עברית



איך קוראים לנשיא הבא של הרפובליקה האסלאמית?

יום שישי, 24 במאי, 2013

השבוע פורסמה רשימת המועמדים הסופית לנשיאות הרפובליקה האסלאמית, אחרי סינון קפדני מטעם מועצת שומרי החוקה. רפסנג'אני ורחים-משאא'י בחוץ, והמועמדים הסופיים הם אנשים שרובכם מעולם לא שמעתם את שמם.

אז הנה המקום גם להסביר איך מבטאים, גם להציג תעתיק מדויק ותעתיק עממי (לשימוש העיתונות, אני מקווה. שלא יחזור סיפור ח'אמנהא'י ואחמדי-נז'אד), וגם קצת על השמות עצמם: מבנה ומשמעות.

מי שרוצה לדעת קצת יותר על האנשים עצמם, הרקע והסיכויים – יש שתי אופציות:
א. אני בטוחה למדיי שבימים הקרובים רז צימט יפרסם מאמר בנושא, ואז יהיה קישור בחלק הראשון של המשפט הזה.
ב. ב-11.5.2013 בשעות אחר הצהריים (כשתהיה שעה מדויקת – אוסיף אותה, ויהיה גם כאן ברולר מצד שמאל) יש שיח מומחים במרכז עזרי באוניברסיטת חיפה, לקראת הבחירות, ובו יציג מיקי סגל את המועמדים ואת סיכוייהם. אני מציגה שם את הזווית העממית – תגובות ברשתות החברתיות לאירועים שהיו ולמועמדים עצמם, ואי הצבעה כאמירה פוליטית, יוסי מנשהוף מדבר על הקשר (המקרי בהחלט) בין בחירות ודמוקרטיה באיראן, וסולי שהוואר מנחה ומסכם. בואו.

אז מי ומי במועמדים?

סעיד ג'לילי – תעתיק לטיני – sayid-e jalili (ההברות המודגשות הן המוטעמות).
קל לראות שזהו שם ערבי. זה לא שאין איראנים עם שמות איראנים, כמו ארש, ראמין ובהראם, אבל כפי שאמרו מספר מנהיגים בשבועות האחרונים – צריך מנהיג שנאמן לעקרונות האסלאם, ושמבין שאנחנו יותר מוסלמים מאשר איראנים. זאת, אגב, אחת הסיבות לפסילתו של רחים-משאא'י, היחיד מבין המועמדים הרציניים שהיה לו שם פרטי פרסי – אספנדיאר.

מה בכל זאת אפשר ללמוד מהשם שלו על השפה הפרסית?

דבר ראשון ההגייה – בפרסית אין גרוניות. האות ע (ع) מבוטאת כ-י' כשהיא באה לפני תנועת i, וחלק ממקורותיי טוענים שגם בסביבות פונטיות אחרות (למשל שמה של השכונה הצפונית סעאדת אבאד נהגה sayādat ābād), אבל לא יצא לי לאמת את הדבר.

תנועת ה-e מקשרת בין השם הפרטי לשם המשפחה, בשמות פרסיים בלבד. כלומר בשמות של איראנים, גם אם כל חלקי השם ערביים. שמה של התנועה היא כסרה-י אצ'אפה kasre-ye ezāfe, ולמעשה היא מקשרת בין כל שני שמות (תואר או עצם) שיש ביניהם יחס של גרעין ולוואי, כלומר כשהשני מתאר את הראשון. בשמות, זהו זכר לתקופה שבה שם משפחה היה פשוט תיאור של האדם: מקצועו, מוצאו (רוב השמות המסתיימים ב-י וגם ב-נז'אד, כמו הנשיא היוצא) או תכונתו.

ה-י' בסוף שם המשפחה היא יאי נסבת, או בעברית י' היחס. היא הופכת את המילה לשם תואר, כמו י' היחס העברית (ר' סעיד הגלילי). י' היחס בפרסית היא התפתחות עצמאית, ולא שאילה מערבית.

השם הוא ערבי, כאמור, אבל גם ערבית היא שפה, ולכן נתרגם: סעיד – מאושר, בר מזל; ג'ליל – נעלה (וגם הגליל).

לעיתונות הכתובה: אין צורך לשנות את התעתיק המדויק. שמרו על סעיד ג'לילי והקפידו לא להוסיף לו א' מיותרת.

לעיתונות המדוברת: שימו לב להטעמה – שני השמות מוטעמים בסופם.

 

ע'לאם עלי חדאד עאדל – תעתיק לטיני – gholam ali-ye hadd-e ādel.

שוב שם שכל מרכיביו ערביים, אבל אני לא מכירה ערביים שקוראים לבניהם בצירופים עם ע'לאם, רק איראנים (עם זאת, אני לא מכירה כל כך הרבה שמות של ערבים). ע'לאם בערבית הוא עֶלֶם, או משרת צעיר. בפרסית נפוצים יחסית שמות המתחילים בע'לאם ואחר כך שם של אחד האמאמים. השם שאני נתקלתי בו הכי הרבה הוא ע'לאם חסין (gholam hossein, נהגה כמילה אחת, יכול להיכתב כמילה אחת או שתיים), ויש גם ע'לאם חסן, ע'לאם רצ'א, ע'לאם עבאס ועוד. השמות האלה בכל מקרה מבוטאים כמילה אחת, אבל יש הבוחרים לכתוב אותה בנפרד ויש הבוחרים לכתוב ביחד. במקרה של חדאד-עאדל, הוא בוחר לכתוב בנפרד, ולכן נכבד את בחירתו. ע'לאם עלי הוא "הנער המשרת של עלי".

עלי הוא שמו של האמאם הראשון, כידוע. למי שדווקא לא היה ידוע לו – לשיעה, כלומר לאסלאם השיעי, יש שנים  עשר אמאמים, שהם יורשיו של הנביא מחמד ע"ה. עלי היה הראשון מביניהם, והאמונה בו יצרה את הקרע בין שני הזרמים העיקריים של האסלאם – השיעה והסונה.

שוב, שימו לב שה-ע בשם עלי אינה גרונית, וכשהוגים את השם כשם אחד – היא אינה נהגית כלל. קצת כמו בעברית, בעצם.

לאות ע' (غ) יש מספר הגיות בפרסית, תלוי בסביבה הפונטית שלה (וכמובן בדיאלקט של הדובר, אבל אנחנו מניחים שהדובר טהראני). כאן ההגייה דומה לערבית, ומזכירה את ה-ר' הישראלית הגרונית, בניגוד ל-ר' האיראנית שהיא מתגלגלת אבל רכה יותר מזו של האיטלקית והספרדית. בעיתונות נוטים לתעתק ע' כ-ג (למשל: ברגותי), אבל לפעמים גם כ-ר. זכורה לי משפחת ע'נימת, שלפני כמה שנים יצאו מתוכה מספר מחבלים. באחד משני העיתונים הגדולים קראו לה רנימת, ובשני – גנימת.

בתעתיק הלטיני של השם חדאד אפשר לראות שבפרסית מקפידים לבטא אותיות כפולות (עם "דגש חזק") ככפולות.

ב-עאדל שוב מופיעה ע שנהגית כמו א' או בכלל לא.

משמעות השם חדאד בערבית ובפרסית היא "נַפָּח", ובפרסית גם "שומר סף". עאדל = צודק (כלומר עושה צדק).

לעיתונות הכתובה: לשם הפרטי אני מתלבטת בין התעתיקים גולאם עלי ו-רולאם עלי, מאותן סיבות שצוינו למעלה (ר פרסית אמנם שונה לגמרי מהאות הזאת, אבל כך גם ג פרסית, שמבוטאת כמו ה-ג שלנו). שם המשפחה – חדאד-עאדל, אם או בלי מקף.

לתקשורת המדוברת: לשים לב שיש רק הטעמה אחת בשם הפרטי (בהברה "לי"), ובשם המשפחה שני החלקים מוטעמים (הכול מלרע – כלומר בסוף המילה).

 

מחסן רצ'איי (בתעתיק הישן – רצ'אא'י) – תעתיק לטיני mohsen-e rezāyi

האמת היא שגם התעתיק הלטיני קצת משקר, כי אותיות גרוניות (א,ה,ח,ע) בשווא אינן מבוטאות כלל, אלא רק מאריכות את התנועה שלפניהן. לכן צריך בעצם להיות mo:sen.

על ההגייה אפשר ללמוד שאמנם פרסית שאלה את הכתב הערבי, אבל חלק גדול מהפונמות הערביות אין בפרסית, והן נהגות כמו פונמות אחרות. למשל ד', ז, צ' ו-ט' (ذ، ز ، ض، ظ) נהגות כולן כ-ז. כמו ה-ע' בשמות של סעיד, גם ה-א' העיצורית (השנייה) בשמו של רצ'אא'י נהגית למעשה כמו י, אבל כאן הגדילה האקדמיה ללשון פרסית לעשות, וקבעה לפני מספר שנים שגם יכתבו אותה כך. אז למעשה התעתיק רצ'אא'י משקף את הכתיב הקדום (וכך גם ח'אמנהא'י, וכל מה שיש בו א' עם צ'ופצ'יק), והתעתיק המדויק האמיתי הוא רצ'איי. ההגייה בכל מקרה אחת.

רצ'איי הוא מישהו שמתייחס לאמאם רצ'א, שפירוש שמו "מרוצה". ולמה יש לו שני י', או א'י? כי אחרי תנועה י' היחס צריכה עיצור מעבר, והעיצור הזה הוא י'.

לעיתונות הכתובה: מוחסן רזאי.

לעיתונות המדוברת: הקפידו על שלוש הברות בשם רֶזָאִי, וכמו כל השמות הפרסיים – ההטעמה היא על ההברה האחרונה בכל שם.

 

חסן רוחאני – תעתיק לטיני – hassan-e rōhāni  או rowhāni. פשוטי העם מבטאים ruhāni.

שוב ערבית, שוב י' היחס.

חסן הוא שמו של אחד האמאמים, ומשמעות השם "יפה".

רוחאני הוא הרכב פרסי-ערבי שבפרסית משמעותו כיום "איש דת", אבל במקור זה פשוט "איש רוח", או "רוחני", כמו בעברית.

 

מחמד-רצ'א עארף – mohammad-re āref

השם הפרטי, מחמד-רצ'א, הוא צירוף שמות של שני אמאמים. לשים לב שזה מבוטא כמילה אחת. מה שעוד מעניין הוא שהשם רצ'א לא מקבל את תנועת ה-e המקשרת.

לא מעניין כל כך, אבל יש לשים לב לכך שזה נחשב שם אחד. בעיקרון, האיראנים נוטים להפריד ולהשתמש רק בשם אחד, אבל בתקשורת מקפידים על שימוש בשני השמות. זה כמו שבעיתון (אני מקווה) לא כותבים "ביבי" אלא "בנימין נתניהו".

