הלהג הייחודי של יהודי אצפהאן

6 בדצמבר, 2016

אני מתאשפזת בהפתעה יום לפני יום עיון בנושא יהודי אצפהאן במרכז דהאן באוניברסיטת בר אילן, ואתם מרוויחים מן ההפקר! הקלטתי את ההרצאה כסרט וידאו להקרין בכנס, והרי הוא לפניכם. את התמסיר תוכלו להוריד מכאן: הלהג של יהודי אצפהאן – תמסיר

מומלץ להדפיס את התמסיר ולראות את ההרצאה במסך מלא.

רוצים לשמוע עוד? די, באמת? מהז'אנר הזה? מפתיע! אני מרצה לפעמים בכנסים ואעלה עוד דברים. חשבתי שאולי אתם רוצים הרצאות לעובדים ולהנהלה, הרצאות העשרה כיפיות ברמה גבוהה במקומות שמשלמים היטב. בכל מקרה, גם להרצאות כאלה וגם להרצאות העשרה – צרו קשר פה מימין (הימין הזה <-).

יום הולדת שמח לחסן רוחאני! زادروزت خجسته آقای روحانی!

11 בנובמבר, 2016

به فارسی بخوانید

תקציר מנהלים:
1. אבא של חסן רוחאני זייף את תאריך הלידה שלו.
2. הנשיא עצמו שינה את שם משפחתו משם פרסי לשם אסלאמי
2א. אבל אולי זה לא אומר שהוא בוגד, ויש הוכחות במיתולוגיה האיראנית.
3. תמכו בקמפיין מימון ההמונים שלי לספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל!
4. ואם כבר תמכתם, תפיצו (בעצם גם אם לא).

בשנים הראשונות של הבלוג פרסמתי ביום ההולדת שלי פוסטים על ה-TH בשמי הפרטי ועל שם משפחתי המַטְרוֹנִימִי. היום אני עושה דבר דומה עם חסן רוחאני. ההצדקה לכך היא קצת עקומה ואולי מבלבלת, אז מי שרוצה יכול לדלג פסקה אחת ולעבור ישר לאנקדוטה, או אפילו ישר לחלק המעניין על שינוי שמו.

לפי תעודת הזהות שלו (ואם תחפשו בוויקיפדיה אז גם שם), רוחאני נולד ב-12.11.1948. השנה 12.11 יוצא י"א בחשוון, שזה יום ההולדת שלי. זה הקשר אליי.
אבל ב-1948 זה היה י' בחשוון. אז הנה ההצדקה העברית.
ההצדקה היותר מוצדקת היא לפי הלוח האיראני: מכיוון שהלוח האיראני הוא סופר מדויק, השנים שיש בהן 366 ימים לא מתאימות בדיוק נמרץ לאלה של הלוח הגרגוריאני, ולכן השנה יום ההולדת שלו האיראני שלו — 21 בחודש אָבָּאן — חל היום.
(בגלל הבדלים דקים בעיבור השנים הלועזיות והאיראניות, בשנים שיש בהן 29 בפברואר, התאריך האיראני זז יום אחד אחורה בלוח הלועזי, בד"כ עד 28 בפברואר הבא, אבל לפעמים רק עד ראש השנה הפרסי, החל ב-20/21 במרץ. השנה התאריך זז לכל השנה, וב-1948 רק עד ראש השנה. משהו עם חוסר דיוק של עיבּורֵי שנים לועזיות).

האנקדוטה המעניינת היא שלדברי אמו הוא בכלל לא נולד ב-21 בחודש אָבָּאן, אלא ב-9 בחודש דֵי. אז למה אבא שלו רשם לו תאריך לידה שהוא חודש וחצי לפני?

קודם כול, איך זה אפשרי: כי באיראן, לפחות בזמן ההוא, מוציאים תעודת לידה ותעודת זהות לפי דברי האב, ולא מבקשים הוכחות כגון תדפיס לידה מבית חולים. יצא לי כבר לקבל תעודות לידה/זהות של משפחה שלמה שרצתה לדעת מתי ימי ההולדת שלהם, ויצא שילדה שנולדה באביב הייתה רשומה בסתיו, ואחותה היא זו שנולדה בסתיו (התאריכים שונו על מנת להגן על פרטיות משפחת יצחקזאדה).

אלט-טאב: מציאת תאריך יום הולדת על סמך צילום טוב של תעודה כלשהי זה שירות שאני נותנת בשביל הנשמה וצבירת קארמה טובה, אז אם יש לכם מישהו שנולד באיראן ולא יודע מתי יום ההולדת שלו – הביאוהו הלום. שיפט-אלט-טאב.

חסן רוחאני מראה לכם את תעודת הזהות שלו עם התאריך המזויף

חסן רוחאני מראה לכם את תעודת הזהות שלו עם התאריך המזויף

יש הרבה הורים שרושמים את בניהם בתאריך יותר מאוחר, כדי לדחות להם את הגיוס לצבא. אבל כאן מדובר בחודש וחצי קודם ומשפחה שלא בדיוק משתמטת מחובתה הלאומית. אז מה קורה פה? הפתרון הוא בלוח המוסלמי: רוחאני לא ב-10 בחודש מחרם, הידוע יותר בשם עאשוראא' — אלא ב-28 בחודש צפר (רוב האיראנים גם לא יודעים איזה חודש מוסלמי זה, אבל רוחאני כנראה בא ממשפחה מאוד דתית). כלומר אבא שלו חיפש תאריך לידה יותר משמעותי, ובחר ביום הקדוש ביותר בשנה. על המשמעות של היום העשירי בשנה ועל תזמון אירועים או שינוי התאריך בספרי ההיסטוריה, כבר כתבתי במגילת אסתר מאחורי המסכה, אז בואו נעבור למה שעדיין לא כתבתי…

***

 

אז איך אמרת שקוראים לך?

לאחיו של חסן רוחאני קוראים חֹסֵין פֶרֶידוּן. חסן וחסין הם שמות של שני אמאמים, שזה מאוד חמוד אבל לא קשור לאיראן הקדומה. מה שחשוב הוא ששם משפחתו הקודם של חסן רוחאני הוא פרידון. עם המהפכה הוא שינה את שמו לרוחאני. זה לא סתם שינוי משם פרסי לשם ערבי, זה שינוי משם איראני שמופיע כבר באווסטה, כתבי הקודש הזורואסטריים — משם של מלך מיתולוגי שהציל את איראן מהדרקון הנורא דהאכה / דהאג / מהמלך המפלצתי זַהָאכּ (גרסות מתקופות שונות לאותו סיפור, שתיהן יופיעו במיתולוגיה איראנית לכל גיל) — לשם ערבי שמשמעותו בפרסית "איש דת". זה מראה לכם איפה הנאמנות שלו.

האמנם?

אז קודם כול, במיתולוגיה האיראנית באופן כללי, וגם במיתולוגיות אחרות, מאוד קשה להרוג דרקונים מבחוץ. ולכן ברוב הסיפורים הורגים אותם מבפנים או דרך נקודות תורפה (הנבל אפרסיאב הוא בן אנוש, אבל טבל במעיין החיים של זרתושטרה ולכן אי אפשר לפגוע בו. אבל הוא עצם עיניים ולכן משם אפשר לחדור ולהרוג). בחלק מסיפורי ההריגה מבפנים נותנים להם לאכול חומרים רעילים או נפיצים, בחלק נותנים להם לבלוע את הטובים כדי להרוג אותם מבפנים בחרב — בשלב מאוחר יותר הדרקון הופך לטירה מבוצרת והדרך לנצח היא להיכנס אליה בעורמה, ע"ע הסוס הטרויאני, וסיפור ארדשיר והתולעת. אז אולי, רק אולי שינוי השם הוא דרך להיכנס אל תוך הדרקון כדי להרוג אותו מבפנים?

על פרידון עצמו גם מסופר שכאשר שלושת בניו חזרו מתימן עם נשותיהם הטריות, הוא התחפש לדרקון כדי לנסות אותם ולראות איך כדאי לקרוא להם (!) לאיזה מהם כדאי להוריש איזה חלק מהעולם. אז אמנם רוחאני לא מנסה אף אחד (אלא אם כן יש לכם רעיון את מי הוא כן מנסה), אבל אולי שינוי השם הוא רק תחפושת?

בכל מקרה, פרידון אמנם הציל את איראן מדהאג באופן זמני, אבל לא הרג אותו. בסיפור המאוחר יותר, מלאך בא אליו ואומר לו שלא הגיע זמנו של זהאכ למות, אז הוא רק כולא אותו בהר דמאונד. בסיפור המוקדם יותר, הוא לא הצליח להרוג אותו, כי בכל פעם שכרת איבר מגופו (ניסה מבחוץ, חחח טעות של מתחילים), האיבר הכרות קיבל חיים משלו בתור מפלצת חדשה. בסוף באו האלים ואמרו — תרגיע, בקצב הזה עוד תמלא את הארץ מפלצות. אז הוא רק כבל אותו וכלא אותו בהר דמאונד, עד כאלף שנים לפני אחרית הימים.

אני לא יודעת אם אתם מודעים לכך, אבל רוחאני, עם כל הרצון הטוב, לא ממש מצליח להרוג את הדרקון: מאז שהושבע כנשיא התגבר קצב ההוצאות להורג. אני לא חושבת שיש לו שליטה על זה, אבל יכול להיות שזה איתות מהשלטון האמיתי (ח'אמנהא'י, נו) לעם שלא יחשבו שאם הצליחו לבחור נשיא מתון (יחסית, יחסית, אחרי סינון של מועצת שומרי החוקה) אז הם יכולים לצפות לשלטון יותר מתון. רוחאני התבטא נגד אכיפה אלימה מדיי של חוקי החג'אב והגיע להסכם עם המערב בנוגע להסרת הסנקציות. התגובה של השלטון הייתה החמרה באכיפת החג'אב ונאומים של פוליטיקאים ואנשי דת בכירים יותר ובכירים פחות נגד חדירת ההשפעה המערבית. עכשיו יש דיבורים על כך שהוא יהיה הנשיא הראשון בהיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית שאינו נבחר לכהונה שנייה (חפשו את התמונה מלמעלה בגוגל תמונות בפרסית. ההצעה המילולית היא "נשיא של קדנציה אחת"). ידידי ועמיתי רז צימט מעריך שאלה דיבורים של נצים מימין אבל שגם לשלטון עצמו אין אינטרס להחליף את הנשיא אחרי קדנציה אחת, כי זה עלול לעורר סערה לא רצויה. אני מקווה שהוא צודק, כי סך הכול רוחאני הוא נשיא הרבה יותר טוב מקודמו: יש לו פרסית מובנת ומשובחת והוא משתמש במבנים תחביריים יפים שאני יכולה לתת לתלמידים שלי.

אלט-טאב: אני לא יודעת אם יש לחסן ולחסין עוד 10 אחים עם שמות אמאמים. אמא שלי מספרת שבשכונת ילדותה הייתה משפחה דתית שההורים בה תכננו 12 בנים ולקרוא להם על שם 12 שבטי ישראל. כשעזבו את השכונה היו להם 10 ילדים — 8 בנות ו-2 בנים. שיפט-אלט-טאב.

רוצים לקרוא עוד מיתולוגיה איראנית ואת הסיפורים המלאים? תמכו בקמפיין מימון ההמונים של ספר המיתולוגיה האיראנית לכל גיל. אפשר גם להזמין אותי להרצאה בכל מקום שמשלם היטב. יוצרים קשר פה משמאל. השמאל השני. <<< שם <<<

***

زادروزت خجسته آقای روحانی

زادروز حجت الاسلام والمسلمین حسن روحانی را شادباش می‌گویم (با اینکه به گفتۀ مادر خودشان، اصلا در نهم دیماه به دنیا آمده اند)!

 

***

نام تو، تاریخ تو، مردان کوی‌ات – جاودانه

نام پیشین جناب آقای روحانی فریدون است. در سخنرانی‌هایی که برای شنوندگان اسراییلی برگزار می‌کنم، به این نکته اشاره می‌کنم که پس از انقلاب اسلامی نام خانوادگی خودشان را نه تنها از یک نام فارسی به یک نام عربی تغییر داده اند، بلکه از نام یک شاه پهلوانی که ایران را از دست دهاگ (به پارسی میانه) / ضحاک نجات داد، به یک نام عربی که معنی آن به زبان فارسی «آخوند» است. بعداً به شنوندگان می‌گویم که از زمانی که به رياست جمهوري برگزيد شد، اعدام‌ها خیلی بیشتر شده، الان خودتان بفهمید وفاداری‌اش کجاست.

اما نکته اینکه در هفته‌های اخیر، با خواندن اسطورۀ ایرانی به پارسی میانه و شاه‌نامه و مقاله‌های اسطوره‌شناسی برای کتاب آینده‌ام – اسطورۀ ایرانی برای عبری زبان‌ها – متوجه شدم که قياس اين دو فريدون تامل بسيار بيشتری می‌خواهد.

اولاً اینکه در بیشتر اسطوره‌ها اژدها را نمی‌شود از بیرون کشت. باید از درون کشته شود. در برخی داستان‌ها به اژدها خوراکی انفجاری می دهند و يا اينكه قهرمان اسطوره اجازه می‌دهد كه توسط اژدها بلعيده شود، تا بتواند اژدها را با شمشیر از درون بکشد. این تغییر نام می‌تواند به عنوان "نفوذ به درون اژدها" تعبير شود. يعني نفوذ در گعده آخوندها.

دوماً* خود فریدون اسطوره‌ای (که در اَوِستا «ثرایتاونا» نام دارد)، برای آزمودن پسرانش، به شمايل اژدها در می‌آيد. یعنی این می‌تواند نمایشی بیش نباشد.

سوماً* و به نظر من از همه مهم‌تر – فریدون اسطوره‌ای، با اینکه ایران را از دست دهاگ/ضحاک نجات می‌دهد، دهاگ/ضحاک را نمی‌کشد: در شاه‌نامه فرشته می‌آید و می‌گوید زمانش هنوز نرسیده است، و در داستان‌های پیش‌اسلامی هر وقت فریدون یک قسمتی از دهاگ می‌بُرّد، این قسمت خودش یک هستی ناپاک می‌شود، و ایزدان می‌ترسند که اگر ادامه بدهد، زمین پر از خرفستر (موجودات اهریمنی) ‌شود. بنابراین دهاگ را محکم می‌بندد و در کوه دماوند اسیرش می‌کند.

روحانی هم، هر چند که میانه‌رو به نظر می رسند، اما اعدام‌های روزافزون – که کار رهبری است، و اینکه بعد از مصاحبه‌ای که گفتند که نباید حجاب را به این شدت اجبار کنند – برخورد گشت ارشاد با زنان بدحجاب تشدید یافت. و بعد از برجام همه آخوندها و سیاستمداران سخنرانی‌هایی علیه نفوذ فرهنگ غرب کرده اند. یعنی تلاش برای کاهش قدرت این اژدها باعث افزایش قدرت شده است…

یعنی این فریدون، حتی اگر فریدون با پوشش باشند، نمی‌توانند اژدهای اسلامی را بکشد، اما شاید بتوانند آن را در دماوند اسیر کنند تا ظهور گرشاسپِ سامان (به پارسی میانه: سامان کرساسپ).

ضمنا برای آقای روحانی بهترین ها را آرزو می کنم. فارسسی‌شان از فارسی رییس‌جمهور سابق خیلی بهتر و صحیح‌تر و واضح‌تر و قابل فهم است، و ساختار های نحوی که ازش استفاده می کنند برای خودم و دانشجویانم خیلی جالب است. بوس بوس.

** معلوم است که «دوما» به لحاظ دستوری اشتباه است اما در گفتار رایجه و من به همین خاطر عاشق این ساختم: پسوند عربی با واژۀ فارسی.

הצצה לספר הבא — מיתולוגיה איראנית לכל גיל

6 בנובמבר, 2016

לכבוד יום הולדתי אני נותנת לכם מתנה – דוגמית מתוך מיתולוגיה איראנית לכל גיל. קמפיין מימון המונים מתנהל כרגע (עד 17.11.2016) בהדסטארט, ומתנת היומולדת הכי טובה תהיה תמיכתכם והפצתכם!

זהאכ. איור - ענת עילם. מתוך ספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל.

זהאכ. איור – ענת עילם. מתוך ספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל.

זַהָאכּ
הָיֹה הָיָה בְּאֶרֶץ עֲרָב מֶלֶךְ טוֹב לֵב, יְשַׁר דֶּרֶךְ וִירֵא שָׁמַיִם בְּשֵׁם מַרְדָאס. מַרְדָאס הָיָה טוֹב וּמֵיטִיב לְכָל בְּנֵי הָאָדָם וְגַם לְבַעֲלֵי הַחַיִּים, וְהֵם הֵשִׁיבוּ לוֹ אַהֲבָה.

לְמַרְדָאס הָיָה בֵּן בְּשֵׁם זַהָאכּ. זַהָאכּ הָיָה אַמִּיץ אַךְ קַל דַעַת, וְלִבּוֹ כֹּה מָלֵא תַּאֲוַת גַּדְלוּת עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ מָקוֹם אֲפִלּוּ לְטִפַּת אַהֲבָה. יוֹמָם וָלַיְלָה הִתְאַמֵּן בְּסַיִף כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִגְבֹּר עַל כָּל יָרִיב.

יוֹם אֶחָד עִם שַׁחַר, בָּא אֵלָיו אֶבְּלִיס, הַשָּׂטָן, מְחֻפָּשׂ לְאִישׁ זָקֵן וְטוֹב לֵב.

אָמַר אֶבְּלִיס לְזַהָאכּ: "אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת סוֹד הַכּוֹחַ, וּבִיכָלְתִּי לַהֲפֹךְ אוֹתְךָ לַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁרָאָה הָעוֹלָם. אַךְ תְּחִלָּה עָלֶיךָ לִכְרׂת אִתִּי בְּרִית. הַבְטַח לִי שֶׁתַּעֲשֶׂה כָּל מַה שֶׁאֹמַר לְךָ, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ זוֹהֵר כַּחַמָּה! הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יִהְיֶה לְמַמְלַכְתְּךָ. אָדָם וּבְהֵמָה, עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם יָסוּרוּ לְמָרוּתְךָ."

