוסט על הקשר בין "אישה" ו"להכות" בפרסית.
בפרסית עתיקה המילה ל"חומה" היא didā או dayada, אבל כבר בפרסית עתיקה יש שאילות מלשונות מֶדִיּוֹת, כלומר דיאלקטים שדוברו במָדַי, ובכלל לשונות שאינן דרום מערביות. המילה הגיעה ללשונותינו ואף נקלטה בפרסית (אפשר לדעת לפי פרסית חדשה diz/dez – دز), בצורתה המדית.  שיפט-אלט-טאב.

תשובה ב:

נו, בוויקיפדיה גם כתוב שאין תיעוד למקבילה בפרסית עתיקה, ויש באחת הכתובות של ארתחשסתא השני בשושן. שם המילה היא paradayada והיא מתורגמת pleasant retreat.

תשובה ג:

ותוספת אחרונה להיום – אני מבינה עכשיו למה ויקיפדיה כתבו "לעשות". כי באטימונליין הם כתבו "(to make, form (a wall". כלומר זה פועל שמתייחס לבניית *קירות/חומות* בלבד, ושם העצם daeza הוא כנראה חומה בנויה או קיר בנוי (בניגוד לצוק, אולי).
זו דוגמה טובה לתלמידים שלי כשאני מדברת על ערכיות: הנה פועל שמשמעותו "ליצור", אבל הוא מקבל רק משלימים מהשדה הסמנטי המצומצם-עד-מאוד "קיר". אה, בעצם יש כזה בעברית: לבנות. אין לי מושג למה הם העדיפו את "ליצור".

אחרי שכתבתי לרוני הלכתי להתחקות עוד קצת אחר שורשי הפועל הזה ונגזרותיו, ומסתבר שבשפות אחרות זה לא רק לקירות, אלא לכל דבר שיוצרים מחומר (חימר) או מבצק (המילה dough היא מאותו שורש), שכולל לישה ועיצוב, אולי. בסנסקריט, למשל, המילה "גוף" גם באה מאותו שורש – deha. שזה קצת מוזר, כי אני לא מכירה מיתוסי בריאה הודיים שמדברים על יצירת הגוף מחומר, אבל אולי זה בגלל החלודה שהעליתי בנושא.

העשרה – הנה המשפט מהכתובת של ארתחשסתא השני בשושן (A²Sd):

vasnā(t) ahura-mazdāhā(h) imām hadiš tya(t) jivadiy paradayadām adam akunavam

בחסדו של אהורה מזדא, זה הארמון שאני בניתי בחיי כבית-קיט נעים (ומוגן, שכן הוא מוקף חומה…)

ולמקרה שיתקנו בוויקיפדיה, הנה צילומסך מפליל:

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כי לרוב לא בנושאי פונולוגיה הודו-אירופית…). ספרו למנהל הרווחה ו/או לרכז התרבות הקרוב אליכם, וצרו קשר → פה מימין.
ביום שלישי 1.5.2012 אני משתתפת ביריד הספרות האיראנית בחולון. מי שיש לו כבר ספרי המצוין יכול לבוא לקבל חתימה חינם, מי שאין לו יוכל לרכוש ולקבל חתימה חינם, ואפשר גם לקנות ספרים של אחרים (אם אספיק להדפיס תחתיות אטימולוגיות עד אז, שכן הן אזלו – יהיו גם).
ביום שני 21.5.2012 אני גם משתתפת בבוקר חשיפה של מרצים של גילמור הפקות. מנהלי רווחה, רכזי תרבות וכו' –  צרו קשר → פה מימין לפרטים נוספים.

פרסמתי אותו בפייסבוק והוא התקבל כל כך יפה, שהחלטתי שמן הראוי לחלוק אותו גם עם מתי המעט שעדיין אין להם פייסבוק (או שסתם פספסו אותו על הקיר שלי). וגם שלוש תגובות נבחרות.

להקליק לגודל מלא

לראות את כל 42 התגובות 

בדרך כלל אני לא מוחקת תגובות, אבל הפעם מחקתי תגובה אחת – לא בגלל הביקורת שהוא מתח (תגובה נפוצה גם בהרצאות) אלא בגלל הניסוח הדוחה. התגובה הייתה על כך שאני מתייחסת לזה כאילו זה כלום.
אבל זה כל העניין! גם לבוא לתהליך מראש בהלך רוח מסוים כדי לא להיקשר, וגם להמשיך בעבודה מנטלית לאורך כל ההריון. הפחד היחיד שלי היה להיקשר, ובזכות הגישה הזאת, זה אכן לא קרה. כאשר נשים שהציעו להן להיות פונדקאיות מתקשרות אליי להתייעץ אם כדאי, הדבר הראשון שאני שואלת אותן הוא אם הן נקשרו בהריון השני. אם כן – הן עלולות להיקשר לעובר, וכל הכסף שבעולם לא שווה את זה.

