פרסית



הזמנה למסיבת ראש השנה הפרסי!

יום ראשון, 19 במרץ, 2017

כבכל שנה, מסיבת ראש השנה הפרסית נקבעת ומתפרסמת ימים ספורים מראש, וכל העולם מוזמן, בלי הזמנות אישיות.

השילוב בין התראה קצרה ורשימת מוזמנים ענקית, מזמן לי תמיד את מספר האנשים המדויק שהבית שלי יכול להכיל. בבית הקודם זה היה 50 איש, בבית הנוכחי 40 – והשנה בני ודוריס התנדבו לארח את המסיבה שלי אצלם, כי יש מקום ליותר אנשים.

מתי: יום חמישי הקרוב, 23.3 בשעה 19:00 (כדי שנוכל להתחיל ב-20:00)

איפה: אצל בני ודוריס ברחובות, כתובת מדויקת תינתן רק לרציניים, כלומר רק למי שממלא את שמו בקובץ המי-מביא-מה.

אלט-טאב: בהתחלה הייתה בקובץ גם עמודה של מיילים, אבל מכיוון שהאקרים איראנים אוהבים להתחזות אליי, החלטתי למחוק את העמודה הזאת. אם אתם לא רשומים לאירוע בפייסבוק וגם אני לא יודעת מי אתם – שלחו לי הודעה פרטית כדי שאשלח לכם את הכתובת… שיפט-אלט-טאב.

מה יהיה: הרבה אנשים, חלק גדול מהם גם אני לא מכירה. זה מה שכיף 🙂 אוכל טעים – פרסים יכולים לבשל, אשכנזים מוזמנים לקנות, ומי שממש רוצה להשקיע אבל לצערו הוא לא מהעדה הנכונה – יש שני דברים שאנחנו מרשים לכם להכין… ראו בקובץ.

אני אתן הרצאה קטנה על נורוז ומנהגיו, ועל הגאווה האיראנית. חברים אחרים יספרו את חוויותיהם מנורוז באיראן, ואולי עוד הרצאות וסיפורים – תלוי בהרכב הקהל.

הנה תמונה מלפני כמה שנים:

noruz

הביצים יהיו על המראה, אבל כבר לא יזוזו. מי שרוצה לראות את הביצים זזות על המראה, יצטרך להניח בעצמו ביצים קשות מקושטות על מראה, ולהסתכל בהן בעיון מחר (יום שני 20.3.2017) בשעה 12:28:40.

אז… מי בא השנה?

יום הולדת שמח לחסן רוחאני! زادروزت خجسته آقای روحانی!

יום שישי, 11 בנובמבר, 2016

به فارسی بخوانید

תקציר מנהלים:
1. אבא של חסן רוחאני זייף את תאריך הלידה שלו.
2. הנשיא עצמו שינה את שם משפחתו משם פרסי לשם אסלאמי
2א. אבל אולי זה לא אומר שהוא בוגד, ויש הוכחות במיתולוגיה האיראנית.
3. תמכו בקמפיין מימון ההמונים שלי לספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל!
4. ואם כבר תמכתם, תפיצו (בעצם גם אם לא).

בשנים הראשונות של הבלוג פרסמתי ביום ההולדת שלי פוסטים על ה-TH בשמי הפרטי ועל שם משפחתי המַטְרוֹנִימִי. היום אני עושה דבר דומה עם חסן רוחאני. ההצדקה לכך היא קצת עקומה ואולי מבלבלת, אז מי שרוצה יכול לדלג פסקה אחת ולעבור ישר לאנקדוטה, או אפילו ישר לחלק המעניין על שינוי שמו.

לפי תעודת הזהות שלו (ואם תחפשו בוויקיפדיה אז גם שם), רוחאני נולד ב-12.11.1948. השנה 12.11 יוצא י"א בחשוון, שזה יום ההולדת שלי. זה הקשר אליי.
אבל ב-1948 זה היה י' בחשוון. אז הנה ההצדקה העברית.
ההצדקה היותר מוצדקת היא לפי הלוח האיראני: מכיוון שהלוח האיראני הוא סופר מדויק, השנים שיש בהן 366 ימים לא מתאימות בדיוק נמרץ לאלה של הלוח הגרגוריאני, ולכן השנה יום ההולדת שלו האיראני שלו — 21 בחודש אָבָּאן — חל היום.
(בגלל הבדלים דקים בעיבור השנים הלועזיות והאיראניות, בשנים שיש בהן 29 בפברואר, התאריך האיראני זז יום אחד אחורה בלוח הלועזי, בד"כ עד 28 בפברואר הבא, אבל לפעמים רק עד ראש השנה הפרסי, החל ב-20/21 במרץ. השנה התאריך זז לכל השנה, וב-1948 רק עד ראש השנה. משהו עם חוסר דיוק של עיבּורֵי שנים לועזיות).

האנקדוטה המעניינת היא שלדברי אמו הוא בכלל לא נולד ב-21 בחודש אָבָּאן, אלא ב-9 בחודש דֵי. אז למה אבא שלו רשם לו תאריך לידה שהוא חודש וחצי לפני?

קודם כול, איך זה אפשרי: כי באיראן, לפחות בזמן ההוא, מוציאים תעודת לידה ותעודת זהות לפי דברי האב, ולא מבקשים הוכחות כגון תדפיס לידה מבית חולים. יצא לי כבר לקבל תעודות לידה/זהות של משפחה שלמה שרצתה לדעת מתי ימי ההולדת שלהם, ויצא שילדה שנולדה באביב הייתה רשומה בסתיו, ואחותה היא זו שנולדה בסתיו (התאריכים שונו על מנת להגן על פרטיות משפחת יצחקזאדה).

אלט-טאב: מציאת תאריך יום הולדת על סמך צילום טוב של תעודה כלשהי זה שירות שאני נותנת בשביל הנשמה וצבירת קארמה טובה, אז אם יש לכם מישהו שנולד באיראן ולא יודע מתי יום ההולדת שלו – הביאוהו הלום. שיפט-אלט-טאב.