הַצָּעִיר קַל הַדַּעַת וּתְאֵב הַכּוֹחַ לֹא הִסֵּס לְרֶגַע וְעָנָה: "נִשְׁבָּע אֲנִי שֶׁאֶשְׁמַע לַעֲצָתְךָ, אֶעֱשֶׂה כִּדְבָרֶיךָ, וְלֹא אֲסַפֵּר לְאַף אֶחָד אֶת סוֹדוֹתֶיךָ. עֲשֵׂה אוֹתִי לַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁרָאָה הָעוֹלָם!"

שָׂמַח אֶבְּלִיס בְּלִבּוֹ וְאָמַר לְזַהָאכּ: "הַבְּעָיָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר הָעוֹמֶדֶת בְּפָנֶיךָ הִיא אָבִיךָ. הַזָּקֵן מַאֲרִיךְ יָמִים וְתוֹפֵס בָּעוֹלָם מָקוֹם שֶׁשַּׁיָּךְ לְךָ, וּבֵינְתַיִם נְעוּרֶיךָ חוֹלְפִים וְאַתָּה מְבַזְבֵּז אֶת זְמַנְךָ. לָמָּה לְבַיִת אֶחָד שְׁנֵי מַנְהִיגִים? עֲרֹף אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל אָבִיךָ הֶעָשִׁיר! כְּשֶׁתַּעֲשֶׂה כִּדְבָרַי, תַּהֲפֹךְ לְמֶלֶךְ רָם וּלְשַׁלִּיט עֶלְיוֹן."

זַהָאכּ חָשַׁב עַל דַּם אָבִיו וְלִבּוֹ נִמְלָא כְּאֵב. הוּא אָמַר לְאֶבְּלִיס: "זֶהוּ מַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה! תֵּן לִי עֵצָה אַחֶרֶת!"
מִתְבָּרֵר שֶׁאֲפִלּוּ בִּנְסִיכִים קַלֵּי דַעַת וּתְאֵבֵי גַּדְלוּת מִתְקַיֶּמֶת מִדַּת כִּבּוּד אָב. אִישׁ חָכָם אֶחָד אָמַר לִי פַּעַם שֶׁאֲפִלּוּ בֵּן סוֹרֵר, שֶׁהוֹפֵךְ לְחַיַּת טֶרֶף, לֹא יִשְׁלַח יָד בְּנֶפֶש אָבִיו. וְאִם שָׁלַח – יֵשׁ לְבָרֵר אֶת הָעִנְיָן עִם הָאֵם.

הֵשִׁיב לוֹ אֶבְּלִיס: "אִם תָּפֵר אֶת פְּקוּדָתִי עַתָּה, יִוָּדַע שִׁמְךָ בְּכָל הָעוֹלָם כְּאָדָם הַמֵּפֵר בְּרִיתוֹת. עַד סוֹף יָמֵיךָ תִּבְעַר נִשְׁמָתְךָ בְּאֵשׁ הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לִי וְתִּשָּׂרֵף בִּלְהָבוֹת הַבְּרִית שֶׁכָּרַתְנוּ. הַשְּׁבוּעָה וְהַבְּרִית יִשָּׁאֲרוּ כְּאוֹת קַיִן עַל מִצְחֲךָ, אָבִיךּ יִשָּׁאֵר שַׁלִּיט אָהוּב וּמָעֳרָךְ, וּמְנַת חֶלְקְךָ תִהְיֶה בּוּז וְהַשְׁפָּלָה."

נְסִיךְ עֲרָב נָפַל בַּפַּח שֶׁטָּמַן לוֹ אֶבְּלִיס. "אֱמֹר נָא לִי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת," בִּקֵּש. "אֵינִי רוֹצֶה לְהָפֵר בְּרִית שֶׁכָּרַתִּי!"
אֶבְּלִיס אָמַר: "אַל חָשָׁשׁ. יָדֵיךָ יְשָּׁאֲרוּ נְקִיּוֹת. עָלֶיךָ רַק לְהַסְכִּים. אֶת הַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ הַשְׁאֵר לִי."
זַהָאכּ שָׁתַק.

לַמֶּלֶךְ מַרְדָאס טוֹב הַלֵּב הָיָה בֻּסְתָּן מְשׁוֹבֵב נֶפֶשׁ. בַּלֵּילוֹת הָיָה יוֹצֵא לְגַנּוֹ כְּדֵי לִרְחֹץ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת גּוּפוֹ בִּבְרֵכָה בְּפִנַּת סֵתֶר בַּגַּן, וּלְהִטָּהֵר לִקְרַאת עֲבוֹדַת הָאֵל. בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, כָּרָה אֶבְּלִיס בּוֹר עָמֹק בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶך, כִּסָּה אוֹתוֹ בִּזְרָדִים וְיִשֵּׁר אֶת הָאֲדָמָה מֵעָלָיו. כְּשֶׁשָּׂם מַרְדָאס פָּנָיו אֶל הַגִּנָּה בְּדַרְכּוֹ לַטָּהֳרָה הַלֵּילִית, נָפַל לַבּוֹר, שָׁבַר אֶת מִפְרַקְתּוֹ וָמֵת.

וְכָךְ, בְּתַחְבּוּלָה זוֹ, יָשַׁב זַהָאכּ עַל כֵּס אָבִיו, וְשָׂם עַל רֹאשׁוֹ אֶת כֶּתֶר הָעַרְבִים.

אֶבְּלִיס הַמְּחֻפָּשׂ לְזָּקֵן נֶעֱלַם, אַךְ הִמְשִׁיךְ לַעֲקֹב, לְחַכּוֹת לִשְׁעַת כֹּשֶׁר וּלְחַבֵּל תַּחְבּוּלוֹת.

יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ בִּפְנֵי זַהָאכּ אִישׁ צָעִיר וַחֲלַק לָשׁוֹן, וְהִצִּיג אֶת עַצְמוֹ כְּיוֹעֵץ חָכַם וּמְנֻסֶּה. הוּא פָּנָה אֶל זַהָאכּ, הִרְעִיף עָלָיו שְׁבָחִים וּמַחְמָאוֹת, וּבְסוֹף דְּבָרָיו הוֹסִיף וְאָמַר: "טַבָּח אֲנֹכִי וּשְׁמִי הוֹלֵךְ לְפָנַי. אִם תִּמְצָאֵנִי רָאוּי לְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶך, קָחֵנִי נָא אֶל מִטְבְּחֵי אַרְמוֹנְךָ!"
זַהָאכּ, שֶׁלא יָדַע שֶׁאֶבְּלִיס הוּא הָעוֹמֵד לְפָנָיו, נִשְבָּה בִּדִבְרֵי הַחֲלָקוֹת, וְהֵאִיר לוֹ פָּנִים. הוּא קִבֵּל אֶת הַצָּעָתוֹ בִּבְרָכָה, נָתַן לוֹ אֶת מַפְתְחוֹת מִטְבַּח הַמֶּלֶךְ, מִנָּה אוֹתוֹ לַטַּבָּח הָרָאשִׁי וְהִפְקִידוֹ עַל מַאֲכָלָיו.

עֲלֵיכֶם לָדַעַת שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן, בְּנֵי הָאָדָם עֲדַיִן לֹא גִּלּוּ אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים. לָכֵן לֹא עָבַר זְמַן רַב עַד שֶׁהַטַּבָּח שָׁבָה אֶת לִבּוֹ וְאֶת בִּטְנוֹ שֶׁל זַהָאכּ. הוּא גִּלָּה לוֹ אֶת סוֹד אֲכִילַת הַבָּשָׂר, כִּשֵּׁף אוֹתוֹ בְּמַטְעַמָּיו וְהָפַךְ אוֹתוֹ לְבֵן עֲרֻבָּה שֶׁל מַאֲכָלָיו, כִּי אַף אֶחָד אַחֵר עֲדַיִן לֹא יָדַע לְהָכִין מַאֲכָלִים כָּאֵלֶּה.

תְּחִלָּה הִגִּישׁ לוֹ חֶלְמוֹן בֵּיצָה. הַחֶלְמוֹן חִזֵּק אֶת זַהָאכּ וְעָשָׂה אוֹתוֹ בָּרִיא כְּשׁוֹר. הוּא אָכַל וְהִתְעַנֵּג, שָׂמַח וְהִתְמוֹגֵג, וְשִׁבֵּחַ אֶת הַטַּבָּח. וְכָךְ אָמַר אֶבְּלִיס הַנַּכְלוּלִי: "יְחִי מַלְכִּי הָרָם! שְׂמַח, מַלְכִּי, כִּי גַּם מָחָר אֲבַשֵּׁל לְךָ מַטְעַמִּים כָּאֵלֶּה. שֶׁיִּהְיֶה לְךָ לִבְרִיאוּת וּלְעֹנֶג!" וְכָל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה חָשַׁב אֶבְּלִיס אֵיזֶה מַאֲכָל מֵזִין, טָעִים וּמַפְתִיעַ יָכִין לְזַהָאכּ מָחָר כְּדֵי לְהַדֵּק אֶת אֲחִיזָתוֹ בְּלֵב הַמֶּלֶךְ.

לְמָחֳרָת הִתְקִין סְעוּדָה מִמַּטְעַמֵּי חוֹגְלוֹת וּפַסְיוֹנִים, וּמֶלֶךְ הָעַרְבִים שָׁלַח יָדוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַבָּשָׂר, אָכַל וְהִתְעַנֵּג, שָׂמַח וְהִתְמוֹגֵג, וְהַעֲרָצָתוֹ לַטַּבָּח הִתְעַצְּמָה שִׁבְעָתַיִם.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי עָרַךְ אֶבְּלִיס הַטַּבָּח מַפָּה עֲמוּסָה בְּמַעֲדַנֵּי עוֹף וְטָלֶה, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי הֵכִין מַאֲכָלִים מִנֶּתַח גַּב שֶׁל עֵגֶל צָעִיר, מֻשְׁרֶה בְּזַעֲפְרָן וּבְמֵי וְרָדִים, בְּיַיִן יָשָׁן נוֹשָׁן וּבְמוּשְׁק טָהוֹר.

זַהָאכּ הוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַמַּטְעַמִּים, הֵבִיאָהּ אֶל פִּיו, אָכַל – וְאוֹרוּ עֵינָיו. הוּא נִמְלָא הַפְתָּעָה וְתַדְהֵמָה מֵחָכְמָתוֹ שֶׁל הַטַּבָּח וְאָמַר לוֹ כָּךְ: "טַבָּחִי הַטּוֹב! רוֹצֶה אֲנִי לִגְמֹל לְךָ עַל מַאֲכָלֶיךָ הַטּוֹבִים וְהַמַּבְרִיאִים. אֱמֹר לִי מַה מִשְׁאַלְתְּךָ, וָתֵעַשׂ!"

עָנָה הַטַּבָּח: "מַלְכִּי הָרָם, מִי יִתֵּן וְתִחְיֶה תָּמִיד בְּשִׂמְחָה וּבְאֹשֶׁר וְשִׁלְטוֹנְךָ יִכּוֹן לָעַד. לִבִּי מָלֵא עַד גְּדוֹתָיו בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ. נִשְׁמָתִי מְלֵאָה בְּמַרְאֵה פָּנֶיךָ. אֶחָד וְיָחִיד הוּא רְצוֹנִי: לִהְיוֹת קָרוֹב לְמַלְכִּי. וְאָמְנָם אֵין מַעֲמָדִי רָם מַסְפִּיק כְּדֵי שֶׁיְּצַוֶּה הַמֶּלֶךְ שֶׁאֲנַשֵׁק אֶת כְּתֵפָיו, שֶׁאָנִיחַ עֲלֵיהֶן אֶת רֹאשִׁי וְאֶת פָּנַי…"

זַהָאכּ לֹא יָדַע, כַּמּוּבָן, מִיהוּ טַבָּחוֹ בֶּאֱמֶת וּמַהֵן מַטְרוֹתָיו הַנִּסְתָּרוֹת. הוּא שָׁמַע אֶת דְּבָרָיו וְאָמַר לוֹ: "מִשְׁאַלְתְּךָ תִּתְגַּשֵּׁם. מַגִּיעַ לְךָ אַף יוֹתֵר מִכָּךְ!" וְנָתַן אֶת הַפְּקֻדָּה.

אַךְ נָשַׁק אֶבְּלִיס לִשְׁתֵי כִּתְפֵי הַמֶּלֶך, וְהִנֵּה נֶעֱלַם הַטַּבָּח הַצָּעִיר וְנָמוֹג אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה.

וְאָז קָרָה דָּבָר שֶׁאַף אָדָם בָּעוֹלָם לֹא רָאָה כָּמוֹהוּ וְלֹא יָכֹל לַחֲזוֹתוֹ: שְׁנֵי נְחָשִׁים שְׁחוֹרִים הֵחֵלוּ לִצְמֹחַ מִתּוֹךְ שְׁתֵי כְּתֵפָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ, בַּמָקוֹם שֶׁבּוֹ נָשַׁק לוֹ אֶבְּלִיס. הַמֶּלֶךְ כִּמְעַט הִתְעַלֵּף מֵהַהַפְתָּעָה וּמִכְּאֵבֵי הַתֹּפֶת. הוּא נִסָּה בְּכָל מְאוֹדוֹ לְסַלֵּק אֶת שְׁנֵי הַנְּחָשִׁים מִכְּתֵפָיו, אַךְ לַשָּׁוְא. בְּכָל פַּעַם שֶׁגָּדַע אוֹתָם הַמֶּלֶךְ בְּחַרְבּוֹ, צָמְחוּ שְׁנֵי נְחָשִׁים שְׁחוֹרִים חֲדָשִׁים מִכְּתֵפָיו, כַּעֲנָפִים רַעֲנָנִים שֶׁל עֵץ.

הַמֶּלֶךְ כִּנֵּס אֶת בְּכִירֵי הָרוֹפְאִים מִכָּל רַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה. הֵם יָעֲצוּ עֵצוֹת, חִבְּלוּ תַּחְבּוּלוּת, נִסּוּ נִסְיוֹנוֹת – אַךְ אַף אֶחָד לֹא מָצָא מַרְפֵּא לַבְּעָיָה, וְהַמֶּלֶךְ הִמְשִׁיךְ לִסְבֹּל כְּאֵבֵי תֹּפֶת.

וְאָז הוֹפִיעַ אֶבְּלִיס בַּשְּׁלִישִׁית, הַפַּעַם כְּרוֹפֵא. עָטָה אֲרֶשֶׁת פָּנִים חֲכָמָה וּרְצִינִית, נִגַּשׁ לְזַהָאכּ וְאָמַר: "לְקִיּוּמָם שֶׁל הַיְּצוּרִים הָאֵלֶּה יֵשׁ תַּכְלִית. הַשְׁאֵר אוֹתָם, כִּי יִקְרֶה אֲשֶׁר יִקְרֶה, אֵין לִפְגֹּעַ בָּהֶם. כְּדֵי לְהַשְׁקִיטָם, יֵשׁ לְהַאֲכִילָם. כָּל פִּתְרוֹן אַחֵר אָסוּר בְּתַכְלִית הָאִסּוּר, וְגַם לֹא יַעֲזֹר. מַאֲכָלָם הוּא מוֹחַ שֶׁל בְּנֵי אָדָם. אַל תִּתֵּן לָהֶם דָּבָר לֶאֱכֹל מִלְבַד זֹאת, פֶּן יָמוּתוּ."

רְאֶה מֶה עָשָׂה אֶבְּלִיס וּמַה בִּקֵּש בִּדְבָרָיו אֵלֶּה! אֵיזֶה מְחִיר עַל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם לְשַׁלֵּם כְּדֵי לְחַלֵּץ מִצָּרָה אָדָם אֶחָד, קַל דַעַת וּבַעַל שְׂרָרָה.

***

דמותו של זהאכ, בן האנוש שהופך למפלצת, הוא התפתחות של הדרקון דַהָאג, שפגשנו בסיפורים הקודמים. בתקופה הטרום-אסלאמית מתואר דהאג כבבלי, כי אלה היו הרָעים באותו זמן. בזמנו של פרדוסי, הרעים הם הערבים, ולכן גם זהאכ מוצג כנסיך ערבי. מעניין לראות שבסיפורנו האיראנים הם אלה שמזמינים את זהאכ לשלוט עליהם, למרות שהוא מטיל אימה על נתיניו – בדיוק כפי שרוב האיראנים קיבלו בברכה את הכיבוש האסאלמי החל מהמאה השביעית לספירת הנוצרים, קבלה שפרדוסי מותח עליה ביקורת גלויה וסמויה.
"זַהָאכּ" היא הגיית השם בפרסית בת זמננו – ההגייה שנבחרה לכל השמות בספר. שמו של זַהָאכּ נכתב, בתעתיק מדויק, צ'חאכ (ضحاک). זוהי הגייה של השם דַהָאג במבטא ערבי מוגזם, וכנראה כך חשב דובר פרסית מהמאה ה-10 שערבי יהגה את השם.
זהאכ מתואר בסיפור גם כ"בעל מראה הדרקון", "בעל גוף של דרקון" ואפילו "הדרקון". המילה הפרסית לדרקון, עד עצם היום הזה, היא אֶזְ'דֶהָא – מהשם אָז'-י דַהָאג – "הדרקון דהאג" מהסיפור הקודם. חדי הזיכרון שביניכם בוודאי זוכרים שהמילה אז'י "דרקון" מתייחסת במקור לנחש. טשטוש הגבול הסמנטי (עירוב המשמעויות) בין נחש לבין דרקון עדיין משתקף בסיפורו של זהאכ.
חוט מקשר נוסף שעובר בין הסיפורים מהתקופות השונות, הוא ריבוי הישויות בגוף אחד. בסיפור הטרום-אסלאמי, פרידון לא הצליח להרוג את דהאג כי בכל פעם שכרת איבר מגופו האיבר הפך ליצור אופל בפני עצמו. הצמחת המפלצות מהכתפיים מופיעה כבר בדָאדִסְתָאן יִ דֵינִיג, טקסט מאוחר יחסית בפרסית אמצעית, הקודם לפרדוסי בכמאה שנים. שם מתואר דַהָאג כמי ש"מעצם הכתף שלו צומח השד 'שקר' בצורת דרקון".

