בלשנות חופרת



ניתוח שינוי מין

יום שלישי, 3 במאי, 2016

במסגרת פרויקט סיום הטיוטות הממתינות, הנה פוסט שהתחלתי לכתוב ב-2011.

בשבוע שעבר (כלומר לפני 5 שנים) נתתי הרצאת אורח בקורס של ד"ר יהודית הנשקה באוניברסיטת חיפה. הקורס עוסק במרכיב העברי בלשונות היהודים, ההרצאה שלי הייתה – מן הסתם – על המרכיב העברי בפרסית יהודית קדומה (וקצת על ההבדל בין המרכיב העברי למרכיב הישראלי), ותוך כדי כך לימדתי גם קצת קצת על פרסית. הסטודנטים הערביים נהנו במיוחד, כי יותר מחצי מאוצר המילים – וכמעט כל אוצר המילים הדקדוקי – הוא ערבי.

כשסיפרתי שבפרסית עתיקה היו שלושה מינים שנעלמו לגמרי בפרסית אמצעית (בה אין מינים כלל – כולל אותה מילה ל"הוא" ו"היא"), שאלה אחת התלמידות אילו צורות הפכו לצורה הבלתי מסומנת. האם זו צורת הזכר, כמו בעברית? התשובה שלי הייתה קצת בשלוף, ולכן כו-לם זוכים לפוסט שמנתח את שינויי קטגוריית המין הדקדוקי בפרסית. יההה!!!

בפרסית עתיקה היו, כאמור, שלושה מינים — זכר, נקבה וסתמי. בין פרסית עתיקה לפרסית אמצעית, קרה מה שקרה בצרפתית של היום: הפסיקו לבטא את ההברות האחרונות. כנראה, בעצם, את כל מה שאחרי הטעם. ירון כתב לי פה פעם תיאוריית קונספירציה על זה שהוסיפו לצרפתית אותיות כדי להגביר את האנאלפביתיות ולשמור על שלטון הכנסייה. זאת תיאוריית קונספירציה יפה מאוד, אבל בעצם מה שקרה הוא שבדרך מלטינית לצרפתית פשוט הפסיקו לבטא את ההברות שאחרי הטעם, ואם ההברה האחרונה הייתה מוטעמת, אז לפחות הפסיקו לבטא את העיצורים הסופיים. כך קרה שמ-parlent (הם מדברים), שבתקופת התהוות הכתיב בוטא, כנראה, פַּרְלֶנְט, נשאר בהגייה רק פַּרְל. כי כל השאר לא היה מוטעם. ב-פַּרלֶז (אתם מדברים) ההברה האחרונה הייתה מוטעמת, כך שרק העיצור האחרון הושמט. אז אותו דבר בפרסית.

בפרסית עתיקה היו גם יחסות, כלומר סיומות של שם העצם/שם התואר/הכינוי לפי תפקידו במשפט. דוגמה לשאריות של יחסות באנגלית תקנית: I  יכול להיות רק נושא המשפט. אם הוא מושא או בא אחרי מילת יחס כלשהי, הוא מקבל צורה אחרת: me, וביחסת הקניין – my. בשמות עצם רגילים, Thamar יכול להיות כל דבר חוץ מקניין. ביחסת הקניין זה יהיה Thamar's.

כמו בכל שפה הודו-אירופית שמכבדת את עצמה, הסיומת של שם העצם מביעה מין מספר ויחסה בעת ובעונה אחת. כמו שבעברית אי אפשר להפריד בין המין והמספר של הסיומת -וֹת (נקבה, רבות), כך גם בפרסית עתיקה אי אפשר להפריד בין המין, המספר והיחסה של dārayavahuš (זכר, יחיד, יחסת הנושא). למי שלא זיהה, זהו שמו של המלך דריוש, מילולית "מחזיק הטוב". הוא תמיד יהיה זכר ויחיד, אבל אם נרצה לומר, למשל, "של דריוש", נאמר dārayavahauš, ואם נרצה לומר "את דריוש" נאמר dārayavahum.

מה שקרה ברוב המילים, זה שהסיומות פשוט נשרו להן, וכך אבד ההבדל בין זכר לנקבה, וגם היחסות.

ברוב השמות הפרטיים הצורה ששרדה היא יחסת הנושא, למשל dārayavahuš, kūruš. אני כמובן מפשטת קלות, כי לקורא הממוצע ההסבר המפורט ייראה כמו סוֹגְדית: בשלב ביניים, לפני איבוד היחסות, היה יישור פרדיגמה וצורת הנושא קיבלה תנועה תמטית ונטתה כמו שם ב-a. להסביר כל כך הרבה מונחים זה לאבד קוראים. אז פשוט נאמר שצורת הנושא היא ששרדה. סבבה?

במילים שבהן עדיין היה הבדל בין היחסות השונות, כמו כינויי גוף, צורת הגֶנִיטִיב (יחסת הקניין) היא שהשתלטה על כל המערכת. בגוף ראשון יחיד עדיין נשאר ההבדל בין "אני" ביחסת הנושא – an, לבין כל היחסות האחרות: אותי, לי, שלי, על ידיי וכו' – man, המבוססת על צורת הגניטיב הקדומה. לכל כינויי הגוף יש בנוסף לצורות המפורשות והמוטעמות, גם צורות מקוצרות שלעולם אינן עומדות בפני עצמן אלא "נשענות" על המילה שלפניהן, והן יכולות לשמש בכל תפקיד במשפט חוץ מאשר נושא.

למשל, בפרסית אמצעית "בתי" יכול להיות:

u-m duxt מילולית: ו+שלי הבת.

man duxt מילולית: שלי הבת.

duxt ī man מילולית: הבת שהיא שלי.

פרסית חדשה שמרה על הצורות המפורשות לצד הצורות האנקליטיות (כך אומרים במילה אחת "מילית שאין לה טעם ונשענת על המילה שלפניה"), וגם בה – הצורות האנקליטיות יכולות להיות בכל תפקיד חוץ מאשר נושא. וכך "בתי" יכול להיות:

doxtar-am (מקביל ל-duxt+m),

או doxtar e man (מקביל ל- duxt ī man).

אבל כאמור ברוב המילים, החלקים שנשרו אחרי הטעם הם אלה שהבחינו בין המינים, ולכן פרסית של היום לא מבחינה בין זכר ונקבה, אפילו בכינויי הגוף: "הוא" ו"היא" זו בדיוק אותה מילה.

למה אני מתעקשת לומר "לא מבחינה זכר ונקבה" ולא "לא מבחינה מין"? כי יש הבחנת מין שהתפתחה מאוחר יחסית, בפרסית חדשה. בין "בעל נשמה" ו"חסר נשמה". ההבחנה הזאת אינה חובה ברוב המקרים, והמקום היחיד שבו החוק חל ב-100% הוא בכינוי לגוף שלישי יחיד בשפה הספרותית: او/وی אוּ / וֵי = "הוא" = "היא" (יצא לי להיתקל בתלמידים רבים בלתי תלויים שהחליטו שאחד מהם הוא זכר והשני נקבה, כי קשה להם עם זה שאין הבדל), ואילו آن אָן = "זה". במדוברת אפשר להשתמש בצורת או לחי, אבל בד"כ משתמשים ב-אוּן (שהוא הצורה המדוברת של אָן) גם לבעל נשמה וגם לחסר נשמה. בדומה לכך, אִישָׁאן (מדוברת לפעמים אישוּן) יכול להתייחס רק לבני אדם ("הם" או "הוא/היא" בכבוד), ואילו אָנְהָא (מדוברת אוּנָא) יכול להתייחס גם לבעלי נשמה וגם לחסרי נשמה. אגב, רוב החיות הן חסרות נשמה לצורך הדקדוק. כלומר בכינויי הגוף בעל הנשמה הוא הצורה המסומנת, וכשמשתמשים ב-אוּן/אָנְהָא/אוּנָא זה יכול להיות גם בעל נשמה וגם חסר נשמה, כלומר הצורה הבלתי מסומנת.

