בלשנות חופרת



גלגל סובב בעולם.

יום שישי, 24 באוגוסט, 2012

נתחיל בתיאור סינכרוני של תופעה אחת בעברית מדוברת, נעבור לתיאור דיאכרוני, ונסיים בנימה אישית ובסיפור שכבר סיפרתי.

סיומות הקניין בעברית מדוברת – תיאור סינכרוני

מורפולוגיה:

סיומות הקניין בעברית בת זמננו הן, בעיקרון:

גוף                  יחיד (ז//נ)                רבים
ראשון             -שְׁלִי                               -שְׁלָנוּ
שני                 -שְׁךָ//-שְׁלָךְ/-שַׁךְ            -שְכֶם
שלישי             -שְׁלוֹ/-שְׁלָה                     -שְׁלָאֵם/-שְׁלָם

סיומת השייכות אינה מיידעת תמיד. יש מילים שבהן מוצרכת תווית היידוע אַ- (עברית ספרותית: ה-) לפני הבסיס כדי ליידע את הצירוף, למשל אַבַּיִצְ'לִי (בית), ויש מילים שבהן היא מנועה (דוֹצְ'לִי, חַבְרָשְׁלִי – יכולים להיות מיודעים או לא מיודעים).

ההבחנה בין שתי הקבוצות היא סמנטית – בשמות בני משפחה וחברים אין תווית יידוע עם סיומת קניין, גם אם הדבר יוצר חוסר בהירות באשר ליידוע.

פונולוגיה:

סיומות הקניין אינן מוטעמות, והן גוררות שינויים פונטיים בסוף שם העצם שאליו הן נוספות, ולפעמים אף מתרכבות איתו. לתופעה של שינויים בעקבות מפגש הגאים, קוראים סַנְדְהִי. זה מונח שהוטבע לפני כ-2500 שנה על ידי בלשן-העל ההודי פאניני. תופעות הסנדהי הן:

– מילה המסתיימת בעיצור בלתי קולי (פוצץ או חוכך) – העיצור מאבד את קוליותו לפני הסיומת.
למשל:
אַגַב (נכתב: הגב) – אַגַפְשְׁלִי, אַגַפְשְׁךָ וכו'.
אַגַג  (נכתב: הגג) – אַגַקְשְׁלִי, אַגַקְשְׁךָ וכו'.
בּוּבּ – בּוּפְּשְׁלִי.
חָבֵר – חָבֵכְשְׁלִי, חָבֵכְשְׁךָ וכו'.

– בשורקים וב-ל' חלה הידמות מלאה ל-ש' של הסיומת. בשורקים לרוב מוכפלת ה-ש', וב-ל' אין הכפלה.
אַנַאַל (הנעל) – אַנַאַשְׁלִי, אַנַאַשְׁךָ וכו'. ana'ašli.
אַתַפּוּז (התפוז) – אַתַפּוּשְּׁלִי (עם תשלום דגש: atapuššli, לפעמים אפילו הידמות חלקית – איבוד קוליות בלבד – במקום הידמות מלאה: atapusšli אַתַּפּוּסְשְׁלי).
אַבּוֹס (הבוס) – אַבּוֹשְּׁלִי aboššli.
אַרַאַש (הרעש) – אַרַאַשְּׁכֶם araašxem.

– מילה המסתיימת בפוצץ שיני (ד/ת) או בעיצור מחוכך שיני (צ) – הפוצץ האחרון של שם העצם מתרכב עם העיצור הראשון של הסיומת, ליצירת צ'.
למשל:
בַּת –  בַּצְ'לִי, בַּצְ'לָנוּ, בַּצְ'ךָ, בַּצְ'לָךְ/בַּצַ'ךְ, בַּצְ'כֶם, בַּצְ'לוֹ, בַּצְ'לָה, בַּצְ'לָאֵם/בַּצְ'לָם
דוד – דוֹצְ'לִי, דוֹצְ'ךָ וכו'.
אַבּוֹץ (הבוץ) – אַבּוֹצְ'ךָ וכו'.

– במילים המסתיימות בתנועה, יכולות לקרות מספר תופעות:

א. נשילת תנועה סופית בלתי מוטעמת, אם אינה מבחינה זכר-נקבה, ואם נשילת התנועה אינה יוצרת צרור ארוך מדיי (שלושה עיצורים. העיצור המחוכך צ' נחשב לשניים מבחינה פונטית). למשל:
אַבָּא – אַפְּשְׁלִי, אַפְּשְׁך וכו'.
אִמָּא – אִמְשְלִי, אִמְשְׁךָ וכו'.

אבל:
דוֹדָה – דוֹדָשְׁלִי, כדי להבחין מ-דוֹצְ'לִי בזכר.
סַפְתָא (נכתב סָבְתָא) – סַפְתָשְׁלִי, כי *סַפְצְ'לִי יוצר צרור ארוך מדיי.
כאשר נאמרת המילה "אמשך" כקללה, מבטאים את הדגש ב-מ'. ברגע שה-מ' מוכפלת, הצרור ארוך מדיי ותנועת ה-A נשארת: אִמָּשְׁךָ (immašxa לעומת imšxa).

ב. חיטוף ההברה שלפני האחרונה.

חֲבֵרָה – חַבְרַשְׁלְי.

היסטוריה:

שימו לב לדמיון למילת היחס "של" בנטייה. זהו אכן מקורה של הסיומת, אולם בעוד שמילת היחס "של" בנטייה מוטעמת, יש בה תנועת סגול ב-ש' והיא משמשת בעיקר כנשוא (הספר הזה שלי!), סיומת השייכות אינה מוטעמת, אין בה תנועה ב-ש', והיא משמשת כלוואי (אַפְּשְׁלי, דוֹצְ'לִי וכו').

גלגל סובב בעולם

אני מניחה שאת סיומות הקניין בעברית הספרותית – אלה שמצטרפות לשם עצם ללא יידוע ובעצם מיידעות אותו – כולכם מכירים. אני גם בטוחה למדיי שמעטים מביניכם גם משתמשים בהן למילים שאינן "אח" או "אחות".

גם הסיומות האלה היו כנראה במקור כינויים עצמאיים, שעקב שחיקה פונטית נצמדו לסופי המילים והפכו לצורן, כלומר חלק מהמילה שנושא משמעות משלו, אך אין לו קיום עצמאי.

מילת היחס "של" היא מאוחרת יחסית.
היא התחילה את דרכה כצירוף "אשר ל-": וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ שָׁלוֹם (בתרגום לעברית מדוברת – כל מה ששלך. שמואל א, כה:ו), שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה (שיר השירים א:א).
אחר כך התקצרה המילה "אשר" והפכה לתחילית ש-, והצירוף "אשר ל-" הפך ל"שֶׁלְּ-": מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה (שיר השירים ג:ז). מילת היחס ל- יכולה לבוא גם בנטייה: אשר לי > שלי:  כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א:ו).

בעברית בתר מקראית, כלומר העברית של המשנה ושל התלמוד, מילת היחס "של" כבר משמשת באופן סדיר, למשל:

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע: (אבות ה:י)

שימו לב שכאן המילה כבר מאבדת את המשמעות "אשר" ומבטאת קניין בלבד ("אשר לי אשר לי" – לא עובד. המשמעות היא "אשר לי שייך לי", או "מה ששייך לי – שייך לי").

בעברית בת זמננו, הדוברים שוב התעצלו. הפעם העצלות הייתה להשתמש במורפולוגיה המתוחכמת של כינויי הקניין. למה להשתמש בכינוי קניין חבור – מורפולוגי (כלומר סיומת השייכות), כשאפשר להשתמש במילת יחס נפרדת? וכך "אבי" הוחלף ב"אבא שלי", ו"ספרי" ב"הספר שלי".

מילת היחס "של" יכולה לשמש הן כלוואי קניין (זה הספר שלי) והן כנשוא שמני (הספר הוא שלי), אבל במדוברת נעשתה הבחנה בין הנשוא השמני, שהוא מוטעם ולכן שומר על כל התנועות שלו, לבין הלוואי, שהוא אֶנְקְלִיטִי (כלומר אין לו הטעמה משלו אלא הוא "נשען" על המילה שלפניו), ולכן איבד את התנועה ב-ש, ובעצם… הפך לסיומת. סיומת כל כך מתוחכמת, שהיא גורמת לשינויים גם במילה שלפניה.

כך שהתחלנו בכינויים שנצמדו בגלל שחיקה פונטית, איבדנו אותם במדוברת בגלל העדפת מבנה תחבירי (אבא שלי) על מבנה מורפולוגי (אבי), אבל המבנה התחבירי – שוב בגלל שחיקה פונטית – הפך שוב למבנה מורפולוגי, ומילת היחס "של" הפכה לצורן.

מה זה זה?

הפוסט הזה נכתב מידע אישי ולא ממחקר מעמיק הכולל הקלטות של דוברים רבים ופענוחן. לכן אני גם מפרסמת אותו כאן ולא בכתב עת מדעי מכובד. הוא מתאר משלב מסוים בשלב שפה מסוים, וברור שלא כולם מדברים כך (עדיין). כמו כן, יכול להיות שיש דברים שלא הבחנתי בהם, ואתם מוזמנים להעיר, להוסיף ולתקן.
אבל אולי יום אחד זו תהיה הנורמה, ואולי יום אחד תתקבל החלטה אמיצה במיוחד – להפריד בין השפה התקנית לשפה המדוברת. זה יעשה לשתיהן טוב.

הרעיון לכתוב את הפוסט הזה עלה לי אחרי עיון בקטע בשם "פוגים" שהתפרסם ללא קרדיט בכמה מקומות ברשת ומחוצה לה (אשמח לדעת מי כתב ולתת לו קרדיט ראוי. נא הלשינו). זה הקטע:

פוגים..
פמחת, אבשלי בילי מלן פוגים למייתי מזטוב-חנתי תכולשורים ולופרתי לאמא.
אז תקשרתי לדודו ואולויה בבית למאואלך עם דוצ'לו אאירה.
אז ירתי לחוב ותמינירואה? באימשלי-דודו ודודצ'לו.
ואואושלי: בו תרמה איביולי! דוברמן גור! ואניאוסלו: זובתך מכלבים. בונשחק פוגים.
אז דודסלי: בתורזה ממי! בונלכיתו לביצ'לו ונשחקיתו.
אזלכנו לביצ'לדודו ושחקנו אמא כלב.

הקטע נראה עילג, אבל הוא בסך הכול משקף את השפה המדוברת. בסנסקריט, השפה הקלסית של הודו, מפגש הגאים – סנדהי – מתבטא גם בכתב. בעצם גם העברית שלנו מתעדת בכתב שינויים פונטיים שקרו בעקבות מפגש הגאים, אבל רק אלה שקרו לפני שהתנ"ך הועלה על הכתב זכו גם להיות נורמטיביים. משויה בן משואל כתב על זה פוסט אורח זועם מתישהו.

אילו עברית בת זמננו הייתה נכתבת כמו סנסקריט – כלומר באמת כפי שהיא מבוטאת, אז הקטע "פוגים" (אבל עם ניקוד) היה תקני, וקטע כמו "פעם אחת אבא שלי הביא לי מלאן פוגים למה הייתי מה זה טוב – הכנתי את כל השיעורים ולא הפרעתי לאמא" – היה נחשב עילג, כי הכותב, או הדובר, אינו יודע את כללי הסנדהי. האלים, דעו לכם, יבינו את תפילותיכם ואת בקשותיכם רק אם הסנדהי יהיה תקני.

ונסיים בסיפור שהבאתי כבר בעבר, בפוסט על הומונימים:

יום אחד השתעשע המלך עם נשותיו בבריכה והשפריץ עליהן מים. אחת המלכות התעייפה וביקשה ממנו: modakair mām paripadyatām. המלך מיהר למלא את מבוקשה, ציווה שיביאו ממתקי שומשום, וזרק אותם עליה משל הייתה נער בר מצווה.

