שיחה עם פיאם פילי – הטקסט המלא

26 ביולי, 2015

בסוף השבוע האחרון התפרסם במוסף 7 לילות ראיון שערכתי עם פיאם פילי לרגל צאת ספרו ואני אגדל ואניב פירות: תאנים בתרגום עברי נהדר, כמו כל התרגומים של אורלי נוי.

אז קודם כול, למי שפספס – הנה ה-PDF של הכתבה, באדיבות מוסף הספרים של ידיעות אחרונות (תודה!): ראיון עם פיאם פילי .

הראיון עבר עריכה מסיבית (וטובה!) של מאיה בקר, שהוסיפה, גרעה וערבבה, אבל אני רוצה להביא כאן גם את המקור, כדי להביא את כל דבריו של פיאם. בין השאר, כי קיבלנו הרבה תגובות בפייסבוק מאנשים שרוצים לקרוא עוד דברים שלו.

המקור הפרסי (לשימושם של תלמידים, מורים ודוברים ילידיים אחרים) – מתחת לתרגום העברי:

(הערה שתרד כשיעלו תמונות: אני מחכה לאישור שלו לפני שאני מפרסמת צילומי מסך מתוך אחת משיחות הסקייפ)

 

אז הנה הכתבה הגולמית, כפי ששלחתי לידיעות:

את הספר של פ'יאם פילי, ואני אגדל, ואניב פירות: תאנים, שהוא קורא לו בדרך כלל פשוט "תאנים", קיבלתי מההוצאה לאור לפני הראיון. הקריאה בו לא קלה, ועם זאת אי אפשר להפסיק. הסיפור סוריאליסטי, קו העלילה חמקמק, ואני מוצאת את עצמי עם סחרחורת קלה, תוהה אם כך מרגישים תחת השפעת סמים (כן, כן, זו אני, הישראלית היחידה שלא ניסתה).
ואז הוא מתחיל את השיחה בהתנצלות על האיחור, כי היה תור ארוך בבית מרקחת, והדבר הכל כך מציאותי הזה נראה לגמרי לא שייך. זה בסדר, אני אומרת לו, גם אנחנו עם מזרח תיכוני ושעה אצלנו זו לא שעה.

השיחה בינינו מתקיימת בווידאו צ'ט בסקייפ. בשיחות עם בני תמותה רגילים, הבה נודה בכך, העין נודדת לתמונה של עצמך. בשיחה עם פ'יאם פילי זה לא קורה. כמו הספר, גם כשהשיחה מגיעה למחוזות קשים, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. בחור נשי ויפה, כחוש ("איבדתי 12 קילו ממשקלי מאז שיצאתי מאיראן. לפעמים אני לא מסוגל לאכול, ימים שלמים ברצף"), מדי פעם מוחה דמעה מעין מאופרת. כישראלית, הדבר הבולט ביותר לעיניי הוא הקעקוע של מגן דוד שיש לו על הצוואר, ועוד מגן דוד שהוא עונד לצווארו.

אתה עשית את הקעקוע הזה באיראן?
לא (מחייך), עשיתי אותו בשנה האחרונה, אחרי שיצאתי מאיראן.

גם בספר יש מגן דוד (תורגם כ"כוכב דוד", כמו בפרסית, בגלל המטאפורות הקשורות אליו), ויש מלכת ישראל, שמות האבות, שם השם – ליהדות יש נוכחות בולטת בספר. איך ולמה פיתחת אהבה ליהדות?

אין לי אהבה ליהדות, או לאף דת אחרת. היהדות בשבילי היא רק אחד היסודות של החיים בארץ הזאת. ההיסטוריה של עם ישראל תמיד הייתה בשבילי מקור השראה – ועודנה. מלבד זאת, את סיפורי התורה אני אוהב, בלי קשר לכל דבר אחר, בגלל האיכויות הטקסטואליות ובגלל הסיפורים… המוסיקה של השפה העברית ואפילו השמות העבריים… את רואה שאני משתמש ברבים מהשמות האלה בסיפורים שלי. כל אלה ביחד, הם בעבורי דברים קדומים, טהורים ומלאי הוד. דברים שחלקי בהם הוא רק תמונות מקוטעות וקצרות שאינן מתחברות זו לזו, כך שלעולם לא אוכל להסביר אותן. אותן תמונות, עם כל החוסרים שיש לי בהשגתן, הופכות לסיפור ולשיר בי ובעבורי.

ספר לי על ילדותך, על המשפחה שלך.
נולדתי למשפחה מרובת ילדים. יש לי שני אחים ושתי אחיות.

ההורים שלך דתיים?! :O
לא, המשפחה שלי פתוחה ומתונה, אין בה זכר לדת או לאידיאולוגיה מיוחדת. מבחינה זו, אף פעם לא כפו עליי שום דבר. מעולם לא ראיתי את אבי או את אמי מתפללים או מקיימים טקס דתי או משהו דומה. אבי ניהל את המשפחה כיאה למוצאו (לפי שם המשפחה – שייך לאחד השבטים הלורים במערב איראן – תע"ג): הוא היה צריך להחליט עם מי נתרועע, אם בכלל נתרועע. אמי תמיד הייתה המקלט של כולנו. בבית לא הייתה מערכת חינוך מאורגנת ומסודרת. למדנו רק מושגים כלליים: לא לשקר; למחות כשמשהו נראה לנו לא צודק; להודות בטעויותינו, וכמובן לסלוח לאחרים. עברנו ביחד שנים קשות מאוד, והן עדיין ממשיכות ולא נגמרות. הקשרים שלנו היו מוגבלים ונבחרים. רק החברים של אבי ושל אמי. זהו. כמעט לא היו לנו קשרים עם קרובי משפחה. אבא שלי למעשה אסר על כך. למען האמת, אני חושב שחלק מהדברים שאני מתגאה בהם היום, הם תוצאה של אותה שיטה של אבא שלי, שהגבילה את חיינו החברתיים. נכון שהשיטה שלו הייתה כוחנית וכופה, אבל בכל מקרה, הייתה לה תוצאה רצויה: זה שלא היינו מודעים לכל מעשי הנבלה של האנשים שסביבנו. זה שלא למדנו בכלל לעשות מעשי נבלה. אבי למעשה הגן על משפחתו בדרכו שלו. למען האמת, אני לא יודע מה היו הסיבות של אבא שלי לכך שהוא דאג שיהיו לנו קשרים רק עם אנשים מסוימים, אבל ככל שעברו השנים, יותר הצדקתי אותו. לא יודע. אולי ירשתי את המחלה שלו, אבל אני לגמרי לא מתחרט על כך שבמשך חלק גדול מחיי נזהרתי מאנשים והתרחקתי מהם.

מתי הבנת שהמדינה שאתה חי בה היא לא מדינה רגילה?
מוקדם מאוד. לא קשה לאדם שגר באיראן להבין את זה. מהילדות אתה רואה שמסיבות, למשל, נערכות בסתר. אתה רואה שמערכות היחסים בין בני האדם מתקיימות בסתר. חגיגות מתקיימות בסתר. להביע דעה אפשר רק בסתר. הכול אסור: אהבה, סקס, מוסיקה… ריקודים… הכול… באיראן אתה מבין בגיל צעיר מאוד שלבני האדם יש למעשה "חיים נסתרים", כי אין שום דמיון בין מי שהם בביתם לבין מי שהם בחברה. כשאתה רואה שהכול מתקיים בסתר, אתה מבין שהדברים אינם רגילים.

מתי נפל לך האסימון שאתה הומו? במדינה שבה להיות הומו זה פשע, מה הרגשת ומה חשבת?
הייתי נער צעיר מאוד, וככל שהכרתי יותר את העניין, חשבתי לעצמי שבטוח יהיו לי חיים יותר קשים מאשר לרוב האנשים. הרגשתי אי ביטחון. אבל מעולם לא הרגשתי הרגשה של חטא, ואף פעם לא חשבתי שאני טעות. היה בכך גם מעין פחד מתמשך, כי הרגשתי שהשלטונות, וגם רבים בחברה האיראנית, הם נגדי ונגד הטבע שלי. אבל הדבר שהכי עינה אותי לחשוב עליו, היה שאני עומד בפני חיים בסתר. לא רציתי להיות כמו פושע, להסתיר את זהותי ואת כל העניינים שלי, כי לא הרגשתי שאני פושע. ההסתתרות לוותה אצלי בהשפלה, ולא רציתי להיות מושפל. את זה שנאתי. אולי השנאה הזאת היא שהניעה אותי לחשוף את החיים שלי, לדבר על זה, ולא לתת לאף אחד ולשום דבר – אפילו לא לעצמי – לצנזר אותי ולהכריח אותי לשתוק. כמה שנים לפני שיצאתי מאיראן ובאותה אווירה של חנק, דיברתי בגלוי בעיתונות האיראנית ובספרים שלי על המחשבות שלי, על הדברים שהם לא בסדר בעיניי, וגם על הנטיות שלי. נכון שהתעוזה הזאת סיכנה את חיי, ואת כל השנים האחרונות באיראן העברתי במתח ובתחושה עזה של פחד ושל אי-ביטחון. אבל אני עדיין מעדיף תחושה של אימה ואי-ביטחון מאשר את ההשפלה הכרוכה בהסתרה של עצמי ושל חיי. המשפחה והחברים הקרובים תמכו בי, כמובן, למרות שרבים גם הביעו סלידה ממני ומאורח חיי, ולא הייתה לכך שום חשיבות בעיניי. היה לי חשוב רק להיות עצמי.

איך המשפחה הגיבה לגילוי?
אמא שלי והאחים שלי מקבלים אותי. עם אבא שלי לא דיברתי על זה עד היום. אני חושב שהוא יודע, אבל לא צריך לפתוח את זה לדיון.