הבדל נוסף בין בעל נשמה וחסר נשמה הוא סיומת הריבוי – -ָאן לבעל נשמה, -הָא בלתי מסומן (כלומר בד"כ חסר נשמה, אבל יכול להיות גם בעל נשמה). סיומת הריבוי יכולה להבחין גם בין שני שימושים שונים של אותה מילה: למשל ראשים: סַרָאן יהיו ראשי מדינות, ראשי אוניברסיטות וכו'. סַרְהָא הוא הריבוי של האיבר "ראש" (למשל אלה שיש להם ראשים תלויים על הקיר).

מקום שבו דווקא חסר הנשמה הוא הצורה המסומנת, היא בתחביר: כאשר נושא המשפט הוא ברבים, אם הנושא אנושי – הפועל חייב להיות ברבים, ואם הוא דומם, הפועל יכול (אבל לא חייב) להיות גם ביחיד. כלומר אם אנחנו רואים פועל ברבים על נושא ברבים אנחנו עדיין לא יודעים אם זה חי או לא, אבל אם הנושא ברבים והפועל ביחיד – ברור שמדובר בחסר נשמה.

הפוסט הזה עונה גם על שאלות ששואלים אותי בדיונים פמיניסטיים על מגדור בשפה. כידוע, בעברית הצורה הבלתי מסומנת מורפולוגית היא גם הבלתי מסומנת סמנטית, וזו לרוב צורת הזכר (שמשתמשים בה גם למין מעורב ולא ידוע, למשל "דרוש יועץ", "המוצא הישר מתבקש", "כל היודע דבר"). במריבות שיש לי על הנושא עם פמיניסטיות, הן אומרות שהעובדה שהזכר הוא המין הבלתי מסומן, היא פטריארכלית כשלעצמה, כי זה אומר שברירת המחדל לאדם היא זכר. לעומת זאת פרסית היא באמת פמיניסטית, כי זה לא שצורות הזכר השתלטו על כל הנטייה, אלא פשוט אבד ההבדל בין זכר ונקבה. לכל אחד מהם היו סיומות שונות ביחסות שונות, והסיומות שהבחינו בין המינים הן שאבדו. ואם כבר יש הבחנה, היא בין בעל נשמה וחסר נשמה.

לכן בסוף כל דיון על השוביניזם של השפה העברית, אני ממליצה למי שזה מפריע לה לעבור לאיראן, אלא אם כן היא מאנשי זב"חנו, ואז היא תתבאס מהסוגנות.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה בעברית, באנגלית ובפרסית במגוון נושאים, לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות היטב (אם אנחנו כבר בענייני חצרות מלוכה). צרו קשר דרך הטופס פה מימין.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – ההרצאה (חלק ד' ואחרון)

יום ראשון, 19 באפריל, 2015

חלקה הרביעי והאחרון של ההרצאה שנתתי לשותפים לדרך בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ב

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ג

והנה חלק ד' ואחרון (16:04 דקות)

זה לא עד סוף ההרצאה, כי מתישהו פשוט נגמר הזיכרון במצלמה.
(וגם ההרצאה לא מקיפה הכול. כי אי אפשר. בשביל זה יש הספר מגילת אסתר: מאחורי המסכה).

והנה מספר תמונות סטילס מההרצאה לתומכים בירושלים, שהתקיימה בבית משפחת אברמי (בקישור, חפשו "איראן", וגלו למה שירלי התנדבה לארח אותנו).

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. בית משפחת אברמי לפני.

בית משפחת אברמי לפני.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

מגילת אסתר - מאחורי המסכה: הרצאה לתומכים בירושלים. גוהר מסעדה פרסית

בתמונה: שותפים לדרך מאזינים בעניין + ירקות חתוכים + ח'ורשט אלו + אש רשתה (מהמסעדה הפרסית גוהר בכפר סבא).

רוצים גם לשמוע ולטעום? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מימון), ואפשר לשלב עם אוכל – מטעימות ועד סעודה מגוהר – מסעדה פרסית. צרו קשר פה מימין.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים (חלק ג)

יום ראשון, 12 באפריל, 2015

חלקה השלישי של ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

חיתוך הסרטים הוא לפי גחמותיה הפרטיות של המצלמה של עשהאל, ובין 2 ל-3 התחלפו כרטיסי הזיכרון, ולכן יש כמה דקות רווח בין החלק הקודם לחלק הנוכחי.

והנה חלק ג' (38:37 דקות)

והנה
חלק ד' ואחרון – בשבוע הבא.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים (חלק ב)

יום שבת, 4 באפריל, 2015

כמובטח, חלקה השני של ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום!

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את חלק א' – הנה קישור: מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

והנה חלק ב' (33:05 דקות)

והנה תמונה שלי מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2 עם מגילת אסתר: מאחורי המסכה.

"מגילת אסתר - מאחורי המסכה", מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2, פורים תשע"ה.

"מגילת אסתר – מאחורי המסכה", מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2, פורים תשע"ה.

חלק ג' בשבוע הבא.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים

יום שישי, 27 במרץ, 2015

לטובת הכלל, מתחילה היום להעלות את ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה.
ההרצאה התקיימה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א (מההרצאה בירושלים, אבוי, אין לי וידאו!)

כמה מילים למי שמחפש מקום להרצאה או להופעה אינטימית בת"א:
אם הקהל שלכם הוא עד 50-60 איש ואתם לא צריכים מקום נגיש לנכים – מקום לשבט זה ה-מקום. המקום פשוט נעים. זה הדבר הראשון שמרגישים כשנכנסים לחדר. היה לי גם נעים לעבוד מול שחף (מקום) ועדן (כיבוד) בתהליך ההזמנה. החנייה בשפע (לפחות בשעות הערב), המחירים ללא השוואה למקומות אחרים בת"א שביררתי בהם – בקיצור, אני יצאתי מרוצה. מאוד. וגם הקהל. וגם נשאר לי תקציב לכיבוד ולעוד הרצאה בירושלים.
מכיוון שהיו לי אורחים דתיים, תיאמתי עם עדן ירקות ופירות חתוכים מיבול נכרי, אבל בד"כ מזמינים קייטרינג או כיבוד טבעוני מ"הבר-קיימא" למטה (טבעוני זה לא אוטומטית כשר. המסעדה עובדת בשבת ולכן אין לה תעודת כשרות), ומותר לאורחים לקנות אוכל במסעדה ולהעלות לאולם.

זהו. ועכשיו – להרצאה!
תודה לעשהאל על הצילום. חיתוך הסרטים הוא לפי גחמותיה הפרטיות של המצלמה שלו (ובין 2 ל-3 התחלפו כרטיסי הזיכרון אז יש כמה דקות רווח).
חלק א' (37:40 דקות)

והנה עופר צ'יזיק מדגמן בגדים של אנשי דת שיעי שאינו מצאצאי הנביא, ושני ספרים מצוינים.

הטוב הרע והעולם - מסע לאיראן הטרום אסלאמית, מגילת אסתר: מאחורי המסכה, עופר צ'יזיק, איש דת שיעי, פורים, אחשוורוש, המן, אסתר, ושתי

עופר צ'יזיק מדגמן בגדי אח'ונד (איש דת) שיעי שאינו מצאצאי הנביא, וספרים מצוינים על איראן.

חלק ב – בשבוע הבא (אבל מי שממש במתח יכול לחפש אותו בעצמו ביו-טיוב).