לעגה לו המלכה: האינך מכיר את חוקי הסנדהי? ביקשתי שלא (mā) יושפרצו (paripadyatām) עליי (mām) מים (udakair), ואתה השפרצת עליי ממתקים (modakair).

המלך כל כך התפדח והתבאס, שהפסיק לאכול ולשתות ונפל למשכב.

בהמשך הסיפור המלך מבקש ללמוד סנסקריט, אבל מהר, כי למלכים אין סבלנות ללמוד 12 שנים.

המשך מתישהו 🙂

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מלכים). צרו קשר להזמנת הרצאה.

זמן גורלי

יום שני, 30 ביולי, 2012

תקציר מנהלים: צריך ללמוד פרסית.
וגם: חיים ומוות ביד המתרגם. 

והפעם – שתי שאלות במכה אחת, כואבת.

מדי פעם שואלים אותי תלמידיי: בשביל מה זה טוב ללמוד זמ"א-למה (זמן-מודוס-אספקט ולמה השתמשו דווקא בזמ"א הזה)?

היום שאל אותי אבישי עברי: את יכולה לאשר או להפריך אחד משני התרגומים המוצעים כאן לנאום אחמדינז'אד?
עד שראיתי את השאלה, כבר עלתה הכתבה בלאטמה, בשם הטיית האישור של ערוץ 2, אבל התשובה בכל זאת שווה פוסט.

(ועוד לפני שהתפרסם הפוסט – ריצ'רד סילברסטין גם פרסם את הפדיחה)

אז קודם כול קצת רקע:
מדובר בנאומו של ד"ר אחמדי-נז'אד אחרי הפיצוץ בבורגס. לפי חדשות ערוץ 2, אחמדי-נז'אד התרברב ש:

אויביו המרים של העם האירני והמהפכה האסלאמית גייסו את מרב כוחותיהם כדי לפגוע בנו. הם אומנם הצליחו להכות בנו לא פעם, אבל זכו בתגובה למהלומה חזקה הרבה יותר.

כפי שקורה פעמים רבות, כל כלי תקשורת שינה קצת את הניסוח, ומפה לשם יצא שאחמדי-נז'אד לקח אחריות על / התפאר בפיגוע בבורגס. הבלוגר נימא שיראזי עלה על הטעות, שלא לומר על ההטעיה, ואמר שכבוד הנשיא בכלל דיבר בטקס של יום המסגד הבינלאומי ולא הזכיר בכלל את בורגס. את התיאורים שלו הוא אמר בזמן עתיד, ולכן לא ייתכן שהוא התכוון לפיגוע בבורגס, ושהתקשורת הישראלית סתם עוינת וממציאה דברים שיתיישבו עם מה שהיא ממילא חושבת.

לדוברים, הנה הקישור לטסקט המלא של הנאום, וללא דוברים, הנה תרגום גרוע למדיי לאנגלית (עם שגיאות שאופייניות לפרסים)

זה החלק הרלוונטי בנאום:

دشمنان با تسلط بر همه مراکز اقتصاد و قدرت در دنيا به صورت شبانه روزي و لحظه اي عليه جمهوري اسلامي اقدام مي کنند و دولت نيز پا به پاي آنها به مقابله برخاسته و اگر هر ضربه اي وارد کنند، ضربه اي دريافت مي کنند كه معمولاً ضربه دريافتي آنها سنگينتر از ضربه اي است که وارد کرده اند.

והנה תרגום גרוע שלי (גרוע במובן שהוא כל כך נאמן, שהוא יוצא לא טבעי בעברית).
ואם זה לא מספיק לא-ברור, הוספתי גם הערות דקדוקיות בקשר לזמ"א-למה של הפעלים, וגם בקשר להיעדר זמ"א של מילת המריבה. זה בהערות שוליים, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

האויבים, תוך שליטה על כל מרכזי הכלכלה והכוח בעולם, מסביב לשעון ובכל רגע נוקטים צעדים נגד הרפובליקה האסלאמית, והממשלה גם בעקבותיהם קמה להתמודדות. ואם הם יביאו כל מַכָּה, הם מקבלים מכה, שבד"כ המכה המתקבלת שלהם היא כבדה יותר מהמכה שהם הביאו.

זהירות – מעכשיו זה חפירות כבדות ביותר, עם מינוח מקצועי והכול. מי שכואב לו לקרוא דברים כאלה יכול לדלג לשורה התחתונה, זאת שלפני שאני מבקשת מכם להעביר את האתר שלי למחלקת הרווחה בחברה שלכם או למחלקת התרבות ביישובכם.

́

נוקטים צעדים (اقدام مي کنند):
הווה אינדיקטיב, כלומר מתאר פעולה במציאות (של הדובר), שמתרחשת במציאות באופן הרגלי או ממושך, או שתתרחש בעתיד. במקרה הזה מדובר בהווה שהוא גם הרגלי וגם ממושך, כי הוא כל דקה, מסביב לשעון.

́

קמה להתמודדות (به مقابله برخاسته):
בינוני פעול (perfect passive participle). לבינוני פעול יכולים להיות שלושה תפקידים:
– הוא יכול להיות שם תואר (מצב שהוא תוצאה של פעולה). במקרים כאלה נתרגם אותו כבינוני פעול או כפסוקית, אבל זה לא המצב פה, כי המקום במשפט אינו מתאים לשם תואר.
– הוא יכול להיות פועל מושהה, אבל זה לא המצב פה, כי אין לנו פועל נוטה בהמשך שמתייחס לאותו נושא.
– הוא יכול גם להיות חלק מצורת פועל מורכבת (סביל או אספקט מושלם), שנשמט ממנו פועל העזר. הזמ"א הנפוץ ביותר במקרים כאלה הוא הווה מושלם, וזה בדיוק מה שקורה כאן. הווה מושלם מתאר פעולה שהחלה בעבר וממשיכה בהווה, או מצב שבו פעולה הושלמה. כלומר לא את הפעולה עצמה אלא את המצב שנוצר בעקבותיה.

́

יביאו כל מַכָּה (هر ضربه اي وارد کنند):
משפט תנאי עם סוביונקטיב לא מושלם הוא בד"כ תנאי קיים (כלומר או שכן או שלא) המתייחס להווה או לעתיד, אבל הוא יכול להיות גם תנאי מדומה (כלומר בטוח כן) שמתייחס למצב תיאורטי, היפותטי או כללי, ולא למקרה ספציפי. זה לדעתי המקרה פה, אבל זה יכול להיות גם תנאי קיים. כלומר הוא לא יודע אם הם יביאו מכה או לא.

́

מקבלים מכה (ضربه اي دريافت مي کنند):
הווה אינדיקטיב. התוצאה של התנאי, ולא משנה אם הוא קיים או מדומה, היא המכה. זה יכול להיות במשמעות של הווה הרגלי – אם הם מכים הם מקבלים מכה. כך זה מתורגם (רע) באתר של הנשיא. זה יכול להיות גם עתיד (אם הם יכו הם יקבלו מכה), כפי שתרגם זאת נימא שיראזי. נחשו מה זה לא יכול להיות?
נכון. עבר, כפי שתרגמו את זה בערוץ 2.

́

המכה המתקבלת שלהם (ضربۀ دریافتی آنها):
הפועל הקודם היה ברור, והנה עוד מילת מריבה, ו… אי אפשר לדעת.
دریافتی היא בינוני סביל מסוג נדיר יחסית: שם פעולה + י' נסבת. במקרה הזה שם הפעולה הוא מקור מקוצר, שנראה כמו גזע עבר ולכן זה מבלבל. בד"כ עושים את זה עם שמות פעולה ערביים. דוגמאות מתוך השיר האהוב עליי כוללות: موفقیت تضمینی – הצלחה מובטחת, داروهای تقلبی – תרופות מזויפות, صنایع تصنعی – תעשיות מלאכותיות.
בכל מקרה, זוהי צורה שיכולה לדבר על משהו שכבר התקבל, או על משהו שמתקבל באופן שוטף או בכל פעם. במקרים כאלה נחפש את תיאור הזמן: "בדרך כלל". מסקנה – הוא לא מדבר על פיגוע ספציפי! אילו הייתי מתרגמת את זה לעברית נורמלית, הייתי אומרת "בדרך כלל, המכה שהם מקבלים כואבת יותר מהמכה שנתנו". אפשר גם "בדרך כלל, המכה שהם קיבלו כואבת יותר מהמכה שהם נתנו", אבל גם כאן, אנחנו מתרגמים לעברית בעבר, אבל בעצם, כמו שאמרה נורית דקל בקישור שנתתי בהתחלה – זה לא זמן עבר אלא אספקט מושלם. כלומר אם אנחנו מסתכלים *כל פעם* על שתי המכות אחרי שהן קרו, בדרך כלל המכה שקיבלו יותר כואבת מהמכה שנתנו.

́

היא (است):
הווה אינדיקטיב. מן הסתם הווה הרגלי.

́

המכה שהם הביאו (ضربه اي که وارد کرده اند)
– הווה מושלם, כלומר עבר עם השלכות להווה. זה אומר שבכל פעם המכה שהמערב מביא על איראן קודמת למכה שהוא מקבל מאיראן.

שורה תחתונה?
זה אולי לא עתיד, אבל בטח לא עבר. אחמדי-נז'אד לא מדבר על פיגוע ספציפי אלא על חוקי טבע כלליים.
נימא שיראזי צודק, התקשורת עוינת, וחשוב להבין את מערכת הפועל (כולל בינוניים) לעומק.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות היטב (לצערכם לא על נושאים כאלה אלא על נושאים כמו מגילת אסתר, מהנעשה באיראן ובלשנות לעם). ספרו על כך למנהל הרווחה / רכז התרבות הקרוב אליכם. את הקשר יוצרים בקליק פשוט מצד ימין.

ואם אתם דוברי עברית ורוצים ללמוד אצלי פרסית – הנה ההזדמנות שלכם: לימודי פרסית.

שחמט – פוסט משותף עם רות אלמגור-רמון

יום שני, 11 ביוני, 2012

ביום חמישי לפני שבוע וחצי תרמתי את חלקי הקט לפינה של רות אלמגור-רמון בתוכנית של איילה חסון, בנושא שחמט. רותי שאלה שתי שאלות פשוטות, וכרגיל ברגע שמתחילים לחפור מתגלה תמונה הרבה יותר מורכבת. בתיאום מופלא, טל מטלון שלחה לי בדיוק את אותה שאלה מספר ימים לאחר מכן.
מכיוון שחלק מהתחקיר שלי הגיע לרותי מאוחר מדיי וממילא לא היה מקום בפינה לכולו, וגם לא היה זמן בתוכנית לכל הפינה שלה, היא הרשתה לי לפרסם את הטקסט המלא שהכינה מבעוד מועד, עם הערות שלי – גם כאלה מהתחקיר שלא נכנסו לפינה, וגם חדשות שעלו בעקבות דברים שנאמרו בפינה ובהמשך התחקיר שערכתי.

תודה! המשך…

מסע בזמן לפועל הישראלי / נורית דקל

יום שלישי, 24 בינואר, 2012

לפני שבוע וחצי, בסוף ההרצאה של גלעד צוקרמן בגלריה אורחא בגדרה, הוא נתן לד"ר נורית דקל כמה דקות לספר על המחקר שלה. בסוף ישר ביקשתי ממנה פוסט אורח. לפני שאתם מתחילים לקרוא: ההבחנה של נורית בין עברית וישראלית אינה אותה הבחנה של צוקרמן. היא קוראת לשפה הספרותית שלנו (זו המקפידה על חוקי האקדמיה) עברית – ולמדוברת, שיש לה חוקים משלה – ישראלית (בניגוד לצוקרמן, שקורא לשתיהן ישראלית, בניגוד לעברית שהיא לשון המקרא).

