מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים

27 במרץ, 2015

לטובת הכלל, מתחילה היום להעלות את ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה.
ההרצאה התקיימה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א (מההרצאה בירושלים, אבוי, אין לי וידאו!)

כמה מילים למי שמחפש מקום להרצאה או להופעה אינטימית בת"א:
אם הקהל שלכם הוא עד 50-60 איש ואתם לא צריכים מקום נגיש לנכים – מקום לשבט זה ה-מקום. המקום פשוט נעים. זה הדבר הראשון שמרגישים כשנכנסים לחדר. היה לי גם נעים לעבוד מול שחף (מקום) ועדן (כיבוד) בתהליך ההזמנה. החנייה בשפע (לפחות בשעות הערב), המחירים ללא השוואה למקומות אחרים בת"א שביררתי בהם – בקיצור, אני יצאתי מרוצה. מאוד. וגם הקהל. וגם נשאר לי תקציב לכיבוד ולעוד הרצאה בירושלים.
מכיוון שהיו לי אורחים דתיים, תיאמתי עם עדן ירקות ופירות חתוכים מיבול נכרי, אבל בד"כ מזמינים קייטרינג או כיבוד טבעוני מ"הבר-קיימא" למטה (טבעוני זה לא אוטומטית כשר. המסעדה עובדת בשבת ולכן אין לה תעודת כשרות), ומותר לאורחים לקנות אוכל במסעדה ולהעלות לאולם.

זהו. ועכשיו – להרצאה!
תודה לעשהאל על הצילום. חיתוך הסרטים הוא לפי גחמותיה הפרטיות של המצלמה שלו (ובין 2 ל-3 התחלפו כרטיסי הזיכרון אז יש כמה דקות רווח).
חלק א' (37:40 דקות)

והנה עופר צ'יזיק מדגמן בגדים של אנשי דת שיעי שאינו מצאצאי הנביא, ושני ספרים מצוינים.

הטוב הרע והעולם - מסע לאיראן הטרום אסלאמית, מגילת אסתר: מאחורי המסכה, עופר צ'יזיק, איש דת שיעי, פורים, אחשוורוש, המן, אסתר, ושתי

עופר צ'יזיק מדגמן בגדי אח'ונד (איש דת) שיעי שאינו מצאצאי הנביא, וספרים מצוינים על איראן.

חלק ב – בשבוע הבא (אבל מי שממש במתח יכול לחפש אותו בעצמו ביו-טיוב).

ותודה לנפתלי בנט

7 במרץ, 2015

נפתלי בנט גם החליט לעזור לי ביח"צ למגילת אסתר: מאחורי המסכה, ופרסם סרטון וידאו שבינתיים ירד מפייסבוק, אבל נשאר
באתר החדשות קוקר

הזדהיתי מאוד עם "מיכלי – די". חוץ מזה לא כל כך הזדהיתי. אבל זה בגלל שאני חוקרת איראן ולא חוקרת יהדות.
דדי שי כתב פוסט יפה וממצה על האי-דיוקים ההיסטוריים (הייתי עדינה) ואפשר לקרוא בהרחבה גם במבוא למגילת אסתר: מאחורי המסכה ובפרק א' של הספר. לכן היום אעשה כאן נהפוך-הוא ואצדיק את בנט.

כלומר לא אומר, חס וחלילה, שהוא מדייק היסטורית, אלא שהדברים שאמר אינם פרי המצאה של מוחו הקודח.  בנט מתבסס על חז"ל, ואני מתבססת על ‏‏פוסט מקיף ומאיר עיניים של צחי טרכטינגוט באתר של ישיבת ההסדר ירוחם.

אז ככה:

בנט אמר שמשתה אחשוורוש נערך לציון שנתיים לכשלון הצהרת כורש ושיבת ציון.

לגבי מיקום משתה אחשוורוש על הרצף ההיסטורי שנתיים אחרי הצהרת כורש – רש"י כותב:

ויהי בימי אחשורוש. מלך פרס היה שמלך תחת כורש לסוף שבעים שנה של גלות בבל :

מלכותו של כורש נמשכה, על פי חז"ל (מסכת מגילה), שלוש שנים מקוטעות בלבד, ומיד אחריו בא אחשוורוש. רש"י (דניאל יא:ב) מביא בשם יוסף בן גוריון (יוסיפון) שהיה מלך נוסף בין כורש לאחשורוש, בשם 'במבישה', וחז"ל התעלמו ממנו באלגנטיות.

אלט-טאב:
מהתיעוד ההיסטורי אנחנו יודעים שכורש מלך מ-559 עד 530 לפנה"ס, כאשר ב-20 השנים הראשונות הוא רק מלך מקומי ב-אנשאן, וב-539 כבש את האזור והקים את האימפריה האח'מנית. בין כורש לאחשוורוש היו שלושה מלכים: בנו של כורש – כמבוג'יה (כנבוזי) ומַגוּ/מֶדִי אחד בשם גאומטה, שהתחזה לבנו השני של כורש – בַּרְדִיַּה, שהוא כנראה במבישה של יוסיפון. קרוב משפחתם דאריוהוש (דריווש) הרג את ברדייה המתחזה, ובנו הוא אחשוורוש. אנחנו יודעים את זה גם מהכתובות שהשאירו המלכים עצמם (בעיקר דריווש), וגם מהרודוטוס.
שיפט-אלט-טאב.

עקרונית אם מניחים שאחשוורוש בא מיד אחרי כורש, אפשר לומר ששנת שלוש למלכו של אחשוורוש היא שנתיים אחרי מלכותו של כורש. כי שנה של מלך מתחילה בניסן. זאת אומרת שאם אחשוורוש עלה לשלטון ב-כ"ט באדר, יומיים אחר כך התחילה השנה השנייה למלכותו, ועוד שנה אחר כך (בעצם שנה ויומיים אחרי המלכתו) התחילה שנת שלוש למלכו. האמת היא שזה אפילו מסתדר עם זמן המלכתו האמיתי – בסוף נובמבר, אבל זה עדיין לא מסתדר ממש עם זה שהצהרת כורש ניתנה בשנה הראשונה, וכמובן לא עם הכרונולוגיה ההיסטורית, אבל זה לא העניין כאן.

הגדרת הצהרת כורש ככישלון אף היא אינה המצאה של בנט. חז"ל לא כל כך מרוצים מכך שכל הצדיקים נשארו בבבל. לא מסיבות כלכליות, אלא כי שם היו מרכזי הלמדנות הגדולים. תהי הסיבה אשר תהיה, ל-ה' לא היה על מי להשרות את שכינתו בבית המקדש ולכן הפרויקט לא צלח. אפשר למצוא דיונים כאלה במסכת יומא ט:ב ובמקומות נוספים (אפשר למצוא את כולם במאמר של טרכטינגוט, שזה ביידיש "חושב טוב").

חז"ל גם אומרים (ברכות ד:א)

"ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא".

והחטא, מפרש רש"י, הוא

"ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון".

כלומר זה שהייתה להם הזדמנות לגאולה והם לא ניצלו אותה. אמנם זה היה מפני שהעדיפו ללמוד תורה, אבל מתברר שחז"ל היו שייכים לזרם הדתי-ציוני כמו בנט – ולא לנטורי קרתא. עקרונית הם היו צריכים לעלות אפילו קצת לפני הצהרת כורש, כי נבואת ירמיהו אמרה שהגלות תהיה פחות משבעים שנה:

כִּי כֹה אָמַר יְהוָה: כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם; וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה (ירמיה כט:י).