כֵּיצַד נִקְרָא בִּמְסִבַּת הַסִּיּוּם

יום רביעי, 25 ביוני, 2014

תקציר מנהלים:
ו' החיבור נהגית בשורוק (U) לפני שווא ולפני אותיות בומפ.
ל' היא לא אות בומפ.
אותיות השימוש כ-ל-ב נהגות בחיריק לפני שווא.
חיריק ≠ שווא (ראו חוקי ו' החיבור).
מילות היחס בעברית אינן מוטעמות.
כשמילת היחס מתייחס ליותר מדבר אחד, חוזרים עליה.
הטעם העיקרי במשפט הוא על הפועל.
לא על נושאי הפעלים.
בניין הִפעיל. בחיריק.

אמש נערכה מסיבת הסיום של כיתות ו' בבית הספר של ענתי. האוויר היה רווי אהבה, תודות והכרת טובה, בתוך הצוות, בין הצוות לבין הילדים לבין הוועד (בית ספרי ושכבתי) לבין ראש העיר, הרבה התרגשות שהילדים שלנו מסיימים ו', וחידושי טכנולוגיה שלא היו בזמננו – כל ההורים יכלו לראות את ההצגה כי רובה הייתה בווידאו על מסכים גדולים (אילו היו מוותרים על התאורה המהבהבת שכמעט גרמה לי התקף אפילפטי, החלק הזה היה יכול להיות מושלם). אפילו הריקודים בין לבין היו הרבה יותר מעניינים ממה שציפיתי, גם כשענתי לא השתתפה בהם.
לפני ההצגה היו נאומים וברכות בפורום שכבתי (כשעה), ואחריה בפורום כיתתי (כחצי שעה). רוב הדוברים הקפידו להגות ו' שרוקה (u) לפני האות ל', ואני ביליתי את רוב השעתיים האלה ברטינות חרישיות מסוג "וְלִכְבוֹד", "וְלִגְבֶרֶת". הילדים, שקיבלו הוראה "תחשבו שהקהל הוא עולה חדש ותדברו לאט", הקפידו להטעים את כל מילות היחס.

אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לכתוב כאן קובץ הוראות קצרצר, כולל הסברים. משרד החינוך, מוסדותיו, מנהלים ומורים – אנא השתמשו בו. כמו בכל התכנים בבלוג שלי, אין צורך לבקש רשות, רק לתת קרדיט וקישור. קרייני גל"צ ושדרניו – החלק על "ל' היא לא אות בומפ" הוא גם בשבילכם.

ו' החיבור:

הניקוד הרגיל של ו' החיבור הוא שווא (e). במקרים של חוסר ודאות, חזרו למקור.

ו' החיבור תנוקד בשורוק (וּ – u) לפני אותיות בומפ, כי אותיות בומפ הן שפתיות (בטאו אותן ושימו לב שהשפתיים משתתפות בהפקת העיצור, לעומת עיצורים אחרים, שבהם משתתפים איברים אחרים בפה – שיניים, לשון, לוע). וּבית הספר, וּמנהלת בית הספר, וּוֶרֶד, וּפתיחת שנת הלימודים.

ו' החיבור תנוקד בשורוק גם לפני שווא בכל אות (למעט י', אבל זה בפסקה הבאה):
וּגְברת, וּלְדבר, וּלְהזמין, וּלְהִזָּהֵר, וּלְהתרגש.
זה אומר שאם זו לא אות בומפ (ולא י') והיא אינה מנוקדת בשווא – ו' החיבור נשארת בשווא!
וְלִגברת, וְלִפתוח, ‏‏וְלִכבוד.
הסיבה שאני נותנת דוגמות ב-ל' היא שזוהי האות שנוטים לשגות בה הכי הרבה. מן הסתם כי בכל הבניינים חוץ מבניין פעל (קל) שמות הפועל מתחילים ב-ל' שוואית והם כל כך נפוצים, עד שֶׁמּוֹרים, מנהלים וקריינים נוטים לנקוט תיקון יתר, או יישור פרדיגמה, וְלִשכוח שלא בכל המקרים יש צורך ב-ו' שרוקה.

כאשר ו' החיבור מופיעה לפני י' שוואית, נוצר חיריק מלא. במילים אחרות, ה-י' הופכת לתנועה של ה-ו': וִירושלים, וִיהודה בן חמו.

אותיות השימוש כ-ל-ב:

מה שמשותף לאותיות השימוש וכלב הוא שהניקוד הבסיסי שלהן הוא שווא, ואין אחריהן דגש (קו מעל האות = אות רפֿה. אין בה דגש): בְּפֿוֹעל, לְבָֿנים וּלְבָֿנוֹת, ככֹֿל הילדים. שימו לב ש-ו' החיבור לפני "לבנות" שרוקה, כי ה-ל' בשווא.
אם המילה שאחריהן מיודעת, הן מקבלות את תנועת ה' היידוע וגם את הדגש שלה: בַּפּוֹעַל, לַבָּנים וְלַבָּנות, כַּכָּתוב. כאן ו' החיבור לפני "לבנות" שוואית, כי ה-ל' מנוקדת בפתח.

לפני שווא, אותיות כלב מנוקדות בחיריק: כִּתְמול-שלשום, בִּבְרכה, לִגְברת, לִכְבוד (ולכן גם לִשְמור). מאחר שחיריק אינו שווא, ו' החיבור במקרים האלה תהיה שוואית ("רגילה"): וְכִתְמול שלשום, וּבִבְרכה, וְלִגְברת, וְלִכְבוד.

אם אנחנו כבר באותיות שימוש, בואו נעשה סדר מהיר גם באותיות מה (ש' לא עושה בעיות, אז נדלג עליה).
מ' השימוש מנוקדת בחיריק ואחריו דגש: מִבּית הספר, מִכּאן, מִפּתיחת שנת הלימודים.
אם היא באה לפני אות גרונית (האח רע), היא מנוקדת בצירה (e): מֵארץ ישראל, מֵהיום, מֵחדש, מֵראש, מֵעירנו.

ה' הידיעה מנוקדת בד"כ בפתח ואחריו דגש. מאחר שקמץ ופתח נשמעים אותו דבר בימינו, לא אלאה אתכם בכל חוקי הגרוניות אלא רק בחוקי ה-e. כשיש ח' קמוצה (כולל קמץ קטן וחטף קמץ: הֶחֳרָפִים = hekhorafim למי שמתעקש לדבר סופר-נכון), וכשיש ה' או ע' קמוצות ובלתי מוטעמות: הָהר, אבל הֶהָרים. הָעיר, אבל הֶעָרים.

הטעמת מילות יחס:

הטעמה בלתי טבעית היא אחד הדברים המחרפנים ביותר בקריאה בטקסים בבית הספר. זה נשמע ככה: אני מתכבד, להזמין לבמה, את המנהלת, הגברת אורית ליבוביץ'. או בשירים האלה שכותבים להם, שהם קוראים בהטעמה של מילה ראשונה מכל זוג, עם פאוזה אחרי הזוג. לאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!

אז קודם כול: כל כללי ההטעמה (וחוסר ההטעמה) תקפים כל עוד אין הדגשה. מובן שאפשר להטעים את מילת היחס או את אות השימוש אם אני רוצה להדגיש שהלכתי לְבֿית הספר (ולא מִבּית הספר), או אם אורית היא המנהלת ב-הא הידיעה, או אם אני באדום (ולא רמי חרובי).

עדיין לא שמעתי אותיות שימוש מוטעמות, אבל למקרה שמישהו חשב לעשות זאת – בבקשה לא. גם אותיות השימוש וגם מילות היחס הנפרדות הן פרוקליטיות, כלומר אין להן הטעמה משלהן ומבחינת הטעמה הן "נשענות קדימה" על המילה שאחריהן: (אני מתכבד להזמין) את המנהלת שתדבר אל התלמידים על העתיד. מילות היחס עצמן לא מוטעמות. סבבה? סבבה.
(שמעתי צעירים מדברים. כך מסיימים היום טיעונים והוראות).

אגב, הדרך הטובה ביותר לזכור את זה הוא לחשוב איך ואיפה הייתם מטעימים בשיחה טבעית, אילו לא הייתם קוראים מהדף.