אלט-טאב: נא לא להתקשר אליי אם אתם זוג שצריך פונדקאית. אני לא יכולה לעזור לכם והלוואי שהיה לי זמן לשמוע את כל הסיפור שלכם, אבל אין לי. ב"צור קשר" שלי יש שלושה קישורים למקומות שבהם כן יכולים לעזור לכם. שיפט-אלט-טאב.

בעצם אלט-F4 (לא, אל תנסו עכשיו! זה סוגר את הדפדפן).

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני שאלות מיוחדות). ספרו למנהל הרווחה ו/או לרכז התרבות הקרוב אליכם, וצרו קשר → פה מימין.
ביום שני 14.5.2012 אני גם משתתפת בבוקר חשיפה של מרצים של גילמור הפקות. מנהלי רווחה, רכזי תרבות וכו' –  צרו קשר → פה מימין לפרטים נוספים.

אני ברוסית.

הייתי מספרת לכם על מה דיברנו, אבל אני ממש לא יודעת.

זאת הייתה חוויה מאוד מוזרה. המנחה דיבר, באוזן המתרגמת הסימולטנית, אני מסתכלת עליו ומנסה להתעניין בו אבל להקשיב לה. לא בטוחה שעניתי לשאלות שהוא שאל, אבל דוברי רוסית אומרים שזה לא כל כך משנה כי דיברתי מהר והיא לא הספיקה לתרגם אותי בדיוק.

בכל מקרה, זאת אני בתוכנית קונטקט בערוץ הרוסי, 27.3.2012 (מייד אחרי הרצאה על ראש השנה הפרסי, שאני חייבת להודות שיותר מעניין אותי).

(אם אתם לא רואים וידאו, הנה הקישור הישיר לראיון)

קרדיט ראוי: גם הראיון הזה היה לקראת ההשקה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים, יח"צ של בועז ליברמן (שיעורי הבית שלי אחר כך היו להקשיב אם יש דוברי רוסית בקהל, והיו. אני לא יודעת לומר אם זה משם, אבל היו).

רוצים לשמוע בשפה שאתם (ואני) מבינים? הזמינו את אחת מהרצאותיי המצוינות: "מהנעשה באיראן", "שונאים, סיפור אהבה: איראן והאסלאם" או כל הרצאה אחרת. אני מרצה בעברית, באנגלית ובפרסית, בכל מסגרת שמשלמת היטב. ספרו למנהל הרווחה או לרכז התרבות הקרוב לביתכם, וצרו קשר פה מימין.

שירלי שני הביעה את שביעות רצונה מכך שאיני נחתומה לפרנסתי. זאת מכיוון שאני קוראת לספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית בשם "ספרי המצוין".
מכיוון שזו לא פעם ראשונה שאני מקבלת הערה כזאת (לרוב עם פחות הומור, כגון "תני לאנשים להחליט לבד שהוא מצוין" וכו'), אני רואה לנכון להבהיר שני דברים:

א. במקור, זהו ביטוי של אנשים שמציינים מאמר שלהם, או ספר שלהם, ואחר כך מתייחסים אליו שוב: ספרי המצוין, כלומר ספרי שציינתיו לעיל.

ב. אני משתמשת בשם הזה כי זה מצחיק אותי, בדיוק בגלל הפוליסמיה במילה מצוין.

פוליסמיה היא מצב שבו למילה אחת יש שני פירושים או יותר. ההבדל בין פוליסמיה להומונימיה הוא שבהומונימיה מדובר בשתי מילים שונות שבמקרה הגיעו למצב של הגייה זהה וכתיבה זהה, כמו למשל הפועל לקלס. בפוליסמיה מדובר באותה מילה שיש לה משמעויות שונות. לפעמים צריך לדעת ממש את האטימולוגיה של המילה כדי להחליט אם מדובר בפוליסמיה או בהומונימיה. במקרה של מצוין, הייתה התפתחות של המשמעות. מסתם משהו שציינו אותו, למשהו שציינו אותו לשבח.

אלט-טאב: פוליסמיה והומונימיה יכולות להתייחס גם למצב של שורש, לא רק של מילה נוטה, וראו, למשל, פוסטי המצוין בנושא השורשים ההומונימיים ש.מ.‏ן וחצי מהטורים שלי בוואינט. שיפט-אלט-טאב.

ענת אדרת מוסיפה שזהו גם אחד הפירושים למשפט המוזר שקראנו לפני מספר ימים בליל הסדר, "שהיו בני ישראל מצוינים במצרים": הם היו מצוינים (כלומר מסומנים) כעם נפרד.