עארף – בערבית "יודע", בפרסית "מיסטיקן" (בינוני פועל ערבי של בניין 1. מוכר לישראלים יותר מהביטוי הערבי "אנא עארף?").

בשני השמות האחרונים למדנו גם למה לפעמים מסוכן להסתמך על ידע בערבית כשבאים לקרוא פרסית. קורה לי כל הזמן עם תלמידיי הערביסטים באוניברסיטת ת"א.

דגשים לעיתונות – להשתמש בשני השמות הפרטיים, רצוי עם הטעמה אחת.

מותר לכתוב מוחמד רזא עארף.

 

מחמד-באקר קאליבאף – mohammad-bāgher-e Qālibāf

השם היחיד שיש בו פרסית. ולכן זה כנראה המועמד שאני תומכת בו (וגם צימט, כבר הרבה שנים, אבל מסיבות אחרות).

השם הפרטי, מחמד באקר, הוא שם של אמאם.

מה אנו למדים פונטית? למשל שהאות ק (ق), שמופיעה כמעט אך ורק במילים שאולות מערבית ומטורקית (או במילים משוערבות, כמו כאלי הפרסי שהפך ל-קאלי), נהגית בפרסית בדיוק כמו ע' (غ). גם היא משתנה לפי סביבה פונטית, אבל במקרה כל השמות שאנחנו רואים היום הם עם gh, כלומר הגייתם כמו ר' ישראלית.

אז למה אני לא ממליצה על התעתיק מוחמד בארר ראליבאף? שאלה טובה. מאותה סיבה שלא המלצתי קודם על קלאם עלי. אמנם ההגייה אחת, אבל הכתיב שונה. למה הדבר דומה? להמלצתי לכתוב מוחמד ו-מוחסן, ולא מוהמד ו-מוהסן בהתאמה (או בהתאמה יתרה להגייה הטהראנית – מַמַד ו-מוֹסֵן).

המשמעות הערבית של השם באקר הוא "המפלח, המבקע". אנשי הדת דורשים את שמו באקר אלעלום باقر العلوم "מבקע הידיעות", או "מבקע המדעים". הוא כנראה היה מאוד חכם. אבל כשהילדים האיראנים צריכים ללמוד בע"פ את שמות האמאמים, יש להם טריק לזכור: בָּא (با) בפרסית = עִם. קֶר (قِر) = ריקוד. אני לא יודעת אם זו אגדה אורבנית או קרה באמת, יש סיפור על ילד שהיה צריך להיבחן על שמות 12 האמאמים, ובאמאם החמישי הוא אמר "נו, זה שרוקד". הוא לא קיבל ציון כל כך טוב, וגם אמא שלו נקראה לנזיפה.

קאליבאף הוא בינוני פּוֹעֵל פרסי, מהסוג שיש בו גם פועל וגם מושא הפעולה. קאלי הוא שטיח, ו-באף הוא גזע ההווה של הפועל באפתן (بافتن) – לארוג, לקלוע (צמות, למשל). קאליבאף, אם כן, הוא "אורג שטיחים".

הטהראנים קוראים לו בחיבה "מַמַד ח'אליבאף". ממד הוא קיצור של מחמד, וח'אלי זה "ריק". כלומר הבטחותיו ריקות מתוכן. שקרן, בקיצור.

אלט-טאב: בפרסית לא מדברים על שורשים ועל בניינים אלא על גזעים – ולכל פועל יש גזע עבר וגזע הווה. לפעמים קל לראות את הקשר ביניהם, כמו כאן, לפעמים קשה יותר, למשל בפעלים כמו דאדן (دادن), שגזע ההווה שלו הוא דה (ده), אבל כשיודעים פרסית עתיקה וסנסקריט ומכירים את תהליכי הפונולוגיה האיראנית, אפשר לראות שיש שורש משותף, ויש פעלים שבהם יש סוּפְּלֶצְיָה, כלומר כל אחד מהגזעים בא משורש אחר, כמו הפועל "לראות" – דידן (دیدن) וגזע הווה בין (بین-). באנגלית קיימת סופלציה בפעלים to be, to go. שיפט-אלט-טאב.

לעיתונות: מוחמד-באקר קאליבאף.

שתי הערות חשובות: בעיתונות לא מקצרים שמות!!!! אם שמו מחמד באקר, אז בבקשה לכתוב (ולומר) את שני השמות, לא להתעצל. אני מרשה לכם להטעים כל שם (למרות שהאיראנים לא עושים את זה), אבל זה שם אחד. למיקלאנג'לו אתם לא קוראים מיכאל או מיקל לבד, נכון?

ודבר שני, כבר ראיתי תעתיקים של שם המשפחה שאין המסך סובל. נא להקפיד על קאליבאף, עם ק' ועם א'.

 

מחמד ע'רצ'י – תעתיק לטיני mohammad-e Qarazi

אין הרבה דברים חדשים ללמוד. השם ערבי, ה-י' היא י' היחס. התרגום לעברית קצת מוזר, כי ע'רץ' זה "כוונה", לא במובן תכלית, אלא במובן משמעות. כוונת הדברים.

ההגייה יותר קרובה ל-ק' הערבית/אפגנית, כלומר עיצור ממש, ולא חוכך, כי זה בתחילת מילה (ב-ע'לאם משום מה מבטאים את זה קצת יותר לכיוון החוכך, אבל עדיין יותר "קשה" מ-באקר, למשל), אבל מכיוון שהאות בתעתיק הערבי היא ע', נשתמש ב-ג.

לעיתונות הכתובה: מוחמד גרזי. כאן יש פחות התלבטויות בין ג ו-ר', בגלל הסמיכות ל-ר הפרסית. ררזי נראה מוזר מדיי.

לעיתונות המדוברת: לשים לב למלרע! מרשה לכם לומר (אבל לא לכתוב) קרזי אם אתם רוצים יותר לדייק.

 

עלי-אכבר ולאיתי ali akbar-e velāyati

שוב, עלי אכבר – שם אחד. ערבי. משמעותו "עלי הגדול ביותר". רפסנג'אני כבר כל כך ידוע, שאפילו בעיתונות קוראים לו רק אכבר, אבל ייקח זמן עד ש-ולאיתי יגיע למקום הזה.

ולאיתי – שוב, י' היחס. ולאית – מילה ממוצא ערבי, שמשמעותה "מחוז", כלומר ולאיתי הוא "מחוזי", או "פרובינציאלי".
בשיעה המודרנית ולאית (ערבית ولایة) הוא גם מעמדו של ה-ולי, המנהיג. באיראן המנהיג הוא ולי פקיה, ומשרתו היא ולאית פקיה. אבל זה לא קשור לשם ולאיתי. יכול להיות שאחד מאבות אבותיו של המועמד הנכבד היה שליט מחוז או משהו.

אותן הוראות לעיתונות – להשתמש בשני השמות, הטעמה מלרעית.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני בחירה). צרו קשר פה מימין.

הזירה הלשונית שלא תהיה

יום שישי, 22 בפברואר, 2013

הייתי אמורה להתארח השבוע בזירה הלשונית של רוביק רוזנטל לכבוד פורים.

ברגע האחרון קיצרו את גיליון הדפוס ל-20 עמודים וויתרו על טורי המצוין, ומה שלא מתפרסם בפרינט לא מתפרסם גם באינטרנט. אז הנה בשבילכם בלבד (הפוסט הזה  ערוך לקורא הממוצע. מתישהו בימים הקרובים אפרסם את החלקים שירדו בעריכה, כי החלטתי שהם קצת אקדמיים מדיי וקצת כבדים לקורא הממוצע). 

מחבר מגילת אסתר בקי בשפה הפרסית העתיקה, ומכיר לא רק את המילים ואת השמות, אלא גם את האטימולוגיה שלהן, כלומר מאין הן באו. הוא גם סומך על קהל הקוראים שיכיר את המונחים הפרסיים, ולפעמים הוא חושב בפרסית עתיקה במקום בעברית.
הפרסית היא שפה הודו אירופית, כלומר היא חולקת מוצא משותף עם האנגלית, עם הצרפתית, עם הרוסית, עם הגרמנית, ועם רוב לשונות אירופה האחרות (מלבד פינית, הונגרית, אסטונית ובסקית). המשותף בין הלשונות מתגלה בעיקר במספרים (דוֹ = 2, נֹה = 9), באיברי גוף (לַבּ = שפה) ובבני משפחה (מָאדַר = אם, פֶּדַר = אב, בַּרָאדַר = אח. הדוגמאות מפרסית מודרנית). הפרסית המשתקפת בתנ"ך היא פרסית עתיקה, לשונה של האימפריה האח'מנית – ממלכתם של כורש, דריוש, אחשורוש ואחרים. היא השתנתה הרבה במהלך השנים. פרסית של היום דומה לפרסית עתיקה פחות ממה שאנגלית דומה לגרמנית, אבל האיראנים אוהבים לומר שהם מדברים את שפתו של כורש.
במגילת אסתר אפשר למצוא כמה משחקי מילים המעידים על בקיאותו של המחבר בשפה הפרסית: דת – פרסית עתיקה דָּאתַה "נתון", כלומר מה שניתן. מה שניתן על ידי המלך או על ידי האל הוא החוק. מחבר המגילת מכיר את האטימולוגיה הזאת, ומציע לנו משחקי מילים כמו "להינתן דת" (ג:יד), "והדת ניתנה בשושן הבירה" (ג:טו). משחקי מילים נוספים עושים שימוש באטימולוגיה של השמות ושתי ו-המן: ושתי – וַהִשְתִי – הטובה ביותר, ועליה נאמר – "ומלכותה ייתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (א:יט). על המן – ווֹהוּ-מַנַה – המחשבה הטובה – נאמר "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו" (ט:כה).
משפט השבוע שלנו הוא תשובתו של אחשוורוש להמן: כאשר המן מציע לאחשורוש כסף תמורת הרשות לטבוח ביהודים, אחשוורוש נותן לו תשובה שנראית תמוהה: הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ (ג:יא). מציעים לו כסף והוא נותן במקום לקחת? מוזר. ההסבר הבלשני הוא פשוט מאוד: מדובר כאן במר"ן, כלומר בשגיאת תרגום (המונח מר"ן נקרא על שם תרגום אומלל של שם השחקן "כריסטיאן סלייטר" כ"מניח רעפים נוצרי"). אמנם המקור הפרסי אינו מול עינינו, אבל אפשר לשחזר בקלות: הכסף – אַרְדַתַם (אותו שורש של אַרְגֶנְטוּם הלטיני), לך – תַוַה (tava), נתון – דָאתַם, בדיוק כמו המילה דת. אבל בפרסית עתיקה, ardatam tava dātam זה לא בדיוק "הכסף נתון לך", אלא בעצם "הכסף נתון על ידיך". כלומר "אתה נתת את הכסף". אחשוורוש פשוט אומר להמן – אתה נתת את הכסף – אתה יכול לעשות ביהודים כטוב בעיניך. השימוש ב"לעשות" בתור ציווי מוכר גם הוא משלבים מוקדמים של השפה הפרסית. אגב, גם כאשר המן מתפאר שאסתר הזמינה אותו שנית, הוא משתמש באותו מבנה: "וגם למחר אני קרוא לה" (ה:יב), כלומר "אני קרוא (מוזמן) על ידיה".
לא רק מר"ן יפה מספקת המגילה, אלא גם תשמו"ץ משובח. תשמו"ץ הוא תרגום שומר משמעות וצליל (מונח שטבע ידידנו גלעד צוקרמן). בפרק ט' מופיע הביטוי "היהודים הפרוזים" (ט:יט). מנקד המקרא, שחי כמה מאות שנים אחרי שהתקדש הטקסט, לא הכיר את המילה פרוזים, ולכן הקרי כאן הוא פְּרָזִים. ההסבר הוא "היושבים בערי הפרזות", כלומר בערים שאין בהן חומה. אבל האם זה הגיוני? הבה נסתכל במילים הרלוונטיות בפסוקים טו-כ בפרק ט: וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן… וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ … והיהודיים (וְהַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן… הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת…
כלומר "היהודים הפרוזים" עומד בניגוד ל"היהודים אשר בשושן", ומקביל ל"שאר היהודים אשר במדינות המלך". שושן לא הייתה העיר המבוצרת היחידה באימפריה – אפילו לא בפרס ומדי. לכן פחות הגיוני שיהיה מדובר כאן בערים ללא חומה (ערי פרזות), ויותר הגיוני שיהיה מדובר בשאר מדינות המלך.