טעם המשפט:

טעם המשפט הוא ההברה המוטעמת ביותר במשפט. לכל מילה (או צמד מילים) יש הטעמה, אבל תמיד יש מילה אחרת מוטעמת יותר מהשאר. בדרך כלל זה הפועל (או הנשוא השמני). בעבר ובעתיד זו פחות בעיה בעברית, כי לרוב מוותרים על כינוי הגוף. בהווה בטקסים זה נשמע כך: בערב זה, אנו חוגגים, את סיומן, של שש שנים. זוגות זוגות, ברובם אחד מילה אחת מוטעמת, לא תמיד זו שטבעי להטעים. עכשיו נסו לקרוא את זה רגיל, כאילו זה חלק משיחה נורמלית במשלב קצת גבוה.
הטעם העיקרי במשפט הוא על הפועל: חוגגים. והמשפט כולו (טעם משני במודגש, טעם המשפט במודגש אדום. יש הבדלים גם בין הטעמים המשניים. אולי בפוסט אחר):
בערב זה אנו חוגגים את סיומן של שש שנים.
אני מתכבדת להזמין לבמה את מנהלת בית הספר.
ואם זה אמור להיות שיר ומתחרז, אז זה בכל מקרה מאולץ, אבל עדיין אפשר לקרוא טבעי יותר:
בערב זה אנו חוגגים / את סיומן של שש שנים.

שורה תחתונה: לא להטעים את כינוי הגוף, אלא אם כן זה לצורכי הדגשה. סבבה? סבבה.

בניין הפעיל:

זה אמנם לא היה בטקס אתמול (או שהיה אבל לא שמתי לב מרוב ענייני הטעמה ו-וּלִכבוד), אבל באחד מטקסי יום הזיכרון לא יכולתי לרוות נחת מבתי השרה במקהלה, כי הם שרו (וכן בפלייבק שהקליטו) – שדה זהב דעך באופל ואֶדליק נרות חצב.
גם כשאני מלמדת תלמידים בוגרים יותר את חוקי הכתיב חסר הניקוד, הם לא מבינים למה זה מיוחד שב-*הֶזמין אין י' בהברה הראשונה. תמיד מפתיע אותם לשמוע שזה אמור להיות הִזמין.
על ה-ה' כבר ויתרנו מזמן. כל עוד הם לא מבטאים אותה כ-א' (עיצור סדקי) אלא סתם כשינוי תנועה ללא עיצור, אני עוד יכולה להתגבר. עם שינויים בשפה אין מה לעשות, אבל לפחות בטקסים ובשירה אנחנו מנסים להיות נורמטיביים, אז בבקשה: תנועת הבניין היא i: הִפעיל, הִדליק, הִזמין.
מתי לא? כשיש אות גרונית (לא כולל ר'): הֶאֱזין, הֶחוויר, הֶחשיב, הֶעֱביר.

וטיפ לסיום: 

גם בהרצאות, גם בנאומים, גם בהנחיית טקסים: דמיינו שזאת שיחה רגילה, טבעית.

הטעימו במקומות הטבעיים לכם בדיבור, ולא במקומות שנראים לכם חגיגיים או רשמיים.

כמו כן, אם אתם לא בטוחים לגבי ניקוד אותיות השימוש – חזרו לכלל הבסיסי ואל תנסו לדבר גבוה.

תיקון יתר הוא השגיאה הגרועה ביותר. מבחינה חינוכית – זה נשמע יותר "נכון", ולכן הילדים יחשבו שכך נכון, ומבחינה בלשנית – טוב, מבחינה בלשנית אנחנו לא אומרים גרוע ולא אומרים שגיאה, אבל זה לא חלק מדיבור טבעי. לכן עדיף לשגות בדיבור טבעי מאשר לשגות בתיקוני יתר. עדיף לומר וְלְגְברת (velegveret) מאשר וּלִגברת. אם נשמע לכם מוזר לומר וּבְכַלְכָּלָה, אמרו וְבְּכַּלְכָּלָה. זה לא נכון, אבל זו לפחות "שגיאה" טבעית.

הנאומים שהכי אהבתי אתמול (ואין לי מושג מה הם אמרו. הקשבתי רק לעברית) היו של המורה ברכה בפורום הכיתתי ושל ראש העיר, מר יהודה בן חמו (טעם עיקרי על "דה", טעם משני על "מר" ו"ח"), כי הם פשוט דיברו טבעי בלי לקרוא מהנייר, בלי להתאמץ לדבר נכון ולכן גם בלי תיקוני יתר.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מסיבות). צרו קשר להזמנת הרצאת העשרה.

עדכונים:
תודה לרפי מוזס על הערותיו.
תודה ליובל פינטר על הקישור לפוסט המועיל והעוד יותר מפורט על אותיות השימוש.

הפרתמים מתגיירים כהלכה

יום ראשון, 24 בפברואר, 2013

בהמשך לפוסט הקודם, שבו פיציתי אתכם על השמטת הזירה הלשונית ממעריב ומ-NRG של השבוע, אני מפרסמת את החלקים שירדו בעריכה, כי החלטתי שהם קצת אקדמיים מדיי וקצת כבדים לקורא הממוצע (אלה מכם שמקבלים את הפוסטים שלי ברסס קיבלו חלקים ממנו אתמול, כי רק אחרי הפרסום שמתי לב שהעתקתי והדבקתי את אחת הטיוטות המוקדמות). 

מגילת אסתר היא הספר האהוב עליי בכל התנ"ך כולו. לא רק בגלל הסיפור – מין ואלימות זה תמיד מעניין – אלא מכיוון שאפשר ללמוד ממנה כל כך הרבה על איראן הקדומה, על השפה הפרסית העתיקה, ובכלל על מה שקורה כשלשונות ותרבויות באות במגע. מכיוון שהזירה כאן היא לשונית, נתמקד הפעם במגע בין לשונות, ובמיוחד באופיה של מגילת אסתר כטקסט – כמו שאומרים בפרסית – שמעלה ניחוח של תרגום.

כאשר שפה שואלת מילים משפה אחרת, מתרחשים תהליכי היתוך, כלומר התאמה של המילים לשפה השואלת. המילים הפרסיות במגילת אסתר עברו קודם כול היתוך פונולוגי, כלומר התאמה לחוקים הפונטיים של השפה העברית. הבה נזכיר לעצמנו – מדובר בשפה העברית של לפני כאלפיים שנה, לא לשפה העברית העכשווית. למשל המילה פְרַתַמַה (fra-ראשון, קדימה, tama-הכי), הפכה ל-פַּרְתָּם (מוזכרת רק בצורת הרבים – פַּרְתְּמִים): דגש בבג"ד-כפ"ת בראש מילה, ותנועה בין שני העיצורים הראשונים כדי שחס וחלילה לא יהיה לנו צרור עיצורים.

גם המילה חְ'שַתְ'רַה-פָּאוַן (xšaθra – ממלכה, pāwan – מגן) עברה גיור כהלכה לפני שנכנסה לעברית: את בעיית צרור העיצורים פתרה א' פרוסתטית (לא פרוסטטה, פרוטזה: תומכת, עוזרת לבטא) בתחילת המילה. מאוחר יותר גם השתנה הניקוד. העיצור ת' (θ, כמו th במילה thin) אינו קיים בעברית, ולכן החלפנו אותו ב-ד' שזה הכי קרוב. מה יצא? נכון, אחשדרפן.

שתי המילים, אגב, מופיעות גם בצורתן הפרסית בהתאמה פונולוגית לעברית – פרתמים, אחשדרפנים, וגם כתרגום שאילה, כלומר תרגום מילולי של הביטוי: הפרתמים הם "היושבים ראשונה במלכות" (אסתר א:יד), והאחשדרפנים הם "שרי המדינות" (א:ג). בעברית החדשה יש תרגומי שאילה רבים מגרמנית, למשל קופת חולים (krankenkasse), גן ילדים (kindergarten) ומדעי הרוח  (geistwissenschaft), ואם המילה האחרונה מזכירה ghost, זה לא במקרה.