ושירלי שמחה עד מאוד לפוליסמיה הזאת, באמרה: זה יכול להיות יופי של טריק ב NLP, השימוש שלך במצוין. נניח, אחרי שאדם מציין באוזני את מצבו העגום, להגיד "אוקיי, אז בהתייחס למצבך המצוין…"

***

והנה, להנאתכם הצרופה (אפרופו נחתומה…), ראיון שלי מתוך "בילוי היום", לקראת ההשקה המצוינת שהתקיימה ב-28.3.2012 במוזיאון ארצות המקרא בירושלים עם שאול שקד, שי סקונדה והלל גרשוני, שקטעי הווידאו ממנה יתפרסמו בבלוג במהרה בימינו בקרוב אמן.

היח"צ לאירוע, דרך אגב, הוא עבודה של בועז ליברמן, ואני חייבת לציין שזאת הייתה חוויה של עבודה ברמה אחרת. חוץ מהתוצאות, הייתה גם הדרך: החל בשיחת הכנה שבה בירר מה אנחנו באמת מוכרים ואיך הכי כדאי למכור את זה, דרך הדרכתי בכתיבת הקומוניקט, הקישורים לאמצעי התקשורת הדרושים, כמובן, בהכנתי לקראת כל ראיון, בטיפים לפני ואחרי האירוע למקסום חשיפה, ואחר כך גם בהעלאת התכנים לרשת. תותח. תודה!

(ולמען הסר ספק – אף אחד לא ביקש או הביע ציפייה כלשהי שאכתוב את הדברים האלה…)

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות היטב (אפרופו מצוינוּת). ספרו על כך למנהל הרווחה / רכז התרבות הקרוב אליכם. את הקשר יוצרים בקליק פשוט מצד ימין.

נ.ב. התחלתי בפוסט זה לחלק תגים במקום קטגוריות, כי יש אפשרות לענן תגים אבל לא לענן קטגוריות. ייקח קצת זמן עד שזה יעבוד כמו שצריך, ובינתיים עמכם הסליחה.

לפני הכול עליי לומר: מהפכת האהבה שסחפה את העולם בשבוע שעבר וממשיכה להכות גלים, היא בעיניי אחד הדברים הכי יפים שהיו כאן – גם כאן באינטרנט וגם כאן בעולם הפיזי – בשנים האחרונות. אני מקווה שפושפין המכינה לאמנות תרוויח מזה גם חומרית בעולם הזה, אבל ללא ספק את שכרם האמיתי יקבלו רוני אדרי ומיכל טמיר בהיכל ההיסטוריה ובגן העדן.

כמו כל דבר שמצליח, גם על הקמפיין הזה יש ביקורת, והיא משני סוגים עיקריים.

את הראשון היטיב לנסח איל שחל, אחד מחברי הפייסבוק הכי שווים שלי, שפרסם בשבת האחרונה את שאלת התם הבאה:

או. קיי. לפני שכולם יחד זורקים עליי עגבניות (לא כדאי לכם. זה יקר), אני רוצה לשאול שאלת תם: מה פשר הדברים האלה שמסתובבים עכשיו בפייסבוק: אני אוהב איראנים, אני אוהב פלשתינאים, אני אוהב אנשי מאדים ואת כל מי שיש לו חותנת.
מה קורה פה?
למה ההיפך ממלחמה, פצצה אטומית וסגר חייב להיות אהבה? אהבה זה רגש יקר. אל תבזבזו אותו בהצהרות שווא.
מעבר לכך, שלהצהרות אהבה אין כל השפעה על מדיניות (אלא אם יש אינטרס לכך) הרי אי אפשר לאהוב את כל האיראנים מבלי להכיר כל אחד מהם (לא בטוח שניתן לאהוב גם את הנחמדים פחות ביניהם, שלא לומר את אלה שהם קרימינלים או סוציופתים או משהו מהסוג שיש בכל חברה). לא הגיוני שכולנו אוהבים את כל הפלשתינאים כל הזמן. אנחנו לא מכירים את כל הפלשתינאים. לומר: "כולם", זה כמו לומר: "אף אחד", בעצם.
תגידו: אני אוהב את ע' או ח'. מחבב מאוד את ט' ול'. מ-כ' וש' אני מעדיף להיזהר. הם לא נחמדים.
האם ייתכן שאנחנו כל כך אוהבים ומחבקים כדי שאנחנו נפחד קצת פחות?
ראיתי משדר על הומור בטלוויזיה. סליחה על ההשוואה, אבל החוקרים דנו במשמעות הצחוק והחיוך אצל קופים. מסתבר שהחיוך (משיכת שפה חיננית למעלה, חשיפת שיניים, עד החניכיים) הוא דרך לשדר: "אל תחשוש ממני. אני לא מהווה איום".
אולי אצל הקופים זה עובד. לא ב-100% מהמקרים. ואנחנו הרי בני אדם.
אגב, אני גם לא הייתי מעביר את התמונות האלה הלאה כמו קוף אחרי בנאדם. אבל מי שהעביר לאחר מחשבה והסכמה, אשמח מאוד לשמוע את ההסבר.

