אישי



מאחורי הקלעים של הרומן ההיסטורי "המלכה"

יום ראשון, 28 באוקטובר, 2018

לפתע חשבתי שאולי לא כולם יודעים שיש לי עכשיו קמפיין הדסטארט למימון הספר המרגש הבא – המלכה.

הוא מרגש אותי מכמה סיבות – קודם כול אני כבר שנה וחצי לומדת לכתוב סיפור. כלומר לנסח אני יודעת, וגם להעביר רעיון, וגם לתרגם. אבל לפתח דמויות ועלילה וזה? לא ניסיתי אפילו. עד שמעיין אשכולי (אשף כתיבה, אבי הביטוי "חוק הדתיים השלובים", מתסריטאי סרוגים, רחוב סומסום ועוד דברים מגניבים) הציע לי לכתוב איתו ביחד את הרומן ההיסטורי שלו, שעד מהרה (אחרי כשנה של כתיבה, האמת) הפך לטרילוגיה, שממש השבוע החלטנו שתתקרא "האפדאנה", על שם חצר המלך החיצונה. לכל אחד מהכרכים אנחנו קוראים על שם שתי הדמויות הראשיות – דמות יהודית ודמות של גוי – שעוברות טרנספורמציה בספר.

אלט-טאב: הנה משהו שלמדתי ממעיין. עלילה זה סבבה, אבל צריכה להיות גם טרנספורמציה. למשל בנסיכה הקסומה, מי עובר טרנספורמציה? ווסטלי עובר אותה מחוץ לעינינו ובתחילת הסיפור, אז זה לא הוא. הנסיכה נורית, בינינו, לא עוברת שום טרנספורמציה. ווסטלי וויל סייב מי זה לא נחשב טרנספורמציה. אז מי?
ניחשתם?
נכון! הילד! פרד סאוואג' בסיפור המסגרת.
לא יודעת עליכם, אבל לי זה היה אסימון מהמם.
שיפט-אלט-טאב (איזה סלנג עתיק יומין, אבל אני עדיין לא יודעת מה קיצורי המקש של מעברי לשוניות. יוצא לי לפעמים בטעות ואני לא מצליחה לשחזר).

אז הנה סרטון הקמפיין שלנו. אנחנו מאוד אוהבים אותו:

תהליך העבודה שונה מאשר עבודה על ספר עיון שכותבים לבד, קודם כול מכיוון שאנחנו כותבים ביחד, אז גם הקצב אטי יותר כי לא כותבים באמצע הלילה או כשמתפנה זמן, אלא בוקר שלם פעם-פעמיים בשבוע בקביעה מראש בזמן שהילדים במסגרות. לפעמים גם שיחות טלפון בזמן שאני בנסיעות מפה לשם משם לפה (פוגע מאוד בהתקדמותי בהאזנה לפודקסטים!)

למדתי ממעיין המון על תהליך הכתיבה, אתם תוכלו לשמוע את זה בפרק של איראניום מועשר שעולה מחר בערב, ואת ההתחלה של פרק א' תוכלו לשמוע בפרק שיעלה מחרתיים באיראן בקטן (הקישורים ייערכו אחרי שיעלו הפרקים). וכך גיליתם, אם עדיין לא ידעתם, שיש לי שני פודקסטים…

ואם אתם בענייני פודקסטים, אז מעיין ואני היינו האורחים בפרק הראשון של ההסכת החדש קול אשחר החופשית של גל אמיר! ויש גם ראיון קצר ומופרע עם מעיין עם הופעת אורח שלי,

אלט-טאב: פודקסט, פודקאסט, או הֶסְכֵּת בעברית, למי שלא יודע, הוא מעין תוכנית רדיו אונליינית. מרגע שעולה פרק הוא זמין להאזנה בכל זמן ובכל מקום, דרך הדפדפן או דרך אפליקציית פודקסטים. שיפט-אלט-טאב.

אז הנה עוד ספוילר, שנותן הצצה גם לאחת מטכניקות הכתיבה שלי ושל מעיין, וגם לתהליך העבודה שלי ושל יובל קפלן על ספרים בהוצאת זרש: אנחנו משתילים בדיחות כדי להצחיק אחד את השני, ומקווים שנזכור למחוק/לערוך את כולן לפני שהספר יוצא לאור.

אז הספוילר הבא, מתוך פרק 7 "המשתה". זו גרסה לפני עריכה ראשונה (ומן הסתם לפני קריאת בטא). עם המון ניסוחים לא אפויים ובדיחות פנימיות שלא יישארו בספר המוגמר, כי זה לא סוג ההומור של הספר:

שנת שלוש למלך אחשוורוש, חודש אדר (מרץ 483).

"הדסה… הדסה… קומי"

הלחישות של חוורנה לא העירו את הדסה והיה עליו לטלטל אותה קלות. היא התעוררה בבהלה.

"מה קרה?! איפה אבא? איפה מרדוכא?!"

"כולם בסדר. אל תדאגי. הם היו צריכים למהר למחנה להכין את החיילים למקרה שיהיו מהומות. אביך שלח אותי לפה להודיע לאמך שהוא לא חוזר ושלא תצאו מהבית בימים הקרובים".

"אמרת לה?"

"כן, אבל רציתי גם לומר לך שלום. אף אחד לא יודע מה יקרה מחר."

חוורנה הבין את מקומו בלבה של הדסה. לבה היה נתון למרדוכא, ובחוורנה ראתה חבר ואח. אמנם יותר מאשר משרת, אולם פחות ממה שהיה רוצה. במהלך החודשים האחרונים בילו יחד בשושן בכל זמן פנוי. הוא עדיין קיווה בסתר לבו שהיא תחייך אליו את החיוך ששמרה למרדוכא, אבל במצב העניינים הנוכחי, הסתפק בכל שביב תשומת לב שיכול היה לקבל ממנה.

"מה יקרה מחר? מה קרה הלילה? מה קרה אחרי שאמא ואני הלכנו?"

"המלך גירש את המלכה".

"מהההההההההההההההההההההההההההההההה???????????????????????????????"

הדסה התיישבה במיטתה, עירנית לגמרי.

"את אמה-סטרי? ה-והישתי? הטובה מכולן?"

חוורנה הנהן בלא מילים.

"נווווווווווווווווווו, פרטים פרטים!" דחקה בו הדסה וניערה אותו בסקרנות מהולה בכעס מעושה.

"אחרי שהלכתן ממשתה המלך, התחילו להגיע כל מיני נשים בתלבושות מוזרות."

"כן כן, הפילגשים והמחוללות. הן באות כטוב לבם של הגברים ביין, כשהנשים המהוגנות הולכות לחדרים."

"הן באמת לא היו מהוגנות! בקושי לבושות, וחלק מהן גם נתנו לכל אחד לגעת בהן. היית צריכה לראות איך מרדוכא שלח ידיו כמו אחרון הפרסים!"

משהו במבטה של הדסה נרתע, אך היא מיד התעשתה: "אבא שלי ומרדוכא אוכלים שם כמעט כל יום כי הם משריו ועבדיו של המלך. גם הפילגשים והמחוללות מגיעות כל יום. אני ואתה ואמא באנו כי היה משתה מיוחד לכל העם הנמצאים בשושן. אתה יכול בבקשה להגיע לסיפור עצמו?"

חוורנה שמח לראות את השינויים במבטה, והחליט להמשיך לסובב את הסכין:

"נכון, זה לא מיוחד שמרדוכא מתנהג כמו הפרסים. כמו שהוא שותה מיין המלך ומתגאל בפת-בג המלך."

"בגלל זה המלך גירש את המלכה? מה הקשר?" הדסה התחילה לאבד סבלנות. היא גלגלה עיניים בייאוש, ואז נאנחה ונעצה אותן בחוורנה בציפייה.

"פתאום שמענו רחשים מהאזור שקרוב לפרגוד המלך וגל של התלחשויות לא ברורות. אנשים התחילו לקום מהכריות ולהתקרב לפרגודים. מרדוכא וחלק מהמפקדים האחרים מיד שלחו אותנו – את הנערים – לרוץ ולברר מה קרה. נדחפנו בין המתגודדים וניסינו לשמוע מה אומרים. אחד החברים שלי שמע ראשון שמישהו אמר שהמלך גירש את המלכה."

הדסה פערה עיניה: "לא יכול להיות!"

"זה בדיוק מה שאני חשבתי! נדחפתי עוד יותר קדימה כדי לשמוע את המבוגרים המתלחשים ולהטות אוזן למה שקורה בשולחנות הקרובים לפרגוד. אנשים באמת אמרו שהמלך גירש את אמה-סטרי!"

"למה שהמלך ירצה לגרש את הטובה ביותר?!"

"הם דיברו על כך שהוא גם השפיל את השרים שלו, ובעיקר את הותאנה אבי אמה-סטרי. כולם אמרו שהוא בטח לא יעבור על כך בשתיקה".

"ברגע שהבנתי שזה נכון, חזרתי מהר לספר לאדוני, לאביך. הוא ומרדוכא הסתכלו אחד על השני, ומיד קמו בלי לדבר בכלל, והתחילו לרוץ מהר. הם הלכו ישירות למחנה, ושלחו אותי לומר לכן להסתגר בבית ולהתכונן, עלולות להיות מהומות."

הדסה קפצה מיצועה, חולפת על פניו של חוורנה המופתע, ורצה מהר לחדר הישיבה, שם כבר ישבה אמה, לבנה כסיד.

"אמא, אבל המלך יכול לעשות מה שהוא רוצה, למה אבא אומר שיכולות להיות מהומות?"

"אני מקווה שאת צודקת," חיבקה אותה טליה בחזקה, "אבל חיל המשמר של המלך צריך להיות מוכן לכל תרחיש."

"גם אני אשמח להבין מה התרחיש שחוששים ממנו," אמר חוורנה, שעמד עתה בפתח חדר הישיבה.

"המלכה אמה-סטרי, הטובה ביותר, היא בתו של השר הותאנה, אחד משבעת אצילי פרס ומדי," הסבירה טליה. "הסכם כרות בין בית המלוכה לבין בתי האצילים שעזרו לדאריוהוש הגדול, אביו של המלך חשיארשא, לשבת על כס המלכות. לפי ההסכם הזה המלכה הראשית חייבת לבוא מאחד משבעת בתי האצולה. הותאנה הוא לא רק אחד האצילים. הוא זה שבזכותו ובזכות בתו הגדולה פאידימה קרה הכול, והוא ויתר מראש על המלוכה. היה זה אך טבעי שחשיארשא בן דאריוהוש יישא לאשה את בתו הצעירה של הותאנה. לגרש אותה בעת הזאת זה מעשה שלא ייעשה. אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה מאחורי הפרגוד, איך השרים בכלל אפשרו לדבר כזה לקרות."

"אז אבא מפחד שעכשיו השרים ינסו למרוד? בגלל זה הוא הלך לחיילים שלו?"

"בדיוק."

חוורנה היטיב את חרבו על ירכו. "עליי לחזור אל אדוני. שמורנה על עצמכן ואל תצאו עד שנגיע עם חדשות מרגיעות."

החרב לא עזבה את ירכו של חוורנה בימים הבאים – ידו האחת עושה במלאכה ואחת מחזקת בנשק. כך גם הנערים האחרים: איש חרבו אסורה על מתניו ועושים במלאכתם – מבשלים, מנקים, ומבצעים שליחויות ברחבי העיר. וכך גם החיילים ומפקדיהם: ביום הם שומרים על הסדר בעיר ומפגינים נוכחות, וגם בלילה אין הם פושטים בגדיהם, אוכלים וישנים כשחרבם על ירכם, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, איש ונערו.

 

והעיר שושן נבוכה, והעיר שושן רוחשת. ובכל הבתים בחדרי חדרים, ובמחנות הצבא סביב מפות האוכל, ולמרגלות מדרגות הארמון המובילות אל שער המלך, ובסמטאות השוק ובקרב הכובסות על שפת נהר ההו-אספה – רוחשות התלחשויות ותוססות כבשר על מחבת לוהטת: מה קרה שם במשתה?

