נישואין



טהראן, רחוב המהפכה

יום שישי, 8 בינואר, 2016

מזל טוב! אחרי חבלי לידה ארוכים, ראה השבוע אור הספר טהראן, רחוב המהפכה (בפרסית: "המוסר של דרי שדרות המהפכה") מאת אמיר צ'הלתן. תרגמה מפרסית אורלי נוי, ערך חיים פסח.  אני קיבלתי לידיי את כתב היד (המצוין) בפרסית, כדי לכתוב עליו אחרית דבר. טרם קראתי את הגרסה העברית, אבל מהיכרותי עם התרגומים של אורלי זהו כנראה תרגום מוֹפתי שאמליץ עליו לתלמידיי.

אני מביאה כאן את אחרית הדבר, מינוס הספוילרים. אחרית הדבר המלאה נמצאת, כמובן, בספר.
תקראו אותו, הוא שווה.

עטיפת הספר "טהראן, שדרות המהפכה" מאת אמיר צ'הלתן. תרגמה: אורלי נוי.

עטיפת הספר "טהראן, רחוב המהפכה" מאת אמיר צ'הלתן. תרגמה: אורלי נוי.

פתאח,המספר בגוף ראשון בעלילה זו, מתחיל להעלות את זיכרונותיו מהתקופה שקדמה למהפכה, ופורש טפח מהרקע החברתי של אותם הימים: אנו לומדים שעל אף שהמדובר בתקופת השאה והפתיחות למערב, רבים רעבים ללחם. כמו כן אנו למדים שהחברה עדיין דבקה בכללי המוסר המסורתיים כגון הצדקת גירוש בת מבית הוריה אם נכנסה להיריון ללא נישואין. בזיכרונותיו של פתאח מתקופת המהפכה הוא מספר על אביו המאמץ שנהרג במהומות בימיה הראשונים של המהפכה, עוד טרם פרצה המלחמה, כיצד הוא ואמו אימצו את הזהות האסלאמית החדשה, ואיך,כפועל יוצא מכך החלו לטפס בסולם החברתי.

אחר כך מסופר על שנות השמונים, שנותיה הראשונות של הרפובליקה האסלאמית: מלחמת איראן-עראק ברקע, אך אינה בולטת בעלילה: האזכור היחיד למלחמה הוא בהצטרפותה של האם לכוחות הסיוע. בינתיים פתאח מקדם את עצמו כשהוא מצטרף לכנופיית בריונים המציקים לכל מי שמקיים אורח חיים חילוני בפומבי: נערים ונערות הנפגשים ברחוב ומאזינים למוסיקה מערבית, או נשים שאינן מקפידות על חג'אב – כיסוי ראש אסלאמי.

בהווה של הסיפור, היעדרם המוחלט של אזכורי אינטרנט וטלפונים סלולריים, ואפילו תיאור פני העיר – למשל הרמזור שליד הלונה-פארק, שהתחלף בשנות האלפיים במחלף ענק על חשבון הלונה -פארק, מעיד על כך שעלילת הספר מתרחשת בשנות התשעים של המאה הקודמת, בתקופת הנשיאות של רפסנג'אני או של ח'אתמי (האינטרנט הגיע לאיראן בשנות התשעים, אבל הפך נפוץ בתחילת שנות האלפיים). בתקופה ההיא המלחמה הסתיימה. ח'מיני מת. סיד עלי ח'אמנהא'י התמנה לתפקיד המנהיג העליון, בכוונה לרוקן את התפקיד מתוכן ולהעביר את כל הסמכויות לידי הנשיא, עלי אכבר האשמי רפסנג'אני. בתחילת העשור, רפסנג'אני הוא מי שמנהל את המדינה, אבל ח'אמנהא'י, באמצעות סדרת חוקים שהעביר, מרחיב אט אט את סמכויות המנהיג, והופך כל-יכול שאינו מחויב בדין וחשבון. הנשיא הבא אחריו, סיד מחמד ח'אתמי, הוא כבר בובה של ח'אמנהא'י: תוכנית הגרעין והסנקציות טרם עלו אז, ולמרות הבטחותיו של הנשיא החדש להעניק חופש ביטוי וחרויות אחרות, הדבר לא היה בידיו והעם האיראני נשאב עמוק יותר ויותר לתוך משטר דיקטטורי. עיקר תרומתו של רפסנג'אני, שהשאירה חותמה עד היום, היא בהתעשרות מעטים מקרב נאמני המשטר על חשבון השכבות האחרות בחברה.

שמו של הספר בתרגום העברי נבחר בעצה אחת עם המחבר, אך הכותרת הפרסית בכתב היד של הספר (שנאסר להפצה באיראן) היא – "המוסר של דרי שדרות המהפכה".
שדרות המהפכה, אחד מצירי התנועה הראשיים של טהראן, שנקרא לפני כן שדרות שאה רזא, מסמלות, כמובן, את איראן אחרי המהפכה האסלאמית – הסיפור מתאר את הידרדרות אמות המידה של המוסר באיראן של הרפובליקה האסלאמית. כזכור, אחת הסיבות לפרוץ המהפכה האסלאמית הייתה השחיתות והמוסר הירוד בקרב השלטונות ומקורביהם, ושאיפתו של העם לחברה צודקת ולשלטון הוגן. השם "שדרות המהפכה" – של השדרה הקיימת במציאות – הוא בעצמו שם אירוני, כי הוא מציין את ציר התנועה המרכזי בעיר בכיוון מזרח-מערב, בעוד שסיסמת הרפובליקה האסלאמית הצעירה הייתה: "לא מזרחי, לא מערבי. רפובליקה אסלאמית "(בפרסית זה נשמע יותר טוב).

אחת התוצאות של המהפכה האסלאמית הייתה התמורה בריבוד החברתי: רוב העשירים שעשו את הונם לפני המהפכה ברחו מאיראן, מיעוטם הוצאו להורג. מעמד הביניים נעלם כלא היה: מי שהמזל שיחק לו הוצא להורג, הרוב איבדו את כל רכושם. בני השכבות הנמוכות צברו הון ועוצמה והפכו בעצמם לבני המעמד העליון והבינוני הגבוה. באיראן היום קיימים פערים חברתיים-כלכליים עמוקים בין עשירים לעניים, בעיה דחופה שאינה זוכה לטיפול.

כאמור, פתאח, המספר והדמות הראשית בעלילה, הוא "מתעשר חדש", מאלה שהמהפכה שיפרה את מעמדם הכלכלי-חברתי לאין ערוך. הוא מייצג את אותם הטיפוסים שמנצלים כל מצב על מנת להתקדם חברתית וכלכלית: לפני המהפכה היה שליח של חנות אלכוהול. במהלך המהפכה, כשהמפגינים מחריבים את חנות האלכוהול שבה הוא עובד, הוא מחליט להתחבר לשורפים. אף שהוא עצמו נולד מחוץ למסגרת נישואים, בעקבות המהפכה הוא מצטרף לבסיג' (אז – מליציה של מתנדבים המקבלים הטבות מהשלטון, היום חלק ממשמרות המהפכה) ומציק לנערים ולנערות שמקיימים "יחסים בלתי הלכתיים", בדיוק כאלה שהביאו אותו לעולם. הוא רוצה להפריד בין הזמרת גוגוש לבין בעלה לשם סיפוק מאווייו הפרטיים – משאלה שאין לה אחיזה במציאות, אבל הוא מתעקש ומנסה בכל זאת בסיועו של מאשאללה (שספק קיים במציאות, ספק פרי דמיונו של פתאח). עיקר עיסוקו הוא כ"רופא" על אף שכלל לא הוכשר לכך וכל ניסיונו בתחום הרפואה מסתכם בניקיון חדרי ניתוח. הוא צובר את עושרו מניתוחי איחוי קרום הבתולין, מעשה המנוגד למוסר הדתי והאזרחי: בניגוד לכללי הדת, הוא מסייע במעשיו אלה ללקוחות שחטאו וקיימו יחסי מין לפני הנישואין, ובניגוד לכללי המוסר האזרחי, הוא מסייע להן לרמות את מי שמתעתד לשאתן לאישה באמונה שהן עדיין בתולות .

מוסטפא גם הוא תוצר של המהפכה ופועל במסגרתה. הוא מענה אסירים ועצירים בכלא אווין הידוע לשמצה, ומצטיין בעבודתו. הרמה המוסרית שלו משתקפת בעיקר ביחסו לשכנה ולבתה [ספוילר – צונזר].

אין כל התייחסות לזהותה הפוליטית של שהרזאד. על פי המתואר ככל הנראה אין לה כל דעה פוליטית, אבל דמותה מדגימה היטב את המתח השורר בחברה האיראנית בין המסורת לבין הקִדמה. מחד, ככל הנראה היא קיימה יחסי מין, ובכך בחרה במתירנות מערבית מודרנית. מאידך היא רוצה להציג את עצמה כבתולה ונערה מסורתית, בכוונה להינשא לנער מסורתי. גם היא משקרת כדי להשיג את מטרתה. מהשתלשלות האירועים בסיפור ניכר שהיא אוהבת את מוסטפא, אך לא די כדי לומר לו את האמת. היא מעדיפה לעבור ניתוח ולהתחזות לבתולה.