כתושבי מדינת ישראל, כולנו התחנכנו במסגרת אותה מערכת חינוך, וכולנו למדנו שהפעלים שאנחנו משתמשים בהם מציינים שלושה זמנים: עבר, הווה ועתיד. את התורה הזאת אנחנו נושאים איתנו הלאה, כאילו הייתה משהו מקודש, בלי בכלל לחשוב פעמיים. מעין סוג של אקסיומה. ככל שהתבגרתי הבנתי שהשימושים היומיומיים שלנו בפעלים אינם תואמים את ההגדרה הזאת. הסתקרנתי. מאותו רגע החלטתי שאני יוצאת למסע בזמן לתוך הפועל הישראלי, כלומר, אני מנסה להבין איך באמת אנחנו משתמשים במערכת הפועל שלנו. כך נולד המחקר שלי, שהפך כמה שנים מאוחר יותר לעבודת הדוקטור שלי.

כבלשנית, אני יודעת ששפה היא מערכת מסודרת של חוקים המשותפים לכל דובריה, ושימושי הלשון בכל שפה אינם מקריים. לכן, כששמעתי ישראלים, דוברים ילידיים של ישראלית, אומרים: "מחר אנחנו נוסעים לירושלים" או "אתמול אני יושבת לי בכיסא", היה לי ברור ש"נוסעים" ו"יושבת" אינם מציינים זמן הווה, כפי שאנחנו רגילים לחשוב. הרגשתי שמשהו לקוי במערכת ה"זמנים" הזאת שמלווה אותנו לאורך חיינו. לקוי מאוד. הרגשה זו התחזקה עוד יותר, כאשר שמעתי אמירות כמו: "ביי, הלכתי" (אבל אני עדיין כאן) או "תתקשרי שיצאת" (אבל את עדיין שם) – לכאורה צורות "עבר", אלא שאנחנו, הדוברים, משתמשים בהן כדי להתייחס לאירועים עתידיים.

זו הייתה הנקודה שבה התחלתי לאסוף מן השיחות ששמעתי את כל הפעלים שייצרו דוברי ישראלית ילידיים בתוך ההקשרים שלהם. כך התאספו אצלי בקובץ מעט יותר מששת אלפים פעלים, שנאמרו על ידי כחמישים דוברים משכבות אוכלוסייה שונות במשך דקות ארוכות של שיחות ספונטניות. את הפעלים האלה סיווגתי לפי השימושים שלהם בהתאם להגדרות בלשניות קיימות. רוב הפעלים, ליתר דיוק כ- 92% מהם, לא ציינו בכלל זמן.

אם כך, מה כן מציינים הפעלים בישראלית? לפעלים בישראלית יש שלושה שימושים (הסברים בהמשך), וקיימת ביניהם היררכיה ברורה. השימוש העיקרי והמרכזי בפעלים בישראלית הוא אספקטואלי, כלומר, פעלים שמציינים אספקט כלשהו. השימוש השני בהיררכיה הוא מודאלי, כלומר, פעלים שמציינים מודוס. השימוש השלישי הוא ה- 8% הנותרים; אלה הם פעלים שבאמת מציינים זמן.

מהו אספקט?

אספקט הוא דרך ההסתכלות של הדובר על הפעולה או ההתייחסות שלו אליה. קיימים מספר סוגים של מערכות אספקטואליות בשפות העולם, הנפוצה שבהן היא מערכת המחולקת לאספקט פרפקטיבי (מושלם) ולאספקט אימפרפקטיבי (בלתי מושלם). והמשמעות? אספקט פרפקטיבי הוא התייחסותו של הדובר לפעולה שהוא מתאר כפעולה שְׁלֵמָה מנקודת מבט חיצונית; הדובר אינו "נכנס" לתוך הפעולה, ואינו מפרק אותה לרכיבי תוכן בזמן הדיבור. מכאן תוכלו בוודאי לנחש שאספקט אימפרפקטיבי הוא בדיוק ההיפך: התייחסותו של הדובר לפרטי הפעולה שהוא מתאר מנקודת מבט פנימית; הדובר כאילו "נכנס" לתוך הפעולה, והוא מפרק אותה לרכיבי תוכן. כך הוא מתאר בדרך דקדוקית את תכונותיה של הפעולה, כגון: הַמֶּשֶׁך שלה, החזרתיות שלה ותכונות דומות אחרות. בשפות אספקטואליות האספקטים מתבטאים בדרך מורפולוגית, באמצעות צורן במערכת הפועל; הם מהווים רכיב מורפו-סמנטי במערכת, כלומר, חלק מורפולוגי קבוע המבטא משמעות ספציפית קבועה.

למשל, מערכת הפועל בעברית המקראית היא מערכת אספקטואלית, המבוססת על חלוקה לאספקט פרפקטיבי (צורות ה"עבר") ולאספקט אימפרפקטיבי (צורות ה"עתיד"). כך גם בערבית הסטנדרטית. במערכת הפועל הישראלית האספקטים הם אותם אספקטים, אבל החלוקה המורפולוגית שונה: צורות ה"עבר" מביעות אספקט פרפקטיבי, וצורות הבינוני או ה"הווה" מביעות אספקט אימפרפקטיבי.

אספקטים אינם תלויי זמן, ולכן ניתן להשתמש באספקטים כדי לציין פעולות בכל זמן שהוא. זוהי הסיבה שדוברי ישראלית יכולים להשתמש בצורות הבינוני כדי להביע פעולות גם בעבר וגם בעתיד (להזכירכם: "מחר אנחנו נוסעים", "אתמול אני יושבת" וכו'). זוהי גם הסיבה שהם יכולים להשתמש בצורות "עבר" כדי לבטא פעולות עתידיות ("ביי, הלכתי" וכו'). כ- 67% מן הפעלים במחקר שלי הביעו אספקט.

מודאליות ומודוס

מודאליות היא הבעת עמדה של הדובר. למשל, פעלים כמו "רוצה" או "מרגיש" הם פעלים בעלי משמעות מודאלית, כי הם מבטאים רצון או הרגשה של הדובר כלפי האירוע. מודוס הוא הבעה של המודאליות הזאת באמצעות צורן או מבנה. בפעלים כמו "רוצה" ו"מרגיש", המשמעות המודאלית היא לקסיקלית, ומקורה בשורש, כי היא נמצאת לכל אורך הנטייה שלו; גם המילים "רצון" ו"הרגשה" הן בעלות משמעות מודאלית, והן אינן פעלים. אבל אם נשתמש במבנים של צורות ה"עתיד" (בכל הבניינים), נקבל תמיד משמעות מודאלית, גם אם לשורש אין משמעות כזאת. זהו המודוס. לכן, הצורות שאנו רגילים לקרוא להן "עתיד" הן בעצם צורות שמציינות מודוס. דוברי הישראלית משתמשים בצורות "עתיד" כאלה, גם כדי ליצור מילים בעלות משמעות מודאלית שאינן נושאות משמעות של פועל, למשל: "תתחדשי" (ברכה), "תיזהר" (אזהרה) או "תירגע / תרגיע" (בקשה). כ- 25% מן הפעלים במחקר שלי הביעו מודוס.

מהו זמן בַּלָּשׁוֹן?

זמן בלשון (נקרא גם "זמן דקדוקי") הוא תכונה מורפו-סמנטית; בשפות שמחולקות חלוקה של זמן, ניתן לדעת מהו הזמן של הפעולה מתוך הצורה הפועלית עצמה, ולא ניתן להשתמש באותה צורה כדי להביע זמנים אחרים. כך באנגלית, למשל: הצורן –ed מציין עבר, ולא נוכל להשתמש בו לציין שום זמן אחר. כפי שציינתי, פעלים בישראלית אינם מציינים זמן, כי ניתן להשתמש בפעלים ב"עבר" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עבר, בפעלים ב"הווה" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו הווה, ובפעלים ב"עתיד"  כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עתיד. אבל יש צורה אחת שכן מציינת זמן במערכת הפועל הישראלית, והיא מהווה כ- 8% מן הפעלים שבהם אנו משתמשים בדיבור הספונטני: צורות פועליות המציינות זמן הן צורות נטייה של השורש היה בבניין קל בלבד (כלומר, "נהיה" בבניין נפעל כבר עובד לפי ההיגיון של שאר הצורות הפועליות והוא מציין אספקט, לא זמן). כשאנו משתמשים בצורות כמו "הייתי" – אנחנו באמת יודעים מה הזמן שבו קרה האירוע – זמן עבר.

אז איך אנחנו מביעים זמן?

פשוט מאוד: אנחנו משתמשים בביטויי זמן. "אתמול", "מחר", "לפני שנה", "בעוד יומיים" ואחרים – כל אלה מביעים זמן. לכן כשיש ביטוי זמן כזה בסביבת הדיבור, נדמה לנו שהפועל הוא בזמן עבר או בזמן עתיד, אבל בעצם מה שנותן לנו את המידע של הזמן הוא ביטוי הזמן הלקסיקלי, ולא הפועל. פעלים שאין בסביבה שלהם ביטויי זמן תמיד מביעים אספקט או מודוס, ואין להם אף פעם משמעות של עבר או של עתיד.

ועוד דבר: כשאנחנו מדברים, אנחנו משתמשים בערבוביה בצורות פועל שונות. זה דבר שלא ניתן לעשות אותו, אם השפה היא שפה של זמן. בשפה של זמן, כל צורות הפועל שמתארות את אותו אירוע יהיו זהות, ויתארו את זמן האירוע.

ויש גם תוצרי לוואי למחקר…

תוך כדי מחקר, גיליתי "על הדרך" עוד כמה דברים. הנה החשובים שבהם:

צורות ציווי

כדי להביע ציווי בישראלית, משתמשים בצורות ה"עתיד". חלק מצורות הציווי זהה לצורות ה"עתיד" (למשל "תתלבשי" או "תאמינו לי"), וחלקן נגזר מצורות ה"עתיד" על ידי פעולה פשוטה של השמטת ההברה הראשונה של צורת העתיד (למשל "פְתֶחִי את הדלת" – ב- פ' רפה – או "כַּנְסוּ פנימה"). צורות כמו "לך", "בואו", "קחי", נוצרות בדיוק באותה הדרך של השמטת ההברה הראשונה של "תלך", "תבואו", "תקחי", בהתאמה. הן לא "שרידים" של צורות עתיקות שנשארו בשפה. הן פשוט תוצאה זהה של חוק אחר.

צורות סביל

אין כאלה בישראלית. ישראלים לא מייצרים בדיבור ספונטני צורות פועל סבילות. ישראלים משכילים יכולים לייצר צורות כאלה בדיבור רשמי מתוכנן או חצי-מתוכנן, אבל לא בדיבור ספונטני. מן הבניינים הסבילים יש לנו בישראלית רק צורות בינוני, והן כולן משמשות לתצורת שמות בלבד: שמות עצם או שמות תואר. אני מתייחסת אליהן כאל משקלי שם, לא כחלק ממערכת הפועל.

פעלים משורשרים

ב"פעלים משורשרים" הכוונה היא לא לצירופי פועל, אלא לשרשור של שני פעלים או יותר, כל אחד בעל נטייה עצמאית, בלי שום דבר שחוצץ ביניהם. ישראלים מייצרים בדיבור צורות כמו "יושב חושב" או "עומדת בוחרת", ויש למבנים האלה משמעויות אספקטואליות ומודאליות קבועות. הכוונה היא לא למבנים כמו "יודע לשיר" או "חשב ללכת", כי החלק השני של מבנים כאלה (צורת המקור) הוא לא בעל נטייה עצמאית, הוא קבוע. הכוונה היא גם לא למבנים כמו "עמד וניגן" או "ישב וחשב", כי אלה מכילים ו' חוצצת בין שני הפעלים, ולכן כל אחד מן הפעלים במבנה זה הוא בעל משמעות עצמאית.

