רגע של עברית



בפרדסים ובשדות (הסמנטיים)

יום שישי, 27 באפריל, 2012

שואל רוני הפנר:

היי תמר, קיבלתי שאלה לאתר (השפה העברית) על מקור המילה פרדס. באתרי כתוב "מקום מוקף חומה שבו צדים בעלי חיים לשם הנאה (pairi – להקיף; daêza – חומה)". כך נכתב גם בספרך (המצוין ;-)). לעומת זאת, בוויקיפדיה האנגלית  ובמילון האטימולוגי מפרשים את המילה daêza לא כחומה אלא כ"לעשות". אני משער שמדובר ברבדים שונים של הפרסית או של האיראנית, אבל אשמח להסבר או לתיקון אם צריך.

ברשותכם, אני פשוט מקפסטת את שלוש התשובות (כמו בזמר, אבל לא) עם מינימום עריכה.

תשובה א:

מוזר מאוד. אין לי מושג מאיפה הם לקחו את המשמעות של "לעשות". זה פועל שונה לגמרי.
אבל מכיוון שאני חייבת לוודא כל ערעור על מה שאני יודעת, בדקתי גם עם שלושה חברים שלי, קנט, ברתולומיי ושרוו (עם שֶׁרְווֹ יש לי גם קשר אישי כי הוא חי, את קנט וברתולומיי הכרתי רק בתור ספרים).
קנט וברתולומיי גורסים ש- daēza באווסטית זה "קיר/חומה, ביצור, מצודה", ומקביל לסנסקריט dehī, יוונית teixos, פרסית עתיקה didā, פרסית חדשה diz, אנגלית dike, ditch. שרוו מתרגם pari-daēza בתור surrounding wall.

אלט-טאב: פרסית היא קבוצת דיאלקטים דרום מערבית, ואחד ההבדלים הפונטיים הבולטים בינה לבין דיאלקטים איראנים אחרים, היא גורלו האכזר של העיצור הפרוטו-הודו-אירופי המכונה "g עם כובע", כלומר g חיכית, הנכתבת כ-ĝ. בדיאלקטים מדיים העיצור הזה הופך ל-z, ובפרסית ל-d. בסנסקריט, אם היה נישוף (כלומר ĝh*), העיצור הפך ל-h, ואילו g חיכית בלתי מנושפת (כלומר ĝ*), היא הפכה ל-j. יום אחד עוד אכתוב (או ששחר שירץ יכתוב, זוכרת לך שהבטחת!) את הפוסט המיוחל על שפות קנטום וסטם. בינתיים מי שמעניין אותו יכול לקרוא גם בפוסט על הקשר בין "אישה" ו"להכות" בפרסית.
בפרסית עתיקה המילה ל"חומה" היא didā או dayada, אבל כבר בפרסית עתיקה יש שאילות מלשונות מֶדִיּוֹת, כלומר דיאלקטים שדוברו במָדַי, ובכלל לשונות שאינן דרום מערביות. המילה הגיעה ללשונותינו ואף נקלטה בפרסית (אפשר לדעת לפי פרסית חדשה diz/dez – دز), בצורתה המדית.  שיפט-אלט-טאב.

תשובה ב:

נו, בוויקיפדיה גם כתוב שאין תיעוד למקבילה בפרסית עתיקה, ויש באחת הכתובות של ארתחשסתא השני בשושן. שם המילה היא paradayada והיא מתורגמת pleasant retreat.

תשובה ג:

ותוספת אחרונה להיום – אני מבינה עכשיו למה ויקיפדיה כתבו "לעשות". כי באטימונליין הם כתבו "(to make, form (a wall". כלומר זה פועל שמתייחס לבניית *קירות/חומות* בלבד, ושם העצם daeza הוא כנראה חומה בנויה או קיר בנוי (בניגוד לצוק, אולי).
זו דוגמה טובה לתלמידים שלי כשאני מדברת על ערכיות: הנה פועל שמשמעותו "ליצור", אבל הוא מקבל רק משלימים מהשדה הסמנטי המצומצם-עד-מאוד "קיר". אה, בעצם יש כזה בעברית: לבנות. אין לי מושג למה הם העדיפו את "ליצור".

אחרי שכתבתי לרוני הלכתי להתחקות עוד קצת אחר שורשי הפועל הזה ונגזרותיו, ומסתבר שבשפות אחרות זה לא רק לקירות, אלא לכל דבר שיוצרים מחומר (חימר) או מבצק (המילה dough היא מאותו שורש), שכולל לישה ועיצוב, אולי. בסנסקריט, למשל, המילה "גוף" גם באה מאותו שורש – deha. שזה קצת מוזר, כי אני לא מכירה מיתוסי בריאה הודיים שמדברים על יצירת הגוף מחומר, אבל אולי זה בגלל החלודה שהעליתי בנושא.

העשרה – הנה המשפט מהכתובת של ארתחשסתא השני בשושן (A2Sd):

vasnā(t) ahura-mazdāhā(h) imām hadiš tya(t) jivadiy paradayadām adam akunavam

בחסדו של אהורה מזדא, זה הארמון שאני בניתי בחיי כבית-קיט נעים (ומוגן, שכן הוא מוקף חומה…)

ולמקרה שיתקנו בוויקיפדיה, הנה צילומסך מפליל:

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כי לרוב לא בנושאי פונולוגיה הודו-אירופית…). ספרו למנהל הרווחה ו/או לרכז התרבות הקרוב אליכם, וצרו קשר → פה מימין.
ביום שלישי 1.5.2012 אני משתתפת ביריד הספרות האיראנית בחולון. מי שיש לו כבר ספרי המצוין יכול לבוא לקבל חתימה חינם, מי שאין לו יוכל לרכוש ולקבל חתימה חינם, ואפשר גם לקנות ספרים של אחרים (אם אספיק להדפיס תחתיות אטימולוגיות עד אז, שכן הן אזלו – יהיו גם).
ביום שני 21.5.2012 אני גם משתתפת בבוקר חשיפה של מרצים של גילמור הפקות. מנהלי רווחה, רכזי תרבות וכו' –  צרו קשר → פה מימין לפרטים נוספים.

מסע בזמן לפועל הישראלי / נורית דקל

יום שלישי, 24 בינואר, 2012

לפני שבוע וחצי, בסוף ההרצאה של גלעד צוקרמן בגלריה אורחא בגדרה, הוא נתן לד"ר נורית דקל כמה דקות לספר על המחקר שלה. בסוף ישר ביקשתי ממנה פוסט אורח. לפני שאתם מתחילים לקרוא: ההבחנה של נורית בין עברית וישראלית אינה אותה הבחנה של צוקרמן. היא קוראת לשפה הספרותית שלנו (זו המקפידה על חוקי האקדמיה) עברית – ולמדוברת, שיש לה חוקים משלה – ישראלית (בניגוד לצוקרמן, שקורא לשתיהן ישראלית, בניגוד לעברית שהיא לשון המקרא).

כתושבי מדינת ישראל, כולנו התחנכנו במסגרת אותה מערכת חינוך, וכולנו למדנו שהפעלים שאנחנו משתמשים בהם מציינים שלושה זמנים: עבר, הווה ועתיד. את התורה הזאת אנחנו נושאים איתנו הלאה, כאילו הייתה משהו מקודש, בלי בכלל לחשוב פעמיים. מעין סוג של אקסיומה. ככל שהתבגרתי הבנתי שהשימושים היומיומיים שלנו בפעלים אינם תואמים את ההגדרה הזאת. הסתקרנתי. מאותו רגע החלטתי שאני יוצאת למסע בזמן לתוך הפועל הישראלי, כלומר, אני מנסה להבין איך באמת אנחנו משתמשים במערכת הפועל שלנו. כך נולד המחקר שלי, שהפך כמה שנים מאוחר יותר לעבודת הדוקטור שלי.

כבלשנית, אני יודעת ששפה היא מערכת מסודרת של חוקים המשותפים לכל דובריה, ושימושי הלשון בכל שפה אינם מקריים. לכן, כששמעתי ישראלים, דוברים ילידיים של ישראלית, אומרים: "מחר אנחנו נוסעים לירושלים" או "אתמול אני יושבת לי בכיסא", היה לי ברור ש"נוסעים" ו"יושבת" אינם מציינים זמן הווה, כפי שאנחנו רגילים לחשוב. הרגשתי שמשהו לקוי במערכת ה"זמנים" הזאת שמלווה אותנו לאורך חיינו. לקוי מאוד. הרגשה זו התחזקה עוד יותר, כאשר שמעתי אמירות כמו: "ביי, הלכתי" (אבל אני עדיין כאן) או "תתקשרי שיצאת" (אבל את עדיין שם) – לכאורה צורות "עבר", אלא שאנחנו, הדוברים, משתמשים בהן כדי להתייחס לאירועים עתידיים.

זו הייתה הנקודה שבה התחלתי לאסוף מן השיחות ששמעתי את כל הפעלים שייצרו דוברי ישראלית ילידיים בתוך ההקשרים שלהם. כך התאספו אצלי בקובץ מעט יותר מששת אלפים פעלים, שנאמרו על ידי כחמישים דוברים משכבות אוכלוסייה שונות במשך דקות ארוכות של שיחות ספונטניות. את הפעלים האלה סיווגתי לפי השימושים שלהם בהתאם להגדרות בלשניות קיימות. רוב הפעלים, ליתר דיוק כ- 92% מהם, לא ציינו בכלל זמן.