בנוסף להיתוך פונולוגי – כלומר התאמה לחוקי ההגה של העברית – רוב המילים עברו גם היתוך מורפולוגי, כלומר הן גם נוטות בעברית. להיתוך מורפולוגי יש כמה רמות: בפרק ג' המן מציע להביא עשרת אלפים כיכר כסף אל גנזי המלך. המילה הפרסית ganza "אוצר המלך", נקלטה היטב בשפה העברית, ומכיוון שיש בה שלושה עיצורים, אפשר להטות אותה כפועל – לגנוז, גנז, ובשם הפעולה גניזה. להיתוך מורפולוגי כזה קוראים היתוך מורפולוגי פנימי, כי כבר אי אפשר להפריד בין החלק העברי – המשקל – והחלק הפרסי – השורש.

לשר האוצר, ה-גַנְזַה-בַּרַה (bara "נושא", מאותו שורש כמו הפועל האנגלי to bear), יש לצערו יותר משלושה עיצורים, ולכן המילה גִּזְבָּר נכנסה לעברית, דרך ספר עזרא, רק כשם עצם. ההיתוך המורפולוגי שלה הוא רק חיצוני. כלומר אפשר להוסיף לו צורנים – תחיליות וסיומות – משני צדדיו (הגזברים, כמו האחשדרפנים והפרתמים), אבל הוא לא הפך לשורש נוטה.

גם להיתוך מורפולוגי חיצוני יש שתי רמות: הצורנים שמוסיפים למילה יכולים להיות רק צורני נטייה, למשל יידוע או ריבוי (כמו הפרברים, שתיכף נדבר עליהם), ובדרגת היתוך גבוהה יותר נמצא גם צורני גזירה, כלומר צורנים שיוצרים מילה חדשה, כמו גזברות, פרדסנות ו-דתי.

אכן כן, גם פרבר, פרדס ודת הן מילים פרסיות. פרדס הוא מקום מוקף (פַּרִי=מסביב, כמו פֶּרִי ביוונית) חומה (דַאיסַה), וגם המילה פרבר מתחילה באותו פַּרִי "מסביב", ואחר כך אותו גזע פועל bara "נושא". אלה הם בעצם היישובים שנושאים את העיר מסביב. אותה קידומת עם אותו שורש ביוונית – פֶּרִיפֶרְיָה. דת – פרסית עתיקה דָּאתַה "נתון", כלומר מה שניתן, וגם מה שניתן על ידי המלך או על ידי האל – כלומר החוק. מעניין שהשפה העברית שאלה את המילה "חוק" כדי לתאר מערכת הכוללת גם חוקים וגם אמונות. במגילת אסתר, המילה "דת" מקבלת רק צורני נטייה: "דתֵי פרס ומדי", וגם "ודתיהם שונות מכל עם". בעברית החדשה יש גם "דתִי" ו"דתיוּת", כלומר המילה מקבלת גם צורני גזירה – אבל עדיין ההיתוך המורפולוגי הוא רק חיצוני. אין פועל מהשורש הזה.

אסתר יולדת את כורש והבסיג'ים מפגינים

אסתר יולדת את כורש והבסיג'ים מפגינים. Xerxes – Ars Luminis cc-by-nc-sa

משפט השבוע שלנו הוא תשובתו של אחשוורוש להמן: כאשר המן מציע לאחשורוש כסף תמורת הרשות לטבוח ביהודים, אחשוורוש נותן לו תשובה שנראית תמוהה: הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ (ג:יא). מציעים לו כסף והוא נותן במקום לקחת? מוזר. מספר הסברים בלתי-לשוניים ניתנו למשפט הזה, ביניהם – שאחשוורוש השתכנע בנחיצות המבצע והחליט שכדאי אפילו לשלם (אולי כדי לוודא שהדבר יתבצע על הצד הטוב ביותר, כי אם לא משלמים, לרוב מקבלים שירות פחות טוב), ושהמן בעצם מציע אחוזים מהביזה, והכסף הנתון לו הוא העודף מהשלל שיילקח מהיהודים. אבל ההסבר הבלשני הוא פשוט הרבה יותר: מדובר כאן במר"ן, כלומר בשגיאת תרגום (המונח מר"ן נקרא על שם תרגום אומלל של שם השחקן "כריסטיאן סלייטר" כ"מניח רעפים נוצרי"). כאשר יש לנו מר"ן, אנחנו מתרגמים בחזרה לשפת המקור, ובודקים מה באמת היה כתוב שם. אמנם המקור הפרסי אינו מול עינינו – יכול להיות שאין מדובר בתרגום אלא בטקסט שכתב אדם שחשב בפרסית עתיקה, אבל אפשר לשחזר בקלות: הכסף – אַרְדַתַם (אותו שורש של אַרְגֶנְטוּם הלטיני), לך – תַוַה (tava), נתון – דָאתַם, בדיוק כמו המילה דת. אבל בפרסית עתיקה, ardatam tava dātam זה לא "הכסף נתון לך", אלא בעצם "הכסף נתון על ידיך". כלומר "אתה נתת את הכסף". אחשוורוש פשוט אומר להמן – אתה נתת את הכסף – אתה יכול לעשות ביהודים כטוב בעיניך. השימוש ב"לעשות" בתור ציווי, מוכר גם הוא משלבים מוקדמים של השפה הפרסית. אגב, גם כאשר המן מתפאר שאסתר הזמינה אותו שנית, הוא משתמש באותו מבנה: "וגם למחר אני קרוא לה" (ה:יב), כלומר "אני קרוא (מוזמן) על ידיה".

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני גנזי המלך). צרו קשר פה מימין.

דיון بحث

יום רביעי, 31 באוקטובר, 2012

فارسی

הפוסט הדו-לשוני הנוכחי הוא הכנה לאחד השיעורים הבאים שלי. היום נפגשתי עם עוזר ההוראה שלי ודנו בדרגות יידוע בפרסית והאם יש משהו דומה בעברית, ואנחנו חושבים שעלינו על משהו. אנחנו מנסים לראות מה החוקיות והאם אפשר להקביל אותה לפרסית.

אז ככה:

בעברית יש משפטים שמניים שאם משתמשים בהם באוגד זה נראה כאילו זה לקוח מספר לימוד (העץ הזה הוא גבוה), יש כאלה שבלי אוגד זה נראה כאילו לקוח מספר לימוד (איתמר תלמיד), ויש כאלה שאפשר גם וגם, אבל אנחנו נאמר אותם בסיטואציות שונות (ענתי היא ילדה יפה, ענתי ילדה יפה).

יש לי רעיונות, אבל אני רוצה לשמוע קודם את שלכם.

דונו.

فارسی

این بحث دو زبانه را هم برای یکی از درس های آینده ام انجام میدهم، هم برای نوشتن یک پست بعدی، که مقایسۀ معرفگی گزارۀ فارسی با مال عبری کند.

بحث در بارۀ معرفگی گزاره در جملههای اسمی است، یعنی جملههائی که فعل ربطی دارد و گزارهاش اسم است. (فعل ربطی یعنی است، هستم و…، گزاره مثلاً لغت «کشور کوچکی» در جمله «اسرائیل کشور کوچکی است». یعنی آنکه در بارۀ سوژه گفته میشود.

به فارسی، گزاره میشود معرفه باشد، مثلاً «من دخترِ شما هستم» – «دخترِ شما» معرفه است.
در واقع، «او معلم است» معمولاً he's a teacher ترجمه می
شود، اما از لحاظ دستوری میتواند هم he's the teacher باشد (البته، در زبان امروزی معرفگی بیشتر با ضمیر «آن» یا به زبان معمولی یا پسوند -ـه مشخص میشود).

گزارۀ معرفه مورد بحث نشود.