אלט-טאב:
בשני הפסוקים האחרונים של ספר דברי הימים נכתב:

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל (דבה"י ב לו:כב-כג)

מה שנכון הוא שכורש כיבד את כל האלים המקומיים, ואפשר חופש פולחן וזכות שיבה לכל עמי האימפריה. ההבדל הוא שלעם ישראל גם נשאר תיעוד, הוא תורגם להמון שפות ויש הרבה אנשים שיכולים לקרוא אותו. בגליל כורש המפורסם כורש מודה בעיקר למרדוךּ, וכותב שהוא בנה מחדש את כל המקדשים החרבים של כל האלים והשיב את עובדי אותם אלים למקומותיהם המקוריים. הוא מבקש מכל האלים שסייע להם להיות מליצי יושר שלו בפני בל, נבו ומרדוך (למי שרוצה נוסח מדויק, הנה תרגום המוזיאון הבריטי).
באשר למרכזים הלמדניים, אין תיעוד למרכזים כאלה בתקופה של אחשוורוש, אבל אין ספק שבבל הייתה מרכז לימודי התורה בתקופה שבה התחבר התלמוד הבבלי, המקבילה פחות או יותר לאימפריה הסאסאנית (האימפריה הפרסית ששלטה באזור במאות 3-7 לספירת הנוצרים).

שיפט אלט-טאב.

בנט אומר,  בהתבססו על הפירושים האלה, שהרקע למגילה לא קשור להמן או לאחשוורוש אלא לכך שהקב"ה רצה לגאול את עם ישראל, ועם ישראל עצמו לא שיתף פעולה. קצת דומה למה שקורה היום לבני כל הדתות והאמונות, אם תשאלו אותי, אבל זו לא דעה אקדמית. לפי חז"ל לא עלו מספיק אנשים רוחניים כדי שהשכינה תשרה, ובפרק ד' בספר עזרא גם נעצרת בניית בית המקדש, אחרי שבימי אחשוורוש כתבו שטנה על ישראל. חז"ל מקשרים את כותבי השטנה לעשרת בני המן שנתלו (היו לו הרבה יותר מעשרה, רק כותבי השטנה נתלו). מסקנה – אחשוורוש עצר את בניית בית המקדש ואז חגג את זה.

קצת ציטוטים מעזרא עצמו:

אֱדַיִן, מִן-דִּי פַּרְשֶׁגֶן נִשְׁתְּוָנָא דִּי אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא, קֱרִי קֳדָם-רְחוּם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא, וּכְנָוָתְהוֹן; אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל-יְהוּדָיֵא, וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל. בֵּאדַיִן, בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית-אֱלָהָא, דִּי, בִּירוּשְׁלֶם; וַהֲוָת, בָּטְלָא, עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין, לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרָס (ד:כג-כד).

למה אחשוורוש אם כתוב מפורשות ארתחשסתא? כי חז"ל מערבבים בין כל המלכים האח'מניים ואומרים שלכולם קראו בכל השמות. כתבתי על זה קצת בתחילת פרק א' של מגילת אסתר: מאחורי המסכה. למעשה המלכים האח'מניים מקפידים לציין את כל השושלת שלהם עד הח'אמניש, וכך קל לדעת שארתחשסתא הראשון היה בנו של אחשוורוש הראשון, הוא אחשוורוש שלנו. איך מסתדרת הכרונולוגיה אם דריווש היה אביו של אחשוורוש? כי גם לבנו של ארתחשסתא קראו דריווש. דריווש השני.

אחד המדרשים שהכי אהבתי אומר שאחשוורוש עצר את בניית בית המקדש כיוון שוושתי "לא היתה מנחת לאחשורוש ליתן רשות לבנות בית המקדש ואומרת לו מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות" (אסתר רבה ה:ב). ולמה אני אוהבת את זה? כי יש כאן רמז לכך שוושתי הייתה חזקה בארמון, וזה מתאים למה שאנחנו יודעים על נשים בחצר האח'מנית באופן כללי (ראו פרקים ז-ח במגילת אסתר: מאחורי המסכה).

בנט קצת מערבב מדרשים, אבל יש גם מדרש שאומר שמשתה אחשוורוש נועד לחגוג את העובדה שהיהודים כבר לא ייגאלו לפי נבואת ירמיה. כי לפי מסכת מגילה הוא קצת דאג שהיהודים ייצאו מתחת ידיו במלאת 70 שנה לגלות בבל, וכשמלאו שבעים השנה, חגג זאת במשתה גדול עם כלים מבית המקדש.

אלט טאב:
אתם יודעים מה כתבו המלכים האח'מניים עצמם על היהודים?
כלום.
אחשוורוש ודריווש מונים את המדינות והעמים שהיו תחת שלטונם. מן הסתם לא את כולם כי זה המון, אבל באף אחת מהרשימות האלה לא מוזכרים יהודים. או עמלקים, אם אנחנו רוצים להיות לגמרי הוגנים.
אתם יודעים מה כותב הרודוטוס על היהודים באימפריה האח'מנית?
שום דבר.
ועל היהודים בכלל?
גם כלום.
הפעם הראשונה שמוזכרים יהודים במקורות איראנים זה רק בפרסית אמצעית, כמה מאות שנים אחרי מותו של אחשוורוש, וגם זה במילים בודדות. כהן הדת כירדיר שהרג מלא אנשים רעי-אמונה מזכיר שהרג גם יהודים, והמלך יזדגרד הראשון היה נשוי לשושן-דח'ת היהודייה. זהו.
אני נורא מצטערת, כנראה לא היינו כאלה חשובים. עכשיו כן, ברור, אנחנו חשובים מאוד. עובדה שכשמוסלמים הורגים מאות מוסלמים העולם מצקצק קלות, אבל אם מעורב יהודי – כקרבן או כתוקף – אז זה יקבל כותרות בכל העולם כאילו היה זה אמריקאי או אירופי. אבל בימים ההם לא היינו מספיק חשובים. בטח לא מספיק כדי לעשות משתה חצי שנה ולחגוג את זה שנבואתו של אחד הנביאים שלנו לא התגשמה ונישאר נתינים באימפריה.
שיפט-אלט-טאב.

 

הקישור בין "לא להשתחוות" ל"לא להתנצל" הוא לגמרי פרשנות של בנט, ואם תשימו לב היטב, בדיוק כשהוא אומר את זה, מיכלי החמודה זורקת לו חול על הראש ולא מתנצלת.

 

הפוסט הזה אינו חלק ממגילת אסתר: מאחורי המסכה, כי הספר פחות מתמקד בחז"ל ויותר בכתבים יווניים ופרסיים בני התקופה. אולי במהדורה המורחבת והמלוטשת בשנה הבאה, ואולי לא (כפי שהתיאוריה ההליוצנטרית לא זכתה אפילו להתייחסות, כדי שאנשים לא יקשרו אותה לשמי. מספיק לי שהזכרתי את תיאוריית האלים העילמים כדי לפסול אותה, וכמעט ציטטו אותי כתימוכין לקיום אלה עילמית שלא קיימת).

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה למסגרות שמשלמות היטב (ולא מתנצלת על זה!). יוצרים קשר פה מימין. ואפשר גם לקנות את הספר מגילת אסתר: מאחורי המסכה (כבר אמרתי?) באינטרנט ובנקודות המכירה המובחרות.

פרס הקדומה מנסה להשמיד את מדינת ישראל!

28 בפברואר, 2015

כל כך קיוויתי בשביל ראש הממשלה שהוציאו את דבריו מהקשרם ושהטעות היא של הכתב. לא בגלל שאני תומכת של ביבי נתניהו. אני חושבת שהוא צייר מוכשר ושחקן בחסד, ומעדיפה שיעשה את הדברים האלה מחוץ לזירה הפוליטית. אבל בכל זאת, לא רציתי להאמין שראש ממשלת ישראל התראיין ברדיו – ועוד ברדיו של חרדים, כאלה שקראו קצת מגילת אסתר, ואומר כאלה שטויות.

אבל סוכנות הידיעות וואללה מביאה את ההקלטה מרדיו קול ברמה, והדברים המביכים האלה אכן נאמרו בקול הדומה מאוד לקולו של ראש הממשלה, בראיון שהמראיין בו פונה אל ראש הממשלה:

אנחנו ערב פורים ואנחנו זוכרים את הניסיונות אז, של פרס, להשמיד את מדינת ישראל, והיום באותה פרס, יש משטר שחורת על דגלו את השמדתה של מדינת היהודים"

כמה וכמה חברים ביקשו את תגובתי לדברים. אז ככה:

תקציר מנהלים  WTF?