מהפכת האהבה, גרסת איל שחל, מפורסם ברשות מאיל ומאמו.

ההסבר שהניח את דעתו איל היה זה של יואב אברמוביץ':

תעמולה היא מילה בעלת קונוטציות שליליות, ולרוב בצדק, אבל חשוב לזכור שאי אפשר לנהל פוליטיקה בלעדיה. הטבע האנושי הוא שאנו נוטים לפעול ולהיות מופעלים הרבה יותר בקלות, והרבה יותר בעוז, באמצעות הרגש מאשר באמצעות הרציונליות הפילוסופית. לא היו מנהיג, מפלגה, תנועה או קבוצת אנשים כלשהי בהיסטוריה שהצליחה לשנות משהו באמצעות טיעונים לוגיים, ותו לא. פנייה ישירה ופשוטה אל הרגש, לעומת זאת, הזיזה הרים והפכה מהפכות. המהפכנים הצרפתיים של המאה ה-18, למשל, קוממו את ההמון באמצעות הסיסמא "חירות, שיוויון, אחווה!", ולא באמצעות הטיעונים הפילוסופיים המורכבים של מונטסקייה (הפרדת רשויות), רוסו (שלטון הכלל) או וולטר (הומניזם).

זה לא שאין מקום לטיעונים המורכבים והעמוקים יותר, אבל הם חיים היטב בצד הטיעונים הפשוטים (פשטניים?), כל עוד כולם חותרים לאותה המטרה. לא נראה לי שמישהו מבין המשתתפים בקמפיין ההמוני לאהבה עם איראן באמת מרגיש אהבה מוחלטת לכלל האיראנים באשר הם, כולל הרוצחים, האנטישמים ומחרחרי המלחמה שביניהם. עם זאת, משהו בפנייה הישירה והפשוטה של המילה "אהבה", בשילוב צילומים שמדגישים את האישי והמיידי החמים, על פני המדיני והלאומי המאיימים, הצליח להזיז ולרגש אותם יותר מאשר עשרים מאמרי דעה מנומקים. אני אישית מקבל בברכה גם את אלו, וגם את אלו, מתוך הבנה שהם משלימים זה את זה, ולא סותרים זה את זה.

הביקורת השנייה היא של תלמידי עמרי, שהביע זעזוע קל מהעיצוב. אני בטוחה שהעיצוב הוא בכוונה כזה, כי בבחירת הצבעים והפונטים יש דווקא משהו מאוד פשוט וישיר וכן. ובכל זאת, פניתי לחברי המעצב הגרפי האיראני ששמו יישאר חסוי עד לשינוי המשטר ו/או עד צאתו משם – מה שיבוא קודם. עמרי ושאר תלמידיי קורא לו ג'משיד, אז גם אתם יכולים.

הוא עיצב משהו קצת יותר מתוחכם, שמי שרוצה יכול להוריד ולהדביק על תמונה שלו (זה קובץ PNG, אפשר להוריד, ופשוט להדביק על תמונה שלכם ב-PAINT עם transparent selection, ראו דוגמה).

תמונת פרופיל לדוגמה: הדבקה שקופה בפיינט. קלי קלות.

להורדתכם ולהוספה לתמונות פרופיל וכאלה. מעשה ידיו של ג'משיד.

ואיך מתקשרות שתי הביקורות האלה?

ובכן – הבה נצא לפרסומות: אי אפשר לאהוב בלי להכיר. וכפי שאומר קמפיין האהבה – גם לשנוא אי אפשר בלי להכיר.
ביום רביעי 28.3.2012 מתקיימת במוזיאון ארצות המקרא בירושלים השקת ספרי המצוין, הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית. ההשקה תתקיים בסימן 2700 שנות קשרי ישראל-איראן, וישתתפו בה מורי ורבי פרופ' שאול שקד, תלמידי וחברי לספסל הלימודים (ככה זה במשפחות זורואסטריות) שי סקונדה, והלל גרשוני, תלמידו של שי. מומלץ להגיע למוזיאון מוקדם יותר כדי להיכנס לאווירת איראן הקדומה בתערוכה הנמצאת בקומת הביניים מצד ימין (זה בדרך לאודיטוריום למי שהולך ברגל).

זה הקישור לאירוע בפייסבוק.