רוצים לקרוא על נייר? הנה גרסת PDF של סיפורו של זהאכ, יפה ומעומדת להדפסה על נייר (הדפיסו את העמוד הראשון לרוחב, ואת העמודים הבאים לאורך או שניים בעמוד לרוחב). ואם אתם רוצים לשתף בפייסבוק אז הא לכם.
רוצים לקרוא עוד? תמכו בקמפיין מימון ההמונים של ספר מיתולוגיה איראנית, כדי שהספר יצא לאור! התומכים בפרויקט לא רק צוברים קארמה טובה, אלא גם עוזרים לי לקבל החלטות בקבוצת פייסבוק סגורה.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה בכל מקום שמשלמים בו היטב! במסגרת קמפיין מימון ההמונים יש תשורה של הרצאות במחירים נמוכים יותר, אז שווה להזמין לחוג בית או למסיבה בתשלום מראש דרך הקמפיין. ואם חשק לבבכם בכרטיס בודד – כשעוברים את ה-100% בעזרת אוהרמזד, כל 25% הם רף שפותח הרצאה לתומכים (כן, חינם חינם, כמו בקמפיין של מגילת אסתר מאחורי המסכה) באזור נוסף בארץ: ב-125% תהיה הרצאה באזור השרון או ת"א, ב-150% בירושלים, ב-175% בחיפה, אבל כשם שאי אפשר להגיע לירושלים בלי לעבור בכרבלא, כך אי אפשר להגיע ל-125% בלי לעבור ב-100%. ואנחנו לא שם ויש עוד קצת פחות משבועיים. אז תמכו, והפצירו גם בחבריכם לתמוך!

חיים טופול מספר מיתולוגיה איראנית

28 באוקטובר, 2016

יש לי קמפיין מימון ההמונים חדש, לספר מיתולוגיה איראנית לכל הגילים!

הוא רץ כרגע בהדסטארט (עד 17.12.2016), ויהיה בו משהו לכל גיל: שיר מחורז וציור לצביעה לבני 3-120 (בתי ענתי מאיירת), הסיפור עצמו מנוקד לבני 6-120, ומכיוון שאני לא יכולה בלי – מידע נוסף, בתיבת טקסט בלתי מנוקדת, למי שרוצה לדעת לא רק את הסיפור אלא גם על הסיפור.

התשורה הפיצית ביותר בקמפיין היא ספרון קטון ובו סיפור אחד, מחורז כולו. בסוף יש גם עמוד עם מידע על הסיפור, אבל בסרטון שלהלן חיים טופול מספר רק את הסיפור (הצובעים לדוגמה הם בני 3-79).

בספר המלא הסיפור יהיה בפרוזה ועם יותר פרטים, שלא היה להם מקום בספרון. הנה קטע אחד כזה (מתוך סרטון הקמפיין)

ואחת התשורות, שעדיין לא נלקחה למרות שלדעתי היא בין השוות, היא גישה אל מאחורי הקלעים. בסרטוני מאחורי הקלעים אראה את תהליך העבודה שלי ושל ענתי, כולל קטעים שנשארו על רצפת חדר העריכה או ששיניתי כי השפה הייתה נמוכה מדיי, או סתם לא ראויה. כמו הקטע הקצר הזה על הסנונית:

רוצים לשמוע עוד? הרצאות פתוחות בנושא מיתולוגיה איראנית ובנושאים אחרים מופיעים למעלה בצד ימין (או שמאל. הצד הזה > ). אפשר גם להזמין אותי אליכם לסלון או לחברה – אני מרצה בכל מקום שמשלם היטב. יוצרים איתי קשר פה מימין (או משמאל. הצד הזה < ).
כדי שתוכלו לקחת את הסיפורים איתכם לכל מקום וגם להשכיל קצת אחרי כל סיפור, קמפיין מימון המונים מתנהל ממש בימים אלה בהדסטארט. אם כולם יחכו לקנות את הספר כשהוא ייצא למדפים, הוא לא ייצא לאור… אם רק אתם תחכו, אז מילא שעל המדפים תצטרכו לשלם יותר (בערך 50% יותר לספר המלא). אתם לא תהיו חלק מפורום מקבלי ההחלטות בנושאים כמו שם הספר ואיור הכריכה! וגם, אם נגיע בלעדיכם ל-125% לפחות, לא תקבלו הזמנות חינם להרצאות פתוחות לתומכים בלבד אחרי סיום הקמפיין. זהו. יותר פולנית מזה לא הצלחתי. הולכת לנוח לבד בחושך בלי סוודר.

מימון המונים – תכנון פיננסי

22 באוקטובר, 2016

תקציר מנהלים:

1. תמכו בקמפיין מימון ההמונים של ספר המיתולגיה האיראנית 

2. העתיקו את הטבלה לתכנון פיננסי של קמפיין מימון המונים. אדום = לא לגעת, זה חישוב.

3. אם לא מובן לכם מאליו – קראו את הפוסט כולו.

לפני יומיים השקנו בהדסטארט קמפיין מימון המונים חדש של הוצאת זרשספר מיתולוגיה איראנית.

ספר מיתולוגיה איראנית - קמפיין מימון המונים

אחרי שני קמפיינים מוצלחים בהדסטארט (מגילת אסתר מאחורי המסכה ובישול טבעוני ישראלי של גלי לופו אלטרץ) ועוד שניים לא מוצלחים (באתרים בינלאומיים שלא נזכיר את שמם, אבל הם לא מתחרזים אפילו עם הדסטארט), וגם ייעוץ מאחורי הקלעים לקמפיין המוצלח של כיפאח דסוקי – מטבח של שלום, יש לנו גם תובנות וגם לקחים. אגב, גם מהקמפיינים המוצלחים הפקנו לקחים. אבל מכשלונות לומדים יותר. אז הלקח הראשון, באופן אישי, הוא שהדסטארט הוא הפלטפורמה למימון המונים לספר בארץ: גם מפני שיש להם הדרכה מעולה ומפורטת באתר והדרכה אישית במייל יד ביד, ולא מאשרים לך להעלות קמפיין לפני שהוא מושלם, והתמיכה הטכנית זמינה תמיד ויעילה – וגם מפני שהם כבר מותג, וכשאומרים מימון המונים, אז הישראלי המצוי קודם כול יחפש בהדסטארט. לא ניסינו את האתרים הישראליים האחרים, ולא ניסינו שום אתר עם פרויקט שאינו ספר.

אבל העצה של היום רלוונטית לכל קמפיין, בכל אתר ולכל סוג מוצר. רוב העצות לקמפיין מימון המונים מתמקדות באיך לגרום לקמפיין להצליח – אין ספק שזה חשוב ביותר, אבל לא פחות חשוב – לחשב סכום יעד בקמפיין כך שלא תפסידו אם הוא יצליח.

אז יאללה, להפשיל שרוולים ולעבודה. העתיקו את הטבלה לתכנון פיננסי של קמפיין מימון המונים אל הדרייב שלכם. הלינק הוא פתוח אבל אתם לא יכולים לערוך על שלנו, כדי שאחרים לא יראו את תכנון הקמפיין שלכם. זה חומר רגיש בעינינו.

הוראות שימוש כלליות בקובץ:

התאים האדומים בכל שורה הם חישובים. אל תשנו מה שכתוב בהם!

כשאתם עורכים את החישובים שלכם ורוצים להוסיף שורה, הוסיפו שורה באמצע דרך insert ואז העתיקו אליה שורה קיימת ושנו את הסכומים הרלוונטיים. כדי שהחישובים יישארו. (אם מוסיפים שורה בסוף או בהתחלה, פונקציות הסכום עלולות לדלג עליה).

אז… כמה כסף צריך?

השלב הראשון הוא להבין כמה כסף אתם צריכים כדי להגשים את החלום שלכם. לשם כך נלך לגיליון התקציב (דפדוף בין הגיליונות – דרך הלשוניות למטה)

guide

1. חשבו על כל ההוצאות שיהיו לכם:

האם תצטרכו לשלם לבייביסיטר? האם כדי לעבוד כמו שצריך תצטרכו לשבת בבתי קפה? מהם כל אנשי המקצוע שתזדקקו להם?

לא לשכוח שכשהמוצר יהיה מוכן (ואולי כבר בשלב הקמפיין) תצטרכו בונה אתרים.

אם עדיין אינכם עוסקים פטורים או מורשים, תצטרכו גם רואה חשבון או יועץ מס.

אם אתם מתכננים תשורות שההוצאה בהן היא לא פֶּר אדם, למשל שכירת מקום להשקה או להופעה – ההוצאה הזאת נכנסת כאן.

אם אתם לא יודעים לעשות את זה לבד, אולי תרצו לשלם למנהל נוכחות רשת, או ליחצ"ן לנוכחות בתקשורת. אלה דברים חיוניים להצלחת הקמפיין, שהפוסט הזה לא דן בהם. כרגע אנחנו רק דואגים שלא תפסידו אם הוא יצליח…

אם אתם צריכים המלצה על אנשי מקצוע אתם מוזמנים לפנות בפרטי.

2. בקשו הצעות מחיר

רצוי לבקש הצעות מחיר מכמה ספקים לכל סעיף, ולבדוק גם איכות ולא רק מחיר.

אם אתם לא בטוחים כרגע כמה עמודים יהיה הספר ומעריכים בין 150-250 עמודים, בקשו הצעת מחיר על 250 – הגבול העליון של הטווח. בתכנון הוצאות תמיד עדיף לעגל סכומים כלפי מעלה ולתכנן על ההוצאה הגבוהה ביותר, כדי שהפתעות יהיו רק לטובתכם. בתכנון הכנסות עושים את ההיפך.

בררו אם המחיר כולל מע"מ או לפני מע"מ או שהספק עוסק פטור, או מתכוון לעבוד בשחור ולא להוציא לכם חשבונית.

3. מלאו את הטבלה. חלקו לשלושה סוגים:

  • עוסק מורשה – מוסיף מע"מ.
  • עוסק פטור/ספק מחו"ל – לא מוסיף מע"מ.

ההבדל בין ספק עוסק מורשה לפטור הוא רלוונטי מאוד אם אתם עוסקים מורשים בעצמכם – כבר עכשיו או אחרי הצלחת הקמפיין (אתם תצטרכו לפתוח עוסק מורשה אם תגייסו יותר מ-99006 ש"ח נכון לרגע כתיבת שורות אלה. התקרות מתעדכנות כל הזמן, והסכום קשור להכנסות ולא לרווחים. שימו לב).

אם אתם לא עוסקים מורשים, מה שחשוב לכם זו השורה התחתונה (הקובייה הממוסגרת). אם אתם עוסקים מורשים, הוסיפו בתכנון מע"מ גם להצעות המחיר של עוסקם פטורים, כי אתם תצטרכו לשלם את המע"מ בכל מקרה. אם לא להם – אז ישירות למדינה (המע"מ שאתם משלמים לעוסק מורשה יורד מהמע"מ שתצטרכו לשלם על ההכנסות מהקמפיין. על ההכנסות שאין כנגדן הוצאה עם מע"מ, תצטרכו לשלם מע"מ ישירות למדינה).

השורה התחתונה היא הסה"כ בטור של "כולל מע"מ" (ממוסגרת)

  • הוצאה לא מוכרת – זה לא משנה אם הם מוסיפים או לא, כי זה לא מוכר במס.

אם החלטתם לקחת ספק שעובד בשחור – רשמו אותו בסעיף זה. אנחנו אישית לא ממליצים ולא עושים את זה, אבל זו החלטה שלכם.

עלי אקספרס הרבה יותר זול מאשר לקנות בארץ, אבל אם אתם יודעים איך מקבלים מהם קבלה או חשבונית – ספרו לי. עד להודעה חדשה, הם בסעיף הזה.

אם אתם עצמאים גם בלי קשר לקמפיין מימון ההמונים, קחו בחשבון שזה הסכום שתצטרכו ביד אחרי שתשלמו מסים: מע"מ אם אתם עוסקים מורשים, מס הכנסה, ביטוח לאומי. מומלץ מאוד להתייעץ לגבי הסעיף הזה עם רואה חשבון – מה צריכה להיות ההכנסה כדי שיישאר בידיכם הסכום הזה אחרי מסים. למשל, אם אתם עוסקים מורשים ומשלמים 15% מס הכנסה ו-16% ביטוח לאומי לעצמאים, זה אומר שיש שאחרי מסים נשארים בידיכם 54% מהסכום שהוצאתם עליו חשבונית (החישוב הוא 100/1.17-15-16). כתבו את האחוז הזה תחת "אחוז הכסף שנשאר לי אחרי מסים" כדי לראות איזו הכנסה תצטרכו כדי לכסות את ההוצאה הזאת.

אמרתי כבר שכדאי מאוד להתייעץ עם רו"ח בנושא הזה?

השורה התחתונה בסעיף זה היא התיבה הממוסגרת השנייה.

סכום שתי התיבות הממוסגרות, בתיבה השחורה-אדומה – זה הסכום שצריך להישאר בידיכם בסוף הקמפיין כדי שלא תצטרכו להוסיף כסף נוסף מכיסכם.

האם זה צריך להיות סכום היעד בקמפיין?

שעשעתם!

נעבור לטאב הבא – טאב תכנון התשורות.

תכנון תשורות בקמפיין מימון המונים

(נחזור לסימונים הכחולים בסוף)

1. חשבו עלויות

מדרגות התמיכה אמנם מכניסות לכם כסף, אבל לא הכול מגיע אליכם. לרוב התשורות יש עלות: אם אתם מזמינים למסיבה, אז חוץ משכירת המקום (שאינה תלויה במספר האנשים), יש גם כיבוד, שהוא כן פר אדם. אם יש מוצר פיזי שאתם שולחים, בררו באתר דואר ישראל כמה עולה לכם לשלוח בדואר רשום ואל תשכחו לחשב גם את עלות המעטפות. דיסקים וספרים צריכים מעטפות פצפצים.

אלט-טאב: את מגילת אסתר מאחורי המסכה שלחנו בדואר 24, רוב הספרים הגיעו באיחור וחלק בכלל לא. כשביקשנו פיצוי, אמרו שאי אפשר כי אין תיעוד (זה לא דואר רשום). אבל אין אפשרות ל-24 רשום. את בישול טבעוני ישראלי שלחנו עם חברת הפצה שהייתה גם זולה יותר מדואר ישראל, גם הבטיחה מעקב וגם מסירה תוך זמן קצר – תקצר היריעה מלתאר את הסבל, החל מהמערכת המסורבלת של הכנסת ברקודים וכלה באחראי על התיאומים שזכה בפינו לכינוי "משיח", כי הוא לא בא וגם לא מטלפן. מי שירצה דיס-המלצה, בפרטי. חזרנו לדואר ישראל, את הספרים הנמכרים בשוטף אנחנו שולחים בדואר רשום, יש לנו תיעוד, זה בד"כ מגיע תוך כמה ימים עד שבועיים, וגם אם לא – אנחנו יכולים לעקוב. עד עכשיו אנחנו מרוצים. שיפט-אלט-טאב.

אם אתם מתכננים סבבי חלוקה כדי לחסוך עלויות משלוח – חשבו שנית. זה לוקח הרבה יותר זמן משזה נדמה לכם, ופקקים ועצבים. ואתם בסוף תשלמו על משלוח, חוץ מאשר ממש באזור שלכם. אפשר גם להגדיר מדרגת תמיכה לתשורות באיסוף עצמי, ואז צריך להגיע אליכם כדי לקחת אותה. זה יכול ליצור כאב ראש די רציני אם אתם מתכננים ימי מסירה מרוכזים. עדיף לקבוע מקומות שבהם אתם יכולים להשאיר את התשורה ואנשים יכולים לתאם ולבוא בזמנים גמישים יחסית. בקמפיין הנוכחי, של ספר המיתולוגיה האיראנית, יש לנו נקודות איסוף בבתינו ובבתי הורינו, וגם נקודת איסוף בדוכן יער הקקאו במתחם התחנה הראשונה בירושלים או בחלק מחברות ההייטק, ומי שאוסף משם מקבל פרלין מתנה עם הספר.

גם כאן, כדאי לחשוב על כל העלויות הנלוות של התשורה, ואם יש טווח מחירים אפשרי, לקחת בחשבון את ההוצאה הגבוהה ביותר.

שימו לב שאם כתבתם את העלות בגיליון התקציב, אתם לא כותבים אותה שוב כאן. כך שאם כתבתם את עלות הדפסת 1000 ספרים בחישוב התקציב הדרוש, עלות התשורה "ספר" היא רק דמי המשלוח.

חוץ מהעלויות של כל תשורה, יש גם העמלה שלוקח האתר. בכל אתר העמלה שונה, והאמת היא שבפעם הראשונה שבחרתי בהדסטארט זה היה בגלל העמלה הנמוכה יחסית – 9% + מע"מ (יוצא קצת יותר מ-10% ולכן בטבלה מעוגל ל-11%). העמודה "עלות" מסכמת את כל רכיבי העלות של התשורות, העמודה "נטו" היא כמה כסף נשאר לכם מהתשורה אחרי עלויות ועמלות, והעמודה החשובה ביותר היא אחוז – שאומרת לכם איזה אחוז מהתמיכה נשאר בידיכם.

אנחנו הכי אוהבים ספרים דיגיטליים (לזמרים – אלבומים להורדה), כי זו מדרגת תמיכה שמשאירה בידיכם 89% מהכסף.