המלכים האח'מניים נהגו להתפאר בכתובות הסלע ובכתובות הקיר שלהם בגדולתם. אחשוורוש (חְ'שַיַרְשַא הראשון), בכתובות שהשאיר על חומות פרספוליס, מתפאר, בין השאר, בהיותו "מלך של מדינות עם עמים ממוצאים שונים", ובפרסית עתיקה paruzanānām. אם נוריד את הסיומות הדקדוקיות, נישאר עם פַּרוּזַנַה: paru – רב (יוונית פּוֹלִי) zana – מהשורש של "לידה", אותו שורש של גנטיקה וג'נסיס (סיפור בראשית). תשמו"ץ אמור לשמור גם על משמעות וגם על צליל. פרוזים דומה בצליל לפַּרוּזַנַה. המילה הותאמה למשקל עברי (פָּעוּל), וההסבר "היושבים בערי הפרזות" נועד להסביר את הקשר השמי. היהודים הפרוזים הם היהודים ממוצאים שונים, בניגוד ליהודי שושן.
מחבר מגילת אסתר סומך בדרך כלל על הקוראים שיבינו. הוא אינו מפרש את "הפרתמים" ("היושבים ראשונה במלכות") או את "האחשדרפנים" ("שרי המדינות"), אבל כן מסביר את האטימולוגיה של "הפרוזים". המילה היחידה הנוספת שזקוקה לפירוש במגילת אסתר, היא "פור, הוא הגורל" (ג:ז, ט:כד). יש החושבים ששמו של חג הפורים הוא שאילה משמו של חג נשמות האבות האיראני – פְרַוַרְדִיגָאן (שגם בו יש פ',ו',ר' וסיומת ריבוי), והקישור למילה פור הוא רק תירוץ. לכן גם צריך להסביר את המילה הזאת, שאינה מובנת לרוב הקוראים.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני כסף נתון). צרו קשר פה מימין.

סוכנות הידיעות XT מציגה: אתר עברי חדש ומצוין!

יום חמישי, 20 בדצמבר, 2012

תקציר מנהלים: אתר של הרפובליקה האסלאמית בעברית. לא רק התכנים מצחיקים אלא גם השפה. המתרגמים הם ערביים ולא פרסיים – אפשר לדעת לפי השגיאות שלהם:
אין שגיאות יידוע ומין דקדוקי כמו שפרסים עושים, ויש המון שגיאות של ערבים, כמו השמטת "את", ב' במקום פּ, ותרגום מילולי של מבנים ערביים כמו "פועלים להצית" ו"מי שהולכים בעקבותיהם מן המדינות", במשמעות "אלה מן המדינות שהולכות בעקבותיהם".

קשה לנו להחליט איזו מהידיעות לצטט קודם: מחשב אירני מועיל לזקנים מופלגיםטילי פטריות בטורקיה, התבטרות ליברמן או העובדה שציפי לבני עסקה בזנות למען "ישראל".

חברנו נימא תמדן הכיר לנו את אתר החדשות האיראני הזה, שכתוב בעברית, או לפחות מתיימר להיות כתוב בעברית. האתר הזה הוא תחליף מעולה לגוגל טרנסלייט, שלאט אט מפסיק לספק את הסחורה שהתרגלנו אליה – פרצי צחוק בלתי נשלטים.

אממה – השגיאות שלהם הן לא איראניות. גם כאן אלה ערבים שכותבים את הידיעות. כידוע, אני (תמר) אוהבת לזהות את מוצאו של הכותב לפי שגיאותיו, ובניגוד לפרסית ורוסית, ערבית ופרסית הן מספיק רחוקות כדי שלא יהיה ספק.

התבטרות ליברמן היא דוגמה מצוינת לפונולוגיה ערבית (בפרסית יש پ, כלומר פּ דגושה, ולכן הם לא יעשו שגיאות כאלה), אבל יש גם דוגמאות תחביריות.

השגיאות החביבות עליי בפרסית הן שגיאות של יידוע. בפוסט על ההאקר ציינתי שרוסים לא רק משמיטים יידוע, אלא גם משתמשים ביידוע כשלא צריך. פרסים, בניגוד לכך, משמיטים יידוע על ימין ועל שמאל, אבל אינם שוגים בסיתום (מוסיפים a באנגלית שכצריך, ולא ישימו יידוע מיותר בעברית). באתר המדובר אין כמעט שגיאות יידוע, למעט מקומות כמו ההתקוממות שוברת כיפת ברזל, וגם שם – השגיאה לא חוזרת בגוף הידיעה (וברור למה היא נעשתה: "כיפת ברזל" מקבלת יידוע כי זה בעצם שם פרטי, אבל מבחינה מורפולוגית זה לא מיודע).

כמו כן, כמעט אין שם שגיאות של מין דקדוקי, שפרסים עושים על ימין ועל שמאל, כי בפרסית אין מין דקדוקי. גם כשיש, זוהי תוצאה של שגיאת דפוס ("טילי ההתקוממות הפלסטינית שפגעו בעיר הקדוש הכבושה, תל אביב והערים הנוספות": בעיר הקדוש = בעיר הקודש = אלקדס), או של מרחק גדול מדיי בין המילים: "בכמה מדינות באירופה היו תיקים פליליים נגדה בגין מעשי רצח וסחיטה מינית אך הצליחה להסירן הודות ללחצים שהפעילה הממשלה הישראלית" (מתוך הידיעה על ציפי לבני). דברים כאלה יכולים לקרות גם בעברית, לפעמים כתוצאה משינוי מילים בעריכה מאוחרת.

הנה ידיעה מעולה, מתוך נאום המנהיג. הבה נראה כיצד יודעים שערבי כתב אותה ולא איראני:

מנהיג המהפכה האיסלאמית באירן אייתאללה סייד עלי ח'מינאי קבע כי ארה"ב והחוגים הציונים עושים להצית מחלוקות בין המוסלמים משרטטים ומתכננים תוכניות ותכסיסים להביא להפחדת הסונים מהשיעים והשיעים מהסונים ובכך יפגעו באומה האיסלאמית.

עושים להצית מחלוקות – מבנה שאינו קיים בפרסית. תרגום רע מפרסית (או עברית של מישהו שחושב בפרסית) היה יכול להיות משהו כמו "ארה"ב והחוגים הציונים עושים צעדים להצתת מחלוקות", או משהו כזה.
ערביסטית הבית שלנו, מילה ניישטדט, מציינת כי בערבית המבנה یفعل ان (יַפְעַל אן) "פּוֹעֵל ל-" הוא מבנה נפוץ ביותר. גם בעברית, "פועלים להצתת מחלוקות" היה יכול לעבוד יופי, אבל המתרגם בחר את המילים הלא נכונות מהמילון: בערבית אין הבדל בין מקור לבין שם פעולה, ולכן אין הבדל בין "להצית" ו"להצתה". כמו כן, הפועל "יפעל" הוא גם "פּוֹעֵל" וגם "עושה", והם פשוט בחרו את הפועל הפחות מתאים כאן.
סימני הפיסוק הבולטים בהיעדרם – זה מאפיין גם של פרסים. גם המשפטים הבלתי נגמרים.

דבר מוזר: השמטת ו' החיבור. גם בפרסית וגם בערבית יש שימוש עודף ב-ו' החיבור. בפרסית אין הצדקה להשמטת ו' החיבור כאן  (הכוונה ל-ו' החסרה ב"משרטטים", או לחילופין, ". הם"), אבל בערבית זה יכול להיות משפט זיקה אסינדטי – כלומר פסוקית שמתארת את המילה "מחלוקות". מצד שני, הפסוקית הזו היא באה בלי שום התראה מוקדמת. התראה מוקדמת במקום כזה יכלה להיות סימן פיסוק (נקודתיים היה עובד יופי), או, למשל, ", בכך שהם".
"ובכך יפגעו באומה האסלאמית" – תחביר ערבי לגמרי. האמת היא שזה המשפט שהפיל לי את הדוזארי.

השימוש בעתיד בעברית דווקא יכול להיות תרגום של הסוביונקטיב הפרסי, אבל אם כבר תרגמו שמות פועל בתחילת המשפט, היה צריך להמשיך עם שמות פועל גם כאן (אם זה המשך של מה שהם עושים), או לכתוב פסוקית תכלית עם מילית שמקבילה ל"כדי".

קונטרול-טי: דוזארי הוא מטבע של אלפיים דינאר, המטבע שקדם לריאל. שווה ערך ל-20 ריאל, או 2 תומאן של היום. הדולר היום הוא 2500 תומאן, תחשבו לבד כמה זה דוזארי. ונחשו מה היה השימוש הקלסי של הדוזארי. התשובה במהופך: כמו אסימון וכמו פני, זה המטבע שהתשמשו בו בטלפונים ציבוריים, והוא נפל ברגע שהתחברה השיחה. קונטרול-דאבליו.

המנהיג אמר בנאום בו פנה לעולי הרגל במכה היום כי ארה"ב והחוגים הציונים תוך שיתוף פעולה עם סוכניהם באזור מציתים המחלוקות בסוריה להסיח את דעת ההמונים מהסכנות המאיימות עליהם לנקום את הממשל בסוריה על התמודדתו בציונים ותמיכתו בהתקוממות בפלסטינה ובלבנון. המנהיג הדגיש את תמיכת אירן בעם הסורי וממשלתו.

