בלשנות חופרת



כֵּיצַד נִקְרָא בִּמְסִבַּת הַסִּיּוּם

יום רביעי, 25 ביוני, 2014

תקציר מנהלים:
ו' החיבור נהגית בשורוק (U) לפני שווא ולפני אותיות בומפ.
ל' היא לא אות בומפ.
אותיות השימוש כ-ל-ב נהגות בחיריק לפני שווא.
חיריק ≠ שווא (ראו חוקי ו' החיבור).
מילות היחס בעברית אינן מוטעמות.
כשמילת היחס מתייחס ליותר מדבר אחד, חוזרים עליה.
הטעם העיקרי במשפט הוא על הפועל.
לא על נושאי הפעלים.
בניין הִפעיל. בחיריק.

אמש נערכה מסיבת הסיום של כיתות ו' בבית הספר של ענתי. האוויר היה רווי אהבה, תודות והכרת טובה, בתוך הצוות, בין הצוות לבין הילדים לבין הוועד (בית ספרי ושכבתי) לבין ראש העיר, הרבה התרגשות שהילדים שלנו מסיימים ו', וחידושי טכנולוגיה שלא היו בזמננו – כל ההורים יכלו לראות את ההצגה כי רובה הייתה בווידאו על מסכים גדולים (אילו היו מוותרים על התאורה המהבהבת שכמעט גרמה לי התקף אפילפטי, החלק הזה היה יכול להיות מושלם). אפילו הריקודים בין לבין היו הרבה יותר מעניינים ממה שציפיתי, גם כשענתי לא השתתפה בהם.
לפני ההצגה היו נאומים וברכות בפורום שכבתי (כשעה), ואחריה בפורום כיתתי (כחצי שעה). רוב הדוברים הקפידו להגות ו' שרוקה (u) לפני האות ל', ואני ביליתי את רוב השעתיים האלה ברטינות חרישיות מסוג "וְלִכְבוֹד", "וְלִגְבֶרֶת". הילדים, שקיבלו הוראה "תחשבו שהקהל הוא עולה חדש ותדברו לאט", הקפידו להטעים את כל מילות היחס.

אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לכתוב כאן קובץ הוראות קצרצר, כולל הסברים. משרד החינוך, מוסדותיו, מנהלים ומורים – אנא השתמשו בו. כמו בכל התכנים בבלוג שלי, אין צורך לבקש רשות, רק לתת קרדיט וקישור. קרייני גל"צ ושדרניו – החלק על "ל' היא לא אות בומפ" הוא גם בשבילכם.

ו' החיבור:

הניקוד הרגיל של ו' החיבור הוא שווא (e). במקרים של חוסר ודאות, חזרו למקור.

ו' החיבור תנוקד בשורוק (וּ – u) לפני אותיות בומפ, כי אותיות בומפ הן שפתיות (בטאו אותן ושימו לב שהשפתיים משתתפות בהפקת העיצור, לעומת עיצורים אחרים, שבהם משתתפים איברים אחרים בפה – שיניים, לשון, לוע). וּבית הספר, וּמנהלת בית הספר, וּוֶרֶד, וּפתיחת שנת הלימודים.

ו' החיבור תנוקד בשורוק גם לפני שווא בכל אות (למעט י', אבל זה בפסקה הבאה):
וּגְברת, וּלְדבר, וּלְהזמין, וּלְהִזָּהֵר, וּלְהתרגש.
זה אומר שאם זו לא אות בומפ (ולא י') והיא אינה מנוקדת בשווא – ו' החיבור נשארת בשווא!
וְלִגברת, וְלִפתוח, ‏‏וְלִכבוד.
הסיבה שאני נותנת דוגמות ב-ל' היא שזוהי האות שנוטים לשגות בה הכי הרבה. מן הסתם כי בכל הבניינים חוץ מבניין פעל (קל) שמות הפועל מתחילים ב-ל' שוואית והם כל כך נפוצים, עד שֶׁמּוֹרים, מנהלים וקריינים נוטים לנקוט תיקון יתר, או יישור פרדיגמה, וְלִשכוח שלא בכל המקרים יש צורך ב-ו' שרוקה.

כאשר ו' החיבור מופיעה לפני י' שוואית, נוצר חיריק מלא. במילים אחרות, ה-י' הופכת לתנועה של ה-ו': וִירושלים, וִיהודה בן חמו.

אותיות השימוש כ-ל-ב:

מה שמשותף לאותיות השימוש וכלב הוא שהניקוד הבסיסי שלהן הוא שווא, ואין אחריהן דגש (קו מעל האות = אות רפֿה. אין בה דגש): בְּפֿוֹעל, לְבָֿנים וּלְבָֿנוֹת, ככֹֿל הילדים. שימו לב ש-ו' החיבור לפני "לבנות" שרוקה, כי ה-ל' בשווא.
אם המילה שאחריהן מיודעת, הן מקבלות את תנועת ה' היידוע וגם את הדגש שלה: בַּפּוֹעַל, לַבָּנים וְלַבָּנות, כַּכָּתוב. כאן ו' החיבור לפני "לבנות" שוואית, כי ה-ל' מנוקדת בפתח.

לפני שווא, אותיות כלב מנוקדות בחיריק: כִּתְמול-שלשום, בִּבְרכה, לִגְברת, לִכְבוד (ולכן גם לִשְמור). מאחר שחיריק אינו שווא, ו' החיבור במקרים האלה תהיה שוואית ("רגילה"): וְכִתְמול שלשום, וּבִבְרכה, וְלִגְברת, וְלִכְבוד.

אם אנחנו כבר באותיות שימוש, בואו נעשה סדר מהיר גם באותיות מה (ש' לא עושה בעיות, אז נדלג עליה).
מ' השימוש מנוקדת בחיריק ואחריו דגש: מִבּית הספר, מִכּאן, מִפּתיחת שנת הלימודים.
אם היא באה לפני אות גרונית (האח רע), היא מנוקדת בצירה (e): מֵארץ ישראל, מֵהיום, מֵחדש, מֵראש, מֵעירנו.

ה' הידיעה מנוקדת בד"כ בפתח ואחריו דגש. מאחר שקמץ ופתח נשמעים אותו דבר בימינו, לא אלאה אתכם בכל חוקי הגרוניות אלא רק בחוקי ה-e. כשיש ח' קמוצה (כולל קמץ קטן וחטף קמץ: הֶחֳרָפִים = hekhorafim למי שמתעקש לדבר סופר-נכון), וכשיש ה' או ע' קמוצות ובלתי מוטעמות: הָהר, אבל הֶהָרים. הָעיר, אבל הֶעָרים.

הטעמת מילות יחס:

הטעמה בלתי טבעית היא אחד הדברים המחרפנים ביותר בקריאה בטקסים בבית הספר. זה נשמע ככה: אני מתכבד, להזמין לבמה, את המנהלת, הגברת אורית ליבוביץ'. או בשירים האלה שכותבים להם, שהם קוראים בהטעמה של מילה ראשונה מכל זוג, עם פאוזה אחרי הזוג. לאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!

אז קודם כול: כל כללי ההטעמה (וחוסר ההטעמה) תקפים כל עוד אין הדגשה. מובן שאפשר להטעים את מילת היחס או את אות השימוש אם אני רוצה להדגיש שהלכתי לְבֿית הספר (ולא מִבּית הספר), או אם אורית היא המנהלת ב-הא הידיעה, או אם אני באדום (ולא רמי חרובי).

עדיין לא שמעתי אותיות שימוש מוטעמות, אבל למקרה שמישהו חשב לעשות זאת – בבקשה לא. גם אותיות השימוש וגם מילות היחס הנפרדות הן פרוקליטיות, כלומר אין להן הטעמה משלהן ומבחינת הטעמה הן "נשענות קדימה" על המילה שאחריהן: (אני מתכבד להזמין) את המנהלת שתדבר אל התלמידים על העתיד. מילות היחס עצמן לא מוטעמות. סבבה? סבבה.
(שמעתי צעירים מדברים. כך מסיימים היום טיעונים והוראות).

אגב, הדרך הטובה ביותר לזכור את זה הוא לחשוב איך ואיפה הייתם מטעימים בשיחה טבעית, אילו לא הייתם קוראים מהדף.

טעם המשפט:

טעם המשפט הוא ההברה המוטעמת ביותר במשפט. לכל מילה (או צמד מילים) יש הטעמה, אבל תמיד יש מילה אחרת מוטעמת יותר מהשאר. בדרך כלל זה הפועל (או הנשוא השמני). בעבר ובעתיד זו פחות בעיה בעברית, כי לרוב מוותרים על כינוי הגוף. בהווה בטקסים זה נשמע כך: בערב זה, אנו חוגגים, את סיומן, של שש שנים. זוגות זוגות, ברובם אחד מילה אחת מוטעמת, לא תמיד זו שטבעי להטעים. עכשיו נסו לקרוא את זה רגיל, כאילו זה חלק משיחה נורמלית במשלב קצת גבוה.
הטעם העיקרי במשפט הוא על הפועל: חוגגים. והמשפט כולו (טעם משני במודגש, טעם המשפט במודגש אדום. יש הבדלים גם בין הטעמים המשניים. אולי בפוסט אחר):
בערב זה אנו חוגגים את סיומן של שש שנים.
אני מתכבדת להזמין לבמה את מנהלת בית הספר.
ואם זה אמור להיות שיר ומתחרז, אז זה בכל מקרה מאולץ, אבל עדיין אפשר לקרוא טבעי יותר:
בערב זה אנו חוגגים / את סיומן של שש שנים.

שורה תחתונה: לא להטעים את כינוי הגוף, אלא אם כן זה לצורכי הדגשה. סבבה? סבבה.

בניין הפעיל:

זה אמנם לא היה בטקס אתמול (או שהיה אבל לא שמתי לב מרוב ענייני הטעמה ו-וּלִכבוד), אבל באחד מטקסי יום הזיכרון לא יכולתי לרוות נחת מבתי השרה במקהלה, כי הם שרו (וכן בפלייבק שהקליטו) – שדה זהב דעך באופל ואֶדליק נרות חצב.
גם כשאני מלמדת תלמידים בוגרים יותר את חוקי הכתיב חסר הניקוד, הם לא מבינים למה זה מיוחד שב-*הֶזמין אין י' בהברה הראשונה. תמיד מפתיע אותם לשמוע שזה אמור להיות הִזמין.
על ה-ה' כבר ויתרנו מזמן. כל עוד הם לא מבטאים אותה כ-א' (עיצור סדקי) אלא סתם כשינוי תנועה ללא עיצור, אני עוד יכולה להתגבר. עם שינויים בשפה אין מה לעשות, אבל לפחות בטקסים ובשירה אנחנו מנסים להיות נורמטיביים, אז בבקשה: תנועת הבניין היא i: הִפעיל, הִדליק, הִזמין.
מתי לא? כשיש אות גרונית (לא כולל ר'): הֶאֱזין, הֶחוויר, הֶחשיב, הֶעֱביר.