חסן רוחאני מראה לכם את תעודת הזהות שלו עם התאריך המזויף

חסן רוחאני מראה לכם את תעודת הזהות שלו עם התאריך המזויף

יש הרבה הורים שרושמים את בניהם בתאריך יותר מאוחר, כדי לדחות להם את הגיוס לצבא. אבל כאן מדובר בחודש וחצי קודם ומשפחה שלא בדיוק משתמטת מחובתה הלאומית. אז מה קורה פה? הפתרון הוא בלוח המוסלמי: רוחאני לא ב-10 בחודש מחרם, הידוע יותר בשם עאשוראא' — אלא ב-28 בחודש צפר (רוב האיראנים גם לא יודעים איזה חודש מוסלמי זה, אבל רוחאני כנראה בא ממשפחה מאוד דתית). כלומר אבא שלו חיפש תאריך לידה יותר משמעותי, ובחר ביום הקדוש ביותר בשנה. על המשמעות של היום העשירי בשנה ועל תזמון אירועים או שינוי התאריך בספרי ההיסטוריה, כבר כתבתי במגילת אסתר מאחורי המסכה, אז בואו נעבור למה שעדיין לא כתבתי…

***

 

אז איך אמרת שקוראים לך?

לאחיו של חסן רוחאני קוראים חֹסֵין פֶרֶידוּן. חסן וחסין הם שמות של שני אמאמים, שזה מאוד חמוד אבל לא קשור לאיראן הקדומה. מה שחשוב הוא ששם משפחתו הקודם של חסן רוחאני הוא פרידון. עם המהפכה הוא שינה את שמו לרוחאני. זה לא סתם שינוי משם פרסי לשם ערבי, זה שינוי משם איראני שמופיע כבר באווסטה, כתבי הקודש הזורואסטריים — משם של מלך מיתולוגי שהציל את איראן מהדרקון הנורא דהאכה / דהאג / מהמלך המפלצתי זַהָאכּ (גרסות מתקופות שונות לאותו סיפור, שתיהן יופיעו במיתולוגיה איראנית לכל גיל) — לשם ערבי שמשמעותו בפרסית "איש דת". זה מראה לכם איפה הנאמנות שלו.

האמנם?

אז קודם כול, במיתולוגיה האיראנית באופן כללי, וגם במיתולוגיות אחרות, מאוד קשה להרוג דרקונים מבחוץ. ולכן ברוב הסיפורים הורגים אותם מבפנים או דרך נקודות תורפה (הנבל אפרסיאב הוא בן אנוש, אבל טבל במעיין החיים של זרתושטרה ולכן אי אפשר לפגוע בו. אבל הוא עצם עיניים ולכן משם אפשר לחדור ולהרוג). בחלק מסיפורי ההריגה מבפנים נותנים להם לאכול חומרים רעילים או נפיצים, בחלק נותנים להם לבלוע את הטובים כדי להרוג אותם מבפנים בחרב — בשלב מאוחר יותר הדרקון הופך לטירה מבוצרת והדרך לנצח היא להיכנס אליה בעורמה, ע"ע הסוס הטרויאני, וסיפור ארדשיר והתולעת. אז אולי, רק אולי שינוי השם הוא דרך להיכנס אל תוך הדרקון כדי להרוג אותו מבפנים?

על פרידון עצמו גם מסופר שכאשר שלושת בניו חזרו מתימן עם נשותיהם הטריות, הוא התחפש לדרקון כדי לנסות אותם ולראות איך כדאי לקרוא להם (!) לאיזה מהם כדאי להוריש איזה חלק מהעולם. אז אמנם רוחאני לא מנסה אף אחד (אלא אם כן יש לכם רעיון את מי הוא כן מנסה), אבל אולי שינוי השם הוא רק תחפושת?

בכל מקרה, פרידון אמנם הציל את איראן מדהאג באופן זמני, אבל לא הרג אותו. בסיפור המאוחר יותר, מלאך בא אליו ואומר לו שלא הגיע זמנו של זהאכ למות, אז הוא רק כולא אותו בהר דמאונד. בסיפור המוקדם יותר, הוא לא הצליח להרוג אותו, כי בכל פעם שכרת איבר מגופו (ניסה מבחוץ, חחח טעות של מתחילים), האיבר הכרות קיבל חיים משלו בתור מפלצת חדשה. בסוף באו האלים ואמרו — תרגיע, בקצב הזה עוד תמלא את הארץ מפלצות. אז הוא רק כבל אותו וכלא אותו בהר דמאונד, עד כאלף שנים לפני אחרית הימים.

אני לא יודעת אם אתם מודעים לכך, אבל רוחאני, עם כל הרצון הטוב, לא ממש מצליח להרוג את הדרקון: מאז שהושבע כנשיא התגבר קצב ההוצאות להורג. אני לא חושבת שיש לו שליטה על זה, אבל יכול להיות שזה איתות מהשלטון האמיתי (ח'אמנהא'י, נו) לעם שלא יחשבו שאם הצליחו לבחור נשיא מתון (יחסית, יחסית, אחרי סינון של מועצת שומרי החוקה) אז הם יכולים לצפות לשלטון יותר מתון. רוחאני התבטא נגד אכיפה אלימה מדיי של חוקי החג'אב והגיע להסכם עם המערב בנוגע להסרת הסנקציות. התגובה של השלטון הייתה החמרה באכיפת החג'אב ונאומים של פוליטיקאים ואנשי דת בכירים יותר ובכירים פחות נגד חדירת ההשפעה המערבית. עכשיו יש דיבורים על כך שהוא יהיה הנשיא הראשון בהיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית שאינו נבחר לכהונה שנייה (חפשו את התמונה מלמעלה בגוגל תמונות בפרסית. ההצעה המילולית היא "נשיא של קדנציה אחת"). ידידי ועמיתי רז צימט מעריך שאלה דיבורים של נצים מימין אבל שגם לשלטון עצמו אין אינטרס להחליף את הנשיא אחרי קדנציה אחת, כי זה עלול לעורר סערה לא רצויה. אני מקווה שהוא צודק, כי סך הכול רוחאני הוא נשיא הרבה יותר טוב מקודמו: יש לו פרסית מובנת ומשובחת והוא משתמש במבנים תחביריים יפים שאני יכולה לתת לתלמידים שלי.

אלט-טאב: אני לא יודעת אם יש לחסן ולחסין עוד 10 אחים עם שמות אמאמים. אמא שלי מספרת שבשכונת ילדותה הייתה משפחה דתית שההורים בה תכננו 12 בנים ולקרוא להם על שם 12 שבטי ישראל. כשעזבו את השכונה היו להם 10 ילדים — 8 בנות ו-2 בנים. שיפט-אלט-טאב.