אם כך, מה כן מציינים הפעלים בישראלית? לפעלים בישראלית יש שלושה שימושים (הסברים בהמשך), וקיימת ביניהם היררכיה ברורה. השימוש העיקרי והמרכזי בפעלים בישראלית הוא אספקטואלי, כלומר, פעלים שמציינים אספקט כלשהו. השימוש השני בהיררכיה הוא מודאלי, כלומר, פעלים שמציינים מודוס. השימוש השלישי הוא ה- 8% הנותרים; אלה הם פעלים שבאמת מציינים זמן.

מהו אספקט?

אספקט הוא דרך ההסתכלות של הדובר על הפעולה או ההתייחסות שלו אליה. קיימים מספר סוגים של מערכות אספקטואליות בשפות העולם, הנפוצה שבהן היא מערכת המחולקת לאספקט פרפקטיבי (מושלם) ולאספקט אימפרפקטיבי (בלתי מושלם). והמשמעות? אספקט פרפקטיבי הוא התייחסותו של הדובר לפעולה שהוא מתאר כפעולה שְׁלֵמָה מנקודת מבט חיצונית; הדובר אינו "נכנס" לתוך הפעולה, ואינו מפרק אותה לרכיבי תוכן בזמן הדיבור. מכאן תוכלו בוודאי לנחש שאספקט אימפרפקטיבי הוא בדיוק ההיפך: התייחסותו של הדובר לפרטי הפעולה שהוא מתאר מנקודת מבט פנימית; הדובר כאילו "נכנס" לתוך הפעולה, והוא מפרק אותה לרכיבי תוכן. כך הוא מתאר בדרך דקדוקית את תכונותיה של הפעולה, כגון: הַמֶּשֶׁך שלה, החזרתיות שלה ותכונות דומות אחרות. בשפות אספקטואליות האספקטים מתבטאים בדרך מורפולוגית, באמצעות צורן במערכת הפועל; הם מהווים רכיב מורפו-סמנטי במערכת, כלומר, חלק מורפולוגי קבוע המבטא משמעות ספציפית קבועה.

למשל, מערכת הפועל בעברית המקראית היא מערכת אספקטואלית, המבוססת על חלוקה לאספקט פרפקטיבי (צורות ה"עבר") ולאספקט אימפרפקטיבי (צורות ה"עתיד"). כך גם בערבית הסטנדרטית. במערכת הפועל הישראלית האספקטים הם אותם אספקטים, אבל החלוקה המורפולוגית שונה: צורות ה"עבר" מביעות אספקט פרפקטיבי, וצורות הבינוני או ה"הווה" מביעות אספקט אימפרפקטיבי.

אספקטים אינם תלויי זמן, ולכן ניתן להשתמש באספקטים כדי לציין פעולות בכל זמן שהוא. זוהי הסיבה שדוברי ישראלית יכולים להשתמש בצורות הבינוני כדי להביע פעולות גם בעבר וגם בעתיד (להזכירכם: "מחר אנחנו נוסעים", "אתמול אני יושבת" וכו'). זוהי גם הסיבה שהם יכולים להשתמש בצורות "עבר" כדי לבטא פעולות עתידיות ("ביי, הלכתי" וכו'). כ- 67% מן הפעלים במחקר שלי הביעו אספקט.

מודאליות ומודוס

מודאליות היא הבעת עמדה של הדובר. למשל, פעלים כמו "רוצה" או "מרגיש" הם פעלים בעלי משמעות מודאלית, כי הם מבטאים רצון או הרגשה של הדובר כלפי האירוע. מודוס הוא הבעה של המודאליות הזאת באמצעות צורן או מבנה. בפעלים כמו "רוצה" ו"מרגיש", המשמעות המודאלית היא לקסיקלית, ומקורה בשורש, כי היא נמצאת לכל אורך הנטייה שלו; גם המילים "רצון" ו"הרגשה" הן בעלות משמעות מודאלית, והן אינן פעלים. אבל אם נשתמש במבנים של צורות ה"עתיד" (בכל הבניינים), נקבל תמיד משמעות מודאלית, גם אם לשורש אין משמעות כזאת. זהו המודוס. לכן, הצורות שאנו רגילים לקרוא להן "עתיד" הן בעצם צורות שמציינות מודוס. דוברי הישראלית משתמשים בצורות "עתיד" כאלה, גם כדי ליצור מילים בעלות משמעות מודאלית שאינן נושאות משמעות של פועל, למשל: "תתחדשי" (ברכה), "תיזהר" (אזהרה) או "תירגע / תרגיע" (בקשה). כ- 25% מן הפעלים במחקר שלי הביעו מודוס.

מהו זמן בַּלָּשׁוֹן?

זמן בלשון (נקרא גם "זמן דקדוקי") הוא תכונה מורפו-סמנטית; בשפות שמחולקות חלוקה של זמן, ניתן לדעת מהו הזמן של הפעולה מתוך הצורה הפועלית עצמה, ולא ניתן להשתמש באותה צורה כדי להביע זמנים אחרים. כך באנגלית, למשל: הצורן –ed מציין עבר, ולא נוכל להשתמש בו לציין שום זמן אחר. כפי שציינתי, פעלים בישראלית אינם מציינים זמן, כי ניתן להשתמש בפעלים ב"עבר" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עבר, בפעלים ב"הווה" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו הווה, ובפעלים ב"עתיד"  כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עתיד. אבל יש צורה אחת שכן מציינת זמן במערכת הפועל הישראלית, והיא מהווה כ- 8% מן הפעלים שבהם אנו משתמשים בדיבור הספונטני: צורות פועליות המציינות זמן הן צורות נטייה של השורש היה בבניין קל בלבד (כלומר, "נהיה" בבניין נפעל כבר עובד לפי ההיגיון של שאר הצורות הפועליות והוא מציין אספקט, לא זמן). כשאנו משתמשים בצורות כמו "הייתי" – אנחנו באמת יודעים מה הזמן שבו קרה האירוע – זמן עבר.

אז איך אנחנו מביעים זמן?

פשוט מאוד: אנחנו משתמשים בביטויי זמן. "אתמול", "מחר", "לפני שנה", "בעוד יומיים" ואחרים – כל אלה מביעים זמן. לכן כשיש ביטוי זמן כזה בסביבת הדיבור, נדמה לנו שהפועל הוא בזמן עבר או בזמן עתיד, אבל בעצם מה שנותן לנו את המידע של הזמן הוא ביטוי הזמן הלקסיקלי, ולא הפועל. פעלים שאין בסביבה שלהם ביטויי זמן תמיד מביעים אספקט או מודוס, ואין להם אף פעם משמעות של עבר או של עתיד.

ועוד דבר: כשאנחנו מדברים, אנחנו משתמשים בערבוביה בצורות פועל שונות. זה דבר שלא ניתן לעשות אותו, אם השפה היא שפה של זמן. בשפה של זמן, כל צורות הפועל שמתארות את אותו אירוע יהיו זהות, ויתארו את זמן האירוע.

ויש גם תוצרי לוואי למחקר…

תוך כדי מחקר, גיליתי "על הדרך" עוד כמה דברים. הנה החשובים שבהם:

צורות ציווי

כדי להביע ציווי בישראלית, משתמשים בצורות ה"עתיד". חלק מצורות הציווי זהה לצורות ה"עתיד" (למשל "תתלבשי" או "תאמינו לי"), וחלקן נגזר מצורות ה"עתיד" על ידי פעולה פשוטה של השמטת ההברה הראשונה של צורת העתיד (למשל "פְתֶחִי את הדלת" – ב- פ' רפה – או "כַּנְסוּ פנימה"). צורות כמו "לך", "בואו", "קחי", נוצרות בדיוק באותה הדרך של השמטת ההברה הראשונה של "תלך", "תבואו", "תקחי", בהתאמה. הן לא "שרידים" של צורות עתיקות שנשארו בשפה. הן פשוט תוצאה זהה של חוק אחר.

צורות סביל

אין כאלה בישראלית. ישראלים לא מייצרים בדיבור ספונטני צורות פועל סבילות. ישראלים משכילים יכולים לייצר צורות כאלה בדיבור רשמי מתוכנן או חצי-מתוכנן, אבל לא בדיבור ספונטני. מן הבניינים הסבילים יש לנו בישראלית רק צורות בינוני, והן כולן משמשות לתצורת שמות בלבד: שמות עצם או שמות תואר. אני מתייחסת אליהן כאל משקלי שם, לא כחלק ממערכת הפועל.

פעלים משורשרים

ב"פעלים משורשרים" הכוונה היא לא לצירופי פועל, אלא לשרשור של שני פעלים או יותר, כל אחד בעל נטייה עצמאית, בלי שום דבר שחוצץ ביניהם. ישראלים מייצרים בדיבור צורות כמו "יושב חושב" או "עומדת בוחרת", ויש למבנים האלה משמעויות אספקטואליות ומודאליות קבועות. הכוונה היא לא למבנים כמו "יודע לשיר" או "חשב ללכת", כי החלק השני של מבנים כאלה (צורת המקור) הוא לא בעל נטייה עצמאית, הוא קבוע. הכוונה היא גם לא למבנים כמו "עמד וניגן" או "ישב וחשב", כי אלה מכילים ו' חוצצת בין שני הפעלים, ולכן כל אחד מן הפעלים במבנה זה הוא בעל משמעות עצמאית.