תגובה שכל מי שקרא את מגילת אסתר יכול לתת:
אדוני ראש הממשלה, קצת הגזמנו, לא? קודם כול, לא היו ניסיונות ברבים, אפשר אולי לומר שהיה ניסיון אחד, וגם זה לא ממש ניסיון אלא תוכנית שלא יצאה לפועל (מחשבתו הרעה), ולא של פרס אלא של אחד, המן, שלא היה בכלל פרסי אלא אגגי. אגגי כלומר מצאצאי אגג, מלך עמלק. כך אומרים כל הפירושים. עמלק היה נכדו של עשיו. מי שלא מאמין לי שיחפש בבראשית ובדברי הימים, או בספרי מגילת אסתר: מאחורי המסכה בפרק ג.
שנית, התוכנית – שלא הגיעה לכדי ניסיון – לא הייתה להשמיד את מדינת ישראל, ממספר סיבות, שכל אחת לחוד מספיקה: הראשונה שבהן – מדינת ישראל לא הייתה קיימת אז. אז נכון, הייתה פחוות יהודה, שקראה לעצמה יהֻד מדינתא. אבל האם מה שרצה המן הוא להשמיד את פחוות יהודה? באסתר ג:ח כתוב במפורש שלא:

וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ…

מה שהמן רצה לעשות הוא להשמיד את היהודים אשר בכל מדינות המלך. את העם, לא את המדינה.

בנוסף לכך, ראש הממשלה שכח כמה דברים. אני מציעה לו לקרוא את ספרי עזרא ונחמיה ולהיזכר מי אפשר את שיבת עם ישראל לארצו (אם אנחנו בקטע אנכרוניסטי – את הקמת "מדינת ישראל") ואת בניית בית המקדש השני. מכיוון שראש הממשלה עסוק כרגע בליטוש נאומו לקונגרס ואין לו זמן לבדוק דברים כאלה – אני אגלה לו: כורש ודריווש. סבא של אחשוורוש (מצד אמא) ואבא של אחשוורוש בהתאמה (הנה אילן היוחסין מתוך המבוא של מגילת אסתר: מאחורי המסכה, ויש גם הסבר על המשפחה בפרק א').

השושלת האח'מנית, מתוך: מגילת אסתר: מאחורי המסכה. קליק להגדלה

השושלת האח'מנית, מתוך הספר "מגילת אסתר: מאחורי המסכה".

עדיין לא מאמין לי שמצב היהודים היה טוב? קרא היטב את פרקים ח-ט במגילת אסתר. הנה מספר פסוקים להנאתך. לפי פסוקים אלה אחשוורוש די רומם את היהודים (אם כי בהתחלה הוא כנראה לא ידע בכלל מי הם).

מתוך "מגילת אסתר: מאחורי המסכה". צילום: עומר בלכר. קליק להגדלה.

מתוך הספר "מגילת אסתר: מאחורי המסכה". צילום: עומר בלכר. קליק להגדלה

אדוני ראש הממשלה, אל תקרא עדיין את הפרשנות לפרק ט', כי היא שייכת לחלק השלישי של הפוסט.

רציתי גם לומר משהו על זה שגם אחרי שהיה ברור שאף אחד לא הולך לנסות להרוג אותם הם הרגו 75,810 איש, אבל אז נזכרתי שהדבר החשוב ביותר הוא החיים עצמם.

הייתכן שראש הממשלה חושב שמאזינים חרדים לא מכירים את המגילה ולא יבינו שהוא מחרטט להם בשכל?
הרי שום דבר ממה שכתבתי עד כה לא מצריך הבנה עמוקה באיראן. זה הכול קריאה בתנ"ך (אולי לא "פחוות יהודה", אבל כל השאר).

ועכשיו תגובתי כמומחית לאיראן בימים ההם ובזמן הזה:

נתחיל דווקא מהסוף, כי זה מה שהכי חשוב לחבריי האיראנים.

אותה פרס?
סירייסלי?

הלוואי שזו הייתה אותה פרס. אתה אמור לדעת, כי גם אמרת את זה בראיונות וקיבלת שבחים מאיראנים לאומנים ברשתות החברתיות: אתה המנהיג היחיד בעולם שהבחין בראיון לרשתות טלוויזיה בינלאומיות בין איראן לבין הרפובליקה האסלאמית (כמובן, מכיוון שאמרת שאסור להם ללבוש ג'ינס אז היו יותר תגובות על השטות הזאת – שהייתה נכונה בשנות ה-80 אבל כבר מזמן לא – מאשר על ההבחנה הנכונה והיפה בין איראן לבין הרפובליקה האסלאמית).  בוא נתחיל עם זה שבתוך המדינה מעולם לא קראו לה פרס אלא תמיד איראן, אבל רק מ-1935 התחילו לקרוא לה איראן גם במערב. אז לא נורא שאתה מתבלבל וקורא לה בשם הקודם (פרס היא שם של מחוז אחד באיראן, ומכיוון שמשם היה מרכז השלטון, זאת החזית שראה המערב וכך גם קרא לכל איראן. יש מפה של האימפריה האח'מנית במבוא של מגילת אסתר: מאחורי המסכה, אני ממליצה לך לרכוש את הספר ולעלעל בו קצת). אבל לא משנה מה שם המדינה – זו כבר מזמן מזמן לא אותה מדינה! הלוואי שהייתה! איראנים רבים כיום מתייחסים לשלטון שם כאל "הכיבוש הערבי השני", ומתגעגעים לפרס של אז.
בפרק י' של מגילת אסתר: מאחורי המסכה אני מדברת על זה קצת אז אני לא רוצה לספיילר לך, אבל הנה וידאו מנורוז (ראש השנה הפרסי, זה עוד מעט) בקברו של כורש הגדול. המשטר מאוד לא מעודד את זה, בלשון המעטה, אבל אנשים עושים את המאמץ ומגיעים למקום הזה, באמצע שומקום, באלפיהם. הם שרים שירי אהבה לאיראן וסיסמאות לאומניות כמו "לא עזה, לא לבנון, נשמתי קודש לאיראן".

נו טוב, אולי אתה מזלזל במאזיניך החרדים ומפשט להם את הנושא עד דק ולא מדויק, כדי שהם יוכלו להבין מה אתה אומר גם בלי לימודי ליב"ה.

כמומחית לאיראן של אז, אני יכולה לגלות לך סוד: קראתי את אחשוורוש במקור, וגם את המלכים האח'מניים האחרים. קראתי גם קצת מה שכתבו ההיסטוריונים היווניים על אחשוורוש ועל תקופתו. זה סוד ממש סודי, אז אל תגלה לאף אחד: היהודים לא עניינו אף אחד ולא היו אישיו. הם לא מוזכרים בשום מקור איראני עד כהן הדת האכזרי כִּירְדִיר (מאה 3 לספירה. סיפור פורים מתרחש במאה ה-5 לפנה"ס). נכון שכירדיר מזכיר שהוא הרג יהודים, אבל הוא מזכיר אותם בין עמים רבים אחרים שהוא הרג. לא מיוחד. וגם לא מדינה. בטח לא מדינת ישראל.

אבל אתה יודע מה הכי מצחיק? הסימטריה. תקרא את הפוסט הזה על הפגנת הסטודנטים מהבסיג' מול קבר מרדכי ואסתר באיראן. גם עליה אני מספרת לאורך הספר מגילת אסתר: מאחורי המסכה. הם קוראים למגילת אסתר "שואת 77,000 האיראנים", ומספרים שאנחנו רצינו להשמיד אותם. בדיוק כמו עכשיו!

אני עדיין מקווה שזו הייתה סאטירה טובה או משהו דומה. בבקשה תגידו לי שזאת סאטירה ממש טובה וחיקוי ממש טוב של ראש הממשלה!