חשוב להבין שמדד האמת והשקר בחברה האיראנית השיעית שונה מהמערב. על פי האמרה הידועה, הפרסי אומר ההיפך ממה שהוא חושב ועושה ההיפך ממה שהוא אומר, אבל זה לא אומר שמה שהוא עושה זה לא ההיפך ממה שהוא חושב. אמת ושקר זה לא שחור ולבן, ויש גם גוני ביניים.

באיראן הטרום-אסלאמית שקר נחשב לחטא חמור, ואחד השמות הנרדפים לחוטא היה עוד מימי קדם – "שקרן". כמה מכתובות הסלע של דריוש, המלך הנזכר גם בתנ"ך, מסתיימות במלים "ישמור אהורה מזדא על הארץ הזאת מרעב, משקר ומאויב". אבל באסלאם השיעי פיקוח נפש דוחה את חטא השקר ("תקיה") וההגדרה של פיקוח נפש כוללנית ביותר. זוהי גם אחת הסיבות שלמערב קשה לנהל משא ומתן עם מנהיגי הרפובליקה האסלאמית: מנקודת ראותם של המנהיגים,הסרת החרם היא בגדר פיקוח נפש. האם ההבטחות שלהם לצמצום פרויקט הגרעין הן מעין "תקיה"? האם הבטחת נישואי הבת בתנאים טובים אינו נחשב פיקוח נפש?

מלבד תקיה, שקר המותר על פי השריעה, יש דרגה נוספת בין אמת לשקר, שנקראת "תעארֹף", מה שאנחנו נוהגים לכנות בשם "שקרים לבנים" או "שקרים מקובלים" מטעמי נימוס. למשל, אם אני מספרת שעשיתי דבר כלשהו בלעדיכם (הלכתי לסרט, אכלתי במסעדה וכו'), הנימוס מחייב שאומר שחסרתם לי, אפילו אם כלל לא העליתי אתכם בדעתי. לפעמים יש המתכוונים לכך באמת, ואז התשובה ל"חסרת לנו" אמורה להיות "החברים במקומי". בתגובה יש להתעקש שאף אחד לא היה במקומכם, ו"מקומכם הוריק" – כלומר צמחו בו עשבים מרוב ריקנות. כשאני רוצה לסיים שיחת טלפון כי אני ממהרת או שיש לי דברים אחרים לעשות, אני אומרת "טוב, לא אטריד אותך יותר". הצד השני צריך לומר "לא, את לא מטרידה כלל", ולסיים את השיחה במהירות האפשרית – אחרי חמש דקות של ברכות ושלומות ואיחולים זה לזה ולבני המשפחה. מספרים על אירופאי שהיה נשוי לאיראנית ופגש את בני משפחתה בפעם הראשונה בלעדיה, במסגרת נסיעת עבודה. בטרם הלך הדריכה אותו אשתו שקוד ההתנהגות האיראני מחייב לסרב בפעם הראשונה שמציעים לו אוכל. הם יתעקשו, ורק אחרי ה"תעארף" (אותו דיאלוג שבו ברור ששני הצדדים אינם מתכוונים לדבריהם, אבל כללי הטקס מחייבים) הרב, עליו להתרצות ולאכול. הם יתנצלו על כך שהאוכל אינו די טעים או אינו מספיק, ואבוי לו אם הוא יסכים איתם. בני המשפחה, מצדם הודרכו על ידי שכן שהכיר את התרבות האירופית , והסביר שלאלה, האירופים אין תעארף, ואם האירופי אומר שהוא לא רוצה לאכול ואתם מתעקשים – זה מתפרש אצלו כלחץ. למותר לציין שהאירופי שהגיע רעב ככלב הלך לישון רעב.

בסיפור שלנו כמעט כולם משקרים. אמות מידה מוסריות נוכל למצוא רק אצל סבו של מוסטפא, צופי באמונתו, כלומר, משתייך לפלג האסלאמי המיסטי המושפע מאוד מהדת הקדומה של איראן, דוגל באי-אלימות ובאהבה לאל ולכל ברואיו. הזרם הצופי קם כמחאה על שחיתות השלטונות שעיוותו את רוח האסלאם בהתאם לאינטרסים שלהם. הדבר היה לפני מעל לאלף שנה, אבל זוהי גם ההאשמה השגורה כלפי הרפובליקה האסלאמית כיום: הרפובליקה האסלאמית קמה על בסיס מספר עקרונות, שאחד מהם הוא ההתנהלות לפי חוקי האסלאם. אבל כבר בתקופתו של ח'מיני התגלעו הסדקים. אחד החוקים הראשונים ששונו היה התרת משחק השחמט,המשחק האהוב על המנהיגוהאסור על פי חוקי האסלאם. אחד החוקים האחרים שהוחלט ל"תקן" ומאז משפיע על מהלך חייו של כל איראני, היה בהענקת התואר "איאתאללה" לעלי ח'אמנהא'י כדי להכשיר את מינויו כמנהיג העליון. זאת על אף שלא עמד בתנאי הבסיסי הנדרש לתואר זה – כתיבת ספר הלכה. כמה מהאיאתאללות שתמכו במינוי, תירצו את עמדתם כך: ספר ההלכה, אמרו, נועד לכך שחסידיו יידעו מהי דעתו בנושאים שונים, ומכיוון שדעתו בדיוק כדעת ח'מיני – די בכך שכל מי שמבקש ללמוד את דעותיו יסתפק בקריאת ספרו של ח'מיני.

העלילה כולה עומדת בסימן דואליות ומתח: התלבטותה של שהרזאד בין שני הגברים והתנהלותן של הדמויות השונות ממחישות היטב את המתח הקיים בחברה האיראנית בין קִדמה לבין מסורת. יחסי המינים הם הנושא שבו מגיע המתח הזה לשיאו, ובעיניים מערביות – לגיחוך, אך דואליות ופרדוקסים קיימים גם בתחומים אחרים.

בתחום הפוליטי – "דמוקרטיה דתית": אמנם יש בחירות חופשיות וכל אחד רשאי להציג את מועמדותו לנשיאות, אבל ועדה המכונה "מועצת שומרי החוקה" מסננת את רוב המועמדים ומותירה רק את מי שמתאים בעיני המנהיג. וכך, כמו בתוכניות ריאליטי, הבחירה החופשית מתקיימת רק בשלב האחרון. השנה 1393 על פי הלוח הפרסי (2014-5) הוכרזה כשנת התרבות והכלכלה האסלאמית, והוחלט על ניהול אסלאמי של כלכלת המדינה, אך איש אינו יודע מה משמעות הניהול המסוים הזה. פרדוקס מתחום אחר – מצד אחד, מספר הפליטים הנמלטים מאיראן הוא מהגבוהים בעולם, ומצד שני איראן היא מהמדינות המובילות בעולם בקליטת פליטים, ומשמשת מקלט לכ-800,000 מבקשי מקלט, רובם אפגאנים ועראקים. בתוך תחומי המדינה הממשלה רודפת מוסלמים סונים, וגם שיעים אם הם חסידי איאתאללה שאינו מקובל עליה, ומצד שני – מחוץ לתחומי המדינה מסייעת למדינות סוניות ולמדינות מעורבות (שיעיות-סוניות) שאינן מקפידות באכיפת כללי הצניעות האסלאמית.

באיראן קיים פער מעמדי עצום, המתבטא גם בסיפור, למשל כשמשווים את פתאח למשפחתה של שהרזאד. סתירה נוספת מתחום הכלכלה, שקיימת גם בישראל: אמנם הדת אוסרת על ריבית (נשך), אך מתירה לבנקים לגבות ריבית. בישראל הפתרון הוא הלכתי – החוק חל רק על אנשים ולא על גופים, באיראן הפתרון סמנטי פשוט: הריבית של הבנקים מכונה "רווח בנקאי". בתחום הכלכלי-פוליטי –ממשלת איראן מחזיקה בכלל "עניי עירך אחרונים" וכך, בשעה שפליטי רעידת האדמה בצפון המדינה ישבו באוהלים בשלג שישה חודשים אחרי שאיבדו את בתיהם, העבירה הממשלה סיוע כספי נכבד למדינות אחרות, בנות ברית פוליטיות.

בד בבד עם הקִדמה הטכנולוגית, החברה האיראנית עדיין דבקה באמונות טפלות רבות שמקורן באיראן הטרום אסלאמית: שימוש נרחב בקטורת לטיהור, בצמח האספנד (שנקרא על שם האלה "דבקות קדושה", המזוהה עם היסוד המקודש אדמה ועם פריון) ובקמעות הגנה, ובמיוחד – ניסיונות לניבוי העתיד. סבו של מוסטפא עושה "אסתח'ארה" – הוא פותח את הקראן בפסוק אקראי כדי לחזות את העתיד – והוא כמובן צודק. ניסיונות לחיזוי העתיד כוללים גם "פאל-י חאפט'"(fāl-e hāfez) – פתיחה אקראית של ספר השירים של חאפט', המשורר הלאומי, כדי לקבל תשובה מוצפנת לשאלה שמעסיקה את השואל. בפארקים ובקרנות הרחוב קבצנים מוכרים קלפי פאל-י חאפט'. בראש השנה יש המאזינים בחשאי – בדרך כלל מאזינות – לשיחות העוברים ושבים, ועל פי השיחה שלהם חוזים מה יתרחש בשנה הקרובה. ניתן להביע משאלה עם ריסים שנשרו, וגם אם מצליחים לתפוס "סבא" של סביון שעף באוויר ולנשוף בו.

