אצלה זה לא יהיה ככה / עדנה קנטי

סיפור קצר שסיפרה עדנה קנטי בהשקת ספרי המצוין
ד"ר תמר עילם גינדין

ד"ר תמר עילם גינדין

ד"ר לבלשנות איראנית ומרצה בנושאים שונים

ביום שלישי האחרון נערכה ההשקה הגדרתית של ספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום-אסלאמית. היה אוכל פרסי משובח ממסעדת גוהר בכפר סבא, היה סיור וירטואלי באצפהאן עם דיוויד ניסן, המשוררת אסתר שקלים קראה שניים משיריה וסיפרה קצת על האוכל ועל סטריאוטיפים עדתיים, עומר עילם (הבן שלי!) התפייט על האוכל הפרסי בחיקוי של אייל שני, אורלי רחימיאן סיפרה על קבר מרדכי ואסתר בהמדאן.
אבל אין ספק שמלכת הערב הייתה מספרת הסיפורים עדנה קנטי, שהשכיבה את כולם – אנשי רוח וספר וגם סתם אנשים אינטליגנטיים – על הרצפה מצחוק. לבקשתי, היא סיפרה שני סיפורים על המשפחה שלה, שימחישו את האמונות הטפלות הרווחות בקרב יהודי איראן. זה הראשון מביניהם. את השני – ועוד כמה – תוכלו לקרוא בספרה אהבות וצרות אחרות (זה לא סותר. שלה ספר סיפורים, שלי ספר עיון. וגם אילו היה ספר עיון זה לא היה סותר).

אמא שלי לא התחתנה מתוך אהבה, אבא שלה סבא מירזג'אין הפסיד אותה במשחק שש בש לסבא יוסף, עבור הבן שלו רחים הטמבל.

דודה מאהין, אחותה,שאצלה זה לא יהיה ככה. היא תמצא מישהו שהיא אוהבת. היא תתחתן עם מי שהיא רוצה. רק המחשבה לבדה היא מחשבה אמיצה מאוד עבור ילדה בת ארבע עשרה . מה היא העלתה על דעתה, שהיא תמצא מישהו נחמד ותבוא להגיד להורים שלה :"את זה אני רוצה". וכי אין לה הורים שידאגו לה? היא מופקרת?

מופקרת או לא מופקרת. מצויידת בניסיון המר של אחותה היא הייתה נחושה.

העיירה ארק בצפון פרס הייתה מושלגת משך כל החורף. אחרי פסח ואחרי שבעת השבועות של ספירת העומר היו יוצאות כל המשפחות היהודיות לפיקניק על שפת הנחל, מחוץ לעיירה. לחגוג את האביב בחגיגה שנקראה "אשה רשדה" (Ashe-reshde)

אש – תבשיל. רשדה – איטריות.

אשה רשדה הוא מאכל עשוי מעדשים ואיטריות. המרכיבים של המאכל נשמעים משעממים מאוד. אבל התוספות על המאכל היו עיקר החגיגה.

כל משפחה הביאה לפיקניק את האשה רשדה שלה. כל משפחה התיישבה מתחת לעץ על שפת הנחל. כל משפחה הכינה את התוספות. בצל מטוגן עם זעפרן ושקדים. צימוקים ובוטנים עם עשבי תיבול. יוגורט כבשים מתובל בעיסת תמרים, רצועות חבושים מתובלות בפיסות של פלפלים חריפים. ועל כל אלה הכמון והכרכום וההל הבלתי נמנעים.

כל משפחה כיבדה את המשפחות האחרות והשוויצה בפאר הבישול שלה.

המשפחה של אמא שלי שלחה את מאהין. מאהין הייתה בת חמש עשרה. היא לקחה את הכלי החם, עטפה אותו במגבת גדולה, החזיקה את שתי הידיים מתחת לכלי והלכה לכיוון של המשפחה של אליאס. אליאס בן השמונה עשרה בא לקראתה לקחת ממנה את הכלי. כשהוא הושיט את הידיים שלו להחזיק בתחתית הכלי, נגעו האצבעות שלו באצבעות שלה. שניהם קפאו. האצבעות מתחת לכלי נוגעות. הפנים לוהבות. ככה הם עמדו זה מול זו. דקה? חמש דקות? שעה? נצח? בסופו של הנצח שמטה מאהין את הידיים וחזרה למשפחה שלה. הלב שלה פועם בקצב אחר. הדם שלה זורם בכיוון אחר, בקצות האצבעות שלה: כוויות. ובליבה החלטה.

שלושה חודשים לאחר מכן הודיעו למאהין שמחר יבואו לראות אותה. ההכנות התחילו, שמו על הפנים שלה יוגורט והמתינו שיתייבש ואז רחצו בעדינות. גזזו את ציפרני הידיים והרגליים, מרחו לה ביצה ודבש על השערות, רחצו אותה וסכו את הגוף שלה בשמן. אסתי לאודר וג'רנטיק עוד לא הגיעו לעיירה. ככה, רכה ונימוחה עטפו אותה במגבת, שלחו אותה למיטה במטרה להעיר בבוקר את הלחמניה המתוקה והמתובלת מוכנה ומזומנה להראות בפני משפחת החתן.

דודה מאהין זכרה את הצריבה בקצות האצבעות.