"תוך שיתוף פעולה עם סוכניהם באזור" דווקא יכול להיות תחביר פרסי. הם מאוד אוהבים "תוך" או "עִם", אבל תראו: חסר "את" וחסרה מילת שעבוד.
פרסים שמדברים עברית אמנם משמיטים יידוע על ימין ועל שמאל, אבל את מילת היחס "את" לא משמיטים, כי בפרסית דווקא יש מילת יחס כזאת (הפוסט-פוזיציה را, שבד"כ מתרגמים אותה "את", ומציינת מושא ישיר מסוים). לפעמים משתמשים ב-"את" לפני מושא ישיר בלתי מיודע, כי בפרסית היא מציינת ספציפיות, ולאו דווקא יידוע. לפעמים לא מטים אותה נכון ("היא מאוד אהבה את אתה", מתוך הסרט געגוע של אפי בנאי) – אבל לא משמיטים אותה.
תיאורי התכלית באים ללא מילת יחס ("כדי"). במקום "כדי להסיח" ו"כדי לנקום" – רק "להסיח" ו"לנקום". בערבית משתמשים במצדר (המקור) עם מילת היחס ל- כדי לציין תיאור תכלית. עד היום אני זוכרת את للعلم و لاتخاذ اللازم מהקורס בצבא. וגם את התרגומים שלנו "לידיעה, לידיעה, לידיעה, לזהירות, לזהירות ולזהירות".
אילו פרסי היה כותב את תיאורי התכלית האלה בשגיאות, הוא לא היה משמיט מילת שעבוד או מילת יחס, והיה משתמש בשם הפעולה (לא בשם הפועל), או בפסוקית עם פועל בעתיד.
קונטרול-טי: בערבית בעצם אין שם פועל כמו בעברית, יש מקור שהוא שם פעולה, ויש מקור נטוי, כלומר מקור עם מילות יחס מסוימות. גם שם הפועל העברי התחיל את דרכו כמקור נטוי. המקור היה, למשל שֶׁבֶת, ואפשר היה להטות אותו עם מילות יחס שונות: בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (דברים יא:יט), וַיְהִי בְמָלְכוֹ כְּשִׁבְתּוֹ עַל-כִּסְאוֹ (מלכים א, טז:יא), וגם להשתמש בו ככה כמו שהוא, כמו ב-הִנֵּה מַה-טּוֹב, וּמַה-נָּעִים– שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד (תהלים קלג:א), הצורה לָשֶׁבֶת, עם מילת היחס ל-, שימשה גם כתיאור תכלית, למשל  וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם, לָשָׁבֶת (במדבר לה:ג), ומכיוון שהייתה הצורה הנפוצה ביותר של המקור, היא הפכה לשם הפועל. קונטרול-דאבליו, ותודה ליובל שהביאני עד הלום.

"לנקום את הממשל בסוריה על התמודדתו בציונים ותמיכתו בהתקוממות בפלסטינה ובלבנון" – מילת היחס "על" מתאימה לפועל בערבית, מילת היחס "את" סתם מעידה על אי ידיעת עברית. גם בפרסית וגם בערבית נוקמים ממישהו, בפרסית נוקמים "בשביל" או "בגלל", בערבית נוקמים "על". הדוגמה של בפומט היא (בתרגום מילולי עם מילות היחס המוצרכות): אנחנו ניקח נקמה מח'אמנהאי בשביל הריגת צעירינו.
מה שמוביל אותנו לעוד שגיאה שמקומה ריק (בפרסית, כשאומרים "מקומך ריק" מתכוונים שנעדרת וחסרת לנו): פעלים מורכבים. בפרסית של היום משתמשים בפעלים מורכבים הרבה יותר מאשר בפעלים פשוטים, וברמת השגיאות של האתר הזה, היינו מצפים לפעלים מורכבים למכביר.
שימוש היתר בשמות פעולה במקום בפעלים נוטים, אופייני לשתי השפות.

המנהיג קבע כי הפשעים בסוריה נעשים בידי ארה"ב הציונים ומי שהולכים בעקבותיהם ממדינות שממשיכות לשפוך שמן למדורה. המנהיג הדגיש את התנגדות אירן לכל התערבות זרה בסוריה שכל ריפורמה בה ניתנת רק בידי אזרחיה.

כאן אין יותר מדיי שגיאות, ואלה שיש (לא בדיוק שגיאות – יותר סגנון שלא מתאים לעברית) – משותפות לפרסית ולערבית. למשל "המנהיג הדגיש את התנגדות אירן".

ערביסטית הבית מילה ניישטדט ובקי כאן בתגובות מוסיפות: דווקא המבנה "מי שהולכים בעקבותיהם ממדינות…", שנראה נורמלי בעברית, נראה דווקא כמו מבנה ערבי אהוב, המכונה "ما … مِنْ" (מא מִן) או "مَنْ مِنْ" (מַן מִן). הכוונה היא לא לאנשים מהמדינות האלה שהולכים בעקבות ארה"ב והציונים ממדינות אלה (כפי שאפשר היה להבין מהעברית), אלא לאלה מהמדינות שהולכות בעקבותיהם.

עד כאן ניתוח לשוני. סוכנות הידיעות XT מבקשת להודות שוב לערביסטית הבית מילה ניישטדט.

סבבה. הוכחנו שערבים כותבים את האתר. עכשיו לשאלה החשובה יותר – למה? האם אין מספיק איראנים שיודעים עברית מספיק טוב?

התשובה לכך היא כן ולא. לימודי עברית אסורים באוניברסיטות, ועקרונית אסורים גם לאיראנים שאינם יהודים. אבל ועד יהודי תהראן מפרסם את ספר הלימוד שלו באינטרנט, וגם גויים מורידים אותו ללמידה עצמית. העברית של היהודים באיראן היא טובה יחסית. הנה דוגמה, ובה תוכלו לראות שגם כשיש שגיאות והבדלי סגנון מהעברית שלנו, הם שונים לחלוטין מאלה הערביים.

אז למה בכל זאת לקחו ערבים לכתוב את האתר?

שאלה מצוינת. לפי עדויות של מפגינים מ-2009, אנשי הבסיג' שפיזרו את ההפגנות דיברו ביניהם ערבית (אחד המקורות זיהה אותה כערבית לבנונית). הפקידות הבכירה של הבסיג' הם באמת שותי טרופית איראנים, אבל פעילי השטח הם ערבים. בפומט אומר שגם אנשי הבסיג' שנשלחים לעזור לאסד בסוריה אינם איראנים, כי אם בעיקר עראקים שיעים מהמליציה "צבא המהדי" (جیش المهدی. המהדי – האמאם הנעלם – הוא המשיח השיעי) של מקתדא א-צדר. הם גם תומכים ברפובליקה האסלאמית, וגם דוברים ערבית ילידיים. מעל 60% מאוכלוסיית עראק הם שיעים, ויש שם הרבה יותר תמיכה ברפובליקה האסלאמית מאשר בתוך איראן. בין השאר בגלל כסף.

מכיוון שאין לה מספיק תמיכה מבית, הרפובליקה האסלאמית משתמשת בשיעים במדינות ערב (עראק, סוריה – העלווים, לבנון, בחריין, תימן וכו') כדי לשמר את כוחה – הן בעולם הערבי והן בבית פנימה.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני כסף ושימור הכוח). העבירו את הקישור לאתר למנהלת הרווחה או התרבות הקרובה אליכם, או צרו קשר להזמנת הרצאה.

דיון بحث

יום רביעי, 31 באוקטובר, 2012

فارسی

הפוסט הדו-לשוני הנוכחי הוא הכנה לאחד השיעורים הבאים שלי. היום נפגשתי עם עוזר ההוראה שלי ודנו בדרגות יידוע בפרסית והאם יש משהו דומה בעברית, ואנחנו חושבים שעלינו על משהו. אנחנו מנסים לראות מה החוקיות והאם אפשר להקביל אותה לפרסית.

אז ככה:

בעברית יש משפטים שמניים שאם משתמשים בהם באוגד זה נראה כאילו זה לקוח מספר לימוד (העץ הזה הוא גבוה), יש כאלה שבלי אוגד זה נראה כאילו לקוח מספר לימוד (איתמר תלמיד), ויש כאלה שאפשר גם וגם, אבל אנחנו נאמר אותם בסיטואציות שונות (ענתי היא ילדה יפה, ענתי ילדה יפה).

יש לי רעיונות, אבל אני רוצה לשמוע קודם את שלכם.

דונו.

فارسی

این بحث دو زبانه را هم برای یکی از درس های آینده ام انجام میدهم، هم برای نوشتن یک پست بعدی، که مقایسۀ معرفگی گزارۀ فارسی با مال عبری کند.

بحث در بارۀ معرفگی گزاره در جملههای اسمی است، یعنی جملههائی که فعل ربطی دارد و گزارهاش اسم است. (فعل ربطی یعنی است، هستم و…، گزاره مثلاً لغت «کشور کوچکی» در جمله «اسرائیل کشور کوچکی است». یعنی آنکه در بارۀ سوژه گفته میشود.

به فارسی، گزاره میشود معرفه باشد، مثلاً «من دخترِ شما هستم» – «دخترِ شما» معرفه است.
در واقع، «او معلم است» معمولاً he's a teacher ترجمه می
شود، اما از لحاظ دستوری میتواند هم he's the teacher باشد (البته، در زبان امروزی معرفگی بیشتر با ضمیر «آن» یا به زبان معمولی یا پسوند -ـه مشخص میشود).

گزارۀ معرفه مورد بحث نشود.

گزارۀ غیر معرفه دو (سه؟ چهار؟) نوع است:
1. خرما میوه است. (گزاره – میوه – اسمِ جنس است)، پورش ماشین گران است (گزاره – ماشین گران – اسمِ جنس است)
2. خرما یک میوه است. (گزاره – میوه – نکره است)، پورش یک ماشین گران است (گزاره – ماشین گران – نکره است)
3. خرما میوهای است. (گزاره – میوه – نکره است)، پورش ماشین گرانی است (گزاره – ماشین گران – نکره است)
4. خرما یک میوه
ای است. (گزاره – میوه – نکره است)، پورش یک ماشین گرانی است (گزاره – ماشین گران – نکره است)

پرسشهای پیشبحثی: آیا نمونههای 3 و 4 جملهوارۀ پیرو میخواهد (میوه ای است که) یا میتواند جملۀ مستقل باشد؟
اگر باید جمله
وارۀ پیرو داشته باشد، با موضوع یای اشاره قاطی میشود و الان بحث نشود.

آیا تمام این جمله ها طبیعی است؟ منظورم نه دستوری یا ممکن، بلکه طبیعی. در بعضی از موارد، جمله دستوری است، اما مورد استفاده نیست، و بوی کتاب تدریس مقدماتی میدهد.