חלק מהפרדוקסים המתוארים כאן, ופרדוקסים אחרים, מתוארים בשיר "אהבת המהירות" של להקת הרוק האיראנית הגולה "קיוסק". למעשה, לפעמים יש גם יתרונות בפרדוקסים של המסורת מול הקדמה. כך למשל פיצה קורמה סבזי, שהיא מאכל מערבי מודרני ביסודו אך עם תוספת שהיא סמל המטבח הפרסי המסורתי, הפכה לשילוב שזכה בתחרויות קולינריה בינלאומיות.

הפרדוקס בין המסורת לקדמה מתבטא בעלילה, בין היתר, ביחסים בין שני המינים ובכל הנוגע למעמד האישה. מצד אחד, מעמד האישה באיראן טוב בהרבה ממעמדן של אחיותיה בארצות האסלאם האחרות. למשל, אם אישה נוהגת ללא כיסוי ראש הולם, מורידים את רכבה מהכביש ומציגים עליו שלט :"רכב זה הורד מהכביש בשל חוסר צניעותה של הנהגת". אי אפשר לומר דבר כזה על ערב הסעודית.

נשים איראניות ממלאות תפקידים בכירים בממשל ובתנועות ההתנגדות לו, באקדמיה, שם יש יותר סטודנטיות מאשר סטודנטים, בתעשייה, בכלכלה, בספורט ואפילו בביטחון. רובנו מכירים את התמונות הויראליות של הרעולות החמושות שעושות סנפלינג, המכונות בלשון הצעירים – "פאטי קומנדו": פאטי, קיצור של פאטֶמֶה, הוא שם גנרי למוסלמית אדוקה. אמו של פתאח הייתה "פאטי קומנדו" לפני שהלכה לסייע בחזית. היום לוחמות משמשות בעיקר במקומות שבהם צריך להפעיל כוח נגד נשים, כמו פיזור הפגנות ומשמרות צניעות.
מילת נשים אסורה באיראן על פי חוקי המדינה והשיעה, והמעטים שעוברים על החוק הזה הם בני המיעוט הערבי בדרום המדינה ובמזרחה. אנסים באיראן מוצאים להורג (השוו לאיחוד האמירויות, שם אישה שנאנסה נידונה למאסר בעוון קיום יחסי מין מחוץ לנישואין). בניגוד לנוהג הרווח במערב, אין מצפים מאישה איראנית, גם לפני מאה שנים ויותר, לשנות את שם משפחתה עם נישואיה: שם אשתו של עלי ח'אמנהא'י הוא מנצורה ח'ג'סתה באקר-זאדה, לגב' אחמדי-נז'אד קוראים בעצם אעט'ם אלסאדאת פראחי, וחסן רוחאני נשוי לצאחבה ערבי. נישואי קטינות אמנם אינם אסורים על פי חוק, אך אינם מקובלים כלל. בכפרים במחוזות המערביים של המדינה אפשר למצוא זוגות של נערה בת שש עשרה וגבר בן שבעים (אין זה מפתיע שבמחוזות אלה שיעור התאבדויות בקרב נערות הוא הגבוה במדינה), אבל ככלל גיל הנישואין הממוצע עלה מאוד בשנים האחרונות, והוא עומד על עשרים וחמש ויותר. בערים הגדולות אפילו שלושים ומעלה. זוגות נשואים אינם ממהרים להביא ילדים לעולם, ובקרב השכבה המשכילה מקובל להביא ילד אחד בלבד, בגלל יוקר המחיה.

עם זאת, נשים עדיין לא יכולות להיבחר לנשיאות. אישה יכולה להציג את מועמדותה, אבל אף אחת לא תעבור את הסינון הראשוני של מועצת שומרי החוקה. אישה אינה יכולה, כמובן, להיות המנהיג העליון, מהסיבה הפשוטה שאישה אינה יכולה להיות איתאללה, או בעלת כל דרגה דתית שהיא חוץ מקדושה, וגם זאת – רק אחרי מותה. הקנס על נטילת חיי גבר הוא פי שניים מאשר על נטילת חיי אישה, ועל הריגת גמל – עשירית מהריגת גבר. אם גבר רוצח אישה ומוצא להורג – משפחת הנרצחת צריכה לשלם למשפחתו את ההפרש בין שווי בין חיי אישה לשווי חיי גבר (משפחתו של אנס שמוצא להורג אינה מקבלת פיצוי כי זה פשע נגד המדינה). אזרחות ותעודת זהות איראנית היא רק לפי האב. כאשר אישה נישאת לתושב חוץ (אפילו הוא מוסלמי) או יולדת מחוץ למסגרת נישואין – הילד אינו זכאי לאזרחות איראנית. מן הסתם אין מנפיקים לו תעודת זהות, והוא אינו רשום במרשם האוכלוסין. גם לפתאח, בספר זה, לא הייתה תעודת זהות, עד שאמו נישאה ובעלה אימץ אותו כחוק.

בתחילת דרכה ניסתה הרפובליקה האסלאמית להחזיר חוקים אסלאמיים כמו ריבוי נשים וסקילת נואפים ונואפות. רשמית זהו עדיין החוק, אבל חוקים אחרים מקשים על אכיפתו: למשל, כדי לשאת אישה שנייה יש לקבל את הסכמת האישה הראשונה, והאישה הראשונה מקבלת את הזכות ליזום גירושין, זכות שאין לרוב הנשים. החוק מקשה גם על הוכחת ניאוף: בדיקת אבהות לילדים המשותפים-לכאורה אינה הוכחה לניאוף, וגם לא צילום של הזוג החוטא בשעת מעשה. כדי להוכיח ניאוף ארבעה גברים צריכים לתפוס את הזוג בשעת מעשה, להביא אותם בפני שופט כפותים כפי שנתפסו, כדי שיבדוק אם הם "מחוברים", ולתת עדות זהה לחלוטין בחקירה מפורטת. מקרים כמו הסרט המפורסם על סוראיה M בולטים כי הם יוצאי דופן.

במהלך העלילה, וגם בחיים האמיתיים, חוזרים חזור והדגש שבחירת החתן היא בידי הכלה. [ספוילרים – צונזרו]

ובכן, זה הדבר המפתיע ביותר בעיני מערביים – ואני מודה שגם אני נשארתי חסרת מילים כשהבנתי שכל האיראניות המשכילות והעצמאיות (לכאורה) שאני מכירה, חתמו מרצונן בעצם נישואיהן על חוזה שמנשל אותן מכל זכויותיהן – תמורת תשלום. אמנם טקס הנישואין באיראן אינו טקס דתי – המדובר בחתימה של בני הזוג מול פקיד רשות רישום האוכלוסין, וזמן מה אחר כך נערכת מסיבה גדולה – אבל האותיות הקטנות של החוזה שעליו חותמים הן החוק האסלאמי הגורס שהאישה היא רכושו של הבעל, והוא קונה אותה במוהר. מכיוון שבאיראן נשים עצמאיות יותר מאשר במדינות האסלאם האחרות, המוהר אינו מועבר לאבי הכלה, אלא זהו סכום כסף שהחתן מבטיח לשלם לכלה עצמה. האישה יכולה לדרוש אותו בכל שלב מרגע חתימת ההסכם ואילך: למשל,כתנאי למעבר למגורים משותפים, במהלך הנישואין, במעמד הגירושין – או אף פעם. יש נשים המוותרות על המוהר שלהן מראש, והחברה – במיוחד נשים אחרות – מתייחסות לכך בביקורתיות: "מה, את נותנת את עצמך בחינם?"

בספר […ספוילרים, צונזרו]. תפירת קרום הבתולים קשורה אף היא למוהר: בתולה מקבלת מוהר יותר גבוה. אם בני הזוג מחליטים להתגרש כשהאישה עדיין בתולה (זה עוד דבר שנוטה להפתיע את המערביים: זוגות רבים עוברים לגור ביחד רק אחרי המסיבה הגדולה, ובפרק הזמן שמהחתימה עד למסיבה עשויים לגלות שאינם מתאימים) –הבעל מחויב לשלם רק מחצית מסכום המוהר שנקבע בהסכם, כי בפעם הבאה כשהאישה תתחתן, היא שוב תקבל מוהר של בתולה. לפי מקורות (גבריים, יש לציין), יש נשים שהפכו את הליך הנישואין-גירושין לעסק רווחי.