באמצע הלילה היא קמה. היא ידעה מה שיודע כל חייל שרוצה כמה גימלים. היא רצתה להיות חולה ומכוערת ליום שלמחרת. היא ניגשה לאח, לא הייתה זו האח שאנחנו מכירים מהסרטים על אירופה או בארץ, אצל אלה שהשלגים בחורף ברמת השרון הם ממש מעל כוחם. הייתה זו חפירה באמצע החדר המרכזי ששימש גם חדר שינה וגם מטבח. את החמין של שבת היו שמים על רשת בפינת האח. באח היו רק גחלים. המדורה העיקרית והמעשנת הייתה בחוץ. בעזרת מחתה גדולה היו מביאים את הגחלים לתוך החור שבאמצע חדר האורחים. מסביב לאח ישנו כמה מבני המשפחה. בשקט בשקט היא עברה ביניהם, הגיעה לאח שהגחלים בה כבר כבו. שלחה את היד, לקחה אפר ובלעה אותו יחד עם מים שהיו בקנקן שתמיד עמד בצד. היא ניקתה את עצמה מפרורי האפר והלכה לישון.

בבוקר, כאשר באו להעיר את הלחמניה המתוקה, מצאו נערה ירוקה, מקיאה ובוערת מחום. מיד נשלחו רצים למשפחת החתן המיועד, אל תבואו. המועמדת חולה.

המשפחה של החתן התפלאה מאוד שנערה בת חמש עשרה נעשית ככה סתם חולה. אם עכשיו היא חולה, מה יקרה כשיהיו ילדים? כשהיא תצטרך לשרת את בעלה? הם לא קבעו תאריך אחר.

מספר חודשים לאחר מכן שוב הכינו אותה ושוב יוגורט ושמן וביצה ודבש. ושוב היא נשלחה למיטה ושוב קמה באמצע הלילה ושוב אכלה אפר ושוב הביקור בוטל.

סבתא שלי, עאפרין חנום, התפלאה על צרוף המקרים המוזר ושאלה את מאהין איך יתכן שכל ימות השנה היא בריאה כמו גמל והפעמים היחידות בהן היא חלתה, אלה הפעמים בהן באו לראות אותה.

מאהין הכינה מבעוד מועד את הסיפור שלה.

בשתי הפעמים, בלילה לפני שהיו אמורים לבוא ולראות אותי, בא אלי בחלום הרבי הזקן, המנוח של העיירה ואמר לי "את תתחתני עם הגבר שייגע בדם שלך". החלום הפחיד אותי מאוד ובגלל החלום חליתי. סבתא שלי לא ידעה אם להתפלא או להתפלץ לשמע החלום המוזר הזה. היא רצה לסבא מירזג'אן שמיד ידע שקודם כל צריך להתפלץ. ביחד הם הלכו אל הרבי החדש, הצעיר שכיהן אחרי מות קודמו.

הוא שמע את הסיפור המוזר ולא הייתה לו תשובה מוכנה.

לכו הביתה הוא אמר להם, ואקרא לכם כשהתשובה תהיה מוכנה.

אחרי שהלכו כתב מכתבים לגדולי הרבנים של משהד ושיראז וטהרן. אפילו לבגדד הוא שלח מכתב. אחרי מספר שבועות הוא קרא להם והביא יחד עימו פסיקה.

מה שהיא חלמה הוא אמר להם, זוהי אזהרה חמורה לנו ולעיירה שלנו. כל אחד יודע מהו דם של בחורה, בעיקר בתולה. דם הנידה. ברור שאסור שאף גבר, לעולם לא יכול לגעת בדם הנידה בלי שהעונש על המשפחה ועל כל העיירה יהיה חמור. לכן, משך כל ימי הנידה שלה, היא צריכה להיות סגורה בחדר. לא לצאת לאכול ולא לצרכיה. הכול יובא אליה לחדר. בתום הנידה היא צריכה ללכת למקווה, אף על פי שאיננה נשואה. ובעוד מספר חודשים נחשוב ונראה מה יקרה הלאה.

ככה הושמה מאהין בחדר משך מספר ימים כל חודש. עד חג האשה רשדה הבא.

בחג האשה רשדה הבא התמקמה המשפחה שלה מתחת לעץ הקבוע. מאהין הבחינה מרחוק באליאס. היא לקחה את כד החרס והלכה למלא מים במעלה הנחל. איפה שהמים צלולים יותר. בהליכתה היא הרגישה את דקירות המבטים של אליאס שעקבו אחריה. במעלה הנחל, היא נכנסה למים, עלתה על סלע לכיוון מפל מים קטן שהיה אמור למלא את הכד. החליקה ונפלה. הכד נפל גם הוא, נשבר והיד שלה נפצעה ונחתכה.

אליאס, שעקב במבטו אחריה, היה הראשון לראות את הנפילה ותוך כדי קריאות רץ לקראתה לעזור לה. כאשר ניגש אליה, הושיטה אליו מאהין את היד המדממת על מנת להאחז בו. ובדרך מרחה את הדם על הפנים שלו.

כל העיירה ראתה מי הוא הגבר שנגע בדם שלה.

לא הייתה ברירה. לא שאלו את פיה. מייד השיאו את השניים.

היום הם בני שמונים, חיים ברחוב הרצל ברחובות. לפעמים היא חותכת את היד עם הסכין במטבח. היא מעיפה אליו מבט משועשע, חושבת לעשות משהו, כמו למשל לשלוח את היד עם טיפות הדם המתהוות לכיוון הפנים שלו, אבל אז היא מטלטלת את היד כאילו מגרשת זבוב. די עם השטויות היא אומרת לעצמה.

הסיפור התפרסם לראשונה בבלוג המרצים.

שתפו את הפוסט:

Facebook
WhatsApp
Twitter
Telegram
Email
Print

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. צביקה א'

    כן, הפסדתי. מובן שהפסדתי.
    והסיפור – יפהפה. גמר חתימה טובה.

  2. ישראל נורליאן

    ,תמר שלום
    מבקש להודות על ספר נפלא{הטוב, הרע והעולם}ספר מחכים , ספר שמכבד את פרס ההיסטורית כאימפריה

כתיבת תגובה

עוד פוסטים