אביחיל פקד על חוורנה להאזין ולצותת ולנסות לשמוע כל רמיזה על התקוממות ממשמשת. אך אוזניו הכרויות של חוורנה שומעות רק את חרושת השמועות וההשערות: "המלך דרש מהמלכה להופיע בעירום בפני השרים", "אלה הרהורי לבך, ידידי, או של חלק אחר בגופך! המלך לעולם לא ייתן פקודה שתשפיל אותו עצמו"; "אומרים שזה היועץ החדש, שאמר לו לגרש את והישתי. ווהו מנה. הוא אפילו אינו פרסי!" "זה מה שרוצים שנחשוב. המלך היה צריך להעמיד את רואי פניו במקומם לפני צאתו ליוון, הם התערבו יותר מדיי בענייני הממלכה. אולי הוא אפילו ביקש מווהו-מנה לתת לו את העצה הזו בדיוק!" "אינך מבין דבר! המלך מכבד את הבטחות אביו. זוהי נקמה במלכה עצמה! בשל קנאתה נאלץ המלך להרוג את אחיו מאב אחד ומאם אחת"; "המלך רוצה מלכה צעירה יותר, הוא חומד את ארטוונטי אשת בנו דאריוהוש". "אבל הוא לא חייב להפוך אותה למלכה כדי להכניסה למיטתו, כפי שכולם יודעים."

אך על התקוממות לא שמע חוורנה דבר.

אחת התשורות בקמפיין היא גישה לכל הטיוטות שלנו (אנחנו שומרים טיוטות משלבים שונים) אחרי שהספר כבר על המדפים, אם אהבתם את כל השטויות שאנחנו מכניסים באמצע 🙂

ויש גם תשורות נוספות, כולל הרצאות שלי במחיר של בעלת הבית השתגעה (ספרו לוועדת התרבות ביישוב שלכם ולמנהלת הרווחה שלכם!), והרצאות מרתקות של מעיין על מיתולוגיה יהודית, וגם כמה מכירות פומביות שנפרסם במהלך השבוע (מיתון אמצע קמפיין, חייבים ליצור קצת עניין) עם פריטי אספנות של מעיין לגיקים מביני עניין, ויצירות זכוכית שלי.

המכירה הפומבית על הקערות נמצאת כאן

רוצים לקרוא עוד? יש ספר שלם מהטוב הזה! רוצים לשמוע עוד? הזמינו אותנו להרצאה דרך הקמפיין! מוזמנים להצטרף אלינו לדרך, ולהביא גם חברים! המלכה – רומן היסטורי. מתפרסם בזכותך.

 

מסר מהפונדקאיות: תנו לנו לבחור!

יום ראשון, 29 ביולי, 2018

כתבה שכמעט התפרסמה (אחרי קיצור מסיבי) באחד מאתרי החדשות הגדולים, אבל בסוף לא. שזה לא נורא, כי גם הקמפיין המתואר בסוף, שמסתיים הערב, ננטש יומיים לפני הסוף מחוסר עניין לציבור.

בשבוע האחרון, מוצאות את עצמן הפונדקאיות תחת מתקפה חסרת תקדים בשם ההגנה על זכויות האדם. משווים אותן לעובדות תעשיית המין, משווים את התהליך שעברו לסחר באיברים, ורוצים לאסור על נשים נוספות לעבור את התהליך, שרוב הפונדקאיות בקבוצה הסודית "רק פונדקאיות" בפייסבוק מתארות כחיובי ומעצים. שוחחנו עם כמה נציגות מהקבוצה, וקיבלנו דרכן גם מסר קצר וחד משמעי בשם כל הקבוצה:

תנו לנו לבחור!

רבקה שגיא (36), גרה בתקוע, נשואה ליאיר ואמא לשלושה ועוד אחד בדרך. היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות ועוד אחד בהנדסת חשמל ומחשבים, עובדת בתכנות בחברה ירושלמית, מרצה על חווייתה כפונדקאית, מתנדבת בעמותה בשם "לדעת לבחור נכון" ומתנדבת בוועד המנהל בישוב שלה.

דנה עמרמי (36), אימא לתומר בן 8 וטליה בת 6 נשואה לעפרי. מעצבת גרפית עצמאית, ומרצה ברחבי הארץ על מסע הפונדקאות שלה – פונדקאות לחיים. בשעות הפנאי משחקת כדורשת בנבחרת מאמאנט ("וזה, אגב, הדבר שהיה הכי חסר לי במהלך ההיריון של הפונדקאות").

תמר עילם גינדין (45), אם לשלושה, בעלת דוקטורט בבלשנות איראנית, מומחית לאיראן, חוקרת במרכז עזרי באוניברסיטת חיפה, ומלמדת במרכז האקדמי שלם. בימים כתיקונם בונה גשרים בין עם ישראל לעם האיראני ופוקחת עיניים בשני הצדדים לגלות שבצד השני יש בני אדם. היא מרצה בנושא איראן, כותבת ספרים ובעלת שני פודקסטים: איראניום מועשר ואיראן בקטן. מתנדבת בפרויקט סירי לידה כפר סבא ("מסיבות דומות לפונדקאות: אני אוהבת לבשל ואין מספיק מי שיאכל בבית")

 

להיות פונדקאית זו לא החלטה טריוויאלית. איך החלטת ואיך הנעת את התהליך?

דנה: כשטליה הייתה בת שנה וחצי ובנינו את ביתנו, נפלה אצלי ההבנה, שלא רק שאני זוכה לבנות בית, יש לי גם שני ילדים בריאים ומקסימים, ההריונות שלי היו תקינים, הלידות היו קלות, והרגשתי שכל זה ביחד  זו זכות גדולה, עצומה, ממ

דנה עמרמי, פונדקאית במיל. מרצה בנושא פונדקאות

דנה עמרמי, פונדקאית במיל.

ש לא מובנת מאליה. הבנתי שיש פה טוב, יש פה חיים, יש מתנה שאני קיבלתי, ועכשיו כשאני לא רוצה עוד ילדים משלי, זה הזמן להיות שותפה להענקת חיים ולבניית משפחה חדשה עבור אחרים שהמסלול שלהם להורות הוא מורכב ומאתגר יותר. ההחלטה הזו שלי קיבלה חיזוק נוסף מההבנה הכואבת שמדינת ישראל אינה מאפשרת לאחי הצעיר, שפחות או יותר באותה תקופה יצא מהארון, להביא לעולם ילד בהליך פונדקאות. יחד עם בן זוגי החלטנו שאנחנו יוצאים למסע הזה באמונה שעשיית טוב יכולה רק להצמיח עוד טוב. פגשנו זוג מקסים והחיבור היה מידיי, הם הפכו למשפחה. אחרי שסיימנו יחד את ההליך הבירוקרטי התחלנו בהכנות לשתילת העוברים.

 

רבקה: שמעתי מחברה שאחיה ואשתו התחתנו בידיעה שיהיו זקוקים לפונדקאות והם מחפשים פונדקאית. ברגע שהבנתי שהחוק שונה וגם כאישה נשואה אוכל לעשות את זה, יצרתי איתם קשר ויצאנו למסע. נפגשנו אני ואישי עם ההורים, בהמשך הדרך בהריון ההורים פגשו גם את הילדים שלנו אנחנו פגשנו את המשפחה המורחבת שלהם, אחים והורים, נפגשנו הרבה לאורך התהליך כדי להכיר גם מעבר להקשר של הפונדקאות, ואנחנו שומרים על קשר חם גם היום שנתיים וחצי אחרי הלידה

תמר: הכרתי זוג שהיה צריך פונדקאית ונורא רציתי לעזור להם, אבל בדיוק עשיתי לביתי, ועד שילדתי את בתי ענתי, הם כבר היו בהריון עם מישהי אחרת. אבל הרעיון לא עזב אותי. ההריונות שלי קלים וכיפיים, ואחרי הלידה השנייה, שהייתה בשיטת קיי, אמרתי וואללה גם לידה יכולה להיות כיף. המודעה שפרסמתי בפורום נעמ"ת אומרת הכול: רוצה עוד הריון, אבל את כל המשאבים הכלכליים והנפשיים שיש ברשותי אני רוצה לתת לילדים שכבר יש לי. אם יש לך בעיה הפוכה – אני רוצה להיות הפונדקאית שלך". אחרי כמעט שנתיים של ביורוקרטיה – הריתי בניסיון ראשון. בזמן שהיינו בוועדה חשבתי שזה נורא ואיום כל ההתערבות הזאת, היום אני מבינה שהם רוצים לוודא שהאישה כשירה ומוכנה ומתאימה לפונדקאות וזה נראה לי ממש חשוב.

 

אבל לא יכול שהכול ורוד. איזה קטע קשה אתן זוכרות?

דנה: שבוע אחרי השתילה התחילו דימומים, ולמרות שעדיין לא ידענו אם יש היריון, בהתייעצות עם הרופא המטפל הוחלט שאקבל זריקות לחיזוק ההיריון. אחרי שבוע כשבדיקות הדם הראו על בטא גבוהה, היה ברור שיש הריון, שני עוברים נקלטו. המשכתי לקבל זריקות במשך חודש וחצי מידי יום, מה שהחליש אותי מאוד וגרם לי לתפקוד ממש ירוד. אני זוכרת את עצמי שוכבת על הספה בסלון, ורואה מהצד איך החיים מתקיימים, כמו בסרט נע מול עיניי. בן זוגי היה באותם ימים, לשמחתי, בין עבודות, והוא לקח פיקוד מלא על הילדים והבית. כשהסתיים שלב הזריקות נשמתי לרווחה, זו הקלה גדולה ומידית  וחזרתי לתפקד. מה שלא ידעתי זה שהמשבר הבא היה כבר ממש מעבר לפינה.

רבקה שריג, פונדקאית בדימוס

רבקה שריג, פונדקאית בדימוס

רבקה: התהליך של הפונדקאות הוא הליך מורכב ורגיש, הוא דורש סבלנות רבה במסע שיש בו הרבה חוסר וודאות, ציפיות, חששות, יש בו מצב מאוד ייחודי שבו עובר של זוג הורים נמצא ברחם של אישה אחרת, יש בזה חוסר אונים מובנה, ויכולים להיווצר קונפליקטים לגבי ההתנהלות הנכונה, להבנתי בהקשר כל כך רגיש יש חשיבות מכרעת לפרשנות של התהליך בעיני הצדדים, אם אנשים חושבים שמדובר בחוזה של הענקת "שירות" אז יכולים להיווצר מצבים לא נעימים של כפיה על התנהלות מצד ההורים כלפי הפונדקאית, אם ההבנה היא שמדובר בתהליך של נתינה והכסף משמש רק כפיצוי אז במקרה שיש קונפליקטים הם יעלו לשיחה וליבון בין הצדדים תוך כבוד ורגישות לעמדות שני הצדדים.
חוויה שהייתה לי קצת קשה, באחת הבדיקות המוקדמות הרגשתי שהרופא לא רואה אותי כל כך כאדם אלא רק כרחם, כשחזרתי הביתה ושיתפתי את האיש שלי הוא אמר שרופאים הרבה פעמים רואים את המטופלים כמו קייס רפואי ולא בצורה אישית, זה שם את הדברים בקונטקסט יותר רחב והדגיש לי את הפגיעות שלי בתהליך, החשש שלי להיתפס כאובייקט בתהליך הזה. הנראות היא בעיני מפתח קריטי לתהליך טוב ומספק, לראות את ההורים כאנשים עם קושי מורכב ולהבין את הצרכים והרצונות שלהם ומנגד לראות את הפונדקאית על הצרכים, ההעדפות והבחירות שלה, תהליך טוב הוא תהליך שבו יש קשר מכבד ואכפתי בין הצדדים, שיש שותפות במסע הזה ולא היררכיה או ניכור.  
תמר: גם לי היה קטע שהרופאים ביחידת ה-IVF לא הכירו בקיומי, לא נתנו לי תוצאות של בדיקות, אמרו רק לחיה מה אני צריכה לעשות ("כשאני מקבלת מחזור אני מתקשרת אלייך ואת מפסיקה גלולות". "אבל אני לא לוקחת גלולות כבר שמונה שנים!") ולא הסכימו לענות לי על שאלות בקשר לפרוצדורות שעושים לי. אבל הקטע הקשה שלי היה כשחיה ביקשה שאוותר על הרופאה הפרטית שסיכמנו עליה, ד"ר קלריס נהרי, כי היא (חיה) חוסכת להשתלת כליה. פתאום נבהלתי – זה לא רק האחריות של להביא נשמה לחיים לא פשוטים (את הקושי הזה פתרתי עם עצמי עוד לפני ההריון), אלא שיכול להיות שאני גוזרת את דינה למוות כי ילד עולה יותר מ-500 ש"ח בחודש. העליתי את זה בפניה ושאלתי אותה אם היא מודעת לזה ואם היא רוצה שאפסיק את ההורמונים התומכים ואפיל. בסוף זה הסתדר.
דנה: בשבוע 16 התחילו צירים של ממש, לא עברה שעה והתחיל דימום רציני. אחרי לחץ של ממש ופחד, שמא אני עוברת הפלה התבשרנו בבית החולים שעובר אחד נפל, הצירים ממשיכים ולכן הרופאה פקדה עליי "חמישה ימים במאוזן, את חייבת לנוח", כך אמרה וכך היה.