گزارۀ غیر معرفه دو (سه؟ چهار؟) نوع است:
1. خرما میوه است. (گزاره – میوه – اسمِ جنس است)، پورش ماشین گران است (گزاره – ماشین گران – اسمِ جنس است)
2. خرما یک میوه است. (گزاره – میوه – نکره است)، پورش یک ماشین گران است (گزاره – ماشین گران – نکره است)
3. خرما میوهای است. (گزاره – میوه – نکره است)، پورش ماشین گرانی است (گزاره – ماشین گران – نکره است)
4. خرما یک میوه
ای است. (گزاره – میوه – نکره است)، پورش یک ماشین گرانی است (گزاره – ماشین گران – نکره است)

پرسشهای پیشبحثی: آیا نمونههای 3 و 4 جملهوارۀ پیرو میخواهد (میوه ای است که) یا میتواند جملۀ مستقل باشد؟
اگر باید جمله
وارۀ پیرو داشته باشد، با موضوع یای اشاره قاطی میشود و الان بحث نشود.

آیا تمام این جمله ها طبیعی است؟ منظورم نه دستوری یا ممکن، بلکه طبیعی. در بعضی از موارد، جمله دستوری است، اما مورد استفاده نیست، و بوی کتاب تدریس مقدماتی میدهد.

ادامه:

پرسشهای اصلی:
فرق میان این دو (سه؟ چهار؟) ساختار چیست؟ هر یکی در چه کنتکست استفاده شود؟

دستون درد نکنه!

* دوستانی که مایلند در این بحث شرکت کنند اما ترجیح میدهند که علنی نباشد، میتوانند به من یا از طریق فیسبوک یا با ایمیل یا از طریق این فرم نظر خود را بنویسند.

גלגל סובב בעולם.

יום שישי, 24 באוגוסט, 2012

נתחיל בתיאור סינכרוני של תופעה אחת בעברית מדוברת, נעבור לתיאור דיאכרוני, ונסיים בנימה אישית ובסיפור שכבר סיפרתי.

סיומות הקניין בעברית מדוברת – תיאור סינכרוני

מורפולוגיה:

סיומות הקניין בעברית בת זמננו הן, בעיקרון:

גוף                  יחיד (ז//נ)                רבים
ראשון             -שְׁלִי                               -שְׁלָנוּ
שני                 -שְׁךָ//-שְׁלָךְ/-שַׁךְ            -שְכֶם
שלישי             -שְׁלוֹ/-שְׁלָה                     -שְׁלָאֵם/-שְׁלָם

סיומת השייכות אינה מיידעת תמיד. יש מילים שבהן מוצרכת תווית היידוע אַ- (עברית ספרותית: ה-) לפני הבסיס כדי ליידע את הצירוף, למשל אַבַּיִצְ'לִי (בית), ויש מילים שבהן היא מנועה (דוֹצְ'לִי, חַבְרָשְׁלִי – יכולים להיות מיודעים או לא מיודעים).

ההבחנה בין שתי הקבוצות היא סמנטית – בשמות בני משפחה וחברים אין תווית יידוע עם סיומת קניין, גם אם הדבר יוצר חוסר בהירות באשר ליידוע.

פונולוגיה:

סיומות הקניין אינן מוטעמות, והן גוררות שינויים פונטיים בסוף שם העצם שאליו הן נוספות, ולפעמים אף מתרכבות איתו. לתופעה של שינויים בעקבות מפגש הגאים, קוראים סַנְדְהִי. זה מונח שהוטבע לפני כ-2500 שנה על ידי בלשן-העל ההודי פאניני. תופעות הסנדהי הן:

– מילה המסתיימת בעיצור בלתי קולי (פוצץ או חוכך) – העיצור מאבד את קוליותו לפני הסיומת.
למשל:
אַגַב (נכתב: הגב) – אַגַפְשְׁלִי, אַגַפְשְׁךָ וכו'.
אַגַג  (נכתב: הגג) – אַגַקְשְׁלִי, אַגַקְשְׁךָ וכו'.
בּוּבּ – בּוּפְּשְׁלִי.
חָבֵר – חָבֵכְשְׁלִי, חָבֵכְשְׁךָ וכו'.

– בשורקים וב-ל' חלה הידמות מלאה ל-ש' של הסיומת. בשורקים לרוב מוכפלת ה-ש', וב-ל' אין הכפלה.
אַנַאַל (הנעל) – אַנַאַשְׁלִי, אַנַאַשְׁךָ וכו'. ana'ašli.
אַתַפּוּז (התפוז) – אַתַפּוּשְּׁלִי (עם תשלום דגש: atapuššli, לפעמים אפילו הידמות חלקית – איבוד קוליות בלבד – במקום הידמות מלאה: atapusšli אַתַּפּוּסְשְׁלי).
אַבּוֹס (הבוס) – אַבּוֹשְּׁלִי aboššli.
אַרַאַש (הרעש) – אַרַאַשְּׁכֶם araašxem.

– מילה המסתיימת בפוצץ שיני (ד/ת) או בעיצור מחוכך שיני (צ) – הפוצץ האחרון של שם העצם מתרכב עם העיצור הראשון של הסיומת, ליצירת צ'.
למשל:
בַּת –  בַּצְ'לִי, בַּצְ'לָנוּ, בַּצְ'ךָ, בַּצְ'לָךְ/בַּצַ'ךְ, בַּצְ'כֶם, בַּצְ'לוֹ, בַּצְ'לָה, בַּצְ'לָאֵם/בַּצְ'לָם
דוד – דוֹצְ'לִי, דוֹצְ'ךָ וכו'.
אַבּוֹץ (הבוץ) – אַבּוֹצְ'ךָ וכו'.

– במילים המסתיימות בתנועה, יכולות לקרות מספר תופעות:

א. נשילת תנועה סופית בלתי מוטעמת, אם אינה מבחינה זכר-נקבה, ואם נשילת התנועה אינה יוצרת צרור ארוך מדיי (שלושה עיצורים. העיצור המחוכך צ' נחשב לשניים מבחינה פונטית). למשל:
אַבָּא – אַפְּשְׁלִי, אַפְּשְׁך וכו'.
אִמָּא – אִמְשְלִי, אִמְשְׁךָ וכו'.

אבל:
דוֹדָה – דוֹדָשְׁלִי, כדי להבחין מ-דוֹצְ'לִי בזכר.
סַפְתָא (נכתב סָבְתָא) – סַפְתָשְׁלִי, כי *סַפְצְ'לִי יוצר צרור ארוך מדיי.
כאשר נאמרת המילה "אמשך" כקללה, מבטאים את הדגש ב-מ'. ברגע שה-מ' מוכפלת, הצרור ארוך מדיי ותנועת ה-A נשארת: אִמָּשְׁךָ (immašxa לעומת imšxa).

ב. חיטוף ההברה שלפני האחרונה.

חֲבֵרָה – חַבְרַשְׁלְי.

היסטוריה:

שימו לב לדמיון למילת היחס "של" בנטייה. זהו אכן מקורה של הסיומת, אולם בעוד שמילת היחס "של" בנטייה מוטעמת, יש בה תנועת סגול ב-ש' והיא משמשת בעיקר כנשוא (הספר הזה שלי!), סיומת השייכות אינה מוטעמת, אין בה תנועה ב-ש', והיא משמשת כלוואי (אַפְּשְׁלי, דוֹצְ'לִי וכו').

גלגל סובב בעולם

אני מניחה שאת סיומות הקניין בעברית הספרותית – אלה שמצטרפות לשם עצם ללא יידוע ובעצם מיידעות אותו – כולכם מכירים. אני גם בטוחה למדיי שמעטים מביניכם גם משתמשים בהן למילים שאינן "אח" או "אחות".

גם הסיומות האלה היו כנראה במקור כינויים עצמאיים, שעקב שחיקה פונטית נצמדו לסופי המילים והפכו לצורן, כלומר חלק מהמילה שנושא משמעות משלו, אך אין לו קיום עצמאי.