רוצים לקרוא עוד מיתולוגיה איראנית ואת הסיפורים המלאים? תמכו בקמפיין מימון ההמונים של ספר המיתולוגיה האיראנית לכל גיל. אפשר גם להזמין אותי להרצאה בכל מקום שמשלם היטב. יוצרים קשר פה משמאל. השמאל השני. <<< שם <<<

***

زادروزت خجسته آقای روحانی

زادروز حجت الاسلام والمسلمین حسن روحانی را شادباش می‌گویم (با اینکه به گفتۀ مادر خودشان، اصلا در نهم دیماه به دنیا آمده اند)!

 

***

نام تو، تاریخ تو، مردان کوی‌ات – جاودانه

نام پیشین جناب آقای روحانی فریدون است. در سخنرانی‌هایی که برای شنوندگان اسراییلی برگزار می‌کنم، به این نکته اشاره می‌کنم که پس از انقلاب اسلامی نام خانوادگی خودشان را نه تنها از یک نام فارسی به یک نام عربی تغییر داده اند، بلکه از نام یک شاه پهلوانی که ایران را از دست دهاگ (به پارسی میانه) / ضحاک نجات داد، به یک نام عربی که معنی آن به زبان فارسی «آخوند» است. بعداً به شنوندگان می‌گویم که از زمانی که به رياست جمهوري برگزيد شد، اعدام‌ها خیلی بیشتر شده، الان خودتان بفهمید وفاداری‌اش کجاست.

اما نکته اینکه در هفته‌های اخیر، با خواندن اسطورۀ ایرانی به پارسی میانه و شاه‌نامه و مقاله‌های اسطوره‌شناسی برای کتاب آینده‌ام – اسطورۀ ایرانی برای عبری زبان‌ها – متوجه شدم که قياس اين دو فريدون تامل بسيار بيشتری می‌خواهد.

اولاً اینکه در بیشتر اسطوره‌ها اژدها را نمی‌شود از بیرون کشت. باید از درون کشته شود. در برخی داستان‌ها به اژدها خوراکی انفجاری می دهند و يا اينكه قهرمان اسطوره اجازه می‌دهد كه توسط اژدها بلعيده شود، تا بتواند اژدها را با شمشیر از درون بکشد. این تغییر نام می‌تواند به عنوان "نفوذ به درون اژدها" تعبير شود. يعني نفوذ در گعده آخوندها.

دوماً* خود فریدون اسطوره‌ای (که در اَوِستا «ثرایتاونا» نام دارد)، برای آزمودن پسرانش، به شمايل اژدها در می‌آيد. یعنی این می‌تواند نمایشی بیش نباشد.

سوماً* و به نظر من از همه مهم‌تر – فریدون اسطوره‌ای، با اینکه ایران را از دست دهاگ/ضحاک نجات می‌دهد، دهاگ/ضحاک را نمی‌کشد: در شاه‌نامه فرشته می‌آید و می‌گوید زمانش هنوز نرسیده است، و در داستان‌های پیش‌اسلامی هر وقت فریدون یک قسمتی از دهاگ می‌بُرّد، این قسمت خودش یک هستی ناپاک می‌شود، و ایزدان می‌ترسند که اگر ادامه بدهد، زمین پر از خرفستر (موجودات اهریمنی) ‌شود. بنابراین دهاگ را محکم می‌بندد و در کوه دماوند اسیرش می‌کند.

روحانی هم، هر چند که میانه‌رو به نظر می رسند، اما اعدام‌های روزافزون – که کار رهبری است، و اینکه بعد از مصاحبه‌ای که گفتند که نباید حجاب را به این شدت اجبار کنند – برخورد گشت ارشاد با زنان بدحجاب تشدید یافت. و بعد از برجام همه آخوندها و سیاستمداران سخنرانی‌هایی علیه نفوذ فرهنگ غرب کرده اند. یعنی تلاش برای کاهش قدرت این اژدها باعث افزایش قدرت شده است…

یعنی این فریدون، حتی اگر فریدون با پوشش باشند، نمی‌توانند اژدهای اسلامی را بکشد، اما شاید بتوانند آن را در دماوند اسیر کنند تا ظهور گرشاسپِ سامان (به پارسی میانه: سامان کرساسپ).

ضمنا برای آقای روحانی بهترین ها را آرزو می کنم. فارسسی‌شان از فارسی رییس‌جمهور سابق خیلی بهتر و صحیح‌تر و واضح‌تر و قابل فهم است، و ساختار های نحوی که ازش استفاده می کنند برای خودم و دانشجویانم خیلی جالب است. بوس بوس.

** معلوم است که «دوما» به لحاظ دستوری اشتباه است اما در گفتار رایجه و من به همین خاطر عاشق این ساختم: پسوند عربی با واژۀ فارسی.

הצצה לספר הבא — מיתולוגיה איראנית לכל גיל

יום ראשון, 6 בנובמבר, 2016

לכבוד יום הולדתי אני נותנת לכם מתנה – דוגמית מתוך מיתולוגיה איראנית לכל גיל. קמפיין מימון המונים מתנהל כרגע (עד 17.11.2016) בהדסטארט, ומתנת היומולדת הכי טובה תהיה תמיכתכם והפצתכם!

זהאכ. איור - ענת עילם. מתוך ספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל.

זהאכ. איור – ענת עילם. מתוך ספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל.

זַהָאכּ
הָיֹה הָיָה בְּאֶרֶץ עֲרָב מֶלֶךְ טוֹב לֵב, יְשַׁר דֶּרֶךְ וִירֵא שָׁמַיִם בְּשֵׁם מַרְדָאס. מַרְדָאס הָיָה טוֹב וּמֵיטִיב לְכָל בְּנֵי הָאָדָם וְגַם לְבַעֲלֵי הַחַיִּים, וְהֵם הֵשִׁיבוּ לוֹ אַהֲבָה.

לְמַרְדָאס הָיָה בֵּן בְּשֵׁם זַהָאכּ. זַהָאכּ הָיָה אַמִּיץ אַךְ קַל דַעַת, וְלִבּוֹ כֹּה מָלֵא תַּאֲוַת גַּדְלוּת עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ מָקוֹם אֲפִלּוּ לְטִפַּת אַהֲבָה. יוֹמָם וָלַיְלָה הִתְאַמֵּן בְּסַיִף כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִגְבֹּר עַל כָּל יָרִיב.