איך זה לחיות עם מחלה? מה ההשפעה של זה על הכתיבה שלך?
האמת היא שלא קל להשלים עם ההפרעה הזאת. עדיין לא קל. בנושא זה אני לא יכול לומר שהצלחתי. המחלה כבשה חלק חשוב בחיים שלי, והשפיעה גם על מערכות היחסים שלי. חוויתי תקופות ארוכות שבהן החיים שלי ממש הושבתו בעקבות המחלה. הרגשתי אותה מגיל צעיר מאוד, למרות שלא ידעתי מה זה. בכל מקרה, אני חושב שבמידה רבה מאוד, היא ביצעה את השליחות המאוסה שלה בחיים שלי, אבל העיקר שהיא לא הפריעה לכתיבה שלי. כשהייתי מאושפז בבית חולים וקיבלתי טיפול בנזע חשמלי, אני זוכר שכתבתי. כתבתי כמה פרקים טובים. זאת אולי תהיה קלישאה לומר שאני נלחם במחלה באמצעות הכתיבה, אבל באופן כללי אין לי כוח לשחק את הגיבור. נקטתי דרך אחרת לגמרי. אולי מהסיבה הזו לקחתי עליה פיקוד. כלומר שיתפתי אותה בכתיבה שלי, ושאבתי השראה מההשפעות שלה. תחת השפעת ההפרעה הדו-קוטבית חוויתי חוויות מוזרות ומטלטלות, וכמובן מרות, שאפשר לזהות את עקבותיהן בסיפורים שלי. למען האמת, כל דבר שמאפשר לי לכתוב, אני מחשיב כגורל טוב :)

מתי ואיך התחלת לכתוב?
אמי היא משוררת, אבי אוהב ספרות. בבית שלנו תמיד היו קוראים שירה עד אמצע הלילה. חוג מצומצם של החברים של הוריי. אני, שהייתי החבר הצעיר ביותר בחוג הזה – בהפרש גדול מכולם – הפכתי בסתר למשורר. הייתי להוט. מסוחרר מעייפות, הייתי יושב כל הלילות, בלי להבין בדיוק את מה שאני שומע, אבל הלחן של השירים והמקצב שבו את חושיי. לא הבנתי את השירה, אבל אהבתי את המשקל ואת המוסיקה. לעתים הייתי מצרף חופן אותיות, הגאים ומילים, מתאימים ושקולים, שלא הבנתי לגמרי את משמעויותיהם. פיסות קטנות שלא נשאו שום משמעות. רק התענגתי על הלחן. אף פעם לא העזתי, תמיד התביישתי. אבל לאט לאט, מתחילת גיל הנעורים ובעידודה של אמי, התחלתי לכתוב ברצינות, כי הרגשתי שאני יכול לעשות את זה. בדיוק כמו אמי, אבל לא יותר טוב ממנה.

איפה פרסמת את השירים שלך?
בגרמניה, בבריטניה, בקנדה ובארה"ב.

הספרים שלך תורגמו לאנגלית ולגרמנית?
לא, הם התפרסמו שם בפרסית. התרגום העברי של "תאנים" הוא התרגום הראשון של ספר שלי שמתפרסם בשפה זרה. הספר תורגם גם לאנגלית, אבל הוא עדיין בשלבי הוצאה לאור כי רוצים שהוא יהיה מאויר, והעניין הזה עדיין לא סגור.

הספר שלך נותן את אותה הרגשה כמו הציורים של איל שחל. גם הוא לא כמו כולם. לקשר ביניכם?
כן, בבקשה!

רגע, אז הספרים שלך פורסמו במדינות אחרות בפרסית? במולדתך לא פרסמת?
מחזור השירים הראשון שלי, בשם "עריסת השמש", ראה אור ב-2005, אחרי שמשרד הצנזור מחק ממנו שני שירים ארוכים. זה למעשה היה הספר הראשון והאחרון שלי שהותר לפרסום באיראן. "עריסת השמש" הודפס שלוש פעמים, ואז הופסק, כי משרד הצנזור שלל את רישיון הפרסום שלו. אחרי "עריסת השמש", עשרה מחזורי שירים שלי לא הצליחו לקבל רישיון פרסום מטעם משרד התרבות וההדרכה של הרפובליקה האסלאמית. לכן התחלתי לעבוד עם מו"לים מחוץ לאיראן, ושנה לאחר מכן כתבתי את הרומן הראשון שלי, שהתפרסם בארה"ב. אחריו התפרסמו חמישה ספרים אחרים שלי. שני רומנים, אוסף סיפורים קצרים, ושני מחזורי שירים. את כל אלה פרסמו מו"לים מחוץ לאיראן.

הסיפור סוריאליסטי לחלוטין. אני מניחה, למשל, שאמא שלך גרה על היבשה ושיש לך שם. אבל עד כמה המספר בסיפור מבוסס עליך?
הסיפור הזה, בחלקים חשובים שלו, הוא סיפור החיים שלי, עם כל ההזיות והפנטזיות שמצאו דרך לחיי. כתבתי אותו בהשראת חיי ובהשראת היחסים שלי עם האנשים ועם העולם שסביבי. אני יכול אולי לומר שזו הביוגרפיה הסוריאליסטית שלי, שבהחלט קיימת. אבל האמת היא שזה קצת מוגזם, אם נוצר הרושם שפרטי החיים של המספר בסיפור שלי הם בדיוק כמו שלי. יש לנו הרבה מן המשותף, אבל היבטים רבים בחיי המספר הם שונים ולפעמים אפילו רחוקים מהחיים שלי. המספר הוא צעיר שלא הגיע עדיין לתשובות חותכות בקשר לעצמו ולאורח חייו, ויש חלקים של עצמו שהוא גילה רק לאחרונה, או שעדיין אינו מכיר. כשאני הייתי בגילו, כבר מצאתי את התשובות לרבות מן השאלות שיש לו, וגם הגעתי למסקנות. אני רוצה לומר שלי ולמספר יש נקודות דמיון שאי אפשר להכחיש, כמו הרגשת אי-ביטחון תמידית, פחד ודיכאון הרסני והרגשה פיזית של גוף פצוע. אבל למרות זאת, אנחנו לא דומים זה לזה בהכול. למעשה, עם המספר ובאמצעותו, זכיתי לחוות את החיים באופן שונה.

במהלך הסיפור, המספר נכנס להריון. איזה פן זה משקף בחיים שלך?
בא לי ילד. אני מרגיש בעצמי תחושות אימהיות, תחושות נשיות. אני שמח, כי נשים הן בני אדם טובים יותר.

אתה יודע שבמערב הומואים יכולים להוליד ילדים. הם אמנם לא נכנסים להריון בעצמם…
באמצעות פונדקאית? לא, אני לא אעשה את זה למישהו אחר (מתורגלת, אני מתחילה לתרגם בראש משפטי הסברה בעד פונדקאות). אני לא אביא נשמה אחרת לסבול בעולם הזה (סתם תרגמתי).

המספר ב"תאנים" אומר שהוא סולד מגברים בני שלושים. אתה תהיה בן שלושים בנובמבר. אתה סולד מעצמך עכשיו?
אני כבר לא סולד מעצמי ומזה שאני בן שלושים. אני מאוהב בעצמי ויודע איך לאהוב את עצמי. אני יודע שפעמים רבות לא הייתי טוב לעצמי, אבל בסופו של דבר אני אוהב את עצמי.

הוא אומר שגברים בני שלושים מגעילים אותו, בין השאר, כי הם כבר קיבלו את כל ההחלטות החשובות בחייהם. אתה כבר קיבלת את כל ההחלטות החשובות בחייך?
טוב, כן, קיבלתי החלטות שקשורות יותר לעבר. מתחילת גיל הנעורים חשבתי לעצמי שאני צריך לכתוב, ורק לכתוב. זה העניין החשוב ביותר. האמת היא שזה הדבר היחיד שאני יכול לעשות כמו שצריך, ודברים אחרים נכפו עליי בלי שאחליט. למשל לברוח מאיראן, דבר ששינה את אורח חיי. זהו.

מאילו סופרים אתה שואב השראה והשפעה?
למען האמת, אני לא חושב שהסיפורים שלי מושפעים מסופר כלשהו. אני חושב שאני כותב אותם בלשוני. ההשראה שלי היא מהפנטזיות שלי ומהדברים שאני אוהב.

אבל יש הערת שוליים בקשר לאחנתון, מסיפורו של הסופר הפיני הסוריאליסטי מיקה וולטארי.
הערת השוליים הזאת היא רק הסבר (היסטורי!) לגבי אחנתון, הפרעה המצרי מהשושלת השמונה עשרה, ואני קראתי עליו בספרו של הסופר הפיני מיקה וולטארי. זאת לא השפעה, זו הערת שוליים. למען האמת, אני לא חושבת שהספר של וולטארי הוא מקור היסטורי אמין. אני קראתי מעט מאוד על אחנתון בספר שלו, אבל יצרתי בעצמי את אחנתון שלי. לאחנתון בספר שלי אין הרי פן היסטורי. שמעתי וקראתי עליו גם ממקורות אחרים, אבל יצרתי ממנו מישהו שנוצר בפנטזיות שלי ובלב שלי, לא את מי שההיסטוריה מציגה.

מי הסופרים שאתה אוהב, ובאילו סגנונות הם כותבים?
אני מעריץ את אלבר קאמי ואת ז'אן פול סארטר. אני יודע שהסיפורים שלי לא מושפעים מהם, והעולם שלי בכלל לא דומה לעולם שלהם. אבל כל הנעורים שלי ואפילו יותר, חלפו בעולם שלהם… למשל "הזר" של קאמי הוא אחד האהובים עליי.

את מי אתה אוהב מהסופרים האיראנים? סגנון מסוים?
אני לא ממש עוקב אחרי פרוזה איראנית, וגם לא הקהל שלה. כלומר, מתישהו הפסקתי לעקוב. אולי לסופרים האיראניים כתיבת סיפורים בסגנון מודרני היא עדיין שאילה מהמערב, ולא משהו שהופנם, לא חלק מישותם. אבל צאדק הדאית הוא משהו אחר, נפרד מהפרוזה האיראנית. הוא לא דומה לאף אחד. אני מהלל אותו בגלל (קובץ הסיפורים הקצרים) "הינשוף העיוור". הוא יחיד במינו.