מילת היחס "של" היא מאוחרת יחסית.
היא התחילה את דרכה כצירוף "אשר ל-": וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ שָׁלוֹם (בתרגום לעברית מדוברת – כל מה ששלך. שמואל א, כה:ו), שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה (שיר השירים א:א).
אחר כך התקצרה המילה "אשר" והפכה לתחילית ש-, והצירוף "אשר ל-" הפך ל"שֶׁלְּ-": מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה (שיר השירים ג:ז). מילת היחס ל- יכולה לבוא גם בנטייה: אשר לי > שלי:  כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א:ו).

בעברית בתר מקראית, כלומר העברית של המשנה ושל התלמוד, מילת היחס "של" כבר משמשת באופן סדיר, למשל:

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע: (אבות ה:י)

שימו לב שכאן המילה כבר מאבדת את המשמעות "אשר" ומבטאת קניין בלבד ("אשר לי אשר לי" – לא עובד. המשמעות היא "אשר לי שייך לי", או "מה ששייך לי – שייך לי").

בעברית בת זמננו, הדוברים שוב התעצלו. הפעם העצלות הייתה להשתמש במורפולוגיה המתוחכמת של כינויי הקניין. למה להשתמש בכינוי קניין חבור – מורפולוגי (כלומר סיומת השייכות), כשאפשר להשתמש במילת יחס נפרדת? וכך "אבי" הוחלף ב"אבא שלי", ו"ספרי" ב"הספר שלי".

מילת היחס "של" יכולה לשמש הן כלוואי קניין (זה הספר שלי) והן כנשוא שמני (הספר הוא שלי), אבל במדוברת נעשתה הבחנה בין הנשוא השמני, שהוא מוטעם ולכן שומר על כל התנועות שלו, לבין הלוואי, שהוא אֶנְקְלִיטִי (כלומר אין לו הטעמה משלו אלא הוא "נשען" על המילה שלפניו), ולכן איבד את התנועה ב-ש, ובעצם… הפך לסיומת. סיומת כל כך מתוחכמת, שהיא גורמת לשינויים גם במילה שלפניה.

כך שהתחלנו בכינויים שנצמדו בגלל שחיקה פונטית, איבדנו אותם במדוברת בגלל העדפת מבנה תחבירי (אבא שלי) על מבנה מורפולוגי (אבי), אבל המבנה התחבירי – שוב בגלל שחיקה פונטית – הפך שוב למבנה מורפולוגי, ומילת היחס "של" הפכה לצורן.

מה זה זה?

הפוסט הזה נכתב מידע אישי ולא ממחקר מעמיק הכולל הקלטות של דוברים רבים ופענוחן. לכן אני גם מפרסמת אותו כאן ולא בכתב עת מדעי מכובד. הוא מתאר משלב מסוים בשלב שפה מסוים, וברור שלא כולם מדברים כך (עדיין). כמו כן, יכול להיות שיש דברים שלא הבחנתי בהם, ואתם מוזמנים להעיר, להוסיף ולתקן.
אבל אולי יום אחד זו תהיה הנורמה, ואולי יום אחד תתקבל החלטה אמיצה במיוחד – להפריד בין השפה התקנית לשפה המדוברת. זה יעשה לשתיהן טוב.

הרעיון לכתוב את הפוסט הזה עלה לי אחרי עיון בקטע בשם "פוגים" שהתפרסם ללא קרדיט בכמה מקומות ברשת ומחוצה לה (אשמח לדעת מי כתב ולתת לו קרדיט ראוי. נא הלשינו). זה הקטע:

פוגים..
פמחת, אבשלי בילי מלן פוגים למייתי מזטוב-חנתי תכולשורים ולופרתי לאמא.
אז תקשרתי לדודו ואולויה בבית למאואלך עם דוצ'לו אאירה.
אז ירתי לחוב ותמינירואה? באימשלי-דודו ודודצ'לו.
ואואושלי: בו תרמה איביולי! דוברמן גור! ואניאוסלו: זובתך מכלבים. בונשחק פוגים.
אז דודסלי: בתורזה ממי! בונלכיתו לביצ'לו ונשחקיתו.
אזלכנו לביצ'לדודו ושחקנו אמא כלב.

הקטע נראה עילג, אבל הוא בסך הכול משקף את השפה המדוברת. בסנסקריט, השפה הקלסית של הודו, מפגש הגאים – סנדהי – מתבטא גם בכתב. בעצם גם העברית שלנו מתעדת בכתב שינויים פונטיים שקרו בעקבות מפגש הגאים, אבל רק אלה שקרו לפני שהתנ"ך הועלה על הכתב זכו גם להיות נורמטיביים. משויה בן משואל כתב על זה פוסט אורח זועם מתישהו.

אילו עברית בת זמננו הייתה נכתבת כמו סנסקריט – כלומר באמת כפי שהיא מבוטאת, אז הקטע "פוגים" (אבל עם ניקוד) היה תקני, וקטע כמו "פעם אחת אבא שלי הביא לי מלאן פוגים למה הייתי מה זה טוב – הכנתי את כל השיעורים ולא הפרעתי לאמא" – היה נחשב עילג, כי הכותב, או הדובר, אינו יודע את כללי הסנדהי. האלים, דעו לכם, יבינו את תפילותיכם ואת בקשותיכם רק אם הסנדהי יהיה תקני.

ונסיים בסיפור שהבאתי כבר בעבר, בפוסט על הומונימים:

יום אחד השתעשע המלך עם נשותיו בבריכה והשפריץ עליהן מים. אחת המלכות התעייפה וביקשה ממנו: modakair mām paripadyatām. המלך מיהר למלא את מבוקשה, ציווה שיביאו ממתקי שומשום, וזרק אותם עליה משל הייתה נער בר מצווה.

לעגה לו המלכה: האינך מכיר את חוקי הסנדהי? ביקשתי שלא (mā) יושפרצו (paripadyatām) עליי (mām) מים (udakair), ואתה השפרצת עליי ממתקים (modakair).

המלך כל כך התפדח והתבאס, שהפסיק לאכול ולשתות ונפל למשכב.

בהמשך הסיפור המלך מבקש ללמוד סנסקריט, אבל מהר, כי למלכים אין סבלנות ללמוד 12 שנים.

המשך מתישהו 🙂

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מלכים). צרו קשר להזמנת הרצאה.

זמן גורלי

יום שני, 30 ביולי, 2012

תקציר מנהלים: צריך ללמוד פרסית.
וגם: חיים ומוות ביד המתרגם. 

והפעם – שתי שאלות במכה אחת, כואבת.

מדי פעם שואלים אותי תלמידיי: בשביל מה זה טוב ללמוד זמ"א-למה (זמן-מודוס-אספקט ולמה השתמשו דווקא בזמ"א הזה)?

היום שאל אותי אבישי עברי: את יכולה לאשר או להפריך אחד משני התרגומים המוצעים כאן לנאום אחמדינז'אד?
עד שראיתי את השאלה, כבר עלתה הכתבה בלאטמה, בשם הטיית האישור של ערוץ 2, אבל התשובה בכל זאת שווה פוסט.

(ועוד לפני שהתפרסם הפוסט – ריצ'רד סילברסטין גם פרסם את הפדיחה)

אז קודם כול קצת רקע:
מדובר בנאומו של ד"ר אחמדי-נז'אד אחרי הפיצוץ בבורגס. לפי חדשות ערוץ 2, אחמדי-נז'אד התרברב ש:

אויביו המרים של העם האירני והמהפכה האסלאמית גייסו את מרב כוחותיהם כדי לפגוע בנו. הם אומנם הצליחו להכות בנו לא פעם, אבל זכו בתגובה למהלומה חזקה הרבה יותר.