בעבר המוהר היה סמלי בלבד, אבל לאחרונה, במיוחד לנוכח המצב הכלכלי הקשה, נשים דורשות – ומקבלות – מוהר שיכול להגיע גם למאות אלפי דולרים, כסף שֶלרוב אין לגברים. בניגוד לסכום הנקוב בכתובה היהודית שממומש לעתים נדירות ביותר, המוהר באיראן נאכף במלואו, וגברים גרושים רבים מאבדים את כל רכושם. גבר שאינו משלם את המוהר במלואו עלול להישלח לכלא או שמוצא נגדו צו איסור יציאה מהארץ.

בתמורה למוהר האישה משעבדת לגבר את כל זכויותיה: אישה איראנית נזקקת לרשות בעלה כדי לעבוד או לצאת מהמדינה. רק גבר יכול ליזום גירושין. יש סעיפים בחוזה שאפשר לשנות, כמו גובה המוהר או ויתור על מוהר, אבל אי אפשר למחוק את העברת כל זכויות האישה לידי הגבר. כדי להחזיר את הזכויות האלה לעצמה חייבת אישה בייפוי כוח מבעלה בכל הנוגע לקבלת החלטות – ורוב הנשים אינן מעלות על דעתן אפילו לבקש ייפוי כוח שכזה.

חוזה הנישואין הרשמי כולל סעיפים רבים המאפשרים לאישה לצאת ממסגרת הנישואין מסיבות התלויות בבעל, כמו מצג-שווא. למשל, אם שיקר באשר למצבו הכלכלי והתעסוקתי, אם נעצר, נאסר, השתמש באלכוהול, בסמים, ואפילו עקב מחלה שאינה מאפשרת לו לקיים את חובותיו כבעל שהם בעיקרון כמו ביהדות –שארה, כסותה ועונתה.

בסרט ההדרכה המינית הראשון מסוגו שהפיק משרד התרבות וההדרכה האסלאמית והמיועד, כמובן, לזוגות נשואים בלבד, רואים דוד נחמד שיושב על כורסה ומסביר איך לקיים יחסי מין. בין השאר, הוא מפציר בנשים – אל תפסיקו באמצע מעשה האהבה ותַתְנו את המשך הפעילות בקניית תכשיט מסוים. משיחותיי עם איראניות נשואות – שוב, משכילות ולכאורה בעלות מנטליות מערבית – עולה שזהו נוהג נפוץ למדי. כלומר, כל מוסד הנישואים הוא מין עסקה. ולכן אין תמה ששהרזאד, בעלילה זו, [ספוילר, צונזר]. אגב, באותו סרט הדרכה רופאת נשים עטוית חג'אב מסבירה שאם אישה אינה מדממת בפעם הראשונה של קיום יחסים, אין זה בהכרח מעיד על כך שמשהו "לא בסדר איתה" (זה נכון גם מבחינה רפואית, למען האמת, אבל בחברה המערבית זה לא משנה).

ניתן לקרוא את "טהראן, רחוב המהפכה" כאלגוריה על סיפור המהפכה האסלאמית ב-1979. דמותה של שהרזאד מסמלת את איראן. היא הדמות היחידה בסיפור שיש לה שם פרסי (ולא ערבי), ומשמעות שמה הוא "בת העיר", "ילידת העיר", או בפרסית קדומה יותר – בת הארץ, ילידת הארץ. זהו גם שמה של אחת הדמויות האיראניות המפורסמות ביותר בספרות הפרסית: מספרת הסיפורים באלף לילה ולילה. גם שהרזאד הנוכחית קצת מספרת סיפורים, בעיקר למוסטפא, אבל גם לעצמה. למשל [ספוילר, צונזר].

שהרזאד, הנקרעת בין שני גברים [ספוילר] – משולה לאיראן הנקרעת בין מסורת לקדמה, בין הזהות האסלאמית לזהות האיראנית, המזוהה במידה רבה יותר עם המערב .
פתאח מייצג את המערב. הוא אינו טלית שכולה תכלת, יש בינו לבין שהרזאד פער גילים ופער מעמדות [ספוילר]. אילו הייתה יודעת מה שהקורא יודע על [ספוילר], אולי הייתה [ספוילר] אבל היא אינה יודעת כל מה שאנחנו יודעים.

השאה היה קרוב בדעותיו ובאורח חייו למערב. הוא נטה להדגיש את האלמנט ההודו-אירופי בזהות האיראנית, ולכן גם ביקש ב-1935 שבמערב יקראו למדינה "איראן" ולא "פרס" (האיראנים תמיד קראו למולדתם איראן. "פארס" הוא שמו של מחוז בדרום מערב המדינה שבו היה מרכז השלטון בעת העתיקה). התושבים נהנו בזמנו של השאה מנגישות גבוהה יחסית למדינות אירופה וארה"ב, ומרמת חיים ואורח חיים מערביים. אבל לא כולם נהנו מאורח החיים המערבי: הייתה גם כפייה חילונית. בתקופה שבה נאסר על נשים לעטות רעלה ברחוב – דבר המזכיר את החוקים האנטי-אסלאמיים באירופה של ימינו – נשים מסורתיות פשוט לא יצאו מהבית. ההתנגשות בין מסורת לקדמה, או בין אסלאם למערב, הייתה קיימת אם כן הרבה לפני כינונה של הרפובליקה האסלאמית, שאינה אלא שלב היסטורי אחד במערכה, שלב שבו ידו של האסלאם על העליונה. הפילוסוף הלאומני אחמד כַּסְרַוִי, שנרצח בידי קיצונים אסלאמיים ב 1946 – שלושים ושלוש שנים לפני המהפכה האסלאמית – אמר שאיראן חייבת לתת לאנשי הדת את הממשלה. הוא התכוון לכך שרק כאשר איראן תיתן את מוסרות השלטון בידי אנשי הדת – רק אז יבינו האזרחים כמה רע האסלאם, ורק אז, כשיבינו, יוכלו להשתחרר מעולו של האסלאם.

מוסטפא מייצג את האסלאם, ומעשיו – את המהפכה האסלאמית. לגבר הזה, שלכאורה נראה מתאים יותר לשהרזאד, אין שום דבר בעולם, אבל הוא מבטיח לה גן עדן. היא מביעה הסכמה שבשתיקה לתוכניות שלו, למרות ש[ספוילר]. למוסטפא יש כוונות טובות, לפחות לגבי שהרזאד, והוא מתכוון לכל מה שהוא מבטיח לה – אבל הדברים משתבשים.

העם האיראני תמך בח'מיני ובמהפכה האסלאמית לא מפני שהבטיחו להם שכל הנשים יאולצו לעטות חג'אב ושמי שמביע דעה שונה מהדעה השולטת יושלך לכלא ויעבור עינויים אכזריים. האיראנים לא הפילו את השאה כדי שכספי אוצרות הטבע והמסים ילכו לחשבונות בנק של ראשי המדינה בחו"ל ולמימון מלחמות לא-להם, בעוד הם-עצמם רעבים ללחם. האיראנים בחרו בח'מיני כי הוא הבטיח לבער את השחיתות, כי הוא הבטיח חשמל חינם, מים חינם, גז חינם, חינוך חינם, חופש דת למאמינים. נכון שבדרך יש מהפכה, שיש לה מחיר. הוא לא צפה את התקיפה העראקית שתהפוך את שמונה השנים הראשונות בחיי המדינה המהפכנית (הרפובליקה האסלאמית הוכרזה רק כעבור כשנתיים) לגיהינום, תגבה את חייהם של מיליון בני אדם ותשאיר עוד מיליונים נכים. והעם, שהסכים למהפכה, הסכים גם להגנה המקודשת (כך קראו למלחמת איראן-עראק), אבל לא צפה שהמהפכה תהפוך אותו לשבוי בדיקטטורה גרועה עשרות מונים מקודמתה.

בימינו החריף מאוד המאבק על זהות העם האיראני. השלטונות מדגישים את האלמנט האסלאמי, והעם – או לפחות המשכילים והעירוניים – מדגישים את הזהות האיראנית ושואפים לקיים אורח חיים מערבי ככל האפשר. לפני הבחירות האחרונות (2013), התראיינו מספר אנשי דת בכירים ואמרו שהנשיא הבא צריך להיות מישהו שמבין שאנחנו קודם כול מוסלמים ורק אחר כך איראנים. אם לשפוט על פי החגיגות הספונטניות בקבר כורש בראש השנה הפרסי, דעתו של העם היא כנראה הפוכה.

אם נמשיך עם הקו הזה של הסיפור, המהפכה האסלאמית בעצם הרגה את איראן. או במילים המחודשות שהלאומנים נתנו לשירו של המשורר הלאומי חאפט': "האם אנחנו עשינו מהפכה, או שהמהפכה "עשתה" אותנו?" (לפועל -"לעשות מישהו" בפרסית יש בדיוק אותה משמעות שיש לו בעברית).

אם נבחן את שמותיהם של שני הגברים היריבים, נגלה שמשמעות השם "פתאח" בערבית היא "המנצח", ובפרסית "השולט", "השופט" או "הפותח". "פתאח" הוא אחד משמותיו של אללה, ואילו משמעות השם "מוסטפא" (מצטפא) הוא "הנבחר", וגם אחד משמותיו של הנביא מחמד [ספוילרים].