וטיפ לסיום: 

גם בהרצאות, גם בנאומים, גם בהנחיית טקסים: דמיינו שזאת שיחה רגילה, טבעית.

הטעימו במקומות הטבעיים לכם בדיבור, ולא במקומות שנראים לכם חגיגיים או רשמיים.

כמו כן, אם אתם לא בטוחים לגבי ניקוד אותיות השימוש – חזרו לכלל הבסיסי ואל תנסו לדבר גבוה.

תיקון יתר הוא השגיאה הגרועה ביותר. מבחינה חינוכית – זה נשמע יותר "נכון", ולכן הילדים יחשבו שכך נכון, ומבחינה בלשנית – טוב, מבחינה בלשנית אנחנו לא אומרים גרוע ולא אומרים שגיאה, אבל זה לא חלק מדיבור טבעי. לכן עדיף לשגות בדיבור טבעי מאשר לשגות בתיקוני יתר. עדיף לומר וְלְגְברת (velegveret) מאשר וּלִגברת. אם נשמע לכם מוזר לומר וּבְכַלְכָּלָה, אמרו וְבְּכַּלְכָּלָה. זה לא נכון, אבל זו לפחות "שגיאה" טבעית.

הנאומים שהכי אהבתי אתמול (ואין לי מושג מה הם אמרו. הקשבתי רק לעברית) היו של המורה ברכה בפורום הכיתתי ושל ראש העיר, מר יהודה בן חמו (טעם עיקרי על "דה", טעם משני על "מר" ו"ח"), כי הם פשוט דיברו טבעי בלי לקרוא מהנייר, בלי להתאמץ לדבר נכון ולכן גם בלי תיקוני יתר.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מסיבות). צרו קשר להזמנת הרצאת העשרה.

עדכונים:
תודה לרפי מוזס על הערותיו.
תודה ליובל פינטר על הקישור לפוסט המועיל והעוד יותר מפורט על אותיות השימוש.

הפרתמים מתגיירים כהלכה

יום ראשון, 24 בפברואר, 2013

בהמשך לפוסט הקודם, שבו פיציתי אתכם על השמטת הזירה הלשונית ממעריב ומ-NRG של השבוע, אני מפרסמת את החלקים שירדו בעריכה, כי החלטתי שהם קצת אקדמיים מדיי וקצת כבדים לקורא הממוצע (אלה מכם שמקבלים את הפוסטים שלי ברסס קיבלו חלקים ממנו אתמול, כי רק אחרי הפרסום שמתי לב שהעתקתי והדבקתי את אחת הטיוטות המוקדמות). 

מגילת אסתר היא הספר האהוב עליי בכל התנ"ך כולו. לא רק בגלל הסיפור – מין ואלימות זה תמיד מעניין – אלא מכיוון שאפשר ללמוד ממנה כל כך הרבה על איראן הקדומה, על השפה הפרסית העתיקה, ובכלל על מה שקורה כשלשונות ותרבויות באות במגע. מכיוון שהזירה כאן היא לשונית, נתמקד הפעם במגע בין לשונות, ובמיוחד באופיה של מגילת אסתר כטקסט – כמו שאומרים בפרסית – שמעלה ניחוח של תרגום.

כאשר שפה שואלת מילים משפה אחרת, מתרחשים תהליכי היתוך, כלומר התאמה של המילים לשפה השואלת. המילים הפרסיות במגילת אסתר עברו קודם כול היתוך פונולוגי, כלומר התאמה לחוקים הפונטיים של השפה העברית. הבה נזכיר לעצמנו – מדובר בשפה העברית של לפני כאלפיים שנה, לא לשפה העברית העכשווית. למשל המילה פְרַתַמַה (fra-ראשון, קדימה, tama-הכי), הפכה ל-פַּרְתָּם (מוזכרת רק בצורת הרבים – פַּרְתְּמִים): דגש בבג"ד-כפ"ת בראש מילה, ותנועה בין שני העיצורים הראשונים כדי שחס וחלילה לא יהיה לנו צרור עיצורים.

גם המילה חְ'שַתְ'רַה-פָּאוַן (xšaθra – ממלכה, pāwan – מגן) עברה גיור כהלכה לפני שנכנסה לעברית: את בעיית צרור העיצורים פתרה א' פרוסתטית (לא פרוסטטה, פרוטזה: תומכת, עוזרת לבטא) בתחילת המילה. מאוחר יותר גם השתנה הניקוד. העיצור ת' (θ, כמו th במילה thin) אינו קיים בעברית, ולכן החלפנו אותו ב-ד' שזה הכי קרוב. מה יצא? נכון, אחשדרפן.

שתי המילים, אגב, מופיעות גם בצורתן הפרסית בהתאמה פונולוגית לעברית – פרתמים, אחשדרפנים, וגם כתרגום שאילה, כלומר תרגום מילולי של הביטוי: הפרתמים הם "היושבים ראשונה במלכות" (אסתר א:יד), והאחשדרפנים הם "שרי המדינות" (א:ג). בעברית החדשה יש תרגומי שאילה רבים מגרמנית, למשל קופת חולים (krankenkasse), גן ילדים (kindergarten) ומדעי הרוח  (geistwissenschaft), ואם המילה האחרונה מזכירה ghost, זה לא במקרה.

בנוסף להיתוך פונולוגי – כלומר התאמה לחוקי ההגה של העברית – רוב המילים עברו גם היתוך מורפולוגי, כלומר הן גם נוטות בעברית. להיתוך מורפולוגי יש כמה רמות: בפרק ג' המן מציע להביא עשרת אלפים כיכר כסף אל גנזי המלך. המילה הפרסית ganza "אוצר המלך", נקלטה היטב בשפה העברית, ומכיוון שיש בה שלושה עיצורים, אפשר להטות אותה כפועל – לגנוז, גנז, ובשם הפעולה גניזה. להיתוך מורפולוגי כזה קוראים היתוך מורפולוגי פנימי, כי כבר אי אפשר להפריד בין החלק העברי – המשקל – והחלק הפרסי – השורש.

לשר האוצר, ה-גַנְזַה-בַּרַה (bara "נושא", מאותו שורש כמו הפועל האנגלי to bear), יש לצערו יותר משלושה עיצורים, ולכן המילה גִּזְבָּר נכנסה לעברית, דרך ספר עזרא, רק כשם עצם. ההיתוך המורפולוגי שלה הוא רק חיצוני. כלומר אפשר להוסיף לו צורנים – תחיליות וסיומות – משני צדדיו (הגזברים, כמו האחשדרפנים והפרתמים), אבל הוא לא הפך לשורש נוטה.

גם להיתוך מורפולוגי חיצוני יש שתי רמות: הצורנים שמוסיפים למילה יכולים להיות רק צורני נטייה, למשל יידוע או ריבוי (כמו הפרברים, שתיכף נדבר עליהם), ובדרגת היתוך גבוהה יותר נמצא גם צורני גזירה, כלומר צורנים שיוצרים מילה חדשה, כמו גזברות, פרדסנות ו-דתי.

אכן כן, גם פרבר, פרדס ודת הן מילים פרסיות. פרדס הוא מקום מוקף (פַּרִי=מסביב, כמו פֶּרִי ביוונית) חומה (דַאיסַה), וגם המילה פרבר מתחילה באותו פַּרִי "מסביב", ואחר כך אותו גזע פועל bara "נושא". אלה הם בעצם היישובים שנושאים את העיר מסביב. אותה קידומת עם אותו שורש ביוונית – פֶּרִיפֶרְיָה. דת – פרסית עתיקה דָּאתַה "נתון", כלומר מה שניתן, וגם מה שניתן על ידי המלך או על ידי האל – כלומר החוק. מעניין שהשפה העברית שאלה את המילה "חוק" כדי לתאר מערכת הכוללת גם חוקים וגם אמונות. במגילת אסתר, המילה "דת" מקבלת רק צורני נטייה: "דתֵי פרס ומדי", וגם "ודתיהם שונות מכל עם". בעברית החדשה יש גם "דתִי" ו"דתיוּת", כלומר המילה מקבלת גם צורני גזירה – אבל עדיין ההיתוך המורפולוגי הוא רק חיצוני. אין פועל מהשורש הזה.

אסתר יולדת את כורש והבסיג'ים מפגינים

אסתר יולדת את כורש והבסיג'ים מפגינים. Xerxes – Ars Luminis cc-by-nc-sa

משפט השבוע שלנו הוא תשובתו של אחשוורוש להמן: כאשר המן מציע לאחשורוש כסף תמורת הרשות לטבוח ביהודים, אחשוורוש נותן לו תשובה שנראית תמוהה: הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ (ג:יא). מציעים לו כסף והוא נותן במקום לקחת? מוזר. מספר הסברים בלתי-לשוניים ניתנו למשפט הזה, ביניהם – שאחשוורוש השתכנע בנחיצות המבצע והחליט שכדאי אפילו לשלם (אולי כדי לוודא שהדבר יתבצע על הצד הטוב ביותר, כי אם לא משלמים, לרוב מקבלים שירות פחות טוב), ושהמן בעצם מציע אחוזים מהביזה, והכסף הנתון לו הוא העודף מהשלל שיילקח מהיהודים. אבל ההסבר הבלשני הוא פשוט הרבה יותר: מדובר כאן במר"ן, כלומר בשגיאת תרגום (המונח מר"ן נקרא על שם תרגום אומלל של שם השחקן "כריסטיאן סלייטר" כ"מניח רעפים נוצרי"). כאשר יש לנו מר"ן, אנחנו מתרגמים בחזרה לשפת המקור, ובודקים מה באמת היה כתוב שם. אמנם המקור הפרסי אינו מול עינינו – יכול להיות שאין מדובר בתרגום אלא בטקסט שכתב אדם שחשב בפרסית עתיקה, אבל אפשר לשחזר בקלות: הכסף – אַרְדַתַם (אותו שורש של אַרְגֶנְטוּם הלטיני), לך – תַוַה (tava), נתון – דָאתַם, בדיוק כמו המילה דת. אבל בפרסית עתיקה, ardatam tava dātam זה לא "הכסף נתון לך", אלא בעצם "הכסף נתון על ידיך". כלומר "אתה נתת את הכסף". אחשוורוש פשוט אומר להמן – אתה נתת את הכסף – אתה יכול לעשות ביהודים כטוב בעיניך. השימוש ב"לעשות" בתור ציווי, מוכר גם הוא משלבים מוקדמים של השפה הפרסית. אגב, גם כאשר המן מתפאר שאסתר הזמינה אותו שנית, הוא משתמש באותו מבנה: "וגם למחר אני קרוא לה" (ה:יב), כלומר "אני קרוא (מוזמן) על ידיה".