רוצה לקרוא עוד? ספרי מגילת אסתר: מאחורי המסכה לא יהיה על המדפים, לפחות לא ברשתות הגדולות. אתה יכול לרכוש אותו דרך האתר. אם תרכוש עד מחר (יום ראשון 1.3.2015) בערב, יש סיכוי שתקבל אותו עד הבית בשני אחה"צ או בדואר בשלישי. רוצה לשמוע עוד? הזמן אותי להרצאת העשרה אצלך בבית. הנה הצור קשר כאן מימין. אני עולה פחות מגלידת פיסטוק (מילה פרסית, לפי ה-ק' בסוף אפשר לדעת שהיא עברה לעברית דרך ערבית) לחודש.
(הפסקה האחרונה נכתבה בלשון אדוני ראש הממשלה, אבל מתייחסת לכל קוראי הבלוג וידידיו). 

הספר שכולם חיכו לו

25 בינואר, 2015

אחרי שנים רבות של הרצאות על מגילת אסתר מזווית של חוקרת איראן הקדומה, שבסופן אתם באים ושואלים האם יש ספר או מתי יצא הספר, סוף סוף זה קורה. ואם אתם לא בפייסבוק ולא קרובי משפחה שלי מדרגה ראשונה ושנייה, אז יכול להיות שטרם שמעתם. אז הנה…

אתם מוזמנים להיות שותפים שלי לדרך ולתמוך בקמפיין מימון המונים שהעליתי לרשת ביום ראשון האחרון. תוך קצת פחות מ-60 שעות מההשקה עבר הקמפיין את ה-100%, ומאז הוא תקוע, כי אנשים חושבים ש-100% זה המקסימום. חשוב להבין שבמימון המונים, 100% זה לא המקסימום אלא המינימום. זה מבטיח שהפרויקט יוצא לדרך ושיש כיסוי להוצאת המהדורה הראשונית.

מכיוון שאת כל הפרטים תראו בדף הקמפיין, אני בוחרת להסביר כאן את הווידאו לאלה שתרבות דיגיטלית זרה להם (הווידאו גם יישאר כאן לדראון עולם, גם אחרי שאחליף את הווידאו בדף הפרויקט עצמו).

הווידאו מבוסס על ממים. ממים הם תבניות קבועות שנושאות מטען תרבותי, בפרט תמונות שמשמשות בסיס לבדיחות. אני לא מתכוונת לתת כאן סקירה של כל הממים, הקשריהם וכו', אבל הנה אותו סיפור עם הדמויות המקוריות (את המם של "הילד הזה הוא אני" אני מניחה שכבר זיהיתם):

ספר בעקבות הרצאה לפורים על מגילת אסתר

מם "הילד הזה הוא אני". נראה לי שאתם מכירים.

 

ספר בעקבות הרצאה על מגילת אסתר

קמפיין מימון המונים לצורך הוצאת ספר על מגילת אסתר

One does not simply meme

מגילת אסתר מימון המונים ספר הרצאה פורים

מגילת אסתר מימון המונים ספר הרצאה פורים

מגילת אסתר מימון המונים ספר הרצאה פורים

שימו לב בסרטון שענתי הוסיפה לי גם את הלוגו של ערוץ 4.

קמפיין מימון המונים ספר על מגילת אסתר

קמפיין מימון המונים ספר על מגילת אסתר

מגילת אסתר מימון המונים ספר הרצאה פורים

מם "האיש המעניין ביותר בעולם". תמיד מתחיל ב"לא תמיד אני…" וממשיך ב"אבל כשכן…"

קמפיין מימון המונים ספר על מגילת אסתר

overly attached girlfriend מימון המונים להוצאת ספר על מגילת אסתר

מם החברה האובססיבית

מגילת אסתר ספר הרצאה פורים מימון המונים

 

אח"כ כבר שמתי את הממים המקוריים.

רוצים לקרוא עוד? הנה כל הפוסטים בנושא מגילת אסתר. רוצים לשמוע עוד? כדאי לכם להזמין את ההרצאה דרך קמפיין מימון ההמונים של אסתר – מאחורי המסכה, כי המחירים שם יותר טובים. תמכתם? איזה יופי! הפיצו הלאה למי שעדיין לא שמע ועשוי להתעניין, ותבוא הברכה על ראשיכם.

מהולנד ועד כוש

2 בינואר, 2015

אני פותחת רשמית את עונת הפורים בווידאו של אירוע שהיה בערב גשום וסוער אחד בשנה שעברה בספרייה הלאומית בירושלים. אירוע השקתה של מגילת אסתר מאוירת מהולנד.
לא יודעת מה איתכם, אני נהניתי מכל רגע ומכל אחד מהמשתתפים האחרים, גם על הבמה וגם במטבחון.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני תורמים נדיבים). צרו קשר להזמנת הרצאת העשרה.

אטימולוגיה עממית – הרצאה מהבוידעם

9 ביולי, 2014

יו, פתאום גיליתי את זה. מתברר שזה אחד הנצפים שלי (כי זה של אסף ואהוד).

איזה כיף להיזכר!

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני כיף). צרו קשר להזמנת הרצאת העשרה.

 

כֵּיצַד נִקְרָא בִּמְסִבַּת הַסִּיּוּם

25 ביוני, 2014

תקציר מנהלים:
ו' החיבור נהגית בשורוק (U) לפני שווא ולפני אותיות בומפ.
ל' היא לא אות בומפ.
אותיות השימוש כ-ל-ב נהגות בחיריק לפני שווא.
חיריק ≠ שווא (ראו חוקי ו' החיבור).
מילות היחס בעברית אינן מוטעמות.
כשמילת היחס מתייחס ליותר מדבר אחד, חוזרים עליה.
הטעם העיקרי במשפט הוא על הפועל.
לא על נושאי הפעלים.
בניין הִפעיל. בחיריק.

אמש נערכה מסיבת הסיום של כיתות ו' בבית הספר של ענתי. האוויר היה רווי אהבה, תודות והכרת טובה, בתוך הצוות, בין הצוות לבין הילדים לבין הוועד (בית ספרי ושכבתי) לבין ראש העיר, הרבה התרגשות שהילדים שלנו מסיימים ו', וחידושי טכנולוגיה שלא היו בזמננו – כל ההורים יכלו לראות את ההצגה כי רובה הייתה בווידאו על מסכים גדולים (אילו היו מוותרים על התאורה המהבהבת שכמעט גרמה לי התקף אפילפטי, החלק הזה היה יכול להיות מושלם). אפילו הריקודים בין לבין היו הרבה יותר מעניינים ממה שציפיתי, גם כשענתי לא השתתפה בהם.
לפני ההצגה היו נאומים וברכות בפורום שכבתי (כשעה), ואחריה בפורום כיתתי (כחצי שעה). רוב הדוברים הקפידו להגות ו' שרוקה (u) לפני האות ל', ואני ביליתי את רוב השעתיים האלה ברטינות חרישיות מסוג "וְלִכְבוֹד", "וְלִגְבֶרֶת". הילדים, שקיבלו הוראה "תחשבו שהקהל הוא עולה חדש ותדברו לאט", הקפידו להטעים את כל מילות היחס.

אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לכתוב כאן קובץ הוראות קצרצר, כולל הסברים. משרד החינוך, מוסדותיו, מנהלים ומורים – אנא השתמשו בו. כמו בכל התכנים בבלוג שלי, אין צורך לבקש רשות, רק לתת קרדיט וקישור. קרייני גל"צ ושדרניו – החלק על "ל' היא לא אות בומפ" הוא גם בשבילכם.

ו' החיבור:

הניקוד הרגיל של ו' החיבור הוא שווא (e). במקרים של חוסר ודאות, חזרו למקור.

ו' החיבור תנוקד בשורוק (וּ – u) לפני אותיות בומפ, כי אותיות בומפ הן שפתיות (בטאו אותן ושימו לב שהשפתיים משתתפות בהפקת העיצור, לעומת עיצורים אחרים, שבהם משתתפים איברים אחרים בפה – שיניים, לשון, לוע). וּבית הספר, וּמנהלת בית הספר, וּוֶרֶד, וּפתיחת שנת הלימודים.