ادامه:

پرسشهای اصلی:
فرق میان این دو (سه؟ چهار؟) ساختار چیست؟ هر یکی در چه کنتکست استفاده شود؟

دستون درد نکنه!

* دوستانی که مایلند در این بحث شرکت کنند اما ترجیح میدهند که علنی نباشد، میتوانند به من یا از طریق فیسبوک یا با ایمیل یا از طریق این فرم نظر خود را بنویسند.

גלגל סובב בעולם.

יום שישי, 24 באוגוסט, 2012

נתחיל בתיאור סינכרוני של תופעה אחת בעברית מדוברת, נעבור לתיאור דיאכרוני, ונסיים בנימה אישית ובסיפור שכבר סיפרתי.

סיומות הקניין בעברית מדוברת – תיאור סינכרוני

מורפולוגיה:

סיומות הקניין בעברית בת זמננו הן, בעיקרון:

גוף                  יחיד (ז//נ)                רבים
ראשון             -שְׁלִי                               -שְׁלָנוּ
שני                 -שְׁךָ//-שְׁלָךְ/-שַׁךְ            -שְכֶם
שלישי             -שְׁלוֹ/-שְׁלָה                     -שְׁלָאֵם/-שְׁלָם

סיומת השייכות אינה מיידעת תמיד. יש מילים שבהן מוצרכת תווית היידוע אַ- (עברית ספרותית: ה-) לפני הבסיס כדי ליידע את הצירוף, למשל אַבַּיִצְ'לִי (בית), ויש מילים שבהן היא מנועה (דוֹצְ'לִי, חַבְרָשְׁלִי – יכולים להיות מיודעים או לא מיודעים).

ההבחנה בין שתי הקבוצות היא סמנטית – בשמות בני משפחה וחברים אין תווית יידוע עם סיומת קניין, גם אם הדבר יוצר חוסר בהירות באשר ליידוע.

פונולוגיה:

סיומות הקניין אינן מוטעמות, והן גוררות שינויים פונטיים בסוף שם העצם שאליו הן נוספות, ולפעמים אף מתרכבות איתו. לתופעה של שינויים בעקבות מפגש הגאים, קוראים סַנְדְהִי. זה מונח שהוטבע לפני כ-2500 שנה על ידי בלשן-העל ההודי פאניני. תופעות הסנדהי הן:

– מילה המסתיימת בעיצור בלתי קולי (פוצץ או חוכך) – העיצור מאבד את קוליותו לפני הסיומת.
למשל:
אַגַב (נכתב: הגב) – אַגַפְשְׁלִי, אַגַפְשְׁךָ וכו'.
אַגַג  (נכתב: הגג) – אַגַקְשְׁלִי, אַגַקְשְׁךָ וכו'.
בּוּבּ – בּוּפְּשְׁלִי.
חָבֵר – חָבֵכְשְׁלִי, חָבֵכְשְׁךָ וכו'.

– בשורקים וב-ל' חלה הידמות מלאה ל-ש' של הסיומת. בשורקים לרוב מוכפלת ה-ש', וב-ל' אין הכפלה.
אַנַאַל (הנעל) – אַנַאַשְׁלִי, אַנַאַשְׁךָ וכו'. ana'ašli.
אַתַפּוּז (התפוז) – אַתַפּוּשְּׁלִי (עם תשלום דגש: atapuššli, לפעמים אפילו הידמות חלקית – איבוד קוליות בלבד – במקום הידמות מלאה: atapusšli אַתַּפּוּסְשְׁלי).
אַבּוֹס (הבוס) – אַבּוֹשְּׁלִי aboššli.
אַרַאַש (הרעש) – אַרַאַשְּׁכֶם araašxem.

– מילה המסתיימת בפוצץ שיני (ד/ת) או בעיצור מחוכך שיני (צ) – הפוצץ האחרון של שם העצם מתרכב עם העיצור הראשון של הסיומת, ליצירת צ'.
למשל:
בַּת –  בַּצְ'לִי, בַּצְ'לָנוּ, בַּצְ'ךָ, בַּצְ'לָךְ/בַּצַ'ךְ, בַּצְ'כֶם, בַּצְ'לוֹ, בַּצְ'לָה, בַּצְ'לָאֵם/בַּצְ'לָם
דוד – דוֹצְ'לִי, דוֹצְ'ךָ וכו'.
אַבּוֹץ (הבוץ) – אַבּוֹצְ'ךָ וכו'.

– במילים המסתיימות בתנועה, יכולות לקרות מספר תופעות:

א. נשילת תנועה סופית בלתי מוטעמת, אם אינה מבחינה זכר-נקבה, ואם נשילת התנועה אינה יוצרת צרור ארוך מדיי (שלושה עיצורים. העיצור המחוכך צ' נחשב לשניים מבחינה פונטית). למשל:
אַבָּא – אַפְּשְׁלִי, אַפְּשְׁך וכו'.
אִמָּא – אִמְשְלִי, אִמְשְׁךָ וכו'.

אבל:
דוֹדָה – דוֹדָשְׁלִי, כדי להבחין מ-דוֹצְ'לִי בזכר.
סַפְתָא (נכתב סָבְתָא) – סַפְתָשְׁלִי, כי *סַפְצְ'לִי יוצר צרור ארוך מדיי.
כאשר נאמרת המילה "אמשך" כקללה, מבטאים את הדגש ב-מ'. ברגע שה-מ' מוכפלת, הצרור ארוך מדיי ותנועת ה-A נשארת: אִמָּשְׁךָ (immašxa לעומת imšxa).

ב. חיטוף ההברה שלפני האחרונה.

חֲבֵרָה – חַבְרַשְׁלְי.

היסטוריה:

שימו לב לדמיון למילת היחס "של" בנטייה. זהו אכן מקורה של הסיומת, אולם בעוד שמילת היחס "של" בנטייה מוטעמת, יש בה תנועת סגול ב-ש' והיא משמשת בעיקר כנשוא (הספר הזה שלי!), סיומת השייכות אינה מוטעמת, אין בה תנועה ב-ש', והיא משמשת כלוואי (אַפְּשְׁלי, דוֹצְ'לִי וכו').

גלגל סובב בעולם

אני מניחה שאת סיומות הקניין בעברית הספרותית – אלה שמצטרפות לשם עצם ללא יידוע ובעצם מיידעות אותו – כולכם מכירים. אני גם בטוחה למדיי שמעטים מביניכם גם משתמשים בהן למילים שאינן "אח" או "אחות".

גם הסיומות האלה היו כנראה במקור כינויים עצמאיים, שעקב שחיקה פונטית נצמדו לסופי המילים והפכו לצורן, כלומר חלק מהמילה שנושא משמעות משלו, אך אין לו קיום עצמאי.

מילת היחס "של" היא מאוחרת יחסית.
היא התחילה את דרכה כצירוף "אשר ל-": וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ שָׁלוֹם (בתרגום לעברית מדוברת – כל מה ששלך. שמואל א, כה:ו), שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה (שיר השירים א:א).
אחר כך התקצרה המילה "אשר" והפכה לתחילית ש-, והצירוף "אשר ל-" הפך ל"שֶׁלְּ-": מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה (שיר השירים ג:ז). מילת היחס ל- יכולה לבוא גם בנטייה: אשר לי > שלי:  כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א:ו).

בעברית בתר מקראית, כלומר העברית של המשנה ושל התלמוד, מילת היחס "של" כבר משמשת באופן סדיר, למשל:

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע: (אבות ה:י)

שימו לב שכאן המילה כבר מאבדת את המשמעות "אשר" ומבטאת קניין בלבד ("אשר לי אשר לי" – לא עובד. המשמעות היא "אשר לי שייך לי", או "מה ששייך לי – שייך לי").

בעברית בת זמננו, הדוברים שוב התעצלו. הפעם העצלות הייתה להשתמש במורפולוגיה המתוחכמת של כינויי הקניין. למה להשתמש בכינוי קניין חבור – מורפולוגי (כלומר סיומת השייכות), כשאפשר להשתמש במילת יחס נפרדת? וכך "אבי" הוחלף ב"אבא שלי", ו"ספרי" ב"הספר שלי".

מילת היחס "של" יכולה לשמש הן כלוואי קניין (זה הספר שלי) והן כנשוא שמני (הספר הוא שלי), אבל במדוברת נעשתה הבחנה בין הנשוא השמני, שהוא מוטעם ולכן שומר על כל התנועות שלו, לבין הלוואי, שהוא אֶנְקְלִיטִי (כלומר אין לו הטעמה משלו אלא הוא "נשען" על המילה שלפניו), ולכן איבד את התנועה ב-ש, ובעצם… הפך לסיומת. סיומת כל כך מתוחכמת, שהיא גורמת לשינויים גם במילה שלפניה.

כך שהתחלנו בכינויים שנצמדו בגלל שחיקה פונטית, איבדנו אותם במדוברת בגלל העדפת מבנה תחבירי (אבא שלי) על מבנה מורפולוגי (אבי), אבל המבנה התחבירי – שוב בגלל שחיקה פונטית – הפך שוב למבנה מורפולוגי, ומילת היחס "של" הפכה לצורן.

מה זה זה?

הפוסט הזה נכתב מידע אישי ולא ממחקר מעמיק הכולל הקלטות של דוברים רבים ופענוחן. לכן אני גם מפרסמת אותו כאן ולא בכתב עת מדעי מכובד. הוא מתאר משלב מסוים בשלב שפה מסוים, וברור שלא כולם מדברים כך (עדיין). כמו כן, יכול להיות שיש דברים שלא הבחנתי בהם, ואתם מוזמנים להעיר, להוסיף ולתקן.
אבל אולי יום אחד זו תהיה הנורמה, ואולי יום אחד תתקבל החלטה אמיצה במיוחד – להפריד בין השפה התקנית לשפה המדוברת. זה יעשה לשתיהן טוב.

הרעיון לכתוב את הפוסט הזה עלה לי אחרי עיון בקטע בשם "פוגים" שהתפרסם ללא קרדיט בכמה מקומות ברשת ומחוצה לה (אשמח לדעת מי כתב ולתת לו קרדיט ראוי. נא הלשינו). זה הקטע:

פוגים..
פמחת, אבשלי בילי מלן פוגים למייתי מזטוב-חנתי תכולשורים ולופרתי לאמא.
אז תקשרתי לדודו ואולויה בבית למאואלך עם דוצ'לו אאירה.
אז ירתי לחוב ותמינירואה? באימשלי-דודו ודודצ'לו.
ואואושלי: בו תרמה איביולי! דוברמן גור! ואניאוסלו: זובתך מכלבים. בונשחק פוגים.
אז דודסלי: בתורזה ממי! בונלכיתו לביצ'לו ונשחקיתו.
אזלכנו לביצ'לדודו ושחקנו אמא כלב.