מה אתה מרגיש כלפי איראן הקדומה ותרבות איראן?
אני רחוק מזה. אין בזה שום דבר שמרגש אותי כפי שאני מתרגש, למשל, מההיסטוריה של מצרים הקדומה. אולי אחת הסיבות שאני מתרחק ממנה היא תחושה חזקה של עצב וכמיהה. בהיסטוריה האיראנית עד עצם היום הזה, קרו וקורים דברים מזעזעים, שקשורים בדרך כלל לכך שאומה שלמה מאבדת הכול. סיבה נוספת היא שאני נוטה להתרחק מההיסטוריה הזאת, היא ההתנהגות המעצבנת וחסרת המודעות הנפוצה בין האיראנים. אני סולד מכך שהם מגזימים לגמרי באזכורי ההיסטוריה והתרבות שלהם, ועכשיו הם רוצים להחריב את החברה שבה הם חיים בשם ציוויליזציה שלא נשאר לה זכר. זה שבשל הרעב למשהו להתגאות בו בהיסטוריה של העידן המודרני, הם מתגאים באנשים ובדברים שעברו מאות שנים מאז שקיעתם. תחושת ההשפלה בעידן המודרני אילצה רבים מהאיראנים להקצין בצלילה למעמקי ההיסטוריה, וזה מעצבן אותי.

אתה לא הסופר האיראני ההומו הראשון?
אני לא המשורר ההומו הראשון, אבל הסופר הראשון דווקא כן. בכל מקרה, זה לא משנה איזה מספר אני, למרות שבדידותי בספרות המודרנית כשלעצמה, העניקה כמה פנים ייחודיות לחיי המקצועיים. ראשית – זה שלא היה לי תקדים בפרוזה, גרמה לעיתונות להתרגש ממני ולרוץ אליי. אני רק מספר על העולם שלי מתוך המקום הפרטי שלי, אבל מתוך רעב ספרותי שמספר גם על זהות אסורה. הטיפול העיתונאי בסיפורים שלי על חיי האסורים, היה טיפול גולמי וראשוני. אבל בשירה, ההיסטוריה של הספרות הפרסית הקלסית היא היסטוריה שיש בה ענקים ספרותיים שרובם מהללים אהוב בן מינם. העניין הזה אמנם לא מוצא חן בעיני רבים והם מנסים להכחיש אותו, אבל בשבילי הוא רק אחת התכונות הייחודיות בספרות של מדינה אחת בפינה אחת בעולם. בעבור רבים מהאיראנים שאין להם הבנה מספקת ומדויקת בספרות של עצמם, או שאינם מעורים בפן הזה של הספרות – הנושא הזה נתפס כעלבון. אפילו בקרב רבים מחוקרי הספרות ופרשניה, הייחודיות הזאת של הספרות נחשבת לעלבון לעמודי התווך של הספרות הקלסית. כי הם דחקו את הכוכבים של הספרות הפרסית הקלאסית לאיזשהו קודש-הקודשים מגוחך, והם חושבים שאהבה לבן אותו המין היא עלבון בעבורם.

איפה אתה עכשיו?
למרבה הצער אני כבר שנה בטורקיה.

למה למרבה הצער?
כמו אנשים רבים, אני מרגיש חוסר שלווה במדינה מוסלמית. אמנם אין לי כמעט יחסים עם אנשים בטורקיה ואת רוב זמני, חוץ מטיולים ליליים לפעמים, אני מבלה בבית. טוב, מצבי באיראן היה מאוד פגיע. איומים ומעצרים הפכו לעניין יומיומי. בגלל כל הלחצים האלה, המשפחה שלי איבדה את תחושת הביטחון המועטה שהייתה לה. הספרים שלי לא הצליחו לקבל רישיון לפרסום. סוכנויות הידיעות לא יכלו לדבר איתי או עליי. בשנים האחרונות, כל חיי המקצועיים עברו, שלא מבחירה, אל מחוץ לאיראן, וחיי האישיים גם הגיעו למבוי סתום מבחינות רבות. לא הייתה לי אפשרות לעבוד או להביע את עצמי בתוך המדינה. רבים מהקרובים אליי קיבלו איומים, ופחדו להיות בקשר איתי. בתקופה האחרונה גם סוכנויות הידיעות הקשורות למשמרות המהפכה התחילו לפרסם מאמרים מאיימים נגדי, שלמעשה הכינו את הקרקע ל"טיפול" משפטי בי. במאמריהם הסדרתיים הם אפילו הציגו אותי ואת אורלי נוי, המתרגמת של הספר שלי "ואני אגדל ואניב פירות: תאנים", כחתרנים במימון ישראלי. אני רוצה לומר שהמצב כבר היה מגוחך מרוב חוסר שקט וסכנה.

מהמערכת ביקשו ממני לשאול אותך על דעתך על תוכנית הגרעין ועל ההסכם, אבל אני רוצה שזה יהיה ראיון ספרותי בלי אקטואליה.
מזל, כי אני שונא לדבר על דברים כאלה!

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
אני מקווה שלא אראה את עצמי בשום מקום. אני חושב שלחיות עוד עשור זה באמת בלתי נסבל.

למה?!
היו לי חיים קשים והרסניים. אני עייף מאוד, והעולם המטונף הזה העביר לי את החשק לחיות. אני לא רוצה לשבת עוד עשור ולראות את כל הזוועות האלה… רוב העולם הוא כזה… בשבילי זה מספיק.

אבל אמרת שאתה אוהב את עצמך!
אני אוהב את עצמי, לא את החיים.

אין שום דבר שיכול לעשות את החיים שווים? הצלחה? אהבה?
לא. שום דבר הוא לא מספיק חזק ונחשק עד כדי כך שיהיה יותר טוב מאשר לא להיות. על הצלחה בכלל אל תסמכי. ואהבה… פעם אחת ויחידה חוויתי אהבה בצורה כזאת שבפעם הראשונה בחיי רציתי לחיות. רציתי שימשיך. הייתה לי תשוקה מוזרה לחיות עוד שנים. אבל אחרי החוויה ההיא, אחרי ההתמוטטות ההיא, הכול חזר לקדמותו. שוב לא רציתי לחיות.

אתה לא חושב שזה יכול לקרות שוב?
לא. שום דבר חד פעמי לא חוזר על עצמו.

המקור הפרסי

והנה המקור הפרסי, העוד יותר לא ערוך (שלחתי שאלות בכתב בעקבות שיחת סקייפ, כי אני אוהבת שהכול כתוב. על חלק מהשאלות התשובות מופיעות במקומות אחרים…)
به دنیا آمدن و بزرگ شدن (خانواده، ادبیات، آغاز نوشتن و انتشار)

1 ــ من در یک خانواده ی باز و غیر متعصب به دنیا آمدم که در آن خبری از مذهب و یا ایدئولوژی خاصی نبود. هیچ وقت چیزهایی از این دست به ما تحمیل نشد. من هرگز پدر یا مادرم را در حال عبادت یا چیزی شبیه به آن ندیدم. یک خانواده ی پر جمعیت که پدرم به شیوه ی تبارش آن را اداره می کرد. اون باید تصمیم می گرفت که معاشرت ما چه شکلی باشه یا اینکه اصلا شکلی داشته باشه یا نه؟ مادرم شاعر است و همیشه پناهِ همه ی ما بوده. پدرم علاقه مند به ادبیات. در خانه ی ما سیستم تربیتی مدون و منظمی وجود نداشت. ما فقط مفاهیم کلی را یاد می گرفتیم؛ اینکه دروغ نگوییم. اعتراض کنیم اگر چیزی را نادرست دانستیم. اینکه به اشتباهات مان اعتراف کنیم و البته دیگران را ببخشیم. ما کنار هم سال های خیلی سختی را سپری کردیم گرچه آن سال ها هنوز ادامه دارند و تمام نمی شوند. روابط ما محدود و گزینشی بود؛ دوستان پدر و مادرم. فقط همین. ما تقریبا روابط فامیلی نداشتیم. این را پدرم عملا ممنوع کرده بود. راستش من فکر می کنم خیلی از چیزهایی که بهشان می بالم، از قِبلِ همین شیوه ی پدرم برای معاشرت به دست آمد. درسته که رَوشِ ش جبر و تحمیل بود ولی به هر حال نتیجه ی مطلوبی داشت؛ اینکه ما چندان در جریان خباثت های ریز و درشت آدم های اطراف مان قرار نگرفتیم. اینکه خباثت را یاد نگرفتیم. پدرم در واقع به روش خودش از خانواده ش مراقبت می کرد. راستش دقیقا نمی دونم دلایل پدرم برای قطع ارتباط با آدم های اطراف که دور یا نزدیک نسبتی هم با ما داشتن ــ چه ها بود؟ اما هر چقدر سال ها گذشت، بیشتر به او حق دادم. نمی دانم. شاید من وارث بیماری او باشم اما هیچ پشیمان نیستم که سهم بیشتر عمرم از مردم پرهیز کردم و فاصله گرفتم. با این حال همیشه در خانه ی ما تا نیمه های شب، شعر خوانی بر پا بود؛ یک حلقه ی خاص از دوستان مشترک پدر و مادرم. من که با فاصله ی زیادی، کوچیک ترین عضو این جمع بودم داشتم پنهانی شاعر می شدم. پای ثابت بودم. همیشه گیجِ خواب تا نزدیکی های صبح می نشستم و بی که درک مشخصی از شنیده هام داشته باشم، آهنگ و ریتم شعر ها هوش از سرم می برد. شعر را نمی فهمیدم اما وزن و موسیقی آن رو دوست داشتم. گاهی وقت ها هم یک مشت حرف و هجا و کلمه ی هم آهنگ و موزون را ــ که هیچ از معناشان سر در نمی آوردم ــ کنار هم می چیدم؛ پاره های کوتاهی که هیچ معنی نداشتند. فقط خوش بودم که آهنگ دارند… هیچ وقت هم رو نکردم… خجالت می کشیدم… اما کم کم از اوایل نوجوانی با تشویق مادرم به طور جدی شروع کردم به نوشتن چون احساس می کردم می توانم این کار را انجام بدهم. درست مثل مادرم اما نه بهتر از او.
در همان دوره یک مجموعه شعر نوشتم با عنوان "سکوی آفتاب" که با فاصله ی دوسال بعد با حذف دو شعر بلند بوسیله ی اداره ی ممیزی، چاپ و منتشر شد. این مجموعه شعر در واقع اولین و آخرین کتاب من هست که در ایران مجوز چاپ و نشر دریافت کرد. سکوی آفتاب به چاپ سوم رسید و همانجا متوقف شد چون اداره ی ممیزی مجوز تجدید چاپ آن رو لغو کرد. بعد از سکوی آفتاب بیش از ده مجموعه شعر من نتوانستند از وزارت فرهنگ و ارشاد جمهوری اسلامی مجوزی برای نشر دریافت کنند. بنابراین شروع کردم به کار کردن با ناشران خارج از کشور و یک سال بعد اولین رمانم را نوشتم که در امریکا منتشر شد. بعد از آن به مرور پنج کتاب دیگر از من منتشر شد؛ دو رمان. یک مجموعه داستان کوتاه و دو منظومه ی شعر. همه ی این ها را ناشرانی در خارج از ایران منتشر کردند.