נסו לחשוב מחוץ לקופסה על תשורות שאנשים ירצו ולא עולות לכם יותר מדיי כסף. הרעיון לתשורת החג'אב (שאזלה ראשונה) נולד מכך שאני אוהבת לסרוג בהפסקות בין שיעורים ויש לי המון צמר שמחכה שאסרוג אותו.

בקמפיין שאני מייעצת לו עכשיו (יקושר כאשר יעלה), בעלת הקמפיין היא עו"ד, ואחת התשורות היא חתימת עו"ד על מסמכים שמצריכים זאת. זו תשורה שלא עולה לה כסף בכלל (כלומר תשורה של 89%), ונראה לנו שיהיה לה ביקוש.

 

2. תמחור תשורות / מדרגות תמיכה

מצד אחד כדאי שיישארו בידיכם לפחות 70% ממדרגת התמיכה, ומצד שני גובה התשורה צריך להיות סביר, ואם זה מוצר – אז פחות ממה שישלמו עליו בחוץ. זאת אומרת שכשהספר יצא לחנויות, הוא צריך להיות יקר יותר מאשר בקמפיין. למשל, תומכי בישול טבעוני ישראלי קיבלו את הספר בקמפיין ב-90 ש"ח. מכיוון שבקנייה באינטרנט יש הנחה של 10% ובשבוע הספר הנחה של 20% גם לספרים המוגנים בחוק הספרים – מחיר הספר עכשיו הוא 118 ש"ח, כך שגם אחרי הנחה של 20% תומכי הקמפיין קיבלו אותו במחיר יותר טוב.

אם יש תשורה ממש מגניבה (לא התשורה הבסיסית, שהיא המוצר שלכם) שמשאירה לכם פחות מ-60% ואתם בכל זאת רוצים להשאיר אותה – אנחנו מגיעים ל…

3. הגבלת תשורות

יש אפשרות להגביל מספר תמיכות במדרגה. אנחנו נעשה את זה כאשר:

  • הנטו שלנו יוצא נמוך יחסית (בקמפיין של מיתולוגיה איראנית, אלה מדרגות התמיכה הכוללות שוקולד, המדרגה החדשה של מיתולוגיה איראנית + גילגמש הצעיר אחרי שאזלה הכמות שקיבלנו במתנה, והמופע האישה האיראנית – רכות ועוצמה עם הדיווה חנה ג'האן פרוז, שני נגנים ורקדנית).
  • אם זה דורש מאיתנו משאב מוגבל כמו זמן (מדרגת החג'אב, שמשאירה לי 89% אבל לוקחת זמן סריגה, מדרגות ההרצאות, כי יש לי זמן מוגבל), מקום (בקמפיין של מגילת אסתר הייתה תשורה של סדנת בישול פרסי טבעוני + שיעור פרסית, בקמפיין של בישול טבעוני ישראלי הייתה הרצאה לתומכים במקום שמכיל עד 40 איש) או בישולים (מדרגת הארוחה הפרסית הטבעונית בקמפיין הנוכחי, של ספר המיתולוגיה האיראנית) וכו'.
  • זו תרומה של צד ג', והם תרמו לכם מספר מוגבל של עותקים/טיפולים/כרטיסים/שפופרות קרם וכו'. (שפופרות קרם זה מהקמפיין של קארין ממן "צלילי חיבורים" שרץ ממש בימים אלה. אני תמכתי).

בקמפיינים בחו"ל ראיתי גם שמגבילים מדרגות תמיכה שונות של אותה תשורה. למשל 50 מזמינים ראשונים יוכלו לרכוש ב-100$, 50 המזמינים הבאים ב-150$ וכל השאר ב-200$.

4. קבעו סכום יעד לקמפיין!

סוף סוף הגענו לתכל'ס!

בשלב הזה אתם משחקים עם המספרים בעמודת התומכים – הנה כך:

אחרי שאתם יודעים כמה אחוזים משאירה לכם כל מדרגה, אתם יוצאים מנקודת הנחה שכולם בוחרים את המדרגה שמשאירה לכם הכי מעט כסף. זה אומר שעמודת האחוז היא הנמוכה ביותר. אם זו מדרגה מוגבלת – אז המכסה שלה מלאה, וכולם בוחרים את המדרגה הבאה שמשאירה לכם הכי מעט כסף, ואם גם היא מוגבלת אז כנ"ל. כך אתם מוודאים שגם אם כולם בוחרים את התשורה שמשאירה לכם הכי פחות – נשאר לכם כמה שאתם צריכים.

הנה וידאו קצר שהכנתי על איך שאני מחשבת את מספר התומכים שייקחו את המדרגה הבלתי משתלמת:

סכום היעד האידיאלי שלכם הוא הסכום בתיבה הצהובה המוארת.

עכשיו בדקו אם הסכום ריאלי. אם יצא לכם 270 אלף ש"ח להוצאת ספר, אולי שווה לכם לנסות לחתוך עלויות בתשורות ו/או בהפקה, או להיות ממש ממש ממש מפורסמים, או לקחת בחשבון שיש מצב שתצטרכו להשלים ביום האחרון מכיסכם (זה בסדר לומר שאנשים עושים את זה. אם יש לכם הכסף להשקיע בזה – זה יוצא שווה אם יש לכם הסכום הזה, והסכום שיש לכם ב"סכום נטו בקמפיין" כרגע, גדול מ-11% מהסכום שתצטרכו להשלים). אולי תבחרו מראש להשקיע X שקלים מכספכם בפרויקט, ולהוריד את סכום היעד בידיעה שהקמפיין יכסה רק חלק מהעלויות.

יעד נמוך הוא טוב כי כדאי להתחיל להפיץ קמפיין רק כשהוא מגיע ל-20% מהסכום המבוקש. כשהסכום המבוקש גבוה מאוד, גם 20% ממנו זה הרבה, ויותר קשה להגיע אליו. מצד שני, סכום נמוך מדיי הוא גם לא טוב, כי יש לאנשים נטייה לחשוב שאם עברתם את ה-100% אז כבר לא צריך לתמוך בכם.

זהו! איך לעשות קמפיין מוצלח ולהגיע ליעד – לזה יש הדרכה ממש טובה בהדסטארט. עכשיו גם תהיו בטוחים שלא תפסידו אם תצליחו.

נ.ב. ערכו בקרת כמויות תוך כדי קמפיין

אלט-טאב: נשבעת לכם שקראתי את המונח הזה גם בתור יופמיזם לדיאטה: אחרי שהמעבר לטבעונות/פליאו לא עזר לי לרזות, התחלתי עם בקרת כמויות. שיפט-אלט-טאב.

במקרה של קמפיין מוצלח במיוחד, אתם עשויים לגלות שאתם בעצם צריכים להדפיס יותר ספרים/אלבומים ממה שחשבתם. יש לנו גם חישובים מסובכים בשביל זה, שלא שיתפנו כאן. בעיקרון אחרי שעוברים את ה-100% ולפני לפני שמציבים רף חדש, צריך לקבל הצעות מחיר חדשות לכמויות גדולות יותר (עם בישול טבעוני ישראלי גילינו שהדפסת 3000 ספרים עולה פחות מפי 2 מאשר הדפסת 1000 ספרים) ולחזור לדף התקציב.

בקרת הכמויות מתבצעת בעמודה הכחולה, וזה המקום היחיד שבו אתם צריכים להתעסק בפונקציות. אם התשורה לא כוללת פריט פיזי, שנו את העמודה ל-0. אם התשורה כוללת פריט אחד (ספר אחד של הקמפיין, דיסק אחד וכו'), בכל השורות חוץ מזו המסומנת – החישוב הוא של פריט אחד. אפשר להעתיק שורה כזו. התשורה המסומנת בחץ כחול, כוללת 15 ספרים פיזיים, ולכן החישוב הוא J6 (שש הוא מספר השורה. שורה למעלה זה צריך להיות J5) כפול 15, שזה מספר הספרים.

הנה סרטון קצר שמראה איך כותבים את הפונקציה:

זכרו את החישובים האלה גם כשאתם רואים קמפיין עם סכום יעד שנראה לכם גבוה מדיי. שאלו את עצמכם כמה נשאר להם אחרי תשורות ואילו הוצאות יש להם.

רוצים לשמוע עוד על מיתולוגיה איראנית או על נושאים אחרים הקשורים לאיראן או לבלשנות? אני נותנת הרצאות העשרה בכל מקום שמשלמים בו היטב, ועכשיו יש לי בקמפיין מדרגות תמיכה של הרצאות במחירים נמוכים יותר ממחיריהן מחוץ לקמפיין – חפשו בקמפיין את סיאוש, את "הרצאה אצלכם בין חשוון לשבט" ואת המופע האישה האיראנית – רכות ועוצמה.

בד"כ אני לא עושה את זה, אבל פוסט כזה עשוי להביא לי גם מעפניות (הפניות מעפנות), אז מה שאני לא מחפשת זה: אנשים לייעץ להם בקמפיין – אני עושה את זה בכיף לחברים ובני משפחה ואין לי זמן לזרים, סורי; ואנשים שרוצים שהוצאת זרש תוציא להם ספר. הוצאת זרש מוציאה ספרים שלי וספרים שאני רוצה שייצאו לאור ולוחצת על המחברת לכתוב אותם כבר 10 שנים, כמו בישול טבעוני ישראלי.

שובו של אחמדי-נז'אד? לא בקרוב.

28 בספטמבר, 2016

אמש ביקש נתנאל מגלצ שאקליט קטע פרשנות קצר על הודעתו של אחמדי-נז'אד שלא יתמודד בבחירות הקרובות. הוא אמר שישדרו את זה "אם לא יהיו חדשות רעות הלילה", אבל כידוע היו. לא שלי היה ידוע. עם נחיתה קשה מחו"ל וילדים חולים בבית, לא כל כך התעדכנתי במה שקורה, וכשיובל בר ביקש שאכתוב למעריב קטע אקטואלי, כתבתי את זה, בלי לשאול על איזו אקטואליה, כי היה לי ברור. רק אחרי ששלחתי הבנתי שמה שרצו זה מה אומרים על מותו של פרס בתקשורת האיראנית. וכך נודע לי שפרס נפטר הלילה. כשתתפנה הזירה התקשורתית לדברים שאינם פרס, החדשות האלה כבר יהיו מעופשות. אז הנה השנקל שלי בנושא (התאמתי את השפה לבלוג, כלומר קצת פחות מעונבת ממאמר לעיתונות).

השבוע הגיעה לסיומה חרושת השמועות על התמודדותו האפשרית של אחמדי-נז'אד בבחירות 1396 (2017 למניין הגויים) לנשיאות הרפובליקה האסלאמית. האמת היא שיותר משהופתעתי מהידיעה הזאת, הפתיעו אותי השמועות עצמן, על שובו של אחמדי-נז'אד. נתקלתי בהן לראשונה לפני למעלה משנה כשחיפשתי טקסטים מעניינים למבחני בית בקורס פרסית, והן התעצמו מאוד בחודשים האחרונים. זה הפתיע אותי כי אחמדי-נז'אד היה אחד הנשיאים השנואים ביותר על העם, לפחות אם לשפוט מהביקורת ברשתות החברתיות, והקדנציה האחרונה שלו הסתיימה בטונים מאוד צורמים גם בינו לבין המנהיג העליו סייד עלי חא'מנהא'י. על היחסים העיבו שלושה דברים עיקריים: נטייתו המשיחית של אחמדי-נז'אד (נכון שגם ח'אמנהא'י עקרונית מאמין בביאת האמאם הנעלם, אבל לא בטווח המיידי, ובטח שהוא לא מעוניין כרגע בבלגן שאמור לשרור פה לפני בואו), הנטיה שלו לפאר את התרבות הפרסית העתיקה על חשבון התרבות האסלאמית, ומעשים שהעידו שתואר הנשיאות קצת עלה לו לראש: הוא התחיל למנות שרים על דעת עצמו, לפטר שרים, לפתוח ולסגור משרדי ממשלה וכיו"ב פעולות שנשיא אינו אמור לעשות על דעת עצמו. הנשיא הוא להיות ראש הרשות המבצעת, ותפקידו לבצע את מה שהמנהיג אומר לו.
יתרה מזו, לפני הבחירות הקודמות התראיינו אנשי דת בכירים רבים בעיתונות, בלי להגיד שמות של מועמדים ספציפיים, והסבירו מדוע אסור שאספנדיאר רחים-משאא'י – מחותנו ומקורבו של אחמדי-נז'אד – ייבחר. רחים-משאא'י נפסל במוקדמות ולא זכה להיות בין המתמודדים הסופיים.

ב"מוקדמות" אני מתכוונת למועצת שומרי החוקה. מועצת שומרי החוקה היא הגוף שמסנן מבין האזרחים שהגישו מועמדות את הבודדים שיתמודדו לבסוף, והוא מסנן אותם לפי האינטרס של המשטר, כלומר של המנהיג. השבוע, אחרי חרושת שמועות מטורפת, כאמור, הודיע המנהיג שהוא אכן נפגש עם אחמדי-נז'אד ואמר לו שאין בעיה שיגיש מועמדות – אחרי הכול זו מדינה דמוקרטית – אבל הנשיאות שלו היא לא אינטרס של המשטר או של המנהיג. זה בערך כמו לומר: תגיש מועמדות, סבבה, אבל מועצת שומרי החוקה כנראה לא תעביר אותך. וגם אם כן – כנראה לא תיבחר.

מאז מותו של ח'מיני ושינוי שיטת הממשל, לא היה נשיא איראני אחד שלא נבחר לכהונה נוספת. כולל הבחירה החוזרת של אחמדי-נז'אד עצמו ב-2009, שהבעירה את המהפכה הירוקה, או יותר מדויק – את ניסיון המהפכה. כמו בארץ, אי אפשר להיבחר ליותר משתי קדנציות רצופות (שלא כמו בארץ, הקדנציות הן בנות 4 שנים בדיוק). מותר לחזור אחרי תקופת צינון מחוץ לארמון הנשיאות. פעמיים ניסה נשיא לשעבר להתמודד, בשתי הפעמים זה היה רפסנג'אני. פעם אחת מול אחמדי נז'אד בסיבוב הראשון שלו ב-2005, ובפעם השנייה בבחירות האחרונות, שם נפסל בשלב מועצת שומרי החוקה.

אז מה יקרה עכשיו? אין לדעת. מאז האביב הערבי בתחום המזרחנות בכלל, ומאז בחירות 2012 באיראן בפרט, עלינו להיות זהירים וענווים בכל הקשור לנבואות. מצד אחד, יש לרוחאני אויבים רבים מימין (השמרנים) ומשמאל, יש אכזבה מתוצאות שיחות הגרעין – הסרת החרם לא הייתה מספיק מהירה ומורגשת כפי שציפו האזרחים, ויש הצופים שמכיוון שהשיג את מטרתו (של המנהיג, קרי, הסרת הסנקציות) בקדנציה הראשונה, ח'אמנהא'י לא יאפשר לו קדנציה שנייה. מצד שני, אם לא ייבחר הנשיא לקדנציה שנייה – בפעם הראשונה בתולדות הרפובליקה האסלאמית – הדבר יכול להוות טלטלה גדולה, שהמשטר אינו מעוניין בה כרגע, וכרגע אין במחנה השמרנים מועמד אטרקטיבי מספיק כדי להוות תחרות ראויה לרוחאני.

הישארו איתנו, יהיה מעניין עד הרגע האחרון.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כבר "מעניין עד הרגע האחרון"). צרו קשר כאן. אם אתם צעירים מבריקים ועדיין אין לכם תואר ראשון, בואו ללמוד במרכז האקדמי שלם, ואם אתם רוצים אותי גם אצלכם בתוכנית או בעיתון, צרו קשר עם עדי ממשרד יחסי הציבור של ניר הירשמן

ניתוח שינוי מין

3 במאי, 2016

במסגרת פרויקט סיום הטיוטות הממתינות, הנה פוסט שהתחלתי לכתוב ב-2011.

בשבוע שעבר (כלומר לפני 5 שנים) נתתי הרצאת אורח בקורס של ד"ר יהודית הנשקה באוניברסיטת חיפה. הקורס עוסק במרכיב העברי בלשונות היהודים, ההרצאה שלי הייתה – מן הסתם – על המרכיב העברי בפרסית יהודית קדומה (וקצת על ההבדל בין המרכיב העברי למרכיב הישראלי), ותוך כדי כך לימדתי גם קצת קצת על פרסית. הסטודנטים הערביים נהנו במיוחד, כי יותר מחצי מאוצר המילים – וכמעט כל אוצר המילים הדקדוקי – הוא ערבי.

כשסיפרתי שבפרסית עתיקה היו שלושה מינים שנעלמו לגמרי בפרסית אמצעית (בה אין מינים כלל – כולל אותה מילה ל"הוא" ו"היא"), שאלה אחת התלמידות אילו צורות הפכו לצורה הבלתי מסומנת. האם זו צורת הזכר, כמו בעברית? התשובה שלי הייתה קצת בשלוף, ולכן כו-לם זוכים לפוסט שמנתח את שינויי קטגוריית המין הדקדוקי בפרסית. יההה!!!

בפרסית עתיקה היו, כאמור, שלושה מינים — זכר, נקבה וסתמי. בין פרסית עתיקה לפרסית אמצעית, קרה מה שקרה בצרפתית של היום: הפסיקו לבטא את ההברות האחרונות. כנראה, בעצם, את כל מה שאחרי הטעם. ירון כתב לי פה פעם תיאוריית קונספירציה על זה שהוסיפו לצרפתית אותיות כדי להגביר את האנאלפביתיות ולשמור על שלטון הכנסייה. זאת תיאוריית קונספירציה יפה מאוד, אבל בעצם מה שקרה הוא שבדרך מלטינית לצרפתית פשוט הפסיקו לבטא את ההברות שאחרי הטעם, ואם ההברה האחרונה הייתה מוטעמת, אז לפחות הפסיקו לבטא את העיצורים הסופיים. כך קרה שמ-parlent (הם מדברים), שבתקופת התהוות הכתיב בוטא, כנראה, פַּרְלֶנְט, נשאר בהגייה רק פַּרְל. כי כל השאר לא היה מוטעם. ב-פַּרלֶז (אתם מדברים) ההברה האחרונה הייתה מוטעמת, כך שרק העיצור האחרון הושמט. אז אותו דבר בפרסית.