שילוב של שני אלמנטים

במערכת הפועל הישראלית יש רק מבנה אחד שיכול להביע משמעות כפולה: עבר הרגלי. המבנה של היה+פועל בבינוני הוא בעל משמעות כפולה: גם זמן (עבר, שבא מתוך הפועל היה) וגם אספקט (אימפרפקטיבי, במבנה הזה תמיד הרגלי, שבא מתוך צורת הבינוני). למשל: "היא הייתה עוברת בשביל" או "הייתי הולך". אותו המבנה בדיוק, דרך אגב, משמש גם להבעת מודוס: "הייתי נוסעת, אם היה לי כרטיס". באופן מפתיע, התפקיד הכפול של המבנה הספציפי הזה נפוץ גם בהרבה שפות אחרות.

נורית דקל היא חוקרת בכירה במרכז לחקר שפה ותקשורת באוניברסיטת אמסטרדם בהולנד ובלשנית ראשית בחברת NSC – תקשורת בדיבור טבעי – המייצרת פתרונות מתקדמים לזיהוי דיבור.
וחוץ מזה היא מגדרה, שזה תמיד כיף לגלות. 

לקריאת המחקר המלא.

לעמוד הספר it's about time באמזון (אותו מחקר, משופץ ומשופצר).

 

האמרכל במרכול.

יום רביעי, 4 בינואר, 2012

מה הקשר בין אמרכל לבין מרכול?
לכאורה אין קשר:
אמרכל הוא מנהל אדמיניסטרטיבי, או בהגדרה המדויקת יותר של מילון מעות:

הממונה על תליכי העזר הבאים להבטיח את הפעולה הסדירה של עבודת היחידה, כגון ניהול ענייני העובדים, מזכירות, גזברות, משק וכד'. (בלועזית: אדמינסטרטור).

ולמה קוראים לו אמרכל? כי הוא אומר הכול. נו, ברור.

מרכול הוא סופרמרקט, כלומר סוג מתקדם מאוד של רוֹכְלוּת.
היום מרכולים הם סופרמרקטים, אבל בשנות השבעים מרכול היה פשוט שם נרדף למכולת. המורה בכיתה ד' הסבירה לנו ש-מַכֹּלֶת בא מ-מרכולת, שבא מאותו שורש – ר.כ.ל, ולא הייתה מאושרת ממני בכל העולם.

גם אמרכל לא תמיד היה מנהל אדמיניסטרטיבי בגופים גדולים (בגופים קטנים קוראים לזה מזכירה, וסליחה , ובגופים בינוניים – מנהל משא"ן). במקור זהו תפקיד בבית המקדש, ובתלמוד הירושלמי קוראים לו… מַרְכֹּל.

הו, רגע. לעצור. מה קורה פה?

נתחיל לעקוב דווקא מהסוף, כי זה הכי קל. איך מרכול הפך מתפקיד במקדש לסופרמרקט?
והתשובה: בדיוק באותה דרך שבה הפכו "רהיטים" מקורות הגג לשם כולל לדברים האלה שיש בבית, בדרך כלל לא מזיזים אותם, ואפשר לערום עליהם בגדים ו/או ניירות. ובדיוק באותו אופן שבו הפך אקדח מאבן טובה לכלי נשק, ובדיוק באותו אופן שבו הפך חשמל מ… המממ… משהו כזה מופלא, לכוח האלקטרי. הייתה מילה בעברית שכבר לא הייתה שימושית (ואפילו אם בית המקדש יקום שוב, אפשר יהיה לחזור לגרסה ב-א'), והיה מושג שהיה צריך בשבילו מילה בעברית. אמנם בהתחלה שימשה המילה מרכול כמילה נרדפת לחנות מכולת, אבל שימו לב שהיא נכנסה יותר לשימוש (אמרתי יותר! לא אמרתי הרבה) כתחליף למילה זרה.

אלט-טאב: אחד התלמידים שלי ציין בפניי השבוע שמכיוון שאפילו זה אף אילו, ואילו זה אם לוּ, אז אפילו אם זה בעצם אף אם אם אם. נראה כמו הומוגרף של קללה עסיסית. שיפט-אלט-טאב.

במקרה של אקדח, הצטרף לכך גם הדמיון לשורש שמי קיים, או במילותיו של אליעזר בן יהודה (מתוך ההגדרה במילונו): "הצעתי השם הזה בהצבי לכלי הנשק הדוחה בכח האש, וגזרתיו מן השורש קדח". אקדח הוא חלול, כלומר יש בו קֶדַח (יו, המילה הזאת עושה אותי צעירה ב-20 שנה! קדח הקנה, חרירית פרפרית). במקרה של מרכול, לא רק שהשורש ר.כ.ל מתאים מאוד, אלא שבספר יחזקאל (כד:כז) מופיעה גם המילה מַרְכֻלְתֵּךְ, שמגיעה באמת מאותו שורש, ומשמעותה "בַּשּׁוּק שלך", שזה כמו מרכול, אבל לפני 2500 שנה. בשני המקרים, לא מדובר בתשמו"ץ (תרגום שומר משמעות וצליל, מונח של גלעד צוקרמן. אני לא מאמינה שזאת הפעם הראשונה שאני כותבת בבלוג הזה את המילה הזאת!), כי א. המשמעות השתנתה לגמרי בעקבות הצליל, ו-ב. זה לא ממש תרגום.

אלט-טאב: הבחירה במילה חשמל לתיאור הכוח האלקטרי מבוססת על תרגומי מקרא קדומים, והבחירה ברהיטים – מבוססת על ההקשר שבו מופיעה המילה במקרא: קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים (שיר השירים א:יז, ברותים = ברושים)

בזאת סיימנו עם רשתות השיווק, אפשר לעבור לתלמודים.

תפקיד האמרכל בבית המקדש לא היה שונה בהרבה מתפקידיו בארגונים גדולים היום. והאטימולוגיה?
מאי אמרכל אמר רב חסדא אמר כולא (הוריות יג:א). בתרגום חופשי לעברית – רב חסדא אומר: זה שאומר – או מצווה – הכול. זאת האטימולוגיה המתבקשת, והיא כל כך מתבקשת שאחר כך גזרו לפיה את הסיומת -כָּל, המבוטאת kal כמו ב-אמרכָּל, אבל מתפרשת כקיצור של "כללי". הסיומת משמשת, למשל, בראשי התיבות מנכ"ל ו-מזכ"ל. גם במילה אמרגן יש אנלוגיה לאמרכל, אם כי כאן מדובר בתחדיש רב מקורי: כלומר מלבד אנלוגיה לאמרכל, יש כאן גם הלחם מתוחכם של אמן ו-מארגן.

הגרסה של התלמוד הירושלמי, מרכול, היא ללא א'. התלמוד הירושלמי נוטה להוריד א' תחילית, בין אם פרוסתטית – כלומר כזו שנוספה רק כדי להקל על ההגייה, ובין אם אטימולוגית – כלומר כזו שהיא חלק מהמילה. ואם מורידים את ה-א' – צריך אטימולוגיה חדשה. ואכן – בכמה מקומות בתלמוד הירושלמי מופיעה האטימולוגיה הבאה (הדוגמה היא מתוך מסכת שבת, סב:ב): תני רבי חייה, ולמה נקרא שמו מרכל? שהיה מר על הכל. שזה בעצם אותו דבר כמו קודם: הוא מטיל מרות על כולם.

כאן באמת מדובר בתשמו"ץ, כי התרגום שומר לא רק על הצליל אלא גם על המשמעות.

אלט-טאב: צוקרמן מבחין בין תשמו"ץ לבין תצלול מתושמץ. ההבדל הוא בכוונה: תשמו"ץ הוא יצירה מכוונת שמשתמשת בשורש קיים ובמילה זרה. תצלול מתושמץ זה כמו אלתר-נתיב, או נייר תועלת, כלומר קודם שאלו את המילה כמות שהיא, ואז נתנו לה אטימולוגיה בשפה השואלת (במקרה הזה – עברית). בשני המקרים לאטימולוגיה העממית יש חשיבות עצומה ביצירת מילים חדשות. במקרים רבים לא ניתן לדעת אם האטימולוגיה העממית הייתה חלק מתהליך יצירת המילה, או אטימולוגיה אד-הוק למילה שכבר נשאלה. לכן השם תשמו"ץ משמש לרוב לתיאור שני התהליכים. שיפט-אלט-טאב.

ולמה אני טוענת שזה תשמו"ץ ולא האטימולוגיה המקורית?
שאלה מצוינת. התפקיד הפרסי hamara-kara, מילולית "עושה חשבון", נשאל גם לשפות אחרות, כתיאור של תפקיד בחצר המלך. לא ברור מה בדיוק, אבל זה כנראה כלכלי. הוא מופיע לראשונה במסמך בבלי מתקופת דריוש הראשון (עלה לשלטון ב-י' בתשרי 521 לפנה"ס). האטימולוגיה הפרסית הרבה יותר פשוטה, מבוססת על מילים מוכרות בתוך מבנה סדיר, ואין צורך להסביר אותה.

נשאר רק חוב אחד קטן: המכולת. מה הצטערתי לגלות שבמקור זה בכלל לא היה קשור לרוכלות, אלא למוצרי מזון, כלומר *מַאֲכֹלֶת, כפי שאפשר להבין מההקשר כאן: וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים, מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ, וְעֶשְׂרִים כֹּר, שֶׁמֶן כָּתִית (מל"א, ה:כה). הדבר היחיד שעדיין מזין את תקוותי לשורש ר-כ-ל הוא הדגש ב-כ', כי זה דבר ש-א' עושה הרבה פחות מ-ר'.