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני גנזי המלך). צרו קשר פה מימין.

דיון بحث

יום רביעי, 31 באוקטובר, 2012

فارسی

הפוסט הדו-לשוני הנוכחי הוא הכנה לאחד השיעורים הבאים שלי. היום נפגשתי עם עוזר ההוראה שלי ודנו בדרגות יידוע בפרסית והאם יש משהו דומה בעברית, ואנחנו חושבים שעלינו על משהו. אנחנו מנסים לראות מה החוקיות והאם אפשר להקביל אותה לפרסית.

אז ככה:

בעברית יש משפטים שמניים שאם משתמשים בהם באוגד זה נראה כאילו זה לקוח מספר לימוד (העץ הזה הוא גבוה), יש כאלה שבלי אוגד זה נראה כאילו לקוח מספר לימוד (איתמר תלמיד), ויש כאלה שאפשר גם וגם, אבל אנחנו נאמר אותם בסיטואציות שונות (ענתי היא ילדה יפה, ענתי ילדה יפה).

יש לי רעיונות, אבל אני רוצה לשמוע קודם את שלכם.

דונו.

فارسی

این بحث دو زبانه را هم برای یکی از درس های آینده ام انجام میدهم، هم برای نوشتن یک پست بعدی، که مقایسۀ معرفگی گزارۀ فارسی با مال عبری کند.

بحث در بارۀ معرفگی گزاره در جملههای اسمی است، یعنی جملههائی که فعل ربطی دارد و گزارهاش اسم است. (فعل ربطی یعنی است، هستم و…، گزاره مثلاً لغت «کشور کوچکی» در جمله «اسرائیل کشور کوچکی است». یعنی آنکه در بارۀ سوژه گفته میشود.

به فارسی، گزاره میشود معرفه باشد، مثلاً «من دخترِ شما هستم» – «دخترِ شما» معرفه است.
در واقع، «او معلم است» معمولاً he's a teacher ترجمه می
شود، اما از لحاظ دستوری میتواند هم he's the teacher باشد (البته، در زبان امروزی معرفگی بیشتر با ضمیر «آن» یا به زبان معمولی یا پسوند -ـه مشخص میشود).

گزارۀ معرفه مورد بحث نشود.

گزارۀ غیر معرفه دو (سه؟ چهار؟) نوع است:
1. خرما میوه است. (گزاره – میوه – اسمِ جنس است)، پورش ماشین گران است (گزاره – ماشین گران – اسمِ جنس است)
2. خرما یک میوه است. (گزاره – میوه – نکره است)، پورش یک ماشین گران است (گزاره – ماشین گران – نکره است)
3. خرما میوهای است. (گزاره – میوه – نکره است)، پورش ماشین گرانی است (گزاره – ماشین گران – نکره است)
4. خرما یک میوه
ای است. (گزاره – میوه – نکره است)، پورش یک ماشین گرانی است (گزاره – ماشین گران – نکره است)

پرسشهای پیشبحثی: آیا نمونههای 3 و 4 جملهوارۀ پیرو میخواهد (میوه ای است که) یا میتواند جملۀ مستقل باشد؟
اگر باید جمله
وارۀ پیرو داشته باشد، با موضوع یای اشاره قاطی میشود و الان بحث نشود.

آیا تمام این جمله ها طبیعی است؟ منظورم نه دستوری یا ممکن، بلکه طبیعی. در بعضی از موارد، جمله دستوری است، اما مورد استفاده نیست، و بوی کتاب تدریس مقدماتی میدهد.

ادامه:

پرسشهای اصلی:
فرق میان این دو (سه؟ چهار؟) ساختار چیست؟ هر یکی در چه کنتکست استفاده شود؟

دستون درد نکنه!

* دوستانی که مایلند در این بحث شرکت کنند اما ترجیح میدهند که علنی نباشد، میتوانند به من یا از طریق فیسبوک یا با ایمیل یا از طریق این فرم نظر خود را بنویسند.

גלגל סובב בעולם.

יום שישי, 24 באוגוסט, 2012

נתחיל בתיאור סינכרוני של תופעה אחת בעברית מדוברת, נעבור לתיאור דיאכרוני, ונסיים בנימה אישית ובסיפור שכבר סיפרתי.

סיומות הקניין בעברית מדוברת – תיאור סינכרוני

מורפולוגיה:

סיומות הקניין בעברית בת זמננו הן, בעיקרון:

גוף                  יחיד (ז//נ)                רבים
ראשון             -שְׁלִי                               -שְׁלָנוּ
שני                 -שְׁךָ//-שְׁלָךְ/-שַׁךְ            -שְכֶם
שלישי             -שְׁלוֹ/-שְׁלָה                     -שְׁלָאֵם/-שְׁלָם

סיומת השייכות אינה מיידעת תמיד. יש מילים שבהן מוצרכת תווית היידוע אַ- (עברית ספרותית: ה-) לפני הבסיס כדי ליידע את הצירוף, למשל אַבַּיִצְ'לִי (בית), ויש מילים שבהן היא מנועה (דוֹצְ'לִי, חַבְרָשְׁלִי – יכולים להיות מיודעים או לא מיודעים).

ההבחנה בין שתי הקבוצות היא סמנטית – בשמות בני משפחה וחברים אין תווית יידוע עם סיומת קניין, גם אם הדבר יוצר חוסר בהירות באשר ליידוע.

פונולוגיה:

סיומות הקניין אינן מוטעמות, והן גוררות שינויים פונטיים בסוף שם העצם שאליו הן נוספות, ולפעמים אף מתרכבות איתו. לתופעה של שינויים בעקבות מפגש הגאים, קוראים סַנְדְהִי. זה מונח שהוטבע לפני כ-2500 שנה על ידי בלשן-העל ההודי פאניני. תופעות הסנדהי הן:

– מילה המסתיימת בעיצור בלתי קולי (פוצץ או חוכך) – העיצור מאבד את קוליותו לפני הסיומת.
למשל:
אַגַב (נכתב: הגב) – אַגַפְשְׁלִי, אַגַפְשְׁךָ וכו'.
אַגַג  (נכתב: הגג) – אַגַקְשְׁלִי, אַגַקְשְׁךָ וכו'.
בּוּבּ – בּוּפְּשְׁלִי.
חָבֵר – חָבֵכְשְׁלִי, חָבֵכְשְׁךָ וכו'.

– בשורקים וב-ל' חלה הידמות מלאה ל-ש' של הסיומת. בשורקים לרוב מוכפלת ה-ש', וב-ל' אין הכפלה.
אַנַאַל (הנעל) – אַנַאַשְׁלִי, אַנַאַשְׁךָ וכו'. ana'ašli.
אַתַפּוּז (התפוז) – אַתַפּוּשְּׁלִי (עם תשלום דגש: atapuššli, לפעמים אפילו הידמות חלקית – איבוד קוליות בלבד – במקום הידמות מלאה: atapusšli אַתַּפּוּסְשְׁלי).
אַבּוֹס (הבוס) – אַבּוֹשְּׁלִי aboššli.
אַרַאַש (הרעש) – אַרַאַשְּׁכֶם araašxem.

– מילה המסתיימת בפוצץ שיני (ד/ת) או בעיצור מחוכך שיני (צ) – הפוצץ האחרון של שם העצם מתרכב עם העיצור הראשון של הסיומת, ליצירת צ'.
למשל:
בַּת –  בַּצְ'לִי, בַּצְ'לָנוּ, בַּצְ'ךָ, בַּצְ'לָךְ/בַּצַ'ךְ, בַּצְ'כֶם, בַּצְ'לוֹ, בַּצְ'לָה, בַּצְ'לָאֵם/בַּצְ'לָם
דוד – דוֹצְ'לִי, דוֹצְ'ךָ וכו'.
אַבּוֹץ (הבוץ) – אַבּוֹצְ'ךָ וכו'.

– במילים המסתיימות בתנועה, יכולות לקרות מספר תופעות:

א. נשילת תנועה סופית בלתי מוטעמת, אם אינה מבחינה זכר-נקבה, ואם נשילת התנועה אינה יוצרת צרור ארוך מדיי (שלושה עיצורים. העיצור המחוכך צ' נחשב לשניים מבחינה פונטית). למשל:
אַבָּא – אַפְּשְׁלִי, אַפְּשְׁך וכו'.
אִמָּא – אִמְשְלִי, אִמְשְׁךָ וכו'.

אבל:
דוֹדָה – דוֹדָשְׁלִי, כדי להבחין מ-דוֹצְ'לִי בזכר.
סַפְתָא (נכתב סָבְתָא) – סַפְתָשְׁלִי, כי *סַפְצְ'לִי יוצר צרור ארוך מדיי.
כאשר נאמרת המילה "אמשך" כקללה, מבטאים את הדגש ב-מ'. ברגע שה-מ' מוכפלת, הצרור ארוך מדיי ותנועת ה-A נשארת: אִמָּשְׁךָ (immašxa לעומת imšxa).

ב. חיטוף ההברה שלפני האחרונה.

חֲבֵרָה – חַבְרַשְׁלְי.

היסטוריה:

שימו לב לדמיון למילת היחס "של" בנטייה. זהו אכן מקורה של הסיומת, אולם בעוד שמילת היחס "של" בנטייה מוטעמת, יש בה תנועת סגול ב-ש' והיא משמשת בעיקר כנשוא (הספר הזה שלי!), סיומת השייכות אינה מוטעמת, אין בה תנועה ב-ש', והיא משמשת כלוואי (אַפְּשְׁלי, דוֹצְ'לִי וכו').

גלגל סובב בעולם

אני מניחה שאת סיומות הקניין בעברית הספרותית – אלה שמצטרפות לשם עצם ללא יידוע ובעצם מיידעות אותו – כולכם מכירים. אני גם בטוחה למדיי שמעטים מביניכם גם משתמשים בהן למילים שאינן "אח" או "אחות".

גם הסיומות האלה היו כנראה במקור כינויים עצמאיים, שעקב שחיקה פונטית נצמדו לסופי המילים והפכו לצורן, כלומר חלק מהמילה שנושא משמעות משלו, אך אין לו קיום עצמאי.