יוֹם אֶחָד עִם שַׁחַר, בָּא אֵלָיו אֶבְּלִיס, הַשָּׂטָן, מְחֻפָּשׂ לְאִישׁ זָקֵן וְטוֹב לֵב.

אָמַר אֶבְּלִיס לְזַהָאכּ: "אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת סוֹד הַכּוֹחַ, וּבִיכָלְתִּי לַהֲפֹךְ אוֹתְךָ לַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁרָאָה הָעוֹלָם. אַךְ תְּחִלָּה עָלֶיךָ לִכְרׂת אִתִּי בְּרִית. הַבְטַח לִי שֶׁתַּעֲשֶׂה כָּל מַה שֶׁאֹמַר לְךָ, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ זוֹהֵר כַּחַמָּה! הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יִהְיֶה לְמַמְלַכְתְּךָ. אָדָם וּבְהֵמָה, עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם יָסוּרוּ לְמָרוּתְךָ."

הַצָּעִיר קַל הַדַּעַת וּתְאֵב הַכּוֹחַ לֹא הִסֵּס לְרֶגַע וְעָנָה: "נִשְׁבָּע אֲנִי שֶׁאֶשְׁמַע לַעֲצָתְךָ, אֶעֱשֶׂה כִּדְבָרֶיךָ, וְלֹא אֲסַפֵּר לְאַף אֶחָד אֶת סוֹדוֹתֶיךָ. עֲשֵׂה אוֹתִי לַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁרָאָה הָעוֹלָם!"

שָׂמַח אֶבְּלִיס בְּלִבּוֹ וְאָמַר לְזַהָאכּ: "הַבְּעָיָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר הָעוֹמֶדֶת בְּפָנֶיךָ הִיא אָבִיךָ. הַזָּקֵן מַאֲרִיךְ יָמִים וְתוֹפֵס בָּעוֹלָם מָקוֹם שֶׁשַּׁיָּךְ לְךָ, וּבֵינְתַיִם נְעוּרֶיךָ חוֹלְפִים וְאַתָּה מְבַזְבֵּז אֶת זְמַנְךָ. לָמָּה לְבַיִת אֶחָד שְׁנֵי מַנְהִיגִים? עֲרֹף אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל אָבִיךָ הֶעָשִׁיר! כְּשֶׁתַּעֲשֶׂה כִּדְבָרַי, תַּהֲפֹךְ לְמֶלֶךְ רָם וּלְשַׁלִּיט עֶלְיוֹן."

זַהָאכּ חָשַׁב עַל דַּם אָבִיו וְלִבּוֹ נִמְלָא כְּאֵב. הוּא אָמַר לְאֶבְּלִיס: "זֶהוּ מַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה! תֵּן לִי עֵצָה אַחֶרֶת!"
מִתְבָּרֵר שֶׁאֲפִלּוּ בִּנְסִיכִים קַלֵּי דַעַת וּתְאֵבֵי גַּדְלוּת מִתְקַיֶּמֶת מִדַּת כִּבּוּד אָב. אִישׁ חָכָם אֶחָד אָמַר לִי פַּעַם שֶׁאֲפִלּוּ בֵּן סוֹרֵר, שֶׁהוֹפֵךְ לְחַיַּת טֶרֶף, לֹא יִשְׁלַח יָד בְּנֶפֶש אָבִיו. וְאִם שָׁלַח – יֵשׁ לְבָרֵר אֶת הָעִנְיָן עִם הָאֵם.

הֵשִׁיב לוֹ אֶבְּלִיס: "אִם תָּפֵר אֶת פְּקוּדָתִי עַתָּה, יִוָּדַע שִׁמְךָ בְּכָל הָעוֹלָם כְּאָדָם הַמֵּפֵר בְּרִיתוֹת. עַד סוֹף יָמֵיךָ תִּבְעַר נִשְׁמָתְךָ בְּאֵשׁ הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לִי וְתִּשָּׂרֵף בִּלְהָבוֹת הַבְּרִית שֶׁכָּרַתְנוּ. הַשְּׁבוּעָה וְהַבְּרִית יִשָּׁאֲרוּ כְּאוֹת קַיִן עַל מִצְחֲךָ, אָבִיךּ יִשָּׁאֵר שַׁלִּיט אָהוּב וּמָעֳרָךְ, וּמְנַת חֶלְקְךָ תִהְיֶה בּוּז וְהַשְׁפָּלָה."

נְסִיךְ עֲרָב נָפַל בַּפַּח שֶׁטָּמַן לוֹ אֶבְּלִיס. "אֱמֹר נָא לִי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת," בִּקֵּש. "אֵינִי רוֹצֶה לְהָפֵר בְּרִית שֶׁכָּרַתִּי!"
אֶבְּלִיס אָמַר: "אַל חָשָׁשׁ. יָדֵיךָ יְשָּׁאֲרוּ נְקִיּוֹת. עָלֶיךָ רַק לְהַסְכִּים. אֶת הַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ הַשְׁאֵר לִי."
זַהָאכּ שָׁתַק.

לַמֶּלֶךְ מַרְדָאס טוֹב הַלֵּב הָיָה בֻּסְתָּן מְשׁוֹבֵב נֶפֶשׁ. בַּלֵּילוֹת הָיָה יוֹצֵא לְגַנּוֹ כְּדֵי לִרְחֹץ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת גּוּפוֹ בִּבְרֵכָה בְּפִנַּת סֵתֶר בַּגַּן, וּלְהִטָּהֵר לִקְרַאת עֲבוֹדַת הָאֵל. בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, כָּרָה אֶבְּלִיס בּוֹר עָמֹק בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶך, כִּסָּה אוֹתוֹ בִּזְרָדִים וְיִשֵּׁר אֶת הָאֲדָמָה מֵעָלָיו. כְּשֶׁשָּׂם מַרְדָאס פָּנָיו אֶל הַגִּנָּה בְּדַרְכּוֹ לַטָּהֳרָה הַלֵּילִית, נָפַל לַבּוֹר, שָׁבַר אֶת מִפְרַקְתּוֹ וָמֵת.