בפרסית עתיקה היו גם יחסות, כלומר סיומות של שם העצם/שם התואר/הכינוי לפי תפקידו במשפט. דוגמה לשאריות של יחסות באנגלית תקנית: I  יכול להיות רק נושא המשפט. אם הוא מושא או בא אחרי מילת יחס כלשהי, הוא מקבל צורה אחרת: me, וביחסת הקניין – my. בשמות עצם רגילים, Thamar יכול להיות כל דבר חוץ מקניין. ביחסת הקניין זה יהיה Thamar's.

כמו בכל שפה הודו-אירופית שמכבדת את עצמה, הסיומת של שם העצם מביעה מין מספר ויחסה בעת ובעונה אחת. כמו שבעברית אי אפשר להפריד בין המין והמספר של הסיומת -וֹת (נקבה, רבות), כך גם בפרסית עתיקה אי אפשר להפריד בין המין, המספר והיחסה של dārayavahuš (זכר, יחיד, יחסת הנושא). למי שלא זיהה, זהו שמו של המלך דריוש, מילולית "מחזיק הטוב". הוא תמיד יהיה זכר ויחיד, אבל אם נרצה לומר, למשל, "של דריוש", נאמר dārayavahauš, ואם נרצה לומר "את דריוש" נאמר dārayavahum.

מה שקרה ברוב המילים, זה שהסיומות פשוט נשרו להן, וכך אבד ההבדל בין זכר לנקבה, וגם היחסות.

ברוב השמות הפרטיים הצורה ששרדה היא יחסת הנושא, למשל dārayavahuš, kūruš. אני כמובן מפשטת קלות, כי לקורא הממוצע ההסבר המפורט ייראה כמו סוֹגְדית: בשלב ביניים, לפני איבוד היחסות, היה יישור פרדיגמה וצורת הנושא קיבלה תנועה תמטית ונטתה כמו שם ב-a. להסביר כל כך הרבה מונחים זה לאבד קוראים. אז פשוט נאמר שצורת הנושא היא ששרדה. סבבה?

במילים שבהן עדיין היה הבדל בין היחסות השונות, כמו כינויי גוף, צורת הגֶנִיטִיב (יחסת הקניין) היא שהשתלטה על כל המערכת. בגוף ראשון יחיד עדיין נשאר ההבדל בין "אני" ביחסת הנושא – an, לבין כל היחסות האחרות: אותי, לי, שלי, על ידיי וכו' – man, המבוססת על צורת הגניטיב הקדומה. לכל כינויי הגוף יש בנוסף לצורות המפורשות והמוטעמות, גם צורות מקוצרות שלעולם אינן עומדות בפני עצמן אלא "נשענות" על המילה שלפניהן, והן יכולות לשמש בכל תפקיד במשפט חוץ מאשר נושא.

למשל, בפרסית אמצעית "בתי" יכול להיות:

u-m duxt מילולית: ו+שלי הבת.

man duxt מילולית: שלי הבת.

duxt ī man מילולית: הבת שהיא שלי.

פרסית חדשה שמרה על הצורות המפורשות לצד הצורות האנקליטיות (כך אומרים במילה אחת "מילית שאין לה טעם ונשענת על המילה שלפניה"), וגם בה – הצורות האנקליטיות יכולות להיות בכל תפקיד חוץ מאשר נושא. וכך "בתי" יכול להיות:

doxtar-am (מקביל ל-duxt+m),

או doxtar e man (מקביל ל- duxt ī man).

אבל כאמור ברוב המילים, החלקים שנשרו אחרי הטעם הם אלה שהבחינו בין המינים, ולכן פרסית של היום לא מבחינה בין זכר ונקבה, אפילו בכינויי הגוף: "הוא" ו"היא" זו בדיוק אותה מילה.

למה אני מתעקשת לומר "לא מבחינה זכר ונקבה" ולא "לא מבחינה מין"? כי יש הבחנת מין שהתפתחה מאוחר יחסית, בפרסית חדשה. בין "בעל נשמה" ו"חסר נשמה". ההבחנה הזאת אינה חובה ברוב המקרים, והמקום היחיד שבו החוק חל ב-100% הוא בכינוי לגוף שלישי יחיד בשפה הספרותית: او/وی אוּ / וֵי = "הוא" = "היא" (יצא לי להיתקל בתלמידים רבים בלתי תלויים שהחליטו שאחד מהם הוא זכר והשני נקבה, כי קשה להם עם זה שאין הבדל), ואילו آن אָן = "זה". במדוברת אפשר להשתמש בצורת או לחי, אבל בד"כ משתמשים ב-אוּן (שהוא הצורה המדוברת של אָן) גם לבעל נשמה וגם לחסר נשמה. בדומה לכך, אִישָׁאן (מדוברת לפעמים אישוּן) יכול להתייחס רק לבני אדם ("הם" או "הוא/היא" בכבוד), ואילו אָנְהָא (מדוברת אוּנָא) יכול להתייחס גם לבעלי נשמה וגם לחסרי נשמה. אגב, רוב החיות הן חסרות נשמה לצורך הדקדוק. כלומר בכינויי הגוף בעל הנשמה הוא הצורה המסומנת, וכשמשתמשים ב-אוּן/אָנְהָא/אוּנָא זה יכול להיות גם בעל נשמה וגם חסר נשמה, כלומר הצורה הבלתי מסומנת.

הבדל נוסף בין בעל נשמה וחסר נשמה הוא סיומת הריבוי – -ָאן לבעל נשמה, -הָא בלתי מסומן (כלומר בד"כ חסר נשמה, אבל יכול להיות גם בעל נשמה). סיומת הריבוי יכולה להבחין גם בין שני שימושים שונים של אותה מילה: למשל ראשים: סַרָאן יהיו ראשי מדינות, ראשי אוניברסיטות וכו'. סַרְהָא הוא הריבוי של האיבר "ראש" (למשל אלה שיש להם ראשים תלויים על הקיר).

מקום שבו דווקא חסר הנשמה הוא הצורה המסומנת, היא בתחביר: כאשר נושא המשפט הוא ברבים, אם הנושא אנושי – הפועל חייב להיות ברבים, ואם הוא דומם, הפועל יכול (אבל לא חייב) להיות גם ביחיד. כלומר אם אנחנו רואים פועל ברבים על נושא ברבים אנחנו עדיין לא יודעים אם זה חי או לא, אבל אם הנושא ברבים והפועל ביחיד – ברור שמדובר בחסר נשמה.

הפוסט הזה עונה גם על שאלות ששואלים אותי בדיונים פמיניסטיים על מגדור בשפה. כידוע, בעברית הצורה הבלתי מסומנת מורפולוגית היא גם הבלתי מסומנת סמנטית, וזו לרוב צורת הזכר (שמשתמשים בה גם למין מעורב ולא ידוע, למשל "דרוש יועץ", "המוצא הישר מתבקש", "כל היודע דבר"). במריבות שיש לי על הנושא עם פמיניסטיות, הן אומרות שהעובדה שהזכר הוא המין הבלתי מסומן, היא פטריארכלית כשלעצמה, כי זה אומר שברירת המחדל לאדם היא זכר. לעומת זאת פרסית היא באמת פמיניסטית, כי זה לא שצורות הזכר השתלטו על כל הנטייה, אלא פשוט אבד ההבדל בין זכר ונקבה. לכל אחד מהם היו סיומות שונות ביחסות שונות, והסיומות שהבחינו בין המינים הן שאבדו. ואם כבר יש הבחנה, היא בין בעל נשמה וחסר נשמה.

לכן בסוף כל דיון על השוביניזם של השפה העברית, אני ממליצה למי שזה מפריע לה לעבור לאיראן, אלא אם כן היא מאנשי זב"חנו, ואז היא תתבאס מהסוגנות.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה בעברית, באנגלית ובפרסית במגוון נושאים, לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות היטב (אם אנחנו כבר בענייני חצרות מלוכה). צרו קשר דרך הטופס פה מימין.

זה צבעוני! זה צפרדע! זה סמל הרפובליקה האסלאמית!

26 באפריל, 2016

אחרי הורדת הילוך ארוכה מסיבות משפחתיות, החלטתי השנה לחזור לעניינים. הצטרפתי לארגון הנטוורקינג המוביל בארץ, כי בסבב הקודם זה עבד לי היטב. בכל פעם שאחת ממובילות הקבוצה הייתה מסבירה בבוקר בהתלהבות שזו הדרך הכי טובה לפרסם את עצמך כי איפה עוד תקבל כזו חשיפה ב-7 ש"ח ליום בלבד (לא כולל ביטול זמן, דלק ותשלום על ארוחות בוקר), הרגשתי צביטה קטנה בלב, כי יכולתי את שלוש השעות של הנסיעות + מפגש להקדיש לכתיבת פוסט בבלוג וקידומו, כי תכלס, זה קידם אותי הכי הרבה בסבב הקודם (תודה לעידוק על המיתוג).
אז בינתיים, בגלל עומס בעבודה, לקחתי חופש מהנטוורקינג העסקי לפחות עד הקיץ, אבל החלטתי (בואו נראה כמה זמן אעמוד בהחלטה) לפרסם כל פוסט כל יום שלישי. אם נתחיל מ-54 הטיוטות המחכות לי שאסיים אותן, כבר יש לי חומר ליותר משנה. אז בואו נתחיל. 

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב אחרי ש מישהו תלה את דגל איראן בבית ספר לנזירות בנצרת. בטוקבקים כתבו שזו פרובוקציה של הערבים.

כל כך הרבה טעויות לעשות בהן סדר!

קודם כול בין הערבים לבין האיראנים לא שוררת אהבה גדולה, ולכן לא הגיוני שזו פרובוקציה ערבית.

דבר שני, עדיין לא שמעתי שזה לא חוקי לתלות דגלי מדינות זרות, גם הן מוגדרות מדינות אויב. גם בבית הספר בבאר שבע יש דגל כזה, ולא ראיתי שמישהו מזדעזע.

אבל זה לא הכול: נתחיל מזה שהדגל שנתלה בנצרת הוא נישט אהין נישט אהער. הנה קודם כול הדגל, בין דגלי לאומים אחרים:

למה זה מוזר?

כי הנה הדגל שבד"כ מניפים. זה הדגל מסוף התקופה הקאג'ארית ועד אמצע תקופת פהלוי ("השאה"). בית פהלוי הוסיף כתר מעל השמש והאריה. בכל מקרה דגל השמש והאריה שימש רק במקומות רשמיים. ברוב הטקסים הדגל שהתנוסס היה בלי כלום באמצע:

הדגל האחרון של איראן (תחת שלטון פהלווי). מקור – IPC

יש כל מיני תיאוריות לגבי הצבעים: הירוק מסמל את האסלאם (כן, חשבו שנית על המהפכה הירוקה ומשמעותה למי שהנהיג אותה ונתן לה את הצבע), האדום את הדת הזורואסטרית – שמקדשת את האש, והלבן את ההרמוניה ביניהם. או תיאוריה ששמעתי רק מאדם אחד – הירוק את הצפון הירוק, האדום את הדרום החם והלבן את מדבריות המלח באמצע.

והנה דגל הרפובליקה האסלאמית:

דגל הרפובליקה האסלאמית

בואו נשחק מצא את ההבדלים.

תולי הדגל בנצרת שמו לב להבדל הבולט ביותר – הסמל שבאמצע. תיכף נדבר עליו. תאמינו או לא, הוא מגלם בתוכו את החצי הראשון של השהאדה – העֵדוּת האסלאמית – ואפשר לקרוא בו لا اله الّا الله – אין אלוהים מבלעדי אללה. מה שהנוצרים פספסו זה את הקישוטים היפים בשולי הפסים. בשולי כל פס כתוב 11 פעמים אללה אכבר (الله اکبر) בכתב כל כך מסוגנן שקשה להבין, אבל הנה, כך קוראים את זה:

עשיתי את זה בפיינט. אם אתם מעתיקים תעשו טובה, תעשו יותר יפה ושלחו לי קישור ורשות להשתמש.

למה 11 פעמים בשולי כל פס?

שאלה מצוינת.

כי המהפכה האסלאמית הוכרעה בעשרים ושניים בבַּהְמַן 1357, ולכן 22 הוא מעין מספר מזל של הרפובליקה האסלאמית (אני לא חושבת שהם חשבו גם על זה שזה יוצא 11 בפברואר 1979, כלומר 11.2 ויש שני פסים של 11).

באשר לסמל שבאמצע דגל הרפובליקה האסלאמית, יש הרבה תיאוריות, ולדעתי כולן נכונות. קודם כול בואו נראה את הסמל:

 

והנה ידיעה מעיתון כיהאן, 21 בארדיבהשת 1359 (11.5.1980), כפי שנסרקה והועלתה לבלוג תשוקתה של אנה.

כיהאן, 21 בארדיבהשת 1359 (11.5.1980). מתוך הבלוג "תשוקתה של אנה".

והרי תרגום, לאלה מכם שעדיין לא יודעים פרסית. סוגריים מרובעים שלי, עגולים במקור.

חג'ת אלאסלאם האשמי רפסנג'אני נפגש עם אמאם ח'מיני, מנהיג הרפובליקה האסלאמית ומייסדהּ, והגיש לו את סמל הרפובליקה האסלאמית. המנהיג אישר את הסמל.
סמל הרפובליקה האסלאמית כולל את המרכיבים הבאים:
אללה (الله): המבנה הכללי של סמל הרפובליקה האסלאמית, מדגיש את הקיום [קיום האל, כמובן], ומתאר את התקדמותו והתפתחותו של האדם לכיוון "אללה".
[עכשיו לחלקי הסמל]:
ספר: האידיאולוגיה פורצת-הדרך של האסלאם, המונותאיזם והעיקרון הבסיס של הדת.
חרב (העמוד האמצעי): סמל של כוח ויציבות, יחד עם תשדיד [השַדָּה (  ّ ) אם הבנתי נכון, זה גם הספר], שמסמל כוח/להט (חדש).
הרכב והסבר של צורת המילה "אללה" עם ארבעה סהרים, מזכיר צורה של צמח (צמיחה).
חמשת החלקים העיקריים של הסמל: מסמלים את חמשת יסודות האסלאם, ואחדות האל באמצע. זהו הציווי הזקוף והגבעול העיקרי [?].
הרכב סימטרי לחלוטין של הסמל: מייצג שוויון ואיזון (מאזניים) [פחחחחח].
لا اله الّا الله ["אין אלוהים מבלעדי אללה"] – תמצית של מילות התוחיד [הצהרת אחדות האל] – מתכחש לכל ערכי עבודת האלילים ולערכים אנטי-התפתחותיים, ומתכחש לכל המעצמות ולמעצמות העל (המדיניות ה"לא מזרחית ולא מערבית" של הרפובליקה האסלאמית).
כדור הארץ ואללה: מאבק למען ביסוס חברה מונותאיסטית ושלטון עולמי של המדוכאים [כך מילולית, "מוחלשים". הכוונה כמובן לאסלאם].
צבעו הירוק של הסמל: סימן לצמיחה [החלק של הצבע לא ממש התקבל].

את הסמל תכנן מר חמיד נדימי. הוא הוצג קודם לכן בפני מועצת המהפכה, ואושר.

תיאוריית קונספירציה נפוצה אומרת שלח'מיני היה קטע סיקי (כלומר עם הסיקים בהודו). ולראייה – השוו את סמל ה-קְהַנְדַה הסיקי לסמל הרפובליקה האסלאמית:

קהנדה סיקית לעומת סמל הרפובליקה האסלאמית

למעלה: קהנדה סיקית.
למטה: צפרדע אסלאמית.
מצאו את ההבדלים.
מתוך הבלוג "דרך החוכמה" (קישור בקליק)

ולסיום, להנאתכם, קצת קריאה (וראייה) נוספת בנושא הדגל:

קטע הומופובי ומיזוגני על הדגל כמשל (אנגלית) 

השוואה בין לוגו הרפובליקה האסלאמית לבין קהנדה סיקית (בפרסית)

היסטוריה של הדגל מכורש ועד עצם היום הזה (בפרסית)

תמונות: דגלי איראן במהלך השנים (כולל דגלים של מלכים מיתולוגיים!)

קמפיין מימון המונים חדש ולא כל כך מוצלח. סיכום ביניים

26 במרץ, 2016

קיצורים לממהרים:
הקליקו כאן אם אתם רוצים לעזור לי.

הקליקו כאן לדוגמיות מ-מגילת אסתר: מאחורי המסכה, The Book of Esther Unmasked.

ולמי שיש זמן…

בשנה שעברה כתבתי את מגילת אסתר: מאחורי המסכה בקמפיין מימון המונים מרהיב בהדסטארט, שבו גויסו 174% מהסכום המקורי, דבר שהוסיף צבע לתמונות והבטיח את קיום המהדורה השנייה. הנה דוגמית מהספר מגילת אסתר: מאחורי המסכה. מותר להפיץ לכל עבר.

הקמפיין לתרגום הספר לאנגלית ולפרסית, באינדיגוגו היה בתזמון גרוע מכל הבחינות, גם אישית וגם בלוח השנה, וגם בפלטפורמה לא מתאימה: בחרתי בפלטפורמה כי היא בינלאומית, אבל הקמפיין ממילא לא נחשף לקהל הבינלאומי של האתר, ואינדיגוגו יותר מתאים לפיתוחים טכנולוגיים מאשר לספרות. יותר מחצי מהזמן שהוקדש לקמפיין, היה בגלל כמויות הספאם העצומות שהגיעו ב"צור קשר" של הקמפיין.