מילת היחס "של" היא מאוחרת יחסית.
היא התחילה את דרכה כצירוף "אשר ל-": וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ שָׁלוֹם (בתרגום לעברית מדוברת – כל מה ששלך. שמואל א, כה:ו), שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה (שיר השירים א:א).
אחר כך התקצרה המילה "אשר" והפכה לתחילית ש-, והצירוף "אשר ל-" הפך ל"שֶׁלְּ-": מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה (שיר השירים ג:ז). מילת היחס ל- יכולה לבוא גם בנטייה: אשר לי > שלי:  כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א:ו).

בעברית בתר מקראית, כלומר העברית של המשנה ושל התלמוד, מילת היחס "של" כבר משמשת באופן סדיר, למשל:

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע: (אבות ה:י)

שימו לב שכאן המילה כבר מאבדת את המשמעות "אשר" ומבטאת קניין בלבד ("אשר לי אשר לי" – לא עובד. המשמעות היא "אשר לי שייך לי", או "מה ששייך לי – שייך לי").

בעברית בת זמננו, הדוברים שוב התעצלו. הפעם העצלות הייתה להשתמש במורפולוגיה המתוחכמת של כינויי הקניין. למה להשתמש בכינוי קניין חבור – מורפולוגי (כלומר סיומת השייכות), כשאפשר להשתמש במילת יחס נפרדת? וכך "אבי" הוחלף ב"אבא שלי", ו"ספרי" ב"הספר שלי".

מילת היחס "של" יכולה לשמש הן כלוואי קניין (זה הספר שלי) והן כנשוא שמני (הספר הוא שלי), אבל במדוברת נעשתה הבחנה בין הנשוא השמני, שהוא מוטעם ולכן שומר על כל התנועות שלו, לבין הלוואי, שהוא אֶנְקְלִיטִי (כלומר אין לו הטעמה משלו אלא הוא "נשען" על המילה שלפניו), ולכן איבד את התנועה ב-ש, ובעצם… הפך לסיומת. סיומת כל כך מתוחכמת, שהיא גורמת לשינויים גם במילה שלפניה.

כך שהתחלנו בכינויים שנצמדו בגלל שחיקה פונטית, איבדנו אותם במדוברת בגלל העדפת מבנה תחבירי (אבא שלי) על מבנה מורפולוגי (אבי), אבל המבנה התחבירי – שוב בגלל שחיקה פונטית – הפך שוב למבנה מורפולוגי, ומילת היחס "של" הפכה לצורן.

מה זה זה?

הפוסט הזה נכתב מידע אישי ולא ממחקר מעמיק הכולל הקלטות של דוברים רבים ופענוחן. לכן אני גם מפרסמת אותו כאן ולא בכתב עת מדעי מכובד. הוא מתאר משלב מסוים בשלב שפה מסוים, וברור שלא כולם מדברים כך (עדיין). כמו כן, יכול להיות שיש דברים שלא הבחנתי בהם, ואתם מוזמנים להעיר, להוסיף ולתקן.
אבל אולי יום אחד זו תהיה הנורמה, ואולי יום אחד תתקבל החלטה אמיצה במיוחד – להפריד בין השפה התקנית לשפה המדוברת. זה יעשה לשתיהן טוב.

הרעיון לכתוב את הפוסט הזה עלה לי אחרי עיון בקטע בשם "פוגים" שהתפרסם ללא קרדיט בכמה מקומות ברשת ומחוצה לה (אשמח לדעת מי כתב ולתת לו קרדיט ראוי. נא הלשינו). זה הקטע:

פוגים..
פמחת, אבשלי בילי מלן פוגים למייתי מזטוב-חנתי תכולשורים ולופרתי לאמא.
אז תקשרתי לדודו ואולויה בבית למאואלך עם דוצ'לו אאירה.
אז ירתי לחוב ותמינירואה? באימשלי-דודו ודודצ'לו.
ואואושלי: בו תרמה איביולי! דוברמן גור! ואניאוסלו: זובתך מכלבים. בונשחק פוגים.
אז דודסלי: בתורזה ממי! בונלכיתו לביצ'לו ונשחקיתו.
אזלכנו לביצ'לדודו ושחקנו אמא כלב.

הקטע נראה עילג, אבל הוא בסך הכול משקף את השפה המדוברת. בסנסקריט, השפה הקלסית של הודו, מפגש הגאים – סנדהי – מתבטא גם בכתב. בעצם גם העברית שלנו מתעדת בכתב שינויים פונטיים שקרו בעקבות מפגש הגאים, אבל רק אלה שקרו לפני שהתנ"ך הועלה על הכתב זכו גם להיות נורמטיביים. משויה בן משואל כתב על זה פוסט אורח זועם מתישהו.

אילו עברית בת זמננו הייתה נכתבת כמו סנסקריט – כלומר באמת כפי שהיא מבוטאת, אז הקטע "פוגים" (אבל עם ניקוד) היה תקני, וקטע כמו "פעם אחת אבא שלי הביא לי מלאן פוגים למה הייתי מה זה טוב – הכנתי את כל השיעורים ולא הפרעתי לאמא" – היה נחשב עילג, כי הכותב, או הדובר, אינו יודע את כללי הסנדהי. האלים, דעו לכם, יבינו את תפילותיכם ואת בקשותיכם רק אם הסנדהי יהיה תקני.

ונסיים בסיפור שהבאתי כבר בעבר, בפוסט על הומונימים:

יום אחד השתעשע המלך עם נשותיו בבריכה והשפריץ עליהן מים. אחת המלכות התעייפה וביקשה ממנו: modakair mām paripadyatām. המלך מיהר למלא את מבוקשה, ציווה שיביאו ממתקי שומשום, וזרק אותם עליה משל הייתה נער בר מצווה.

לעגה לו המלכה: האינך מכיר את חוקי הסנדהי? ביקשתי שלא (mā) יושפרצו (paripadyatām) עליי (mām) מים (udakair), ואתה השפרצת עליי ממתקים (modakair).

המלך כל כך התפדח והתבאס, שהפסיק לאכול ולשתות ונפל למשכב.

בהמשך הסיפור המלך מבקש ללמוד סנסקריט, אבל מהר, כי למלכים אין סבלנות ללמוד 12 שנים.

המשך מתישהו 🙂

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מלכים). צרו קשר להזמנת הרצאה.

זמן גורלי

יום שני, 30 ביולי, 2012

תקציר מנהלים: צריך ללמוד פרסית.
וגם: חיים ומוות ביד המתרגם. 

והפעם – שתי שאלות במכה אחת, כואבת.

מדי פעם שואלים אותי תלמידיי: בשביל מה זה טוב ללמוד זמ"א-למה (זמן-מודוס-אספקט ולמה השתמשו דווקא בזמ"א הזה)?

היום שאל אותי אבישי עברי: את יכולה לאשר או להפריך אחד משני התרגומים המוצעים כאן לנאום אחמדינז'אד?
עד שראיתי את השאלה, כבר עלתה הכתבה בלאטמה, בשם הטיית האישור של ערוץ 2, אבל התשובה בכל זאת שווה פוסט.

(ועוד לפני שהתפרסם הפוסט – ריצ'רד סילברסטין גם פרסם את הפדיחה)

אז קודם כול קצת רקע:
מדובר בנאומו של ד"ר אחמדי-נז'אד אחרי הפיצוץ בבורגס. לפי חדשות ערוץ 2, אחמדי-נז'אד התרברב ש:

אויביו המרים של העם האירני והמהפכה האסלאמית גייסו את מרב כוחותיהם כדי לפגוע בנו. הם אומנם הצליחו להכות בנו לא פעם, אבל זכו בתגובה למהלומה חזקה הרבה יותר.

כפי שקורה פעמים רבות, כל כלי תקשורת שינה קצת את הניסוח, ומפה לשם יצא שאחמדי-נז'אד לקח אחריות על / התפאר בפיגוע בבורגס. הבלוגר נימא שיראזי עלה על הטעות, שלא לומר על ההטעיה, ואמר שכבוד הנשיא בכלל דיבר בטקס של יום המסגד הבינלאומי ולא הזכיר בכלל את בורגס. את התיאורים שלו הוא אמר בזמן עתיד, ולכן לא ייתכן שהוא התכוון לפיגוע בבורגס, ושהתקשורת הישראלית סתם עוינת וממציאה דברים שיתיישבו עם מה שהיא ממילא חושבת.

לדוברים, הנה הקישור לטסקט המלא של הנאום, וללא דוברים, הנה תרגום גרוע למדיי לאנגלית (עם שגיאות שאופייניות לפרסים)

זה החלק הרלוונטי בנאום:

دشمنان با تسلط بر همه مراکز اقتصاد و قدرت در دنيا به صورت شبانه روزي و لحظه اي عليه جمهوري اسلامي اقدام مي کنند و دولت نيز پا به پاي آنها به مقابله برخاسته و اگر هر ضربه اي وارد کنند، ضربه اي دريافت مي کنند كه معمولاً ضربه دريافتي آنها سنگينتر از ضربه اي است که وارد کرده اند.

והנה תרגום גרוע שלי (גרוע במובן שהוא כל כך נאמן, שהוא יוצא לא טבעי בעברית).
ואם זה לא מספיק לא-ברור, הוספתי גם הערות דקדוקיות בקשר לזמ"א-למה של הפעלים, וגם בקשר להיעדר זמ"א של מילת המריבה. זה בהערות שוליים, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

האויבים, תוך שליטה על כל מרכזי הכלכלה והכוח בעולם, מסביב לשעון ובכל רגע נוקטים צעדים נגד הרפובליקה האסלאמית, והממשלה גם בעקבותיהם קמה להתמודדות. ואם הם יביאו כל מַכָּה, הם מקבלים מכה, שבד"כ המכה המתקבלת שלהם היא כבדה יותר מהמכה שהם הביאו.

זהירות – מעכשיו זה חפירות כבדות ביותר, עם מינוח מקצועי והכול. מי שכואב לו לקרוא דברים כאלה יכול לדלג לשורה התחתונה, זאת שלפני שאני מבקשת מכם להעביר את האתר שלי למחלקת הרווחה בחברה שלכם או למחלקת התרבות ביישובכם.

́

נוקטים צעדים (اقدام مي کنند):
הווה אינדיקטיב, כלומר מתאר פעולה במציאות (של הדובר), שמתרחשת במציאות באופן הרגלי או ממושך, או שתתרחש בעתיד. במקרה הזה מדובר בהווה שהוא גם הרגלי וגם ממושך, כי הוא כל דקה, מסביב לשעון.