וְכָךְ, בְּתַחְבּוּלָה זוֹ, יָשַׁב זַהָאכּ עַל כֵּס אָבִיו, וְשָׂם עַל רֹאשׁוֹ אֶת כֶּתֶר הָעַרְבִים.

אֶבְּלִיס הַמְּחֻפָּשׂ לְזָּקֵן נֶעֱלַם, אַךְ הִמְשִׁיךְ לַעֲקֹב, לְחַכּוֹת לִשְׁעַת כֹּשֶׁר וּלְחַבֵּל תַּחְבּוּלוֹת.

יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ בִּפְנֵי זַהָאכּ אִישׁ צָעִיר וַחֲלַק לָשׁוֹן, וְהִצִּיג אֶת עַצְמוֹ כְּיוֹעֵץ חָכַם וּמְנֻסֶּה. הוּא פָּנָה אֶל זַהָאכּ, הִרְעִיף עָלָיו שְׁבָחִים וּמַחְמָאוֹת, וּבְסוֹף דְּבָרָיו הוֹסִיף וְאָמַר: "טַבָּח אֲנֹכִי וּשְׁמִי הוֹלֵךְ לְפָנַי. אִם תִּמְצָאֵנִי רָאוּי לְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶך, קָחֵנִי נָא אֶל מִטְבְּחֵי אַרְמוֹנְךָ!"
זַהָאכּ, שֶׁלא יָדַע שֶׁאֶבְּלִיס הוּא הָעוֹמֵד לְפָנָיו, נִשְבָּה בִּדִבְרֵי הַחֲלָקוֹת, וְהֵאִיר לוֹ פָּנִים. הוּא קִבֵּל אֶת הַצָּעָתוֹ בִּבְרָכָה, נָתַן לוֹ אֶת מַפְתְחוֹת מִטְבַּח הַמֶּלֶךְ, מִנָּה אוֹתוֹ לַטַּבָּח הָרָאשִׁי וְהִפְקִידוֹ עַל מַאֲכָלָיו.

עֲלֵיכֶם לָדַעַת שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן, בְּנֵי הָאָדָם עֲדַיִן לֹא גִּלּוּ אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים. לָכֵן לֹא עָבַר זְמַן רַב עַד שֶׁהַטַּבָּח שָׁבָה אֶת לִבּוֹ וְאֶת בִּטְנוֹ שֶׁל זַהָאכּ. הוּא גִּלָּה לוֹ אֶת סוֹד אֲכִילַת הַבָּשָׂר, כִּשֵּׁף אוֹתוֹ בְּמַטְעַמָּיו וְהָפַךְ אוֹתוֹ לְבֵן עֲרֻבָּה שֶׁל מַאֲכָלָיו, כִּי אַף אֶחָד אַחֵר עֲדַיִן לֹא יָדַע לְהָכִין מַאֲכָלִים כָּאֵלֶּה.

תְּחִלָּה הִגִּישׁ לוֹ חֶלְמוֹן בֵּיצָה. הַחֶלְמוֹן חִזֵּק אֶת זַהָאכּ וְעָשָׂה אוֹתוֹ בָּרִיא כְּשׁוֹר. הוּא אָכַל וְהִתְעַנֵּג, שָׂמַח וְהִתְמוֹגֵג, וְשִׁבֵּחַ אֶת הַטַּבָּח. וְכָךְ אָמַר אֶבְּלִיס הַנַּכְלוּלִי: "יְחִי מַלְכִּי הָרָם! שְׂמַח, מַלְכִּי, כִּי גַּם מָחָר אֲבַשֵּׁל לְךָ מַטְעַמִּים כָּאֵלֶּה. שֶׁיִּהְיֶה לְךָ לִבְרִיאוּת וּלְעֹנֶג!" וְכָל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה חָשַׁב אֶבְּלִיס אֵיזֶה מַאֲכָל מֵזִין, טָעִים וּמַפְתִיעַ יָכִין לְזַהָאכּ מָחָר כְּדֵי לְהַדֵּק אֶת אֲחִיזָתוֹ בְּלֵב הַמֶּלֶךְ.

לְמָחֳרָת הִתְקִין סְעוּדָה מִמַּטְעַמֵּי חוֹגְלוֹת וּפַסְיוֹנִים, וּמֶלֶךְ הָעַרְבִים שָׁלַח יָדוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַבָּשָׂר, אָכַל וְהִתְעַנֵּג, שָׂמַח וְהִתְמוֹגֵג, וְהַעֲרָצָתוֹ לַטַּבָּח הִתְעַצְּמָה שִׁבְעָתַיִם.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי עָרַךְ אֶבְּלִיס הַטַּבָּח מַפָּה עֲמוּסָה בְּמַעֲדַנֵּי עוֹף וְטָלֶה, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי הֵכִין מַאֲכָלִים מִנֶּתַח גַּב שֶׁל עֵגֶל צָעִיר, מֻשְׁרֶה בְּזַעֲפְרָן וּבְמֵי וְרָדִים, בְּיַיִן יָשָׁן נוֹשָׁן וּבְמוּשְׁק טָהוֹר.

זַהָאכּ הוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַמַּטְעַמִּים, הֵבִיאָהּ אֶל פִּיו, אָכַל – וְאוֹרוּ עֵינָיו. הוּא נִמְלָא הַפְתָּעָה וְתַדְהֵמָה מֵחָכְמָתוֹ שֶׁל הַטַּבָּח וְאָמַר לוֹ כָּךְ: "טַבָּחִי הַטּוֹב! רוֹצֶה אֲנִי לִגְמֹל לְךָ עַל מַאֲכָלֶיךָ הַטּוֹבִים וְהַמַּבְרִיאִים. אֱמֹר לִי מַה מִשְׁאַלְתְּךָ, וָתֵעַשׂ!"