ו' החיבור תנוקד בשורוק גם לפני שווא בכל אות (למעט י', אבל זה בפסקה הבאה):
וּגְברת, וּלְדבר, וּלְהזמין, וּלְהִזָּהֵר, וּלְהתרגש.
זה אומר שאם זו לא אות בומפ (ולא י') והיא אינה מנוקדת בשווא – ו' החיבור נשארת בשווא!
וְלִגברת, וְלִפתוח, ‏‏וְלִכבוד.
הסיבה שאני נותנת דוגמות ב-ל' היא שזוהי האות שנוטים לשגות בה הכי הרבה. מן הסתם כי בכל הבניינים חוץ מבניין פעל (קל) שמות הפועל מתחילים ב-ל' שוואית והם כל כך נפוצים, עד שֶׁמּוֹרים, מנהלים וקריינים נוטים לנקוט תיקון יתר, או יישור פרדיגמה, וְלִשכוח שלא בכל המקרים יש צורך ב-ו' שרוקה.

כאשר ו' החיבור מופיעה לפני י' שוואית, נוצר חיריק מלא. במילים אחרות, ה-י' הופכת לתנועה של ה-ו': וִירושלים, וִיהודה בן חמו.

אותיות השימוש כ-ל-ב:

מה שמשותף לאותיות השימוש וכלב הוא שהניקוד הבסיסי שלהן הוא שווא, ואין אחריהן דגש (קו מעל האות = אות רפֿה. אין בה דגש): בְּפֿוֹעל, לְבָֿנים וּלְבָֿנוֹת, ככֹֿל הילדים. שימו לב ש-ו' החיבור לפני "לבנות" שרוקה, כי ה-ל' בשווא.
אם המילה שאחריהן מיודעת, הן מקבלות את תנועת ה' היידוע וגם את הדגש שלה: בַּפּוֹעַל, לַבָּנים וְלַבָּנות, כַּכָּתוב. כאן ו' החיבור לפני "לבנות" שוואית, כי ה-ל' מנוקדת בפתח.

לפני שווא, אותיות כלב מנוקדות בחיריק: כִּתְמול-שלשום, בִּבְרכה, לִגְברת, לִכְבוד (ולכן גם לִשְמור). מאחר שחיריק אינו שווא, ו' החיבור במקרים האלה תהיה שוואית ("רגילה"): וְכִתְמול שלשום, וּבִבְרכה, וְלִגְברת, וְלִכְבוד.

אם אנחנו כבר באותיות שימוש, בואו נעשה סדר מהיר גם באותיות מה (ש' לא עושה בעיות, אז נדלג עליה).
מ' השימוש מנוקדת בחיריק ואחריו דגש: מִבּית הספר, מִכּאן, מִפּתיחת שנת הלימודים.
אם היא באה לפני אות גרונית (האח רע), היא מנוקדת בצירה (e): מֵארץ ישראל, מֵהיום, מֵחדש, מֵראש, מֵעירנו.

ה' הידיעה מנוקדת בד"כ בפתח ואחריו דגש. מאחר שקמץ ופתח נשמעים אותו דבר בימינו, לא אלאה אתכם בכל חוקי הגרוניות אלא רק בחוקי ה-e. כשיש ח' קמוצה (כולל קמץ קטן וחטף קמץ: הֶחֳרָפִים = hekhorafim למי שמתעקש לדבר סופר-נכון), וכשיש ה' או ע' קמוצות ובלתי מוטעמות: הָהר, אבל הֶהָרים. הָעיר, אבל הֶעָרים.

הטעמת מילות יחס:

הטעמה בלתי טבעית היא אחד הדברים המחרפנים ביותר בקריאה בטקסים בבית הספר. זה נשמע ככה: אני מתכבד, להזמין לבמה, את המנהלת, הגברת אורית ליבוביץ'. או בשירים האלה שכותבים להם, שהם קוראים בהטעמה של מילה ראשונה מכל זוג, עם פאוזה אחרי הזוג. לאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!

אז קודם כול: כל כללי ההטעמה (וחוסר ההטעמה) תקפים כל עוד אין הדגשה. מובן שאפשר להטעים את מילת היחס או את אות השימוש אם אני רוצה להדגיש שהלכתי לְבֿית הספר (ולא מִבּית הספר), או אם אורית היא המנהלת ב-הא הידיעה, או אם אני באדום (ולא רמי חרובי).

עדיין לא שמעתי אותיות שימוש מוטעמות, אבל למקרה שמישהו חשב לעשות זאת – בבקשה לא. גם אותיות השימוש וגם מילות היחס הנפרדות הן פרוקליטיות, כלומר אין להן הטעמה משלהן ומבחינת הטעמה הן "נשענות קדימה" על המילה שאחריהן: (אני מתכבד להזמין) את המנהלת שתדבר אל התלמידים על העתיד. מילות היחס עצמן לא מוטעמות. סבבה? סבבה.
(שמעתי צעירים מדברים. כך מסיימים היום טיעונים והוראות).

אגב, הדרך הטובה ביותר לזכור את זה הוא לחשוב איך ואיפה הייתם מטעימים בשיחה טבעית, אילו לא הייתם קוראים מהדף.

טעם המשפט:

טעם המשפט הוא ההברה המוטעמת ביותר במשפט. לכל מילה (או צמד מילים) יש הטעמה, אבל תמיד יש מילה אחרת מוטעמת יותר מהשאר. בדרך כלל זה הפועל (או הנשוא השמני). בעבר ובעתיד זו פחות בעיה בעברית, כי לרוב מוותרים על כינוי הגוף. בהווה בטקסים זה נשמע כך: בערב זה, אנו חוגגים, את סיומן, של שש שנים. זוגות זוגות, ברובם אחד מילה אחת מוטעמת, לא תמיד זו שטבעי להטעים. עכשיו נסו לקרוא את זה רגיל, כאילו זה חלק משיחה נורמלית במשלב קצת גבוה.
הטעם העיקרי במשפט הוא על הפועל: חוגגים. והמשפט כולו (טעם משני במודגש, טעם המשפט במודגש אדום. יש הבדלים גם בין הטעמים המשניים. אולי בפוסט אחר):
בערב זה אנו חוגגים את סיומן של שש שנים.
אני מתכבדת להזמין לבמה את מנהלת בית הספר.
ואם זה אמור להיות שיר ומתחרז, אז זה בכל מקרה מאולץ, אבל עדיין אפשר לקרוא טבעי יותר:
בערב זה אנו חוגגים / את סיומן של שש שנים.

שורה תחתונה: לא להטעים את כינוי הגוף, אלא אם כן זה לצורכי הדגשה. סבבה? סבבה.

בניין הפעיל:

זה אמנם לא היה בטקס אתמול (או שהיה אבל לא שמתי לב מרוב ענייני הטעמה ו-וּלִכבוד), אבל באחד מטקסי יום הזיכרון לא יכולתי לרוות נחת מבתי השרה במקהלה, כי הם שרו (וכן בפלייבק שהקליטו) – שדה זהב דעך באופל ואֶדליק נרות חצב.
גם כשאני מלמדת תלמידים בוגרים יותר את חוקי הכתיב חסר הניקוד, הם לא מבינים למה זה מיוחד שב-*הֶזמין אין י' בהברה הראשונה. תמיד מפתיע אותם לשמוע שזה אמור להיות הִזמין.
על ה-ה' כבר ויתרנו מזמן. כל עוד הם לא מבטאים אותה כ-א' (עיצור סדקי) אלא סתם כשינוי תנועה ללא עיצור, אני עוד יכולה להתגבר. עם שינויים בשפה אין מה לעשות, אבל לפחות בטקסים ובשירה אנחנו מנסים להיות נורמטיביים, אז בבקשה: תנועת הבניין היא i: הִפעיל, הִדליק, הִזמין.
מתי לא? כשיש אות גרונית (לא כולל ר'): הֶאֱזין, הֶחוויר, הֶחשיב, הֶעֱביר.

וטיפ לסיום: 

גם בהרצאות, גם בנאומים, גם בהנחיית טקסים: דמיינו שזאת שיחה רגילה, טבעית.