רוצים לשמוע עוד? ביום חמישי 12.1.2012 בשעה 16:00 אני נותנת במוזיאון ארצות המקרא בירושלים את ההרצאה אשמדאי החנטריש – השפעות איראניות על לשוננו ועל תרבותנו, והאולם חייב להיות מלא. לכן גם המחיר הוא על גבול ההלצה – 20 ש"ח לנפש. בואו, הפיצו ותבוא הברכה על ראשכם. פרטים נוספים בעמוד ההרצאות הפתוחות.

(אלט-טאב: הידעתם? קישור למילה "כאן" לא עוזר בכלל לקידום בגוגל. אלט F4).

האם לשנות את שמו של גנזך המדינה?

יום שבת, 12 בנובמבר, 2011

קיבלתי שאלה בפייסבוק:

האם לשנות את שמו של גנזך המדינה לארכיון המדינה?

האם לשנות את שמו של גנזך המדינה לארכיון המדינה?

שם הסברתי ממש בקטנה, פה קצת אטימולוגיה + סיבות פוליטיות-היסטוריות למה צריך לשמור על גנזך ועוד שאלה קטנה.

המילה "גַּנְזָךְ" מופיעה כבר בתנ"ך, כ-גַנְזַכָּ֧יו (דבה"י א, כח:יא). ganza בפרסית עתיקה הוא אוצר המלך. גם המילה הזאת מופיעה בתנ"ך, למשל במגילת אסתר (ג:ט):  וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ. בתוספת סיומת הקטנה ka, אנו מקבלים ganzaka ובעברית – גנזך. לאיש שנושא (bears) את אוצר המלך קראו ganza-bara, ואלינו הוא הגיע כמובן כ-גזבר. בספר עזרא (א:ח) מוזכר מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר.

אלט-טאב: השם מתרדת הגיע עד לימינו בשינויים קלים, והוא עכשיו מֶהְרְדָאד. שיפט-אלט-טאב.

מה שמעניין בעיניי במילה גַּנְזָךְ היא שכולם מבטאים אותה גִּנְזָךְ. התהליך שבו A הפכה ל-I בהברה סגורה בלתי מוטעמת נקרא הידקקות, והוא קיים גם במילים השאולות פִּתְגָּם ו-גִּזְבָּר. מה שיפה הוא שבמילה גנזך התהליך קרה רק בעברית החדשה, אלפיים שנה ויותר אחרי שהמילה נשאלה לעברית. אני יודעת שבלשן לא אמור לומר יפה על תהליך, אבל אני מוקסמת מכך שתהליכים כה קדומים עדין עובדים.

מבחינת הרגשת הדוברים, מילים זרות שחדרו לעברית דרך התנ"ך הן חלק אינטרגלי מהשפה. לכן המילה גנזך נחשבת עברית. בעברית השורש ג.נ.ז קיבל משמעות שונה מזו המקורים, ובמקום שמירת כסף וחפצי ערך, הוא מציין שמירת מסמכים וניירות (ע"ע גניזה בבית כנסת).

המילה ארכיון, לעומת זאת, חדרה מאוחר יותר, וכבר מרגישים שהיא לא עברית. היא באה מהבסיס ארכי-, שקשור ביוונית לראשית, או להתחלה: גם מבחינת זמן (ארכיאולוגיה, ארכיטקטורה) וגם מבחינת חשיבות (ארכיבישוף, ארכי-פושע).

ביוונית אַרְכֵיוֹן (archeion, ἀρχεῖον) זה דווקא לא גנזך אלא עירייה, בית משפט גבוה או משכן כלשהו של מכובדים. זוהי צורת היחיד. צורת הרבים ארכֵיה (archeia, ἀρχεῖα) היא שם המקום שבו מחזיקים את המסמכים הציבוריים, כלומר, בעצם, ארכיון.

והסיבות ההיסטוריות: הפרסים היו יותר טובים אלינו מאשר היוונים. לפחות בזיכרון הקולקטיבי היהודי. כורש היה משיח, ולפי המסורת של יהודי איראן, הוא בנה של אסתר (יש עם זה בעיה כרונולוגית קלה, אבל שום דבר שקפל זמן לא יכול לפתור).

והשאלה: בשביל מה לשנות בכלל ממילה שנתפסת כעברית למילה שנתפסת כְּלֹא-עברית?

אני יודעת שזה לא ממש קשור, אבל אם התחלתי בצילומסך, הרשו לי לסיים בתמונה נוספת, הפעם הזמנה, למי שפספס:

השקת "הטוב, הרע והעולם" בתל אביב.

השקת "הטוב, הרע והעולם" בתל אביב.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני אוצר המלך). העבירו את הקישור לאתר למנהלת הרווחה או התרבות הקרובה אליכם או צרו קשר להזמנת הרצאה.

לשון הקודש וגדיד פיקטיבי

יום ראשון, 26 ביוני, 2011
יום שישי. פעילות סוף-שנה בבי"ס, מוקדשת לשנת השפה העברית. המדריכה בתחנה שואלת מה עשה אליעזר בן יהודה (תוך שהיא מציינת שהוא לא עשה זאת לבד. יפה). אחד הילדים אומר "המציא את השפה העברית". לא. אחד אחר אומר "חידש" וענתי אומרת "החיה".
נכון! חידש! עולצת המדריכה, וממשיכה את הסברה עם המילה "חידש" (אני לא יודעת אם משום ש"החיה" זה קשה מדיי לילדים בגיל הזה, או שהיא פשוט לא שמעה את הילדה החכמה). השפה העברית הייתה עד אז רק לשון קודש, והוא חידש אותה – עשה אותה שפה יומיומית, שכולם מדברים.
דניאל שאל שאלה מצוינת:
אם החיו את העברית, שעד אז הייתה רק לשון קודש, אז במה משתמשים כלשון קודש?
המדריכה ענתה לו תשובה יפה (חוץ ממילה אחת, נראה אם תזהו) אך חלקית: שאכן יש עד היום קהילות דתיות מאוד שמסרבות להשתמש בעברית כשפת יומיום, כי היא לשון קודש. הם משתמשים בעברית רק לתפילה (אני לא בטוחה שהיא הזכירה שימושים נוספים), אבל כשהם הולכים למכולת או משחקים כדורגל, הם מדברים יידיש.
שאלתי אם גם ההורים יכולים להוסיף משהו. היא הסכימה.
אמרתי לילדים שבעצם השפה שאנחנו משתמשים בה עכשיו שונה מלשון הקודש. נתתי כמה דוגמאות, גם מסלנג וגם משפה רגילה.
הייתי סתם אמא בשמלה כתומה ומשקפי שמש. אמנם כשדיברתי הסתכלתי על הילדים, אבל בשנייה שהסתכלתי עליה שמתי לב שהיא עושה פרצוף ותנועת ראש של "זאת לא יודעת על מה היא מדברת".
אז לידיעת המדריכה:
"בבקשה, אלוהים, תעשה שאני אצליח" זה בעברית מדוברת. אבל אין נוסח כזה בתפילה.
לעומת זאת אני לא בטוחה כמה הילדים של היום יבינו את "אנא ה' הושיעה נא" (ובטוחה למדיי שגם מי שמבין לא ישתמש בצורות האלה).
כמו כן, אף אחד לא אומר "ותען הנערה", כמו בתנ"ך.
נכון שבספרות העברית של תחילת המאה ה-20 כן ניסו לחקות את שפת התנ"ך, אבל השפה שלנו היום היא בפירוש לא "שפתו של דוד המלך".
עכשיו כשאני חושבת על זה, לדעתי תולדות אהרון יכולים כבר לדבר את שפתנו חופשי ללא חשש קדושה.
אלט-טאב: ד"ר דלית אסולין כתבה מאמר מרתק על המרכיב הישראלי ביידיש הארצישראלית. אני מקווה שבקרוב היא תמצא את הזמן לכתוב לי פוסט אורח שמבוסס עליו. זה הרבה יותר מסובך מאשר בשפות יהודיות אחרות, כי שם יש גם משמעות פוליטית לשימוש בעברית החדשה. שיפט-אלט-טאב.
לא נשארתי לתחנות האחרות, אבל כשבאתי למסיבת הסיום כעבור כשעה וחצי, שמעתי את אחד המדריכים במשחק דומינו מילים נרדפות (דווקא אחלה רעיון), מסביר שמסיק (mesik) זה שקוטפים זיתים וגדיד (gedid) זה שקוטפים תמרים.
חשבתי לתומי שכדאי ללמד את המדריכים כיצד לבטא את המילים לפני ששולחים אותם ללמד את הילדים.
אבל לפני שאני מתקנת אחרים בפומבי, אני אוהבת לבדוק שאני באמת צודקת. לכן פתחתי את מילוניי, ואכן מצאתי מָסיק. (בנסמך מְסיק, אבל המדריך לא אמר מְסיק זיתים אלא "מְסיק זה שקוטפים זיתים"). ב"גדיד" אני חייבת להודות שהופתעתי. כי גם אני תמיד נתתי את המילה גדיד כדוגמה לריבוי המילים לקטיף (קטיף, מסיק, קציר, בציר, גדיד) ולדעתי גם למדתי את זה בתיכון במסגרת אוצר מילים.
אבל הפלא ופלא! במילון ספיר ובמילון ההווה אין זכר לערך. באבן שושן ובמילון בן יהודה אין גדיד, אבל יש גְדִידָה (בשתי משמעויות שאחת מהן היא אכן קטיף תמרים). בויקימילון דווקא יש גדיד, אבל זה מקור קצת פחות מוסמך מכל הנ"ל.
זהו. אז אפילו אני למדתי משהו מפעילות סוף השנה בנושא לשון עברית.
תודה.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני פעילות בנושא שפה). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

מצבת מישע מלך מואב – חומר לשיעור מואבית

יום ראשון, 5 ביוני, 2011

שלום חברים, מחר יש לנו שיעור מואבית לכבוד שבועות.
הטקסט שנקרא יהיה מצבת מישע מלך מואב.
מי שרוצה להתכונן כבר מעכשיו – הנה התמסיר. מי שלא – חכו חכו למחר.