וזה באנר נאה שעיצב לי ג'משיד לאירוע ההשקה. הקישור המקוצר הוא הקישור לפייסבוק.

לנוכחותכם באירוע אודה, וכמובן לעזרתכם בהפצה.

עברית וחיות אחרות גאה לארח את ברכתו של הרב אברהם (אבי) גיסר לבני העם האיראני בפרוס עליהם שנה טובה וחדשה.  המקור העברי מובא בסוף הפוסט.

The Persian greeting is followed by an English translation.

پیام تبریک و شادباش نوروزی خاخام آوراهام گیسر* به مردم شریف ایران

Nowruz graphics with Jewish and Iranian elements. Artist wishes to remain anonymous

به یکایک مردم محترم و عزیز ایران.

خداوند شما را با تمامی برکات خویش مبارک کند و در این سال نو برای شما شادی و آزادی و همچنین خوشبختی و فرخندگی قسمت کند در این عید نوروز سال نو مردم شما.

ملت یهود نیز همانند شما ایرانیان سال نوی ملی خویش را در آغاز بهار جشن می گیرد. کتاب مقدس تورات اسرائیل می فرماید که بهار زمان شکوفه دادن تمام ارزشهای انسانی و ملی است و ما دستور داریم که هر سال از آن تجلیل کرده و به جشن بنشینیم و دل جشن های بهاری «عید پسح» است که جشن آزادی می باشد. در این روز ملت یهود در مصر باستان نجات یافته و از زیر یوغ دیکتاتوری که آنها را به بردگی کشیده بود رها شدند. آنها از یک ملت اسیر تبدیل به ملتی آزاد شده و تنها پس از این آزادی شایسته آن شدند تا کتاب مقدس تورات را از جانب خداوند دریافت کرده و زندگی تماما بر اساس دین را دارا باشند. مذهب و ایمان به مثابه یک کل مختص آزادگان است و ایمان مذهبی و تقید به دستورها و فرامین دینی چه ارزشی دارد آنگاه که روح انسانی تحت ظلم و ستم باشد؟

ملت یهود دشمن ملت محترم ایران نیست، ایرانیان دارای سنتی زیبا برای حرمت به ارزشهای انسانی و مبارزه برای آزادی و عدالت هستند. هدف مشترک دو ملت همانا تلاش برای برابری و آزادی و حرمت برای هر انسان اعم از مرد یا زن، پیر یا جوان است. حرمت به زنان همانا نفس آزادی ایشان است. آزادی زن وجه ممیز و نشانه جامعه ای است که زندگی و شادی را گزیده باشد.

دشمن مشترک هر دو ملت ایران و یهود هر آن حکومت و جنبشی است که روح انسانی را به بردگی و بندگی وا داشته باشد و زنان، ضعفاء و دگرباشان را به نام دین و یا به نام ایدئولوژی جعلی تحقیر می کند.

به نام کتاب مقدس تورات اسرائیل و به نام  جمع عظیمی از خاخامها و مردمانی که پشتیبان آزادی و احترام هستند، به شما سال امید و صلح را تبریک و تهنیت می گویم.

خاخام آوراهام گیسر

* خاخام آوراهام گیسر یک رهبر مذهبی  و فرهنگی است.

خاخام مسئول یک انجمن بزرگ و همچنین مربی امور آموزشی و تربیتی است.

خاخام اوراهم گیسر معتقد به زندگی روحانی و انجام فرامین خدا بر اساس حق انتخاب و آزادی بیان است.

English Translation:

Rabbi Abraham Gisser*

To the people of the great and honorable Iranian Nation,

May the Lord bestow all his blessings upon you, and send you happiness and freedom for a happy New Year on this Nowruz holiday, your nation's New Year's day.

Like you, the Jewish people also marks it national New Year in the beginning of spring. The book of Law states that spring is the time of blossom for all human and national values, and we are commanded to celebrate them each and every year.

The heart of spring celebrations is Passover, which is the holiday of Freedom. On this day the Jewish nation was redeemed,  escaped the yoke of an enslaving tyrant in ancient Egypt, and turned from a nation of slaves into a free nation. Only after attaining freedom, the nation was worthy of receiving the Law from the Lord, and live its religious life to the fullest. Religious wholeness and pure belief are the lot of the free only. Enslavement and coercion are the opposite of the human spirit, and what are religious belief and observing the commandments worth if the human spirit is oppressed and humiliated?

The Jewish people are not the enemy of the honorable Iranian nation. The Iranian nation has a glorious tradition of respect for human values and struggle for freedom and equality. The common mission of the two nations is to continue striving for equality, peace, and respect for every person – man and woman, young and old. Women's freedom is their honor. A woman's freedom is the distinct sign of a society that chooses life and joy in life.  The common enemy of both nations is any government or movement that enslaves the human spirit and humiliates the women, the weak and the different in the name of religion or in the name of any other fake ideology.