הקטע נראה עילג, אבל הוא בסך הכול משקף את השפה המדוברת. בסנסקריט, השפה הקלסית של הודו, מפגש הגאים – סנדהי – מתבטא גם בכתב. בעצם גם העברית שלנו מתעדת בכתב שינויים פונטיים שקרו בעקבות מפגש הגאים, אבל רק אלה שקרו לפני שהתנ"ך הועלה על הכתב זכו גם להיות נורמטיביים. משויה בן משואל כתב על זה פוסט אורח זועם מתישהו.

אילו עברית בת זמננו הייתה נכתבת כמו סנסקריט – כלומר באמת כפי שהיא מבוטאת, אז הקטע "פוגים" (אבל עם ניקוד) היה תקני, וקטע כמו "פעם אחת אבא שלי הביא לי מלאן פוגים למה הייתי מה זה טוב – הכנתי את כל השיעורים ולא הפרעתי לאמא" – היה נחשב עילג, כי הכותב, או הדובר, אינו יודע את כללי הסנדהי. האלים, דעו לכם, יבינו את תפילותיכם ואת בקשותיכם רק אם הסנדהי יהיה תקני.

ונסיים בסיפור שהבאתי כבר בעבר, בפוסט על הומונימים:

יום אחד השתעשע המלך עם נשותיו בבריכה והשפריץ עליהן מים. אחת המלכות התעייפה וביקשה ממנו: modakair mām paripadyatām. המלך מיהר למלא את מבוקשה, ציווה שיביאו ממתקי שומשום, וזרק אותם עליה משל הייתה נער בר מצווה.

לעגה לו המלכה: האינך מכיר את חוקי הסנדהי? ביקשתי שלא (mā) יושפרצו (paripadyatām) עליי (mām) מים (udakair), ואתה השפרצת עליי ממתקים (modakair).

המלך כל כך התפדח והתבאס, שהפסיק לאכול ולשתות ונפל למשכב.

בהמשך הסיפור המלך מבקש ללמוד סנסקריט, אבל מהר, כי למלכים אין סבלנות ללמוד 12 שנים.

המשך מתישהו 🙂

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מלכים). צרו קשר להזמנת הרצאה.

שחמט – פוסט משותף עם רות אלמגור-רמון

יום שני, 11 ביוני, 2012

ביום חמישי לפני שבוע וחצי תרמתי את חלקי הקט לפינה של רות אלמגור-רמון בתוכנית של איילה חסון, בנושא שחמט. רותי שאלה שתי שאלות פשוטות, וכרגיל ברגע שמתחילים לחפור מתגלה תמונה הרבה יותר מורכבת. בתיאום מופלא, טל מטלון שלחה לי בדיוק את אותה שאלה מספר ימים לאחר מכן.
מכיוון שחלק מהתחקיר שלי הגיע לרותי מאוחר מדיי וממילא לא היה מקום בפינה לכולו, וגם לא היה זמן בתוכנית לכל הפינה שלה, היא הרשתה לי לפרסם את הטקסט המלא שהכינה מבעוד מועד, עם הערות שלי – גם כאלה מהתחקיר שלא נכנסו לפינה, וגם חדשות שעלו בעקבות דברים שנאמרו בפינה ובהמשך התחקיר שערכתי.

תודה! המשך…

בפרדסים ובשדות (הסמנטיים)

יום שישי, 27 באפריל, 2012

שואל רוני הפנר:

היי תמר, קיבלתי שאלה לאתר (השפה העברית) על מקור המילה פרדס. באתרי כתוב "מקום מוקף חומה שבו צדים בעלי חיים לשם הנאה (pairi – להקיף; daêza – חומה)". כך נכתב גם בספרך (המצוין ;-)). לעומת זאת, בוויקיפדיה האנגלית  ובמילון האטימולוגי מפרשים את המילה daêza לא כחומה אלא כ"לעשות". אני משער שמדובר ברבדים שונים של הפרסית או של האיראנית, אבל אשמח להסבר או לתיקון אם צריך.

ברשותכם, אני פשוט מקפסטת את שלוש התשובות (כמו בזמר, אבל לא) עם מינימום עריכה.

תשובה א:

מוזר מאוד. אין לי מושג מאיפה הם לקחו את המשמעות של "לעשות". זה פועל שונה לגמרי.
אבל מכיוון שאני חייבת לוודא כל ערעור על מה שאני יודעת, בדקתי גם עם שלושה חברים שלי, קנט, ברתולומיי ושרוו (עם שֶׁרְווֹ יש לי גם קשר אישי כי הוא חי, את קנט וברתולומיי הכרתי רק בתור ספרים).
קנט וברתולומיי גורסים ש- daēza באווסטית זה "קיר/חומה, ביצור, מצודה", ומקביל לסנסקריט dehī, יוונית teixos, פרסית עתיקה didā, פרסית חדשה diz, אנגלית dike, ditch. שרוו מתרגם pari-daēza בתור surrounding wall.

אלט-טאב: פרסית היא קבוצת דיאלקטים דרום מערבית, ואחד ההבדלים הפונטיים הבולטים בינה לבין דיאלקטים איראנים אחרים, היא גורלו האכזר של העיצור הפרוטו-הודו-אירופי המכונה "g עם כובע", כלומר g חיכית, הנכתבת כ-ĝ. בדיאלקטים מדיים העיצור הזה הופך ל-z, ובפרסית ל-d. בסנסקריט, אם היה נישוף (כלומר ĝh*), העיצור הפך ל-h, ואילו g חיכית בלתי מנושפת (כלומר ĝ*), היא הפכה ל-j. יום אחד עוד אכתוב (או ששחר שירץ יכתוב, זוכרת לך שהבטחת!) את הפוסט המיוחל על שפות קנטום וסטם. בינתיים מי שמעניין אותו יכול לקרוא גם בפוסט על הקשר בין "אישה" ו"להכות" בפרסית.
בפרסית עתיקה המילה ל"חומה" היא didā או dayada, אבל כבר בפרסית עתיקה יש שאילות מלשונות מֶדִיּוֹת, כלומר דיאלקטים שדוברו במָדַי, ובכלל לשונות שאינן דרום מערביות. המילה הגיעה ללשונותינו ואף נקלטה בפרסית (אפשר לדעת לפי פרסית חדשה diz/dez – دز), בצורתה המדית.  שיפט-אלט-טאב.

תשובה ב:

נו, בוויקיפדיה גם כתוב שאין תיעוד למקבילה בפרסית עתיקה, ויש באחת הכתובות של ארתחשסתא השני בשושן. שם המילה היא paradayada והיא מתורגמת pleasant retreat.

תשובה ג:

ותוספת אחרונה להיום – אני מבינה עכשיו למה ויקיפדיה כתבו "לעשות". כי באטימונליין הם כתבו "(to make, form (a wall". כלומר זה פועל שמתייחס לבניית *קירות/חומות* בלבד, ושם העצם daeza הוא כנראה חומה בנויה או קיר בנוי (בניגוד לצוק, אולי).
זו דוגמה טובה לתלמידים שלי כשאני מדברת על ערכיות: הנה פועל שמשמעותו "ליצור", אבל הוא מקבל רק משלימים מהשדה הסמנטי המצומצם-עד-מאוד "קיר". אה, בעצם יש כזה בעברית: לבנות. אין לי מושג למה הם העדיפו את "ליצור".

אחרי שכתבתי לרוני הלכתי להתחקות עוד קצת אחר שורשי הפועל הזה ונגזרותיו, ומסתבר שבשפות אחרות זה לא רק לקירות, אלא לכל דבר שיוצרים מחומר (חימר) או מבצק (המילה dough היא מאותו שורש), שכולל לישה ועיצוב, אולי. בסנסקריט, למשל, המילה "גוף" גם באה מאותו שורש – deha. שזה קצת מוזר, כי אני לא מכירה מיתוסי בריאה הודיים שמדברים על יצירת הגוף מחומר, אבל אולי זה בגלל החלודה שהעליתי בנושא.

העשרה – הנה המשפט מהכתובת של ארתחשסתא השני בשושן (A2Sd):

vasnā(t) ahura-mazdāhā(h) imām hadiš tya(t) jivadiy paradayadām adam akunavam

בחסדו של אהורה מזדא, זה הארמון שאני בניתי בחיי כבית-קיט נעים (ומוגן, שכן הוא מוקף חומה…)

ולמקרה שיתקנו בוויקיפדיה, הנה צילומסך מפליל:

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כי לרוב לא בנושאי פונולוגיה הודו-אירופית…). ספרו למנהל הרווחה ו/או לרכז התרבות הקרוב אליכם, וצרו קשר → פה מימין.
ביום שלישי 1.5.2012 אני משתתפת ביריד הספרות האיראנית בחולון. מי שיש לו כבר ספרי המצוין יכול לבוא לקבל חתימה חינם, מי שאין לו יוכל לרכוש ולקבל חתימה חינם, ואפשר גם לקנות ספרים של אחרים (אם אספיק להדפיס תחתיות אטימולוגיות עד אז, שכן הן אזלו – יהיו גם).
ביום שני 21.5.2012 אני גם משתתפת בבוקר חשיפה של מרצים של גילמור הפקות. מנהלי רווחה, רכזי תרבות וכו' –  צרו קשר → פה מימין לפרטים נוספים.

"ספרי המצוין" על שום מה?

יום שלישי, 10 באפריל, 2012

שירלי שני הביעה את שביעות רצונה מכך שאיני נחתומה לפרנסתי. זאת מכיוון שאני קוראת לספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית בשם "ספרי המצוין".
המשך…

מסע בזמן לפועל הישראלי / נורית דקל

יום שלישי, 24 בינואר, 2012

לפני שבוע וחצי, בסוף ההרצאה של גלעד צוקרמן בגלריה אורחא בגדרה, הוא נתן לד"ר נורית דקל כמה דקות לספר על המחקר שלה. בסוף ישר ביקשתי ממנה פוסט אורח. לפני שאתם מתחילים לקרוא: ההבחנה של נורית בין עברית וישראלית אינה אותה הבחנה של צוקרמן. היא קוראת לשפה הספרותית שלנו (זו המקפידה על חוקי האקדמיה) עברית – ולמדוברת, שיש לה חוקים משלה – ישראלית (בניגוד לצוקרמן, שקורא לשתיהן ישראלית, בניגוד לעברית שהיא לשון המקרא).