עָנָה הַטַּבָּח: "מַלְכִּי הָרָם, מִי יִתֵּן וְתִחְיֶה תָּמִיד בְּשִׂמְחָה וּבְאֹשֶׁר וְשִׁלְטוֹנְךָ יִכּוֹן לָעַד. לִבִּי מָלֵא עַד גְּדוֹתָיו בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ. נִשְׁמָתִי מְלֵאָה בְּמַרְאֵה פָּנֶיךָ. אֶחָד וְיָחִיד הוּא רְצוֹנִי: לִהְיוֹת קָרוֹב לְמַלְכִּי. וְאָמְנָם אֵין מַעֲמָדִי רָם מַסְפִּיק כְּדֵי שֶׁיְּצַוֶּה הַמֶּלֶךְ שֶׁאֲנַשֵׁק אֶת כְּתֵפָיו, שֶׁאָנִיחַ עֲלֵיהֶן אֶת רֹאשִׁי וְאֶת פָּנַי…"

זַהָאכּ לֹא יָדַע, כַּמּוּבָן, מִיהוּ טַבָּחוֹ בֶּאֱמֶת וּמַהֵן מַטְרוֹתָיו הַנִּסְתָּרוֹת. הוּא שָׁמַע אֶת דְּבָרָיו וְאָמַר לוֹ: "מִשְׁאַלְתְּךָ תִּתְגַּשֵּׁם. מַגִּיעַ לְךָ אַף יוֹתֵר מִכָּךְ!" וְנָתַן אֶת הַפְּקֻדָּה.

אַךְ נָשַׁק אֶבְּלִיס לִשְׁתֵי כִּתְפֵי הַמֶּלֶך, וְהִנֵּה נֶעֱלַם הַטַּבָּח הַצָּעִיר וְנָמוֹג אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה.

וְאָז קָרָה דָּבָר שֶׁאַף אָדָם בָּעוֹלָם לֹא רָאָה כָּמוֹהוּ וְלֹא יָכֹל לַחֲזוֹתוֹ: שְׁנֵי נְחָשִׁים שְׁחוֹרִים הֵחֵלוּ לִצְמֹחַ מִתּוֹךְ שְׁתֵי כְּתֵפָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ, בַּמָקוֹם שֶׁבּוֹ נָשַׁק לוֹ אֶבְּלִיס. הַמֶּלֶךְ כִּמְעַט הִתְעַלֵּף מֵהַהַפְתָּעָה וּמִכְּאֵבֵי הַתֹּפֶת. הוּא נִסָּה בְּכָל מְאוֹדוֹ לְסַלֵּק אֶת שְׁנֵי הַנְּחָשִׁים מִכְּתֵפָיו, אַךְ לַשָּׁוְא. בְּכָל פַּעַם שֶׁגָּדַע אוֹתָם הַמֶּלֶךְ בְּחַרְבּוֹ, צָמְחוּ שְׁנֵי נְחָשִׁים שְׁחוֹרִים חֲדָשִׁים מִכְּתֵפָיו, כַּעֲנָפִים רַעֲנָנִים שֶׁל עֵץ.

הַמֶּלֶךְ כִּנֵּס אֶת בְּכִירֵי הָרוֹפְאִים מִכָּל רַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה. הֵם יָעֲצוּ עֵצוֹת, חִבְּלוּ תַּחְבּוּלוּת, נִסּוּ נִסְיוֹנוֹת – אַךְ אַף אֶחָד לֹא מָצָא מַרְפֵּא לַבְּעָיָה, וְהַמֶּלֶךְ הִמְשִׁיךְ לִסְבֹּל כְּאֵבֵי תֹּפֶת.

וְאָז הוֹפִיעַ אֶבְּלִיס בַּשְּׁלִישִׁית, הַפַּעַם כְּרוֹפֵא. עָטָה אֲרֶשֶׁת פָּנִים חֲכָמָה וּרְצִינִית, נִגַּשׁ לְזַהָאכּ וְאָמַר: "לְקִיּוּמָם שֶׁל הַיְּצוּרִים הָאֵלֶּה יֵשׁ תַּכְלִית. הַשְׁאֵר אוֹתָם, כִּי יִקְרֶה אֲשֶׁר יִקְרֶה, אֵין לִפְגֹּעַ בָּהֶם. כְּדֵי לְהַשְׁקִיטָם, יֵשׁ לְהַאֲכִילָם. כָּל פִּתְרוֹן אַחֵר אָסוּר בְּתַכְלִית הָאִסּוּר, וְגַם לֹא יַעֲזֹר. מַאֲכָלָם הוּא מוֹחַ שֶׁל בְּנֵי אָדָם. אַל תִּתֵּן לָהֶם דָּבָר לֶאֱכֹל מִלְבַד זֹאת, פֶּן יָמוּתוּ."

רְאֶה מֶה עָשָׂה אֶבְּלִיס וּמַה בִּקֵּש בִּדְבָרָיו אֵלֶּה! אֵיזֶה מְחִיר עַל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם לְשַׁלֵּם כְּדֵי לְחַלֵּץ מִצָּרָה אָדָם אֶחָד, קַל דַעַת וּבַעַל שְׂרָרָה.

***

דמותו של זהאכ, בן האנוש שהופך למפלצת, הוא התפתחות של הדרקון דַהָאג, שפגשנו בסיפורים הקודמים. בתקופה הטרום-אסלאמית מתואר דהאג כבבלי, כי אלה היו הרָעים באותו זמן. בזמנו של פרדוסי, הרעים הם הערבים, ולכן גם זהאכ מוצג כנסיך ערבי. מעניין לראות שבסיפורנו האיראנים הם אלה שמזמינים את זהאכ לשלוט עליהם, למרות שהוא מטיל אימה על נתיניו – בדיוק כפי שרוב האיראנים קיבלו בברכה את הכיבוש האסאלמי החל מהמאה השביעית לספירת הנוצרים, קבלה שפרדוסי מותח עליה ביקורת גלויה וסמויה.
"זַהָאכּ" היא הגיית השם בפרסית בת זמננו – ההגייה שנבחרה לכל השמות בספר. שמו של זַהָאכּ נכתב, בתעתיק מדויק, צ'חאכ (ضحاک). זוהי הגייה של השם דַהָאג במבטא ערבי מוגזם, וכנראה כך חשב דובר פרסית מהמאה ה-10 שערבי יהגה את השם.
זהאכ מתואר בסיפור גם כ"בעל מראה הדרקון", "בעל גוף של דרקון" ואפילו "הדרקון". המילה הפרסית לדרקון, עד עצם היום הזה, היא אֶזְ'דֶהָא – מהשם אָז'-י דַהָאג – "הדרקון דהאג" מהסיפור הקודם. חדי הזיכרון שביניכם בוודאי זוכרים שהמילה אז'י "דרקון" מתייחסת במקור לנחש. טשטוש הגבול הסמנטי (עירוב המשמעויות) בין נחש לבין דרקון עדיין משתקף בסיפורו של זהאכ.
חוט מקשר נוסף שעובר בין הסיפורים מהתקופות השונות, הוא ריבוי הישויות בגוף אחד. בסיפור הטרום-אסלאמי, פרידון לא הצליח להרוג את דהאג כי בכל פעם שכרת איבר מגופו האיבר הפך ליצור אופל בפני עצמו. הצמחת המפלצות מהכתפיים מופיעה כבר בדָאדִסְתָאן יִ דֵינִיג, טקסט מאוחר יחסית בפרסית אמצעית, הקודם לפרדוסי בכמאה שנים. שם מתואר דַהָאג כמי ש"מעצם הכתף שלו צומח השד 'שקר' בצורת דרקון".