כפי שציינו מוקדם יותר, הרפובליקה האסלאמית הכפיפה את האסלאם למטרות השלטון. כמה מהאסירים הפוליטיים הם אנשי דת בכירים, כולל איאתאללות, למשל איאתאללה כאט'מיני ברוג'רדי שנאסר משום שהוא תומך בהפרדת הדת מהמדינה. אחת הביקורות הקשות כלפי האסלאם באיראן של היום היא שהוא סוטה מהאסלאם המקורי. באבכ איראן באן ניסח את זה כך: "אני תוהה, אילו היה אמאם חסין יודע ש-1400 שנה לאחר מכן (=לאחר מותו מות קדושים) יבוא עַם שישתמש בשמו כדי לאנוס ולשדוד ולהכניע אוּמה, וישתמש בסיפור חייו כדי לדכא אומה ולהתאכזר אליה – האם היה נלחם ביזיד באותה מידה של גבורה שמתארים כפי שמתארים?". המשורר מצטפא באד כובהא'י, פרופסור לספרות המתמחה בפירוש המשורר הלאומי חאפט' על פי הקוראן, כותב:

ביום שבו הפך ליל הגורל לעֶרֶב הבּוּרוּת
הקראן מתעב את תחילת הרמצ'אן.
החסיד, שזרועותיו מלאות בדמנו
תפילת "אללה אכבר" שלו מביישת את קריאת המואזין

אנו רואים שבעקבות גחמות השיח' (= איש דת),
בכל רגע משתנות מצוות האל."

ליל הגורל הוא הלילה המכונן של האסלאם, הלילה שבו החל הקראן לרדת אל מחמד. הוא חל בחודש רמצ'אן, שהוא החודש הקדוש ביותר בשנה. שש השורות האלה, מתוך שיר מחאה שזיכה את באדכובהא'י בכמה חודשים בכלא אוין, מתמצתות את ההרגשה גם של אנשים דתיים כלפי הרפובליקה האסלאמית. האסלאם שלה הוא כבר לא מצווֹת האל.
הדבר מעניין במיוחד על רקע מספר פסוקים בקראן עצמו (בסורות שונות), שלפיהן אללה נתן תחילה את תורתו הקדושה והאמיתית למשה, אבל אחרי כמה דורות עיוותו אותה לטובת אינטרסים של בעלי הכוח, ואז הוא נתן אותה לישוע – שוב את התורה המקורית – ושוב היא השתנתה בגלל בעלי אינטרסים למיניהם, ואז נתן אותה שוב למחמד.
האסלאם של היום, על פי אותה הביקורת, שוב מעוות את התורה שניתנה למחמד.

האם סיפור כמתואר בספר "טהראן,רחוב המהפכה" עשוי להתרחש גם במציאות היום?

ייתכן, אך בשינויים קלים: נערה טהראנית בת שמונה עשרה היום עדיין אינה חושבת על חתונה. גיל הנישואין עלה מאוד בשנים האחרונות, ומהווה את אחת הדאגות העיקריות של השלטונות. בת דמותה של שהרזאד במציאות של היום היתה צריכה להיות מבוגרת יותר. יש להניח שכנראה עדיין הייתה דואגת לאחות את בתוליה כדי להגדיל את סכום המוהר, תופעה שפשטה מאוד בשנים האחרונות, יחד עם עליית גיל הנישואין. אך היום התהליך קל יותר, מסוכן פחות, וגם פחות יקר, כי בד בבד עם העלייה בביקוש חלה גם עלייה בהיצע. עדיין לא בטוח שהיה לאמה די כסף לממן את הניתוח, כי המצב הכלכלי הורע עשרות מונים בשנים האחרונות, הן בשל החרם והן בגלל תכנון כלכלי לקוי של הממשלה. אך אולי לה עצמה היה כסף, כי בגיל עשרים וחמש ייתכן שהייתה עובדת (אם כי רוב הצעירים מובטלים). באופן פרדוקסלי, חלק מהבנות היום מממנות את ניתוח איחוי קרום הבתולין בכסף או במתנות שהן מקבלות ממאהביהן.

בן דמותו של מוסטפא במציאות העכשווית עדיין היה מענה אסירים ועצירים, אם כי לצעיר איראני סיכוי גדול יותר להיות מובטל. שהרזאד המציאותית אולי הייתה יודעת על מעלליו של מוסטפא מפייסבוק. הם היו מבלים שם שעות ארוכות. ייתכן שגם מוסטפא היה יודע על מעלליה של שהרזאד. סביר להניח שהייתה מעלה תמונות סקסיות שלה, ללא חג'אב. לשניהם גם היו טלפונים סלולריים, וכך גם לדמויות האחרות. הרבה מהמתח בסיפור היה מתפוגג כשהודעות היו עוברות בן רגע, בווטסאפ, בסמסים, בטלפון ובהתכתבויות פייסבוק.

בן דמותו של פתאח, כדי שתהיה לו אותה היסטוריה, היה צריך להיות כבן ששים, אבל כסף עדיין מושך נשים – אפילו יותר מאשר בעבר – ויש להניח ש[ספוילר]. המוהר שלה היה גבוה הרבה יותר. המוהר היום ככלל גבוה בהרבה מהמוהר שהיה מקובל בשנות התשעים, והתחרות ועושרו של האיש והפרש הגילים מגדילים אף הם את הסכום.

מוסטפא, יש להניח, לא היה נלחץ מהעניין. אמנם לגבר האיראני הממוצע עדיין חשוב שאשתו תהיה בתולה (ולכן אין זה נדיר שרווק איראני יקיים יחסי מין עם כל מי שמזדמנת, לבד מארוסתו), אבל כסף חשוב יותר, ושהרזאד יכולה לממש את המוהר, להתגרש מפתאח ולחיות בעושר עם מוסטפא. סיפורים כאלה רווחים מאוד היום – נישואין עם מוהר גבוה, וגירושין מהירים. במצב הכלכלי היום, זוהי הדרך הקלה ביותר להתעשר, וכמו בכל העולם – בניגוד לעבר, זה אינו מותיר כתם. העלייה החדה בשיעור הגירושין באיראן הוא עוד אחת מהתופעות המדאיגות את השלטון. בשנת 1391 האיראנית (2012-13), למשל, אחוז הגירושים בטהראן – כלומר, רישום גירושין לעומת רישום נישואין – עמד על 35%. שיעור הגירושין הארצי היה כ-18%.

באשר להתנהלות בבתי הכלא – מצד אחד – אין היום הוצאות להורג ללא משפט, מצד שני – עצירים מתים בתאונות עינויים בלתי מוסברות, כמו הבלוגר סַתָּאר בֶּהֶשְׁתִי, שמשפחתו קיבלה את גופתו ללא כל הסבר מספר ימים לאחר מעצרו.

מה שלא נאמר בסיפור – דבר הברור מאליו לכל קורא איראני – הוא [ספוילר חבל על הזמן]. כך שבסופו של דבר, "המנצח" בתחרות בין מוסטפא ופתאח הוא [ספוילר].
האם היה יכול להיות לסיפור סוף טוב יותר? למרבה הצער, סיפור איראני חייב להסתיים באופן טרגי או לפחות במפח נפש, אחרת אינו מעניין ובוודאי אינו אמין.

רוצים לקרוא את הספר כולו ולדעת גם את הספוילרים? הנה הוא שוב, באתר ההוצאה לאור.
**תוספת מאוחרת: משום מה הגרסה של אחרית הדבר שהודפסה בספר היא גרסת עריכה לפני תיקונים שלי. מי שבאמת חשוב לו, הנה ה-PDF של אחרית הדבר עם התיקונים שלי (כמו מה שפרסמתי כאן, רק עם הספוילרים). אבל תעשו טובה, תקראו אותה רק אחרי שאתם קוראים את הספר. סבבה?**

רוצים לשמוע עוד על האישה האיראנית? יש לי הרצאה שמתאימה בול ליום האישה, ובאה גם בפורמט מופע משותף עם הדיווה חנה ג'האן פרוז, שבו תוכלו גם ליהנות ולהתרגש משירתה ומסיפורה האישי של חנה. תעבירו את עמוד הפייסבוק שלנו – האישה האיראנית – רכות ועוצמה – לוועדת התרבות, לוועד העובדים או לרווחה אצלכם, שיזמינו אותנו להופיע ביום האישה (או שתפנו אותם ישר לאתר שלי, יוצרים קשר פה משמאל. השמאל השני).

 

למה סירבה ושתי? חלק א'

יום שלישי, 29 בינואר, 2013

אני משיקה בזאת סדרת סרטוני וידאו באיכות מחפירה, אבל עם תוכן מעניין.

הנה הראשון.

על הבמה זה נראה הרבה יותר טוב. אי לכך ובהתאם לזאת, אתם מוזמנים להעביר לכל מי שעשוי להתעניין בתכנים עצמם, ובפרט לרכזי תרבות, למנהלי משא"ן/רווחה או לכל מסגרת אחרת שמשלמת היטב, כדי שיזמינו אותי להרצות גם אצל(כ)ם. יש לי עוד כמה ערבים פנויים באדר, וזה לא תקין בעיניי. עזרו לי לוודא שזה לא יישאר ככה.