שילוב של שני אלמנטים

במערכת הפועל הישראלית יש רק מבנה אחד שיכול להביע משמעות כפולה: עבר הרגלי. המבנה של היה+פועל בבינוני הוא בעל משמעות כפולה: גם זמן (עבר, שבא מתוך הפועל היה) וגם אספקט (אימפרפקטיבי, במבנה הזה תמיד הרגלי, שבא מתוך צורת הבינוני). למשל: "היא הייתה עוברת בשביל" או "הייתי הולך". אותו המבנה בדיוק, דרך אגב, משמש גם להבעת מודוס: "הייתי נוסעת, אם היה לי כרטיס". באופן מפתיע, התפקיד הכפול של המבנה הספציפי הזה נפוץ גם בהרבה שפות אחרות.

נורית דקל היא חוקרת בכירה במרכז לחקר שפה ותקשורת באוניברסיטת אמסטרדם בהולנד ובלשנית ראשית בחברת NSC – תקשורת בדיבור טבעי – המייצרת פתרונות מתקדמים לזיהוי דיבור.
וחוץ מזה היא מגדרה, שזה תמיד כיף לגלות. 

לקריאת המחקר המלא.

לעמוד הספר it's about time באמזון (אותו מחקר, משופץ ומשופצר).

 

האמרכל במרכול.

יום רביעי, 4 בינואר, 2012

מה הקשר בין אמרכל לבין מרכול?
לכאורה אין קשר:
אמרכל הוא מנהל אדמיניסטרטיבי, או בהגדרה המדויקת יותר של מילון מעות:

הממונה על תליכי העזר הבאים להבטיח את הפעולה הסדירה של עבודת היחידה, כגון ניהול ענייני העובדים, מזכירות, גזברות, משק וכד'. (בלועזית: אדמינסטרטור).

ולמה קוראים לו אמרכל? כי הוא אומר הכול. נו, ברור.

מרכול הוא סופרמרקט, כלומר סוג מתקדם מאוד של רוֹכְלוּת.
היום מרכולים הם סופרמרקטים, אבל בשנות השבעים מרכול היה פשוט שם נרדף למכולת. המורה בכיתה ד' הסבירה לנו ש-מַכֹּלֶת בא מ-מרכולת, שבא מאותו שורש – ר.כ.ל, ולא הייתה מאושרת ממני בכל העולם.

גם אמרכל לא תמיד היה מנהל אדמיניסטרטיבי בגופים גדולים (בגופים קטנים קוראים לזה מזכירה, וסליחה , ובגופים בינוניים – מנהל משא"ן). במקור זהו תפקיד בבית המקדש, ובתלמוד הירושלמי קוראים לו… מַרְכֹּל.

הו, רגע. לעצור. מה קורה פה?

נתחיל לעקוב דווקא מהסוף, כי זה הכי קל. איך מרכול הפך מתפקיד במקדש לסופרמרקט?
והתשובה: בדיוק באותה דרך שבה הפכו "רהיטים" מקורות הגג לשם כולל לדברים האלה שיש בבית, בדרך כלל לא מזיזים אותם, ואפשר לערום עליהם בגדים ו/או ניירות. ובדיוק באותו אופן שבו הפך אקדח מאבן טובה לכלי נשק, ובדיוק באותו אופן שבו הפך חשמל מ… המממ… משהו כזה מופלא, לכוח האלקטרי. הייתה מילה בעברית שכבר לא הייתה שימושית (ואפילו אם בית המקדש יקום שוב, אפשר יהיה לחזור לגרסה ב-א'), והיה מושג שהיה צריך בשבילו מילה בעברית. אמנם בהתחלה שימשה המילה מרכול כמילה נרדפת לחנות מכולת, אבל שימו לב שהיא נכנסה יותר לשימוש (אמרתי יותר! לא אמרתי הרבה) כתחליף למילה זרה.

אלט-טאב: אחד התלמידים שלי ציין בפניי השבוע שמכיוון שאפילו זה אף אילו, ואילו זה אם לוּ, אז אפילו אם זה בעצם אף אם אם אם. נראה כמו הומוגרף של קללה עסיסית. שיפט-אלט-טאב.

במקרה של אקדח, הצטרף לכך גם הדמיון לשורש שמי קיים, או במילותיו של אליעזר בן יהודה (מתוך ההגדרה במילונו): "הצעתי השם הזה בהצבי לכלי הנשק הדוחה בכח האש, וגזרתיו מן השורש קדח". אקדח הוא חלול, כלומר יש בו קֶדַח (יו, המילה הזאת עושה אותי צעירה ב-20 שנה! קדח הקנה, חרירית פרפרית). במקרה של מרכול, לא רק שהשורש ר.כ.ל מתאים מאוד, אלא שבספר יחזקאל (כד:כז) מופיעה גם המילה מַרְכֻלְתֵּךְ, שמגיעה באמת מאותו שורש, ומשמעותה "בַּשּׁוּק שלך", שזה כמו מרכול, אבל לפני 2500 שנה. בשני המקרים, לא מדובר בתשמו"ץ (תרגום שומר משמעות וצליל, מונח של גלעד צוקרמן. אני לא מאמינה שזאת הפעם הראשונה שאני כותבת בבלוג הזה את המילה הזאת!), כי א. המשמעות השתנתה לגמרי בעקבות הצליל, ו-ב. זה לא ממש תרגום.

אלט-טאב: הבחירה במילה חשמל לתיאור הכוח האלקטרי מבוססת על תרגומי מקרא קדומים, והבחירה ברהיטים – מבוססת על ההקשר שבו מופיעה המילה במקרא: קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים (שיר השירים א:יז, ברותים = ברושים)

בזאת סיימנו עם רשתות השיווק, אפשר לעבור לתלמודים.

תפקיד האמרכל בבית המקדש לא היה שונה בהרבה מתפקידיו בארגונים גדולים היום. והאטימולוגיה?
מאי אמרכל אמר רב חסדא אמר כולא (הוריות יג:א). בתרגום חופשי לעברית – רב חסדא אומר: זה שאומר – או מצווה – הכול. זאת האטימולוגיה המתבקשת, והיא כל כך מתבקשת שאחר כך גזרו לפיה את הסיומת -כָּל, המבוטאת kal כמו ב-אמרכָּל, אבל מתפרשת כקיצור של "כללי". הסיומת משמשת, למשל, בראשי התיבות מנכ"ל ו-מזכ"ל. גם במילה אמרגן יש אנלוגיה לאמרכל, אם כי כאן מדובר בתחדיש רב מקורי: כלומר מלבד אנלוגיה לאמרכל, יש כאן גם הלחם מתוחכם של אמן ו-מארגן.

הגרסה של התלמוד הירושלמי, מרכול, היא ללא א'. התלמוד הירושלמי נוטה להוריד א' תחילית, בין אם פרוסתטית – כלומר כזו שנוספה רק כדי להקל על ההגייה, ובין אם אטימולוגית – כלומר כזו שהיא חלק מהמילה. ואם מורידים את ה-א' – צריך אטימולוגיה חדשה. ואכן – בכמה מקומות בתלמוד הירושלמי מופיעה האטימולוגיה הבאה (הדוגמה היא מתוך מסכת שבת, סב:ב): תני רבי חייה, ולמה נקרא שמו מרכל? שהיה מר על הכל. שזה בעצם אותו דבר כמו קודם: הוא מטיל מרות על כולם.

כאן באמת מדובר בתשמו"ץ, כי התרגום שומר לא רק על הצליל אלא גם על המשמעות.

אלט-טאב: צוקרמן מבחין בין תשמו"ץ לבין תצלול מתושמץ. ההבדל הוא בכוונה: תשמו"ץ הוא יצירה מכוונת שמשתמשת בשורש קיים ובמילה זרה. תצלול מתושמץ זה כמו אלתר-נתיב, או נייר תועלת, כלומר קודם שאלו את המילה כמות שהיא, ואז נתנו לה אטימולוגיה בשפה השואלת (במקרה הזה – עברית). בשני המקרים לאטימולוגיה העממית יש חשיבות עצומה ביצירת מילים חדשות. במקרים רבים לא ניתן לדעת אם האטימולוגיה העממית הייתה חלק מתהליך יצירת המילה, או אטימולוגיה אד-הוק למילה שכבר נשאלה. לכן השם תשמו"ץ משמש לרוב לתיאור שני התהליכים. שיפט-אלט-טאב.

ולמה אני טוענת שזה תשמו"ץ ולא האטימולוגיה המקורית?
שאלה מצוינת. התפקיד הפרסי hamara-kara, מילולית "עושה חשבון", נשאל גם לשפות אחרות, כתיאור של תפקיד בחצר המלך. לא ברור מה בדיוק, אבל זה כנראה כלכלי. הוא מופיע לראשונה במסמך בבלי מתקופת דריוש הראשון (עלה לשלטון ב-י' בתשרי 521 לפנה"ס). האטימולוגיה הפרסית הרבה יותר פשוטה, מבוססת על מילים מוכרות בתוך מבנה סדיר, ואין צורך להסביר אותה.

נשאר רק חוב אחד קטן: המכולת. מה הצטערתי לגלות שבמקור זה בכלל לא היה קשור לרוכלות, אלא למוצרי מזון, כלומר *מַאֲכֹלֶת, כפי שאפשר להבין מההקשר כאן: וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים, מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ, וְעֶשְׂרִים כֹּר, שֶׁמֶן כָּתִית (מל"א, ה:כה). הדבר היחיד שעדיין מזין את תקוותי לשורש ר-כ-ל הוא הדגש ב-כ', כי זה דבר ש-א' עושה הרבה פחות מ-ר'.

רוצים לשמוע עוד? ביום חמישי 12.1.2012 בשעה 16:00 אני נותנת במוזיאון ארצות המקרא בירושלים את ההרצאה אשמדאי החנטריש – השפעות איראניות על לשוננו ועל תרבותנו, והאולם חייב להיות מלא. לכן גם המחיר הוא על גבול ההלצה – 20 ש"ח לנפש. בואו, הפיצו ותבוא הברכה על ראשכם. פרטים נוספים בעמוד ההרצאות הפתוחות.

(אלט-טאב: הידעתם? קישור למילה "כאן" לא עוזר בכלל לקידום בגוגל. אלט F4).

האם לשנות את שמו של גנזך המדינה?

יום שבת, 12 בנובמבר, 2011

קיבלתי שאלה בפייסבוק:

האם לשנות את שמו של גנזך המדינה לארכיון המדינה?

האם לשנות את שמו של גנזך המדינה לארכיון המדינה?

שם הסברתי ממש בקטנה, פה קצת אטימולוגיה + סיבות פוליטיות-היסטוריות למה צריך לשמור על גנזך ועוד שאלה קטנה.

המילה "גַּנְזָךְ" מופיעה כבר בתנ"ך, כ-גַנְזַכָּ֧יו (דבה"י א, כח:יא). ganza בפרסית עתיקה הוא אוצר המלך. גם המילה הזאת מופיעה בתנ"ך, למשל במגילת אסתר (ג:ט):  וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ. בתוספת סיומת הקטנה ka, אנו מקבלים ganzaka ובעברית – גנזך. לאיש שנושא (bears) את אוצר המלך קראו ganza-bara, ואלינו הוא הגיע כמובן כ-גזבר. בספר עזרא (א:ח) מוזכר מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר.

אלט-טאב: השם מתרדת הגיע עד לימינו בשינויים קלים, והוא עכשיו מֶהְרְדָאד. שיפט-אלט-טאב.

מה שמעניין בעיניי במילה גַּנְזָךְ היא שכולם מבטאים אותה גִּנְזָךְ. התהליך שבו A הפכה ל-I בהברה סגורה בלתי מוטעמת נקרא הידקקות, והוא קיים גם במילים השאולות פִּתְגָּם ו-גִּזְבָּר. מה שיפה הוא שבמילה גנזך התהליך קרה רק בעברית החדשה, אלפיים שנה ויותר אחרי שהמילה נשאלה לעברית. אני יודעת שבלשן לא אמור לומר יפה על תהליך, אבל אני מוקסמת מכך שתהליכים כה קדומים עדין עובדים.