In the name of the Torah of Israel and in the name of many Rabbis and people of freedom and honor, I wish you a year of hope and peace.

* Rabbi Avraham Gisser is a religious and educational leader in Israel.

The Rabbi is head of a large congregation and of various educational systems.

Rabbi Avraham Gisser believes in leading a life of belief and observing commandments out of free choice and freedom of speech.

המקור העברי:

הרב אברהם גיסר^*

לבני העם האיראני הגדול והמכובד

יברך אתכם הא-ל בכל ברכותיו וישלח לכם שמחה וחירות לשנה חדשה ומאושרת בחג הנורוז הזה יום ראש השנה של בני עמכם.

כמוכם, גם העם היהודי מציין את ראש השנה הלאומי שלו בראשית האביב. תורת ישראל קובעת כי האביב הוא זמן הפריחה לכל הערכים האנושיים והלאומיים, ואנו מצווים לחגגם מידי שנה בשנה. לב חגיגות האביב הוא חג הפסח שהוא חג החירות. ביום זה נגאל העם היהודי ויצא מתחת ידו של דיקטטור משעבד במצרים העתיקה והפך מעם עבדים לעם חופשי. רק אחרי החירות הוא זכה לקבל מן האלוהים את התורה ולחיות את חייו הדתיים במלואם. שלמות דתית ואמונה טהורה הם נחלתם של בני חורין בלבד.

השעבוד והכפייה הם היפוכה של הרוח האנושית ומה שוויה של אמונה דתית ושל שמירת מצוות אם הרוח האנושית מדוכאת ועשוקה?

בני העם היהודי אינם אויבים לעם האיראני המכובד. העם האיראני הוא בעל מסורת מפוארת של כבוד לערכים אנושיים ומאבק לחירות ושוויון. המשימה המשותפת של שני העמים היא להמשיך בחתירה לשוויון, לחירות ולכבוד כל אדם, איש ואשה, צעיר וזקן. חירותן של נשים היא היא כבודן. חירותה של האשה היא הסימן המובהק לחברה הבוחרת בחיים ובשמחת חיים. האויב המשותף לשני העמים הוא כל שלטון וכל תנועה המשעבדת את הרוח האנושית ומשפילה את הנשים ואת החלשים ואת החריגים בשם הדת או בשם כל אידיאולוגיה מזויפת אחרת. בשם תורת ישראל ובשם רבנים רבים ואנשי חירות וכבוד רבים אני מברך אתכם לשנה של תקווה ושלום.

*הרב אברהם גיסר הוא מנהיג דתי וחינוכי בישראל.
הרב עומד בראש קהילה גדולה ובראש מערכות חינוכיות שונות.
הרב אברהם גיסר מאמין בחיי אמונה ושמירת מצוות מתוך בחירה חופשית וחופש ביטוי.

עדכונים:

16.3.2012
הברכה התפרסמה בבלוג של תומכי האיתאללה ברוג'רדי
הברכה התפרסמה בבלוג של מנחם-מנדל.
19.3.2012
הברכה התפרסמה באתר של קמפיין האהבה ישראל-איראן (הקישור רק בהערות, בלוגים אחרים לקחו משם).
20.3.2012
הברכה התפרסמה בחדר 404.
תרגום לגרמנית של הברכה התפרסם בבלוג "פארסה & פארסה"
הברכה התפרסמה בבלוג פליכטלינגסהילפע איראן (עזרה לפליטים – איראן).
ריצ'רד סילברסטין, שזרק את הכפפה (וראו: מאחורי הקלעים – גלגולה של ברכה), גם התייחס לברכה. אמנם בביקורתיות (כצפוי), אבל הוא קרא לי ישראלית-איראנית, אז סלחתי לו.
21.3.2012
סיפרו על הברכה בצינור לילה.
22.3.2012
הלל גרשוני כתב על הברכה בבשבע.

הקראה חגיגית של הברכה + שיחה נוספת על הקשרים ארוכי השנים בין איראן והיהדות תתקיים ביום רביעי 28.3.2012 בשעה 19:30, בהשקת הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית במוזיאון ארצות המקרא בירושלים. 

יסלחו לי קוראיי היקרים, אני אינני נוהגת לפרסם פוסטים בשני חלקים בו זמנית. אבל מצד אחד הברכה היפהפיה של הרב גיסר ראויה לפוסט משלו ללא הקדמות וללא שהיות, ומצד שני יש גם סיפור נאה מאחורי הברכה.