دارد سی سالتان میشود. راوی در کتاب از مردان سی ساله بدش میاید. شما هم از خودتان بدتان میاید؟ همۀ تصمیمات مهم زندگیتان را گرفتهاید؟
این داستان در بخش های مهمی، داستان زندگی خود من هست با همه ی اوهام و تخیلاتی که در زندگی ام راه پیدا کرده اند. من آن را مُلهم از زندگی خودم و نسبت ام با آدم ها و جهان پیرامون خودم نوشتم. شاید بتوانم بگویم این داستان بیوگرافی سورئال من است که قاطعانه واقعیت دارد. اما راست ش این کمی اغراق آمیز است اگر برداشت شود که زندگی راوی داستانم دقیقا مختصات زندگی مرا دارد و با وجود اشتراکات مهمی که من و راوی با هم داریم، اما خیلی از وجوه زندگی راوی متفاوت و گاهی حتا دور از زندگی من است. راوی جوانی ست که در مورد خودش و نوع زندگی اش به جواب های دقیقی نرسیده و بخش هایی از خود را تازه کشف کرده و هنوز نمی شناسد. من وقتی این داستان را می نوشتم پاسخ خیلی از سوالاتی را که راوی دارد، پیدا کرده بودم و به نتایجی هم رسیده بودم. می خواهم بگویم با وجود اینکه من و راوی نقاط مشترک غیر قابل انکاری داریم از جمله احساس مداوم نا امنی، ترس و افسرده گی کاهنده، اما در همه ی موارد لزوما به هم شبیه نیستیم. در واقع من شکل دیگری از زندگی را با راوی و به وسیله ی او تجربه کردم. و دیگر اینکه من هیچ از بودنم و سی سالگی ام بیزار نیستم. من عاشق خودم هستم و می دانم چطور باید خودم را دوست داشته باشم. می دانم خیلی وقت ها با خودم مهربان نبوده ام اما در نهایت خودم را دوست دارم و خب، بله، تصمیماتی هم گرفتم که بیشتر مربوط به گذشته میشوند. من از اوایل نوجوانی با خودم فکر کردم که باید بنویسم و فقط بنویسم. این مهم ترین مسئله ست. راستش این تنها کاری هست که می توانم درست انجام ش بدهم. و چیزهای دیگری هم خارج از تصمیماتم به من تحمیل شد. مثل بیرون زدن از ایران که دست کم فرم زندگیم را کمی تغییر داده. همین

کی و چطور فهمیدید که کشوری که توش زندگی میکنید عادی نیست؟

خیلی زود. درک این مسئله برای کسی که در ایران زندگی می کنه کار سختی نیست. از همون بچه گی تو می بینی که مثلا مهمانی ها پنهانی برگزار می شوند. می بینی که روابط آدم ها با هم پنهانی ست. جشن ها پنهانی ست. اضهار نظر ها پنهانی ست. همه چیز ممنوع است. عشق، سکس، موسیقی… رقص… همه چیز… تو در ایران خیلی زود می فهمی که آدم ها در واقع یک جور "زندگی مخفیانه" دارند چون آن چیزی که در خانه هستند، کمترین شباهتی به چیزی که در جامعه هستند، ندارد. وقتی ببینی همه چیز پنهانی برگزار می شود می فهمی که اوضاع عادی نست.

کی دوزاریت افتاد که همجنسگرایید؟ آنوقت، در کشوری که همجنسگرایی را جرم میبیند، احساس و اندیشههایتان چی بود؟

نوجوان بودم و وقتی مسئله به مرور برایم شناخته تر شد با خودم فکر کردم که حتما زندگی دشوار تری نسبت به اکثریت خواهم داشت. احساس ناامنی می کردم. اما هیچ وقت در این مورد احساس گناه نداشتم و هیچ وقت فکر نکردم که آدم اشتباهی هستم. یک نوع ترس مداوم هم داشتم چون احساس می کردم حاکمیت و همچنین خیلی ها در جامعه ی ایرانی بر علیه من و طبیعت ام هستند اما چیزی که بیش از همه فکرش آزارم می داد رو آوردن به زندگی مخفیانه بود. دلم نمی خواست مثل جانی ها هویتم و همه چیزم را پنهان کنم چون خودم را مجرم احساس نمی کردم. پنهان شدن برایم همراه بود با تحقیر و من نمی خواستم تحقیر شوم. از این متنفر بودم. شاید همین تنفر مرا واداشت به اینکه زندگی ام را روو کنم. از آن حرف بزنم و نگذارم هیچ کس و هیچ چیز ــ حتا خودم ــ مرا سانسور کند و وادار به سکوت. چند سال پیش از اینکه از ایران بیرون بزنم و در همان فضای خفه گی از افکارم، از چیزهایی که غلط می دانم و حتا از گرایشم با صراحت با رسانه ها و در کتاب هایم حرف زدم. درست است که این بی پروایی زندگی ام را به خطر انداخت و همه ی سالهای آخر را در ایران با استرس و احساس شدید ناامنی و ترس سپری کردم. اما هنوز هم احساس ناامنی و وحشت را ترجیح میدهم به اینکه با پنهان کردن خودم و زندگی ام، تحقیر شوم. البته خانواده و دوستان نزدیکم از من حمایت می کردند اگر چه خیلی ها هم از من و شیوه ی زندگی ام ابراز بیزاری کردند که البته اهمیتی نداشت. مهم برایم فقط این بود که خودم باشم.

زندگی با بیماری چگونه است؟ – تاثیر اون بر نوشتن ت چی هست؟

راستش کنار آمدن با این اختلال آسان نیست/ نبوده. من نمی توانم در این مورد بگویم که موفق بودم. این بخش مهمی از زندگی ام را اشغال کرده و روابطم را تحت تاثیر خودش قرار داده. دوره های طولانی ای رو تجربه کردم که در اثر این بیماری زندگیم مختل شده. از سنین خیلی کم احساس ش می کردم اگر چه نمی شناختم ش. به هر حال فکر می کنم تا حدود زیادی رسالت مزخرف ش رو توی زندگیم انجام داده اما به هر حال حریفِ نوشتنِ من نشده. وقتی هم که در بیمارستان بستری بودم و جلسات شوک تراپی را می گذراندم یادم هست که می نوشتم؛ چند فصلی که خوب هم از کار درآمدند. شاید توقع کلیشه ای از من این باشد که با نوشتن به جنگ با این بیماری بروم اما من در کل حوصله ی قهرمان بازی ندارم و کاملا شیوه ی دیگری را پیش گرفتم؛ شاید به این دلیل که سیتره ی اون رو پذیرفتم. منظورم اینکه که اون رو در نوشتن ام سهیم کردم و از تاثیرات ش الهام گرفتم. تحت تاثیر بی پلار فضاهای عجیب و تکان دهنده ای رو تجربه کردم و البته تلخ که میشه رَدِ اونها رو در داستان هام شناخت. راستش من هر چیزی رو که امکانی به دست بده برای نوشتن، به فال نیک می گیرم :)

در کتاب هم ستارۀ داود، ملکۀ اسراییل، اسمهای پدران، اسم یهوه – یهودیت حضور قابل توجهی دارد. چرا و چطور علاقهای به یهودیت پیدا کردید؟
من علاقه ای به یهودیت ندارم و نه به هیچ دین دیگری. یهودیت برای من فقط یک المان از زندگی این سرزمین است. حیات تاریخی اسرائیل همیشه برایم الهام بخش بوده و هست. غیر از این، متن تورات را فارغ از هر چیز دیگر تنها به خاطر ظرائف متنی و افسانه هایش دوست دارم… موسیقیِ زبان عبری و حتا اسامی عبری… میبینی که اغلب از این اسمها در داستانهایم استفاده میکنم. همه ی اینها با هم، برای من چیزهای قدیمی و با شکوه و پاک را تداعی میکنند. چیزهایی که سهم من از آنها تنها تصاویر بریده بریده و کوتاهی ست که به هم نمیپیوندند تا من هم نتوانم هیچ وقت توضیح شان بدهم. به هر حال به همینها قانعم چون همین تصاویر با همه ی نقایصی که در دریافتشان دارم، باز هم داستان و شعر میشوند در من و برای من.

آیا همۀ کتابهایتان در ایران چاپ شده است؟ (نه، فقط <سکوی آفتاب> در سال 2005)
باقی کتاب ها کجا منتشر شده اند؟ کانادا. امریکا. آلمان و بریتانیا

آیا به زبانهای این کشورها ترجمه شده؟
نه، به فارسی منتشر شده اند. ترجمۀ عبری اولین ترجمه ی کتاب من است که به زبان دیگر چاپ و منتشر شده است، همین
کتاب البته به انگلیسی هم ترجمه شده. منتها درگیر تصویر سازی ست و هنوز نهایی نشده.