מבחינת הרגשת הדוברים, מילים זרות שחדרו לעברית דרך התנ"ך הן חלק אינטרגלי מהשפה. לכן המילה גנזך נחשבת עברית. בעברית השורש ג.נ.ז קיבל משמעות שונה מזו המקורים, ובמקום שמירת כסף וחפצי ערך, הוא מציין שמירת מסמכים וניירות (ע"ע גניזה בבית כנסת).

המילה ארכיון, לעומת זאת, חדרה מאוחר יותר, וכבר מרגישים שהיא לא עברית. היא באה מהבסיס ארכי-, שקשור ביוונית לראשית, או להתחלה: גם מבחינת זמן (ארכיאולוגיה, ארכיטקטורה) וגם מבחינת חשיבות (ארכיבישוף, ארכי-פושע).

ביוונית אַרְכֵיוֹן (archeion, ἀρχεῖον) זה דווקא לא גנזך אלא עירייה, בית משפט גבוה או משכן כלשהו של מכובדים. זוהי צורת היחיד. צורת הרבים ארכֵיה (archeia, ἀρχεῖα) היא שם המקום שבו מחזיקים את המסמכים הציבוריים, כלומר, בעצם, ארכיון.

והסיבות ההיסטוריות: הפרסים היו יותר טובים אלינו מאשר היוונים. לפחות בזיכרון הקולקטיבי היהודי. כורש היה משיח, ולפי המסורת של יהודי איראן, הוא בנה של אסתר (יש עם זה בעיה כרונולוגית קלה, אבל שום דבר שקפל זמן לא יכול לפתור).

והשאלה: בשביל מה לשנות בכלל ממילה שנתפסת כעברית למילה שנתפסת כְּלֹא-עברית?

אני יודעת שזה לא ממש קשור, אבל אם התחלתי בצילומסך, הרשו לי לסיים בתמונה נוספת, הפעם הזמנה, למי שפספס:

השקת "הטוב, הרע והעולם" בתל אביב.

השקת "הטוב, הרע והעולם" בתל אביב.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני אוצר המלך). העבירו את הקישור לאתר למנהלת הרווחה או התרבות הקרובה אליכם או צרו קשר להזמנת הרצאה.

ללמוד משגיאות

יום חמישי, 3 בנובמבר, 2011

שואל יוני רוזנשיין:

לאחרונה, אדם בשם קומודוהאקר – כביכול האקר איראני, מפרסם הרבה אינפורמציה (באנגלית) על פריצות (הפריצות בהחלט אמיתיות) לשרתים של חברות אבטחת מידע אמריקאיות.

יש המון ספקות בעניין הזהות שלו (אם הוא בכלל אדם אחד).

חבר רוסי שלי טוען שהוא מתבטא כמו שהרוסים היו מתבטאים עכשיו אם המלחמה הקרה לא היתה נגמרת. כלומר שהדקדוק שלו יותר מתאים לרוסית מאשר לאנגלית.

רציתי לשאול אותך אם זה נראה לך כמו משהו שאיראני היה כותב.

יוני צירף גם כמה לינקים, הנה אחד מהם.
אז ככה:

נתחיל בגילוי נאות – הרוסית שלי על הפנים. אמנם באוניברסיטה קיבלתי פטור על סמך מבחן ועבודה, והתלמידים שלי באולפן היו בטוחים שאני דוברת רוסית שוטפת אחרי שצעקתי עליהם ברוסית בכיתה עם מבטא מושלם (משפט שהתאמנתי עליו שעות אחרי ששאלתי חברה איך לומר), אבל זה עדיין לא אומר שאני יודעת רוסית או שאי פעם ידעתי. אשמח אם דוברי הרוסית שביניכם יאירו את עיניי, יאוששו או יפריכו.

קודם כול, זה שהדקדוק יותר מתאים לרוסית מאשר לאנגלית לא אומר שהוא לא מתאים לפרסית. השגיאה הבולטת ביותר אצל רוסים היא השמטת תווית היידוע (the). זה בגלל שברוסית אין תווית יידוע. אבל גם בפרסית אין. זאת שגיאה מפורסמת גם של פרסים.
בניגוד לרוסית, שבה אין בכלל קטגוריית יידוע לשם העצם, בפרסית יש קטגוריית יידוע שהיא אפילו יותר רחבה מאשר בעברית: שם העצם הוא לא סתם מיודע או לא מיודע, אלא יש שלוש דרגות שונות של חוסר יידוע (באנגלית יש שתי דרגות של חוסר יידוע: I love garlic, I love the garlic, I love a garlic – which is weird but we don't judge other people's perversions) אבל בניגוד לעברית ולאנגלית, המיודע הוא הבלתי מסומן. כלומר אין תווית יידוע. יש תווית סיתום שהיא בערך כמו a באנגלית, ודרכים תחביריות שלא כאן המקום לפרטן, להבחין בין דרגות היידוע השונות. בכל מקרה, ניסיתי למצוא מקומות שבהם הייתי מצפה ל-a/an והוא אינו מופיע, ולא מצאתי. רק היידוע מושמט, לא הסיתום. לכן זה אמנם יותר רוסית מאשר אנגלית, אבל יותר פרסית מאשר רוסית.

ביטויים נוספים שמחשידים אותו כאיראני בעיניי (רוסים – גם אם אני לא שואלת מפורשות – להערותיכם ולהארותיכם אודה):

1. he was lucky by being sitted – יש כאן שלושה דברים שונים:

א. התייחסות לשרת בתור he במקום it. בפרסית אין הבחנת זכר ונקבה בכלל, למעט מילים שאולות מערבית ומילים כמו "גבר" "אישה" "בן" "בת" שיש להן מין טבעי. בחיות, אם זה חשוב, מוסיפים "זכר" ו"נקבה" לשם החיה (למשל شیر שִׁיר = אריה, شیر ماده שִׁיר-מָאדֶה = לביאה). אבל "הוא" ו"היא" זאת אותה מילה: او. יש הבחנה בין אנושי ודומם בכינויי הגוף ("הוא/היא" לעומת "זה"), בצורן הרבים ובתחביר, אבל במדוברת גם ההבחנה הזאת הולכת ונעלמת: בכינויי הגוף ובצורן הרבים הדומם משתלט – כלומר אפשר לקרוא גם לבני אדם "זה" (آن), ולתת לבני אדם ריבוי של דוממים (ها). אבל לא להיפך. בעיניי זוהי האחדה של מין דקדוקי (כולם he) כפי שעושים דוברי פרסית.
דוברי רוסית, האם ברוסית שרת (server) הוא זכר?

ב. by being sitted – השימוש בשמות פעולה במקום במשפטים מורכבים.

ג. being sitted – התעלמו משגיאת הכתיב – השימוש בצורה being seated במקום sitting אופיינית לפרסית (نشسته بودن מתאר מצב ולא פעולה). אני יודעת שגם ברוסית יש אספקטים שונים לפועל – האם הפעולה הושלמה, האם היא עדיין נמשכת וכו'. האם דבר כזה גם יהיה אופייני לרוסית?

2. I told all – תרגום ישיר מפרסית. יש כמה מילים שמשמעותן "כל-" או "הכול", והתרגום שלהן לאנגלית הוא תלוי הקשר. everybody בהקשר הזה יהיה בדיוק אותה מילה כמו all בהקשר אחר (همه).

3. השימוש העודף ב-TOO. בפרסית هم "גם", הפך כבר לטיק דיבור. טיק דיבור הוא מילה שאומרים כדי למלא את המשפט בלי קשר למשמעות שלה, והן יכולות להשתנות מאדם לאדם וכמובן מתקופה לתקופה. דוגמאות מהעבר ומההווה, "כאילו", "כזה", "בעצם", "למעשה". כשהייתי בקורס קצינות הייתה מישהי שהעבירה סקירה של 20 דקות ואמרה 160 פעם "בעצם". אני שמתי לב שזה קורה לי עם "דרך אגב". בפרסית מכניסים هم גם כשאין צורך.

4. סדר המילים ב- just I wanted to. באנגלית נאמר I just wanted to. בפרסית יש סיומות גוף ולכן בד"כ לא אומרים מפורשות "אני", "אתה" במשפט פועלי. לכן הוא לא הפריד בין I לבין wanted. ברוסית אני יודעת שבעבר כן צריך כינוי גוף. האם "רק" יבוא לפני הכול, אחרי הפועל או בין כינוי הגוף לבין הפועל?

5. הבחור שלנו כותב i8000 Muslim, וגם one .1 Muslim soldier worth 10000 Dutch government
בפרסית, למעט מקרים מסוימים מאוד, לא מרבים שם עצם אחרי לוואי כמות. בפרט אחרי מספר. זה אומר שאם יש לי מספר או כמות, שם העצם אחריו יבוא בדרך כלל ביחיד. למשל "שני ילד", "שלושה ספר".
למיטב זכרוני ברוסית כן מרבים.
(דווקא זה שהוא משמיט את האוגד is זה כן מאפיין רוסי. כי בפרסית חייב להיות אוגד. מצד שני, אולי הוא מתייחס לזה כפועל, כמו בפרסית).

6. you see that words now?
בפרסית, כינוי הרמז (זה, הזה) מבחין בין קרוב לרחוק, אבל לא מבחין מספר. כלומר אין יחיד ורבים. לכן that words – آن لغات.

7. when there was firewalls that blocked all ports except 80 and 443 and doesn't allow Reverse or direct VNC connections
גם אני לא מבינה את התוכן, אבל כן את התחביר. זוכרים שאמרתי שיש הבדל תחבירי בין דומם ואנושי? ההבדל הוא שרשמב"א (רבים שאינו מציין בני אדם, מונח שמשמש גם בערבית) הוא בדרך כלל יחיד מבחינה תחבירית: הפועל יהיה ביחיד.

אלט-טאב: בחלוקה למינים, אם נלך לקיצוניות – זה איראני ודומם. בעלי חיים ובני אנוש שאינם איראנים מתנהגים לפעמים ככה ולפעמים ככה. למשל ישראלים מקבלים סיומת רבים של דומם, אבל הפועל יהיה ברבים. שיפט-אלט-טאב.

ב-just 16 years has been passed יש התייחסות לרשמב"א כיחיד, אבל זה מביא אותי באלגנטיות לנושא הבא:

דברים שאני לא מצליחה להסביר על סמך הפרסית, מבקשת עֶזְרוּ של דוברי רוסית:

– just 16 years has been passed – מבנה הפועל לא מעיד על חשיבה בפרסית. האם ברוסית יש מבנה כזה? (או בשפה אחרת כלשהי?)
<תוספת מאוחרת>, ותודה לתלמידיי, שהשכילו ממני: ההווה המושלם בפרסית יכול להיות גם have done וגם have been doing. מה שיש לנו כאן הוא שילוב של שתי הצורות.
אלט-טאב: המשמעות המקורית של "מכל מלמדיי השכלתי" היא – "אני הייתי יותר משכיל מכל מלמדיי".

– which have no ANY connection to internet בפרסית אמנם תהיה שלילה במשפט, אבל היא תהיה על הפועל, לא במקום הזה.

– השימוש ב-talk במקום say.

בל נשכח שיש גם שגיאות שאינן נובעות מחשיבה בשפת האם, אבל עדיין מעניין אותי לבדוק אם יכול להיות שהוא חושב בשפה אחרת.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני פריצות לחשבונות בנק של מדינות). העבירו את הקישור לאתר למנהלת הרווחה או התרבות הקרובה אליכם, או צרו קשר להזמנת הרצאה.

רוצים ללמוד פרסית? הנה ההזדמנות שלכם. קורס קיץ מרוכז בתל אביב ובחיפה.