כשיצאנו מבית החולים התקשרתי לאם המיועדת, ובבכי אמרתי לה: "אני בוכה בכי של הקלה, אל תיבהלי. עובר אחד נפל, השני בסדר גמור, הרופאה אמרה שהוא חזק. אני אנוח חמישה ימים. אני אשמור עליו".

בהיריון של פונדקאות יש אחריות שהיא הרבה יותר גדולה, דווקא בגלל שההיריון הזה הוא לא באמת שלך. את שומרת על הדבר היקר מכל למישהו אחר. מישהו שהיריון, ילד ומשפחה בשבילו זו משאלת לב, וכשזה כבר קורה ואת שותפה לחלום, את מרגישה שהפקידו אצלך אוצר.

חמישה ימים של מנוחה עשו את שלהם וההיריון המשיך כמו כל הריון אחר.

 

טענה שעולה הרבה בהקשר של הפונדקאות זה שיכולים להיות מחירים רגשיים גדולים לפרידה מהתינוק שנשאת ברחם במשך תשעה חודשים, מה את מרגישה לגבי הטענה הזאת?

דנה: דבר שאני נוהגת לומר למי שמתלבטת הוא שאם וכאשר היא תהיה במקום השלם, השאלה: "לא פחדת שיהיה לך קשה למסור את התינוק?" בכלל לא תהיה שם, כי זה יהיה לה ברור שזה לא התינוק שלה, כפי שזה היה ברור לי. לאורך כל הדרך ידעתי שאני רק החממה בשבילו, בית גידול עד שיצא לאוויר העולם היישר להורים שכל-כך מחכים לבואו. הכאב היחיד שהיה בדרך הוא כאב ההחמצה עבור האם על מה שנבצר ממנה לחוות בתהליך ההיריון. אני זוכרת שבכל תזוזה של העובר, אמרתי לעצמי (והרבה פעמים גם לו…), "כמה חבל שאימא שלך לא כאן כדי להרגיש אותך, אבל אני כאן כדי לשמור עליך, ובקרוב אתה תצא ישר לזרועותיה." חשתי כאב על האם שאינה יכולה לחוות את העובר שלה זז ומתפתח לו אי שם במעמקי הרחם, אבל גם שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי לעשות את זה למענה ולהעניק לה חיים ומשפחה.

תמר עילם גינדין צילום טום לנגפורד

היי, זאת אני! צילום: טום לנגפורד

תמר: קודם כול נכנסתי לתהליך רק אחרי ההריון השני, שבו הבנתי שאם יש לי משהו יותר חשוב בחוץ (כמו ילד מתוק שהייתי מאוהבת בו מרגע שהופיע הפס השני על המקל ועד היום, כשהוא לפני גיוס), אז אני לא נקשרת למה שבפנים. לענתי נקשרתי רק כשראיתי אותה לראשונה והוצאתי אותה מהאסלה (הנקייה!) של מיון יולדות בשתי ידיי, אבל בבטן לא נקשרתי. אז ידעתי שאני מסוגלת. בנוסף לכך נקטתי אמצעי הרחקה כמו לא ללכת לבדיקות עם אולטרסאונד לבד, לחזק את הקשר בין חיה לבין התינוק גם בליטופי בטן אבל גם באוזניות סקייפ על הבטן. בתוכנית הלידה הדגשתי שאני לא רוצה לראות אותו תחת השפעת אוקסיטוצין, ואני בכלל לא משתמשת בפועל "למסור" או "לתת" אלא להחזיר. קיבלתי עובר למשמורת, החזרתי תינוק. אני זוכרת את עצמי בשבועות שאחרי הלידה מתפעלת מההחלמה המהירה והקלה, כשאין תינוק לקום אליו בלילה. ראיתי אותו פעם ראשונה בברית, וואללה לא שלי. אנחנו מתראים פעם בכמה שנים והוא מותק של ילד, אבל לא שלי.

רבקה: זו הטענה שעלתה הכי הרבה מצד אנשים שפגשתי בתהליך ומאידך חששות לגבי הפרידה מהתינוק זה דבר שלא הטריד אותי לרגע לא לפני ולא תוך כדי, כל כך היה ברור לי שאני לא האמא שלו שלא חשתי כל רצון לשמור עליו, כן רציתי אחרי הלידה לראות אותו ולחבק אותו, בכל זאת נשאתי אותו באהבה במהלך ההריון ונקשרתי אליו, אבל אין בעיני קשר בין ההתקשרות הזאת להתקשרות של הורות, אני היום בהריון עצמי וגם בהריונות לפני הפונדקאות הייתי קשורה באופן אחר לעובר וגם עסוקה הרבה ביום שאחרי הלידה, ההתקשרות ההורית לילד אחרי הלידה היא בעיני תוצאה משמעותית של התודעה שלנו לגבי האחריות כלפיו, לא הייתה לי תחושת מסירה אלא החזרה וגם הקלה גדולה שהחלק שלי במסע המרגש והמקסים הזה תם ואין עלי אחריות הורית כלפי הילד המתוק הזה.
אני משערת שאם יש תהליך שבו מתרחש ניכור מההורים כלפי הפונדקאית אז ייתכן שזה יכול להקרין על קושי בפרידה, קושי בהחזרת התינוק להורים שאין בהם אמון, הדבר דומה מאוד בעיני למטפלת, אם יש קשר טוב עם ההורים אז יש שמחה בכך שהם באו לאסוף את הילד, אם יש מתח וניכור אז ייתכן שיש לזה השלכות גם על חווית ההריון וגם על הפרידה.

אחת הטענות נגד התרת פונדקאות בישראל לזוגות גברים, היא שזה יעלה את הביקוש בזמן שההיצע יישאר אותו דבר, וזה ייקר את התהליך וידחף זוגות סטרייטים לעשות פונדקאות בחו"ל, שם פחות שומרים על זכויות אדם. ראיתי הצעה באחת הרשתות החברתיות לערוך הגרלה אם לא יהיה מספיק לכולם.

דנה: בעיניי זו טענה מקוממת. תנו לנו להחליט, לא מקובלת עליי בשום צורה האפליה הזו. קודם כל תרחיבו את החוק גם לזוגות להטב"ים. יש נשים שהיו מוכנות להיות פונדקאיות רק עבור זוגות להטב"ים יש כאלה שלא יבחרו בכך, ויש כאלו שזה לא באמת משנה להן. אני מאמינה שברגע שהחוק יורחב תהיינה עוד פונדקאיות, המודעות עולה ואיתה גם מספר הנשים שבוחרות להיות פונדקאיות. מניסיוני האישי ומהיכרותי עם אחרות, הועדה בישראל עושה עבודה מצוינת בבחינת כל מקרה לגופו, ובבדיקת הפונדקאית ומניעיה. אני מציעה שכולנו ניתן  לוועדה את הקרדיט, שתדע לעשות את הסינון כראוי ולשמור על הפונדקאיות. אני ושכמותי, שבוחרות להיות פונדקאיות, לא זקוקות להגנת הצדקנים. אנחנו מסוגלות להחליט בעצמנו מה טוב לנו. ההגרלה מבקשת ליצור עיוות שבו אתן ליד הגורל להחליט במקומי עם מי נכון לי לעבור את התהליך. זה בעיניי סחר. אני אעבור את התהליך עם מי שאני אבחר לעבור אותו, איש לא יחליט בשבילי.

רבקה: הרעיון של מדרג זכאות או הגרלה מתייחס אל הפונדקאיות כאיזשהו משאב שמדינה מעניקה ויש פה טעות פטאלית. הפונדקאיות הן נשים שבוחרות לעשות תהליך עם זוגות מסויימים, אין שום סבירות לחלק אותן כאילו מדובר בסחורה, בתהליך הזה אחד הדברים הקריטיים ביותר הוא כימיה וקשר טוב עם ההורים, וזה חייב להיעשות על ידי בחירה של שני הצדדים זה בזה. תנו לנשים לבחור עם מי הן רוצות לעשות תהליך פונדקאות, האם הן מעדיפות לעשות רק עבור זו זוג שזה הילד הראשון שלו (יש נשים שמעדיפות) או עבור זוגות שכבר יש להם ילדים, האם הן מעדיפות לעשות זאת עבור זוג הומואים או סטרייטים, מי שצריך להכריע לגבי זה הן הנשים שמוכנות לעבור עבורם את התהליך ולא המדינה. לגבי החשש שזוגות סטרייטים יזלגו למקומות שבהם אין רגולציה, אין לי אלא להצטער על זה, אני חושבת שעל כל אחד מוטלת האחריות שלא להיות שותף בתהליך שתיתכן בו פגיעה פיזית או נפשית בזולת, הסיפורים לגבי אוקראינה ממש מזעזעים אותי, הסכמים בהם לא נותנים לאישה לראות בכלל את הילד שילדה, אני חושבת שיכולה להיווצר פה בעיה אבל זה לא מצדיק את האפליה הקיימת היום בחוק והפתרון הוא היענות יותר גדולה של נשים לעשות את הפלא הזה, תוך ביסוס ההקשר שלו כתהליך של תרומה מהחי ולא של סחר.

תמר: קשה לי להחליט מה יותר מקומם אותי בהנחות היסוד כאן. קודם כול, אנחנו לא סחורה. בישראל פונדקאות היא מערכת יחסים, לא מגרילים אותנו ואין עניין של ביקוש והצע אלא של קליק. אני מאמינה שאם כל הצדקנים שמשווים אותנו לעובדות בתעשיית המין ורוצים להגן עלינו מפני סכנות שהם מדמיינים כי אנחנו לא יודעות כלום – אם כל אלה יסתמו ויבינו שאנחנו נשים בוגרות ושקולות שמבינות מה אנחנו עושות – אולי יותר נשים יחליטו להיות פונדקאיות וגם מה שאתם קוראים "היצע" יעלה. כשאני הייתי פונדקאית לפני 12 שנה, זמן החיפוש הממוצע היה שנתיים, ועכשיו הוא כארבעה חודשים. זה אומר שיש יותר מודעות ופחות סטיגמה (לפחות עד השבוע) ויותר נשים בוחרות לתת את המתנה הזאת לזוג חשוך ילדים. שנית, לדחוף הומואים להפר זכויות אדם זה בסדר? אגב, זה נחלת העבר. ממילא המדינות שבהן הפונדקאות היא באמת מסחרית ובלתי אנושית כבר סגורות בפני זוגות חד מיניים.

 

האם היית ממליצה לנשים אחרות להיות פונדקאיות?

רבקה: בעיני יש פה פוטנציאל לחוויה מאוד מספקת ומשמעותית, אם מישהי פונה אלי אז הדבר החשוב לי ביותר זה להפנות אותה לנשים שאני מעריכה שמלוות תהליכי פונדקאות או לסוכנויות שאני מעריכה, אני חושבת שיש חשיבות מכרעת לאנשים שעוברים איתם את התהליך על החוויה שיוצאים איתה בסוף. ויש סוכנויות שצריך להתרחק מהן כי יש להן חלק באובייקטיביזציה של הפונדקאית והן עלולות לגרום לנזקים רגשיים גדולים.

דנה: מאז שנכנסתי לתהליך יצא לי לשוחח עם המון נשים שמתלבטות עם זה. לאף אחת מהן לא יעצתי להיות פונדקאית. סיפרתי להן בפרטי פרטים על החוויה שלי, ואמרתי להן שכדי להיכנס לתהליך הן צריכות להיות חזקות ושלמות ולבחור היטב את הזוג 'שלהן', כי יש חשיבות מכרעת גם לשאלה עם מי עוברים את התהליך הזה. זה מסע משותף.

תמר: סליחה, זו שוב שאלה ממש טיפשית. פונדקאות לא מתאימה לכל אחת, ולא כל אחת מתאימה להיות פונדקאית. הייתי קודם כול שואלת אותה אם היא נקשרה לילד בהריון השני, כדי לדעת אם היא עלולה להיקשר לעובר, שזו בעיניי הסכנה הכי גדולה. אחר כך גם הייתי שואלת אותה על ההריונות שלה ומוודאת שהיא כשירה לעמוד ב"זוגיות" מאוד מגוננת עם זוג מאוד לחוץ, שהדבר היקר להם ביותר נמצא אצלה בבטן ולהם אין שליטה. ואז הייתי מחליטה אם להמליץ לה או לא. אם היא כמוני, אז בטח.