́

קמה להתמודדות (به مقابله برخاسته):
בינוני פעול (perfect passive participle). לבינוני פעול יכולים להיות שלושה תפקידים:
– הוא יכול להיות שם תואר (מצב שהוא תוצאה של פעולה). במקרים כאלה נתרגם אותו כבינוני פעול או כפסוקית, אבל זה לא המצב פה, כי המקום במשפט אינו מתאים לשם תואר.
– הוא יכול להיות פועל מושהה, אבל זה לא המצב פה, כי אין לנו פועל נוטה בהמשך שמתייחס לאותו נושא.
– הוא יכול גם להיות חלק מצורת פועל מורכבת (סביל או אספקט מושלם), שנשמט ממנו פועל העזר. הזמ"א הנפוץ ביותר במקרים כאלה הוא הווה מושלם, וזה בדיוק מה שקורה כאן. הווה מושלם מתאר פעולה שהחלה בעבר וממשיכה בהווה, או מצב שבו פעולה הושלמה. כלומר לא את הפעולה עצמה אלא את המצב שנוצר בעקבותיה.

́

יביאו כל מַכָּה (هر ضربه اي وارد کنند):
משפט תנאי עם סוביונקטיב לא מושלם הוא בד"כ תנאי קיים (כלומר או שכן או שלא) המתייחס להווה או לעתיד, אבל הוא יכול להיות גם תנאי מדומה (כלומר בטוח כן) שמתייחס למצב תיאורטי, היפותטי או כללי, ולא למקרה ספציפי. זה לדעתי המקרה פה, אבל זה יכול להיות גם תנאי קיים. כלומר הוא לא יודע אם הם יביאו מכה או לא.

́

מקבלים מכה (ضربه اي دريافت مي کنند):
הווה אינדיקטיב. התוצאה של התנאי, ולא משנה אם הוא קיים או מדומה, היא המכה. זה יכול להיות במשמעות של הווה הרגלי – אם הם מכים הם מקבלים מכה. כך זה מתורגם (רע) באתר של הנשיא. זה יכול להיות גם עתיד (אם הם יכו הם יקבלו מכה), כפי שתרגם זאת נימא שיראזי. נחשו מה זה לא יכול להיות?
נכון. עבר, כפי שתרגמו את זה בערוץ 2.

́

המכה המתקבלת שלהם (ضربۀ دریافتی آنها):
הפועל הקודם היה ברור, והנה עוד מילת מריבה, ו… אי אפשר לדעת.
دریافتی היא בינוני סביל מסוג נדיר יחסית: שם פעולה + י' נסבת. במקרה הזה שם הפעולה הוא מקור מקוצר, שנראה כמו גזע עבר ולכן זה מבלבל. בד"כ עושים את זה עם שמות פעולה ערביים. דוגמאות מתוך השיר האהוב עליי כוללות: موفقیت تضمینی – הצלחה מובטחת, داروهای تقلبی – תרופות מזויפות, صنایع تصنعی – תעשיות מלאכותיות.
בכל מקרה, זוהי צורה שיכולה לדבר על משהו שכבר התקבל, או על משהו שמתקבל באופן שוטף או בכל פעם. במקרים כאלה נחפש את תיאור הזמן: "בדרך כלל". מסקנה – הוא לא מדבר על פיגוע ספציפי! אילו הייתי מתרגמת את זה לעברית נורמלית, הייתי אומרת "בדרך כלל, המכה שהם מקבלים כואבת יותר מהמכה שנתנו". אפשר גם "בדרך כלל, המכה שהם קיבלו כואבת יותר מהמכה שהם נתנו", אבל גם כאן, אנחנו מתרגמים לעברית בעבר, אבל בעצם, כמו שאמרה נורית דקל בקישור שנתתי בהתחלה – זה לא זמן עבר אלא אספקט מושלם. כלומר אם אנחנו מסתכלים *כל פעם* על שתי המכות אחרי שהן קרו, בדרך כלל המכה שקיבלו יותר כואבת מהמכה שנתנו.

́

היא (است):
הווה אינדיקטיב. מן הסתם הווה הרגלי.

́

המכה שהם הביאו (ضربه اي که وارد کرده اند)
– הווה מושלם, כלומר עבר עם השלכות להווה. זה אומר שבכל פעם המכה שהמערב מביא על איראן קודמת למכה שהוא מקבל מאיראן.

שורה תחתונה?
זה אולי לא עתיד, אבל בטח לא עבר. אחמדי-נז'אד לא מדבר על פיגוע ספציפי אלא על חוקי טבע כלליים.
נימא שיראזי צודק, התקשורת עוינת, וחשוב להבין את מערכת הפועל (כולל בינוניים) לעומק.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות היטב (לצערכם לא על נושאים כאלה אלא על נושאים כמו מגילת אסתר, מהנעשה באיראן ובלשנות לעם). ספרו על כך למנהל הרווחה / רכז התרבות הקרוב אליכם. את הקשר יוצרים בקליק פשוט מצד ימין.

ואם אתם דוברי עברית ורוצים ללמוד אצלי פרסית – הנה ההזדמנות שלכם: לימודי פרסית.

שחמט – פוסט משותף עם רות אלמגור-רמון

יום שני, 11 ביוני, 2012

ביום חמישי לפני שבוע וחצי תרמתי את חלקי הקט לפינה של רות אלמגור-רמון בתוכנית של איילה חסון, בנושא שחמט. רותי שאלה שתי שאלות פשוטות, וכרגיל ברגע שמתחילים לחפור מתגלה תמונה הרבה יותר מורכבת. בתיאום מופלא, טל מטלון שלחה לי בדיוק את אותה שאלה מספר ימים לאחר מכן.
מכיוון שחלק מהתחקיר שלי הגיע לרותי מאוחר מדיי וממילא לא היה מקום בפינה לכולו, וגם לא היה זמן בתוכנית לכל הפינה שלה, היא הרשתה לי לפרסם את הטקסט המלא שהכינה מבעוד מועד, עם הערות שלי – גם כאלה מהתחקיר שלא נכנסו לפינה, וגם חדשות שעלו בעקבות דברים שנאמרו בפינה ובהמשך התחקיר שערכתי.

תודה! המשך…

מסע בזמן לפועל הישראלי / נורית דקל

יום שלישי, 24 בינואר, 2012

לפני שבוע וחצי, בסוף ההרצאה של גלעד צוקרמן בגלריה אורחא בגדרה, הוא נתן לד"ר נורית דקל כמה דקות לספר על המחקר שלה. בסוף ישר ביקשתי ממנה פוסט אורח. לפני שאתם מתחילים לקרוא: ההבחנה של נורית בין עברית וישראלית אינה אותה הבחנה של צוקרמן. היא קוראת לשפה הספרותית שלנו (זו המקפידה על חוקי האקדמיה) עברית – ולמדוברת, שיש לה חוקים משלה – ישראלית (בניגוד לצוקרמן, שקורא לשתיהן ישראלית, בניגוד לעברית שהיא לשון המקרא).

כתושבי מדינת ישראל, כולנו התחנכנו במסגרת אותה מערכת חינוך, וכולנו למדנו שהפעלים שאנחנו משתמשים בהם מציינים שלושה זמנים: עבר, הווה ועתיד. את התורה הזאת אנחנו נושאים איתנו הלאה, כאילו הייתה משהו מקודש, בלי בכלל לחשוב פעמיים. מעין סוג של אקסיומה. ככל שהתבגרתי הבנתי שהשימושים היומיומיים שלנו בפעלים אינם תואמים את ההגדרה הזאת. הסתקרנתי. מאותו רגע החלטתי שאני יוצאת למסע בזמן לתוך הפועל הישראלי, כלומר, אני מנסה להבין איך באמת אנחנו משתמשים במערכת הפועל שלנו. כך נולד המחקר שלי, שהפך כמה שנים מאוחר יותר לעבודת הדוקטור שלי.

כבלשנית, אני יודעת ששפה היא מערכת מסודרת של חוקים המשותפים לכל דובריה, ושימושי הלשון בכל שפה אינם מקריים. לכן, כששמעתי ישראלים, דוברים ילידיים של ישראלית, אומרים: "מחר אנחנו נוסעים לירושלים" או "אתמול אני יושבת לי בכיסא", היה לי ברור ש"נוסעים" ו"יושבת" אינם מציינים זמן הווה, כפי שאנחנו רגילים לחשוב. הרגשתי שמשהו לקוי במערכת ה"זמנים" הזאת שמלווה אותנו לאורך חיינו. לקוי מאוד. הרגשה זו התחזקה עוד יותר, כאשר שמעתי אמירות כמו: "ביי, הלכתי" (אבל אני עדיין כאן) או "תתקשרי שיצאת" (אבל את עדיין שם) – לכאורה צורות "עבר", אלא שאנחנו, הדוברים, משתמשים בהן כדי להתייחס לאירועים עתידיים.

זו הייתה הנקודה שבה התחלתי לאסוף מן השיחות ששמעתי את כל הפעלים שייצרו דוברי ישראלית ילידיים בתוך ההקשרים שלהם. כך התאספו אצלי בקובץ מעט יותר מששת אלפים פעלים, שנאמרו על ידי כחמישים דוברים משכבות אוכלוסייה שונות במשך דקות ארוכות של שיחות ספונטניות. את הפעלים האלה סיווגתי לפי השימושים שלהם בהתאם להגדרות בלשניות קיימות. רוב הפעלים, ליתר דיוק כ- 92% מהם, לא ציינו בכלל זמן.

אם כך, מה כן מציינים הפעלים בישראלית? לפעלים בישראלית יש שלושה שימושים (הסברים בהמשך), וקיימת ביניהם היררכיה ברורה. השימוש העיקרי והמרכזי בפעלים בישראלית הוא אספקטואלי, כלומר, פעלים שמציינים אספקט כלשהו. השימוש השני בהיררכיה הוא מודאלי, כלומר, פעלים שמציינים מודוס. השימוש השלישי הוא ה- 8% הנותרים; אלה הם פעלים שבאמת מציינים זמן.

מהו אספקט?

אספקט הוא דרך ההסתכלות של הדובר על הפעולה או ההתייחסות שלו אליה. קיימים מספר סוגים של מערכות אספקטואליות בשפות העולם, הנפוצה שבהן היא מערכת המחולקת לאספקט פרפקטיבי (מושלם) ולאספקט אימפרפקטיבי (בלתי מושלם). והמשמעות? אספקט פרפקטיבי הוא התייחסותו של הדובר לפעולה שהוא מתאר כפעולה שְׁלֵמָה מנקודת מבט חיצונית; הדובר אינו "נכנס" לתוך הפעולה, ואינו מפרק אותה לרכיבי תוכן בזמן הדיבור. מכאן תוכלו בוודאי לנחש שאספקט אימפרפקטיבי הוא בדיוק ההיפך: התייחסותו של הדובר לפרטי הפעולה שהוא מתאר מנקודת מבט פנימית; הדובר כאילו "נכנס" לתוך הפעולה, והוא מפרק אותה לרכיבי תוכן. כך הוא מתאר בדרך דקדוקית את תכונותיה של הפעולה, כגון: הַמֶּשֶׁך שלה, החזרתיות שלה ותכונות דומות אחרות. בשפות אספקטואליות האספקטים מתבטאים בדרך מורפולוגית, באמצעות צורן במערכת הפועל; הם מהווים רכיב מורפו-סמנטי במערכת, כלומר, חלק מורפולוגי קבוע המבטא משמעות ספציפית קבועה.