בין המקומות שיש לי בהם הרצאות פתוחות* בנושא מגילת אסתר בעונת תשע"ג:

14.2 בשעה 18:30- בית שמואל בירושלים.

19.2 בשעה 18:00 – קיבוץ נען (ליד רחובות). לפרטים – יעקב – 0522232556

21.2 טרם נסגר סופית, משתה פורים המסורתי של עלמא בת"א.

27.2 בשעה 18:15 באוניברסיטת ת"א, פורום איראן (בניין גילמן, קומת קרקע).

 

*הרצאות פתוחות הן הרצאות שאינן סגורות, וכל אחד יכול לבוא. בנוגע לתשלום – יש לברר עם המקום.

אצלה זה לא יהיה ככה / עדנה קנטי

יום חמישי, 6 באוקטובר, 2011

ביום שלישי האחרון נערכה ההשקה הגדרתית של ספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום-אסלאמית. היה אוכל פרסי משובח ממסעדת גוהר בכפר סבא, היה סיור וירטואלי באצפהאן עם דיוויד ניסן, המשוררת אסתר שקלים קראה שניים משיריה וסיפרה קצת על האוכל ועל סטריאוטיפים עדתיים, עומר עילם (הבן שלי!) התפייט על האוכל הפרסי בחיקוי של אייל שני, אורלי רחימיאן סיפרה על קבר מרדכי ואסתר בהמדאן.
אבל אין ספק שמלכת הערב הייתה מספרת הסיפורים עדנה קנטי, שהשכיבה את כולם – אנשי רוח וספר וגם סתם אנשים אינטליגנטיים – על הרצפה מצחוק. לבקשתי, היא סיפרה שני סיפורים על המשפחה שלה, שימחישו את האמונות הטפלות הרווחות בקרב יהודי איראן. זה הראשון מביניהם. את השני – ועוד כמה – תוכלו לקרוא בספרה אהבות וצרות אחרות (זה לא סותר. שלה ספר סיפורים, שלי ספר עיון. וגם אילו היה ספר עיון זה לא היה סותר).

אמא שלי לא התחתנה מתוך אהבה, אבא שלה סבא מירזג'אין הפסיד אותה במשחק שש בש לסבא יוסף, עבור הבן שלו רחים הטמבל.

דודה מאהין, אחותה,שאצלה זה לא יהיה ככה. היא תמצא מישהו שהיא אוהבת. היא תתחתן עם מי שהיא רוצה. רק המחשבה לבדה היא מחשבה אמיצה מאוד עבור ילדה בת ארבע עשרה . מה היא העלתה על דעתה, שהיא תמצא מישהו נחמד ותבוא להגיד להורים שלה :"את זה אני רוצה". וכי אין לה הורים שידאגו לה? היא מופקרת?

מופקרת או לא מופקרת. מצויידת בניסיון המר של אחותה היא הייתה נחושה.

העיירה ארק בצפון פרס הייתה מושלגת משך כל החורף. אחרי פסח ואחרי שבעת השבועות של ספירת העומר היו יוצאות כל המשפחות היהודיות לפיקניק על שפת הנחל, מחוץ לעיירה. לחגוג את האביב בחגיגה שנקראה "אשה רשדה" (Ashe-reshde)

אש – תבשיל. רשדה – איטריות.

אשה רשדה הוא מאכל עשוי מעדשים ואיטריות. המרכיבים של המאכל נשמעים משעממים מאוד. אבל התוספות על המאכל היו עיקר החגיגה.

כל משפחה הביאה לפיקניק את האשה רשדה שלה. כל משפחה התיישבה מתחת לעץ על שפת הנחל. כל משפחה הכינה את התוספות. בצל מטוגן עם זעפרן ושקדים. צימוקים ובוטנים עם עשבי תיבול. יוגורט כבשים מתובל בעיסת תמרים, רצועות חבושים מתובלות בפיסות של פלפלים חריפים. ועל כל אלה הכמון והכרכום וההל הבלתי נמנעים.

כל משפחה כיבדה את המשפחות האחרות והשוויצה בפאר הבישול שלה.

המשפחה של אמא שלי שלחה את מאהין. מאהין הייתה בת חמש עשרה. היא לקחה את הכלי החם, עטפה אותו במגבת גדולה, החזיקה את שתי הידיים מתחת לכלי והלכה לכיוון של המשפחה של אליאס. אליאס בן השמונה עשרה בא לקראתה לקחת ממנה את הכלי. כשהוא הושיט את הידיים שלו להחזיק בתחתית הכלי, נגעו האצבעות שלו באצבעות שלה. שניהם קפאו. האצבעות מתחת לכלי נוגעות. הפנים לוהבות. ככה הם עמדו זה מול זו. דקה? חמש דקות? שעה? נצח? בסופו של הנצח שמטה מאהין את הידיים וחזרה למשפחה שלה. הלב שלה פועם בקצב אחר. הדם שלה זורם בכיוון אחר, בקצות האצבעות שלה: כוויות. ובליבה החלטה.

שלושה חודשים לאחר מכן הודיעו למאהין שמחר יבואו לראות אותה. ההכנות התחילו, שמו על הפנים שלה יוגורט והמתינו שיתייבש ואז רחצו בעדינות. גזזו את ציפרני הידיים והרגליים, מרחו לה ביצה ודבש על השערות, רחצו אותה וסכו את הגוף שלה בשמן. אסתי לאודר וג'רנטיק עוד לא הגיעו לעיירה. ככה, רכה ונימוחה עטפו אותה במגבת, שלחו אותה למיטה במטרה להעיר בבוקר את הלחמניה המתוקה והמתובלת מוכנה ומזומנה להראות בפני משפחת החתן.

דודה מאהין זכרה את הצריבה בקצות האצבעות.

באמצע הלילה היא קמה. היא ידעה מה שיודע כל חייל שרוצה כמה גימלים. היא רצתה להיות חולה ומכוערת ליום שלמחרת. היא ניגשה לאח, לא הייתה זו האח שאנחנו מכירים מהסרטים על אירופה או בארץ, אצל אלה שהשלגים בחורף ברמת השרון הם ממש מעל כוחם. הייתה זו חפירה באמצע החדר המרכזי ששימש גם חדר שינה וגם מטבח. את החמין של שבת היו שמים על רשת בפינת האח. באח היו רק גחלים. המדורה העיקרית והמעשנת הייתה בחוץ. בעזרת מחתה גדולה היו מביאים את הגחלים לתוך החור שבאמצע חדר האורחים. מסביב לאח ישנו כמה מבני המשפחה. בשקט בשקט היא עברה ביניהם, הגיעה לאח שהגחלים בה כבר כבו. שלחה את היד, לקחה אפר ובלעה אותו יחד עם מים שהיו בקנקן שתמיד עמד בצד. היא ניקתה את עצמה מפרורי האפר והלכה לישון.

בבוקר, כאשר באו להעיר את הלחמניה המתוקה, מצאו נערה ירוקה, מקיאה ובוערת מחום. מיד נשלחו רצים למשפחת החתן המיועד, אל תבואו. המועמדת חולה.

המשפחה של החתן התפלאה מאוד שנערה בת חמש עשרה נעשית ככה סתם חולה. אם עכשיו היא חולה, מה יקרה כשיהיו ילדים? כשהיא תצטרך לשרת את בעלה? הם לא קבעו תאריך אחר.

מספר חודשים לאחר מכן שוב הכינו אותה ושוב יוגורט ושמן וביצה ודבש. ושוב היא נשלחה למיטה ושוב קמה באמצע הלילה ושוב אכלה אפר ושוב הביקור בוטל.

סבתא שלי, עאפרין חנום, התפלאה על צרוף המקרים המוזר ושאלה את מאהין איך יתכן שכל ימות השנה היא בריאה כמו גמל והפעמים היחידות בהן היא חלתה, אלה הפעמים בהן באו לראות אותה.

מאהין הכינה מבעוד מועד את הסיפור שלה.

בשתי הפעמים, בלילה לפני שהיו אמורים לבוא ולראות אותי, בא אלי בחלום הרבי הזקן, המנוח של העיירה ואמר לי "את תתחתני עם הגבר שייגע בדם שלך". החלום הפחיד אותי מאוד ובגלל החלום חליתי. סבתא שלי לא ידעה אם להתפלא או להתפלץ לשמע החלום המוזר הזה. היא רצה לסבא מירזג'אן שמיד ידע שקודם כל צריך להתפלץ. ביחד הם הלכו אל הרבי החדש, הצעיר שכיהן אחרי מות קודמו.

הוא שמע את הסיפור המוזר ולא הייתה לו תשובה מוכנה.

לכו הביתה הוא אמר להם, ואקרא לכם כשהתשובה תהיה מוכנה.

אחרי שהלכו כתב מכתבים לגדולי הרבנים של משהד ושיראז וטהרן. אפילו לבגדד הוא שלח מכתב. אחרי מספר שבועות הוא קרא להם והביא יחד עימו פסיקה.