רוצים לקרוא על נייר? הנה גרסת PDF של סיפורו של זהאכ, יפה ומעומדת להדפסה על נייר (הדפיסו את העמוד הראשון לרוחב, ואת העמודים הבאים לאורך או שניים בעמוד לרוחב). ואם אתם רוצים לשתף בפייסבוק אז הא לכם.
רוצים לקרוא עוד? תמכו בקמפיין מימון ההמונים של ספר מיתולוגיה איראנית, כדי שהספר יצא לאור! התומכים בפרויקט לא רק צוברים קארמה טובה, אלא גם עוזרים לי לקבל החלטות בקבוצת פייסבוק סגורה.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה בכל מקום שמשלמים בו היטב! במסגרת קמפיין מימון ההמונים יש תשורה של הרצאות במחירים נמוכים יותר, אז שווה להזמין לחוג בית או למסיבה בתשלום מראש דרך הקמפיין. ואם חשק לבבכם בכרטיס בודד – כשעוברים את ה-100% בעזרת אוהרמזד, כל 25% הם רף שפותח הרצאה לתומכים (כן, חינם חינם, כמו בקמפיין של מגילת אסתר מאחורי המסכה) באזור נוסף בארץ: ב-125% תהיה הרצאה באזור השרון או ת"א, ב-150% בירושלים, ב-175% בחיפה, אבל כשם שאי אפשר להגיע לירושלים בלי לעבור בכרבלא, כך אי אפשר להגיע ל-125% בלי לעבור ב-100%. ואנחנו לא שם ויש עוד קצת פחות משבועיים. אז תמכו, והפצירו גם בחבריכם לתמוך!

ניתוח שינוי מין

יום שלישי, 3 במאי, 2016

במסגרת פרויקט סיום הטיוטות הממתינות, הנה פוסט שהתחלתי לכתוב ב-2011.

בשבוע שעבר (כלומר לפני 5 שנים) נתתי הרצאת אורח בקורס של ד"ר יהודית הנשקה באוניברסיטת חיפה. הקורס עוסק במרכיב העברי בלשונות היהודים, ההרצאה שלי הייתה – מן הסתם – על המרכיב העברי בפרסית יהודית קדומה (וקצת על ההבדל בין המרכיב העברי למרכיב הישראלי), ותוך כדי כך לימדתי גם קצת קצת על פרסית. הסטודנטים הערביים נהנו במיוחד, כי יותר מחצי מאוצר המילים – וכמעט כל אוצר המילים הדקדוקי – הוא ערבי.

כשסיפרתי שבפרסית עתיקה היו שלושה מינים שנעלמו לגמרי בפרסית אמצעית (בה אין מינים כלל – כולל אותה מילה ל"הוא" ו"היא"), שאלה אחת התלמידות אילו צורות הפכו לצורה הבלתי מסומנת. האם זו צורת הזכר, כמו בעברית? התשובה שלי הייתה קצת בשלוף, ולכן כו-לם זוכים לפוסט שמנתח את שינויי קטגוריית המין הדקדוקי בפרסית. יההה!!!

בפרסית עתיקה היו, כאמור, שלושה מינים — זכר, נקבה וסתמי. בין פרסית עתיקה לפרסית אמצעית, קרה מה שקרה בצרפתית של היום: הפסיקו לבטא את ההברות האחרונות. כנראה, בעצם, את כל מה שאחרי הטעם. ירון כתב לי פה פעם תיאוריית קונספירציה על זה שהוסיפו לצרפתית אותיות כדי להגביר את האנאלפביתיות ולשמור על שלטון הכנסייה. זאת תיאוריית קונספירציה יפה מאוד, אבל בעצם מה שקרה הוא שבדרך מלטינית לצרפתית פשוט הפסיקו לבטא את ההברות שאחרי הטעם, ואם ההברה האחרונה הייתה מוטעמת, אז לפחות הפסיקו לבטא את העיצורים הסופיים. כך קרה שמ-parlent (הם מדברים), שבתקופת התהוות הכתיב בוטא, כנראה, פַּרְלֶנְט, נשאר בהגייה רק פַּרְל. כי כל השאר לא היה מוטעם. ב-פַּרלֶז (אתם מדברים) ההברה האחרונה הייתה מוטעמת, כך שרק העיצור האחרון הושמט. אז אותו דבר בפרסית.

בפרסית עתיקה היו גם יחסות, כלומר סיומות של שם העצם/שם התואר/הכינוי לפי תפקידו במשפט. דוגמה לשאריות של יחסות באנגלית תקנית: I  יכול להיות רק נושא המשפט. אם הוא מושא או בא אחרי מילת יחס כלשהי, הוא מקבל צורה אחרת: me, וביחסת הקניין – my. בשמות עצם רגילים, Thamar יכול להיות כל דבר חוץ מקניין. ביחסת הקניין זה יהיה Thamar's.

כמו בכל שפה הודו-אירופית שמכבדת את עצמה, הסיומת של שם העצם מביעה מין מספר ויחסה בעת ובעונה אחת. כמו שבעברית אי אפשר להפריד בין המין והמספר של הסיומת -וֹת (נקבה, רבות), כך גם בפרסית עתיקה אי אפשר להפריד בין המין, המספר והיחסה של dārayavahuš (זכר, יחיד, יחסת הנושא). למי שלא זיהה, זהו שמו של המלך דריוש, מילולית "מחזיק הטוב". הוא תמיד יהיה זכר ויחיד, אבל אם נרצה לומר, למשל, "של דריוש", נאמר dārayavahauš, ואם נרצה לומר "את דריוש" נאמר dārayavahum.