למשל, מערכת הפועל בעברית המקראית היא מערכת אספקטואלית, המבוססת על חלוקה לאספקט פרפקטיבי (צורות ה"עבר") ולאספקט אימפרפקטיבי (צורות ה"עתיד"). כך גם בערבית הסטנדרטית. במערכת הפועל הישראלית האספקטים הם אותם אספקטים, אבל החלוקה המורפולוגית שונה: צורות ה"עבר" מביעות אספקט פרפקטיבי, וצורות הבינוני או ה"הווה" מביעות אספקט אימפרפקטיבי.

אספקטים אינם תלויי זמן, ולכן ניתן להשתמש באספקטים כדי לציין פעולות בכל זמן שהוא. זוהי הסיבה שדוברי ישראלית יכולים להשתמש בצורות הבינוני כדי להביע פעולות גם בעבר וגם בעתיד (להזכירכם: "מחר אנחנו נוסעים", "אתמול אני יושבת" וכו'). זוהי גם הסיבה שהם יכולים להשתמש בצורות "עבר" כדי לבטא פעולות עתידיות ("ביי, הלכתי" וכו'). כ- 67% מן הפעלים במחקר שלי הביעו אספקט.

מודאליות ומודוס

מודאליות היא הבעת עמדה של הדובר. למשל, פעלים כמו "רוצה" או "מרגיש" הם פעלים בעלי משמעות מודאלית, כי הם מבטאים רצון או הרגשה של הדובר כלפי האירוע. מודוס הוא הבעה של המודאליות הזאת באמצעות צורן או מבנה. בפעלים כמו "רוצה" ו"מרגיש", המשמעות המודאלית היא לקסיקלית, ומקורה בשורש, כי היא נמצאת לכל אורך הנטייה שלו; גם המילים "רצון" ו"הרגשה" הן בעלות משמעות מודאלית, והן אינן פעלים. אבל אם נשתמש במבנים של צורות ה"עתיד" (בכל הבניינים), נקבל תמיד משמעות מודאלית, גם אם לשורש אין משמעות כזאת. זהו המודוס. לכן, הצורות שאנו רגילים לקרוא להן "עתיד" הן בעצם צורות שמציינות מודוס. דוברי הישראלית משתמשים בצורות "עתיד" כאלה, גם כדי ליצור מילים בעלות משמעות מודאלית שאינן נושאות משמעות של פועל, למשל: "תתחדשי" (ברכה), "תיזהר" (אזהרה) או "תירגע / תרגיע" (בקשה). כ- 25% מן הפעלים במחקר שלי הביעו מודוס.

מהו זמן בַּלָּשׁוֹן?

זמן בלשון (נקרא גם "זמן דקדוקי") הוא תכונה מורפו-סמנטית; בשפות שמחולקות חלוקה של זמן, ניתן לדעת מהו הזמן של הפעולה מתוך הצורה הפועלית עצמה, ולא ניתן להשתמש באותה צורה כדי להביע זמנים אחרים. כך באנגלית, למשל: הצורן –ed מציין עבר, ולא נוכל להשתמש בו לציין שום זמן אחר. כפי שציינתי, פעלים בישראלית אינם מציינים זמן, כי ניתן להשתמש בפעלים ב"עבר" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עבר, בפעלים ב"הווה" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו הווה, ובפעלים ב"עתיד"  כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עתיד. אבל יש צורה אחת שכן מציינת זמן במערכת הפועל הישראלית, והיא מהווה כ- 8% מן הפעלים שבהם אנו משתמשים בדיבור הספונטני: צורות פועליות המציינות זמן הן צורות נטייה של השורש היה בבניין קל בלבד (כלומר, "נהיה" בבניין נפעל כבר עובד לפי ההיגיון של שאר הצורות הפועליות והוא מציין אספקט, לא זמן). כשאנו משתמשים בצורות כמו "הייתי" – אנחנו באמת יודעים מה הזמן שבו קרה האירוע – זמן עבר.

אז איך אנחנו מביעים זמן?

פשוט מאוד: אנחנו משתמשים בביטויי זמן. "אתמול", "מחר", "לפני שנה", "בעוד יומיים" ואחרים – כל אלה מביעים זמן. לכן כשיש ביטוי זמן כזה בסביבת הדיבור, נדמה לנו שהפועל הוא בזמן עבר או בזמן עתיד, אבל בעצם מה שנותן לנו את המידע של הזמן הוא ביטוי הזמן הלקסיקלי, ולא הפועל. פעלים שאין בסביבה שלהם ביטויי זמן תמיד מביעים אספקט או מודוס, ואין להם אף פעם משמעות של עבר או של עתיד.

ועוד דבר: כשאנחנו מדברים, אנחנו משתמשים בערבוביה בצורות פועל שונות. זה דבר שלא ניתן לעשות אותו, אם השפה היא שפה של זמן. בשפה של זמן, כל צורות הפועל שמתארות את אותו אירוע יהיו זהות, ויתארו את זמן האירוע.

ויש גם תוצרי לוואי למחקר…

תוך כדי מחקר, גיליתי "על הדרך" עוד כמה דברים. הנה החשובים שבהם:

צורות ציווי

כדי להביע ציווי בישראלית, משתמשים בצורות ה"עתיד". חלק מצורות הציווי זהה לצורות ה"עתיד" (למשל "תתלבשי" או "תאמינו לי"), וחלקן נגזר מצורות ה"עתיד" על ידי פעולה פשוטה של השמטת ההברה הראשונה של צורת העתיד (למשל "פְתֶחִי את הדלת" – ב- פ' רפה – או "כַּנְסוּ פנימה"). צורות כמו "לך", "בואו", "קחי", נוצרות בדיוק באותה הדרך של השמטת ההברה הראשונה של "תלך", "תבואו", "תקחי", בהתאמה. הן לא "שרידים" של צורות עתיקות שנשארו בשפה. הן פשוט תוצאה זהה של חוק אחר.

צורות סביל

אין כאלה בישראלית. ישראלים לא מייצרים בדיבור ספונטני צורות פועל סבילות. ישראלים משכילים יכולים לייצר צורות כאלה בדיבור רשמי מתוכנן או חצי-מתוכנן, אבל לא בדיבור ספונטני. מן הבניינים הסבילים יש לנו בישראלית רק צורות בינוני, והן כולן משמשות לתצורת שמות בלבד: שמות עצם או שמות תואר. אני מתייחסת אליהן כאל משקלי שם, לא כחלק ממערכת הפועל.

פעלים משורשרים

ב"פעלים משורשרים" הכוונה היא לא לצירופי פועל, אלא לשרשור של שני פעלים או יותר, כל אחד בעל נטייה עצמאית, בלי שום דבר שחוצץ ביניהם. ישראלים מייצרים בדיבור צורות כמו "יושב חושב" או "עומדת בוחרת", ויש למבנים האלה משמעויות אספקטואליות ומודאליות קבועות. הכוונה היא לא למבנים כמו "יודע לשיר" או "חשב ללכת", כי החלק השני של מבנים כאלה (צורת המקור) הוא לא בעל נטייה עצמאית, הוא קבוע. הכוונה היא גם לא למבנים כמו "עמד וניגן" או "ישב וחשב", כי אלה מכילים ו' חוצצת בין שני הפעלים, ולכן כל אחד מן הפעלים במבנה זה הוא בעל משמעות עצמאית.

שילוב של שני אלמנטים

במערכת הפועל הישראלית יש רק מבנה אחד שיכול להביע משמעות כפולה: עבר הרגלי. המבנה של היה+פועל בבינוני הוא בעל משמעות כפולה: גם זמן (עבר, שבא מתוך הפועל היה) וגם אספקט (אימפרפקטיבי, במבנה הזה תמיד הרגלי, שבא מתוך צורת הבינוני). למשל: "היא הייתה עוברת בשביל" או "הייתי הולך". אותו המבנה בדיוק, דרך אגב, משמש גם להבעת מודוס: "הייתי נוסעת, אם היה לי כרטיס". באופן מפתיע, התפקיד הכפול של המבנה הספציפי הזה נפוץ גם בהרבה שפות אחרות.

נורית דקל היא חוקרת בכירה במרכז לחקר שפה ותקשורת באוניברסיטת אמסטרדם בהולנד ובלשנית ראשית בחברת NSC – תקשורת בדיבור טבעי – המייצרת פתרונות מתקדמים לזיהוי דיבור.
וחוץ מזה היא מגדרה, שזה תמיד כיף לגלות. 

לקריאת המחקר המלא.

לעמוד הספר it's about time באמזון (אותו מחקר, משופץ ומשופצר).

 

האמרכל במרכול.

יום רביעי, 4 בינואר, 2012

מה הקשר בין אמרכל לבין מרכול?
לכאורה אין קשר:
אמרכל הוא מנהל אדמיניסטרטיבי, או בהגדרה המדויקת יותר של מילון מעות:

הממונה על תליכי העזר הבאים להבטיח את הפעולה הסדירה של עבודת היחידה, כגון ניהול ענייני העובדים, מזכירות, גזברות, משק וכד'. (בלועזית: אדמינסטרטור).

ולמה קוראים לו אמרכל? כי הוא אומר הכול. נו, ברור.

מרכול הוא סופרמרקט, כלומר סוג מתקדם מאוד של רוֹכְלוּת.
היום מרכולים הם סופרמרקטים, אבל בשנות השבעים מרכול היה פשוט שם נרדף למכולת. המורה בכיתה ד' הסבירה לנו ש-מַכֹּלֶת בא מ-מרכולת, שבא מאותו שורש – ר.כ.ל, ולא הייתה מאושרת ממני בכל העולם.

גם אמרכל לא תמיד היה מנהל אדמיניסטרטיבי בגופים גדולים (בגופים קטנים קוראים לזה מזכירה, וסליחה , ובגופים בינוניים – מנהל משא"ן). במקור זהו תפקיד בבית המקדש, ובתלמוד הירושלמי קוראים לו… מַרְכֹּל.