 

מה המסר העיקרי שלך לאנשים שמשווים פונדקאות לסחר באיברים, לסחר בבני אדם ולתעשיית המין?

תמר: לגבי סחר באיברים, אני משתגעת מזה שאני מדברת עם אנשים ומסבירה להם והם מתעקשים שאני השכרתי את רחמי. איזה להשכיר? תתפלאו, הוא נשאר בתוך הגוף שלי כל הזמן. מההורמונים שהופרשו ממנו ובשבילו – אני התמסטלתי. כפי שחיה ואני הסברנו לכל מי שאפשר – הרחם שלי, ההריון שלי, התינוק שלה. היה ברור גם לי וגם לחיה שהגוף הוא שלי. הרשיתי לה ללטף לי את הבטן ולבשל לי דברים בריאים. לגבי ניצול, דבר שעולה לא מעט, אני לפעמים הרגשתי שאני זו שמנצלת את החולשה שלה – אישה חולה שכמהה לילד – כדי לספק את הצורך שלי בעוד הריון ולידה בלי "לשאת בתוצאות". ועוד קיבלתי ממנה כסף על זה! אבל אם להיות רציניים לרגע, ברגע שיש הריון, הכוח במשוואה הזאת הוא בידי הפונדקאית. הדבר הכי יקר להם נמצא אצלי ואין להם שליטה מלאה על זה. שמעתי שמועות על פונדקאיות שסחטו הורים בשלב הזה, אני לא מכירה אישית מקרים כאלה. אבל זה אפשרי. ולגבי תעשיית המין – נו באמת. למה לא משווים אותנו לספורטאים? או לדוגמניות? גם הם מקבלים כסף ונותנים שירות עם הגוף שלהם. תנו לנו את הקרדיט שאנחנו יודעות מה טוב בשבילנו, תנו לנו לבחור! ואם חסר לכם מאבק למען אוכלוסייה מוחלשת שמסכנת את עצמה בשביל כסף – פועלי בניין. באמת.

דנה: זו השוואה נוראית. אולי זה נכון למדינות עולם שלישי. אני רוצה שיידעו שבמדינת ישראל המצב הוא אחר לחלוטין, שהפונדקאיות מגיעות ממקום שלם, ממקום של נתינה, ממקום של בחירה ואהבה. הן רוצות בתהליך, הן מתרגשות ממנו ומועצמות ממנו, ולכן גם הן מבקשות שישאירו להן את הבחירה עם מי לעבור את המסע הזה.

בכלל, תפסיקו עם ההתנשאות הזאת, כאילו אלה אתם שצריכים לחשוב בשבילן מה טוב להן ולמה הן בוחרות לעבור את המסע הזה. הן נשים חזקות, הן נשים עם תפיסת עולם מגובשת ועם אג'נדה ברורה של נתינה ואהבת חינם. הן ממש לא זקוקות להגנה ובטח לא לרחמים שלכם. ודבר אחרון: הגיע הזמן שכולם יבינו שהכסף שפונדקאיות מקבלות לעולם לא יכול להיות שכר טרחה, אלא הוא רק בגדר פיצוי על התקופה ועל כל מה שהן עוברות במהלכה.

אתם באמת לא מצליחים לראות שאין בעולם כולו שכר הולם על חסד כזה?

רבקה: לגבי ההשוואה לתעשיית המין יש פה כשלים מאוד רבים, שתי נקודות שוני עיקריות בעיני:

האחת – שורדות זנות מתארות בעיה מהותית שקשורה לזנות ויוצרת את הפגיעה, יחסי מין בלי משיכה לאורך זמן יוצרים פגיעה עמוקה ומתמשכת לרוב הנשים העוסקות בכך, אין שום בסיס להשוואה בהקשר של פונדקאות, נשיאת הריון היא לא תהליך שבמהות שלו הוא פוגעני, בפרט אין שום מימד של אובדן אוטונומיה על הגוף שגדולה מהריון עצמי (זה רלוונטי רק לישראל, יש תהליכים בחו"ל שבהם בהחלט תיתכן פגיעה עמוקה בהקשר הזה).

ההיבט השני קשור למציאות של הזנות, המציאות היום של הזנות היא מציאות בה רוב הנשים העוסקות בכך נמצאות במצוקה נפשית, הרבה מהן מדרדרות לסמים, היציאה מהתעשייה כמעט בלתי אפשרית והנזקים שמצטברים לאורך זמן הופכים להיות בלתי הפיכים, המצב של הפונדקאות לא קשור לזה בשום פרמטר שהוא. בקיצור זו בעיני השוואה מופרכת ושטחית, זה שיש פה נשים ואברי רביה וכסף לא יוצר דמיון בין התהליכים.
לגבי ההשוואה לסחר באברים בעיני יש פה דיון הרבה יותר משמעותי ומורכב, אני אישית חושבת שפונדקאות אינה נופלת מתרומת כליה מבחינת המורכבות ומערכות הסיכונים אליהם נכנסים, נכון שאחרי תרומת כליה האדם נשאר בלי אחת מהכליות שלו ואילו אחרי היריון לכאורה הפריון נשאר אבל בעיני הקריטריון הרלוונטי הוא לא זה אלא מכלול הסיכונים הבריאותיים שהאדם לוקח על עצמו כשהוא נכנס לתהליך כזה. בעיני גם בהריון יש סיכון לתוצאות לא פשוטות ביניהן אפשרות לאובדן פריון, סכרת לכל החיים, פגיעות ברצפת האגן, סיבוכים מקיסרי ועוד ועוד. במובן הזה אני רואה את תהליך הפונדקאות כשייך לעולם התרומה מהחי (אמנם בשני המקרים – תרומת כליה והריון הסיכון באופן רציונלי לא גבוה מנסיעה סטנדרטית בכביש אבל כן קיימים סיכונים).
ועם זאת כמו שהיום מעוגן בחוק פיצוי כלכלי גם לתורמי כליה או ביציות ראוי בעיני שיהיה פיצוי ראוי עבור פונדקאות, כיום המדינה לא שותפה בכלל לפיצוי הזה וכולו נופל על ההורים.
למרות שהשיקול הכלכלי לא היה בכלל מעורב בהחלטה שלי (כשהחלטתי להיכנס לתהליך לא ידעתי האם יש פיצוי ומה הגובה שלו) בעיני מדובר בפיצוי הוגן על קשיים פיזיים משמעותיים שכלולים בהריון, הבעיה העיקרית עם הפיצוי שהוא יכול להתפרש לפעמים על ידי ההורים כקניה או השכרה של בעלות על אוטונומיה או התנהלות של הפונדקאית, לפעמים יש לזה השלכות על כל מערכת היחסים עם ההורים כמו ניכור כלפי הפונדקאית, ניתוק הקשר ישר אחרי הלידה ועוד דברים שבעיני יכולים ליצור קשיים רגשיים.
לכן בעיני יש יתרון לכך שהגבילו בתיקון החדש את סכום הפיצוי, באיזשהו אופן זה מוציא את מנגנון השוק מהמשוואה ואני מקווה גם שזה יתן יותר כוח לפונדקאיות שמגיעות ממוטיביציה כלכלית לבחור בהורים מיטיבים שיהיה להן טוב לעבור איתם את התהליך ולאו דווקא באלו שמשלמים יותר וגם מקווה שמצד ההורים יהיה ברור שאין פה סחר או קניין אלא סכום פיצוי סטנדרטי.
בסופו של דבר בתהליך הזה בעיקר צריך להיות בני אדם, כאלה שמוכנים לראות את הזולת, להוקיר טובה, להיות רגישים, להיכנס לדיאלוג אפילו אם לפעמים זה מאתגר, להיעזר בליווי ובגישור אם יש צורך ובגדול לפעול ממקום של כבוד ואכפתיות.  

תמר: יש ארצות בחו"ל שבהן היחס פחות אנושי. בקבוצות פונדקאות שאני חברה בהן אנחנו מזדעזעות מסיפורים מאוקראינה, למשל. מצד שני, הייתי רוצה לדבר עם פונדקאית משם לפני שאני שופטת, כמו שהייתי רוצה שיקשיבו לנו לפני ששופטים.

 

לפני סיום, ספרי לנו קטע מצחיק מהתהליך

רבקה: האיש שלי מוהל, ההורים ביקשו ממנו למול את הבן שלהם, שזה היה רגע מאוד מרגש, אחד השכנים שלנו אמר אחרי הברית שהיתה פה הובלה פלוס התקנה.

תמר: חיה מפיקת אירועים. כשהייתי בחודש שביעי, הייתה לה ישיבה על אירוע שהתקיים שלושה חודשים מאוחר יותר, והיא הודיעה ללקוח שהיא תהיה בחופשת לידה. הוא הסתכל עליה מכף רגל ועד ראש ואמר: לא רואים עלייך! היא אמרה לו: אצלי זה הכול בת..ת! והוא האמין לה!

רבקה: יש לי עוד אחד! פעם אחרי בדיקה ניגשנו יחד למזכירה בקופת החולים וביקשתי אישור להביא למשרד. אחרי האישור עבורי היא שאלה מי זו לידי ואמרתי "האמא". היא לא הצליחה להבין איך ייתכן שהאישה הצעירה הזאת היא אמא שלי…

דנה: בני הזוג 'שלי' כבר היו הורים לילד אחד בגיל של טליה שלנו. כשסיפרנו לילדים שלנו על ההיריון כדי לחבר אותם לתחושות, סיפרנו גם על הילד שלהם, שנמצא בבית וכל-כך מחכה שיהיה לו אח או אחות. תומר, בני הבכור, לא השתכנע ושאל: "אמא, אבל למה הוא רוצה שיהיה לו אח?" אנחנו כמובן צחקנו על כך שנראה שמבחינתו טליה לא ממש הצדיקה עד כה את קיומה 😉

 

בכל הסערה של השבוע האחרון, איישו הפונדקאיות את הקווים הקדמיים, וקולם של ההורים כמעט לא נשמע.

שאלנו את ניצן ארזי-גולן מדוע. ניצן נשואה + 2, את אורי ילדה בלידה רגילה, שלאחריה נפגעה רירית הרחם שלה. אחרי טיפולי פריון ממושכים הרימו הרופאים ידיים, וגילי נולדה בתהליך פונדקאות שני בארץ, לאחר שהראשון לא צלח.
בעקבות המסע הארוך והמאתגר שעברה, הקימה ניצן את מעשה בראשית – בית לפונדקאות ופוריות, המעניק ליווי, ייעוץ ותמיכה לנשים וזוגות מתחילת הדרך ועד לאחר הלידה.
אז ניצן, איפה קולם של ההורים?
"למרבית האנשים שלא מכירים את תחום הפונדקאות יש איזשהו נרטיב מאוד מסוים בנוגע לעולם הזה, שבא לידי ביטוי בתקופה האחרונה ואותו אנחנו פוגשים באמצעי התקשורת. הוא מנוגד למציאות הקיימת, ולכן גם מאוד מקומם. הרשת מוצפת באמירות קשות ובוטות, בבורות גדולה שמעוררת כעס, תסכול ואצל מרבית הזוגות גורמת גם לריחוק גדול, פשוט כדי להגן על עצמם במצב הזה".
עד כאן גם הפונדקאיות מהנהנות. "גם לנו נמאס להגיב כל הזמן לאנשים שלא באמת רוצים לשמוע".

ניצן ושי עם הפונדקאית סבטלנה. צילום: נירית, סטודיו במיה

ניצן ושי עם הפונדקאית סבטלנה. צילום: נירית, סטודיו במיה

ניצן מוסיפה: "העמדה הרגשית של ההורים המיועדים בנוגע לתחום הפונדקאות היא מאוד רגישה ועשויה להיות גם פגיעה. לפונדקאות מגיעים בדרך-כלל לאחר מסע ארוך ומאתגר שכרוך בקושי ובכאב עצום (גופני ורגשי).
פונדקאות זו הדרך עבורם להגשים את כמיהתם לילד, ולכן הפונדקאית נתפסת אצלם דווקא כאישה בעלת כוח שנושאת את הדבר היקר ביותר עבורם. בישראל במרבית המקרים מתפתחים יחסים קרובים וכשקיים קשר רגשי הוא חזק הרבה יותר מכל קשר חוזי שנחתם על הנייר.
לאחר שמבינים את הנושא, ומכירים בכך שקיימים יחסים רגישים ומורכבים, מתבהרת גם ההבנה שאין פה ניצול, אלא דווקא מצב הפוך של הדדיות."