זה הטקסט בכתב המקורי

מצבת מישע מלך מואב

מצבת מישע מלך מואב. מתוך H. F. B. Compston. The inscription on the stele of Mesa, commonly called the Moabite Stone - The Text in Moabite and Hebrew, with Translation. London 1919 (דרך ויקיפדיה)

תעתוק הכתובת לאותיות מרובעות לפי שורות:
1.      אנכ. משע. בנ. כמש.. . מלכ. מאב. הד
2.      יבני | אבי. מלכ. על. מאב. שלשנ. שת. ואנכ. מלכ
3.      תי. אחר. אבי | ואעש. הבמת. זאת. לכמש. בקרחה | במ[ת. י]
4.      שע. כי. השעני. מכל. המלכנ. וכי. הראני. בכל. שנאי | עמר
5.      י. מלכ. ישראל. ויענו. את. מאב. ימנ. רבנ. כי. יאנפ. כמש. באר
6.      צה | ויחלפה. בנה. ויאמר. גמ. הא. אענו. את. מאב | בימי. אמר. כ[…]
7.      וארא. בה. ובבתה | וישראל. אבד. אבד. עלמ. וירש. עמרי. את א[ר]
8.      צ. מהדבא | וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבענ. שת. ויש
9.      בה. כמש. בימי | ואבנ. את. בעלמענ. ואעש. בה. האשוח. ואבנ
10.     את. קריתנ | ואש. גד. ישב. בארצ. עטרת. מעלמ. ויבנ. לה. מלכ. י
11.     שראל. את. עטרת | ואלתחמ. בקר. ואחזה | ואהרג. את. כל. העמ.
12.     הקר. רית. לכמש. ולמאב | ואשב. משמ. את. אראל. דודה. ואס
13.     חבה. לפני. כמש. בקרית | ואשב. בה. את. אש. שרנ. ואת. אש
14.     מחרת | ויאמר. לי. כמש. לכ. אחז. את. נבה. על. ישראל | וא
15.     הלכ. הללה. ואלתחמ. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרמ | ואח
16.     זה. ואהרג. כלה. שבעת. אלפנ. גברנ. ו[גר]נ | וגברת. וגר
17.     ת. ורחמת | כי. לעשתר. כמש. החרמתה | ואקח. משמ. א[ת. כ]
18.     לי. יהוה. ואסחב. המ. לפני. כמש | ומלכ. ישראל. בנה. את
19.     יהצ. וישב. בה. בהלתחמה. בי | ויגרשה. כמש. מפני | ו
20.     אקח. ממאב. מאתנ. אש. כל. רשה | ואשאה. ביהצ. ואחזה.
21.     לספת. על. דיבנ | אנכ. בנתי. קרחה. חמת. היערנ. וחמת
22.     העפל | ואנכ. בנתי. שעריה. ואנכ. בנתי. מגדלתה | וא
23.     נכ. בנתי. בת. מלכ. ואנכ. עשתי. כלאי. האש[וח למי]נ. בקרב
24.     הקר | ובר. אנ. בקרב. הקר. בקרחה. ואמר. לכל. העמ. עשו. ל
25.     כמ. אש. בר. בביתה | ואנכ. כרתי. המכרתת. לקרחה. באסר
26.     [י]. ישראל | אנכ. בנתי. ערער. ואנכ. עשתי. המסלת. בארננ.
27.     אנכ. בנתי. בת. במת. כי. הרס. הא | אנכ. בנתי. בצר. כי. עינ
28.     —– ש. דיבנ. חמשנ. כי. כל. דיבנ. משמעת | ואנכ. מלכ
29.     ת[י] —– מאת. בקרנ. אשר. יספתי. על. הארצ | ואנכ. בנת
30.     [י. את. מה]דבא. ובת. דבלתנ | ובת. בעלמענ. ואשא. שמ. את. […]
31.     ——— צאנ. הארצ | וחורננ. ישב. בה. ב
32.     ——— אמר. לי. כמש. רד. הלתחמ. בחורננ | וארד
33.     ———[ויש]בה. כמש. בימי. ועל[…]. משמ. עש
34.     ————– שת. שדק | וא

כמו שבטח שמתם לב, נקודה מפרידה בין מילים, ודַנְדַה מפרידה בין משפטים. אז הנה תעתיק לפי משפטים + ניקוד בעת הצורך, ומתחתיו תרגום לעברית.

אנכ. משע. בנ. כמש.. . מלכ. מאב. הדיבני |
אנוכי מישע בן כמש[ית] מלך מואב הדיבוני.

אבי. מלכ. על. מאב. שלשנ. שת. ואנכ. מלכתי. אחר. אבי |
אבי מלך על מואב שלושים שנה ואנוכי מלכתי אחר אבי.

ואעש. הבמת. זאת. לכמש. בקרחה |
ואעש הבמה הזאת לכמוש בקרחו (שם של עיר או מצודת העיר).

במ[ת. י]שע. כי. השעני. מכל. המלכנ. וכי. הראני. בכל. שנאי |
במת ישע כי הושיעני מכל המלכים וכי הראני ב(מפלת) כל שונאיי.

עמרי. מלכ. ישראל. ויענו. את. מאב. ימנ. רבנ. כי. יאנפ. כמש. בארצה |
עמרי מלך ישראל עינה את מואב ימים רבים, כי יאנף כמוש בארצו.

ויחלפה. בנה. ויאמר. גמ. הא. אענו. את. מאב |
ויחליפו בנו ויאמר גם הוא – אענה את מואב.

בימי. אמר. כ[ן?] וארא. בה. ובבתה |
בימי אמר כן. ואראה בו ובביתו (כנראה – אראה במפלתו ובמפלת ביתו)

וישראל. אבד. אבד. עלמ. וירש. עמרי. את א[ר]צ. מהדבא |
וישראל אבוד אבד לעולם! וירש עמרי את ארץ מידבא

וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבענ. שת. וישבה. כמש. בימי |
וישב בה ימיו וחצי ימי בנו, ארבעים שנה. וישיבה (=השיב אותה) כמוש בימיי.

ואבנ. את. בעלמענ. ואעש. בה. האשוח. ואבנ. את. קריתנ |
ואבנ(ה) את בעל מעון ואעש בה האשוח (מאגר מים) ואבן את קריתן (קרייתיים?)

ואש. גד. ישב. בארצ. עטרת. מעלמ. ויבנ. לה. מלכ. ישראל. את. עטרת |
ואיש גד ישב בארץ עטרות מעולם, ויבן לו מלך ישראל את עטרות.

ואלתחמ. בקר. ואחזה |
ואלחם בעיר ואוחזה.

ואהרג. את. כל. העמ.הקר. רית. לכמש. ולמאב |
ואהרוג את כל העם העיר (=הקִרְיָה) רית (חרם?) לכמוש ולמואב.

ואשב. משמ. את. אראל. דודה. ואסחבה. לפני. כמש. בקרית |
ואשְׁבְּ משם את אראל דודו/דודה (לא ברור מה זה) ואסחבהו לפני כמוש בעיר (קריה)

ואשב. בה. את. אש. שרנ. ואת. אש.מחרת |
ואשב (=אשבה או אושיב) בה את איש שרון ואת איש מחרת.

ויאמר. לי. כמש. לכ. אחז. את. נבה. על. ישראל |
ויאמר לי כמוש – לך אחוז את נבו על ישראל.

ואהלכ. הללה. ואלתחמ. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרמ |
ואלך בלילה ואלחם בה מבקוע השחרית עד הצהרים.

ואחזה. ואהרג. כלה. שבעת. אלפנ. גברנ. ו[גר]נ |
ואוחזה ואהרוג כולו. שבעת אלפים גברים וגורים.

וגברת. וגרת. ורחמת |
וגברות וגורות ורחמות (נערות בתולות? נשים הרות? שפחות?)

כי. לעשתר. כמש. החרמתה |
כי לעשתר כמוש החרמתיה/החרמתיו.

ואקח. משמ. א[ת. כ]לי. יהוה. ואסחב. המ. לפני. כמש |
ואקח משם את כלי י'י ואסחבהם לפני כמוש.

ומלכ. ישראל. בנה. את.יהצ. וישב. בה. בהלתחמה. בי |
ומלך ישראל בנה את יהץ, וישב בה בהילחמו בי.

ויגרשה. כמש. מפני |
ויגרשהו כמוש מפניי.

ואקח. ממאב. מאתנ. אש. כל. רשה |
ואקח ממואב מאתיים איש כל  ראשיה / רשיה.

ואשאה. ביהצ. ואחזה.לספת. על. דיבנ |
ואשאהָ/אשאהו ביהץ ואוחזה(ו) להוסיף על דיבון (בנוסף לדיבון, או להוסיף אותה – לספח לדיבון).

אנכ. בנתי. קרחה. חמת. היערנ. וחמת.העפל |
אנוכי בניתי את קרחו (שם עיר), את חומת היערים ואת חומת העופל.