בראש השנה פרסמתי פה את תרגום ברכתם של תומכי האיתאללה כאט'מיני ברוג'רדי לעם היהודי לרגל השנה החדשה. ריצ'רד סילברסטיין ראה, פרסם בבלוגו "תיקון עולם", ובסוף כתב

In the incessant ranting of both sides against the other, Iranian and Israeli, it is refreshing to read that tolerance is not dead.  If only there were views of rabbis inside Israel as thoughtful and courageous as these.

(או בעברית: בין ההשמצות הבלתי פוסקות של שני הצדדים – האיראני והישראלי – זה נגד זה, מרענן לקרוא שהסובלנות לא מתה. אילו רק היו בישראל דעות כה מתחשבות ואמיצות של רבנים.)

אני מאוד לא מסכימה עם סילברסטין. פניתי לרב אבי גיסר, רב היישוב עפרה וראש מנהל החינוך הדתי. הוא הרים את הכפפה בשמחה וכתב לעם האיראני את היפה בברכות. הרי היא לפניכם, במקור, בתרגום לפרסית ובתרגום לאנגלית.

רוצים לשמוע עוד על הקשרים ארוכי השנים בין איראן והיהדות?
ביום רביעי 28.3.2012 בשעה 19:30, מתקיימת השקת ספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית במוזיאון ארצות המקרא בירושלים. הפורמט יהיה שיחות, אורח הכבוד יהיה שאול שקד, המנחה יהיה שי סקונדה, וכלת השמחה היא אני. בואו והפיצו!

כמיטב המסורת, אני עורכת גם השנה את מסיבת נורוז המסורתית במוצ"ש הקרוב 17.3.2012 אצלי בבית.

כמיטב המסורת – ההתראה הקצרה ומספר המוזמנים הענק (שזה ככולם) מאזנים אחד את השני ובסוף יש מקום לכולם.

פרטים נוספים בקישור דלעיל.

سفرۀ هفت سین

‏‏עשרות מיליוני איראנים באיראן ומחוצה לה התמלאו הבוקר גאווה לאומית בעקבות זכיית הסרט "פרידה" באוסקר. המשטר האיראני, לעומת זאת, הועמד במבוכה: האם להצטרף לחגיגות הניצחון או להתנער מהסרט, הכולל מסרים חתרניים נגד המשטר וחושף את פניה הבעייתיים של מערכת המשפט האיראנית?

השסע הפוליטי והאידיאולוגי באיראן, שהעמיק עוד יותר מאז המשבר החריף שפרץ לאחר הבחירות לנשיאות בקיץ 2009, ניכר היטב בתגובות הראשונות לזכיית "פרידה" בפרס היוקרתי. עשרות אתרי אינטרנט ובלוגים המזוהים עם האופוזיציה הרפורמיסטית ועם מתנגדי המשטר דיווחו בהרחבה על הזכייה והתפארו בה כהישג לאומי איראני. לעומתם, העדיפו רוב אמצעי התקשורת הממסדיים להצניע את הדיווחים בנוגע לזכייה, לדחוק אותם לשולי עמודי החדשות ולהמשיך להתמקד בהערכות לבחירות למג'לס הצפויות ביום ו' הקרוב. בעוד שעבור מתנגדי המשטר מבטאת זכיית "פרידה" באוסקר את כישלון המשטר ליצור קולנוע ממשלתי ומגויס, הרי שבעיני המשטר היא מסמלת את הקשר הבלתי-ראוי בין יוצריו לבין תעשיית הקולנוע ההוליוודית "המושחתת".

במברק ברכה ששלח הבוקר האינטלקטואל הרפורמיסטי מֹחסן כדיור (Mohsen Kadivar), לבמאי הסרט אצע'ר פרהאדי (Asghar Farhādi), הביע מתנגד המשטר הגולה את תקוותו כי הצלחתו הבינלאומית של "פרידה" תסמן את ראשית פרידתה של איראן מחוסר-צדק, מדיכוי, מאפליה, משחיתות, מעריצות ומשקרים.

לעומת זאת האתר "רג'א ניוז", המזוהה עם האגף הימני-רדיקלי, רמז לכך שתשומת הלב המיוחדת שלה זכה הסרט מצד תעשיית הקולנוע ההוליוודית קשורה ל"תמונה הקודרת שבה מוצגים המאבקים התרבותיים והדתיים באיראן". ערב זכיית הסרט באוסקר התייחס מפקד זרוע הבסיג' [מליציית המתנדבים של משמרות המהפכה; ר"צ] באופן מרומז להכרה הבינלאומית ב"פרידה" והצהיר בכנס "הארגונים הספרותיים והאומנותיים של בסיג' האומנים", כי אומנים "מחוייבים" [לערכי המהפכה; ר"צ] אינם זוכים מצד הוליווד, סמל "ההתנשאות העולמית", אפילו לאפשרות לנשום.