הטעימו במקומות הטבעיים לכם בדיבור, ולא במקומות שנראים לכם חגיגיים או רשמיים.

כמו כן, אם אתם לא בטוחים לגבי ניקוד אותיות השימוש – חזרו לכלל הבסיסי ואל תנסו לדבר גבוה.

תיקון יתר הוא השגיאה הגרועה ביותר. מבחינה חינוכית – זה נשמע יותר "נכון", ולכן הילדים יחשבו שכך נכון, ומבחינה בלשנית – טוב, מבחינה בלשנית אנחנו לא אומרים גרוע ולא אומרים שגיאה, אבל זה לא חלק מדיבור טבעי. לכן עדיף לשגות בדיבור טבעי מאשר לשגות בתיקוני יתר. עדיף לומר וְלְגְברת (velegveret) מאשר וּלִגברת. אם נשמע לכם מוזר לומר וּבְכַלְכָּלָה, אמרו וְבְּכַּלְכָּלָה. זה לא נכון, אבל זו לפחות "שגיאה" טבעית.

הנאומים שהכי אהבתי אתמול (ואין לי מושג מה הם אמרו. הקשבתי רק לעברית) היו של המורה ברכה בפורום הכיתתי ושל ראש העיר, מר יהודה בן חמו (טעם עיקרי על "דה", טעם משני על "מר" ו"ח"), כי הם פשוט דיברו טבעי בלי לקרוא מהנייר, בלי להתאמץ לדבר נכון ולכן גם בלי תיקוני יתר.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מסיבות). צרו קשר להזמנת הרצאת העשרה.

עדכונים:
תודה לרפי מוזס על הערותיו.
תודה ליובל פינטר על הקישור לפוסט המועיל והעוד יותר מפורט על אותיות השימוש.

My teaching philosophy

12 במאי, 2014

זאת פילוסופיית ההוראה שלי, כפי ששלחתי עם מועמדות למשרה מסוימת. זה גרם לי לעבור את הסינון הראשוני ולהגיע לשלב הראיון, עדיין לא ידוע אם המשרה שלי או שהיה מישהו עוד יותר תותח ממני. בכל אופן, אם כבר כתבתי אז שווה לחלוק גם אתכם.

תקציר מנהלים: לימודי שפה צריכים להיות כיף, והתלמיד צריך לגלות יותר מאשר ללמוד.
כמו כן, המורה אינו חף מטעויות.

Statement of Teaching Philosophy – Persian teaching
Thamar E. Gindin, PhD.

In Sanskrit literature, the study of Sanskrit language is one of the most difficult tasks in existence, but there is a shortcut: Sometimes, the student only has to realize he already knows Sanskrit from a past life, tap into a dormant memory.

I don't expect my students to know or remember Persian from a past life, but my main goal is to make their experience – as much as possible – one of learning rather than studying; discovering rather than being taught; understanding rather than memorizing.

In almost each one of my classes, there's a part of self-discovery. E.g. on the first class we start with a simple dialog (my name is… what's your name? what's his name? what are their names etc.), then they listen to a similar dialogue, see it written, and analyze the language by themselves: how the letters sound, place and stress of the different components of the sentence; after learning the declined copula, they define the structure (stem + person suffix) themselves, and for "to have" I give them the declined verbs in random order for them to sort; for the perfect subjunctive they get a text abounding in this form, and define it themselves (name and meaning) by its structure.

When teaching a language for beginners, I strive to be as normative as possible, as long as the normative forms are natural. In Persian I adhere to the farhangestān (Persian academy) rules, except when unnatural, e.g. glide consonants for the short copula after ā and u. As we advance, I take a descriptive (what there is) rather than a normative (what should be) approach.

It's important for me to teach students the real, natural language. On the first semester making up or modifying texts is inevitable, but starting from the second semester I give them real texts from the web or sentences I've heard from natural speakers in natural speech (i.e. not examples they gave me but things that came up in conversation). When I do make up sentences or stories (I write my own comic strips), I verify the text with up to 4 native speakers, depending on the complexity of the text.

In language learning, there's an inevitable memorization portion: person suffixes, glide consonants, vocabulary etc. For these, my goal is to make it as pleasurable as possible using songs and games – e.g. Ali Akbar-e Badbakht (Poor Ali Akbar), a small teddy bear that I bring to class for the students to throw at each other while declining verbs or adding possessive suffixes to nouns.

I like using slang or – if the environment allows and with the consent of all the students – "dirty" words to explain phenomena. As a linguist, for me these words are not dirty, they're just as legitimate as straitlaced words – and certainly more interesting. The phonological and morphological phenomena are the same, but because it's funnier and a bit embarrassing, they remember the paradigm better. For word formation and structure, I give them slang or funny words to analyze and define (e.g. the noun of action khoddāfpendāri "considering oneself hot" and their favorite present participle – gušpākkon – Q-tip).

There is also a neurological justification: first, the more neurological paths lead to a piece of information, the easier it is to retrieve it. Secondly, emotional reaction causes the brain to secrete a specific kind of adrenaline which enhances memory. This is why you remember what you did on September 11th 2001, but probably have no recollection of October 11th of the same year.

The other day I gave my 12 year old daughter a short Persian class as we were walking down the street. I taught her a song that she can sing to her baby brother. It's a song I made up with three present-tense verbs in the 2nd sg. I told her the meaning, and we discussed the verbs. She found them on her own – three words with similar structure. She found out the verbs come at the end of the sentence. She noticed they all start with mi- and end in -i. I gave these parts names and explained their function. Then I taught her to decline the verbs in all other persons, and in order for it to be more memorable, I had her decline the slang verbs for "to pass wind (loudly)", "to pass wind (silently)", and "to defecate".

Another way to minimize memorization is by emphasizing word formation. This way, not only do my students avoid memorizing, they don't even consider some words as vocabulary items. E.g. on one of the texts we had the verb sarpiči kard, which the students have never seen before. They do, however, know the noun sar "head" and the verb pičidan "to turn, twist". By the structure of sarpiči they realized the literal meaning was "she turned her head", and with the context, they understood it meant "to refuse".

Another purpose, not directly related to language teaching, is "infecting" them with my love for the culture. When I taught Sanskrit, I used to tell my students mythological tales on various grammatical subjects and had an Indian-food party every year. When I taught Hebrew in Hamburg, we had a Kabbalat Shabbat with the Israeli students. In teaching Persian, we use Taarof in class (e.g. when asking to go to the little Iranist's room) and I invite all the students for a Nowruz (Persian New Year) party with Persian food and a lecture. I show my students that there are people on the other side, even if their regime is now "The enemy". I do that by selecting texts that would demonstrate different sectors of Iranian society and identity: from poetry – both protesting and "benign", to Fars News, Keyhan and Asr-e Iran on one hand, and Radio Farda, Facebook and blogs on the other hand. I strive to refresh my texts every year so as to keep up with current affairs and keep my students – as well as myself – interested and up to date.

In the 21st century, oral and audio skills are no less important than literacy skills. Many of the sources available online include audio. Oral skills are important more for extra-academic purposes: I want my students to talk with Iranians and encourage them to find VC partners on Facebook (sometimes I'm the go-between), though I advise them not to talk about politics. I strive to teach my classes in Persian. With the very advanced students, I end every class with a 10 minute "lecture" by one of the students on a topic of their choice. It comes out quite interesting – we learn about each other's interests – from bats (the animal) to cardiology, and of course allows the students to practice their oral skills.

In our day and age, typing is more relevant than handwriting. This is why on the first class I teach how to install a Persian keyboard, and give typing exercises. Ideally, all assignments have to be submitted typed (preferably digitally – it's better for the environment and for me to keep record). I don't ban paper dictionaries, but don't encourage their use either. The first class of the second semester is dedicated to online and CD dictionaries.