מכיוון שכמעט כל פונדקאית מקבוצת הפייסבוק הסודית שומעת את הטיעון "אבל את לא מקרה מייצג", יזמה תמר פודקסט בשם המקורי "את לא מקרה מייצג", בהנחייתה ובהפקת חברת פודקסטיקו. הפודקסט נמצא כעת בקמפיין-בזק למימון המונים (ימים אחרונים מתוך קמפיין בן שבוע). חברות הקבוצה, ביניהן רבקה ודנה, וגם אימהות פונדקאות, ביניהן ניצן, הצטרפו ותרמו תשורות. בין ההרצאות בקמפיין ובין המרואיינות בהסכת יש גם פונדקאית עם סיפור פחות טוב, אך היא לא הסכימה להתראיין מכיוון שבעבר הוצאו דבריה מהקשרם והיא הוצגה כאישה מוחלשת המתנגדת לכל עניין הפונדקאות, בזמן שהיא עצמה אינה תופסת את עצמה כך ומובן שאינה מציגה את עצמה כך.

מטרת הפודקסט היא להביא כמה שיותר קולות אותנטיים – בלי סינון לפי אגנדה – מכל הצדדים בתהליך פונדקאות, כולל הילדים שנולדו, אחיהם וילדי הפונדקאית, כדי לתת בסיס יותר מהימן לדיון הציבורי המתנהל בנושא, דיון שרוב הטיעונים בו מבוססים במקרה הטוב על דו"ח מלפני כ-10 שנים (תמר: כתוב שהייתה רק ד"ר אחת, היום אנחנו כבר שלוש או ארבע), ובמקרה הרע על דמיונם של המתדיינים.

זה יעזור?

תמר: לפי הודעות שאני מקבלת בפרטי, כבר השבוע הצלחתי בסיפור שלי לפקוח כמה עיניים ולגרום לכמה אנשים לחשוב על דעותיהם מחדש. אלה שיודעים כבר הכול ולא רוצים לתת לעובדות להפריע להם – הם לא בדיוק קהל היעד שלי.

רוצים לשמוע עוד? תתמכו בקמפיין! יש לכם עד יום שלישי.

[[עדכון: אחרי 5 ימים, אלפי חשיפות, רבבות נאצות ו-93 תמיכות, הבנתי שאין עניין לציבור – זה אחד היתרונות של קמפיין הדסטארט: הוא בודק אם יש שוק. התכוונתי להשקיע זמן שאין לי בשביל מטרה שחשובה לי, אני לא הולכת להשקיע גם כסף שאין לי בשביל מוצר שבסוף לא יהיה לו ביקוש. אז מאתמול אני לא עושה בו כלום, כמו החזרת עוברים בלי תמיכה הורמונלית. אם כן נראה לכם חשוב אתם מוזמנים לתמוך, ממילא כרטיס האשראי לא מחויב רק אם מגיעים ל-100%. אני מפרסמת את המאמר הזה בכל זאת, כי עבדתי עליו שלושה ימים אז שיהיה למי שכן מעניין]]

ניוזלטר של נספחת התרבות בטהראן, 2048

יום שני, 9 באפריל, 2018

בשביעי של פסח, פרסם מקור ראשון גיליון שלם של אוטופיות ל-2048. בז'אנר נתנו לנו יד חופשית, ואני בחרתי בניוזלטר.

ניוזלטר אביב 2048 מנספחת התרבות של ישראל באיראן החופשית (זאת אני)

למי שרוצה לדעת איך היה לפני העריכה: האמת היא שהעריכה הייתה מאוד קלה, אבל נו, OCD.

פיצלו פסקה שהייתה אמורה להיות אחת (נראה לי שחוץ ממני אף אחד לא שם לב); את כותרת המשנה לא נתנו לי לערוך לפני העימוד, אחרת היה כתוב טהראן עם א'; קצת קיצצו באירועי האביב, אבל באמת היו שם המון אירועים…

אז כל מי ששוקל להיעלב שלא הכנסתי אותו ללוח אירועי האביב – זה לא אני, זה הקיצוצים!

את אחד האירועים השאירו, אבל שינו את שם הדוברת, אולי כי חשבו שהתבלבלתי, אז יצא שאורלי נוי מופיעה פעמיים, שזה מעולה כי היא באמת המתרגמת הכי טובה בעולם מפרסית לעברית. ויצא שהיא ממש משתפת פעולה עם מדינת ישראל, שזה שיא האוטופיה.

וגם הפכו לי "מועדוני גייז" ל"מועדונים", אבל זה מלכתחילה היה בדיקת גבולות. בכל זאת מקור ראשון…

תודה לישי פלג על ההזדמנות לחלום בפומבי!

 

מעבר לזמן – עם אהרון ברנע

יום ראשון, 25 במרץ, 2018

אז התכנסתי עם אהרל'ה ברנע במרתפי הכנסת כדי לדבר על מה שאני יודעת לדבר עליו הכי טוב.

זה כנראה היה ממש טוב, כי אנשים מצאו לנכון לחפש את מספר הטלפון שלי ולהתקשר אליי כדי לספר לי כמה הם נהנו ומה דעתם על כל מיני דברים שכבר כתבתי עליהם ספרים, כי כנראה יש לי המון זמן פנוי ואני אוהבת לדבר בטלפון (אני לא! אל תתקשרו טלפונית! כמו שאמר דדי שי – אני שונאת שאנשים מתקשרים בזמן לא מתאים, למשל בזמן אחרי שהמציאו את האימייל!)

בקיצור, תראו. היה מספיק ארוך כדי להכניס גם אגנדה אישית 🙂

ואם אתם אוהבים לשמוע ולראות אותי וטרם קניתם את ספריי, אז הנה לינק להוצאת זרש, המפיצה את כל כתבי תע"ג, והנה גם קישור להסכת העצמאי איראניום מועשר, ולינק למיני-פודקאסט איראן בקטן ברדיו תל אביב (הם לא אוהבים שם את המילה הסכת…).

ואם אתם רוצים לראות אותי מרצה בגודל טבעי ויש לכם אחלה תקציב, אז קובעים אצל אנסטסיה, כי אני מסננת 97.63% מהטלפונים.

שנה טובה וחגים שמחים!

הפגנות דֵי 1396 באיראן: סיכום השבוע שלי בתקשורת

יום שישי, 5 בינואר, 2018

ביום ראשון שלפני גל המהומות, התארחתי בגיקונומי והסברתי למה אין הפגנות באיראן. ואז…

יום חמישי 28.12.2017, 7 בחודש דֵי 2576/1396
כאן 11, חדשות הערב, כתבתו של איתמר מאירי:

בשבת ראיתי שצימט התותח כפרה עליו חורך את התקשורת ואליי אף אחד לא מתקשר, אז סִנדלתי את עצמי להתחיל את הפודקאסט שאני מתכננת כבר כמה חודשים. אבל ברוך השם, לצימט יש רק גוף אחד שיכול להיות רק במקום אחד בזמן אחד, ולכן גם אנחנו האיראניסטים האחרים בארץ קיבלנו קצת צומי.
בצאת השבת כבר נקבעו לי כמה אייטמים ליום ראשון, אבל הבטחתי ולכן קיימתי: העליתי פיילוט במוצ"ש, והקלטתי עם עידו קינן פרק יותר מקצועי ביום שלישי, ואנחנו עדיין עורכים אותו. קישור יינתן ברגע שיעלה.

האמת, מהר מאוד הגעתי למצב שגם אני לא ממש עוקבת (וגם חולה, אבל בנס גדול השתעלתי רק בשידור אחד, בשאר שתיתי מים חמים). אבל תודה לאל עדי עומרי מהמשרד של נירשמן ריכזה לי את כל (או לפחות רוב) השיחות שהיו לי בתקשורת. מביאה לכם אותם לפי סדר כרונולוגי, למיטב זכרוני…
יום ראשון: 31.12.2017, 10 בחודש דֵי 2576/1396.

השבוע התחיל בשיחה עם דודו ארז בשלושה שיודעים בכאן תרבות (זה כל השעתיים, אני מתחילה בערך ב-1:17:10)

אולפן וואינט עם אטילה שומפלבי:

גלי ישראל, תוכנית הבוקר עם שרון גל (הקלטות אני לא מאמבדת)

רדיו 103fm, התוכנית של בן כספית ואריה אלדד

אולפן וואלה! חדשות, עם יעקב אילון

כאן 11, "ערב ערב" עם דב גילהר:

יום שני, 11 בדי, 1.1.2018

מה בוער עם רזי ברקאי ובועז ביסמוט ♥ 

כאן ב', "סדר יום" עם קרן נויבך

קול הגליל העליון 

כאן 11, "העולם היום" עם מואב ורדי:

ערוץ i24, "דה רנדאון":

ויהודית יחזקאלי פרסמה ראיון איתי בבלוג העיתונאים.

יום שלישי 2.1.2018, 12 בדי 2576/1306
חדשות הבוקר של רשת, ניב רסקין 

>

חזרתי משם כל כך מתוסכלת אבל מאופרת כל כך יפה, שישר העליתי את הווידאו לייב הזה בפייסבוק:

בצהריים הייתי שוב ב-i24News, בתוכנית Daily Dose, אבל אני לא מוצאת וידאו של זה 🙁

יום רביעי 13 בדי, 3.1.2018

 כשהגעתי בשלישי בבוקר לערוץ 12, פגשתי את צימט, שהלך לאורומיה בערוץ 10. יום אחר כך אני הלכתי לאורומיה [אני כותבת את זה ככה כי זה משעשע אותי ואת כל מי שקצת מכיר את איראן – אורומיה היא עיר בצפון מערב איראן שהייתה בה גם קהילה יהודית גדולה, דוברת לישן דידן (כורדית)], ושם גם השתעלתי בשידור חי. אני עדיין חיה, אבל בלי אספקה סדירה של מים חמים אני משתעלת כאילו אין מחר.

אור הלר ומירי נבו בתוכנית הבוקר של ערוץ 10:

 
במונית בדרך הביתה גם דיברתי עם אבי רצון ברדיו ירושלים.
באותו יום התפרסמה כתבתה של סיגל בן דוד במגזין של מעריב שתרמתי לה כמה הגיגים.
וגם עדכנתי שוב את קרן נויבך בסדר יום ברשת ב'
והסברתי ליעל דן בגלי צה"ל למה כולם צריכים לסתום
בצהריים ערכתי תדרוך טלפוני בשיחת ועידה לעיתונאים זרים במסגרת Media Center. קיבלתי רשות לשתף איתכם את ההקלטה!
(דלגו על חמש הדקות הראשונות, זה רק כניסה של העיתונאים ל"חדר" שיחת הוועידה והצגה עצמית של כל אחד. האקשן מתחיל ב-5:02)
מהתדרוך הזה יצאו כמה כתבות מגניבות בשפות זרות:
אנגלית (ג'רוזלם פוסט)
אנגלית (דויטשה וולה)
צרפתית
והכי מגניב – אינדונזית!
יום חמישי, 14 בדי, 4.1.2018
נפתח בשיחה עם גיל בשלושה שיודעים בכאן תרבות
המשיך בשיחה עם אילה חסון ב-103fm, במונית להקלטת ראיון ברשת CBN, שאעלה כאן כשישודר ששודר יום לאחר מכן (באותה נסיעה גם דיברתי עם איריס מזור מישראל היום, אקשר כשיתפרסם).
נחשו מה עשיתי במונית בדרך הביתה?
מי שניחש שישנתי – צדק.
בצהריים דיברתי עם רדיו אמצע הדרך, 90fm וזחלתי למיטה לעוד כמה שעות.
במהלך השבוע התקשרו גם בערך מכל כלי תקשורת כדי לבקש ממני לשדך להם איראנים שמשתתפים בהפגנות, כדי לראיין אותם בעילום שם ועם עיוות קול. הסברתי להם שאני לא מעמידה חברים שלי בכזאת סכנה, כי לרפובליקה האסלאמית יש (או לפחות השמועה אומרת שיש, כבר כמה שנים) הטכנולוגיה לשחזר את הקול המקורי. ברוב התוכניות פשוט ניסו למצוא מישהו אחר שישדך, אבל יערה מיומן החוץ של גל"צ הבינה שלא כדאי להעמיד אנשים בסכנה, ולכן היא העבירה לי שאלות שהעברתי לחבר ותרגמתי. נתתי להם לבחור בעצמם את השם הבדוי…
שידרו את זה ביומן הצהריים של גלי צה"ל ביום חמישי.
וגם היכו אותי בתור מומחית בסטטוס קוו בגל"צ, באותו יום.
ראיון סקייפ שנעשה ביום הראשון של ההפגנות בנושא לכאורה אחר לגמרי, נכלל במאמר מעניין ביותר של שירה פרנקל, שהתפרסם כעבור שבוע בניו יורק טיימס.
היום, יום שישי 15 בדֵי, 5.1.2018 קצרתי את פירות העבודה של הימים הקודמים:
הראיון ב-CBN פורסם גם באתר שלהם (הכותרת שבחרו היא בדיחה ידועה…), וגם כאייטם שני ב- Jerusalem Dateline, שזה כבוד ממש גדול 🙂
מאמר שכתבתי להארץ על תפיסות נכונות ושגויות בגל ההפגנות האחרון. הנה גם בפרינט:
 WhatsApp Image 2018-01-05 at 10.37.25
אין לי כבר קול לראיונות או יכולת לדבר משפט שלם בלי להשתעל כדי לעשות עוד לייב בפייסבוק, אז אעדכן שההפגנות עקרונית דוכאו, אבל קריאות להפגנות ממשיכות להתפרסם בערוצי הטלגרם של מתנגדי המשטר. בנוסף, יש גל של סרטים שבהם אנשי בסיג' שורפים את התעודות שלהם. זה מעודד שהבסיג' עובר צד, אבל א – זה לא כולם, ב – בסיג' זה ממילא לרוב אנשים פשוטים שמצטרפים למועדון הטבות. בהפגנות החלושות של 2011, השהיד הראשון היה חבר הבסיג' באוניברסיטה שלו ולכן שותי הטרופית טענו שהוא מהצד שלהם, אבל הוריו ומתנגדי המשטר אמרו שהוא היה מהצד של המפגינים.
זהו, יש עוד ראיון ביום שני אצל גל גבאי ובן כספית, ועוד כמה דברים שאמורים להתפרסם, אני אעדכן כאן באותו פוסט כדי לא להציף.