שיעור מואבית לכיתה ה2

יום שני, 6 ביוני, 2011

מאז שהילדים היו בגן, אני משתדלת לבוא לפחות פעם בשנה אם לא יותר ולתת לילדים הפעלה כלשהי. בגן זה היה בעיקר בישולי (אוזני המן, משה בתיבה, לחם שאור) ובבית הספר אני משתדלת שזה יהיה לשוני, אם כי לעיתים הילדים מושכים אותי לכיוונים אחרים. כשעומר היה בכיתה ב', למשל, באתי לפני ראש השנה כדי לדבר על המילים חודש, ירח ועל שמות החודשים, אבל נתקענו ב"ירח" וזה הפך לשיעור כיפי על אסטרונומיה וחייזרים. בפורים האחרון נתתי בכיתה של עומר שיעור פרסית עתיקה על המילים הפרסיות במגילת אסתר (בכיתה ה' הם קוראים בפעם הראשונה את הנוסח המקראי), ובכיתה של ענתי קצת על מנהגי החצר האח'מניים.

ברגעים אלה ממש, לכבוד שבועות, יש לי שיעור מואבית בכיתה של עומר.

ומכיוון שאין שום סיכוי שבעולם שאספיק לומר כל מה שיש על הכתובת הזאת, ומאחר שזה חומר שאני מתכוונת להעביר גם בשנה הבאה בסמינריון "לשון המקרא במבט דיאכרוני" במכללת אורנים, ואני ממילא מתכננת לפרסם את כל חומר הלימוד בבלוג – אתם גם זוכים בשיעור מואבית מן ההפקר. לקורס באורנים קראתי "במבט דיאכרוני", אבל האמת היא זה רק אחד הצירים בקורס: הקורס יעסוק גם בדיאכרוניה בתוך המקרא (כלומר בהסתכלות על התפתחות השפה לאורך ציר הזמן), גם בשפות שהשפיעו על לשון המקרא (איך אני יכולה לתת קורס שלם בלי פרסית?), וגם במקומה של העברית המקראית בתוך השפות השמיות, הקדומות יותר ובנות אותו זמן.

אז מואבית היא אחת מאותן שפות שנלמד עליהן בקורס, וזאת דרך מצבת מישע מלך מואב.

ברשותכם, קצת רקע חברתי-היסטורי. רשות הדיבור לסופר המקראי:

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת–וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה:  מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת (מל"א יא:א).

רשות הדיבור לנחמיה בן חכליה:

בַּיּוֹם הַהוּא, נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה–בְּאָזְנֵי הָעָם; וְנִמְצָא, כָּתוּב בּוֹ, אֲשֶׁר לֹא-יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים, עַד-עוֹלָם. (נחמיה יג:א),  גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות (אַשְׁדֳּדִיּוֹת), עמוניות (עַמֳּנִיּוֹת), מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית–וְכִלְשׁוֹן, עַם וָעָם. וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם; וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים, אִם-תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וְאִם-תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם, לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם.(נחמינ יג: כג-כה)

תודה תודה. ובכן, מה למדנו עד עכשיו? ליהודים הייתה חיבה לנשים זרות, בין השאר מואביות. אנחנו גם לומדים שהיו דיאלקטים שונים: לשפה שאנחנו קוראים לה עברית קראו "יהודית", ואכן העברית שלנו היא יהודאית. הדיאלקט הישראלי היה דומה מאוד, אבל לא זהה. אשדודית ועמונית לא השאירו זכר, אבל מואבית כן נשארה, והיא מסבירה למה החבר'ה שלנו היו מתחתנים עם הנשים הנכריות האלה (דעתי הבלתי אקדמית, אבל אולי מישהו יותר מוסמך כתב את זה איפשהו, להפניותיכם אודה): השפה הייתה כל כך דומה, שהיה צריך חינוך מאוד אינטנסיבי כדי לגרום לאנשים להבין/להאמין שזהו עם שונה.

אלט-טאב: בעצם כן פרסמתי פעם משהו על שפה וזהות. הפתיחה בנושא שפה וזהות הייתה רק תירוץ להשתתף בכנס הספציפי. למעשה, המאמר היה על משחקי מילים במגילת אסתר. בהקדמה ציטטתי כותרת מתוך "המחנה החרדי" שקוראת להיבדל מהחילונים בלבוש ובשפה, וכן על התפקיד של שפה בהגדרה לאומית. הרי ההבדל בין דיאלקט לשפה הוא בכלל לא לשוני אלא פוליטי, או כמו שאומרים ביידיש – שפּראַך איז אַ דיאַלעקט מיט אַן אַרמיי און פֿלאָט (שפה היא דיאלקט עם צבא ועם צי – מיוחס לבלשן היידיש הנודע מקס ויינרייך, אבל הוא כנראה המפיץ ולא המקור). שיפט-אלט-טאב.

ועוד קצת רקע היסטורי – פסוקיים משירת הבאר בספר במדבר:

אוֹי-לְךָ מוֹאָב, אָבַדְתָּ עַם-כְּמוֹשׁ; נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית, לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן.  וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן, עַד-דִּיבֹן; וַנַּשִּׁים עַד-נֹפַח, אֲשֶׁר עַד-מֵידְבָא. (במדבר כא:כט-ל) (השיר שבקישור לא מגיע עד למשפט הזה).

וירמיהו הנביא גם זועם על מואב ועל כמוש.

ובחזרה לסופר המקראי:

וּמֵישַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב, הָיָה נֹקֵד; וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל מֵאָה-אֶלֶף כָּרִים, וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר. וַיְהִי, כְּמוֹת אַחְאָב; וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב, בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. (מלכים ב' ג:ד-ה)

תודה לכולם. ועכשיו – סוף סוף, אחרי 540 מילים, למצבת מישע מלך מואב.

מצבת מישע מתוארכת לאמצע המאה ה-9 לפנה"ס. זה נחמד לראות את הזווית של הצד השני. קצת כמו הסכסוך הערבי ישראלי, רק שבקטע של העת העתיקה לנו יש יח"צ יותר חזק. אפשר ללמוד מהמצבה הרבה גם על היסטוריה, והיא חוללה מהפכה בהתייחסות למקרא כאל ספר היסטורי. מי שממש רוצה יכול להמשיך בקו הבלתי לשוני בוויקיפדיה או באתר של מק"מ חיפה.

את הכתובת ופענוחה נתתי לכם אתמול בפוסט נפרד, כדי שתתכוננו.

ועכשיו פשוט נקרא ביחד ונחפור, כמו שצריך ללמוד שפה (לא את כל החפירות שיש על כל מילה. אני צריכה גם לעבוד. רק מה ששונה מעברית ו/או מה שסותר "חוק" במואבית שצוין קודם).

הדבר הראשון ששמים לב אליו היא שהכתיב חסר באופן מזעזע. כלומר מזעזע אותנו המורגלים בכתיב מלא. אני משערת שאילו מישע מלך מואב היה רואה את הפוסט הזה הוא היה מזדעזע עשרות מונים יותר מאיתנו. בחלק גדול מהמקרים אין אימות קריאה אפילו בסוף מילה, למשל אנכ במקום אנוכי. כשנגיע לאימות קריאה – נפוצץ אותן. בתעתיק אין אותיות סופיות, כי בכתב העברי הקדום (aka פניקי, כנעני, דעץ, נעץ, רעץ) לא היו צורות שונות לאות לפי מקומה במילה.

ממשיכים.

במילים דיבני, אבי, מלכתי – יש י' כאם קריאה. למה?
דיבני – ייתכן שהיה כאן דיפתונג ושה-י' בעצם הייתה עיצורית.
דיבני – בערבית י' היחס (ה-י' שגוזרת שמות תואר משמות עצם) היא דגושה, כלומר עיצורית. הסיומת היא בעצם iy.
אבי – סיומת הקניין דווקא לא דגושה, אבל צריך כנראה לסמן אותה כדי להבחין בין צורת הנפרד לבין צורת הקניין.
מלכתי – למיטב ידיעתי זאת לא י' עיצורית. אבל אולי הוא מסמן בכל זאת כי יש מספיק בלבול בין "את" ו"אתה", ולא צריך להוסיף עוד הומוגרף למערכת.

חדי העין שביניכם בוודאי הבחינו שסיומת השייכות והמושא -O מסומנת במואבית כ-ה סופית: בארצה = בארצו, ויחלפה = ויחליפו, בבתה = בביתו, לה=לו, ועוד כמה שלא ברור אם הם זכר או נקבה, כי עם האורתוגרפיה המואבית (כלומר כללי הכתיב במואבית), אסחבה יכול להיות גם "אסחב אותה" וגם "אסחב אותו".
במשפט הזה, הנחתי ש"ארץ" היא נקבה, כמו בעברית ובערבית, אבל בעצם זה היה יכול להיות גם "בו" ו"וישיבו".

וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבענ. שת. וישבה. כמש. בימי |
וישב בה ימיו וחצי ימי בנו, ארבעים שנה. וישיבה (=השיב אותה) כמוש בימיי.

יש הטוענים שמישע מלך מואב פשוט כתב את כל ה-O הסופית כ-ה', אבל זה שבעברית זה O לא אומר שגם בשפות כנעניות אחרות. תנועת ה-O בסיומת הקניין והמושא העברית מקורה ב-הוא שנדבק והפך ל-הו, והתקצר (או שלא) ל-וֹ. בכוונה כתבתי כאן "ויחליפו", "ואסחבו". אבל אפילו בעברית זה היה יכול להיות "ויחליפהו", "ואסחבהו". נכון?
יכול להיות, אם כן, שבמואבית הסיומת פשוט לא התקצרה והייתה, לפחות במאה התשיעית לפני הספירה, תמיד הו (כלומר הֻ).

שלשנ = שלושים. לכתיב חסר אנחנו כבר רגילים, והנה מאפיין של עברית שמייחד אותה אפילו בתוך המשפחה הכנענית: סיומת הרבים שלנו היא -ים ולא -ין, כמו אצל אנשים נורמלים. איך יודעים מה הנורמה ומה השונה? משווים לשפות אחרות, למשל ארמית (גברין יהודאין) ולערבית (טליבאן, פדאיון, פדאיין). אפשר לראות את אותה סיומת גם ב-ימנ רבנ – ימים רבים, וגם ב-שבעת אלפנ גברנ וגרנ – שבעת אלפים גברים וגורים (ילדים), וכמובן איך אפשר בלי החרננ – החורנים (יושבי חורן, לא קשור להזנחה עצמית).

<תוספת מהשיעור> עילי  הוסיף שגם בעברית יש מילים ברבים המסתיימות ב-ין, כמו סובין, מסובין, נישואין, אין משיחין וכו'. הצורות ב-ין בעברית הן מלשון חכמים, המושפעת מאוד מארמית</תוספת>

שת = שנה. מה כאן המקורי? משווים לארמית – הַשַּׁתָּא הָכָא. משווים לערבית – سنة – סַנַה.
הממ… תיקו?
לא ממש, כי בערבית ה-ה' הסופית היא תא מרבוטה, כלומר ה' שמקורה ב-ת', כמו ה-ה' בסוף מילים נקביות בעברית, ובארמית יש דגש ב-ת'.
המקור הוא שנת. בארמית *שַׁנְתָּא הפכה ל-שַׁתָּא בתהליך שנקרא הידמות מלאה, או אסימילציה מלאה. אני מניחה שיש לכם ידע של תיכון, אם אין אז תשאלו. בעברית ובערבית -ַת בסוף מילה הופכת ל-ַה: סנה, שנה, אבל כשזה לא סוף מילה, חוזרת ה-ת' המקורית. זה קורה בסמיכות – שנת הדרקון, וגם בשייכות: שנתו הטובה ביותר. במואבית, מסתבר, ת' סופית לא הפכה ל-ה אלא נשארה, ואפשר לראות אותה גם ב-במת (=במה).