ואנכ. בנתי. שעריה. ואנכ. בנתי. מגדלתה |
ואנוכי בניתי את שעריה/שעריו ואנוכי בניתי את מגדלותיה/מגדלותיו.

ואנכ. בנתי. בת. מלכ. ואנכ. עשתי. כלאי. האש[וח למי]נ. בקרב.הקר |
ואנוכי בניתי בית מלך ואנוכי עשיתי את כלאי האשוח למים (סכר או מאגר מים) בקרב העיר.

ובר. אנ. בקרב. הקר. בקרחה. ואמר. לכל. העמ. עשו. לכמ. אש. בר. בביתה |
ובור אין בקרב העיר בקרחו. ואומר לכל העם – עשו לכם איש בור בביתו.

ואנכ. כרתי. המכרתת. לקרחה. באסר[י]. ישראל |
ואנוכי כריתי את המכרתת/המכרות לקרחו ב(אמצעות) אסירי ישראל.

אנכ. בנתי. ערער. ואנכ. עשתי. המסלת. בארננ.אנכ. בנתי. בת. במת. כי. הרס. הא |
אנוכי בניתי (את) ערוער ואנוכי עשיתי את המסילות/המסילה בארנון. אנוכי בניתי בית במות כי הרוס הוא.

אנכ. בנתי. בצר. כי. עינ—– ש. דיבנ. חמשנ. כי. כל. דיבנ. משמעת |
אנוכי בניתי בצור כי עיים (=עיי חורבות) [… ?אי]ש דיבון חמישים/חמושים, כי כל דיבון נשמעת לי.

ואנכ. מלכת[י] —– מאת. בקרנ. אשר. יספתי. על. הארצ |
ואנוכי מלכתי … מאה בערים / על מאות בערים (=מאות ערים) אשר הוספתי על הארץ.

ואנכ. בנת[י. את. מה]דבא. ובת. דבלתנ |
ואנוכי בניתי את מידבא ואת בית דבלתיים.

ובת. בעלמענ. ואשא. שמ. את. […] ——— צאנ. הארצ |
ואת בית בעל מעון, ואשא שם את …. צאן הארץ.

וחורננ. ישב. בה. ב ——— אמר. לי. כמש. רד. הלתחמ. בחורננ |
וחורנים ישבו בה/בו. ב… אמר לי כמוש – רד הילחם בחורנים.

וארד  ———[ויש]בה. כמש. בימי. ועל[…]. משמ. עש  ————– שת. שדק | וא
וארד …. וישיבה כמוש בימיי ועל ….

<תוספת מהשיעור> עדי ביקשה לדעת קצת על האבן: גובהה מטר, רוחבה 60 ס"מ והיא מוצבת במוזיאון הלובר בפריס. האבן נמצאה כמעט שלמה, אבל הבדואים באזור ראו כמה האירופים מתלהבים ממנה, עד שהיו בטוחים שיש בתוכה אוצר. הם שברו את האבן כדי לחפש את האוצר, ולכן מה שמוצג היום בלובר הוא שחזור על סמך תעתיקים שנעשו לפני שבירת האבן. הנה תמונה </תוספת>

מצבת מישע, שיעור מואבית, השפה המואבית

מצבת מישע, הלובר. צילום: Henry Sivonen, cc-by (קליק לפליקר)


בשולי משבר הנדל"ן

יום חמישי, 26 במאי, 2011

הטור השבוע בוואינט עסק בדירות, דירים, מדורות, כדורים וכיוצא באלה דברים עגולים.

קיבלתי בעקבותיו, גם בתגובות וגם במייל, כמה שאלות והערות שמגיע להן פוסט, אז הנה:

חן מלינג, סגן מנהל מוזיאון הרכבת, סיפר לי שברכבת ישראל משתמשים עד עצם היום הזה בפועל לדייר. בלילה בלילה בנום כל הכפר, מדיירת רכבת ישראל את הרכבות שאינן פעילות בקווי דיור. בעיניי זה נפלא.

חן, וגם המורי הזקן מעין הזהו, שהגיב לתגובה 3, הזכירו לי שגם מטוסים גרים בדירים. תת קרקעיים אמנם, אבל דירים. דת"קים בלשון החיל. כל הכבוד לצה"ל!

שני נושאים שחסכתי בהם לקוראי וואינט, אבל אם אתם פה אז לכם זה בטח כן מעניין:

דור בבילוגיה הוא כל דבר שמסודר בעיגול במישור אחד. יכול להיות דור עלים:

צמח עם מלא מלא דורי עלים.

צמח עם מלא מלא דורי עלים. צילום: Matthew Veenker cc-by (קליק לפליקר שלו)

עלי הגביע מסודרים בד"כ בדורים, ועלי הכותרת יכולים להיות מסודרים בדור אחד או יותר.

פרח עם שלושה דורי עלים

אירוס כלשהו. עלי הכותרת מסודרים בשלושה דורים. צילום - דניאל ר. בלום cc-by-sa (קליק לעמוד הפליקר שלו)

שימו לב שיש כאן שלושה דורי עלים ולא שניים. שלושת העלים עם הכתם הצהוב ושלושת העלים עם הנקודות החומות הם לא באותו מישור. אלה שני דורים שונים.
ותודה לאמא שלי, הבוטניקאית המהוללה ד"ר אסתר גינדין, על ההסברים ועל הסבלנות, ועל כך שהביאה אותי עד הלום.

רפי מתגובה 7 שאל האם "דאר" בערבית זה לא דת, ואם דאר אל אסלאם זה לא דת האסלאם. אז לא. דאר זה מקום, משכן, בית. הביטוי דאר אל-אסלאם אינו מתייחס לדת האסלאם, אלא לארצות האסלאם – כלומר לארצות שבהם יש למוסלמים חופש דת. יש עוד דארים חוץ מדאר אל-סלאם ודאר אל-חרב: יש דאר אל-כֻּפר, שזה מונח שכבר לא כל כך משתמשים בו. מחמד השתמש בו לתאר את המצב במכה בין הִג'רתו לבין חזרתו.
חשוב לציין שדאר אל-חרב הן ארצות של כופרים שגובלות בדאר אל-אסלאם. יש גם ארצות של כופרים שאינן גובלות בדאר אל-אסלאם, ולא צריך להכריז עליהן מלחמה (כלומר, עד שכל מדינות דאר אל-חרב שבדרך ייכבשו, ואז הן יהפכו בעצמן לדאר אל-חרב). כדי לא לאכול חרב לנצח, הומצאו גם דאר אל-הֻדנה, דאר א-דעוה, דאר אל-אמן ודאר אל-עהד, שכולם מונחים המתארים מדינות של כופרים שאין איתן מלחמה.  אפשר לקרוא על כך בהרחבה בוויקיפדיה, למשל.

אהוד מתגובה 17 הוסיף שדת זה חוק בפרסית ושמכאן בא datum – "נתון" בלטינית וברבים data. אז רק כדי להעמיד דברים על דיוקם – הפרסית והלטינית לא שאלו זו מזו אלא התפתחו מאותה שפה שנקראת היום פרוטו-הודו-אירופית. גם בפרסית עתיקה dāta הוא נתון – כלומר מה שניתן, והייתה התפתחות סמנטית נוספת: מה שניתן על ידי המלך או על ידי האל הוא החוק. עד היום dād יכול להיות גם חוק, בצירופים מסוימים, וגם הפועל "הוא נתן". יש הגוזרים את dāta  בכלל משורש אחר שהתאחד בפרסית עם "לתת", והוא השורש "להניח, לשים". בדומה ל-lay – law.

אסף (תגובה 12) שאל אם יש עוד מילים שנוצרו כמו כדור, שהיה במקור כ+דור, כלומר כמו עיגול. "הכל זהב" ענה לו שגם כלום הוא כמו לום, כלומר כמו קצה הציפורן. בעצם גם כמו מורכב מ-כ' השימוש + מו = גוף, עצם (the very): במו ידיו – בעצם ידיו. בידיו עצמן.
ואם נעבור לרגע לקצה השני של העברית – לסלנג הישראלי הבועט, ימבה (צעירים עדיין משתמשים ב-ימבה?) התחיל מ"ים של", המשיך ב"ים + בַּ-", למשל "יש לי ים בַּעבודה", "יש לו ים בַּכסף", והפך למילה בפני עצמה, עד כדי כך ששמעתי אפילו "ימבה של" (אני חושבת שזה היה "ימבה של דוגמאות").

מספר 15 שאל אם יש קשר לבנדורה, והתשובה היא שלא: בנדורה זאת שאילה מאיטלקית pomodoro, "תפוח זהב", אבל ייתכן מאוד שבעצם "תפוח האהבה" (צרפתית pomme d'amour). גם עגבנייה היא פרי העגבים. אליעזר בן יהודה מאוד לא אהב את המילה והציע בַּדּוֹרָה, עברות של "בנדורה" הערבי, שבא כנראה מ"תפוח האהבה", שתורגם לעברית כפרי העגבים, שאליעזר בן יהודה לא אהב, והרי לנו מעגל אינסופי נוסף.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני אהבה). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

גזר טוב לעיניים

יום רביעי, 11 במאי, 2011

הלל גרשוני פרסם בתחילת השבוע שעבר פוסט בשם אביב? אין עונה כזו, שם הוא מעלה טענה שגם אני תמיד טוענת: בארץ שלנו יש רק חורף וקיץ. סתיו ואביב זה מספרי הלימוד באירופה. בהתחלה חשבתי לגנוב לו (ברשות ובקרדיט!) את כל הפוסט ולפרסם פה, אבל החלטתי לצטט חלקים נבחרים ולהמשיך אותו קלות.