אם אחיה, זאת אומרת.

 

8.1.2018 רז צימט ואני עושים סדר עם גל גבאי.

רוצים לשמוע עוד? באוזניים? יש לי פודקאסט! רוצים לשמוע אותי בהרצאה? הרצאות לחיילים ולמסגרות של צעירים תאבי ידע אפשר להזמין דרך המרכז האקדמי שלם, והרצאות למסגרות שמשלמות היטב אפשר להזמין דרך אצלי – חוויה עם ערך.

אז תרגמתי לכם סרט איראני…

יום שני, 13 בנובמבר, 2017

כשזהר זקס מ"מדברים בסרט" שאל על איזה סרט איראני ארצה לדבר איתם, היה ברור לי שלא אלך על אחד המפורסמים, כמו פרספוליס (המדויק), 300 (הבלתי מדויק) או אחד מזוכי האוסקר – שכל אחד מהם נפלא ומעניין בפני עצמו, אבל.

הסרט "הצ'ק", מ-2012, לא זכה להצלחה כבירה ואפילו רוב האיראנים לא מכירים אותו. אבל הוא משקף באופן נפלא את החברה האיראנית, וגם קצת את הצנזורה, אבל על זה לא הספקנו לדבר בפודקאסט.
את הכתוביות כתבתי בעצמי, ונעזרתי קצת בעורך איראני במקומות שדיברו בהם מהר מדיי…

אז תראו את הסרט (אם אתם דוברים ילידיים ויש לי פדיחות תרגום, אמרו לי בבקשה בפרטי. תרגום משמע זה לא הצד החזק שלי, ואין כתוביות בפרסית)

ותקשיבו לפודקאסט מדברים בסרט, פרק 28 ובשבוע הבא גם פרק 29, שבו אני מדברת עם זהר זקס ודין לנגזם על איראן ועל החיים עצמם.

רוצים לשמוע עוד? גגלו או חפשו ביו-טיוב "תמר עילם גינדין". אני קצת פרשתי מהרצאות לעת עתה, למעט מסגרות של צעירים איכותיים שרוצים הרצאה דרך המרכז האקדמי שלם. ואולי בסייעתא דמזדא יהיה לי עוד מעט פודקאסט משל עצמי, כרגע אני בשלב ההתארחות והלמידה, ואני לא מתחילה שום פודקאסט לפני שאני משיקה סוף סוף את קורס הפרסית המקוון שלי, זה שאני כבר חודשים עומדת בו על המקפצה ואומרת "שלוש ארבע ו-".

כתיבה נייטרלית מגדרית

יום רביעי, 23 באוגוסט, 2017

פוסט פרקטי, לשם שינוי.

אני קוראת בימים אלה שוב את ספרה של כנרת יפרח מיקרו קופי: המדריך המלא. יש לה שם הרבה תובנות מאוד מאוד מועילות, מתישהו גם איישם את כולן באתרים שלי…

אחד הפרקים נקרא "זכר ונקבה במיקרו קופי בעברית", והוא דווקא גרם לי לטפוח לעצמי על השכם בגאווה, כי לכתוב בשפה נייטרלית מגדרית זה אחד האתגרים החביבים עליי. נייטרלית מגדרית זה אומר בלי לוכסנים ובלי נקודות באמצע מילה (אחד המנהגים הנלוזים בעיניי. מה כבר ההבדל מלוכסן?) וכמובן בלי סיומותים מגוחכימות. אמנם זכר הוא המין הבלתי מסומן בעברית ויכול לפנות גם לנקבה, אבל אתגר הנייטרליות המגדרית הוא כיפי, ומתקבל הרבה יותר טוב מאשר חינוך להבנת כללי השפה.

אז אני רוצה לשתף אותך בכמה טריקים של השפה הכתובה (שמת לב מה עשיתי פה?) כדי שגם לך יהיה קל לכתוב בשפה נייטרלית מגדרית.

רוב ההוראות באתרים הן בגוף שני יחיד (רבים זה ממילא לא מסומן מגדרים), אז הבה נתמקד בו. למרבה הצער, רוב הטיפים כאן עובדים רק בשפה כתובה ולא בשפה דבורה.

  1. שמת לב שבעברית בלי ניקוד, צורות העבר נראות אותו דבר ל"את" ו"אתה"? ולראייה – איך קראת את הפעלים במשפט הזה? שימוש בלשון עבר הוא הטריק הכי פשוט. ונא לא להגיד לי עכשיו שעבר יכול לשמש רק לעבר. מה שאנחנו קוראים צורת עבר הוא בעצם אספקט מושלם, ואפשר להשתמש בו גם לזמנים אחרים. למשל: "אחרי שעברת את הכיכר, כדאי לך להתחיל לחפש חנייה".
  2. גם בכינוי החבור (שנייה, תיכף דוגמאות שיסבירו לך יותר טוב מכל הסבר מילולי) אין הבדל בין "את" ו"אתה": מה שמך? כתובתך, מספר הטלפון שלך, אני מאמינה בך, אני אוהבת אותך וכו'.
    הבעיה היא במילות יחס שנוטות כרבים, כי עליך זה זכר ו-עלייך זה נקבה. במקרים כאלה אני נוטה לרמות, כי תכל'ס, כמה אנשים יש שגם מפריעה להם שפה בלתי נייטרלית מגדרית וגם יודעים את כללי הכתיב חסר הניקוד? אז לי זה נראה כמו שנשמעת שריטת ציפורניים על לוח גירים, אבל לרוב הקוראים זה סבבה.
  3. חלק מהפעלים בהווה בגזרת נחי ל"י/ל"ה הם נייטרליים מגדרית, אבל יהיה עליך למצוא פתרונות יצירתיים להשמטת כינוי הגוף. אחד הפתרונות הוא שאלה: רוצה להשתמש בפעלים נייטרליים מגדרית? רואה איך עשיתי את זה?
  4. חג"מים (ביטויים חסרי גוף ומספר) ומבנים עקיפים: מילים כמו "כדאי, מותר, אסור, צריך, אפשר" וכו' יכולות לבוא גם ללא ציון גוף, אבל כשמציינים את הגוף, ברוב המקרים עושים זאת על ידי "לך", שהוא נייטרלי מגדרית: כדאי לך, מותר לך, אסור לך… במקרים של "צריך" ו"אפשר" צריך להשתמש בכינוי גוף. במקרים כאלה יש באפשרותך להשתמש בביטויים אחרים שאומרים אותו דבר. אני סומכת על היצירתיות שלך בנושא 🙂
  5. אפשר להפוך כמעט כל ביטוי פעלי לחג"מ אם משתמשים בצורות סבילות או לחילופין בצורות גרימה: במקום "תיכף תבינ/י" – תיכף אביא דוגמאות שיסבירו לך יותר טוב מכל הסבר מילולי (שמת לב? כתבתי כך לפני כמה סעיפים). ידוע לך שהשפה העברית מאוד גמישה בקטעים האלה.
  6. יאללה, אני מאתגרת אותך לכתוב עכשיו פוסט נייטרלי מגדרית בגוף שני יחיד (או בגופה שנייה יחידה). בבלוג שלך, ברשתות החברתיות או סתם בתגובה כאן למטה. מרשה לך לתייג אותי ו/או לקשר לפוסט!

והנה קישור לסיפור שעצם קישורו לפוסט הזה עושה לו ספוילר ענקי.

נ.ב. יקיר הבלוג ירון שהרבני, מוסיף:

כיוון שאני מאמץ את הגישה הזאת למעלה מעשור, יש מיזמים רבים בקוד פתוח שמתורגמים ככה, למשל: Ubuntu, Firefox, LibreOffice, VLC Media Player, GNOME, Wine (software), Twitter (לא במאת האחוזים אם כי אהרוני ואני מאוד הקפדנו) ויש עוד מגוון שהם קצת פחות ידועים.

שמת לב שאני כבר לא מפצירה בך להזמין אותי להרצאות? אני כבר כמעט לא מרצה, וכשכן אז רק במסגרות שמשלמות ממש ממש יפה, אבל מאוד אשמח לביקורך באתר של הוצאת זרש. בטח יהיה שם איזה ספר או שניים או שלושה או ארבעה שימצאו חן בעיניך…

הזמנה למסיבת ראש השנה הפרסי!

יום ראשון, 19 במרץ, 2017

כבכל שנה, מסיבת ראש השנה הפרסית נקבעת ומתפרסמת ימים ספורים מראש, וכל העולם מוזמן, בלי הזמנות אישיות.

השילוב בין התראה קצרה ורשימת מוזמנים ענקית, מזמן לי תמיד את מספר האנשים המדויק שהבית שלי יכול להכיל. בבית הקודם זה היה 50 איש, בבית הנוכחי 40 – והשנה בני ודוריס התנדבו לארח את המסיבה שלי אצלם, כי יש מקום ליותר אנשים.

מתי: יום חמישי הקרוב, 23.3 בשעה 19:00 (כדי שנוכל להתחיל ב-20:00)

איפה: אצל בני ודוריס ברחובות, כתובת מדויקת תינתן רק לרציניים, כלומר רק למי שממלא את שמו בקובץ המי-מביא-מה.

אלט-טאב: בהתחלה הייתה בקובץ גם עמודה של מיילים, אבל מכיוון שהאקרים איראנים אוהבים להתחזות אליי, החלטתי למחוק את העמודה הזאת. אם אתם לא רשומים לאירוע בפייסבוק וגם אני לא יודעת מי אתם – שלחו לי הודעה פרטית כדי שאשלח לכם את הכתובת… שיפט-אלט-טאב.

מה יהיה: הרבה אנשים, חלק גדול מהם גם אני לא מכירה. זה מה שכיף 🙂 אוכל טעים – פרסים יכולים לבשל, אשכנזים מוזמנים לקנות, ומי שממש רוצה להשקיע אבל לצערו הוא לא מהעדה הנכונה – יש שני דברים שאנחנו מרשים לכם להכין… ראו בקובץ.

אני אתן הרצאה קטנה על נורוז ומנהגיו, ועל הגאווה האיראנית. חברים אחרים יספרו את חוויותיהם מנורוז באיראן, ואולי עוד הרצאות וסיפורים – תלוי בהרכב הקהל.

הנה תמונה מלפני כמה שנים:

noruz

הביצים יהיו על המראה, אבל כבר לא יזוזו. מי שרוצה לראות את הביצים זזות על המראה, יצטרך להניח בעצמו ביצים קשות מקושטות על מראה, ולהסתכל בהן בעיון מחר (יום שני 20.3.2017) בשעה 12:28:40.

אז… מי בא השנה?

הצצה לספר הבא — מיתולוגיה איראנית לכל גיל

יום ראשון, 6 בנובמבר, 2016

לכבוד יום הולדתי אני נותנת לכם מתנה – דוגמית מתוך מיתולוגיה איראנית לכל גיל. קמפיין מימון המונים מתנהל כרגע (עד 17.11.2016) בהדסטארט, ומתנת היומולדת הכי טובה תהיה תמיכתכם והפצתכם!