הו, רגע. לעצור. מה קורה פה?

נתחיל לעקוב דווקא מהסוף, כי זה הכי קל. איך מרכול הפך מתפקיד במקדש לסופרמרקט?
והתשובה: בדיוק באותה דרך שבה הפכו "רהיטים" מקורות הגג לשם כולל לדברים האלה שיש בבית, בדרך כלל לא מזיזים אותם, ואפשר לערום עליהם בגדים ו/או ניירות. ובדיוק באותו אופן שבו הפך אקדח מאבן טובה לכלי נשק, ובדיוק באותו אופן שבו הפך חשמל מ… המממ… משהו כזה מופלא, לכוח האלקטרי. הייתה מילה בעברית שכבר לא הייתה שימושית (ואפילו אם בית המקדש יקום שוב, אפשר יהיה לחזור לגרסה ב-א'), והיה מושג שהיה צריך בשבילו מילה בעברית. אמנם בהתחלה שימשה המילה מרכול כמילה נרדפת לחנות מכולת, אבל שימו לב שהיא נכנסה יותר לשימוש (אמרתי יותר! לא אמרתי הרבה) כתחליף למילה זרה.

אלט-טאב: אחד התלמידים שלי ציין בפניי השבוע שמכיוון שאפילו זה אף אילו, ואילו זה אם לוּ, אז אפילו אם זה בעצם אף אם אם אם. נראה כמו הומוגרף של קללה עסיסית. שיפט-אלט-טאב.

במקרה של אקדח, הצטרף לכך גם הדמיון לשורש שמי קיים, או במילותיו של אליעזר בן יהודה (מתוך ההגדרה במילונו): "הצעתי השם הזה בהצבי לכלי הנשק הדוחה בכח האש, וגזרתיו מן השורש קדח". אקדח הוא חלול, כלומר יש בו קֶדַח (יו, המילה הזאת עושה אותי צעירה ב-20 שנה! קדח הקנה, חרירית פרפרית). במקרה של מרכול, לא רק שהשורש ר.כ.ל מתאים מאוד, אלא שבספר יחזקאל (כד:כז) מופיעה גם המילה מַרְכֻלְתֵּךְ, שמגיעה באמת מאותו שורש, ומשמעותה "בַּשּׁוּק שלך", שזה כמו מרכול, אבל לפני 2500 שנה. בשני המקרים, לא מדובר בתשמו"ץ (תרגום שומר משמעות וצליל, מונח של גלעד צוקרמן. אני לא מאמינה שזאת הפעם הראשונה שאני כותבת בבלוג הזה את המילה הזאת!), כי א. המשמעות השתנתה לגמרי בעקבות הצליל, ו-ב. זה לא ממש תרגום.

אלט-טאב: הבחירה במילה חשמל לתיאור הכוח האלקטרי מבוססת על תרגומי מקרא קדומים, והבחירה ברהיטים – מבוססת על ההקשר שבו מופיעה המילה במקרא: קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים (שיר השירים א:יז, ברותים = ברושים)

בזאת סיימנו עם רשתות השיווק, אפשר לעבור לתלמודים.

תפקיד האמרכל בבית המקדש לא היה שונה בהרבה מתפקידיו בארגונים גדולים היום. והאטימולוגיה?
מאי אמרכל אמר רב חסדא אמר כולא (הוריות יג:א). בתרגום חופשי לעברית – רב חסדא אומר: זה שאומר – או מצווה – הכול. זאת האטימולוגיה המתבקשת, והיא כל כך מתבקשת שאחר כך גזרו לפיה את הסיומת -כָּל, המבוטאת kal כמו ב-אמרכָּל, אבל מתפרשת כקיצור של "כללי". הסיומת משמשת, למשל, בראשי התיבות מנכ"ל ו-מזכ"ל. גם במילה אמרגן יש אנלוגיה לאמרכל, אם כי כאן מדובר בתחדיש רב מקורי: כלומר מלבד אנלוגיה לאמרכל, יש כאן גם הלחם מתוחכם של אמן ו-מארגן.

הגרסה של התלמוד הירושלמי, מרכול, היא ללא א'. התלמוד הירושלמי נוטה להוריד א' תחילית, בין אם פרוסתטית – כלומר כזו שנוספה רק כדי להקל על ההגייה, ובין אם אטימולוגית – כלומר כזו שהיא חלק מהמילה. ואם מורידים את ה-א' – צריך אטימולוגיה חדשה. ואכן – בכמה מקומות בתלמוד הירושלמי מופיעה האטימולוגיה הבאה (הדוגמה היא מתוך מסכת שבת, סב:ב): תני רבי חייה, ולמה נקרא שמו מרכל? שהיה מר על הכל. שזה בעצם אותו דבר כמו קודם: הוא מטיל מרות על כולם.

כאן באמת מדובר בתשמו"ץ, כי התרגום שומר לא רק על הצליל אלא גם על המשמעות.

אלט-טאב: צוקרמן מבחין בין תשמו"ץ לבין תצלול מתושמץ. ההבדל הוא בכוונה: תשמו"ץ הוא יצירה מכוונת שמשתמשת בשורש קיים ובמילה זרה. תצלול מתושמץ זה כמו אלתר-נתיב, או נייר תועלת, כלומר קודם שאלו את המילה כמות שהיא, ואז נתנו לה אטימולוגיה בשפה השואלת (במקרה הזה – עברית). בשני המקרים לאטימולוגיה העממית יש חשיבות עצומה ביצירת מילים חדשות. במקרים רבים לא ניתן לדעת אם האטימולוגיה העממית הייתה חלק מתהליך יצירת המילה, או אטימולוגיה אד-הוק למילה שכבר נשאלה. לכן השם תשמו"ץ משמש לרוב לתיאור שני התהליכים. שיפט-אלט-טאב.

ולמה אני טוענת שזה תשמו"ץ ולא האטימולוגיה המקורית?
שאלה מצוינת. התפקיד הפרסי hamara-kara, מילולית "עושה חשבון", נשאל גם לשפות אחרות, כתיאור של תפקיד בחצר המלך. לא ברור מה בדיוק, אבל זה כנראה כלכלי. הוא מופיע לראשונה במסמך בבלי מתקופת דריוש הראשון (עלה לשלטון ב-י' בתשרי 521 לפנה"ס). האטימולוגיה הפרסית הרבה יותר פשוטה, מבוססת על מילים מוכרות בתוך מבנה סדיר, ואין צורך להסביר אותה.

נשאר רק חוב אחד קטן: המכולת. מה הצטערתי לגלות שבמקור זה בכלל לא היה קשור לרוכלות, אלא למוצרי מזון, כלומר *מַאֲכֹלֶת, כפי שאפשר להבין מההקשר כאן: וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים, מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ, וְעֶשְׂרִים כֹּר, שֶׁמֶן כָּתִית (מל"א, ה:כה). הדבר היחיד שעדיין מזין את תקוותי לשורש ר-כ-ל הוא הדגש ב-כ', כי זה דבר ש-א' עושה הרבה פחות מ-ר'.

רוצים לשמוע עוד? ביום חמישי 12.1.2012 בשעה 16:00 אני נותנת במוזיאון ארצות המקרא בירושלים את ההרצאה אשמדאי החנטריש – השפעות איראניות על לשוננו ועל תרבותנו, והאולם חייב להיות מלא. לכן גם המחיר הוא על גבול ההלצה – 20 ש"ח לנפש. בואו, הפיצו ותבוא הברכה על ראשכם. פרטים נוספים בעמוד ההרצאות הפתוחות.

(אלט-טאב: הידעתם? קישור למילה "כאן" לא עוזר בכלל לקידום בגוגל. אלט F4).

האם לשנות את שמו של גנזך המדינה?

יום שבת, 12 בנובמבר, 2011

קיבלתי שאלה בפייסבוק:

האם לשנות את שמו של גנזך המדינה לארכיון המדינה?

האם לשנות את שמו של גנזך המדינה לארכיון המדינה?

שם הסברתי ממש בקטנה, פה קצת אטימולוגיה + סיבות פוליטיות-היסטוריות למה צריך לשמור על גנזך ועוד שאלה קטנה.

המילה "גַּנְזָךְ" מופיעה כבר בתנ"ך, כ-גַנְזַכָּ֧יו (דבה"י א, כח:יא). ganza בפרסית עתיקה הוא אוצר המלך. גם המילה הזאת מופיעה בתנ"ך, למשל במגילת אסתר (ג:ט):  וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ. בתוספת סיומת הקטנה ka, אנו מקבלים ganzaka ובעברית – גנזך. לאיש שנושא (bears) את אוצר המלך קראו ganza-bara, ואלינו הוא הגיע כמובן כ-גזבר. בספר עזרא (א:ח) מוזכר מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר.

אלט-טאב: השם מתרדת הגיע עד לימינו בשינויים קלים, והוא עכשיו מֶהְרְדָאד. שיפט-אלט-טאב.

מה שמעניין בעיניי במילה גַּנְזָךְ היא שכולם מבטאים אותה גִּנְזָךְ. התהליך שבו A הפכה ל-I בהברה סגורה בלתי מוטעמת נקרא הידקקות, והוא קיים גם במילים השאולות פִּתְגָּם ו-גִּזְבָּר. מה שיפה הוא שבמילה גנזך התהליך קרה רק בעברית החדשה, אלפיים שנה ויותר אחרי שהמילה נשאלה לעברית. אני יודעת שבלשן לא אמור לומר יפה על תהליך, אבל אני מוקסמת מכך שתהליכים כה קדומים עדין עובדים.

מבחינת הרגשת הדוברים, מילים זרות שחדרו לעברית דרך התנ"ך הן חלק אינטרגלי מהשפה. לכן המילה גנזך נחשבת עברית. בעברית השורש ג.נ.ז קיבל משמעות שונה מזו המקורים, ובמקום שמירת כסף וחפצי ערך, הוא מציין שמירת מסמכים וניירות (ע"ע גניזה בבית כנסת).

המילה ארכיון, לעומת זאת, חדרה מאוחר יותר, וכבר מרגישים שהיא לא עברית. היא באה מהבסיס ארכי-, שקשור ביוונית לראשית, או להתחלה: גם מבחינת זמן (ארכיאולוגיה, ארכיטקטורה) וגם מבחינת חשיבות (ארכיבישוף, ארכי-פושע).

ביוונית אַרְכֵיוֹן (archeion, ἀρχεῖον) זה דווקא לא גנזך אלא עירייה, בית משפט גבוה או משכן כלשהו של מכובדים. זוהי צורת היחיד. צורת הרבים ארכֵיה (archeia, ἀρχεῖα) היא שם המקום שבו מחזיקים את המסמכים הציבוריים, כלומר, בעצם, ארכיון.