הקמפיין גייס כ-42% מהסכום. את העיבוד לאנגלית עשיתי בין נטוורקינג ב-BNI לקידום ההרצאות והספרים (לא כל כך עבד, נראה לי שהשוק השתנה בשנים שהייתי מחוץ לעסק) לכתיבת תכנים שונים, לעבודות הוראה לתרגומי מסמכים, חוזים וספרים של אחרים מ/לפרסית, יובל עשה את העימוד והעיצוב בין תכנות מילונים לבדיקת מטלות לשפצור האתר, כרגיל היה מירוץ מטורף נגד הזמן. הנה דוגמית של The Book of Esther Unmasked, שגם אותו מומלץ להפיץ לכל עבר.

המהדורה העברית המורחבת והערוכה-טוב-יותר יצאה אף היא במירוץ מטורף, אבל את התרגום לפרסית לא הספקתי לעשות בכלל.

הוא אמנם הכי חשוב מבחינה קארמית, אבל התמורות המובטחות לתומכי הקמפיין היו בעדיפות גבוהה יותר.

אחד מתומכי הקמפיין ההוא, שהבין את חשיבות התרגום לפרסית, החליט לעזור לי בגיוס תרומות מנדבנים איראנים בארה"ב. יש מצב שאתם מגחכים עכשיו, אבל דעו לכם שגדולי הפילנתרופים היהודים והתורמים למדינת ישראל הם יהודים איראנים גולים. אממה, צריך שיהיה מוכר במס בארה"ב, כתרומה. לכן בחרתי בג'וסר, פלטפורמה למימון המונים רק למטרות יהודיות, שגם מוכרת במס כתרומה (בארה"ב), בעבור מטרות שעונות להגדרה charitable. מומלץ מאוד, עם הרבה הרבה הדרכה ועזרה ותמיכה טכנית מהירה ויעילה. הבעיה הייתה בעצם ההתנגשות בין קמפיין מימון המונים לבין גיוס תרומות בארה"ב:

ביחד עם אותו איש מלא רצון טוב ניסחנו קמפיין שבמרכזו המלחמה באנטישמיות באיראן, אבל באופן שלא יציג את המשטר באור רע (הדגשנו שזו לא העמדה הרשמית של המשטר, ושאלה טעויות שמשרישים בציבור ופשוט צריך לחנך). מכיוון שכבר היו לי כמה קמפיינים השנה, ומי שרצה לתמוך בתרגום הספר לפרסית כבר תמך באינדיגוגו, הסכומים הראשוניים היו אמורים לבוא מהנדבנים, ובניתי גם על הקהילה בלוס אנג'לס, שם נתתי כמה הרצאות בחודש פברואר.

הייתה גם תקלה טכנית שגרמה לקמפיין לעלות לאוויר כמה ימים לפני שהתכוונו, אבל זה לא נורא כי זה בזמן לפורים. הבעיות היו אחרות. בלוס אנג'לס כל מי שפניתי אליו היה עסוק בראש השנה הפרסי, וכל מי שהשותף פנה אליו לא מבין בטכנולוגיה מעבר לג'ימייל בסמארטפון. חלק התלוננו שהווידאו לא מספיק מקצועי ושהשמות של התשורות (שכולן וריאציות על "תודה" בסלנג פרסי עכשווי) מעידות על חוסר מקצועיות, חלק מסכימים לתמוך אבל בעוד חודשיים (ואז כבר לא יהיה קמפיין), ובצ'ק (שזה אפשרי, ואפשר להצהיר ולהכניס את זה לסכום הסופי של הקמפיין, אבל מה שלא עובר דרך הקמפיין לא מקבל חשבונית מוכרת במס בארה"ב אלא חשבונית שלי מהארץ), ואלה האנשים שהסכימו בכלל לצפות בקמפיין או להקשיב לו, כי הרוב אמרו שהם לא מתעסקים עם סכומים כאלה קטנים. תוסיפו לזה את הנאצות שקיבלתי, הנה אחת ממישהו שנתן לעצמו שם של שונא ערבים ואשכנזים (הנה התמונה), ואני כבר לא בטוחה שאני כל כך רוצה להמשיך.

צילומסך מיו-טיוב. Khazar זה "כוזרי" בפרסית, מה שמחשיד שהמגיב יהודי או מתחזה ליהודי (ויודע את החומר).

צילומסך מיו-טיוב. Khazar זה "כוזרי" בפרסית, מה שמחשיד שהמגיב יהודי או מתחזה ליהודי (ויודע את החומר).

מצד שני, כל היח"צ של השבוע האחרון יהיה היה לחינם? (כל כך חסר סוביונקטיב מושלם בעברית!)
אז ניסיון אחרון.

בקטע של נדבנים איראנים אמריקאים הרמנו ידיים. השותף הניו יורקי הסכים שכדאי להפסיק את הקמפיין, ולכן שיניתי את הגוף הראשון ליחיד, את התיאור לכזה שלא מנסה יותר מדיי להוציא את המשטר בסדר, ועוד כל מיני דברים כמו להודות שהתרגום ייעשה בכל מקרה, אבל אם אעשה את זה תוך כדי מיליון עבודות אחרות, זה פשוט ייקח כמה שנים במקום כמה חודשים (הוא אמר שנדבנים לא יתרמו למשהו שייעשה בכל מקרה). לצערי אני כבר לא יכולה לשנות את שם הקמפיין. הייתי רוצה לשנות ל-

Giving iranians a free PDF of "the Book of Esther Unmasked"

אולי נדבני לוס אנג'לס יתפנו אחרי החג (נורוז. החגיגות הסופיות – סִיזְדַהּ בֶּדַר – הן בסוף השבוע הבא, 1.4).

(אלט-טאב: במקור, חשבתי שאגדל את בני הקטנטן יחד עם אבא שלו כמשפחה נורמלית, ובסוף אני חד הורית הארד קור, . לפעמים הוא מקצר לי את החיים אבל בשורה התחתונה הוא מביא אור גדול לחיי ואני חולה על הטוסיק הקטן שלו. אז אולי גם עם הקמפיין הזה זה יהיה ככה. שיפט-אלט-טאב)

בקיצור, היה שבוע מלא יח"צ. אני לא יודעת כמה הוא תרם למכירות של הספר, רק שדרך האתר הוזמנו 4 ספרים. שזה לא הרבה בכלל. אני יודעת שלקמפיין הוא תרם 0$ בדיוק, אבל יכול להיות שזה מכיוון שרוב היח"צ היה בישראל, ללא ציון הקישור לג'וסר, וישראלים מחפשים מימון המונים בהדסטארט (שזה נפלא). ואולי גם בעיות טכניות, כי לפחות 4 אנשים שניסו לתמוך לא הצליחו, מהתמיכה אומרים שאולי זה בגלל שניסו מפלטפורמה פחות מתאימה (טלפון במקום מחשב).

בקיצור,

מה אתם יכולים לעשות כדי לעזור לי?

קודם כול, הנה הקישור לקמפיין: Giving iranians a free PDF of "the Book of Esther Unmasked". (זה השם היפה יותר, לא שם הקמפיין עצמו).
אם יש לכם 7$ ספייר (ומעלה), ואתם רוצים להקדיש אותם למטרה נעלה – תודה 🙂

חשוב לא פחות – הפצה:

שלחו את הקישור Giving iranians a free PDF of "the Book of Esther Unmasked" לחברים, שותפים עסקיים ובני משפחה בארה"ב, במיוחד כאלה שיש להם כספים עודפים והם מחפשים מטרות נעלות ו-tax deductible להשקיע בהן.

– אפשר לשתף בפייסבוק וברשתות אחרות קטעי יח"צ שונים, ולא לשכוח לקשר גם לקמפיין – www.jewcer.com/esther

הנה קישורים, העתיקו והדביקו, ואתם כמובן מוזמנים לשמוע ולצפות. השבוע זה לפי סדר כרונולוגי, ועוד שניים

21.3.2016 לונדון וקירשנבאום, וידאו מפייסבוק (איזה כיף, גם שם אני מקבלת נאצות. אולי פשוט ארד מהארץ, או מהעולם).

24.3.2016 קרן נויבך ברשת ב'. הקישור המפורש: https://soundcloud.com/reshet-bet/3h7f45lomu14

24.3.2016 ספי עובדיה ויועז הנדל בגלי צה"ל. הקישור המפורש: https://soundcloud.com/nirshman-pr/wyvdpfpfj7lk

24.3.2016 אולפן פתוח בערוץ הכנסת עם ירון אברהם. הלינק המפורש: https://youtu.be/VUqBH6sXBSs

25.3.2016 ראיון במקור ראשון של סוף השבוע (מי שמנוי או קונה את כל הגיליון, יש שם גם בוקסות עם מילים שהעברית שאלה מפרסית). קישור מפורש: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/763/518.html

25.3.2016 הדברות עם קובי ברקאי ברשת א'. לינק מפורש – http://bit.ly/1UTj27R (יהיה זמין עד 24.5).

26.3.2016 – English interview (+ audio) on Public Radio International
קישור מפורש: http://www.pri.org/stories/2016-03-25/iranians-and-israelis-are-battle-over-history-and-holiday-purim

קישורים עתיקים יותר בפרסית, שלא מזכירים את הקמפיין (כי אז עוד חשבתי שאפשר למצוא ספונסורים בלי העניין של מוכר במס):

ראיון (כתוב + אודיו) ב-איראנשהר. לינק מפורש: http://iranshahrnewsagency.com/AudioNews.aspx

ראיון ב-אנדישה TV (הוא מציג את הספר בסביבות הדקה ה-24, הראיון איתי מתחיל בדקה ה-37).

Ketab 02-14-16 – کتاب from AndishehTV on Vimeo.

קישור מפורש: https://vimeo.com/155329935

ופוסט שלי באנגלית ב- times of Israel

אני ברשותם סוגרת את הפוסט הזה לתגובות. מי שהמטרה חשובה בעיניו, או שאני יקרה ללבו – שישתף. מי שלא – אין לי כוח לעוד נאצות. גם אם אני לא מאשרת אותן, אני קוראת אותן.

טהראן, רחוב המהפכה

8 בינואר, 2016

מזל טוב! אחרי חבלי לידה ארוכים, ראה השבוע אור הספר טהראן, רחוב המהפכה (בפרסית: "המוסר של דרי שדרות המהפכה") מאת אמיר צ'הלתן. תרגמה מפרסית אורלי נוי, ערך חיים פסח.  אני קיבלתי לידיי את כתב היד (המצוין) בפרסית, כדי לכתוב עליו אחרית דבר. טרם קראתי את הגרסה העברית, אבל מהיכרותי עם התרגומים של אורלי זהו כנראה תרגום מוֹפתי שאמליץ עליו לתלמידיי.

אני מביאה כאן את אחרית הדבר, מינוס הספוילרים. אחרית הדבר המלאה נמצאת, כמובן, בספר.
תקראו אותו, הוא שווה.

עטיפת הספר "טהראן, שדרות המהפכה" מאת אמיר צ'הלתן. תרגמה: אורלי נוי.

עטיפת הספר "טהראן, רחוב המהפכה" מאת אמיר צ'הלתן. תרגמה: אורלי נוי.

פתאח,המספר בגוף ראשון בעלילה זו, מתחיל להעלות את זיכרונותיו מהתקופה שקדמה למהפכה, ופורש טפח מהרקע החברתי של אותם הימים: אנו לומדים שעל אף שהמדובר בתקופת השאה והפתיחות למערב, רבים רעבים ללחם. כמו כן אנו למדים שהחברה עדיין דבקה בכללי המוסר המסורתיים כגון הצדקת גירוש בת מבית הוריה אם נכנסה להיריון ללא נישואין. בזיכרונותיו של פתאח מתקופת המהפכה הוא מספר על אביו המאמץ שנהרג במהומות בימיה הראשונים של המהפכה, עוד טרם פרצה המלחמה, כיצד הוא ואמו אימצו את הזהות האסלאמית החדשה, ואיך,כפועל יוצא מכך החלו לטפס בסולם החברתי.

אחר כך מסופר על שנות השמונים, שנותיה הראשונות של הרפובליקה האסלאמית: מלחמת איראן-עראק ברקע, אך אינה בולטת בעלילה: האזכור היחיד למלחמה הוא בהצטרפותה של האם לכוחות הסיוע. בינתיים פתאח מקדם את עצמו כשהוא מצטרף לכנופיית בריונים המציקים לכל מי שמקיים אורח חיים חילוני בפומבי: נערים ונערות הנפגשים ברחוב ומאזינים למוסיקה מערבית, או נשים שאינן מקפידות על חג'אב – כיסוי ראש אסלאמי.

בהווה של הסיפור, היעדרם המוחלט של אזכורי אינטרנט וטלפונים סלולריים, ואפילו תיאור פני העיר – למשל הרמזור שליד הלונה-פארק, שהתחלף בשנות האלפיים במחלף ענק על חשבון הלונה -פארק, מעיד על כך שעלילת הספר מתרחשת בשנות התשעים של המאה הקודמת, בתקופת הנשיאות של רפסנג'אני או של ח'אתמי (האינטרנט הגיע לאיראן בשנות התשעים, אבל הפך נפוץ בתחילת שנות האלפיים). בתקופה ההיא המלחמה הסתיימה. ח'מיני מת. סיד עלי ח'אמנהא'י התמנה לתפקיד המנהיג העליון, בכוונה לרוקן את התפקיד מתוכן ולהעביר את כל הסמכויות לידי הנשיא, עלי אכבר האשמי רפסנג'אני. בתחילת העשור, רפסנג'אני הוא מי שמנהל את המדינה, אבל ח'אמנהא'י, באמצעות סדרת חוקים שהעביר, מרחיב אט אט את סמכויות המנהיג, והופך כל-יכול שאינו מחויב בדין וחשבון. הנשיא הבא אחריו, סיד מחמד ח'אתמי, הוא כבר בובה של ח'אמנהא'י: תוכנית הגרעין והסנקציות טרם עלו אז, ולמרות הבטחותיו של הנשיא החדש להעניק חופש ביטוי וחרויות אחרות, הדבר לא היה בידיו והעם האיראני נשאב עמוק יותר ויותר לתוך משטר דיקטטורי. עיקר תרומתו של רפסנג'אני, שהשאירה חותמה עד היום, היא בהתעשרות מעטים מקרב נאמני המשטר על חשבון השכבות האחרות בחברה.

שמו של הספר בתרגום העברי נבחר בעצה אחת עם המחבר, אך הכותרת הפרסית בכתב היד של הספר (שנאסר להפצה באיראן) היא – "המוסר של דרי שדרות המהפכה".
שדרות המהפכה, אחד מצירי התנועה הראשיים של טהראן, שנקרא לפני כן שדרות שאה רזא, מסמלות, כמובן, את איראן אחרי המהפכה האסלאמית – הסיפור מתאר את הידרדרות אמות המידה של המוסר באיראן של הרפובליקה האסלאמית. כזכור, אחת הסיבות לפרוץ המהפכה האסלאמית הייתה השחיתות והמוסר הירוד בקרב השלטונות ומקורביהם, ושאיפתו של העם לחברה צודקת ולשלטון הוגן. השם "שדרות המהפכה" – של השדרה הקיימת במציאות – הוא בעצמו שם אירוני, כי הוא מציין את ציר התנועה המרכזי בעיר בכיוון מזרח-מערב, בעוד שסיסמת הרפובליקה האסלאמית הצעירה הייתה: "לא מזרחי, לא מערבי. רפובליקה אסלאמית "(בפרסית זה נשמע יותר טוב).

אחת התוצאות של המהפכה האסלאמית הייתה התמורה בריבוד החברתי: רוב העשירים שעשו את הונם לפני המהפכה ברחו מאיראן, מיעוטם הוצאו להורג. מעמד הביניים נעלם כלא היה: מי שהמזל שיחק לו הוצא להורג, הרוב איבדו את כל רכושם. בני השכבות הנמוכות צברו הון ועוצמה והפכו בעצמם לבני המעמד העליון והבינוני הגבוה. באיראן היום קיימים פערים חברתיים-כלכליים עמוקים בין עשירים לעניים, בעיה דחופה שאינה זוכה לטיפול.

כאמור, פתאח, המספר והדמות הראשית בעלילה, הוא "מתעשר חדש", מאלה שהמהפכה שיפרה את מעמדם הכלכלי-חברתי לאין ערוך. הוא מייצג את אותם הטיפוסים שמנצלים כל מצב על מנת להתקדם חברתית וכלכלית: לפני המהפכה היה שליח של חנות אלכוהול. במהלך המהפכה, כשהמפגינים מחריבים את חנות האלכוהול שבה הוא עובד, הוא מחליט להתחבר לשורפים. אף שהוא עצמו נולד מחוץ למסגרת נישואים, בעקבות המהפכה הוא מצטרף לבסיג' (אז – מליציה של מתנדבים המקבלים הטבות מהשלטון, היום חלק ממשמרות המהפכה) ומציק לנערים ולנערות שמקיימים "יחסים בלתי הלכתיים", בדיוק כאלה שהביאו אותו לעולם. הוא רוצה להפריד בין הזמרת גוגוש לבין בעלה לשם סיפוק מאווייו הפרטיים – משאלה שאין לה אחיזה במציאות, אבל הוא מתעקש ומנסה בכל זאת בסיועו של מאשאללה (שספק קיים במציאות, ספק פרי דמיונו של פתאח). עיקר עיסוקו הוא כ"רופא" על אף שכלל לא הוכשר לכך וכל ניסיונו בתחום הרפואה מסתכם בניקיון חדרי ניתוח. הוא צובר את עושרו מניתוחי איחוי קרום הבתולין, מעשה המנוגד למוסר הדתי והאזרחי: בניגוד לכללי הדת, הוא מסייע במעשיו אלה ללקוחות שחטאו וקיימו יחסי מין לפני הנישואין, ובניגוד לכללי המוסר האזרחי, הוא מסייע להן לרמות את מי שמתעתד לשאתן לאישה באמונה שהן עדיין בתולות .

מוסטפא גם הוא תוצר של המהפכה ופועל במסגרתה. הוא מענה אסירים ועצירים בכלא אווין הידוע לשמצה, ומצטיין בעבודתו. הרמה המוסרית שלו משתקפת בעיקר ביחסו לשכנה ולבתה [ספוילר – צונזר].