זהאכ. איור - ענת עילם. מתוך ספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל.

זהאכ. איור – ענת עילם. מתוך ספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל.

זַהָאכּ
הָיֹה הָיָה בְּאֶרֶץ עֲרָב מֶלֶךְ טוֹב לֵב, יְשַׁר דֶּרֶךְ וִירֵא שָׁמַיִם בְּשֵׁם מַרְדָאס. מַרְדָאס הָיָה טוֹב וּמֵיטִיב לְכָל בְּנֵי הָאָדָם וְגַם לְבַעֲלֵי הַחַיִּים, וְהֵם הֵשִׁיבוּ לוֹ אַהֲבָה.

לְמַרְדָאס הָיָה בֵּן בְּשֵׁם זַהָאכּ. זַהָאכּ הָיָה אַמִּיץ אַךְ קַל דַעַת, וְלִבּוֹ כֹּה מָלֵא תַּאֲוַת גַּדְלוּת עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ מָקוֹם אֲפִלּוּ לְטִפַּת אַהֲבָה. יוֹמָם וָלַיְלָה הִתְאַמֵּן בְּסַיִף כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִגְבֹּר עַל כָּל יָרִיב.

יוֹם אֶחָד עִם שַׁחַר, בָּא אֵלָיו אֶבְּלִיס, הַשָּׂטָן, מְחֻפָּשׂ לְאִישׁ זָקֵן וְטוֹב לֵב.

אָמַר אֶבְּלִיס לְזַהָאכּ: "אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת סוֹד הַכּוֹחַ, וּבִיכָלְתִּי לַהֲפֹךְ אוֹתְךָ לַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁרָאָה הָעוֹלָם. אַךְ תְּחִלָּה עָלֶיךָ לִכְרׂת אִתִּי בְּרִית. הַבְטַח לִי שֶׁתַּעֲשֶׂה כָּל מַה שֶׁאֹמַר לְךָ, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ זוֹהֵר כַּחַמָּה! הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יִהְיֶה לְמַמְלַכְתְּךָ. אָדָם וּבְהֵמָה, עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם יָסוּרוּ לְמָרוּתְךָ."

הַצָּעִיר קַל הַדַּעַת וּתְאֵב הַכּוֹחַ לֹא הִסֵּס לְרֶגַע וְעָנָה: "נִשְׁבָּע אֲנִי שֶׁאֶשְׁמַע לַעֲצָתְךָ, אֶעֱשֶׂה כִּדְבָרֶיךָ, וְלֹא אֲסַפֵּר לְאַף אֶחָד אֶת סוֹדוֹתֶיךָ. עֲשֵׂה אוֹתִי לַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁרָאָה הָעוֹלָם!"

שָׂמַח אֶבְּלִיס בְּלִבּוֹ וְאָמַר לְזַהָאכּ: "הַבְּעָיָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר הָעוֹמֶדֶת בְּפָנֶיךָ הִיא אָבִיךָ. הַזָּקֵן מַאֲרִיךְ יָמִים וְתוֹפֵס בָּעוֹלָם מָקוֹם שֶׁשַּׁיָּךְ לְךָ, וּבֵינְתַיִם נְעוּרֶיךָ חוֹלְפִים וְאַתָּה מְבַזְבֵּז אֶת זְמַנְךָ. לָמָּה לְבַיִת אֶחָד שְׁנֵי מַנְהִיגִים? עֲרֹף אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל אָבִיךָ הֶעָשִׁיר! כְּשֶׁתַּעֲשֶׂה כִּדְבָרַי, תַּהֲפֹךְ לְמֶלֶךְ רָם וּלְשַׁלִּיט עֶלְיוֹן."

זַהָאכּ חָשַׁב עַל דַּם אָבִיו וְלִבּוֹ נִמְלָא כְּאֵב. הוּא אָמַר לְאֶבְּלִיס: "זֶהוּ מַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה! תֵּן לִי עֵצָה אַחֶרֶת!"
מִתְבָּרֵר שֶׁאֲפִלּוּ בִּנְסִיכִים קַלֵּי דַעַת וּתְאֵבֵי גַּדְלוּת מִתְקַיֶּמֶת מִדַּת כִּבּוּד אָב. אִישׁ חָכָם אֶחָד אָמַר לִי פַּעַם שֶׁאֲפִלּוּ בֵּן סוֹרֵר, שֶׁהוֹפֵךְ לְחַיַּת טֶרֶף, לֹא יִשְׁלַח יָד בְּנֶפֶש אָבִיו. וְאִם שָׁלַח – יֵשׁ לְבָרֵר אֶת הָעִנְיָן עִם הָאֵם.

הֵשִׁיב לוֹ אֶבְּלִיס: "אִם תָּפֵר אֶת פְּקוּדָתִי עַתָּה, יִוָּדַע שִׁמְךָ בְּכָל הָעוֹלָם כְּאָדָם הַמֵּפֵר בְּרִיתוֹת. עַד סוֹף יָמֵיךָ תִּבְעַר נִשְׁמָתְךָ בְּאֵשׁ הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לִי וְתִּשָּׂרֵף בִּלְהָבוֹת הַבְּרִית שֶׁכָּרַתְנוּ. הַשְּׁבוּעָה וְהַבְּרִית יִשָּׁאֲרוּ כְּאוֹת קַיִן עַל מִצְחֲךָ, אָבִיךּ יִשָּׁאֵר שַׁלִּיט אָהוּב וּמָעֳרָךְ, וּמְנַת חֶלְקְךָ תִהְיֶה בּוּז וְהַשְׁפָּלָה."

נְסִיךְ עֲרָב נָפַל בַּפַּח שֶׁטָּמַן לוֹ אֶבְּלִיס. "אֱמֹר נָא לִי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת," בִּקֵּש. "אֵינִי רוֹצֶה לְהָפֵר בְּרִית שֶׁכָּרַתִּי!"
אֶבְּלִיס אָמַר: "אַל חָשָׁשׁ. יָדֵיךָ יְשָּׁאֲרוּ נְקִיּוֹת. עָלֶיךָ רַק לְהַסְכִּים. אֶת הַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ הַשְׁאֵר לִי."
זַהָאכּ שָׁתַק.

לַמֶּלֶךְ מַרְדָאס טוֹב הַלֵּב הָיָה בֻּסְתָּן מְשׁוֹבֵב נֶפֶשׁ. בַּלֵּילוֹת הָיָה יוֹצֵא לְגַנּוֹ כְּדֵי לִרְחֹץ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת גּוּפוֹ בִּבְרֵכָה בְּפִנַּת סֵתֶר בַּגַּן, וּלְהִטָּהֵר לִקְרַאת עֲבוֹדַת הָאֵל. בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, כָּרָה אֶבְּלִיס בּוֹר עָמֹק בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶך, כִּסָּה אוֹתוֹ בִּזְרָדִים וְיִשֵּׁר אֶת הָאֲדָמָה מֵעָלָיו. כְּשֶׁשָּׂם מַרְדָאס פָּנָיו אֶל הַגִּנָּה בְּדַרְכּוֹ לַטָּהֳרָה הַלֵּילִית, נָפַל לַבּוֹר, שָׁבַר אֶת מִפְרַקְתּוֹ וָמֵת.

וְכָךְ, בְּתַחְבּוּלָה זוֹ, יָשַׁב זַהָאכּ עַל כֵּס אָבִיו, וְשָׂם עַל רֹאשׁוֹ אֶת כֶּתֶר הָעַרְבִים.

אֶבְּלִיס הַמְּחֻפָּשׂ לְזָּקֵן נֶעֱלַם, אַךְ הִמְשִׁיךְ לַעֲקֹב, לְחַכּוֹת לִשְׁעַת כֹּשֶׁר וּלְחַבֵּל תַּחְבּוּלוֹת.

יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ בִּפְנֵי זַהָאכּ אִישׁ צָעִיר וַחֲלַק לָשׁוֹן, וְהִצִּיג אֶת עַצְמוֹ כְּיוֹעֵץ חָכַם וּמְנֻסֶּה. הוּא פָּנָה אֶל זַהָאכּ, הִרְעִיף עָלָיו שְׁבָחִים וּמַחְמָאוֹת, וּבְסוֹף דְּבָרָיו הוֹסִיף וְאָמַר: "טַבָּח אֲנֹכִי וּשְׁמִי הוֹלֵךְ לְפָנַי. אִם תִּמְצָאֵנִי רָאוּי לְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶך, קָחֵנִי נָא אֶל מִטְבְּחֵי אַרְמוֹנְךָ!"
זַהָאכּ, שֶׁלא יָדַע שֶׁאֶבְּלִיס הוּא הָעוֹמֵד לְפָנָיו, נִשְבָּה בִּדִבְרֵי הַחֲלָקוֹת, וְהֵאִיר לוֹ פָּנִים. הוּא קִבֵּל אֶת הַצָּעָתוֹ בִּבְרָכָה, נָתַן לוֹ אֶת מַפְתְחוֹת מִטְבַּח הַמֶּלֶךְ, מִנָּה אוֹתוֹ לַטַּבָּח הָרָאשִׁי וְהִפְקִידוֹ עַל מַאֲכָלָיו.

עֲלֵיכֶם לָדַעַת שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן, בְּנֵי הָאָדָם עֲדַיִן לֹא גִּלּוּ אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים. לָכֵן לֹא עָבַר זְמַן רַב עַד שֶׁהַטַּבָּח שָׁבָה אֶת לִבּוֹ וְאֶת בִּטְנוֹ שֶׁל זַהָאכּ. הוּא גִּלָּה לוֹ אֶת סוֹד אֲכִילַת הַבָּשָׂר, כִּשֵּׁף אוֹתוֹ בְּמַטְעַמָּיו וְהָפַךְ אוֹתוֹ לְבֵן עֲרֻבָּה שֶׁל מַאֲכָלָיו, כִּי אַף אֶחָד אַחֵר עֲדַיִן לֹא יָדַע לְהָכִין מַאֲכָלִים כָּאֵלֶּה.

תְּחִלָּה הִגִּישׁ לוֹ חֶלְמוֹן בֵּיצָה. הַחֶלְמוֹן חִזֵּק אֶת זַהָאכּ וְעָשָׂה אוֹתוֹ בָּרִיא כְּשׁוֹר. הוּא אָכַל וְהִתְעַנֵּג, שָׂמַח וְהִתְמוֹגֵג, וְשִׁבֵּחַ אֶת הַטַּבָּח. וְכָךְ אָמַר אֶבְּלִיס הַנַּכְלוּלִי: "יְחִי מַלְכִּי הָרָם! שְׂמַח, מַלְכִּי, כִּי גַּם מָחָר אֲבַשֵּׁל לְךָ מַטְעַמִּים כָּאֵלֶּה. שֶׁיִּהְיֶה לְךָ לִבְרִיאוּת וּלְעֹנֶג!" וְכָל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה חָשַׁב אֶבְּלִיס אֵיזֶה מַאֲכָל מֵזִין, טָעִים וּמַפְתִיעַ יָכִין לְזַהָאכּ מָחָר כְּדֵי לְהַדֵּק אֶת אֲחִיזָתוֹ בְּלֵב הַמֶּלֶךְ.

לְמָחֳרָת הִתְקִין סְעוּדָה מִמַּטְעַמֵּי חוֹגְלוֹת וּפַסְיוֹנִים, וּמֶלֶךְ הָעַרְבִים שָׁלַח יָדוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַבָּשָׂר, אָכַל וְהִתְעַנֵּג, שָׂמַח וְהִתְמוֹגֵג, וְהַעֲרָצָתוֹ לַטַּבָּח הִתְעַצְּמָה שִׁבְעָתַיִם.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי עָרַךְ אֶבְּלִיס הַטַּבָּח מַפָּה עֲמוּסָה בְּמַעֲדַנֵּי עוֹף וְטָלֶה, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי הֵכִין מַאֲכָלִים מִנֶּתַח גַּב שֶׁל עֵגֶל צָעִיר, מֻשְׁרֶה בְּזַעֲפְרָן וּבְמֵי וְרָדִים, בְּיַיִן יָשָׁן נוֹשָׁן וּבְמוּשְׁק טָהוֹר.