کدام نویسندگان برایتان منبع الهام و تاثیرند؟

راستش فکر نمی کنم که داستان هایم را متاثر از نویسنده ای نوشته باشم. فکر می کنم به زبان خودم نوشته باشم شان. برای من معمولا اوهام و دلبستگی های خودم الهام بخشم هستند.
ولی آن پانویس در مورد اخنتون…
آن پانویس فقط توضیحی ست (تاریخی!) درباره ی اخناتون، فرعون مصر که از دودمان هجدهم است و من در کتاب میکا والتاری نویسنده ی فنلاندی خوانده بودم. این تاثیر گرفتن نیست. یک پاورقی ست. راستش کتاب والتاری یک کار تاریخی/ داستانی ست که البته فکر می کنم از نظر تاریخی هم کتاب مرجع و معتبری نیست. من تا حدود خیلی کم و مختصری درباره ی اخناتون در کتاب او خواندم اما خودم اخناتون دیگری ساختم. اخناتونی که چندان در کتاب من وجه تاریخی ندارد. از منابع دیگر هم درباره اش شنیده بودم و خوانده بودم اما من از او کسی را ساختم که در اوهام و قلب خودم شکل گرفته بود نه کسی که تاریخ معرفی می کند

آنهایی که دوست داری کیاند و سبکشان چیست؟

من شیفته ی آلبر کامو و ژان پل سارتر هستم. می دانم داستان های من درواقع هیچ تاثیری از این دو نگرفته و دنیای من شاید شبیه نباشد به دنیای این دو. اما همه ی نو جوانی ام و حتا بیشتر، در جهان این دو گذشت… مثلا "بیگانه" ی کامو یکی از محبوب ترین های من است.
از نویسندگان ایرانی کدام را دوست دارید؟ یه سبک خاصی؟ من زیاد پیگیر ادبیات داستانی ایران نیستم و نه مخاطب آن. یعنی از یک وقتی به این طرف دیگر پیگری نکردم. شاید نوشتن داستان به شکل مدرن، هنوز برای نویسند ه ی ایرانی چیزی ست عاریه از غرب. احساس می کنم برای نویسنده ی فارسی زبان هنوز نوشتن داستان، درونی نشده و ذاتی نیست. به هر حال… اما برای من صادق هدایت جدا از داستان نویسی ایرانی ست. او شبیه به هیچ کس نیست. من او را به اعتبار بوف کور ستایش می کنم. او منحصر به فرد است.

احساست نسبت به ایران باستان و فرهنگ و تمدن ایرانی چیه؟

ازش فاصله دارم. برایم ابعاد تحریک آمیزی ندارد آنطور که مثلا تاریخ مصر باستان دارد. شاید هم یک دلیل که از آن فاصله می گیرم احساس شدید دریغ و حسرت است. در تاریخ ایران تا همین امروز اتفاقات وحشت باری افتاده که غالبا مربوط به از دست دادنِ همه چیزِ یک ملت هستند. یک دلیل دیگر هم که پرهیز می کنم از این تاریخ، ناخوداگاه رفتار زننده ای ست که خیلی بین ایرانی ها شایع است. از اینکه به شکلی فوق العاده اغراق آمیز از تاریخ و تمدن خود یاد می کنند و اکنونِ ویرانِ جامعه ی خود را می خواهند با سابقه ی تمدنی که نشانی از آن نمانده، توجیه کنند، بیزارم. اینکه در قحطیِ افتخاراتِ تاریخِ معاصر، یکسر به کسان و چیزهایی افتخار می کنند که قرن ها از زوال شان گذشته. احساس تحقیر در دوره ی معاصر خیلی از ایرانی ها را واداشته که در غوطه خوردن در قعر تاریخ افراط کنند و این برایم زننده است.

شما اولین نویسندۀ همجنسگرای ایرانی نیستید
نه، من اولین شاعر همجنسگرا نیستم اما اولین نویسنده چرا. به هر حال حالا مهم نیست که چندمین نفر باشم. هر چند همین تنهایی من در ادبیات معاصر خودش مختصات خاصی را به زندگی حرفه ای ام بخشید. یکی اینکه چون پیش از من سابقه ای در ادبیات داستانی وجود نداشت، به طبع برخورد رسانه ها با من همراه بود با هیجان و شتابزده گی. من تنها از دریچه ی خودم دنیایم را روایت می کنم اما در قحطیِ ادبیاتی که هویتِ ممنوعه را هم روایت کند، برخورد با روایت من از زندگی ممنوعه ام، یک برخورد خام و ابتدایی بود. به هر حال گذشته از این ها تاریخ ادبیات کلاسیک فارسی تاریخی ست که در آن غول های ادبیات غالبا معشوق همجنس خود را ستایش می کنند. و این موضوع اگر چه برای بسیاری هیچ خوشآیند نیست و سعی در انکار آن دارند، برای من تنها یک ویژه گی ست در ادبیات یک کشور در یک گوشه ی این دنیا. اما غالبا برای خیلی از ایرانی ها که درک کافی و دقیقی از ادبیات خودشان ندارند، یا در جریان این وجه از ادبیات قرار نگرفته اند ــ این موضوع بر خورنده و منحرف کننده است. حتا در بین بسیاری از محققان و تحلیل گران ادبیات، این ویژه گی توهینی به ارکان ادبیات کلاسیک به شمار می رود. به سبب اینکه ستاره های ادبیات کلاسیک فارسی را در یک حاله ی مضحکِ مقدس پیچیده اند و همجنس خواهی را تهمت به آنها تلقی می کنند.

الان: کجایید؟ چرا؟ (گریز پیش از موعد، مشکلات با مقامات، دلیلش)
حالا یک سالی ست که در ترکیه هستم. مثل خیلی از آدم ها من هم در یک کشور مسلمان احساس آرامش نمی کنم اگر چه رابطه ام با جامعه ی ترکیه تقریبا قطع است و بیشتر اوقاتم را به جز شبگردی های گه گاهی، در خانه می گذرانم. خب وضعیت من در ایران خیلی آسیب پذیر شده بود. تهدید و توقیف مسائل روزمره شده بودند و البته خانواده ام به خاطر همه ی این فشارها همان اندک احساس امنیت را هم دیگر نداشت. کتاب هایم نمی توانستند مجوز بگیرند و منتشر شوند. رسانه ها با من و در مورد من نمی توانستند حرفی بزنند. سال های آخر، همه ی زندگی حرفه ایم ناگزیر به خارج از ایران منتقل شده بود و زندگی فردی ام هم از خیلی جهات به بن بست رسیده بود. امکانی برای کار و بروز خودم در کشور نداشتم. خیلی از نزدیکانم تهدید شده بودند و از ارتباط با من می ترسیدند. این اواخر هم که رسانه های سپاه پاسداران شروع کرد به انتشار مقالات تهدید آمیزی بر علیه من که در واقع زمینه سازی برای برخورد قضایی با من بود. حتا آنها در مقاله های سریالی شان من و اورلی نوی، مترجم داستان من سبز می شوم… را به اقدام برای براندازی با پشتوانه ی اسرائیل معرفی کردند. می خواهم بگویم اوضاع از فرط نا آرامی و خطر، دیگر مضحک به نظر می رسید.

ده سال دیگه کجا خودتان را میبینید؟
امیدوارم هیچ جا خودم را نبینم. به نظرم یک دهه ی دیگر زندگی کردن، واقعا خارج از تحمل است.

چرا؟
من زندگی ملال آور و کاهنده ای داشته ام. احساس خستگی شدید می کنم و این دنیای کثیف حوصله ام را از زندگی سر برده. هیچ دلم نمی خواهد چند دهه ی دیگر هم بنشینم و این همه وحشیگری و هرزه گی را تماشا کنم… سهم عمده ی دنیا همین هاست… برای من کافی ست.

اما گفتی خودتان را دوست دارید
خودم را دوست دارم، نه زندگی را.

هیچی نیست که بیتونه زندگی را ارزششو داشته باشه؟ موفقیت؟ عشق؟
نه. هیچ چیزی اینقدر قوی و مطلوب نیست که از نبودن خوب تر باشد. موفقیت را که اصلا روش حساب نکن. و عشق… یک بار و فقط یک بار عشق را طوری تجربه کردم که برای اولین بار در عمرم دلم می خواست زندگی کنم. دلم می خواست ادامه پیدا کند. شوق عجیبی داشتم برای اینکه سالها زندگی کنم. اما بعد از آن تجربه، بعد از آن فروپاشی، باز همه چیز مثل سابق شد. باز هم دلم زندگی را نخواست.

فکر نمی کنی این می تواند باز هم تکرار شود؟
نه. هیچ چیز یگانه ای دوباره تکرار نمی شود.

 

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – ההרצאה (חלק ד' ואחרון)

19 באפריל, 2015

חלקה הרביעי והאחרון של ההרצאה שנתתי לשותפים לדרך בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ב

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ג

והנה חלק ד' ואחרון (16:04 דקות)

זה לא עד סוף ההרצאה, כי מתישהו פשוט נגמר הזיכרון במצלמה.
(וגם ההרצאה לא מקיפה הכול. כי אי אפשר. בשביל זה יש הספר מגילת אסתר: מאחורי המסכה).

והנה מספר תמונות סטילס מההרצאה לתומכים בירושלים, שהתקיימה בבית משפחת אברמי (בקישור, חפשו "איראן", וגלו למה שירלי התנדבה לארח אותנו).

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. בית משפחת אברמי לפני.

בית משפחת אברמי לפני.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

מגילת אסתר - מאחורי המסכה: הרצאה לתומכים בירושלים. גוהר מסעדה פרסית

בתמונה: שותפים לדרך מאזינים בעניין + ירקות חתוכים + ח'ורשט אלו + אש רשתה (מהמסעדה הפרסית גוהר בכפר סבא).