הבמת זאת – בעברית יש "הבמה הזאת", "במה זאת" וגם "זאת הבמה". "הבמה זאת"? לא בבית ספרנו. אבל שוב – מי הנורמלי ומי השונה?
מי שמאוד רוצה לדעת איך זה בשפות אחרות – בארמית יאמרו "המקום זה" (אתרא הדין), בערבית יאמרו "זה הילד" (הד'א אלולד هذا الولد).  אבל בתחביר הקביעות הן הרבה פחות נחרצות מאשר בפונולוגיה ובמורפולוגיה, ולכן נשאיר את זה בגדר "שונה" ולא ננסה למצוא מה קדם למה.

אלט-טאב: תרגום מושגים מהיר:
פונולוגיה היא תורת ההגה, כלומר כל מה שקשור לצלילים שיש בשפה ולמה שקורה להם כשהם באים במגע זה עם זה (או לא באים במגע).
מורפולוגיה היא תורת הצורות, כלומר כל מה שקשור למבנה המילה: תחיליות, סיומות, שורשים, בניינים, משקלים וכיוצא באלה.
תחביר קשור למבנה המשפט. לא רק סדר מילים אלא גם יחסים ביניהן (למשל האם יש התאמה במין, במספר וביידוע ומה זה אומר?)
שיפט-אלט-טאב.

הקר (הקיר). יכול להיות שהכוונה היא לעיר המכונה במקרא קיר מואב (וגם קיר חרשׂ וקיר חֲרָשֶׂת), ויכול להיות שזוהי פשוט המילה עיר, כמו עברית קרת ו-קריה. בהמשך הכתובת מופיעה גם המילה קרית וגם השם קריתנ = (כנראה) קִרְיָתִַּים. יכול להיות שגם זה וגם זה: עיר ששמה "עיר", או שזה הקיצור שלה. קיר מואב כמו מכסיקו סיטי, או כמו קריית חרושת.

אלט-טאב: אם כבר שבועות – בקריית חרושת, שזאת שכונה של טבעון, יש מקום בשם האוהל הקסום, ויש שם גלידה טעימה טעימה מחלב עיזים. יש שם גם גבינות עיזים, אבל מגבינות אני מתרחקת. יש גם לחם (טעים) ויין (מתרחקת). שיפט-אלט-טאב.

בת = בית, אנ = אין. מעיד כנראה על התכווצות הדיפתונג, בדומה לצורות הנסמך והשייכות בעברית, ולצורה הרגילה בדיאלקט הישראלי. פעם אחת מופיע בביתה (=בביתו), אבל יש גם בבתה. אולי זה מעיד על כך שבחלק מהצורות ה-י' כן בוטאה.

ונעבור לכמה פעלים:

הראני בכל שנאי (הראני בכל שונאיי), וארא בה ובבתה (ואראה בו ובביתו) – נראה שהפועל "לראות" עבר שינוי משמעות במואבית. מישע משתמש ב"לראות ב-" במובן "לראות במפלתו של". בטקסטים שנשארו במואבית אין "לראות את-", ולכן קשה לדעת אם היו שתי משמעויות שאפשר להבחין ביניהן לפי מילת היחס, או שהייתה רק המשמעות הזו.
<תוספת אחרי תיקון שבועות של בית תפילה ישראלי> שימו לב לפסוק הזה:
יְהוָה לִי, בְּעֹזְרָי;    וַאֲנִי, אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי. (תהלים קיח:ז)</תוספת>

עוד פעלים מעניינים:
ויענו, אענו: שורשים המסתיימים ב-ו' וב-י' הפכו בעברית לשורשים עם ה' סופית. ל"ה-ל"י זה מוכר ומקובל, אבל יש גם מספר מצומצם מאוד של שורשים שבהם העיצור הסופי המקורי היה ו', ואם אורבים בשקט בשקט, אפשר למצוא אותה בצורות כמו: עוני-ענווה, גאה – גאווה, אשליה – שלווה. יש המנקדים את ויענו כך: וַיְּעַנּוּ, אבל הפועל מתייחס לעמרי, ולכן צריך להיות וַיְּעַנֵּו (wayye⁽anew).

ויאנף – קיים גם בעברית מקראית. כעס. שם העצם אַנְףּ הפך ל-אף (ה-נ' עברה הידמות מלאה ובסוף מילה אין דגש). חרה אפו של כמוש.

אהלך = אלך. מואבית שמרה על פ' הפועל (בעברית זה א ביסלע יותר מסובך, אבל לא ניכנס לזה עכשיו).

ואלתחמ, בהלתחמה, הלתחמ. ברור שהמשמעות היא ואלחם, בהילחמה, הילחם. גם בעברית בת זמננו הבניינים נפעל והתפעל חולקים משמעות של פעולות הדדיות או עצמיות.
הדבר המעניין בפעלים האלה הוא לא הבניין, אלא המיקום של ה-ת' וה-ל'. האם במואבית חל שיכול אותיות לא רק בשורקים, כמו בעברית הסתרק, השתמש וכו', אלא גם בעיצורים נוספים, אולי למנ"ר?
הרי גם בעברית שיכול האותיות מטרתו ליצור צרור קל יותר להגייה, וגם הִלְתַּחֵם זה בעצם יותר זורם מאשר הִתְלַחֵם. לסיבה קוראים היררכיה סונורית, וזה עוד נושא שאני מוסיפה לי לרשימת הנושאים שיום אחד אכתוב עליהם.
מאחר שבמואבית זה הפועל היחיד שיש לנו בבניין התפעל, לא ברור אם השיכול הוא בכל הבניין, או שהוא מתרחש רק בסביבות פונטיות מסוימות.

התאהבתם במואבית? הנה עוד קצת, אבל ממש קצת: קטע מכתובת קיר של ידידנו מישע (כנראה), כתובת מלכותית מאוחרת יותר.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מלכים). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

מצבת מישע מלך מואב – חומר לשיעור מואבית

יום ראשון, 5 ביוני, 2011

שלום חברים, מחר יש לנו שיעור מואבית לכבוד שבועות.
הטקסט שנקרא יהיה מצבת מישע מלך מואב.
מי שרוצה להתכונן כבר מעכשיו – הנה התמסיר. מי שלא – חכו חכו למחר.

זה הטקסט בכתב המקורי

מצבת מישע מלך מואב

מצבת מישע מלך מואב. מתוך H. F. B. Compston. The inscription on the stele of Mesa, commonly called the Moabite Stone - The Text in Moabite and Hebrew, with Translation. London 1919 (דרך ויקיפדיה)

תעתוק הכתובת לאותיות מרובעות לפי שורות:
1.      אנכ. משע. בנ. כמש.. . מלכ. מאב. הד
2.      יבני | אבי. מלכ. על. מאב. שלשנ. שת. ואנכ. מלכ
3.      תי. אחר. אבי | ואעש. הבמת. זאת. לכמש. בקרחה | במ[ת. י]
4.      שע. כי. השעני. מכל. המלכנ. וכי. הראני. בכל. שנאי | עמר
5.      י. מלכ. ישראל. ויענו. את. מאב. ימנ. רבנ. כי. יאנפ. כמש. באר
6.      צה | ויחלפה. בנה. ויאמר. גמ. הא. אענו. את. מאב | בימי. אמר. כ[…]
7.      וארא. בה. ובבתה | וישראל. אבד. אבד. עלמ. וירש. עמרי. את א[ר]
8.      צ. מהדבא | וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבענ. שת. ויש
9.      בה. כמש. בימי | ואבנ. את. בעלמענ. ואעש. בה. האשוח. ואבנ
10.     את. קריתנ | ואש. גד. ישב. בארצ. עטרת. מעלמ. ויבנ. לה. מלכ. י
11.     שראל. את. עטרת | ואלתחמ. בקר. ואחזה | ואהרג. את. כל. העמ.
12.     הקר. רית. לכמש. ולמאב | ואשב. משמ. את. אראל. דודה. ואס
13.     חבה. לפני. כמש. בקרית | ואשב. בה. את. אש. שרנ. ואת. אש
14.     מחרת | ויאמר. לי. כמש. לכ. אחז. את. נבה. על. ישראל | וא
15.     הלכ. הללה. ואלתחמ. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרמ | ואח
16.     זה. ואהרג. כלה. שבעת. אלפנ. גברנ. ו[גר]נ | וגברת. וגר
17.     ת. ורחמת | כי. לעשתר. כמש. החרמתה | ואקח. משמ. א[ת. כ]
18.     לי. יהוה. ואסחב. המ. לפני. כמש | ומלכ. ישראל. בנה. את
19.     יהצ. וישב. בה. בהלתחמה. בי | ויגרשה. כמש. מפני | ו
20.     אקח. ממאב. מאתנ. אש. כל. רשה | ואשאה. ביהצ. ואחזה.
21.     לספת. על. דיבנ | אנכ. בנתי. קרחה. חמת. היערנ. וחמת
22.     העפל | ואנכ. בנתי. שעריה. ואנכ. בנתי. מגדלתה | וא
23.     נכ. בנתי. בת. מלכ. ואנכ. עשתי. כלאי. האש[וח למי]נ. בקרב
24.     הקר | ובר. אנ. בקרב. הקר. בקרחה. ואמר. לכל. העמ. עשו. ל
25.     כמ. אש. בר. בביתה | ואנכ. כרתי. המכרתת. לקרחה. באסר
26.     [י]. ישראל | אנכ. בנתי. ערער. ואנכ. עשתי. המסלת. בארננ.
27.     אנכ. בנתי. בת. במת. כי. הרס. הא | אנכ. בנתי. בצר. כי. עינ
28.     —– ש. דיבנ. חמשנ. כי. כל. דיבנ. משמעת | ואנכ. מלכ
29.     ת[י] —– מאת. בקרנ. אשר. יספתי. על. הארצ | ואנכ. בנת
30.     [י. את. מה]דבא. ובת. דבלתנ | ובת. בעלמענ. ואשא. שמ. את. […]
31.     ——— צאנ. הארצ | וחורננ. ישב. בה. ב
32.     ——— אמר. לי. כמש. רד. הלתחמ. בחורננ | וארד
33.     ———[ויש]בה. כמש. בימי. ועל[…]. משמ. עש
34.     ————– שת. שדק | וא

כמו שבטח שמתם לב, נקודה מפרידה בין מילים, ודַנְדַה מפרידה בין משפטים. אז הנה תעתיק לפי משפטים + ניקוד בעת הצורך, ומתחתיו תרגום לעברית.

אנכ. משע. בנ. כמש.. . מלכ. מאב. הדיבני |
אנוכי מישע בן כמש[ית] מלך מואב הדיבוני.

אבי. מלכ. על. מאב. שלשנ. שת. ואנכ. מלכתי. אחר. אבי |
אבי מלך על מואב שלושים שנה ואנוכי מלכתי אחר אבי.

ואעש. הבמת. זאת. לכמש. בקרחה |
ואעש הבמה הזאת לכמוש בקרחו (שם של עיר או מצודת העיר).

במ[ת. י]שע. כי. השעני. מכל. המלכנ. וכי. הראני. בכל. שנאי |
במת ישע כי הושיעני מכל המלכים וכי הראני ב(מפלת) כל שונאיי.

עמרי. מלכ. ישראל. ויענו. את. מאב. ימנ. רבנ. כי. יאנפ. כמש. בארצה |
עמרי מלך ישראל עינה את מואב ימים רבים, כי יאנף כמוש בארצו.

ויחלפה. בנה. ויאמר. גמ. הא. אענו. את. מאב |
ויחליפו בנו ויאמר גם הוא – אענה את מואב.

בימי. אמר. כ[ן?] וארא. בה. ובבתה |
בימי אמר כן. ואראה בו ובביתו (כנראה – אראה במפלתו ובמפלת ביתו)

וישראל. אבד. אבד. עלמ. וירש. עמרי. את א[ר]צ. מהדבא |
וישראל אבוד אבד לעולם! וירש עמרי את ארץ מידבא

וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבענ. שת. וישבה. כמש. בימי |
וישב בה ימיו וחצי ימי בנו, ארבעים שנה. וישיבה (=השיב אותה) כמוש בימיי.