הביקורת מצד בכירי המשטר כלפי "פרידה" אינה חדשה. מבקר קולנוע איראני המזוהה עם המשטר הצהיר לאחרונה בתוכנית ששודרה בטלוויזיה הממלכתית של איראן, שאם יזכה הסרט באוסקר, יהיה זה כתוצאה ממדיניותו העוינת של המערב כלפי הרפובליקה האסלאמית ובגלל הקשר שהמערב מזהה בין יוצריו לבין אופוזיציה האיראנית. הסרט משקף, לדבריו, את תדמית החברה האיראנית כפי שהמערב שואף לצייר, ואינו צריך להתקבל בברכה על ידי העם האיראני.

תגובת סוכנות הידיעות "פארס" לזכיית הסרט באוסקר הייתה מקורית במיוחד. סוכנות הידיעות, המזוהה עם משמרות המהפכה, הצניעה את הדיווח על הזכייה אך במקביל מצאה לנכון "לערוך" את דברי התודה של פרהאדי לאחר זכייתו באופן שיעלה בקנה אחד עם האינטרסים של המשטר בסוגיית הגרעין. לאחר הזכייה אמר במאי הסרט, כי הוא גאה להקדיש את הפרס לעם האיראני, שכיבד לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו את כל התרבויות והציוויליזציות והסולד מעוינות ומטינה. הוא אף מתח ביקורת מרומזת על הפוליטיקאים בארצו, והכריז כי הזכייה בפרס מאפשרת הזדמנות לדבר על תרבותה המפוארת של איראן, ש"הוסתרה תחת אבק הפוליטיקה". סוכנות הידיעות "פארס", לעומת זאת, דיווחה, כי פרהאדי הצהיר שהוא גאה להעניק את הפרס לעם האיראני "שניצב בחודשים האחרונים בפני גילויי עוינות סביב תוכנית הגרעין של איראן".

זכייתו של "פרידה" בהכרה בינלאומית חסרת תקדים באה בעיצומו של משבר חריף בין המשטר האיראני לתעשיית הקולנוע המקומית. לאחרונה החליטו השלטונות בטהראן לסגור את "בית הקולנוע", האיגוד המקצועי המרכזי של עובדי תעשיית הקולנוע המקומית. שר ההכוונה האסלאמית, מחמד חסיני (Mohammad Hosseini), נימק את החלטת הסגירה, בין היתר, בהתנהלות ראשי האיגוד, הנוגדת, לדבריו, את ערכי המהפכה האסלאמית. הוא הביא כדוגמא לכך גילוי דעת שפרסם "בית הקולנוע" בספטמבר 2011, בתמיכה ביוצרי סרטים תיעודיים שנעצרו על-ידי השלטונות באשמת שיתוף פעולה עם ה-BBC. עוד טען השר, כי לחגיגות השנתיות שארגן האיגוד הוזמנו מתנגדי משטר המתגוררים בחו"ל, שאף השמיעו הצהרות נגד המשטר.

אצע'ר פרהאדי עצמו עמד בספטמבר 2010 בעיצומה של סערה פוליטית בעקבות זכייתו בפרס במאי הקולנוע הטוב ביותר על סרטו "בנוגע לאלי" במסגרת פסטיבל הקולנוע השנתי, שאורגן על-ידי "בית הקולנוע". בסרט זה כיכבה שחקנית הקולנוע גלשיפתה פראהאני, שעוררה בשנת 2008 סערה-רבתי באיראן בשל השתתפותה במותחן ההוליוודי "גוף השקרים" בכיכובם של ליאונדרו דיקפריו וראסל קרואו [ולפני מספר שבועות עוררה סערה גדולה אף יותר, לאחר שהצטלמה בעירום - תע"ג]. בנאום התודה שלו לרגל קבלת הפרס מתח פרהאדי ביקורת נגד המשטר וקרא לשינוי המצב הפוליטי במדינה.

זכייתו של פרהאדי עם סרטו "פרידה" בפרס האוסקר אתמול לפנות בוקר יכולה אפוא להיחשב לא רק כהישג לאומי איראני וכמקור לגאווה לאומית, אלא גם כניצחונה של איראן בעלת התרבות המפוארת והעתיקה על הרפובליקה האסלאמית, החותרת להפוך את הקולנוע האיראני לזרוע נוספת בשירות המשטר ובפיקוחו.

ד"ר רז צימט הוא חוקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א וחבר יקר. הוא גם כותב את הניוזלטר היחיד שאני קוראת באדיקות – זרקור לאיראן. שווה מנוי.

הפוסט פורסם לראשונה ב-27.2.2012 באתר החדשות מגפון, ומפורסם פה ברשותו של ד"ר צימט, עם עריכה קלה.