רוצים גם לשמוע ולטעום? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מימון), ואפשר לשלב עם אוכל – מטעימות ועד סעודה מגוהר – מסעדה פרסית. צרו קשר פה מימין.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים (חלק ג)

12 באפריל, 2015

חלקה השלישי של ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

חיתוך הסרטים הוא לפי גחמותיה הפרטיות של המצלמה של עשהאל, ובין 2 ל-3 התחלפו כרטיסי הזיכרון, ולכן יש כמה דקות רווח בין החלק הקודם לחלק הנוכחי.

והנה חלק ג' (38:37 דקות)

והנה
חלק ד' ואחרון – בשבוע הבא.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים (חלק ב)

4 באפריל, 2015

כמובטח, חלקה השני של ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום!

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את חלק א' – הנה קישור: מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

והנה חלק ב' (33:05 דקות)

והנה תמונה שלי מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2 עם מגילת אסתר: מאחורי המסכה.

"מגילת אסתר - מאחורי המסכה", מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2, פורים תשע"ה.

"מגילת אסתר – מאחורי המסכה", מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2, פורים תשע"ה.

חלק ג' בשבוע הבא.

איראן זה כאן!

4 באפריל, 2015

יש גם כמה דברים ששונים, וכבר כתבתי עליהם בוואינט.

אבל הנה משהו שבו אנחנו כן אותו דבר.

הנה תמונות מחג האביב באיראן, לא משנה באיזו שנה.

חוזרים מהצפון, נורוז 1393 (מרץ 2014)

חוזרים מהצפון

جاده چالوس2 جاده چالوس1

אם אתם רוצים עוד, הנה החיפוש בגוגל תמונות.

מצאו את ההבדלים:
PRTSCR MAARIV PRTSCR YNET

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים

27 במרץ, 2015

לטובת הכלל, מתחילה היום להעלות את ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה.
ההרצאה התקיימה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א (מההרצאה בירושלים, אבוי, אין לי וידאו!)

כמה מילים למי שמחפש מקום להרצאה או להופעה אינטימית בת"א:
אם הקהל שלכם הוא עד 50-60 איש ואתם לא צריכים מקום נגיש לנכים – מקום לשבט זה ה-מקום. המקום פשוט נעים. זה הדבר הראשון שמרגישים כשנכנסים לחדר. היה לי גם נעים לעבוד מול שחף (מקום) ועדן (כיבוד) בתהליך ההזמנה. החנייה בשפע (לפחות בשעות הערב), המחירים ללא השוואה למקומות אחרים בת"א שביררתי בהם – בקיצור, אני יצאתי מרוצה. מאוד. וגם הקהל. וגם נשאר לי תקציב לכיבוד ולעוד הרצאה בירושלים.
מכיוון שהיו לי אורחים דתיים, תיאמתי עם עדן ירקות ופירות חתוכים מיבול נכרי, אבל בד"כ מזמינים קייטרינג או כיבוד טבעוני מ"הבר-קיימא" למטה (טבעוני זה לא אוטומטית כשר. המסעדה עובדת בשבת ולכן אין לה תעודת כשרות), ומותר לאורחים לקנות אוכל במסעדה ולהעלות לאולם.

זהו. ועכשיו – להרצאה!
תודה לעשהאל על הצילום. חיתוך הסרטים הוא לפי גחמותיה הפרטיות של המצלמה שלו (ובין 2 ל-3 התחלפו כרטיסי הזיכרון אז יש כמה דקות רווח).
חלק א' (37:40 דקות)

והנה עופר צ'יזיק מדגמן בגדים של אנשי דת שיעי שאינו מצאצאי הנביא, ושני ספרים מצוינים.

הטוב הרע והעולם - מסע לאיראן הטרום אסלאמית, מגילת אסתר: מאחורי המסכה, עופר צ'יזיק, איש דת שיעי, פורים, אחשוורוש, המן, אסתר, ושתי

עופר צ'יזיק מדגמן בגדי אח'ונד (איש דת) שיעי שאינו מצאצאי הנביא, וספרים מצוינים על איראן.

חלק ב – בשבוע הבא (אבל מי שממש במתח יכול לחפש אותו בעצמו ביו-טיוב).

ותודה לנפתלי בנט

7 במרץ, 2015

נפתלי בנט גם החליט לעזור לי ביח"צ למגילת אסתר: מאחורי המסכה, ופרסם סרטון וידאו שבינתיים ירד מפייסבוק, אבל נשאר
באתר החדשות קוקר

הזדהיתי מאוד עם "מיכלי – די". חוץ מזה לא כל כך הזדהיתי. אבל זה בגלל שאני חוקרת איראן ולא חוקרת יהדות.
דדי שי כתב פוסט יפה וממצה על האי-דיוקים ההיסטוריים (הייתי עדינה) ואפשר לקרוא בהרחבה גם במבוא למגילת אסתר: מאחורי המסכה ובפרק א' של הספר. לכן היום אעשה כאן נהפוך-הוא ואצדיק את בנט.

כלומר לא אומר, חס וחלילה, שהוא מדייק היסטורית, אלא שהדברים שאמר אינם פרי המצאה של מוחו הקודח.  בנט מתבסס על חז"ל, ואני מתבססת על ‏‏פוסט מקיף ומאיר עיניים של צחי טרכטינגוט באתר של ישיבת ההסדר ירוחם.

אז ככה:

בנט אמר שמשתה אחשוורוש נערך לציון שנתיים לכשלון הצהרת כורש ושיבת ציון.

לגבי מיקום משתה אחשוורוש על הרצף ההיסטורי שנתיים אחרי הצהרת כורש – רש"י כותב:

ויהי בימי אחשורוש. מלך פרס היה שמלך תחת כורש לסוף שבעים שנה של גלות בבל :

מלכותו של כורש נמשכה, על פי חז"ל (מסכת מגילה), שלוש שנים מקוטעות בלבד, ומיד אחריו בא אחשוורוש. רש"י (דניאל יא:ב) מביא בשם יוסף בן גוריון (יוסיפון) שהיה מלך נוסף בין כורש לאחשורוש, בשם 'במבישה', וחז"ל התעלמו ממנו באלגנטיות.

אלט-טאב:
מהתיעוד ההיסטורי אנחנו יודעים שכורש מלך מ-559 עד 530 לפנה"ס, כאשר ב-20 השנים הראשונות הוא רק מלך מקומי ב-אנשאן, וב-539 כבש את האזור והקים את האימפריה האח'מנית. בין כורש לאחשוורוש היו שלושה מלכים: בנו של כורש – כמבוג'יה (כנבוזי) ומַגוּ/מֶדִי אחד בשם גאומטה, שהתחזה לבנו השני של כורש – בַּרְדִיַּה, שהוא כנראה במבישה של יוסיפון. קרוב משפחתם דאריוהוש (דריווש) הרג את ברדייה המתחזה, ובנו הוא אחשוורוש. אנחנו יודעים את זה גם מהכתובות שהשאירו המלכים עצמם (בעיקר דריווש), וגם מהרודוטוס.
שיפט-אלט-טאב.

עקרונית אם מניחים שאחשוורוש בא מיד אחרי כורש, אפשר לומר ששנת שלוש למלכו של אחשוורוש היא שנתיים אחרי מלכותו של כורש. כי שנה של מלך מתחילה בניסן. זאת אומרת שאם אחשוורוש עלה לשלטון ב-כ"ט באדר, יומיים אחר כך התחילה השנה השנייה למלכותו, ועוד שנה אחר כך (בעצם שנה ויומיים אחרי המלכתו) התחילה שנת שלוש למלכו. האמת היא שזה אפילו מסתדר עם זמן המלכתו האמיתי – בסוף נובמבר, אבל זה עדיין לא מסתדר ממש עם זה שהצהרת כורש ניתנה בשנה הראשונה, וכמובן לא עם הכרונולוגיה ההיסטורית, אבל זה לא העניין כאן.

הגדרת הצהרת כורש ככישלון אף היא אינה המצאה של בנט. חז"ל לא כל כך מרוצים מכך שכל הצדיקים נשארו בבבל. לא מסיבות כלכליות, אלא כי שם היו מרכזי הלמדנות הגדולים. תהי הסיבה אשר תהיה, ל-ה' לא היה על מי להשרות את שכינתו בבית המקדש ולכן הפרויקט לא צלח. אפשר למצוא דיונים כאלה במסכת יומא ט:ב ובמקומות נוספים (אפשר למצוא את כולם במאמר של טרכטינגוט, שזה ביידיש "חושב טוב").

חז"ל גם אומרים (ברכות ד:א)

"ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא".

והחטא, מפרש רש"י, הוא

"ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון".

כלומר זה שהייתה להם הזדמנות לגאולה והם לא ניצלו אותה. אמנם זה היה מפני שהעדיפו ללמוד תורה, אבל מתברר שחז"ל היו שייכים לזרם הדתי-ציוני כמו בנט – ולא לנטורי קרתא. עקרונית הם היו צריכים לעלות אפילו קצת לפני הצהרת כורש, כי נבואת ירמיהו אמרה שהגלות תהיה פחות משבעים שנה:

כִּי כֹה אָמַר יְהוָה: כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם; וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה (ירמיה כט:י).

אלט-טאב:
בשני הפסוקים האחרונים של ספר דברי הימים נכתב:

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל (דבה"י ב לו:כב-כג)

מה שנכון הוא שכורש כיבד את כל האלים המקומיים, ואפשר חופש פולחן וזכות שיבה לכל עמי האימפריה. ההבדל הוא שלעם ישראל גם נשאר תיעוד, הוא תורגם להמון שפות ויש הרבה אנשים שיכולים לקרוא אותו. בגליל כורש המפורסם כורש מודה בעיקר למרדוךּ, וכותב שהוא בנה מחדש את כל המקדשים החרבים של כל האלים והשיב את עובדי אותם אלים למקומותיהם המקוריים. הוא מבקש מכל האלים שסייע להם להיות מליצי יושר שלו בפני בל, נבו ומרדוך (למי שרוצה נוסח מדויק, הנה תרגום המוזיאון הבריטי).
באשר למרכזים הלמדניים, אין תיעוד למרכזים כאלה בתקופה של אחשוורוש, אבל אין ספק שבבל הייתה מרכז לימודי התורה בתקופה שבה התחבר התלמוד הבבלי, המקבילה פחות או יותר לאימפריה הסאסאנית (האימפריה הפרסית ששלטה באזור במאות 3-7 לספירת הנוצרים).