קודם כול שתי השלמות אטימולוגיות: הלל מראה שבתנ"ך "סתיו" זו עונת הגשמים, ומשווה לארמית "סתוא" — חורף. ואני משווה גם לערבית شتاء שִׁתַאא' "חורף". באשר לאביב, מאותו שורש מגיע הביטוי "בעודו באִבּוֹ" — כלומר לפני שהבשיל.

ועכשיו בואו ניכנס לאווירה עתיקה:

הלל מצטט חלק מנאום הקב"ה לנח אחרי המבול:

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ
זֶרַע וְקָצִיר
וְקֹר וָחֹם
וְקַיִץ וָחֹרֶף
וְיוֹם וָלַיְלָה
לֹא יִשְׁבֹּתוּ

(בראשית ח,כב — אחרי המבול)

אלט-טאב: מכירים את הביטוי "כתב נח בשבע שגיאות"? אז ביידיש זה אפשרי: נאָיעך ןאָויעכ (זה אמנם רק חמש ששאותיות, אבל חלק מהאותיות מופיעות ביותר משגיאה אחת) שיפט-אלט-טאב.

בהתבסס על כך, קבעו חז"ל שש עונות לשנה:

ר' שמעון בן לעזר אומר משם ר' מאיר, וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו:
חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו – זרע.
חצי כסליו טבת וחצי שבט – חורף.
חצי שבט אדר וחצי ניסן – קור.
חצי ניסן אייר וחצי סיון – קציר.
חצי סיון תמוז וחצי אב – קיץ.
חצי אב אלול וחצי תשרי – חום.
(תוספתא תעניות א,ז ומקבילות)

הציטוטים האלה שהביא הלל, של אלוהים ושל חז"ל, ישר הזכירו לי את לוח גזר. לוח גזר הוא לוח גיר שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות בתל גזר בתחילת המאה ה-20. תל גזר הוא התל שנשקף מהמורדות המערביים של כרמי יוסף, ועל שמו קרויה מועצה אזורית גזר. ההשערה המקובלת היא שהלוח הוא תרגול כתיבה, כי התוכן שלו הוא משהו שלא היה צריך להזכיר לאף אחד: מחזור השנה החקלאית.

לוח גזר. תעתיק - יורם גנת.

לוח גזר. תעתיק - יורם גנת, מתוך דף הכתבים העתיקים של אתר קולמוס (קליק - קישור)

וזוהי לשונו:

ירחואספ|ירחוז
רע|ירחולקש
ירחעצדפשת
ירחקצרשערמ
ירחקצרוכל
ירחוזמר
ירחקצ
אבי(ה)

ועכשיו בחלוקה נורמלית למשפטים בתוספת אימות קריאה/ניקוד (ותרגום):

ירחַו אסיף                    (חודשיים אסיף)
ירחַו זרע                       (חודשיים זריעה)
ירחַו לֶקֶש                     (חודשיים לקש — זריעה מאוחרת או אסיף של פירות שמבשילים מאוחר)
ירח עֶצֶד פִּשְׁתָּה (חודש עצד פשתה. אף אחד לא באמת יודע מה זה: אולי עקירת הפשתה, אולי קציר/קטיף הפשתה ועיבודה, אולי קציר עשבי השדה)
ירח קציר שְׂעוֹרִים           (חודש קציר שעורים)
ירח קצר וכל/וכַלֵּה (חודש סוף הקציר, אולי קציר החיטה)
ירחַו זמר                       (חודשיים בציר)
ירח קֵץ                         (חודש קיץ)

אביה

כמה הערות קצרות לפני שנגיע לעיקר:
* לקש זה בטוח משהו מאוחר, אבל לא ברור אם זריעה או אסיף. מאותו שורש יש לנו מלקוש — הגשם האחרון בשנה (אמור להיות גשם עוד השבוע, אבל לא בטוח שזה מלקוש. בשנה שעברה היה גם ביוני).
* עצד פשתה — מעצדה היא כלי של נגרים, וגם השוואה לשורש הערבי עצ'ד (عضد) מעלה שזה קשור לחיתוך או גזירה. אבל לא ברור אם זו עקירת הפשתה או קטיף כדי לעבד אותה.
* זמר – מאותו שורש של זמורה ומזמרה.

לוח גזר נכתב בדיאלקט הישראלי. העברית שאנחנו מכירים מהתנ"ך היא עברית יהודאית, כלומר של ממלכת יהודה. הדיאלקט הישראלי – כלומר זה של ממלכת ישראל – שונה במעט מהדיאלקט היהודי. שניהם שייכים, כמובן למשפחה הכנענית. הכתיב החסר במאוד מאוד מאפיין את כל הכתובות שנשארו מאותו זמן, וגם בתנ"ך אם תשימו לב – בספרים המוקדמים הכתיב חסר והוא מתמלא ככל שעובר הזמן.
בלוח גזר יש שתי תופעות שגורמות לו להיחשד כדיאלקט שונה בכלל, וכישראלי בפרט.
אחד הוא צורת הזוגי ב-X ַו (כנראה aw): ירחַו = חודשיים.
השני הוא הכתיב קץ עבור קיץ. ה-י' במילה קַיִץ בעברית שלנו היא עיצורית, והיינו מצפים למצוא אותה. אם היא לא שם – כנראה מדובר באותה מילה ללא העיצור י' – ואכן קץ הוא צורתה של המילה קיץ בדיאלקט הישראלי: המשקל של קיץ (וגם יין, זית, בית, עין וכו') הוא פַּיִל בעברית שלנו וגם בעברית היהודאית. אנחנו יודעים זאת כי בטקסטים יהודאיים – חרסי לכיש, למשל – מופיעה המילה יין. בטקסטים ישראלים, לעומת זאת – למשל חרסי שומרון, המילה מופיעה כ-ין. הניקוד המקובל הוא יֵן.

אלוהים, כמובן, מודע למעתק הזה בין הדיאלקטים, ומשתמש במשחק המילים קיץ-קץ כדי לבשר לנביא עמוס על חורבן ישראל (עמוס ח:א-ב):

כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ.
וַיֹּאמֶר מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס
וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ.

איזו צורה היא המקורית?
שאלה טובה. אף אחת מהן, כנראה.

למשקל פַּיִל העברי שייכות בעצם מילים במשקל קַטְל ש-ע' הפועל שלהן היא י'. כך שבמקור היה בַּיְת, זַיְת, קַיְץ, יַיְן, עַיְן – בעצם כמו בערבית ספרותית עד היום. בעברית הפכו מילים רבות במשקל הזה לסגוליים, למשל כַּלְב > כֶּלֶב. כאשר ע' הפועל הייתה י' או ו', נוצר דיפתונג: במקרה של ו' הוא התכווץ (יַוְםyawm > יוֹם), ובמקרה של י' – בדיאלקט היהואי המשקל הפך לפַּיִל, ובדיאלקט הישראלי התכווץ הדיפתונג והפך ל-פֵּל, כמו בערבית מדוברת: בֵּית, זֵית, עֵין, גֵ'יש (צבא) וגם יוֹם.
אבל רגע, זה לא הסוף. כי גם בדיאלקט היהודאי שרדו הצורות מכֻווצות הדיפתונג. הצורה פַּיִל מופיעה בעצם רק בצורת היחיד הנפרד. בסמיכות – עֵין הסערה, אֵיל נפט, בֵּית משפט, זֵית שמן, יֵין נסך (אכן, במקור שַׁמְן, נַסְך). ברבים – קֵיצים, זֵיתים, יֵינות, עֵיניים. אמנם בָּתֵים ולא בֵּיתים, אבל גם לא בַּיִתים או בְּיָתים (על משקל כלבים). עם סיומת קניין – בֵּיתנו, יֵינו, וגם עם סיומות גזירה – בישול בֵּיתי, בגד קֵיצי, עֵינית הדלת.

אלט-טאב: הדוגמות הראשונות היו עם סיומות נטייה. כלומר סיומות שנוספות לאותה לֶקְסֶמָה (לקסמה היא ערך במילון. המילה "מילה" היא בעייתית מאוד בהקשר הזה). הן לא משנות את המשמעות אלא נותנות מידע תחבירי או דקדוקי כמו מין, מספר, קניין. סיומות גזירה יוצרות לקסמה חדשה. ערך מילוני חדש. במקרה של ביתי וקיצי – שם תואר. במקרה של עֵינית – הקטנה. הסיומת -וּת יוצרת שמות עצם מופשטים וכן הלאה).

האם גם בעברית שלנו, המבוססת על היהודאית, יש מילים שהיו פַּיְל והפכו לפֵּיל במקום ל-פַּיִל?

התשובה היא: אין.

כלומר, מבחינה היסטורית (ומבחינת המילונים המסורתיים יותר, כולל אבן שושן) הלקסמה בצורת הנפרד היא אַיִן, אבל אנחנו בדרך כלל משתמשים בה בצורת הנסמך: אם אֵין קמח אֵין לחם, או בצורתה הנוטה: אֵיני יכול. צורת הנסמך אֵין הפכה כל כך נפוצה — הרבה יותר מצורת הנפרד — שהיא כבר נתפסת כמילה בפני עצמה, ובמילונים חדשים יותר, כמו ספיר ומילון ההווה, היא כבר מופיעה כערך בפני עצמו.