One of the major challenges in a diverse classroom is "not leaving wounded soldiers in the battlefield" on one hand, but not on the expense of the brighter students on the other hand. For weaker students, I offer more exercises, and once in a while I hold a boost-up class for students who need it, with a smaller group, no A or B students allowed, so the weaker students feel more comfortable to ask until they understand. There I also use more slang and dirty words, if the environment allows (this year I had too many religious students and used only mild slang). At the same time I allow the fast learners to rush forward in the book on the first year, I supply them easy-Persian books with audio and exercises (from Iran Language Institute) to do on their spare time, and later translate articles and stories they find on their own. They submit their translations and exercises for me to check and make sure they rush forward in the right direction and don't go astray.

Lastly, I see myself not only as a teacher but also as an educator. The most important thing is to teach my students to think for themselves. They have to know neither I nor any other teacher is infallible. I encourage them to make up new explanations, mnemonics and examples, which I use later with the next generation of students (e.g. from my last course – the difference between subjunctive and indicative moods is the difference between job positions and police "wanted" ads). More importantly, I encourage them to challenge everything I say, find flaws in the theory or offer their own views. My last words on every living-language course are these: "Language is a living being. A language that doesn't change is a dead one. If you see interesting examples of phenomena we've learned – please send them to me to show the next generation. If you find examples contradicting what we've learned here – by all means send them to me. Maybe you've just detected a change or a flaw".

רוצים להיות תלמידים שלי? הנה ההזדמנות שלכם: קורס קיץ מרוכז בפרסית.

شادباش نوروزی یک دانشجوی اسراییلی

21 במרץ, 2014

תלמיד שלי כתב, אני רק תרגמתי בעזרתו האדיבה של בפומט (זה המקור העברי). מפיצה ברשות, אך ללא שם התלמיד הביישן.
אמנם אני מלמדת בעיקר שפה, אבל אני משתמשת בטקסטים כדי להמחיש לתלמידים שאיראן אינה אויבת של ישראל. לאיראן ולישראל יש אויב משותף ששמו הרפובליקה האסלאמית (ויש שיאמרו – יש אויב משותף ששמו אינטרסים בינלאומיים שאינם מעוניינים באנשים אלא בהון ובשררה). ברכות נורוז כאלה גורמות לי להרגיש שהצלחתי.

یکی از دانشجویان گرامی دیروز به عبری نوشته، من ترجمه میکنم:
امروز در ایران نوروز 1393 – سال نو ایرانی را – جشن می گیرند. درست در چند ساعت آینده میلیون ها شهروند ایرانی با خانواده های خود دیدار می کنند، می خورند و می آشامند، آواز می خوانند و به همدیگر مهر می ورزند. دور سفره های هفت سین در هزاران خانه، آدم ها به همراه خانواده ها و دوستانشان می نشینند – کسانی که برای هم گرامی هستند، گرد هم می آیند برای گرامیداشت سنتِ باستانیِ یک قوم شگفت انگیز. من با ایشان هیچ وقت همسخن نشده ام و در نتیجه در جشن هایشان شرکت نکرده ام، اما یقین دارم و مطمئنم که در بیشتر خانه ها هیچ برنامه هسته ای و هیچ توطئۀ توسعۀ امپریالیستی وجود نخواهد داشت، مگر تنها آرزوهای مشترک برای شادی و خوشحالی و زندگی بهتر.
کمتر از ماهی دیگر ما هم پای سفره های پسح (عید پاک) خواهیم نشست – و مانند ایشان، ما هم بخوریم و بیاشامیم، آواز بخوانیم و به هم دیگر مهر بورزیم. ما هم یک سنت باستانی یک قوم شگفت انگیز را گرامی خواهیم داشت، و مانند آنها سر بیشتر سفره هایمان غالباً آرزوهای مشترک برای شادی و خوشحالی و زندگی خوب خواهد بود، و نه حیله های «یک دشمن صهیونیستی».
شاید بگویید حرف هایم پیش پا افتاده است و نیز خودم را ساده لوح بنامید. ولی من این باور را انتخاب می کنم که دشمن تنها در ذهن است – هم در ذهن هر یک از ما، و هم در ذهن مجازی که کشورهای ما را رهبری می کند.
بزرگ ترین ترس آنان این است که در واقع و به حقیقت، ما به همین سادگی چنین شبیه به هم هستیم…
ای کاش که همه ما – اسراییلی ها و ایرانیان – همراه هم نوروز پیروز و خجسته داشته باشیم.

Hebrew-Persian Nowruz Greeting by Ars Luminis. www.arsluminis.com

Nowruz piruz. Ars Luminis, cc-by-nc-sa – click for link

היום חוגגים באיראן את הנורוז של שנת 1393 – ראש השנה הפרסי. ממש בשעות הקרובות ייפגשו מיליוני אזרחים איראנים עם בני משפחותיהם, יסעדו, ישירו, ויאהבו. סביב שולחנות הנורוז באלפי בתים ישבו בני אדם, משפחות וחברים – אנשים יקרים זה לזה שמתאגדים ביחד כדי לציין מסורת ארוכת שנים של עם מופלא. מעולם לא דיברתי איתם, ובטח שלא השתתפתי בחגיגות שלהם – אך אני סמוך ובטוח שברוב הבתים לא יהיו תוכניות גרעין זדוניות או מזימות השתלטות אימפריאליסטיות, אלא רק שאיפות משותפות לאושר ולחיים טובים יותר.
בעוד פחות מחודש מהיום נסב אנחנו לשולחן הפסח – וכמוהם, גם אנחנו נסעד, נשיר, ונאהב. גם אנחנו נציין מסורת ארוכת שנים של עם מופלא, וכמוהם, גם על רוב שולחנותינו יהיו בעיקר שאיפות משותפות לאושר ולחיים טובים, ולא קנוניות של "אויב ציוני".
קראו לי נדוש, ואולי אף תמים – אך אני בוחר להאמין שהאויב הוא רק בראש – הן הפיסי של כל אחד מאיתנו, והן זה הוירטואלי שמוביל את המדינות שלנו.
הפחד הכי גדול שלהם הוא העובדה שבעצם, בבסיס, אנחנו פשוט כל כך דומים…
מי ייתן שיהיה לכולנו – ישראלים ואיראניים כאחד – נורוז שמח ומאושר.

רוצים גם להיות תלמידים שלי? יש לכם הזדמנות! ב-13.7 ייפתח באוניברסיטת חיפה קורס קיץ אינטנסיבי ללימוד השפה הפרסית. חודשיים וקצת אני לא יוצאת לכם מהוורידים, בסוף אתם יודעים פרסית וגם יודעים שאיראן לא אויבת של ישראל. לפרטים – המחלקה לשפות זרות, אוניברסיטת חיפה.

לפחות אייתו את שמי נכון

1 במרץ, 2014

מלשין* רועי שטינמץ:

ראיתי היום פרסום שנטען בו שהנתונים הינם  מתוך עבודת ד"ר שלך ורציתי לברר האמנם, ( כי נראה לי פשוט היסטורית שהדברים אינם נכונים) אביא את מה שנכתב: "תמצית נתונים מתוך עבודת ד"ר של ד"ר תמר עילם גינדין עבודה שעסקה בהשוואה בין מצב היהודים בארצות אשכנז (ארצות נוצריות אירופאיות) ביחס ליהודים בארצות המזרח (ארצות ערביות מוסלמיות) ב2,000 שנות גלות והנתונים מפליאים. 

(כאן מביא רועי ציטוט של דברים שהם אכן מופלאים, אם כי  א גרויסע ביסלע מופרכים. לא אצטט אותם כאן כדי שאף אחד לא יוכל להוציא אותם מהקשרם ולייחס אותם לי. לסקרנים הנה קישור למקור, והנה צילומסך למקרה שיימחק המקור)

רציתי לשאול אם אכן זה כך כי למיטב ידיעתי ההתבוללות באשכנז התחילה לא בזמן שהיו מבודדים אלא רק מזמן האמנסיפציה, מה עוד שבארצות ערב חלו עליהם חוקי עומר ולא היה מותר להם להתבולל,

אז נתחיל מהחדשות הטובות: אני מספיק חשובה כדי שאנשים ייחסו לי דברים שמעולם לא כתבתי או אמרתי. החדשות העוד יותר טובות הוא שמר פצ'ניק איית את שמי נכון. אני גם מרוצה מזה שיש מתנחלים שרוצים לחיות בשלום עם הערבים ומתנגדים לארגון להב"ה. דו קיום זה טוב.