שיפט אלט-טאב.

בנט אומר,  בהתבססו על הפירושים האלה, שהרקע למגילה לא קשור להמן או לאחשוורוש אלא לכך שהקב"ה רצה לגאול את עם ישראל, ועם ישראל עצמו לא שיתף פעולה. קצת דומה למה שקורה היום לבני כל הדתות והאמונות, אם תשאלו אותי, אבל זו לא דעה אקדמית. לפי חז"ל לא עלו מספיק אנשים רוחניים כדי שהשכינה תשרה, ובפרק ד' בספר עזרא גם נעצרת בניית בית המקדש, אחרי שבימי אחשוורוש כתבו שטנה על ישראל. חז"ל מקשרים את כותבי השטנה לעשרת בני המן שנתלו (היו לו הרבה יותר מעשרה, רק כותבי השטנה נתלו). מסקנה – אחשוורוש עצר את בניית בית המקדש ואז חגג את זה.

קצת ציטוטים מעזרא עצמו:

אֱדַיִן, מִן-דִּי פַּרְשֶׁגֶן נִשְׁתְּוָנָא דִּי אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא, קֱרִי קֳדָם-רְחוּם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא, וּכְנָוָתְהוֹן; אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל-יְהוּדָיֵא, וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל. בֵּאדַיִן, בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית-אֱלָהָא, דִּי, בִּירוּשְׁלֶם; וַהֲוָת, בָּטְלָא, עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין, לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס (ד:כג-כד).

למה אחשוורוש אם כתוב מפורשות ארתחשסתא? כי חז"ל מערבבים בין כל המלכים האח'מניים ואומרים שלכולם קראו בכל השמות. כתבתי על זה קצת בתחילת פרק א' של מגילת אסתר: מאחורי המסכה. למעשה המלכים האח'מניים מקפידים לציין את כל השושלת שלהם עד הח'אמניש, וכך קל לדעת שארתחשסתא הראשון היה בנו של אחשוורוש הראשון, הוא אחשוורוש שלנו. איך מסתדרת הכרונולוגיה אם דריווש היה אביו של אחשוורוש? כי גם לבנו של ארתחשסתא קראו דריווש. דריווש השני.

אחד המדרשים שהכי אהבתי אומר שאחשוורוש עצר את בניית בית המקדש כיוון שוושתי "לא היתה מנחת לאחשורוש ליתן רשות לבנות בית המקדש ואומרת לו מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות" (אסתר רבה ה:ב). ולמה אני אוהבת את זה? כי יש כאן רמז לכך שוושתי הייתה חזקה בארמון, וזה מתאים למה שאנחנו יודעים על נשים בחצר האח'מנית באופן כללי (ראו פרקים ז-ח במגילת אסתר: מאחורי המסכה).

בנט קצת מערבב מדרשים, אבל יש גם מדרש שאומר שמשתה אחשוורוש נועד לחגוג את העובדה שהיהודים כבר לא ייגאלו לפי נבואת ירמיה. כי לפי מסכת מגילה הוא קצת דאג שהיהודים ייצאו מתחת ידיו במלאת 70 שנה לגלות בבל, וכשמלאו שבעים השנה, חגג זאת במשתה גדול עם כלים מבית המקדש.

אלט טאב:
אתם יודעים מה כתבו המלכים האח'מניים עצמם על היהודים?
כלום.
אחשוורוש ודריווש מונים את המדינות והעמים שהיו תחת שלטונם. מן הסתם לא את כולם כי זה המון, אבל באף אחת מהרשימות האלה לא מוזכרים יהודים. או עמלקים, אם אנחנו רוצים להיות לגמרי הוגנים.
אתם יודעים מה כותב הרודוטוס על היהודים באימפריה האח'מנית?
שום דבר.
ועל היהודים בכלל?
גם כלום.
הפעם הראשונה שמוזכרים יהודים במקורות איראנים זה רק בפרסית אמצעית, כמה מאות שנים אחרי מותו של אחשוורוש, וגם זה במילים בודדות. כהן הדת כירדיר שהרג מלא אנשים רעי-אמונה מזכיר שהרג גם יהודים, והמלך יזדגרד הראשון היה נשוי לשושן-דח'ת היהודייה. זהו.
אני נורא מצטערת, כנראה לא היינו כאלה חשובים. עכשיו כן, ברור, אנחנו חשובים מאוד. עובדה שכשמוסלמים הורגים מאות מוסלמים העולם מצקצק קלות, אבל אם מעורב יהודי – כקרבן או כתוקף – אז זה יקבל כותרות בכל העולם כאילו היה זה אמריקאי או אירופי. אבל בימים ההם לא היינו מספיק חשובים. בטח לא מספיק כדי לעשות משתה חצי שנה ולחגוג את זה שנבואתו של אחד הנביאים שלנו לא התגשמה ונישאר נתינים באימפריה.
שיפט-אלט-טאב.

 

הקישור בין "לא להשתחוות" ל"לא להתנצל" הוא לגמרי פרשנות של בנט, ואם תשימו לב היטב, בדיוק כשהוא אומר את זה, מיכלי החמודה זורקת לו חול על הראש ולא מתנצלת.

 

הפוסט הזה אינו חלק ממגילת אסתר: מאחורי המסכה, כי הספר פחות מתמקד בחז"ל ויותר בכתבים יווניים ופרסיים בני התקופה. אולי במהדורה המורחבת והמלוטשת בשנה הבאה, ואולי לא (כפי שהתיאוריה ההליוצנטרית לא זכתה אפילו להתייחסות, כדי שאנשים לא יקשרו אותה לשמי. מספיק לי שהזכרתי את תיאוריית האלים העילמים כדי לפסול אותה, וכמעט ציטטו אותי כתימוכין לקיום אלה עילמית שלא קיימת).

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה למסגרות שמשלמות היטב (ולא מתנצלת על זה!). יוצרים קשר פה מימין. ואפשר גם לקנות את הספר מגילת אסתר: מאחורי המסכה (כבר אמרתי?) באינטרנט ובנקודות המכירה המובחרות.

פרס הקדומה מנסה להשמיד את מדינת ישראל!

28 בפברואר, 2015

כל כך קיוויתי בשביל ראש הממשלה שהוציאו את דבריו מהקשרם ושהטעות היא של הכתב. לא בגלל שאני תומכת של ביבי נתניהו. אני חושבת שהוא צייר מוכשר ושחקן בחסד, ומעדיפה שיעשה את הדברים האלה מחוץ לזירה הפוליטית. אבל בכל זאת, לא רציתי להאמין שראש ממשלת ישראל התראיין ברדיו – ועוד ברדיו של חרדים, כאלה שקראו קצת מגילת אסתר, ואומר כאלה שטויות.

אבל סוכנות הידיעות וואללה מביאה את ההקלטה מרדיו קול ברמה, והדברים המביכים האלה אכן נאמרו בקול הדומה מאוד לקולו של ראש הממשלה, בראיון שהמראיין בו פונה אל ראש הממשלה:

אנחנו ערב פורים ואנחנו זוכרים את הניסיונות אז, של פרס, להשמיד את מדינת ישראל, והיום באותה פרס, יש משטר שחורת על דגלו את השמדתה של מדינת היהודים"

כמה וכמה חברים ביקשו את תגובתי לדברים. אז ככה:

תקציר מנהלים  WTF?

תגובה שכל מי שקרא את מגילת אסתר יכול לתת:
אדוני ראש הממשלה, קצת הגזמנו, לא? קודם כול, לא היו ניסיונות ברבים, אפשר אולי לומר שהיה ניסיון אחד, וגם זה לא ממש ניסיון אלא תוכנית שלא יצאה לפועל (מחשבתו הרעה), ולא של פרס אלא של אחד, המן, שלא היה בכלל פרסי אלא אגגי. אגגי כלומר מצאצאי אגג, מלך עמלק. כך אומרים כל הפירושים. עמלק היה נכדו של עשיו. מי שלא מאמין לי שיחפש בבראשית ובדברי הימים, או בספרי מגילת אסתר: מאחורי המסכה בפרק ג.
שנית, התוכנית – שלא הגיעה לכדי ניסיון – לא הייתה להשמיד את מדינת ישראל, ממספר סיבות, שכל אחת לחוד מספיקה: הראשונה שבהן – מדינת ישראל לא הייתה קיימת אז. אז נכון, הייתה פחוות יהודה, שקראה לעצמה יהֻד מדינתא. אבל האם מה שרצה המן הוא להשמיד את פחוות יהודה? באסתר ג:ח כתוב במפורש שלא:

וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ…

מה שהמן רצה לעשות הוא להשמיד את היהודים אשר בכל מדינות המלך. את העם, לא את המדינה.

בנוסף לכך, ראש הממשלה שכח כמה דברים. אני מציעה לו לקרוא את ספרי עזרא ונחמיה ולהיזכר מי אפשר את שיבת עם ישראל לארצו (אם אנחנו בקטע אנכרוניסטי – את הקמת "מדינת ישראל") ואת בניית בית המקדש השני. מכיוון שראש הממשלה עסוק כרגע בליטוש נאומו לקונגרס ואין לו זמן לבדוק דברים כאלה – אני אגלה לו: כורש ודריווש. סבא של אחשוורוש (מצד אמא) ואבא של אחשוורוש בהתאמה (הנה אילן היוחסין מתוך המבוא של מגילת אסתר: מאחורי המסכה, ויש גם הסבר על המשפחה בפרק א').

השושלת האח'מנית, מתוך: מגילת אסתר: מאחורי המסכה. קליק להגדלה

השושלת האח'מנית, מתוך הספר "מגילת אסתר: מאחורי המסכה".