אז כמה עונות יש? שתי עונות? ארבע עונות? שש? שמונה?
וכמה מכות לקו המצרים על הים?
מבחינתי יש שתי עונות. הכי קל. אבל העונה האהובה עליי ביותר קיימת, למרבה הצער, רק בצפון אמריקה.

זה וידאו טוב יותר של השיר: הוא לא מפסיק באמצע ויש בו תמונות יפות של קיץ אינדיני (וגם תמונות לא קשורות בכלל של יפהפיות אקזוטיות וכלבים):

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות כֶּסֶף טוב (אם אנחנו כבר בענייני סגוליים). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

מכת בכורות

יום ראשון, 24 באפריל, 2011

שואל דורי:

איך זה שהריבוי של בכור הוא בכורים, אבל אומרים מכת בכורות?
ועל אותו משקל, קבר-קברים, אבל בית קברות?
בעקבות החיפוש הממצה שעשיתי (שתי דקות בויקימילון) אני מניח שזה בגלל שככה זה מופיע בתנ'ך. יש הסבר יותר מתוחכם מזה?

עונה תמר (כי איתמר היה בחו"ל):

יש גם קברות צדיקים (לצד קברי צדיקים).
ובנקבה – שנים, אבל שנות אור, שנות הילדות, ביצים אבל ביצות קינדר (טוב, זה רק בעילגית ובלשון ילדים).
הסברה המקובלת היא שבמקור לא היה הבדל בין סיומות הרבים -ים ו-ות. שתיהן שימשו גם לזכר וגם לנקבה. ולראיה – אבות, פילגשים, נשים ודומיהם. אלה צורות שאפילו דובר לא-ילידי לא יתבלבל במין שלהן (לעומת אבנים, דרכים ופעמים, שהמין הדקדוקי שלהן אינו משקף שום דבר אנטומי).
החלוקה של צורת הרבים ב-ות (במקור -āt) לנקבה וב-ים לזכר היא כנראה מאוחרת יותר. אני חושבת שהנקבה קיבלה את ה-āt מכיוון שה-t מאפיינת אותה גם בצורת היחיד.
אלט-טאב: בחלק מצורות הנקבה אפשר לראות את ה-ת בכל הנטייה (תינוקת, יושבת, סטודנטית, שפעת), ובחלק רק בנסמך [ילדה – ילדת פלא (ענתי, כמובן), עוגה – עוגת שמנת וכו'].שיפט אלט טאב
הצורה ב-ות נפוצה במיוחד במילים בזכר שיש להן תנועת o או ā בהברה האחרונה: שולחָנות, בכורות, קבָרות, פמוטות (!), פעוטות, תינוקות וכו'. הכלל הזה (שנקרא הרמוניה ווקאלית) הפסיק לעבוד בשלב מסוים, ולכן מילים חדשות יותר, כמו דרכונים ושעונים, הם ב-ים. בעברית החדשה גם פמוטים "יישרו קו" עם צורות הזכר והצורה נפוצה הרבה יותר מאשר "פמוטות" (כך אומר לי גוגל). למגינת לבי בפעוטון שבו התחנכו ילדיי קראו לכיתה של ענתי "פעוטים". אחר כך מתפלאים שהילדים הולכים לגן ולבית הספר עם עברית משובחת וחוזרים עילגים.
בקיצור, בכורות וקברות אלה כנראה צורות עתיקות יותר, ואחר כך צורות הרבים של אותן מילים "יישרו קו" עם צורות הרבים של הזכר ב-ים.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני עברית משובחת). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

שער המרה כפול

יום שלישי, 19 באפריל, 2011

תקציר מנהלים:
קטעים עם גוגל טרנסלייט.
לתרגם משפה שאינה אנגלית לשפה אחרת שאינה אנגלית זה כמו לשלם זלוטי בישראכרט. משלמים גם את שער ההמרה הגבוה זלוטי>דולר וגם את השער הגבוה דולר>שקל.
הקורא המצוי מעדיף חוסר היגיון סמנטי (במשמעות) על פני חוסר היגיון תחבירי או תחביר מתוחכם מדיי.

כלכליסט ציטט השבוע את עופר שושן, מנכ"ל OHT שאמר (לכאורה) שגוגל טרנסלייט לא מושלם.

צחקתי שעה.

מכירים את התרגום שמסתובב עכשיו ברשת, של Veni, vidi, vici "באתי ראיתי אני כבשה"?
אז קודם כול ירים את ידו מי שבקריאה ראשונה לא קרא "אֲנִי כִּבְשָׂה".

אורן צור מסביר בבלוגו "מדע בזיוני" שזה בעצם "אני כָּבְשָׁה", ולמה. הוא מראה שם גם שאם מנסים כל מילה בנפרד, מקבלים: אני בא / ראיתי / הרחוב של. ובמשפט שלם בלי פסיקים, מקבלים עוד תוצאה משתי קודמותיה: "באתי, ראיתי את הרחוב של". בשלב זה "אני כבשה" מתחיל להיראות הגיוני. ובהערות כתוב שמוזר שתרגמו את "אני בא" בהווה במקום בעבר.

Google Translate הוא תמיד מזעזע, גם אם אחת השפות היא אנגלית. וכשלא – יש שער המרה כפול. נכון כשנוסעים לחו"ל ומשלמים בכרטיס אשראי או מושכים מזומנים במטבע שאינו אירו או דולר, אז צריך לשלם גם את שער ההמרה לאירו/דולר וגם את שער ההמרה דולר/אירו לשקל? אז אותו דבר בתרגום: קודם כול יש שגיאות התרגום משפת המקור לאנגלית, ואחר כך השגיאות מאנגלית לשפת היעד.

הדוגמה האהובה עליי (מתוך שיר האהבה "סולטן הלבבות" سلطان قلبها) היא פרסית یه دل می گه نرم نرم. בתרגום אנושי צמוד, זה יוצא "לב אחד אומר "לא אלך, לא אלך", ובתרגום חופשי "חלק ממני רוצה להישאר". בפוסט שבקישורים הסברתי למה התרגום לאנגלית יוצא "I shit a software application". כשמתרגמים מפרסית לעברית, שוב משלמים הפרשי שערים, ויוצא "אני חרא יישום תוכנה".

ההערה של אורן על "אני בא" = הווה, וגם הקריאה הראשונית של כולנו (הבה נודה) "אֲנִי כִּבְשָׂה" זה כבר שער המרה שלישי: המוח שלנו. אילו היה מתורגם "אני באת", או "אני כבשת", היינו מבינים יותר טוב שמדובר בפועל בעבר בגוף לא נכון. אבל בלי ניקוד יש הומוגרפיה בין כִּבְשָׂה ו-כָּבְשָׁה, ו-בָּא (הווה יחיד) ו-בָּא (עבר נסתר) הם הומונימים גם עם ניקוד, ומסתבר שהמוח שלנו, הפילטר השלישי, מעדיף היגיון תחבירי על פני היגיון סמנטי. "אני כבשה" ו"אני בא" יכולים להיות משפטים הגיוניים לחלוטין בעברית בהקשרים אחרים. גם במשפטי חולצה עובד אותו פילטר – אמנם התחביר של המשפטים האלה תקין בדרך כלל, אבל הוא לא התחביר הפשוט יותר (אילו היו כותבים "מטיילת חולצה" במקום "חולצה מטיילת", כל המשפט היה יותר מובן, אבל הרבה פחות כיפי).

החלטתי לבדוק את התיאוריה הזאת: האם זה באמת מקרה של שער המרה כפול, או שגוגל טרנסלייט ממש לא יודע מהחיים שלו? תרגמתי כל מיני צירופים של I came ופעלים נוספים, והנה התוצאה:

גוגל טרנסלייט המלך

ועוד:

we came to class תורגם "באנו בכיתה".

she came to class – היא באה לכיתה.

he came to class – הוא בא לכיתה.

came to class – הגיע לכיתה.

ב-"I came" אני מניחה שמדובר בעבר נסתר, כי ההצעות להחלפה הם "באה, הגיע, באו, הגיעו". מצד שני, גם האופציות להחלפת "רואה" הן בעבר, ושם הצורה בעברית היא חד משמעית. אני מניחה שיש גם עניין סטטיסטי, אבל לגמרי לא ברור לי העניין עם I came to class "אני באה" (שזה גם עבר, כי האפשרויות האחרות הם "בא, הגיע, באו הגיעו"). אולי מישהו שמבין באלגוריתם של גוגל טרנסלייט יכול לעזור כאן. או שזה באמת בגלל שגוגל טרנסלייט לומד מכל מלמדיו, ולרוב מלמדיו יש כוונות זדון.

ולעניין שער ההמרה הכפול – זאת הייתה התוצאה כשניסיתי לתרגם משפה אחת שהפועל בה מבחין גופמספר לשפה אחרת שהפועל בה מבחין גופמספר. הנטייה היא עבר, הווה (ספרותית) הווה (מדוברת). סדר הגופים כמו בהטייה המקובלת בעברית.

Double exchage rate. The wonders of Google Translate

Double exchage rate. The wonders of Google Translate (click to enlarge).y

ולפני סיום – האתר המענג והממכר ביותר שמבוסס על גוגל טרנסלייט – ליפנית. קוראים לו Translation party. תודה לאורי שהכיר לי את האתר הזה, וגם תכנת בזמנו משהו דומה עם שפות אחרות (הקישור נוסף בעקבות ההערה של אורי לפוסט), אבל יידיש-אלבנית יוצא הרבה פחות מצחיק, למרות שערי ההמרה הכפולים.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני כיף). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שלישי, 12 באפריל, 2011 בשעה 20:06 תחת הקט