נעבור להעמדת דברים על דיוקם:

א. כותרת עבודת הדוקטור שלי היא "פרסית יהודית קדומה: לשונו של הפירוש לספר יחזקאל, כתב יד פירקוביץ' II 1682". אם לא ברור מהכותרת, העבודה עוסקת בשפה הכתובה של יהודי איראן (יותר נכון: שני דיאלקטים בו זמניים של פרסית יהודית מהמאה ה-10). המשפט היחיד העוסק בפרעות ובהתבוללות נמצא בהקדמה, והוא אומר שיהודי איראן שמרו על זהותם היהודית למרות הרדיפות הקשות. נכון שבאירופה היו רדיפות יותר קשות, אבל לא כתבתי על זה בדוקטורט שלי. ההשוואה היחידה שאולי יש שם בין יהדות איראן ליהדות אשכנז היא בהיקפו של הרכיב העברי – הן כמותו והן רמת ההיתוך שלו. בשני המקרים ביידיש יש הרבה יותר מאשר בפרסית יהודית. במקרה הזה, אגב, היהודים בארצות ערב יותר דומים ליהודים בארצות אשכנז: בערבית יהודית גם יש הרבה יותר רכיב עברי, והוא מהותך יותר לתוך השפה.

באשר למגורים בשכונות של גויים, כתבתי (לא בדוקטורט, במאמרים שונים על פרסית יהודית, למשל בספר הקהילה – איראן בסדרה של מכון בן צבי, ובאנציקלופדיה איראניקה) שבתחילת המאה ה-20 התחילו היהודים לצאת מהמחלה (mahale, ה"גטו"), ואז גם השפה החלה להשתנות. זה רומז שעד המאה ה-20 גרו בשכונות נפרדות.

אם יהיה ביקוש, אני יכולה לבקש מחברתי, עמיתתי ושותפתי לקורסי פנאי אורלי רחימיאן, לכתוב פוסט אורח בנושא התבוללות ורדיפות במהלך ההיסטוריה של יהודי איראן. זאת המומחיות שלה.

ב. אם אנחנו כבר בהעמדת דברים על דיוקם – "המלך השיעי העתיק" זה כמו… כמו… אני לא מצליחה למצוא מקבילה מניחה את הדעת. זה כמו לומר למתנחל (מלהב"ה!) שדוד המלך היה פלסטיני, רק יותר גרוע. אולי כמו לומר למישהו שהוא דור שני לניצולי שואה שדוד המלך היה חבר במפלגה הנציונל סוציאליסטית, ולא להתכוון לכך באופן מטפורי.

חשירשא (אחשוורוש, Xerxes) הראשון, שאתו מזהה המחקר כאחשוורוש של מגילת אסתר,  שלט באימפריה הפרסית בין השנים 486-465 לפני ספירת הנוצרים. בתרגום השבעים ובמקורות יהודיים מסורתיים מאוחרים יותר (כולל ארדשיר-נאמה של שאהין, המשקף מסורות איראניות), המלך במגילת אסתר אינו חשירשא אלא ארתחשסא (ארתחשסתא, Arta-Xerxes), שמם של ארבעה מלכים אחרים. הרלוונטי מהם לסיפורנו הוא ארתחשסא הראשון, בנו של חשירשא, שמלך אחרי אביו ועד 425 לפנה"ס. חלק מהמקורות האלה גם קוראים להמן נוצרי (למשל גרסת יהודי ארם צובא) ומספרים שאסתר ילדה את כורש, סבא של בעלה (או של חמיה, לפי מסורות יהודיות).

מחמד נביא האסלאם היגר ממכה למדינה וייסד את דת האסלאם בשנת 621 לספירה, והשיעה נפרדה מהסונה בעקבות קרב כרבלא, בשנת 680 לספירה. בזמן הזה חשירשא היה מת כבר  1145 שנים, וארתחשסא – 1105 שנים. אם אסתר ילדה את סבא רבא של בעלה, אז אולי הם ידעו משהו שאנחנו לא יודעים על מסע בזמן, ואז אחשוורוש באמת היה יכול להיות שיעי. בכל תרחיש שמתיישב איכשהו עם מה שאנחנו יודעים היום – הוא כנראה היה זורואסטרי: בכל הכתובות שהוא השאיר, הוא מקפיד לציין שאהורה מזדא, האל הזורואסטרי הראשי, נתן לו את הארץ הזאת. כמו כן, היו בשושלת הרבה נישואי אחים ואבות-בנות, שזו מצווה זורואסטרית. עדיין יש חוקרים הסבורים שזו אינה הוכחה מספקת ושאולי יש הסברים אלטרנטיביים, אבל הוא בטח לא יכול היה להשתייך לפלג אסלאמי שנוצר יותר מאלף שנים אחרי מותו.

ולמה זה מקומם? כי האיראנים מאוד גאים בתרבותם ובמורשתם, זו שהאסלאם השחית. עד לא לפני הרבה זמן, העלבון הכי גדול בעבור איראני, היה שיאמרו לו ערבי (גם לערבים חשובה ההפרדה הזאת, וגם הם רוצים שתדעו שהאיראנים אינם חלק מהאומה הערבית). בשנים האחרונות יש מתח גדול מאוד בין האסכולה האיראנית לאסכולה האסלאמית באיראן. נכון שהשכבה השלטת, וכן אלה ששטיפת המוח שלהם הצליחה, הם בראש ובראשונה מוסלמים ורק אחר כך איראנים. אבל לאיראנים חילונים ומשכילים רבים, הכינוי "מוסלמי" גרוע מהכינוי "ערבי". זאת השפעתה של הרפובליקה האסלאמית. לקרוא לאחשוורוש – אחד ממלכי השושלת האח'מנית, שבה מתגאים כל הלאומנים האיראנים – "שיעי", זה חילול הקודש.

אסתר יולדת את כורש והבסיג'ים מפגינים

אסתר יולדת את כורש וקומץ סטודנטים שטופי מוח מפגינים. Xerxes – Ars Luminis cc-by-nc-sa

אגב, התמונה הזאת הופיעה במקור בפוסט שמראה שאפילו האיראנים שטופי המוח – שזהותם קודם כל אסלאמית ומניפים תמונות של ח'מיני וח'אמנהא'י בהפגנת מחאה על "שואת האיראנים" מול קבר "אסתר ומרדכי הרוצחים", ונגד כוונת הציונים להרוס את מסגד אל-אקצא (מה, לא?) – מזהים את עצמם כאיראנים. סליחה על התחביר הפרסי, זה מידבק.

ממשיך רועי ושואל:

ב- האמת שבחיפושי אחר העבודה ראיתי שאת מלמדת פרסית דבר שהגניב אותי
ורציתי לשאול אם ישנה דרך לבחור כמוני (סטודנט, לא לבלשנות) לשלב קורס כזה בפרסית?

כאן התשובה הרבה יותר פשוטה:

בקיץ הקרוב אלמד קורס פרסית אינטנסיבי באוניברסיטת חיפה (עדיין לא נקבע מיקום ומועד מדויק, ייתכן גם מיקום באזור המרכז) ויהיה גם קורס מקוון, שאותו אפשר יהיה ללמוד עצמאית בפחות לחץ. אינטנסיבי זה אומר שנתיים אקדמיות בכ-10 שבועות. כשנדע יותר – אני מבטיחה לפרסם ללא שהות.

* תוספת מאוחרת מאת רועי: אבל למה מלשין?
זו פשוט הייתה התערבות עם חבר. אני טענתי שלא נראה לי סביר שיש מחקר כזה והוא אמר שכנראה אני לא יודע מספיק כמו הד"ר המצוטט, אז החלטתי לבדוק.

רוצים לשמוע עוד?  אני נותנת הרצאות העשרה בנושא מגילת אסתר ובמגוון נושאים אחרים, לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני העמדת דברים על דיוקם). צרו קשר להזמנת הרצאת העשרה.