כתושבי מדינת ישראל, כולנו התחנכנו במסגרת אותה מערכת חינוך, וכולנו למדנו שהפעלים שאנחנו משתמשים בהם מציינים שלושה זמנים: עבר, הווה ועתיד. את התורה הזאת אנחנו נושאים איתנו הלאה, כאילו הייתה משהו מקודש, בלי בכלל לחשוב פעמיים. מעין סוג של אקסיומה. ככל שהתבגרתי הבנתי שהשימושים היומיומיים שלנו בפעלים אינם תואמים את ההגדרה הזאת. הסתקרנתי. מאותו רגע החלטתי שאני יוצאת למסע בזמן לתוך הפועל הישראלי, כלומר, אני מנסה להבין איך באמת אנחנו משתמשים במערכת הפועל שלנו. כך נולד המחקר שלי, שהפך כמה שנים מאוחר יותר לעבודת הדוקטור שלי.

כבלשנית, אני יודעת ששפה היא מערכת מסודרת של חוקים המשותפים לכל דובריה, ושימושי הלשון בכל שפה אינם מקריים. לכן, כששמעתי ישראלים, דוברים ילידיים של ישראלית, אומרים: "מחר אנחנו נוסעים לירושלים" או "אתמול אני יושבת לי בכיסא", היה לי ברור ש"נוסעים" ו"יושבת" אינם מציינים זמן הווה, כפי שאנחנו רגילים לחשוב. הרגשתי שמשהו לקוי במערכת ה"זמנים" הזאת שמלווה אותנו לאורך חיינו. לקוי מאוד. הרגשה זו התחזקה עוד יותר, כאשר שמעתי אמירות כמו: "ביי, הלכתי" (אבל אני עדיין כאן) או "תתקשרי שיצאת" (אבל את עדיין שם) – לכאורה צורות "עבר", אלא שאנחנו, הדוברים, משתמשים בהן כדי להתייחס לאירועים עתידיים.

זו הייתה הנקודה שבה התחלתי לאסוף מן השיחות ששמעתי את כל הפעלים שייצרו דוברי ישראלית ילידיים בתוך ההקשרים שלהם. כך התאספו אצלי בקובץ מעט יותר מששת אלפים פעלים, שנאמרו על ידי כחמישים דוברים משכבות אוכלוסייה שונות במשך דקות ארוכות של שיחות ספונטניות. את הפעלים האלה סיווגתי לפי השימושים שלהם בהתאם להגדרות בלשניות קיימות. רוב הפעלים, ליתר דיוק כ- 92% מהם, לא ציינו בכלל זמן.

אם כך, מה כן מציינים הפעלים בישראלית? לפעלים בישראלית יש שלושה שימושים (הסברים בהמשך), וקיימת ביניהם היררכיה ברורה. השימוש העיקרי והמרכזי בפעלים בישראלית הוא אספקטואלי, כלומר, פעלים שמציינים אספקט כלשהו. השימוש השני בהיררכיה הוא מודאלי, כלומר, פעלים שמציינים מודוס. השימוש השלישי הוא ה- 8% הנותרים; אלה הם פעלים שבאמת מציינים זמן.

מהו אספקט?

אספקט הוא דרך ההסתכלות של הדובר על הפעולה או ההתייחסות שלו אליה. קיימים מספר סוגים של מערכות אספקטואליות בשפות העולם, הנפוצה שבהן היא מערכת המחולקת לאספקט פרפקטיבי (מושלם) ולאספקט אימפרפקטיבי (בלתי מושלם). והמשמעות? אספקט פרפקטיבי הוא התייחסותו של הדובר לפעולה שהוא מתאר כפעולה שְׁלֵמָה מנקודת מבט חיצונית; הדובר אינו "נכנס" לתוך הפעולה, ואינו מפרק אותה לרכיבי תוכן בזמן הדיבור. מכאן תוכלו בוודאי לנחש שאספקט אימפרפקטיבי הוא בדיוק ההיפך: התייחסותו של הדובר לפרטי הפעולה שהוא מתאר מנקודת מבט פנימית; הדובר כאילו "נכנס" לתוך הפעולה, והוא מפרק אותה לרכיבי תוכן. כך הוא מתאר בדרך דקדוקית את תכונותיה של הפעולה, כגון: הַמֶּשֶׁך שלה, החזרתיות שלה ותכונות דומות אחרות. בשפות אספקטואליות האספקטים מתבטאים בדרך מורפולוגית, באמצעות צורן במערכת הפועל; הם מהווים רכיב מורפו-סמנטי במערכת, כלומר, חלק מורפולוגי קבוע המבטא משמעות ספציפית קבועה.

למשל, מערכת הפועל בעברית המקראית היא מערכת אספקטואלית, המבוססת על חלוקה לאספקט פרפקטיבי (צורות ה"עבר") ולאספקט אימפרפקטיבי (צורות ה"עתיד"). כך גם בערבית הסטנדרטית. במערכת הפועל הישראלית האספקטים הם אותם אספקטים, אבל החלוקה המורפולוגית שונה: צורות ה"עבר" מביעות אספקט פרפקטיבי, וצורות הבינוני או ה"הווה" מביעות אספקט אימפרפקטיבי.

אספקטים אינם תלויי זמן, ולכן ניתן להשתמש באספקטים כדי לציין פעולות בכל זמן שהוא. זוהי הסיבה שדוברי ישראלית יכולים להשתמש בצורות הבינוני כדי להביע פעולות גם בעבר וגם בעתיד (להזכירכם: "מחר אנחנו נוסעים", "אתמול אני יושבת" וכו'). זוהי גם הסיבה שהם יכולים להשתמש בצורות "עבר" כדי לבטא פעולות עתידיות ("ביי, הלכתי" וכו'). כ- 67% מן הפעלים במחקר שלי הביעו אספקט.

מודאליות ומודוס

מודאליות היא הבעת עמדה של הדובר. למשל, פעלים כמו "רוצה" או "מרגיש" הם פעלים בעלי משמעות מודאלית, כי הם מבטאים רצון או הרגשה של הדובר כלפי האירוע. מודוס הוא הבעה של המודאליות הזאת באמצעות צורן או מבנה. בפעלים כמו "רוצה" ו"מרגיש", המשמעות המודאלית היא לקסיקלית, ומקורה בשורש, כי היא נמצאת לכל אורך הנטייה שלו; גם המילים "רצון" ו"הרגשה" הן בעלות משמעות מודאלית, והן אינן פעלים. אבל אם נשתמש במבנים של צורות ה"עתיד" (בכל הבניינים), נקבל תמיד משמעות מודאלית, גם אם לשורש אין משמעות כזאת. זהו המודוס. לכן, הצורות שאנו רגילים לקרוא להן "עתיד" הן בעצם צורות שמציינות מודוס. דוברי הישראלית משתמשים בצורות "עתיד" כאלה, גם כדי ליצור מילים בעלות משמעות מודאלית שאינן נושאות משמעות של פועל, למשל: "תתחדשי" (ברכה), "תיזהר" (אזהרה) או "תירגע / תרגיע" (בקשה). כ- 25% מן הפעלים במחקר שלי הביעו מודוס.

מהו זמן בַּלָּשׁוֹן?

זמן בלשון (נקרא גם "זמן דקדוקי") הוא תכונה מורפו-סמנטית; בשפות שמחולקות חלוקה של זמן, ניתן לדעת מהו הזמן של הפעולה מתוך הצורה הפועלית עצמה, ולא ניתן להשתמש באותה צורה כדי להביע זמנים אחרים. כך באנגלית, למשל: הצורן –ed מציין עבר, ולא נוכל להשתמש בו לציין שום זמן אחר. כפי שציינתי, פעלים בישראלית אינם מציינים זמן, כי ניתן להשתמש בפעלים ב"עבר" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עבר, בפעלים ב"הווה" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו הווה, ובפעלים ב"עתיד"  כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עתיד. אבל יש צורה אחת שכן מציינת זמן במערכת הפועל הישראלית, והיא מהווה כ- 8% מן הפעלים שבהם אנו משתמשים בדיבור הספונטני: צורות פועליות המציינות זמן הן צורות נטייה של השורש היה בבניין קל בלבד (כלומר, "נהיה" בבניין נפעל כבר עובד לפי ההיגיון של שאר הצורות הפועליות והוא מציין אספקט, לא זמן). כשאנו משתמשים בצורות כמו "הייתי" – אנחנו באמת יודעים מה הזמן שבו קרה האירוע – זמן עבר.

אז איך אנחנו מביעים זמן?

פשוט מאוד: אנחנו משתמשים בביטויי זמן. "אתמול", "מחר", "לפני שנה", "בעוד יומיים" ואחרים – כל אלה מביעים זמן. לכן כשיש ביטוי זמן כזה בסביבת הדיבור, נדמה לנו שהפועל הוא בזמן עבר או בזמן עתיד, אבל בעצם מה שנותן לנו את המידע של הזמן הוא ביטוי הזמן הלקסיקלי, ולא הפועל. פעלים שאין בסביבה שלהם ביטויי זמן תמיד מביעים אספקט או מודוס, ואין להם אף פעם משמעות של עבר או של עתיד.

ועוד דבר: כשאנחנו מדברים, אנחנו משתמשים בערבוביה בצורות פועל שונות. זה דבר שלא ניתן לעשות אותו, אם השפה היא שפה של זמן. בשפה של זמן, כל צורות הפועל שמתארות את אותו אירוע יהיו זהות, ויתארו את זמן האירוע.

ויש גם תוצרי לוואי למחקר…

תוך כדי מחקר, גיליתי "על הדרך" עוד כמה דברים. הנה החשובים שבהם:

צורות ציווי

כדי להביע ציווי בישראלית, משתמשים בצורות ה"עתיד". חלק מצורות הציווי זהה לצורות ה"עתיד" (למשל "תתלבשי" או "תאמינו לי"), וחלקן נגזר מצורות ה"עתיד" על ידי פעולה פשוטה של השמטת ההברה הראשונה של צורת העתיד (למשל "פְתֶחִי את הדלת" – ב- פ' רפה – או "כַּנְסוּ פנימה"). צורות כמו "לך", "בואו", "קחי", נוצרות בדיוק באותה הדרך של השמטת ההברה הראשונה של "תלך", "תבואו", "תקחי", בהתאמה. הן לא "שרידים" של צורות עתיקות שנשארו בשפה. הן פשוט תוצאה זהה של חוק אחר.

צורות סביל

אין כאלה בישראלית. ישראלים לא מייצרים בדיבור ספונטני צורות פועל סבילות. ישראלים משכילים יכולים לייצר צורות כאלה בדיבור רשמי מתוכנן או חצי-מתוכנן, אבל לא בדיבור ספונטני. מן הבניינים הסבילים יש לנו בישראלית רק צורות בינוני, והן כולן משמשות לתצורת שמות בלבד: שמות עצם או שמות תואר. אני מתייחסת אליהן כאל משקלי שם, לא כחלק ממערכת הפועל.