והסיבות ההיסטוריות: הפרסים היו יותר טובים אלינו מאשר היוונים. לפחות בזיכרון הקולקטיבי היהודי. כורש היה משיח, ולפי המסורת של יהודי איראן, הוא בנה של אסתר (יש עם זה בעיה כרונולוגית קלה, אבל שום דבר שקפל זמן לא יכול לפתור).

והשאלה: בשביל מה לשנות בכלל ממילה שנתפסת כעברית למילה שנתפסת כְּלֹא-עברית?

אני יודעת שזה לא ממש קשור, אבל אם התחלתי בצילומסך, הרשו לי לסיים בתמונה נוספת, הפעם הזמנה, למי שפספס:

השקת "הטוב, הרע והעולם" בתל אביב.

השקת "הטוב, הרע והעולם" בתל אביב.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני אוצר המלך). העבירו את הקישור לאתר למנהלת הרווחה או התרבות הקרובה אליכם או צרו קשר להזמנת הרצאה.

ללמוד משגיאות

יום חמישי, 3 בנובמבר, 2011

שואל יוני רוזנשיין:

לאחרונה, אדם בשם קומודוהאקר – כביכול האקר איראני, מפרסם הרבה אינפורמציה (באנגלית) על פריצות (הפריצות בהחלט אמיתיות) לשרתים של חברות אבטחת מידע אמריקאיות.

יש המון ספקות בעניין הזהות שלו (אם הוא בכלל אדם אחד).

חבר רוסי שלי טוען שהוא מתבטא כמו שהרוסים היו מתבטאים עכשיו אם המלחמה הקרה לא היתה נגמרת. כלומר שהדקדוק שלו יותר מתאים לרוסית מאשר לאנגלית.

רציתי לשאול אותך אם זה נראה לך כמו משהו שאיראני היה כותב.

יוני צירף גם כמה לינקים, הנה אחד מהם.
אז ככה:

נתחיל בגילוי נאות – הרוסית שלי על הפנים. אמנם באוניברסיטה קיבלתי פטור על סמך מבחן ועבודה, והתלמידים שלי באולפן היו בטוחים שאני דוברת רוסית שוטפת אחרי שצעקתי עליהם ברוסית בכיתה עם מבטא מושלם (משפט שהתאמנתי עליו שעות אחרי ששאלתי חברה איך לומר), אבל זה עדיין לא אומר שאני יודעת רוסית או שאי פעם ידעתי. אשמח אם דוברי הרוסית שביניכם יאירו את עיניי, יאוששו או יפריכו.

קודם כול, זה שהדקדוק יותר מתאים לרוסית מאשר לאנגלית לא אומר שהוא לא מתאים לפרסית. השגיאה הבולטת ביותר אצל רוסים היא השמטת תווית היידוע (the). זה בגלל שברוסית אין תווית יידוע. אבל גם בפרסית אין. זאת שגיאה מפורסמת גם של פרסים.
בניגוד לרוסית, שבה אין בכלל קטגוריית יידוע לשם העצם, בפרסית יש קטגוריית יידוע שהיא אפילו יותר רחבה מאשר בעברית: שם העצם הוא לא סתם מיודע או לא מיודע, אלא יש שלוש דרגות שונות של חוסר יידוע (באנגלית יש שתי דרגות של חוסר יידוע: I love garlic, I love the garlic, I love a garlic – which is weird but we don't judge other people's perversions) אבל בניגוד לעברית ולאנגלית, המיודע הוא הבלתי מסומן. כלומר אין תווית יידוע. יש תווית סיתום שהיא בערך כמו a באנגלית, ודרכים תחביריות שלא כאן המקום לפרטן, להבחין בין דרגות היידוע השונות. בכל מקרה, ניסיתי למצוא מקומות שבהם הייתי מצפה ל-a/an והוא אינו מופיע, ולא מצאתי. רק היידוע מושמט, לא הסיתום. לכן זה אמנם יותר רוסית מאשר אנגלית, אבל יותר פרסית מאשר רוסית.

ביטויים נוספים שמחשידים אותו כאיראני בעיניי (רוסים – גם אם אני לא שואלת מפורשות – להערותיכם ולהארותיכם אודה):

1. he was lucky by being sitted – יש כאן שלושה דברים שונים:

א. התייחסות לשרת בתור he במקום it. בפרסית אין הבחנת זכר ונקבה בכלל, למעט מילים שאולות מערבית ומילים כמו "גבר" "אישה" "בן" "בת" שיש להן מין טבעי. בחיות, אם זה חשוב, מוסיפים "זכר" ו"נקבה" לשם החיה (למשל شیر שִׁיר = אריה, شیر ماده שִׁיר-מָאדֶה = לביאה). אבל "הוא" ו"היא" זאת אותה מילה: او. יש הבחנה בין אנושי ודומם בכינויי הגוף ("הוא/היא" לעומת "זה"), בצורן הרבים ובתחביר, אבל במדוברת גם ההבחנה הזאת הולכת ונעלמת: בכינויי הגוף ובצורן הרבים הדומם משתלט – כלומר אפשר לקרוא גם לבני אדם "זה" (آن), ולתת לבני אדם ריבוי של דוממים (ها). אבל לא להיפך. בעיניי זוהי האחדה של מין דקדוקי (כולם he) כפי שעושים דוברי פרסית.
דוברי רוסית, האם ברוסית שרת (server) הוא זכר?

ב. by being sitted – השימוש בשמות פעולה במקום במשפטים מורכבים.

ג. being sitted – התעלמו משגיאת הכתיב – השימוש בצורה being seated במקום sitting אופיינית לפרסית (نشسته بودن מתאר מצב ולא פעולה). אני יודעת שגם ברוסית יש אספקטים שונים לפועל – האם הפעולה הושלמה, האם היא עדיין נמשכת וכו'. האם דבר כזה גם יהיה אופייני לרוסית?

2. I told all – תרגום ישיר מפרסית. יש כמה מילים שמשמעותן "כל-" או "הכול", והתרגום שלהן לאנגלית הוא תלוי הקשר. everybody בהקשר הזה יהיה בדיוק אותה מילה כמו all בהקשר אחר (همه).

3. השימוש העודף ב-TOO. בפרסית هم "גם", הפך כבר לטיק דיבור. טיק דיבור הוא מילה שאומרים כדי למלא את המשפט בלי קשר למשמעות שלה, והן יכולות להשתנות מאדם לאדם וכמובן מתקופה לתקופה. דוגמאות מהעבר ומההווה, "כאילו", "כזה", "בעצם", "למעשה". כשהייתי בקורס קצינות הייתה מישהי שהעבירה סקירה של 20 דקות ואמרה 160 פעם "בעצם". אני שמתי לב שזה קורה לי עם "דרך אגב". בפרסית מכניסים هم גם כשאין צורך.

4. סדר המילים ב- just I wanted to. באנגלית נאמר I just wanted to. בפרסית יש סיומות גוף ולכן בד"כ לא אומרים מפורשות "אני", "אתה" במשפט פועלי. לכן הוא לא הפריד בין I לבין wanted. ברוסית אני יודעת שבעבר כן צריך כינוי גוף. האם "רק" יבוא לפני הכול, אחרי הפועל או בין כינוי הגוף לבין הפועל?

5. הבחור שלנו כותב i8000 Muslim, וגם one .1 Muslim soldier worth 10000 Dutch government
בפרסית, למעט מקרים מסוימים מאוד, לא מרבים שם עצם אחרי לוואי כמות. בפרט אחרי מספר. זה אומר שאם יש לי מספר או כמות, שם העצם אחריו יבוא בדרך כלל ביחיד. למשל "שני ילד", "שלושה ספר".
למיטב זכרוני ברוסית כן מרבים.
(דווקא זה שהוא משמיט את האוגד is זה כן מאפיין רוסי. כי בפרסית חייב להיות אוגד. מצד שני, אולי הוא מתייחס לזה כפועל, כמו בפרסית).

6. you see that words now?
בפרסית, כינוי הרמז (זה, הזה) מבחין בין קרוב לרחוק, אבל לא מבחין מספר. כלומר אין יחיד ורבים. לכן that words – آن لغات.

7. when there was firewalls that blocked all ports except 80 and 443 and doesn't allow Reverse or direct VNC connections
גם אני לא מבינה את התוכן, אבל כן את התחביר. זוכרים שאמרתי שיש הבדל תחבירי בין דומם ואנושי? ההבדל הוא שרשמב"א (רבים שאינו מציין בני אדם, מונח שמשמש גם בערבית) הוא בדרך כלל יחיד מבחינה תחבירית: הפועל יהיה ביחיד.

אלט-טאב: בחלוקה למינים, אם נלך לקיצוניות – זה איראני ודומם. בעלי חיים ובני אנוש שאינם איראנים מתנהגים לפעמים ככה ולפעמים ככה. למשל ישראלים מקבלים סיומת רבים של דומם, אבל הפועל יהיה ברבים. שיפט-אלט-טאב.

ב-just 16 years has been passed יש התייחסות לרשמב"א כיחיד, אבל זה מביא אותי באלגנטיות לנושא הבא:

דברים שאני לא מצליחה להסביר על סמך הפרסית, מבקשת עֶזְרוּ של דוברי רוסית:

– just 16 years has been passed – מבנה הפועל לא מעיד על חשיבה בפרסית. האם ברוסית יש מבנה כזה? (או בשפה אחרת כלשהי?)
<תוספת מאוחרת>, ותודה לתלמידיי, שהשכילו ממני: ההווה המושלם בפרסית יכול להיות גם have done וגם have been doing. מה שיש לנו כאן הוא שילוב של שתי הצורות.
אלט-טאב: המשמעות המקורית של "מכל מלמדיי השכלתי" היא – "אני הייתי יותר משכיל מכל מלמדיי".

– which have no ANY connection to internet בפרסית אמנם תהיה שלילה במשפט, אבל היא תהיה על הפועל, לא במקום הזה.

– השימוש ב-talk במקום say.

בל נשכח שיש גם שגיאות שאינן נובעות מחשיבה בשפת האם, אבל עדיין מעניין אותי לבדוק אם יכול להיות שהוא חושב בשפה אחרת.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני פריצות לחשבונות בנק של מדינות). העבירו את הקישור לאתר למנהלת הרווחה או התרבות הקרובה אליכם, או צרו קשר להזמנת הרצאה.

רוצים ללמוד פרסית? הנה ההזדמנות שלכם. קורס קיץ מרוכז בתל אביב ובחיפה.