עדיין לא מאמין לי שמצב היהודים היה טוב? קרא היטב את פרקים ח-ט במגילת אסתר. הנה מספר פסוקים להנאתך. לפי פסוקים אלה אחשוורוש די רומם את היהודים (אם כי בהתחלה הוא כנראה לא ידע בכלל מי הם).

מתוך "מגילת אסתר: מאחורי המסכה". צילום: עומר בלכר. קליק להגדלה.

מתוך הספר "מגילת אסתר: מאחורי המסכה". צילום: עומר בלכר. קליק להגדלה

אדוני ראש הממשלה, אל תקרא עדיין את הפרשנות לפרק ט', כי היא שייכת לחלק השלישי של הפוסט.

רציתי גם לומר משהו על זה שגם אחרי שהיה ברור שאף אחד לא הולך לנסות להרוג אותם הם הרגו 75,810 איש, אבל אז נזכרתי שהדבר החשוב ביותר הוא החיים עצמם.

הייתכן שראש הממשלה חושב שמאזינים חרדים לא מכירים את המגילה ולא יבינו שהוא מחרטט להם בשכל?
הרי שום דבר ממה שכתבתי עד כה לא מצריך הבנה עמוקה באיראן. זה הכול קריאה בתנ"ך (אולי לא "פחוות יהודה", אבל כל השאר).

ועכשיו תגובתי כמומחית לאיראן בימים ההם ובזמן הזה:

נתחיל דווקא מהסוף, כי זה מה שהכי חשוב לחבריי האיראנים.

אותה פרס?
סירייסלי?

הלוואי שזו הייתה אותה פרס. אתה אמור לדעת, כי גם אמרת את זה בראיונות וקיבלת שבחים מאיראנים לאומנים ברשתות החברתיות: אתה המנהיג היחיד בעולם שהבחין בראיון לרשתות טלוויזיה בינלאומיות בין איראן לבין הרפובליקה האסלאמית (כמובן, מכיוון שאמרת שאסור להם ללבוש ג'ינס אז היו יותר תגובות על השטות הזאת – שהייתה נכונה בשנות ה-80 אבל כבר מזמן לא – מאשר על ההבחנה הנכונה והיפה בין איראן לבין הרפובליקה האסלאמית).  בוא נתחיל עם זה שבתוך המדינה מעולם לא קראו לה פרס אלא תמיד איראן, אבל רק מ-1935 התחילו לקרוא לה איראן גם במערב. אז לא נורא שאתה מתבלבל וקורא לה בשם הקודם (פרס היא שם של מחוז אחד באיראן, ומכיוון שמשם היה מרכז השלטון, זאת החזית שראה המערב וכך גם קרא לכל איראן. יש מפה של האימפריה האח'מנית במבוא של מגילת אסתר: מאחורי המסכה, אני ממליצה לך לרכוש את הספר ולעלעל בו קצת). אבל לא משנה מה שם המדינה – זו כבר מזמן מזמן לא אותה מדינה! הלוואי שהייתה! איראנים רבים כיום מתייחסים לשלטון שם כאל "הכיבוש הערבי השני", ומתגעגעים לפרס של אז.
בפרק י' של מגילת אסתר: מאחורי המסכה אני מדברת על זה קצת אז אני לא רוצה לספיילר לך, אבל הנה וידאו מנורוז (ראש השנה הפרסי, זה עוד מעט) בקברו של כורש הגדול. המשטר מאוד לא מעודד את זה, בלשון המעטה, אבל אנשים עושים את המאמץ ומגיעים למקום הזה, באמצע שומקום, באלפיהם. הם שרים שירי אהבה לאיראן וסיסמאות לאומניות כמו "לא עזה, לא לבנון, נשמתי קודש לאיראן".

נו טוב, אולי אתה מזלזל במאזיניך החרדים ומפשט להם את הנושא עד דק ולא מדויק, כדי שהם יוכלו להבין מה אתה אומר גם בלי לימודי ליב"ה.

כמומחית לאיראן של אז, אני יכולה לגלות לך סוד: קראתי את אחשוורוש במקור, וגם את המלכים האח'מניים האחרים. קראתי גם קצת מה שכתבו ההיסטוריונים היווניים על אחשוורוש ועל תקופתו. זה סוד ממש סודי, אז אל תגלה לאף אחד: היהודים לא עניינו אף אחד ולא היו אישיו. הם לא מוזכרים בשום מקור איראני עד כהן הדת האכזרי כִּירְדִיר (מאה 3 לספירה. סיפור פורים מתרחש במאה ה-5 לפנה"ס). נכון שכירדיר מזכיר שהוא הרג יהודים, אבל הוא מזכיר אותם בין עמים רבים אחרים שהוא הרג. לא מיוחד. וגם לא מדינה. בטח לא מדינת ישראל.

אבל אתה יודע מה הכי מצחיק? הסימטריה. תקרא את הפוסט הזה על הפגנת הסטודנטים מהבסיג' מול קבר מרדכי ואסתר באיראן. גם עליה אני מספרת לאורך הספר מגילת אסתר: מאחורי המסכה. הם קוראים למגילת אסתר "שואת 77,000 האיראנים", ומספרים שאנחנו רצינו להשמיד אותם. בדיוק כמו עכשיו!

אני עדיין מקווה שזו הייתה סאטירה טובה או משהו דומה. בבקשה תגידו לי שזאת סאטירה ממש טובה וחיקוי ממש טוב של ראש הממשלה!

רוצה לקרוא עוד? ספרי מגילת אסתר: מאחורי המסכה לא יהיה על המדפים, לפחות לא ברשתות הגדולות. אתה יכול לרכוש אותו דרך האתר. אם תרכוש עד מחר (יום ראשון 1.3.2015) בערב, יש סיכוי שתקבל אותו עד הבית בשני אחה"צ או בדואר בשלישי. רוצה לשמוע עוד? הזמן אותי להרצאת העשרה אצלך בבית. הנה הצור קשר כאן מימין. אני עולה פחות מגלידת פיסטוק (מילה פרסית, לפי ה-ק' בסוף אפשר לדעת שהיא עברה לעברית דרך ערבית) לחודש.
(הפסקה האחרונה נכתבה בלשון אדוני ראש הממשלה, אבל מתייחסת לכל קוראי הבלוג וידידיו). 

הספר שכולם חיכו לו

25 בינואר, 2015

אחרי שנים רבות של הרצאות על מגילת אסתר מזווית של חוקרת איראן הקדומה, שבסופן אתם באים ושואלים האם יש ספר או מתי יצא הספר, סוף סוף זה קורה. ואם אתם לא בפייסבוק ולא קרובי משפחה שלי מדרגה ראשונה ושנייה, אז יכול להיות שטרם שמעתם. אז הנה…

אתם מוזמנים להיות שותפים שלי לדרך ולתמוך בקמפיין מימון המונים שהעליתי לרשת ביום ראשון האחרון. תוך קצת פחות מ-60 שעות מההשקה עבר הקמפיין את ה-100%, ומאז הוא תקוע, כי אנשים חושבים ש-100% זה המקסימום. חשוב להבין שבמימון המונים, 100% זה לא המקסימום אלא המינימום. זה מבטיח שהפרויקט יוצא לדרך ושיש כיסוי להוצאת המהדורה הראשונית.

מכיוון שאת כל הפרטים תראו בדף הקמפיין, אני בוחרת להסביר כאן את הווידאו לאלה שתרבות דיגיטלית זרה להם (הווידאו גם יישאר כאן לדראון עולם, גם אחרי שאחליף את הווידאו בדף הפרויקט עצמו).

הווידאו מבוסס על ממים. ממים הם תבניות קבועות שנושאות מטען תרבותי, בפרט תמונות שמשמשות בסיס לבדיחות. אני לא מתכוונת לתת כאן סקירה של כל הממים, הקשריהם וכו', אבל הנה אותו סיפור עם הדמויות המקוריות (את המם של "הילד הזה הוא אני" אני מניחה שכבר זיהיתם):

ספר בעקבות הרצאה לפורים על מגילת אסתר

מם "הילד הזה הוא אני". נראה לי שאתם מכירים.

 

ספר בעקבות הרצאה על מגילת אסתר

קמפיין מימון המונים לצורך הוצאת ספר על מגילת אסתר

One does not simply meme

מגילת אסתר מימון המונים ספר הרצאה פורים

מגילת אסתר מימון המונים ספר הרצאה פורים

מגילת אסתר מימון המונים ספר הרצאה פורים

שימו לב בסרטון שענתי הוסיפה לי גם את הלוגו של ערוץ 4.

קמפיין מימון המונים ספר על מגילת אסתר

קמפיין מימון המונים ספר על מגילת אסתר

מגילת אסתר מימון המונים ספר הרצאה פורים

מם "האיש המעניין ביותר בעולם". תמיד מתחיל ב"לא תמיד אני…" וממשיך ב"אבל כשכן…"

קמפיין מימון המונים ספר על מגילת אסתר

overly attached girlfriend מימון המונים להוצאת ספר על מגילת אסתר

מם החברה האובססיבית

מגילת אסתר ספר הרצאה פורים מימון המונים

 

אח"כ כבר שמתי את הממים המקוריים.

רוצים לקרוא עוד? הנה כל הפוסטים בנושא מגילת אסתר. רוצים לשמוע עוד? כדאי לכם להזמין את ההרצאה דרך קמפיין מימון ההמונים של אסתר – מאחורי המסכה, כי המחירים שם יותר טובים. תמכתם? איזה יופי! הפיצו הלאה למי שעדיין לא שמע ועשוי להתעניין, ותבוא הברכה על ראשיכם.

מהולנד ועד כוש

2 בינואר, 2015

אני פותחת רשמית את עונת הפורים בווידאו של אירוע שהיה בערב גשום וסוער אחד בשנה שעברה בספרייה הלאומית בירושלים. אירוע השקתה של מגילת אסתר מאוירת מהולנד.
לא יודעת מה איתכם, אני נהניתי מכל רגע ומכל אחד מהמשתתפים האחרים, גם על הבמה וגם במטבחון.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני תורמים נדיבים). צרו קשר להזמנת הרצאת העשרה.