זַהָאכּ הוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַמַּטְעַמִּים, הֵבִיאָהּ אֶל פִּיו, אָכַל – וְאוֹרוּ עֵינָיו. הוּא נִמְלָא הַפְתָּעָה וְתַדְהֵמָה מֵחָכְמָתוֹ שֶׁל הַטַּבָּח וְאָמַר לוֹ כָּךְ: "טַבָּחִי הַטּוֹב! רוֹצֶה אֲנִי לִגְמֹל לְךָ עַל מַאֲכָלֶיךָ הַטּוֹבִים וְהַמַּבְרִיאִים. אֱמֹר לִי מַה מִשְׁאַלְתְּךָ, וָתֵעַשׂ!"

עָנָה הַטַּבָּח: "מַלְכִּי הָרָם, מִי יִתֵּן וְתִחְיֶה תָּמִיד בְּשִׂמְחָה וּבְאֹשֶׁר וְשִׁלְטוֹנְךָ יִכּוֹן לָעַד. לִבִּי מָלֵא עַד גְּדוֹתָיו בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ. נִשְׁמָתִי מְלֵאָה בְּמַרְאֵה פָּנֶיךָ. אֶחָד וְיָחִיד הוּא רְצוֹנִי: לִהְיוֹת קָרוֹב לְמַלְכִּי. וְאָמְנָם אֵין מַעֲמָדִי רָם מַסְפִּיק כְּדֵי שֶׁיְּצַוֶּה הַמֶּלֶךְ שֶׁאֲנַשֵׁק אֶת כְּתֵפָיו, שֶׁאָנִיחַ עֲלֵיהֶן אֶת רֹאשִׁי וְאֶת פָּנַי…"

זַהָאכּ לֹא יָדַע, כַּמּוּבָן, מִיהוּ טַבָּחוֹ בֶּאֱמֶת וּמַהֵן מַטְרוֹתָיו הַנִּסְתָּרוֹת. הוּא שָׁמַע אֶת דְּבָרָיו וְאָמַר לוֹ: "מִשְׁאַלְתְּךָ תִּתְגַּשֵּׁם. מַגִּיעַ לְךָ אַף יוֹתֵר מִכָּךְ!" וְנָתַן אֶת הַפְּקֻדָּה.

אַךְ נָשַׁק אֶבְּלִיס לִשְׁתֵי כִּתְפֵי הַמֶּלֶך, וְהִנֵּה נֶעֱלַם הַטַּבָּח הַצָּעִיר וְנָמוֹג אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה.

וְאָז קָרָה דָּבָר שֶׁאַף אָדָם בָּעוֹלָם לֹא רָאָה כָּמוֹהוּ וְלֹא יָכֹל לַחֲזוֹתוֹ: שְׁנֵי נְחָשִׁים שְׁחוֹרִים הֵחֵלוּ לִצְמֹחַ מִתּוֹךְ שְׁתֵי כְּתֵפָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ, בַּמָקוֹם שֶׁבּוֹ נָשַׁק לוֹ אֶבְּלִיס. הַמֶּלֶךְ כִּמְעַט הִתְעַלֵּף מֵהַהַפְתָּעָה וּמִכְּאֵבֵי הַתֹּפֶת. הוּא נִסָּה בְּכָל מְאוֹדוֹ לְסַלֵּק אֶת שְׁנֵי הַנְּחָשִׁים מִכְּתֵפָיו, אַךְ לַשָּׁוְא. בְּכָל פַּעַם שֶׁגָּדַע אוֹתָם הַמֶּלֶךְ בְּחַרְבּוֹ, צָמְחוּ שְׁנֵי נְחָשִׁים שְׁחוֹרִים חֲדָשִׁים מִכְּתֵפָיו, כַּעֲנָפִים רַעֲנָנִים שֶׁל עֵץ.

הַמֶּלֶךְ כִּנֵּס אֶת בְּכִירֵי הָרוֹפְאִים מִכָּל רַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה. הֵם יָעֲצוּ עֵצוֹת, חִבְּלוּ תַּחְבּוּלוּת, נִסּוּ נִסְיוֹנוֹת – אַךְ אַף אֶחָד לֹא מָצָא מַרְפֵּא לַבְּעָיָה, וְהַמֶּלֶךְ הִמְשִׁיךְ לִסְבֹּל כְּאֵבֵי תֹּפֶת.

וְאָז הוֹפִיעַ אֶבְּלִיס בַּשְּׁלִישִׁית, הַפַּעַם כְּרוֹפֵא. עָטָה אֲרֶשֶׁת פָּנִים חֲכָמָה וּרְצִינִית, נִגַּשׁ לְזַהָאכּ וְאָמַר: "לְקִיּוּמָם שֶׁל הַיְּצוּרִים הָאֵלֶּה יֵשׁ תַּכְלִית. הַשְׁאֵר אוֹתָם, כִּי יִקְרֶה אֲשֶׁר יִקְרֶה, אֵין לִפְגֹּעַ בָּהֶם. כְּדֵי לְהַשְׁקִיטָם, יֵשׁ לְהַאֲכִילָם. כָּל פִּתְרוֹן אַחֵר אָסוּר בְּתַכְלִית הָאִסּוּר, וְגַם לֹא יַעֲזֹר. מַאֲכָלָם הוּא מוֹחַ שֶׁל בְּנֵי אָדָם. אַל תִּתֵּן לָהֶם דָּבָר לֶאֱכֹל מִלְבַד זֹאת, פֶּן יָמוּתוּ."

רְאֶה מֶה עָשָׂה אֶבְּלִיס וּמַה בִּקֵּש בִּדְבָרָיו אֵלֶּה! אֵיזֶה מְחִיר עַל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם לְשַׁלֵּם כְּדֵי לְחַלֵּץ מִצָּרָה אָדָם אֶחָד, קַל דַעַת וּבַעַל שְׂרָרָה.

***

דמותו של זהאכ, בן האנוש שהופך למפלצת, הוא התפתחות של הדרקון דַהָאג, שפגשנו בסיפורים הקודמים. בתקופה הטרום-אסלאמית מתואר דהאג כבבלי, כי אלה היו הרָעים באותו זמן. בזמנו של פרדוסי, הרעים הם הערבים, ולכן גם זהאכ מוצג כנסיך ערבי. מעניין לראות שבסיפורנו האיראנים הם אלה שמזמינים את זהאכ לשלוט עליהם, למרות שהוא מטיל אימה על נתיניו – בדיוק כפי שרוב האיראנים קיבלו בברכה את הכיבוש האסאלמי החל מהמאה השביעית לספירת הנוצרים, קבלה שפרדוסי מותח עליה ביקורת גלויה וסמויה.
"זַהָאכּ" היא הגיית השם בפרסית בת זמננו – ההגייה שנבחרה לכל השמות בספר. שמו של זַהָאכּ נכתב, בתעתיק מדויק, צ'חאכ (ضحاک). זוהי הגייה של השם דַהָאג במבטא ערבי מוגזם, וכנראה כך חשב דובר פרסית מהמאה ה-10 שערבי יהגה את השם.
זהאכ מתואר בסיפור גם כ"בעל מראה הדרקון", "בעל גוף של דרקון" ואפילו "הדרקון". המילה הפרסית לדרקון, עד עצם היום הזה, היא אֶזְ'דֶהָא – מהשם אָז'-י דַהָאג – "הדרקון דהאג" מהסיפור הקודם. חדי הזיכרון שביניכם בוודאי זוכרים שהמילה אז'י "דרקון" מתייחסת במקור לנחש. טשטוש הגבול הסמנטי (עירוב המשמעויות) בין נחש לבין דרקון עדיין משתקף בסיפורו של זהאכ.
חוט מקשר נוסף שעובר בין הסיפורים מהתקופות השונות, הוא ריבוי הישויות בגוף אחד. בסיפור הטרום-אסלאמי, פרידון לא הצליח להרוג את דהאג כי בכל פעם שכרת איבר מגופו האיבר הפך ליצור אופל בפני עצמו. הצמחת המפלצות מהכתפיים מופיעה כבר בדָאדִסְתָאן יִ דֵינִיג, טקסט מאוחר יחסית בפרסית אמצעית, הקודם לפרדוסי בכמאה שנים. שם מתואר דַהָאג כמי ש"מעצם הכתף שלו צומח השד 'שקר' בצורת דרקון".

רוצים לקרוא על נייר? הנה גרסת PDF של סיפורו של זהאכ, יפה ומעומדת להדפסה על נייר (הדפיסו את העמוד הראשון לרוחב, ואת העמודים הבאים לאורך או שניים בעמוד לרוחב). ואם אתם רוצים לשתף בפייסבוק אז הא לכם.
רוצים לקרוא עוד? תמכו בקמפיין מימון ההמונים של ספר מיתולוגיה איראנית, כדי שהספר יצא לאור! התומכים בפרויקט לא רק צוברים קארמה טובה, אלא גם עוזרים לי לקבל החלטות בקבוצת פייסבוק סגורה.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה בכל מקום שמשלמים בו היטב! במסגרת קמפיין מימון ההמונים יש תשורה של הרצאות במחירים נמוכים יותר, אז שווה להזמין לחוג בית או למסיבה בתשלום מראש דרך הקמפיין. ואם חשק לבבכם בכרטיס בודד – כשעוברים את ה-100% בעזרת אוהרמזד, כל 25% הם רף שפותח הרצאה לתומכים (כן, חינם חינם, כמו בקמפיין של מגילת אסתר מאחורי המסכה) באזור נוסף בארץ: ב-125% תהיה הרצאה באזור השרון או ת"א, ב-150% בירושלים, ב-175% בחיפה, אבל כשם שאי אפשר להגיע לירושלים בלי לעבור בכרבלא, כך אי אפשר להגיע ל-125% בלי לעבור ב-100%. ואנחנו לא שם ויש עוד קצת פחות משבועיים. אז תמכו, והפצירו גם בחבריכם לתמוך!

חיים טופול מספר מיתולוגיה איראנית

יום שישי, 28 באוקטובר, 2016

יש לי קמפיין מימון ההמונים חדש, לספר מיתולוגיה איראנית לכל הגילים!

הוא רץ כרגע בהדסטארט (עד 17.12.2016), ויהיה בו משהו לכל גיל: שיר מחורז וציור לצביעה לבני 3-120 (בתי ענתי מאיירת), הסיפור עצמו מנוקד לבני 6-120, ומכיוון שאני לא יכולה בלי – מידע נוסף, בתיבת טקסט בלתי מנוקדת, למי שרוצה לדעת לא רק את הסיפור אלא גם על הסיפור.

התשורה הפיצית ביותר בקמפיין היא ספרון קטון ובו סיפור אחד, מחורז כולו. בסוף יש גם עמוד עם מידע על הסיפור, אבל בסרטון שלהלן חיים טופול מספר רק את הסיפור (הצובעים לדוגמה הם בני 3-79).

בספר המלא הסיפור יהיה בפרוזה ועם יותר פרטים, שלא היה להם מקום בספרון. הנה קטע אחד כזה (מתוך סרטון הקמפיין)

ואחת התשורות, שעדיין לא נלקחה למרות שלדעתי היא בין השוות, היא גישה אל מאחורי הקלעים. בסרטוני מאחורי הקלעים אראה את תהליך העבודה שלי ושל ענתי, כולל קטעים שנשארו על רצפת חדר העריכה או ששיניתי כי השפה הייתה נמוכה מדיי, או סתם לא ראויה. כמו הקטע הקצר הזה על הסנונית:

רוצים לשמוע עוד? הרצאות פתוחות בנושא מיתולוגיה איראנית ובנושאים אחרים מופיעים למעלה בצד ימין (או שמאל. הצד הזה > ). אפשר גם להזמין אותי אליכם לסלון או לחברה – אני מרצה בכל מקום שמשלם היטב. יוצרים איתי קשר פה מימין (או משמאל. הצד הזה < ).
כדי שתוכלו לקחת את הסיפורים איתכם לכל מקום וגם להשכיל קצת אחרי כל סיפור, קמפיין מימון המונים מתנהל ממש בימים אלה בהדסטארט. אם כולם יחכו לקנות את הספר כשהוא ייצא למדפים, הוא לא ייצא לאור… אם רק אתם תחכו, אז מילא שעל המדפים תצטרכו לשלם יותר (בערך 50% יותר לספר המלא). אתם לא תהיו חלק מפורום מקבלי ההחלטות בנושאים כמו שם הספר ואיור הכריכה! וגם, אם נגיע בלעדיכם ל-125% לפחות, לא תקבלו הזמנות חינם להרצאות פתוחות לתומכים בלבד אחרי סיום הקמפיין. זהו. יותר פולנית מזה לא הצלחתי. הולכת לנוח לבד בחושך בלי סוודר.