אין כל התייחסות לזהותה הפוליטית של שהרזאד. על פי המתואר ככל הנראה אין לה כל דעה פוליטית, אבל דמותה מדגימה היטב את המתח השורר בחברה האיראנית בין המסורת לבין הקִדמה. מחד, ככל הנראה היא קיימה יחסי מין, ובכך בחרה במתירנות מערבית מודרנית. מאידך היא רוצה להציג את עצמה כבתולה ונערה מסורתית, בכוונה להינשא לנער מסורתי. גם היא משקרת כדי להשיג את מטרתה. מהשתלשלות האירועים בסיפור ניכר שהיא אוהבת את מוסטפא, אך לא די כדי לומר לו את האמת. היא מעדיפה לעבור ניתוח ולהתחזות לבתולה.

חשוב להבין שמדד האמת והשקר בחברה האיראנית השיעית שונה מהמערב. על פי האמרה הידועה, הפרסי אומר ההיפך ממה שהוא חושב ועושה ההיפך ממה שהוא אומר, אבל זה לא אומר שמה שהוא עושה זה לא ההיפך ממה שהוא חושב. אמת ושקר זה לא שחור ולבן, ויש גם גוני ביניים.

באיראן הטרום-אסלאמית שקר נחשב לחטא חמור, ואחד השמות הנרדפים לחוטא היה עוד מימי קדם – "שקרן". כמה מכתובות הסלע של דריוש, המלך הנזכר גם בתנ"ך, מסתיימות במלים "ישמור אהורה מזדא על הארץ הזאת מרעב, משקר ומאויב". אבל באסלאם השיעי פיקוח נפש דוחה את חטא השקר ("תקיה") וההגדרה של פיקוח נפש כוללנית ביותר. זוהי גם אחת הסיבות שלמערב קשה לנהל משא ומתן עם מנהיגי הרפובליקה האסלאמית: מנקודת ראותם של המנהיגים,הסרת החרם היא בגדר פיקוח נפש. האם ההבטחות שלהם לצמצום פרויקט הגרעין הן מעין "תקיה"? האם הבטחת נישואי הבת בתנאים טובים אינו נחשב פיקוח נפש?

מלבד תקיה, שקר המותר על פי השריעה, יש דרגה נוספת בין אמת לשקר, שנקראת "תעארֹף", מה שאנחנו נוהגים לכנות בשם "שקרים לבנים" או "שקרים מקובלים" מטעמי נימוס. למשל, אם אני מספרת שעשיתי דבר כלשהו בלעדיכם (הלכתי לסרט, אכלתי במסעדה וכו'), הנימוס מחייב שאומר שחסרתם לי, אפילו אם כלל לא העליתי אתכם בדעתי. לפעמים יש המתכוונים לכך באמת, ואז התשובה ל"חסרת לנו" אמורה להיות "החברים במקומי". בתגובה יש להתעקש שאף אחד לא היה במקומכם, ו"מקומכם הוריק" – כלומר צמחו בו עשבים מרוב ריקנות. כשאני רוצה לסיים שיחת טלפון כי אני ממהרת או שיש לי דברים אחרים לעשות, אני אומרת "טוב, לא אטריד אותך יותר". הצד השני צריך לומר "לא, את לא מטרידה כלל", ולסיים את השיחה במהירות האפשרית – אחרי חמש דקות של ברכות ושלומות ואיחולים זה לזה ולבני המשפחה. מספרים על אירופאי שהיה נשוי לאיראנית ופגש את בני משפחתה בפעם הראשונה בלעדיה, במסגרת נסיעת עבודה. בטרם הלך הדריכה אותו אשתו שקוד ההתנהגות האיראני מחייב לסרב בפעם הראשונה שמציעים לו אוכל. הם יתעקשו, ורק אחרי ה"תעארף" (אותו דיאלוג שבו ברור ששני הצדדים אינם מתכוונים לדבריהם, אבל כללי הטקס מחייבים) הרב, עליו להתרצות ולאכול. הם יתנצלו על כך שהאוכל אינו די טעים או אינו מספיק, ואבוי לו אם הוא יסכים איתם. בני המשפחה, מצדם הודרכו על ידי שכן שהכיר את התרבות האירופית , והסביר שלאלה, האירופים אין תעארף, ואם האירופי אומר שהוא לא רוצה לאכול ואתם מתעקשים – זה מתפרש אצלו כלחץ. למותר לציין שהאירופי שהגיע רעב ככלב הלך לישון רעב.

בסיפור שלנו כמעט כולם משקרים. אמות מידה מוסריות נוכל למצוא רק אצל סבו של מוסטפא, צופי באמונתו, כלומר, משתייך לפלג האסלאמי המיסטי המושפע מאוד מהדת הקדומה של איראן, דוגל באי-אלימות ובאהבה לאל ולכל ברואיו. הזרם הצופי קם כמחאה על שחיתות השלטונות שעיוותו את רוח האסלאם בהתאם לאינטרסים שלהם. הדבר היה לפני מעל לאלף שנה, אבל זוהי גם ההאשמה השגורה כלפי הרפובליקה האסלאמית כיום: הרפובליקה האסלאמית קמה על בסיס מספר עקרונות, שאחד מהם הוא ההתנהלות לפי חוקי האסלאם. אבל כבר בתקופתו של ח'מיני התגלעו הסדקים. אחד החוקים הראשונים ששונו היה התרת משחק השחמט,המשחק האהוב על המנהיגוהאסור על פי חוקי האסלאם. אחד החוקים האחרים שהוחלט ל"תקן" ומאז משפיע על מהלך חייו של כל איראני, היה בהענקת התואר "איאתאללה" לעלי ח'אמנהא'י כדי להכשיר את מינויו כמנהיג העליון. זאת על אף שלא עמד בתנאי הבסיסי הנדרש לתואר זה – כתיבת ספר הלכה. כמה מהאיאתאללות שתמכו במינוי, תירצו את עמדתם כך: ספר ההלכה, אמרו, נועד לכך שחסידיו יידעו מהי דעתו בנושאים שונים, ומכיוון שדעתו בדיוק כדעת ח'מיני – די בכך שכל מי שמבקש ללמוד את דעותיו יסתפק בקריאת ספרו של ח'מיני.

העלילה כולה עומדת בסימן דואליות ומתח: התלבטותה של שהרזאד בין שני הגברים והתנהלותן של הדמויות השונות ממחישות היטב את המתח הקיים בחברה האיראנית בין קִדמה לבין מסורת. יחסי המינים הם הנושא שבו מגיע המתח הזה לשיאו, ובעיניים מערביות – לגיחוך, אך דואליות ופרדוקסים קיימים גם בתחומים אחרים.

בתחום הפוליטי – "דמוקרטיה דתית": אמנם יש בחירות חופשיות וכל אחד רשאי להציג את מועמדותו לנשיאות, אבל ועדה המכונה "מועצת שומרי החוקה" מסננת את רוב המועמדים ומותירה רק את מי שמתאים בעיני המנהיג. וכך, כמו בתוכניות ריאליטי, הבחירה החופשית מתקיימת רק בשלב האחרון. השנה 1393 על פי הלוח הפרסי (2014-5) הוכרזה כשנת התרבות והכלכלה האסלאמית, והוחלט על ניהול אסלאמי של כלכלת המדינה, אך איש אינו יודע מה משמעות הניהול המסוים הזה. פרדוקס מתחום אחר – מצד אחד, מספר הפליטים הנמלטים מאיראן הוא מהגבוהים בעולם, ומצד שני איראן היא מהמדינות המובילות בעולם בקליטת פליטים, ומשמשת מקלט לכ-800,000 מבקשי מקלט, רובם אפגאנים ועראקים. בתוך תחומי המדינה הממשלה רודפת מוסלמים סונים, וגם שיעים אם הם חסידי איאתאללה שאינו מקובל עליה, ומצד שני – מחוץ לתחומי המדינה מסייעת למדינות סוניות ולמדינות מעורבות (שיעיות-סוניות) שאינן מקפידות באכיפת כללי הצניעות האסלאמית.

באיראן קיים פער מעמדי עצום, המתבטא גם בסיפור, למשל כשמשווים את פתאח למשפחתה של שהרזאד. סתירה נוספת מתחום הכלכלה, שקיימת גם בישראל: אמנם הדת אוסרת על ריבית (נשך), אך מתירה לבנקים לגבות ריבית. בישראל הפתרון הוא הלכתי – החוק חל רק על אנשים ולא על גופים, באיראן הפתרון סמנטי פשוט: הריבית של הבנקים מכונה "רווח בנקאי". בתחום הכלכלי-פוליטי –ממשלת איראן מחזיקה בכלל "עניי עירך אחרונים" וכך, בשעה שפליטי רעידת האדמה בצפון המדינה ישבו באוהלים בשלג שישה חודשים אחרי שאיבדו את בתיהם, העבירה הממשלה סיוע כספי נכבד למדינות אחרות, בנות ברית פוליטיות.

בד בבד עם הקִדמה הטכנולוגית, החברה האיראנית עדיין דבקה באמונות טפלות רבות שמקורן באיראן הטרום אסלאמית: שימוש נרחב בקטורת לטיהור, בצמח האספנד (שנקרא על שם האלה "דבקות קדושה", המזוהה עם היסוד המקודש אדמה ועם פריון) ובקמעות הגנה, ובמיוחד – ניסיונות לניבוי העתיד. סבו של מוסטפא עושה "אסתח'ארה" – הוא פותח את הקראן בפסוק אקראי כדי לחזות את העתיד – והוא כמובן צודק. ניסיונות לחיזוי העתיד כוללים גם "פאל-י חאפט'"(fāl-e hāfez) – פתיחה אקראית של ספר השירים של חאפט', המשורר הלאומי, כדי לקבל תשובה מוצפנת לשאלה שמעסיקה את השואל. בפארקים ובקרנות הרחוב קבצנים מוכרים קלפי פאל-י חאפט'. בראש השנה יש המאזינים בחשאי – בדרך כלל מאזינות – לשיחות העוברים ושבים, ועל פי השיחה שלהם חוזים מה יתרחש בשנה הקרובה. ניתן להביע משאלה עם ריסים שנשרו, וגם אם מצליחים לתפוס "סבא" של סביון שעף באוויר ולנשוף בו.

חלק מהפרדוקסים המתוארים כאן, ופרדוקסים אחרים, מתוארים בשיר "אהבת המהירות" של להקת הרוק האיראנית הגולה "קיוסק". למעשה, לפעמים יש גם יתרונות בפרדוקסים של המסורת מול הקדמה. כך למשל פיצה קורמה סבזי, שהיא מאכל מערבי מודרני ביסודו אך עם תוספת שהיא סמל המטבח הפרסי המסורתי, הפכה לשילוב שזכה בתחרויות קולינריה בינלאומיות.

הפרדוקס בין המסורת לקדמה מתבטא בעלילה, בין היתר, ביחסים בין שני המינים ובכל הנוגע למעמד האישה. מצד אחד, מעמד האישה באיראן טוב בהרבה ממעמדן של אחיותיה בארצות האסלאם האחרות. למשל, אם אישה נוהגת ללא כיסוי ראש הולם, מורידים את רכבה מהכביש ומציגים עליו שלט :"רכב זה הורד מהכביש בשל חוסר צניעותה של הנהגת". אי אפשר לומר דבר כזה על ערב הסעודית.

נשים איראניות ממלאות תפקידים בכירים בממשל ובתנועות ההתנגדות לו, באקדמיה, שם יש יותר סטודנטיות מאשר סטודנטים, בתעשייה, בכלכלה, בספורט ואפילו בביטחון. רובנו מכירים את התמונות הויראליות של הרעולות החמושות שעושות סנפלינג, המכונות בלשון הצעירים – "פאטי קומנדו": פאטי, קיצור של פאטֶמֶה, הוא שם גנרי למוסלמית אדוקה. אמו של פתאח הייתה "פאטי קומנדו" לפני שהלכה לסייע בחזית. היום לוחמות משמשות בעיקר במקומות שבהם צריך להפעיל כוח נגד נשים, כמו פיזור הפגנות ומשמרות צניעות.
מילת נשים אסורה באיראן על פי חוקי המדינה והשיעה, והמעטים שעוברים על החוק הזה הם בני המיעוט הערבי בדרום המדינה ובמזרחה. אנסים באיראן מוצאים להורג (השוו לאיחוד האמירויות, שם אישה שנאנסה נידונה למאסר בעוון קיום יחסי מין מחוץ לנישואין). בניגוד לנוהג הרווח במערב, אין מצפים מאישה איראנית, גם לפני מאה שנים ויותר, לשנות את שם משפחתה עם נישואיה: שם אשתו של עלי ח'אמנהא'י הוא מנצורה ח'ג'סתה באקר-זאדה, לגב' אחמדי-נז'אד קוראים בעצם אעט'ם אלסאדאת פראחי, וחסן רוחאני נשוי לצאחבה ערבי. נישואי קטינות אמנם אינם אסורים על פי חוק, אך אינם מקובלים כלל. בכפרים במחוזות המערביים של המדינה אפשר למצוא זוגות של נערה בת שש עשרה וגבר בן שבעים (אין זה מפתיע שבמחוזות אלה שיעור התאבדויות בקרב נערות הוא הגבוה במדינה), אבל ככלל גיל הנישואין הממוצע עלה מאוד בשנים האחרונות, והוא עומד על עשרים וחמש ויותר. בערים הגדולות אפילו שלושים ומעלה. זוגות נשואים אינם ממהרים להביא ילדים לעולם, ובקרב השכבה המשכילה מקובל להביא ילד אחד בלבד, בגלל יוקר המחיה.

עם זאת, נשים עדיין לא יכולות להיבחר לנשיאות. אישה יכולה להציג את מועמדותה, אבל אף אחת לא תעבור את הסינון הראשוני של מועצת שומרי החוקה. אישה אינה יכולה, כמובן, להיות המנהיג העליון, מהסיבה הפשוטה שאישה אינה יכולה להיות איתאללה, או בעלת כל דרגה דתית שהיא חוץ מקדושה, וגם זאת – רק אחרי מותה. הקנס על נטילת חיי גבר הוא פי שניים מאשר על נטילת חיי אישה, ועל הריגת גמל – עשירית מהריגת גבר. אם גבר רוצח אישה ומוצא להורג – משפחת הנרצחת צריכה לשלם למשפחתו את ההפרש בין שווי בין חיי אישה לשווי חיי גבר (משפחתו של אנס שמוצא להורג אינה מקבלת פיצוי כי זה פשע נגד המדינה). אזרחות ותעודת זהות איראנית היא רק לפי האב. כאשר אישה נישאת לתושב חוץ (אפילו הוא מוסלמי) או יולדת מחוץ למסגרת נישואין – הילד אינו זכאי לאזרחות איראנית. מן הסתם אין מנפיקים לו תעודת זהות, והוא אינו רשום במרשם האוכלוסין. גם לפתאח, בספר זה, לא הייתה תעודת זהות, עד שאמו נישאה ובעלה אימץ אותו כחוק.

בתחילת דרכה ניסתה הרפובליקה האסלאמית להחזיר חוקים אסלאמיים כמו ריבוי נשים וסקילת נואפים ונואפות. רשמית זהו עדיין החוק, אבל חוקים אחרים מקשים על אכיפתו: למשל, כדי לשאת אישה שנייה יש לקבל את הסכמת האישה הראשונה, והאישה הראשונה מקבלת את הזכות ליזום גירושין, זכות שאין לרוב הנשים. החוק מקשה גם על הוכחת ניאוף: בדיקת אבהות לילדים המשותפים-לכאורה אינה הוכחה לניאוף, וגם לא צילום של הזוג החוטא בשעת מעשה. כדי להוכיח ניאוף ארבעה גברים צריכים לתפוס את הזוג בשעת מעשה, להביא אותם בפני שופט כפותים כפי שנתפסו, כדי שיבדוק אם הם "מחוברים", ולתת עדות זהה לחלוטין בחקירה מפורטת. מקרים כמו הסרט המפורסם על סוראיה M בולטים כי הם יוצאי דופן.

במהלך העלילה, וגם בחיים האמיתיים, חוזרים חזור והדגש שבחירת החתן היא בידי הכלה. [ספוילרים – צונזרו]

ובכן, זה הדבר המפתיע ביותר בעיני מערביים – ואני מודה שגם אני נשארתי חסרת מילים כשהבנתי שכל האיראניות המשכילות והעצמאיות (לכאורה) שאני מכירה, חתמו מרצונן בעצם נישואיהן על חוזה שמנשל אותן מכל זכויותיהן – תמורת תשלום. אמנם טקס הנישואין באיראן אינו טקס דתי – המדובר בחתימה של בני הזוג מול פקיד רשות רישום האוכלוסין, וזמן מה אחר כך נערכת מסיבה גדולה – אבל האותיות הקטנות של החוזה שעליו חותמים הן החוק האסלאמי הגורס שהאישה היא רכושו של הבעל, והוא קונה אותה במוהר. מכיוון שבאיראן נשים עצמאיות יותר מאשר במדינות האסלאם האחרות, המוהר אינו מועבר לאבי הכלה, אלא זהו סכום כסף שהחתן מבטיח לשלם לכלה עצמה. האישה יכולה לדרוש אותו בכל שלב מרגע חתימת ההסכם ואילך: למשל,כתנאי למעבר למגורים משותפים, במהלך הנישואין, במעמד הגירושין – או אף פעם. יש נשים המוותרות על המוהר שלהן מראש, והחברה – במיוחד נשים אחרות – מתייחסות לכך בביקורתיות: "מה, את נותנת את עצמך בחינם?"