כפי שקורה פעמים רבות, כל כלי תקשורת שינה קצת את הניסוח, ומפה לשם יצא שאחמדי-נז'אד לקח אחריות על / התפאר בפיגוע בבורגס. הבלוגר נימא שיראזי עלה על הטעות, שלא לומר על ההטעיה, ואמר שכבוד הנשיא בכלל דיבר בטקס של יום המסגד הבינלאומי ולא הזכיר בכלל את בורגס. את התיאורים שלו הוא אמר בזמן עתיד, ולכן לא ייתכן שהוא התכוון לפיגוע בבורגס, ושהתקשורת הישראלית סתם עוינת וממציאה דברים שיתיישבו עם מה שהיא ממילא חושבת.

לדוברים, הנה הקישור לטסקט המלא של הנאום, וללא דוברים, הנה תרגום גרוע למדיי לאנגלית (עם שגיאות שאופייניות לפרסים)

זה החלק הרלוונטי בנאום:

دشمنان با تسلط بر همه مراکز اقتصاد و قدرت در دنيا به صورت شبانه روزي و لحظه اي عليه جمهوري اسلامي اقدام مي کنند و دولت نيز پا به پاي آنها به مقابله برخاسته و اگر هر ضربه اي وارد کنند، ضربه اي دريافت مي کنند كه معمولاً ضربه دريافتي آنها سنگينتر از ضربه اي است که وارد کرده اند.

והנה תרגום גרוע שלי (גרוע במובן שהוא כל כך נאמן, שהוא יוצא לא טבעי בעברית).
ואם זה לא מספיק לא-ברור, הוספתי גם הערות דקדוקיות בקשר לזמ"א-למה של הפעלים, וגם בקשר להיעדר זמ"א של מילת המריבה. זה בהערות שוליים, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

האויבים, תוך שליטה על כל מרכזי הכלכלה והכוח בעולם, מסביב לשעון ובכל רגע נוקטים צעדים נגד הרפובליקה האסלאמית, והממשלה גם בעקבותיהם קמה להתמודדות. ואם הם יביאו כל מַכָּה, הם מקבלים מכה, שבד"כ המכה המתקבלת שלהם היא כבדה יותר מהמכה שהם הביאו.

זהירות – מעכשיו זה חפירות כבדות ביותר, עם מינוח מקצועי והכול. מי שכואב לו לקרוא דברים כאלה יכול לדלג לשורה התחתונה, זאת שלפני שאני מבקשת מכם להעביר את האתר שלי למחלקת הרווחה בחברה שלכם או למחלקת התרבות ביישובכם.

́

נוקטים צעדים (اقدام مي کنند):
הווה אינדיקטיב, כלומר מתאר פעולה במציאות (של הדובר), שמתרחשת במציאות באופן הרגלי או ממושך, או שתתרחש בעתיד. במקרה הזה מדובר בהווה שהוא גם הרגלי וגם ממושך, כי הוא כל דקה, מסביב לשעון.

́

קמה להתמודדות (به مقابله برخاسته):
בינוני פעול (perfect passive participle). לבינוני פעול יכולים להיות שלושה תפקידים:
– הוא יכול להיות שם תואר (מצב שהוא תוצאה של פעולה). במקרים כאלה נתרגם אותו כבינוני פעול או כפסוקית, אבל זה לא המצב פה, כי המקום במשפט אינו מתאים לשם תואר.
– הוא יכול להיות פועל מושהה, אבל זה לא המצב פה, כי אין לנו פועל נוטה בהמשך שמתייחס לאותו נושא.
– הוא יכול גם להיות חלק מצורת פועל מורכבת (סביל או אספקט מושלם), שנשמט ממנו פועל העזר. הזמ"א הנפוץ ביותר במקרים כאלה הוא הווה מושלם, וזה בדיוק מה שקורה כאן. הווה מושלם מתאר פעולה שהחלה בעבר וממשיכה בהווה, או מצב שבו פעולה הושלמה. כלומר לא את הפעולה עצמה אלא את המצב שנוצר בעקבותיה.

́

יביאו כל מַכָּה (هر ضربه اي وارد کنند):
משפט תנאי עם סוביונקטיב לא מושלם הוא בד"כ תנאי קיים (כלומר או שכן או שלא) המתייחס להווה או לעתיד, אבל הוא יכול להיות גם תנאי מדומה (כלומר בטוח כן) שמתייחס למצב תיאורטי, היפותטי או כללי, ולא למקרה ספציפי. זה לדעתי המקרה פה, אבל זה יכול להיות גם תנאי קיים. כלומר הוא לא יודע אם הם יביאו מכה או לא.

́

מקבלים מכה (ضربه اي دريافت مي کنند):
הווה אינדיקטיב. התוצאה של התנאי, ולא משנה אם הוא קיים או מדומה, היא המכה. זה יכול להיות במשמעות של הווה הרגלי – אם הם מכים הם מקבלים מכה. כך זה מתורגם (רע) באתר של הנשיא. זה יכול להיות גם עתיד (אם הם יכו הם יקבלו מכה), כפי שתרגם זאת נימא שיראזי. נחשו מה זה לא יכול להיות?
נכון. עבר, כפי שתרגמו את זה בערוץ 2.

́

המכה המתקבלת שלהם (ضربۀ دریافتی آنها):
הפועל הקודם היה ברור, והנה עוד מילת מריבה, ו… אי אפשר לדעת.
دریافتی היא בינוני סביל מסוג נדיר יחסית: שם פעולה + י' נסבת. במקרה הזה שם הפעולה הוא מקור מקוצר, שנראה כמו גזע עבר ולכן זה מבלבל. בד"כ עושים את זה עם שמות פעולה ערביים. דוגמאות מתוך השיר האהוב עליי כוללות: موفقیت تضمینی – הצלחה מובטחת, داروهای تقلبی – תרופות מזויפות, صنایع تصنعی – תעשיות מלאכותיות.
בכל מקרה, זוהי צורה שיכולה לדבר על משהו שכבר התקבל, או על משהו שמתקבל באופן שוטף או בכל פעם. במקרים כאלה נחפש את תיאור הזמן: "בדרך כלל". מסקנה – הוא לא מדבר על פיגוע ספציפי! אילו הייתי מתרגמת את זה לעברית נורמלית, הייתי אומרת "בדרך כלל, המכה שהם מקבלים כואבת יותר מהמכה שנתנו". אפשר גם "בדרך כלל, המכה שהם קיבלו כואבת יותר מהמכה שהם נתנו", אבל גם כאן, אנחנו מתרגמים לעברית בעבר, אבל בעצם, כמו שאמרה נורית דקל בקישור שנתתי בהתחלה – זה לא זמן עבר אלא אספקט מושלם. כלומר אם אנחנו מסתכלים *כל פעם* על שתי המכות אחרי שהן קרו, בדרך כלל המכה שקיבלו יותר כואבת מהמכה שנתנו.

́

היא (است):
הווה אינדיקטיב. מן הסתם הווה הרגלי.

́

המכה שהם הביאו (ضربه اي که وارد کرده اند)
– הווה מושלם, כלומר עבר עם השלכות להווה. זה אומר שבכל פעם המכה שהמערב מביא על איראן קודמת למכה שהוא מקבל מאיראן.

שורה תחתונה?
זה אולי לא עתיד, אבל בטח לא עבר. אחמדי-נז'אד לא מדבר על פיגוע ספציפי אלא על חוקי טבע כלליים.
נימא שיראזי צודק, התקשורת עוינת, וחשוב להבין את מערכת הפועל (כולל בינוניים) לעומק.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות היטב (לצערכם לא על נושאים כאלה אלא על נושאים כמו מגילת אסתר, מהנעשה באיראן ובלשנות לעם). ספרו על כך למנהל הרווחה / רכז התרבות הקרוב אליכם. את הקשר יוצרים בקליק פשוט מצד ימין.

ואם אתם דוברי עברית ורוצים ללמוד אצלי פרסית – הנה ההזדמנות שלכם: לימודי פרסית.