מה שהיא חלמה הוא אמר להם, זוהי אזהרה חמורה לנו ולעיירה שלנו. כל אחד יודע מהו דם של בחורה, בעיקר בתולה. דם הנידה. ברור שאסור שאף גבר, לעולם לא יכול לגעת בדם הנידה בלי שהעונש על המשפחה ועל כל העיירה יהיה חמור. לכן, משך כל ימי הנידה שלה, היא צריכה להיות סגורה בחדר. לא לצאת לאכול ולא לצרכיה. הכול יובא אליה לחדר. בתום הנידה היא צריכה ללכת למקווה, אף על פי שאיננה נשואה. ובעוד מספר חודשים נחשוב ונראה מה יקרה הלאה.

ככה הושמה מאהין בחדר משך מספר ימים כל חודש. עד חג האשה רשדה הבא.

בחג האשה רשדה הבא התמקמה המשפחה שלה מתחת לעץ הקבוע. מאהין הבחינה מרחוק באליאס. היא לקחה את כד החרס והלכה למלא מים במעלה הנחל. איפה שהמים צלולים יותר. בהליכתה היא הרגישה את דקירות המבטים של אליאס שעקבו אחריה. במעלה הנחל, היא נכנסה למים, עלתה על סלע לכיוון מפל מים קטן שהיה אמור למלא את הכד. החליקה ונפלה. הכד נפל גם הוא, נשבר והיד שלה נפצעה ונחתכה.

אליאס, שעקב במבטו אחריה, היה הראשון לראות את הנפילה ותוך כדי קריאות רץ לקראתה לעזור לה. כאשר ניגש אליה, הושיטה אליו מאהין את היד המדממת על מנת להאחז בו. ובדרך מרחה את הדם על הפנים שלו.

כל העיירה ראתה מי הוא הגבר שנגע בדם שלה.

לא הייתה ברירה. לא שאלו את פיה. מייד השיאו את השניים.

היום הם בני שמונים, חיים ברחוב הרצל ברחובות. לפעמים היא חותכת את היד עם הסכין במטבח. היא מעיפה אליו מבט משועשע, חושבת לעשות משהו, כמו למשל לשלוח את היד עם טיפות הדם המתהוות לכיוון הפנים שלו, אבל אז היא מטלטלת את היד כאילו מגרשת זבוב. די עם השטויות היא אומרת לעצמה.

הסיפור התפרסם לראשונה בבלוג המרצים.

לא דיברנו עוד על אהבה

יום רביעי, 15 בספטמבר, 2010

מזמן מזמן, לפני שנים רבות, שאלה tamar_tamar@:

טענתי בדיון בלי יכולת להסביר: לבת הזוג של הלסבית קוראים "זוגתה" או "בת זוגה". "בת זוגתה" זה טעות. צדקתי או חרטטתי?

לפני מספר ימים קיבלתי סמס מחברתי אורלי רחימיאן העמלה בימים אלה על כתיבת הכתובות על מעטפות ההזמנות לחתונתה, האם יש לומר בת זוגו, זוגתו או בת זוגתו.

אז ככה:

המילה "זוגה" במשמעות "בת זוג" קיימת בעברית החל מתקופת המשנה. כך שחוקי לומר "זוגתה" או "זוגתו". אפשר גם "בת זוגה/בת זוגו".

מותר גם לומר "בת זוגתה/בת זוגתו", אבל אז הכוונה אינה לבת הזוג עצמה אלא לבת שלה (מזמן מזמן, כאשר היה לי בן זוג, אני הייתי בת זוגו — או זוגתו — וענתי הייתה בת זוגתו).

בלשון זכר אומרים רק בן זוג, אבל כשעומר היה בן שלוש וחזרנו לארץ וחצי שנה ראשונה הוא לא דיבר בגן, שאלתי אותו למה והוא אמר ש"לכל הילדים יש זוגים". התקדמנו הרבה מאז.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני התקדמות). צרו קשר להזמנת הרצאה.

התייעצות חשובה

יום ראשון, 9 במאי, 2010

תקציר מנהלים: פוסט אישי מאוד,
עם מעט מאוד אטימולוגיה, כלום בלשנות חופרת, הרבה עסקים והתייעצות סמנטית אחת.
וגם התנצלות על כך שבזמן האחרון אני מפשלת בעדכון הבלוג.

נתחיל דווקא מהפריט האחרון – בחודש האחרון אני קצת מפשלת בעדכון הבלוג. זה מסיבות טובות. באפריל לקחתי חודש חופש מהעבודה השוטפת שלי ושמתי יותר דגש על מחקר, וגם יש לי אהבה חדשה.

ככה זה מרגיש בגוף, אותם תסמינים פיזיים ונפשיים, אותה התרוממות רוח, אוכלת יותר נכון פשוט כי ככה בא לי, מתעוררת לפני השעון ומשקיעה המון זמן ומחשבה – והפעם, בניגוד לפעמים קודמות, אני לא מאמינה, אלא פשוט יודעת. זה שם, זה קיים, רק צריך לחשוף את זה. כמו הפסלים של מיכלאנג'לו.

אתם בטח רוצים לדעת איך קוראים לו.
זאת בדיוק הבעיה.
קוראים לו קרטל המרצים. במהלך השבוע אבקש מכם בכל לשון של בקשה להפיץ את הקישור, כרגע עדיין לא. אני קודם רוצה להיסגר על השם.

זה לא באמת קרטל. זה אפילו קצת ההיפך, כי אנחנו מציעים סל הרצאות במחיר אחיד, כאשר אם פונים למרצים ישירות חלקם לוקחים הרבה יותר מהמחיר האחיד הזה וחלקם הרבה פחות. אבל אחרי שמישהו בעל חוש הומור אמר לי "אתם עושים קרטל", נדלקתי על השם.

אני מתה על השם הזה. אנשים שאני מעריכה כקופירייטרים ואמני מילים אוהבים אותו: עידוק אוהב אותו, אחותי אוהבת אותו, הקוסמטיקאית שלי ליאור תבור אוהבת אותו. הבעיה עם כל האנשים שאוהבים אותו – הם צעירים יחסית ללקוחות שלי ובעלי חוש הומור מפותח הרבה מעבר לממוצע. שותפי עפר גביש לא ממש אהב, אבל מכיוון שבזוגיות העסקית שלנו הוא תמיד אומר את המילה האחרונה (כן המפקדת), והוא ראה כמה אני אוהבת את השם – הוא הסכים. אבל הרבה אנשים נרתעים מהשם, בעיקר מהמגזר של הלקוחות שלנו, אנשים בני 50+ עם חוש הומור מסוים אבל לא פרוע כמו שלנו.

ההתייעצות שלי היא כפולה:

א. האם לדעתכם שם כזה באמת מרתיע, או שעם מיתוג מתאים והסבר האטימולוגיה זה יכול כן לתפוס? יש תוכנית מיתוג, אני רק מחכה שהאתר יהיה קצת יותר מסביר פנים לפני שאני מתחילה, וכמובן לבחירת השם כדי שאמתג את השם הנכון. המילה קרטל באה מאיטלקית cartello, שזה בסך הכול פוסטר או פלקט, הקטנה של carta, מלטינית charta "דף, נייר, תעודה" (ומכאן – טבלה). ביוונית xartes זה דף פפירוס. נכון ש-cartello הפך לסוג מסוים מאוד של מסמך, אבל במקרה שלנו זאת הלצה. ואנחנו לא היחידים, כשחיפשתי דומיינים הגעתי ללוח הרכב www.cartel.co.il.

ב. אם לא – איזה שם הייתם מציעים לשירות כזה, שמציע סלי מרצים לחוגי בית ולמועדוני הרצאות במחיר אחיד למרות שרמות המחירים של המרצים שונות? הקריצה המאפיונרית דווקא התחבבה עליי, וגם קריצה קומוניסטית יכולה לבוא בחשבון. נורא קשה לי להיפרד מהשם קרטל, אז זה צריך להיות משהו עוד יותר מגניב. ושיהיה בו השם הרצאות או מרצים, כמובן.
חשבתי על בְּאֵר ההרצאות, שזה לא מצחיק אבל יש בזה קסם ועומק. אבל הפעם בקרטל אני עובדת מהבטן, ולא התאהבתי בשם הזה כמו בשם קרטל המרצים.

תודה!

פעם ראשונה מתחת לחופה

יום חמישי, 23 ביולי, 2009

נתחיל בווידוי: אני רווקה סדרתית.

הייתי אחת עשרה שנים עם אבי ילדיי. אחרי חמש שנים כשקנינו דירה ביחד ואיחדנו חשבונות בנק, החלטנו שצריך גם הסכם ועשינו אותו אצל עו"ד בת"א. אחרי תשעה חודשים נוספים, כשראינו שאנחנו לא מקבלים מתנות, גם עשינו מסיבה, אבל בלי טקסים.

לא שמפריע לי הטקס עצמו.

אמנם אני לא מוכנה שיאמרו עליי שקרים (שאסר לנו את הארוסות לנו? בתולה?) או יעליבו אותי (שוש תשיש ותגל העקרה) מתחת לחופה.
אמנם אני חושבת שזה ממש חסר טקט לומר מתחת לחופה שאני עבריינית (שאסר לנו את הארוסות לנו. פחחח) או להשתמש בדימויים של אי-פריון (שוש תשיש ותגל העקרה – זה כמו שאני אבוא לספר על הפונדקאות שלי במסיבת רווקות).