ואבנ. את. בעלמענ. ואעש. בה. האשוח. ואבנ. את. קריתנ |
ואבנ(ה) את בעל מעון ואעש בה האשוח (מאגר מים) ואבן את קריתן (קרייתיים?)

ואש. גד. ישב. בארצ. עטרת. מעלמ. ויבנ. לה. מלכ. ישראל. את. עטרת |
ואיש גד ישב בארץ עטרות מעולם, ויבן לו מלך ישראל את עטרות.

ואלתחמ. בקר. ואחזה |
ואלחם בעיר ואוחזה.

ואהרג. את. כל. העמ.הקר. רית. לכמש. ולמאב |
ואהרוג את כל העם העיר (=הקִרְיָה) רית (חרם?) לכמוש ולמואב.

ואשב. משמ. את. אראל. דודה. ואסחבה. לפני. כמש. בקרית |
ואשְׁבְּ משם את אראל דודו/דודה (לא ברור מה זה) ואסחבהו לפני כמוש בעיר (קריה)

ואשב. בה. את. אש. שרנ. ואת. אש.מחרת |
ואשב (=אשבה או אושיב) בה את איש שרון ואת איש מחרת.

ויאמר. לי. כמש. לכ. אחז. את. נבה. על. ישראל |
ויאמר לי כמוש – לך אחוז את נבו על ישראל.

ואהלכ. הללה. ואלתחמ. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרמ |
ואלך בלילה ואלחם בה מבקוע השחרית עד הצהרים.

ואחזה. ואהרג. כלה. שבעת. אלפנ. גברנ. ו[גר]נ |
ואוחזה ואהרוג כולו. שבעת אלפים גברים וגורים.

וגברת. וגרת. ורחמת |
וגברות וגורות ורחמות (נערות בתולות? נשים הרות? שפחות?)

כי. לעשתר. כמש. החרמתה |
כי לעשתר כמוש החרמתיה/החרמתיו.

ואקח. משמ. א[ת. כ]לי. יהוה. ואסחב. המ. לפני. כמש |
ואקח משם את כלי י'י ואסחבהם לפני כמוש.

ומלכ. ישראל. בנה. את.יהצ. וישב. בה. בהלתחמה. בי |
ומלך ישראל בנה את יהץ, וישב בה בהילחמו בי.

ויגרשה. כמש. מפני |
ויגרשהו כמוש מפניי.

ואקח. ממאב. מאתנ. אש. כל. רשה |
ואקח ממואב מאתיים איש כל  ראשיה / רשיה.

ואשאה. ביהצ. ואחזה.לספת. על. דיבנ |
ואשאהָ/אשאהו ביהץ ואוחזה(ו) להוסיף על דיבון (בנוסף לדיבון, או להוסיף אותה – לספח לדיבון).

אנכ. בנתי. קרחה. חמת. היערנ. וחמת.העפל |
אנוכי בניתי את קרחו (שם עיר), את חומת היערים ואת חומת העופל.

ואנכ. בנתי. שעריה. ואנכ. בנתי. מגדלתה |
ואנוכי בניתי את שעריה/שעריו ואנוכי בניתי את מגדלותיה/מגדלותיו.

ואנכ. בנתי. בת. מלכ. ואנכ. עשתי. כלאי. האש[וח למי]נ. בקרב.הקר |
ואנוכי בניתי בית מלך ואנוכי עשיתי את כלאי האשוח למים (סכר או מאגר מים) בקרב העיר.

ובר. אנ. בקרב. הקר. בקרחה. ואמר. לכל. העמ. עשו. לכמ. אש. בר. בביתה |
ובור אין בקרב העיר בקרחו. ואומר לכל העם – עשו לכם איש בור בביתו.

ואנכ. כרתי. המכרתת. לקרחה. באסר[י]. ישראל |
ואנוכי כריתי את המכרתת/המכרות לקרחו ב(אמצעות) אסירי ישראל.

אנכ. בנתי. ערער. ואנכ. עשתי. המסלת. בארננ.אנכ. בנתי. בת. במת. כי. הרס. הא |
אנוכי בניתי (את) ערוער ואנוכי עשיתי את המסילות/המסילה בארנון. אנוכי בניתי בית במות כי הרוס הוא.

אנכ. בנתי. בצר. כי. עינ—– ש. דיבנ. חמשנ. כי. כל. דיבנ. משמעת |
אנוכי בניתי בצור כי עיים (=עיי חורבות) [… ?אי]ש דיבון חמישים/חמושים, כי כל דיבון נשמעת לי.

ואנכ. מלכת[י] —– מאת. בקרנ. אשר. יספתי. על. הארצ |
ואנוכי מלכתי … מאה בערים / על מאות בערים (=מאות ערים) אשר הוספתי על הארץ.

ואנכ. בנת[י. את. מה]דבא. ובת. דבלתנ |
ואנוכי בניתי את מידבא ואת בית דבלתיים.

ובת. בעלמענ. ואשא. שמ. את. […] ——— צאנ. הארצ |
ואת בית בעל מעון, ואשא שם את …. צאן הארץ.

וחורננ. ישב. בה. ב ——— אמר. לי. כמש. רד. הלתחמ. בחורננ |
וחורנים ישבו בה/בו. ב… אמר לי כמוש – רד הילחם בחורנים.

וארד  ———[ויש]בה. כמש. בימי. ועל[…]. משמ. עש  ————– שת. שדק | וא
וארד …. וישיבה כמוש בימיי ועל ….

<תוספת מהשיעור> עדי ביקשה לדעת קצת על האבן: גובהה מטר, רוחבה 60 ס"מ והיא מוצבת במוזיאון הלובר בפריס. האבן נמצאה כמעט שלמה, אבל הבדואים באזור ראו כמה האירופים מתלהבים ממנה, עד שהיו בטוחים שיש בתוכה אוצר. הם שברו את האבן כדי לחפש את האוצר, ולכן מה שמוצג היום בלובר הוא שחזור על סמך תעתיקים שנעשו לפני שבירת האבן. הנה תמונה </תוספת>

מצבת מישע, שיעור מואבית, השפה המואבית

מצבת מישע, הלובר. צילום: Henry Sivonen, cc-by (קליק לפליקר)


בשולי משבר הנדל"ן

יום חמישי, 26 במאי, 2011

הטור השבוע בוואינט עסק בדירות, דירים, מדורות, כדורים וכיוצא באלה דברים עגולים.

קיבלתי בעקבותיו, גם בתגובות וגם במייל, כמה שאלות והערות שמגיע להן פוסט, אז הנה:

חן מלינג, סגן מנהל מוזיאון הרכבת, סיפר לי שברכבת ישראל משתמשים עד עצם היום הזה בפועל לדייר. בלילה בלילה בנום כל הכפר, מדיירת רכבת ישראל את הרכבות שאינן פעילות בקווי דיור. בעיניי זה נפלא.

חן, וגם המורי הזקן מעין הזהו, שהגיב לתגובה 3, הזכירו לי שגם מטוסים גרים בדירים. תת קרקעיים אמנם, אבל דירים. דת"קים בלשון החיל. כל הכבוד לצה"ל!

שני נושאים שחסכתי בהם לקוראי וואינט, אבל אם אתם פה אז לכם זה בטח כן מעניין:

דור בבילוגיה הוא כל דבר שמסודר בעיגול במישור אחד. יכול להיות דור עלים:

צמח עם מלא מלא דורי עלים.

צמח עם מלא מלא דורי עלים. צילום: Matthew Veenker cc-by (קליק לפליקר שלו)

עלי הגביע מסודרים בד"כ בדורים, ועלי הכותרת יכולים להיות מסודרים בדור אחד או יותר.

פרח עם שלושה דורי עלים

אירוס כלשהו. עלי הכותרת מסודרים בשלושה דורים. צילום - דניאל ר. בלום cc-by-sa (קליק לעמוד הפליקר שלו)

שימו לב שיש כאן שלושה דורי עלים ולא שניים. שלושת העלים עם הכתם הצהוב ושלושת העלים עם הנקודות החומות הם לא באותו מישור. אלה שני דורים שונים.
ותודה לאמא שלי, הבוטניקאית המהוללה ד"ר אסתר גינדין, על ההסברים ועל הסבלנות, ועל כך שהביאה אותי עד הלום.

רפי מתגובה 7 שאל האם "דאר" בערבית זה לא דת, ואם דאר אל אסלאם זה לא דת האסלאם. אז לא. דאר זה מקום, משכן, בית. הביטוי דאר אל-אסלאם אינו מתייחס לדת האסלאם, אלא לארצות האסלאם – כלומר לארצות שבהם יש למוסלמים חופש דת. יש עוד דארים חוץ מדאר אל-סלאם ודאר אל-חרב: יש דאר אל-כֻּפר, שזה מונח שכבר לא כל כך משתמשים בו. מחמד השתמש בו לתאר את המצב במכה בין הִג'רתו לבין חזרתו.
חשוב לציין שדאר אל-חרב הן ארצות של כופרים שגובלות בדאר אל-אסלאם. יש גם ארצות של כופרים שאינן גובלות בדאר אל-אסלאם, ולא צריך להכריז עליהן מלחמה (כלומר, עד שכל מדינות דאר אל-חרב שבדרך ייכבשו, ואז הן יהפכו בעצמן לדאר אל-חרב). כדי לא לאכול חרב לנצח, הומצאו גם דאר אל-הֻדנה, דאר א-דעוה, דאר אל-אמן ודאר אל-עהד, שכולם מונחים המתארים מדינות של כופרים שאין איתן מלחמה.  אפשר לקרוא על כך בהרחבה בוויקיפדיה, למשל.

אהוד מתגובה 17 הוסיף שדת זה חוק בפרסית ושמכאן בא datum – "נתון" בלטינית וברבים data. אז רק כדי להעמיד דברים על דיוקם – הפרסית והלטינית לא שאלו זו מזו אלא התפתחו מאותה שפה שנקראת היום פרוטו-הודו-אירופית. גם בפרסית עתיקה dāta הוא נתון – כלומר מה שניתן, והייתה התפתחות סמנטית נוספת: מה שניתן על ידי המלך או על ידי האל הוא החוק. עד היום dād יכול להיות גם חוק, בצירופים מסוימים, וגם הפועל "הוא נתן". יש הגוזרים את dāta  בכלל משורש אחר שהתאחד בפרסית עם "לתת", והוא השורש "להניח, לשים". בדומה ל-lay – law.

אסף (תגובה 12) שאל אם יש עוד מילים שנוצרו כמו כדור, שהיה במקור כ+דור, כלומר כמו עיגול. "הכל זהב" ענה לו שגם כלום הוא כמו לום, כלומר כמו קצה הציפורן. בעצם גם כמו מורכב מ-כ' השימוש + מו = גוף, עצם (the very): במו ידיו – בעצם ידיו. בידיו עצמן.
ואם נעבור לרגע לקצה השני של העברית – לסלנג הישראלי הבועט, ימבה (צעירים עדיין משתמשים ב-ימבה?) התחיל מ"ים של", המשיך ב"ים + בַּ-", למשל "יש לי ים בַּעבודה", "יש לו ים בַּכסף", והפך למילה בפני עצמה, עד כדי כך ששמעתי אפילו "ימבה של" (אני חושבת שזה היה "ימבה של דוגמאות").

מספר 15 שאל אם יש קשר לבנדורה, והתשובה היא שלא: בנדורה זאת שאילה מאיטלקית pomodoro, "תפוח זהב", אבל ייתכן מאוד שבעצם "תפוח האהבה" (צרפתית pomme d'amour). גם עגבנייה היא פרי העגבים. אליעזר בן יהודה מאוד לא אהב את המילה והציע בַּדּוֹרָה, עברות של "בנדורה" הערבי, שבא כנראה מ"תפוח האהבה", שתורגם לעברית כפרי העגבים, שאליעזר בן יהודה לא אהב, והרי לנו מעגל אינסופי נוסף.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני אהבה). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.