בספר […ספוילרים, צונזרו]. תפירת קרום הבתולים קשורה אף היא למוהר: בתולה מקבלת מוהר יותר גבוה. אם בני הזוג מחליטים להתגרש כשהאישה עדיין בתולה (זה עוד דבר שנוטה להפתיע את המערביים: זוגות רבים עוברים לגור ביחד רק אחרי המסיבה הגדולה, ובפרק הזמן שמהחתימה עד למסיבה עשויים לגלות שאינם מתאימים) –הבעל מחויב לשלם רק מחצית מסכום המוהר שנקבע בהסכם, כי בפעם הבאה כשהאישה תתחתן, היא שוב תקבל מוהר של בתולה. לפי מקורות (גבריים, יש לציין), יש נשים שהפכו את הליך הנישואין-גירושין לעסק רווחי.

בעבר המוהר היה סמלי בלבד, אבל לאחרונה, במיוחד לנוכח המצב הכלכלי הקשה, נשים דורשות – ומקבלות – מוהר שיכול להגיע גם למאות אלפי דולרים, כסף שֶלרוב אין לגברים. בניגוד לסכום הנקוב בכתובה היהודית שממומש לעתים נדירות ביותר, המוהר באיראן נאכף במלואו, וגברים גרושים רבים מאבדים את כל רכושם. גבר שאינו משלם את המוהר במלואו עלול להישלח לכלא או שמוצא נגדו צו איסור יציאה מהארץ.

בתמורה למוהר האישה משעבדת לגבר את כל זכויותיה: אישה איראנית נזקקת לרשות בעלה כדי לעבוד או לצאת מהמדינה. רק גבר יכול ליזום גירושין. יש סעיפים בחוזה שאפשר לשנות, כמו גובה המוהר או ויתור על מוהר, אבל אי אפשר למחוק את העברת כל זכויות האישה לידי הגבר. כדי להחזיר את הזכויות האלה לעצמה חייבת אישה בייפוי כוח מבעלה בכל הנוגע לקבלת החלטות – ורוב הנשים אינן מעלות על דעתן אפילו לבקש ייפוי כוח שכזה.

חוזה הנישואין הרשמי כולל סעיפים רבים המאפשרים לאישה לצאת ממסגרת הנישואין מסיבות התלויות בבעל, כמו מצג-שווא. למשל, אם שיקר באשר למצבו הכלכלי והתעסוקתי, אם נעצר, נאסר, השתמש באלכוהול, בסמים, ואפילו עקב מחלה שאינה מאפשרת לו לקיים את חובותיו כבעל שהם בעיקרון כמו ביהדות –שארה, כסותה ועונתה.

בסרט ההדרכה המינית הראשון מסוגו שהפיק משרד התרבות וההדרכה האסלאמית והמיועד, כמובן, לזוגות נשואים בלבד, רואים דוד נחמד שיושב על כורסה ומסביר איך לקיים יחסי מין. בין השאר, הוא מפציר בנשים – אל תפסיקו באמצע מעשה האהבה ותַתְנו את המשך הפעילות בקניית תכשיט מסוים. משיחותיי עם איראניות נשואות – שוב, משכילות ולכאורה בעלות מנטליות מערבית – עולה שזהו נוהג נפוץ למדי. כלומר, כל מוסד הנישואים הוא מין עסקה. ולכן אין תמה ששהרזאד, בעלילה זו, [ספוילר, צונזר]. אגב, באותו סרט הדרכה רופאת נשים עטוית חג'אב מסבירה שאם אישה אינה מדממת בפעם הראשונה של קיום יחסים, אין זה בהכרח מעיד על כך שמשהו "לא בסדר איתה" (זה נכון גם מבחינה רפואית, למען האמת, אבל בחברה המערבית זה לא משנה).

ניתן לקרוא את "טהראן, רחוב המהפכה" כאלגוריה על סיפור המהפכה האסלאמית ב-1979. דמותה של שהרזאד מסמלת את איראן. היא הדמות היחידה בסיפור שיש לה שם פרסי (ולא ערבי), ומשמעות שמה הוא "בת העיר", "ילידת העיר", או בפרסית קדומה יותר – בת הארץ, ילידת הארץ. זהו גם שמה של אחת הדמויות האיראניות המפורסמות ביותר בספרות הפרסית: מספרת הסיפורים באלף לילה ולילה. גם שהרזאד הנוכחית קצת מספרת סיפורים, בעיקר למוסטפא, אבל גם לעצמה. למשל [ספוילר, צונזר].

שהרזאד, הנקרעת בין שני גברים [ספוילר] – משולה לאיראן הנקרעת בין מסורת לקדמה, בין הזהות האסלאמית לזהות האיראנית, המזוהה במידה רבה יותר עם המערב .
פתאח מייצג את המערב. הוא אינו טלית שכולה תכלת, יש בינו לבין שהרזאד פער גילים ופער מעמדות [ספוילר]. אילו הייתה יודעת מה שהקורא יודע על [ספוילר], אולי הייתה [ספוילר] אבל היא אינה יודעת כל מה שאנחנו יודעים.

השאה היה קרוב בדעותיו ובאורח חייו למערב. הוא נטה להדגיש את האלמנט ההודו-אירופי בזהות האיראנית, ולכן גם ביקש ב-1935 שבמערב יקראו למדינה "איראן" ולא "פרס" (האיראנים תמיד קראו למולדתם איראן. "פארס" הוא שמו של מחוז בדרום מערב המדינה שבו היה מרכז השלטון בעת העתיקה). התושבים נהנו בזמנו של השאה מנגישות גבוהה יחסית למדינות אירופה וארה"ב, ומרמת חיים ואורח חיים מערביים. אבל לא כולם נהנו מאורח החיים המערבי: הייתה גם כפייה חילונית. בתקופה שבה נאסר על נשים לעטות רעלה ברחוב – דבר המזכיר את החוקים האנטי-אסלאמיים באירופה של ימינו – נשים מסורתיות פשוט לא יצאו מהבית. ההתנגשות בין מסורת לקדמה, או בין אסלאם למערב, הייתה קיימת אם כן הרבה לפני כינונה של הרפובליקה האסלאמית, שאינה אלא שלב היסטורי אחד במערכה, שלב שבו ידו של האסלאם על העליונה. הפילוסוף הלאומני אחמד כַּסְרַוִי, שנרצח בידי קיצונים אסלאמיים ב 1946 – שלושים ושלוש שנים לפני המהפכה האסלאמית – אמר שאיראן חייבת לתת לאנשי הדת את הממשלה. הוא התכוון לכך שרק כאשר איראן תיתן את מוסרות השלטון בידי אנשי הדת – רק אז יבינו האזרחים כמה רע האסלאם, ורק אז, כשיבינו, יוכלו להשתחרר מעולו של האסלאם.

מוסטפא מייצג את האסלאם, ומעשיו – את המהפכה האסלאמית. לגבר הזה, שלכאורה נראה מתאים יותר לשהרזאד, אין שום דבר בעולם, אבל הוא מבטיח לה גן עדן. היא מביעה הסכמה שבשתיקה לתוכניות שלו, למרות ש[ספוילר]. למוסטפא יש כוונות טובות, לפחות לגבי שהרזאד, והוא מתכוון לכל מה שהוא מבטיח לה – אבל הדברים משתבשים.

העם האיראני תמך בח'מיני ובמהפכה האסלאמית לא מפני שהבטיחו להם שכל הנשים יאולצו לעטות חג'אב ושמי שמביע דעה שונה מהדעה השולטת יושלך לכלא ויעבור עינויים אכזריים. האיראנים לא הפילו את השאה כדי שכספי אוצרות הטבע והמסים ילכו לחשבונות בנק של ראשי המדינה בחו"ל ולמימון מלחמות לא-להם, בעוד הם-עצמם רעבים ללחם. האיראנים בחרו בח'מיני כי הוא הבטיח לבער את השחיתות, כי הוא הבטיח חשמל חינם, מים חינם, גז חינם, חינוך חינם, חופש דת למאמינים. נכון שבדרך יש מהפכה, שיש לה מחיר. הוא לא צפה את התקיפה העראקית שתהפוך את שמונה השנים הראשונות בחיי המדינה המהפכנית (הרפובליקה האסלאמית הוכרזה רק כעבור כשנתיים) לגיהינום, תגבה את חייהם של מיליון בני אדם ותשאיר עוד מיליונים נכים. והעם, שהסכים למהפכה, הסכים גם להגנה המקודשת (כך קראו למלחמת איראן-עראק), אבל לא צפה שהמהפכה תהפוך אותו לשבוי בדיקטטורה גרועה עשרות מונים מקודמתה.

בימינו החריף מאוד המאבק על זהות העם האיראני. השלטונות מדגישים את האלמנט האסלאמי, והעם – או לפחות המשכילים והעירוניים – מדגישים את הזהות האיראנית ושואפים לקיים אורח חיים מערבי ככל האפשר. לפני הבחירות האחרונות (2013), התראיינו מספר אנשי דת בכירים ואמרו שהנשיא הבא צריך להיות מישהו שמבין שאנחנו קודם כול מוסלמים ורק אחר כך איראנים. אם לשפוט על פי החגיגות הספונטניות בקבר כורש בראש השנה הפרסי, דעתו של העם היא כנראה הפוכה.

אם נמשיך עם הקו הזה של הסיפור, המהפכה האסלאמית בעצם הרגה את איראן. או במילים המחודשות שהלאומנים נתנו לשירו של המשורר הלאומי חאפט': "האם אנחנו עשינו מהפכה, או שהמהפכה "עשתה" אותנו?" (לפועל -"לעשות מישהו" בפרסית יש בדיוק אותה משמעות שיש לו בעברית).

אם נבחן את שמותיהם של שני הגברים היריבים, נגלה שמשמעות השם "פתאח" בערבית היא "המנצח", ובפרסית "השולט", "השופט" או "הפותח". "פתאח" הוא אחד משמותיו של אללה, ואילו משמעות השם "מוסטפא" (מצטפא) הוא "הנבחר", וגם אחד משמותיו של הנביא מחמד [ספוילרים].

כפי שציינו מוקדם יותר, הרפובליקה האסלאמית הכפיפה את האסלאם למטרות השלטון. כמה מהאסירים הפוליטיים הם אנשי דת בכירים, כולל איאתאללות, למשל איאתאללה כאט'מיני ברוג'רדי שנאסר משום שהוא תומך בהפרדת הדת מהמדינה. אחת הביקורות הקשות כלפי האסלאם באיראן של היום היא שהוא סוטה מהאסלאם המקורי. באבכ איראן באן ניסח את זה כך: "אני תוהה, אילו היה אמאם חסין יודע ש-1400 שנה לאחר מכן (=לאחר מותו מות קדושים) יבוא עַם שישתמש בשמו כדי לאנוס ולשדוד ולהכניע אוּמה, וישתמש בסיפור חייו כדי לדכא אומה ולהתאכזר אליה – האם היה נלחם ביזיד באותה מידה של גבורה שמתארים כפי שמתארים?". המשורר מצטפא באד כובהא'י, פרופסור לספרות המתמחה בפירוש המשורר הלאומי חאפט' על פי הקוראן, כותב:

ביום שבו הפך ליל הגורל לעֶרֶב הבּוּרוּת
הקראן מתעב את תחילת הרמצ'אן.
החסיד, שזרועותיו מלאות בדמנו
תפילת "אללה אכבר" שלו מביישת את קריאת המואזין

אנו רואים שבעקבות גחמות השיח' (= איש דת),
בכל רגע משתנות מצוות האל."

ליל הגורל הוא הלילה המכונן של האסלאם, הלילה שבו החל הקראן לרדת אל מחמד. הוא חל בחודש רמצ'אן, שהוא החודש הקדוש ביותר בשנה. שש השורות האלה, מתוך שיר מחאה שזיכה את באדכובהא'י בכמה חודשים בכלא אוין, מתמצתות את ההרגשה גם של אנשים דתיים כלפי הרפובליקה האסלאמית. האסלאם שלה הוא כבר לא מצווֹת האל.
הדבר מעניין במיוחד על רקע מספר פסוקים בקראן עצמו (בסורות שונות), שלפיהן אללה נתן תחילה את תורתו הקדושה והאמיתית למשה, אבל אחרי כמה דורות עיוותו אותה לטובת אינטרסים של בעלי הכוח, ואז הוא נתן אותה לישוע – שוב את התורה המקורית – ושוב היא השתנתה בגלל בעלי אינטרסים למיניהם, ואז נתן אותה שוב למחמד.
האסלאם של היום, על פי אותה הביקורת, שוב מעוות את התורה שניתנה למחמד.

האם סיפור כמתואר בספר "טהראן,רחוב המהפכה" עשוי להתרחש גם במציאות היום?

ייתכן, אך בשינויים קלים: נערה טהראנית בת שמונה עשרה היום עדיין אינה חושבת על חתונה. גיל הנישואין עלה מאוד בשנים האחרונות, ומהווה את אחת הדאגות העיקריות של השלטונות. בת דמותה של שהרזאד במציאות של היום היתה צריכה להיות מבוגרת יותר. יש להניח שכנראה עדיין הייתה דואגת לאחות את בתוליה כדי להגדיל את סכום המוהר, תופעה שפשטה מאוד בשנים האחרונות, יחד עם עליית גיל הנישואין. אך היום התהליך קל יותר, מסוכן פחות, וגם פחות יקר, כי בד בבד עם העלייה בביקוש חלה גם עלייה בהיצע. עדיין לא בטוח שהיה לאמה די כסף לממן את הניתוח, כי המצב הכלכלי הורע עשרות מונים בשנים האחרונות, הן בשל החרם והן בגלל תכנון כלכלי לקוי של הממשלה. אך אולי לה עצמה היה כסף, כי בגיל עשרים וחמש ייתכן שהייתה עובדת (אם כי רוב הצעירים מובטלים). באופן פרדוקסלי, חלק מהבנות היום מממנות את ניתוח איחוי קרום הבתולין בכסף או במתנות שהן מקבלות ממאהביהן.

בן דמותו של מוסטפא במציאות העכשווית עדיין היה מענה אסירים ועצירים, אם כי לצעיר איראני סיכוי גדול יותר להיות מובטל. שהרזאד המציאותית אולי הייתה יודעת על מעלליו של מוסטפא מפייסבוק. הם היו מבלים שם שעות ארוכות. ייתכן שגם מוסטפא היה יודע על מעלליה של שהרזאד. סביר להניח שהייתה מעלה תמונות סקסיות שלה, ללא חג'אב. לשניהם גם היו טלפונים סלולריים, וכך גם לדמויות האחרות. הרבה מהמתח בסיפור היה מתפוגג כשהודעות היו עוברות בן רגע, בווטסאפ, בסמסים, בטלפון ובהתכתבויות פייסבוק.

בן דמותו של פתאח, כדי שתהיה לו אותה היסטוריה, היה צריך להיות כבן ששים, אבל כסף עדיין מושך נשים – אפילו יותר מאשר בעבר – ויש להניח ש[ספוילר]. המוהר שלה היה גבוה הרבה יותר. המוהר היום ככלל גבוה בהרבה מהמוהר שהיה מקובל בשנות התשעים, והתחרות ועושרו של האיש והפרש הגילים מגדילים אף הם את הסכום.

מוסטפא, יש להניח, לא היה נלחץ מהעניין. אמנם לגבר האיראני הממוצע עדיין חשוב שאשתו תהיה בתולה (ולכן אין זה נדיר שרווק איראני יקיים יחסי מין עם כל מי שמזדמנת, לבד מארוסתו), אבל כסף חשוב יותר, ושהרזאד יכולה לממש את המוהר, להתגרש מפתאח ולחיות בעושר עם מוסטפא. סיפורים כאלה רווחים מאוד היום – נישואין עם מוהר גבוה, וגירושין מהירים. במצב הכלכלי היום, זוהי הדרך הקלה ביותר להתעשר, וכמו בכל העולם – בניגוד לעבר, זה אינו מותיר כתם. העלייה החדה בשיעור הגירושין באיראן הוא עוד אחת מהתופעות המדאיגות את השלטון. בשנת 1391 האיראנית (2012-13), למשל, אחוז הגירושים בטהראן – כלומר, רישום גירושין לעומת רישום נישואין – עמד על 35%. שיעור הגירושין הארצי היה כ-18%.

באשר להתנהלות בבתי הכלא – מצד אחד – אין היום הוצאות להורג ללא משפט, מצד שני – עצירים מתים בתאונות עינויים בלתי מוסברות, כמו הבלוגר סַתָּאר בֶּהֶשְׁתִי, שמשפחתו קיבלה את גופתו ללא כל הסבר מספר ימים לאחר מעצרו.

מה שלא נאמר בסיפור – דבר הברור מאליו לכל קורא איראני – הוא [ספוילר חבל על הזמן]. כך שבסופו של דבר, "המנצח" בתחרות בין מוסטפא ופתאח הוא [ספוילר].
האם היה יכול להיות לסיפור סוף טוב יותר? למרבה הצער, סיפור איראני חייב להסתיים באופן טרגי או לפחות במפח נפש, אחרת אינו מעניין ובוודאי אינו אמין.

רוצים לקרוא את הספר כולו ולדעת גם את הספוילרים? הנה הוא שוב, באתר ההוצאה לאור.
**תוספת מאוחרת: משום מה הגרסה של אחרית הדבר שהודפסה בספר היא גרסת עריכה לפני תיקונים שלי. מי שבאמת חשוב לו, הנה ה-PDF של אחרית הדבר עם התיקונים שלי (כמו מה שפרסמתי כאן, רק עם הספוילרים). אבל תעשו טובה, תקראו אותה רק אחרי שאתם קוראים את הספר. סבבה?**

רוצים לשמוע עוד על האישה האיראנית? יש לי הרצאה שמתאימה בול ליום האישה, ובאה גם בפורמט מופע משותף עם הדיווה חנה ג'האן פרוז, שבו תוכלו גם ליהנות ולהתרגש משירתה ומסיפורה האישי של חנה. תעבירו את עמוד הפייסבוק שלנו – האישה האיראנית – רכות ועוצמה – לוועדת התרבות, לוועד העובדים או לרווחה אצלכם, שיזמינו אותנו להופיע ביום האישה (או שתפנו אותם ישר לאתר שלי, יוצרים קשר פה משמאל. השמאל השני).