פעלים משורשרים

ב"פעלים משורשרים" הכוונה היא לא לצירופי פועל, אלא לשרשור של שני פעלים או יותר, כל אחד בעל נטייה עצמאית, בלי שום דבר שחוצץ ביניהם. ישראלים מייצרים בדיבור צורות כמו "יושב חושב" או "עומדת בוחרת", ויש למבנים האלה משמעויות אספקטואליות ומודאליות קבועות. הכוונה היא לא למבנים כמו "יודע לשיר" או "חשב ללכת", כי החלק השני של מבנים כאלה (צורת המקור) הוא לא בעל נטייה עצמאית, הוא קבוע. הכוונה היא גם לא למבנים כמו "עמד וניגן" או "ישב וחשב", כי אלה מכילים ו' חוצצת בין שני הפעלים, ולכן כל אחד מן הפעלים במבנה זה הוא בעל משמעות עצמאית.

שילוב של שני אלמנטים

במערכת הפועל הישראלית יש רק מבנה אחד שיכול להביע משמעות כפולה: עבר הרגלי. המבנה של היה+פועל בבינוני הוא בעל משמעות כפולה: גם זמן (עבר, שבא מתוך הפועל היה) וגם אספקט (אימפרפקטיבי, במבנה הזה תמיד הרגלי, שבא מתוך צורת הבינוני). למשל: "היא הייתה עוברת בשביל" או "הייתי הולך". אותו המבנה בדיוק, דרך אגב, משמש גם להבעת מודוס: "הייתי נוסעת, אם היה לי כרטיס". באופן מפתיע, התפקיד הכפול של המבנה הספציפי הזה נפוץ גם בהרבה שפות אחרות.

נורית דקל היא חוקרת בכירה במרכז לחקר שפה ותקשורת באוניברסיטת אמסטרדם בהולנד ובלשנית ראשית בחברת NSC – תקשורת בדיבור טבעי – המייצרת פתרונות מתקדמים לזיהוי דיבור.
וחוץ מזה היא מגדרה, שזה תמיד כיף לגלות. 

לקריאת המחקר המלא.

לעמוד הספר it's about time באמזון (אותו מחקר, משופץ ומשופצר).

 

האמרכל במרכול.

יום רביעי, 4 בינואר, 2012

מה הקשר בין אמרכל לבין מרכול?
לכאורה אין קשר:
אמרכל הוא מנהל אדמיניסטרטיבי, או בהגדרה המדויקת יותר של מילון מעות:

הממונה על תליכי העזר הבאים להבטיח את הפעולה הסדירה של עבודת היחידה, כגון ניהול ענייני העובדים, מזכירות, גזברות, משק וכד'. (בלועזית: אדמינסטרטור).

ולמה קוראים לו אמרכל? כי הוא אומר הכול. נו, ברור.

מרכול הוא סופרמרקט, כלומר סוג מתקדם מאוד של רוֹכְלוּת.
היום מרכולים הם סופרמרקטים, אבל בשנות השבעים מרכול היה פשוט שם נרדף למכולת. המורה בכיתה ד' הסבירה לנו ש-מַכֹּלֶת בא מ-מרכולת, שבא מאותו שורש – ר.כ.ל, ולא הייתה מאושרת ממני בכל העולם.

גם אמרכל לא תמיד היה מנהל אדמיניסטרטיבי בגופים גדולים (בגופים קטנים קוראים לזה מזכירה, וסליחה , ובגופים בינוניים – מנהל משא"ן). במקור זהו תפקיד בבית המקדש, ובתלמוד הירושלמי קוראים לו… מַרְכֹּל.

הו, רגע. לעצור. מה קורה פה?

נתחיל לעקוב דווקא מהסוף, כי זה הכי קל. איך מרכול הפך מתפקיד במקדש לסופרמרקט?
והתשובה: בדיוק באותה דרך שבה הפכו "רהיטים" מקורות הגג לשם כולל לדברים האלה שיש בבית, בדרך כלל לא מזיזים אותם, ואפשר לערום עליהם בגדים ו/או ניירות. ובדיוק באותו אופן שבו הפך אקדח מאבן טובה לכלי נשק, ובדיוק באותו אופן שבו הפך חשמל מ… המממ… משהו כזה מופלא, לכוח האלקטרי. הייתה מילה בעברית שכבר לא הייתה שימושית (ואפילו אם בית המקדש יקום שוב, אפשר יהיה לחזור לגרסה ב-א'), והיה מושג שהיה צריך בשבילו מילה בעברית. אמנם בהתחלה שימשה המילה מרכול כמילה נרדפת לחנות מכולת, אבל שימו לב שהיא נכנסה יותר לשימוש (אמרתי יותר! לא אמרתי הרבה) כתחליף למילה זרה.

אלט-טאב: אחד התלמידים שלי ציין בפניי השבוע שמכיוון שאפילו זה אף אילו, ואילו זה אם לוּ, אז אפילו אם זה בעצם אף אם אם אם. נראה כמו הומוגרף של קללה עסיסית. שיפט-אלט-טאב.

במקרה של אקדח, הצטרף לכך גם הדמיון לשורש שמי קיים, או במילותיו של אליעזר בן יהודה (מתוך ההגדרה במילונו): "הצעתי השם הזה בהצבי לכלי הנשק הדוחה בכח האש, וגזרתיו מן השורש קדח". אקדח הוא חלול, כלומר יש בו קֶדַח (יו, המילה הזאת עושה אותי צעירה ב-20 שנה! קדח הקנה, חרירית פרפרית). במקרה של מרכול, לא רק שהשורש ר.כ.ל מתאים מאוד, אלא שבספר יחזקאל (כד:כז) מופיעה גם המילה מַרְכֻלְתֵּךְ, שמגיעה באמת מאותו שורש, ומשמעותה "בַּשּׁוּק שלך", שזה כמו מרכול, אבל לפני 2500 שנה. בשני המקרים, לא מדובר בתשמו"ץ (תרגום שומר משמעות וצליל, מונח של גלעד צוקרמן. אני לא מאמינה שזאת הפעם הראשונה שאני כותבת בבלוג הזה את המילה הזאת!), כי א. המשמעות השתנתה לגמרי בעקבות הצליל, ו-ב. זה לא ממש תרגום.

אלט-טאב: הבחירה במילה חשמל לתיאור הכוח האלקטרי מבוססת על תרגומי מקרא קדומים, והבחירה ברהיטים – מבוססת על ההקשר שבו מופיעה המילה במקרא: קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים (שיר השירים א:יז, ברותים = ברושים)

בזאת סיימנו עם רשתות השיווק, אפשר לעבור לתלמודים.

תפקיד האמרכל בבית המקדש לא היה שונה בהרבה מתפקידיו בארגונים גדולים היום. והאטימולוגיה?
מאי אמרכל אמר רב חסדא אמר כולא (הוריות יג:א). בתרגום חופשי לעברית – רב חסדא אומר: זה שאומר – או מצווה – הכול. זאת האטימולוגיה המתבקשת, והיא כל כך מתבקשת שאחר כך גזרו לפיה את הסיומת -כָּל, המבוטאת kal כמו ב-אמרכָּל, אבל מתפרשת כקיצור של "כללי". הסיומת משמשת, למשל, בראשי התיבות מנכ"ל ו-מזכ"ל. גם במילה אמרגן יש אנלוגיה לאמרכל, אם כי כאן מדובר בתחדיש רב מקורי: כלומר מלבד אנלוגיה לאמרכל, יש כאן גם הלחם מתוחכם של אמן ו-מארגן.

הגרסה של התלמוד הירושלמי, מרכול, היא ללא א'. התלמוד הירושלמי נוטה להוריד א' תחילית, בין אם פרוסתטית – כלומר כזו שנוספה רק כדי להקל על ההגייה, ובין אם אטימולוגית – כלומר כזו שהיא חלק מהמילה. ואם מורידים את ה-א' – צריך אטימולוגיה חדשה. ואכן – בכמה מקומות בתלמוד הירושלמי מופיעה האטימולוגיה הבאה (הדוגמה היא מתוך מסכת שבת, סב:ב): תני רבי חייה, ולמה נקרא שמו מרכל? שהיה מר על הכל. שזה בעצם אותו דבר כמו קודם: הוא מטיל מרות על כולם.

כאן באמת מדובר בתשמו"ץ, כי התרגום שומר לא רק על הצליל אלא גם על המשמעות.

אלט-טאב: צוקרמן מבחין בין תשמו"ץ לבין תצלול מתושמץ. ההבדל הוא בכוונה: תשמו"ץ הוא יצירה מכוונת שמשתמשת בשורש קיים ובמילה זרה. תצלול מתושמץ זה כמו אלתר-נתיב, או נייר תועלת, כלומר קודם שאלו את המילה כמות שהיא, ואז נתנו לה אטימולוגיה בשפה השואלת (במקרה הזה – עברית). בשני המקרים לאטימולוגיה העממית יש חשיבות עצומה ביצירת מילים חדשות. במקרים רבים לא ניתן לדעת אם האטימולוגיה העממית הייתה חלק מתהליך יצירת המילה, או אטימולוגיה אד-הוק למילה שכבר נשאלה. לכן השם תשמו"ץ משמש לרוב לתיאור שני התהליכים. שיפט-אלט-טאב.

ולמה אני טוענת שזה תשמו"ץ ולא האטימולוגיה המקורית?
שאלה מצוינת. התפקיד הפרסי hamara-kara, מילולית "עושה חשבון", נשאל גם לשפות אחרות, כתיאור של תפקיד בחצר המלך. לא ברור מה בדיוק, אבל זה כנראה כלכלי. הוא מופיע לראשונה במסמך בבלי מתקופת דריוש הראשון (עלה לשלטון ב-י' בתשרי 521 לפנה"ס). האטימולוגיה הפרסית הרבה יותר פשוטה, מבוססת על מילים מוכרות בתוך מבנה סדיר, ואין צורך להסביר אותה.

נשאר רק חוב אחד קטן: המכולת. מה הצטערתי לגלות שבמקור זה בכלל לא היה קשור לרוכלות, אלא למוצרי מזון, כלומר *מַאֲכֹלֶת, כפי שאפשר להבין מההקשר כאן: וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים, מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ, וְעֶשְׂרִים כֹּר, שֶׁמֶן כָּתִית (מל"א, ה:כה). הדבר היחיד שעדיין מזין את תקוותי לשורש ר-כ-ל הוא הדגש ב-כ', כי זה דבר ש-א' עושה הרבה פחות מ-ר'.

רוצים לשמוע עוד? ביום חמישי 12.1.2012 בשעה 16:00 אני נותנת במוזיאון ארצות המקרא בירושלים את ההרצאה אשמדאי החנטריש – השפעות איראניות על לשוננו ועל תרבותנו, והאולם חייב להיות מלא. לכן גם המחיר הוא על גבול ההלצה – 20 ש"ח לנפש. בואו, הפיצו ותבוא הברכה על ראשכם. פרטים נוספים בעמוד ההרצאות הפתוחות.

(אלט-טאב: הידעתם? קישור למילה "כאן" לא עוזר בכלל לקידום בגוגל. אלט F4).