אמנם בחתונות שהן לא של משפחה קרובה ובלי הילדים, אני משתדלת לא להתקרב לחופה כדי לשמוע את הדברים האלה.

אבל הטקס והרבנית והמקווה זה לא באמת מה שמרתיע אותי. זה סוג של טקס רוחני וצריך להתייחס אליו כחוויה אנתרופולוגית או רוחנית.

הבעיה האמיתית שלי עם נישואין כדת משה וישראל היא שזה חוזה בינו לבין אבא שלי, שאני בו הסחורה שחתומים עליו הוא ואבא שלי ועוד שני גברים, אבל אני לא. לכתובה יש המון אותיות קטנות, חלקן בארמית (שלושה סדרים במשנה פלוס התלמוד עליהם – כל הלכות הנישואין). מי קרא את הכול?

אנשים שמתחתנים בטקס בודהיסטי, צופי ודומיהם הרבה יותר מצחיקים בעיניי, כי מצד אחד הם לא רוצים טקס דתי, ומצד שני הם כן מתחתנים בטקס דתי, אבל של דת אחרת (מי יודע כמה אותיות קטנות בסנסקריט ובטיבטית יש לכתובה הבודהיסטית?)

הבעיה האמיתית שלי עם נישואין אזרחיים בחו"ל, שמוכרים על ידי משרד הפנים הישראלי, היא שהדרך חזרה (יעני גירושין) חייבת לעבור דרך הרבנות, ושם אם אחד מבני הזוג לא רוצה להתגרש, הוא יכול לעשות המון בעיות למי שכן רוצה. וגם אם יש הסכמה, יש כל הפגרות והדיונים והדחיות, ויש לי מספיק חברות שלקח להן שנה ויותר להתגרש. לא רוצה.

העניין הכספי לא היווה שיקול, אבל למי שמתעניין – אם כתוב לי בתעודת הזהות "רווקה", אני אם חד הורית ומקבלת עוד נקודת זיכוי במס הכנסה. לבני זוג נשואים יש יתרון רק אם אחד מהם אינו עובד, ואני לא מהסוג שחי על חשבון הבעל.

כאשר התחתמתי עם אבי ילדיי, העדפתי שהחוזה יהיה 3-4 עמודים, בעברית ובגופן בגודל 14.

כאשר נפרדתי מאבי ילדיי, עשינו את חלוקת הרכוש על גב פרסומת מהדואר, במטבח על כוס תה מהגינה. בלי גישור ובלי עורכי דין. הסכמנו ביחד גם על כמה חריגות מההסכם המקורי, אבל חשוב שיהיה הסכם למקרה שאין הסכמה.

אנחנו חברים הרבה יותר טובים היום מאשר כשהיינו ביחד, בעיקר מאז שהוא נישא לאישה מקסימה ומדהימה שעושה אותו הרבה יותר מאושר ממה שאני יכולתי לעשות אותו.

***

לפני שבוע בדיוק עמדתי לראשונה בחיי מתחת לחופה.

כש-M&M הודיעו לי שהם מתחתנים, לא היה גבול לשמחתי. כפולנייה כשרה ופרסייה מאומצת, אני לוחצת עליהם כבר ארבע שנים שיתחתנו. היה ברור לכולם שהם לא עומדים לערוך טקס מסורתי, ונורא רציתי לערוך להם את הטקס. אבל איך מעלים דבר כזה בלי שיהיה להם לא נעים לסרב?

אחת הדפיקויות הידועות שלי היא שאני בטוחה שאני יוצרת את המציאות שלי באמצעות המחשבה. כשהם ביקשו ממני להשיא אותם, גיליתי שיש משהו שיכול לשמח אותי יותר מעצם ההתמסדות שלהם.

***

את החלק הפרקטי הפקדתי בידיה הנאמנות של עו"ד רויטל זהר ירון.

את החלק הטקסי הכנתי יחד עם בני הזוג. זאת גם הייתה הזדמנות לפגוש חברים אהובים שלא פגשתי המון זמן.

הם הורידו שני נוסחים מהאינטרנט.

עברנו עליהם, ראינו מה מבנה הטקס המקובל, לקחנו כמה משפטים מכל אחד, אבל את הרוב ניסחנו בעצמנו והתאמנו להם. שניהם מאוד רציונלים, עם שתי רגליים על הקרקע, והורידו את כל הקיטש מהטקס. נשארנו עם סדר עניינים ושלושה משפטים בערך.

את מה שנשאר מילאנו באטימולוגיות ובדיבורים על מקורות המנהגים.

למשל: המילה העברית זוג באה מיוונית zugon שמציין את המוט שמחבר בין שני שוורים, כלומר עוֹל. השורש ההודו-אירופי הוא שורש של חיבור, רתימה. מאותו שורש באה גם המילה האנגלית junction, והמילה הסנסקריטית (הודית) יוגה – איחוד, חיבור, רתימה.

מכאן כמובן כל זוג יכול להחליט בעצמו בכל צומת בחיים אם להתייחס לזוגיות כעול או כאל איחוד מקודש.

דבר מעניין נוסף שגיליתי, הוא שבבבל בכלל לא היו מקדשים בטבעת. דמי הקידושין היו עוברים לאבי הכלה (אולי כריאקציה לשכנים האיראנים, שאצלם לנשים היה מעמד גבוה "מדיי" בעיני חכמי התלמוד), ולו אין מה לעשות עם טבעת. היו מקדשים ביין ששוויו יותר מפרוטה, בתמר, בבצל…

בארץ ישראל גיל הנישואין היה גבוה יותר ודמי הקידושין היו עוברים לכלה עצמה. לכן קידשו בתכשיט. למה דווקא טבעת? אולי בהשפעת הרומאים. אצלם האיחוד היה נערך באמצעות טבעת מתכת שעליה ציור של ידיים שלובות.

***

במקום שבע הברכות המסורתיות, היו לנו שבע ברכות של חברים ובני משפחה. כדי לשמור על ההפתעה לבני הזוג אבל למנוע פדיחות מתחת לחופה, כל הברכות עברו קודם דרכי, כשאני בודקת שאין קיטש (הוראה של בני הזוג), שאין כפילויות ודברים מביכים מדיי, ושהברכה לא ארוכה מדיי. בהשראת עיסוקי בנטוורקינג, הגבלנו את כל הברכות ל-60 שניות. ההורים קיבלו 120 שניות לכל זוג אבל רק אחרי התמקחות.

ההגבלה -60 שניות היא נפלאה גם בנטוורקינג וגם מתחת לחופה, כי היא מאלצת את המברכים לזקק את הברכה ולבחור מכל מה שהם רוצים לומר רק את המיטב.

הברכה השביעית הייתה הברכה המסורתית, מפיו של זמר הבס אמנון זליג, חבר קרוב של החתן, בעל תואר שני במוסיקה, שחי ועובד בגרמניה והקדים את חופשתו בארץ לרגל החופה.

אמנם לא היה קיטש, אבל היה מרגש.

מתחת לחופה. לשבור את הכוס. עריכת חופות חילוניות. חופה חילונית

טקס החופה. צילום - אסף שגיא (דורבנות www.dorbanot.com)

קיבלנו אחר כך המון מחמאות מכל הכיוונים – על הפורמט, על האטימולוגיות וההסברים, ועל הקסם והייחודיות וההתאמה לזוג. כל הזוגות שמתכננים חתונה בקרוב ולא רוצים (זוגות מעורבים) או לא יכולים (זוגות מאותו מין) להתחתן רבני, כבר הזמינו.

פעם ראשונה שלי מתחת לחופה, התרגשתי עד אין קץ (בתמונה אתם יכולים לראות שאני קוראת מהדף. זה קורה לי רק כשאני מתרגשת מדיי), והתמכרתי.

מעכשיו אני מותחת את המותג ד"ר תמר עילם גינדין, ובנוסף להרצאות העשרה בנושא לשונות ותרבויות אני גם עורכת חופות (בלי לכפות את דעותיי בנושא נישואין בחו"ל).

חברתי נורית "החלומית" אטנר שמעה על מתיחת המותג, התקנאה בזוגות שטרם נישאו, והציעה לי למתוח את המותג עוד קצת, ולערוך גם טקסי חידוש נדרים לחתונות כסף וזהב – "הרי את מחודשת לי". אז בעוד חמש שנים אערוך גם את חופת הכסף שלה, ואני מקווה שיהיו לי עוד הזדמנויות להתרגש ולרגש גם בין שתי החתונות של החברות הטובות שלי.

אם המתחתנים ירצו להטיס את אמנון לחופתם כדי לשדרג אותה, או לקבוע את התאריך לפי החופשות שלו, אז נהיה תעשייה משותפת. הלוגו שלנו יהיה (אולי) פרח אמנון ותמר, אבל אני לא כל כך רוצה לקרוא לשותפות שלנו בשם אמנון ותמר. הדמויות התנכיות הן לא בדיוק סמל לזוגיות מופלאה.

M&M כן.

מזל טוב!

שבירת הנורות השרופות. צילום - אסף שגיא