מה שקרה ברוב המילים, זה שהסיומות פשוט נשרו להן, וכך אבד ההבדל בין זכר לנקבה, וגם היחסות.

ברוב השמות הפרטיים הצורה ששרדה היא יחסת הנושא, למשל dārayavahuš, kūruš. אני כמובן מפשטת קלות, כי לקורא הממוצע ההסבר המפורט ייראה כמו סוֹגְדית: בשלב ביניים, לפני איבוד היחסות, היה יישור פרדיגמה וצורת הנושא קיבלה תנועה תמטית ונטתה כמו שם ב-a. להסביר כל כך הרבה מונחים זה לאבד קוראים. אז פשוט נאמר שצורת הנושא היא ששרדה. סבבה?

במילים שבהן עדיין היה הבדל בין היחסות השונות, כמו כינויי גוף, צורת הגֶנִיטִיב (יחסת הקניין) היא שהשתלטה על כל המערכת. בגוף ראשון יחיד עדיין נשאר ההבדל בין "אני" ביחסת הנושא – an, לבין כל היחסות האחרות: אותי, לי, שלי, על ידיי וכו' – man, המבוססת על צורת הגניטיב הקדומה. לכל כינויי הגוף יש בנוסף לצורות המפורשות והמוטעמות, גם צורות מקוצרות שלעולם אינן עומדות בפני עצמן אלא "נשענות" על המילה שלפניהן, והן יכולות לשמש בכל תפקיד במשפט חוץ מאשר נושא.

למשל, בפרסית אמצעית "בתי" יכול להיות:

u-m duxt מילולית: ו+שלי הבת.

man duxt מילולית: שלי הבת.

duxt ī man מילולית: הבת שהיא שלי.

פרסית חדשה שמרה על הצורות המפורשות לצד הצורות האנקליטיות (כך אומרים במילה אחת "מילית שאין לה טעם ונשענת על המילה שלפניה"), וגם בה – הצורות האנקליטיות יכולות להיות בכל תפקיד חוץ מאשר נושא. וכך "בתי" יכול להיות:

doxtar-am (מקביל ל-duxt+m),

או doxtar e man (מקביל ל- duxt ī man).

אבל כאמור ברוב המילים, החלקים שנשרו אחרי הטעם הם אלה שהבחינו בין המינים, ולכן פרסית של היום לא מבחינה בין זכר ונקבה, אפילו בכינויי הגוף: "הוא" ו"היא" זו בדיוק אותה מילה.

למה אני מתעקשת לומר "לא מבחינה זכר ונקבה" ולא "לא מבחינה מין"? כי יש הבחנת מין שהתפתחה מאוחר יחסית, בפרסית חדשה. בין "בעל נשמה" ו"חסר נשמה". ההבחנה הזאת אינה חובה ברוב המקרים, והמקום היחיד שבו החוק חל ב-100% הוא בכינוי לגוף שלישי יחיד בשפה הספרותית: او/وی אוּ / וֵי = "הוא" = "היא" (יצא לי להיתקל בתלמידים רבים בלתי תלויים שהחליטו שאחד מהם הוא זכר והשני נקבה, כי קשה להם עם זה שאין הבדל), ואילו آن אָן = "זה". במדוברת אפשר להשתמש בצורת או לחי, אבל בד"כ משתמשים ב-אוּן (שהוא הצורה המדוברת של אָן) גם לבעל נשמה וגם לחסר נשמה. בדומה לכך, אִישָׁאן (מדוברת לפעמים אישוּן) יכול להתייחס רק לבני אדם ("הם" או "הוא/היא" בכבוד), ואילו אָנְהָא (מדוברת אוּנָא) יכול להתייחס גם לבעלי נשמה וגם לחסרי נשמה. אגב, רוב החיות הן חסרות נשמה לצורך הדקדוק. כלומר בכינויי הגוף בעל הנשמה הוא הצורה המסומנת, וכשמשתמשים ב-אוּן/אָנְהָא/אוּנָא זה יכול להיות גם בעל נשמה וגם חסר נשמה, כלומר הצורה הבלתי מסומנת.

הבדל נוסף בין בעל נשמה וחסר נשמה הוא סיומת הריבוי – -ָאן לבעל נשמה, -הָא בלתי מסומן (כלומר בד"כ חסר נשמה, אבל יכול להיות גם בעל נשמה). סיומת הריבוי יכולה להבחין גם בין שני שימושים שונים של אותה מילה: למשל ראשים: סַרָאן יהיו ראשי מדינות, ראשי אוניברסיטות וכו'. סַרְהָא הוא הריבוי של האיבר "ראש" (למשל אלה שיש להם ראשים תלויים על הקיר).

מקום שבו דווקא חסר הנשמה הוא הצורה המסומנת, היא בתחביר: כאשר נושא המשפט הוא ברבים, אם הנושא אנושי – הפועל חייב להיות ברבים, ואם הוא דומם, הפועל יכול (אבל לא חייב) להיות גם ביחיד. כלומר אם אנחנו רואים פועל ברבים על נושא ברבים אנחנו עדיין לא יודעים אם זה חי או לא, אבל אם הנושא ברבים והפועל ביחיד – ברור שמדובר בחסר נשמה.

הפוסט הזה עונה גם על שאלות ששואלים אותי בדיונים פמיניסטיים על מגדור בשפה. כידוע, בעברית הצורה הבלתי מסומנת מורפולוגית היא גם הבלתי מסומנת סמנטית, וזו לרוב צורת הזכר (שמשתמשים בה גם למין מעורב ולא ידוע, למשל "דרוש יועץ", "המוצא הישר מתבקש", "כל היודע דבר"). במריבות שיש לי על הנושא עם פמיניסטיות, הן אומרות שהעובדה שהזכר הוא המין הבלתי מסומן, היא פטריארכלית כשלעצמה, כי זה אומר שברירת המחדל לאדם היא זכר. לעומת זאת פרסית היא באמת פמיניסטית, כי זה לא שצורות הזכר השתלטו על כל הנטייה, אלא פשוט אבד ההבדל בין זכר ונקבה. לכל אחד מהם היו סיומות שונות ביחסות שונות, והסיומות שהבחינו בין המינים הן שאבדו. ואם כבר יש הבחנה, היא בין בעל נשמה וחסר נשמה.

לכן בסוף כל דיון על השוביניזם של השפה העברית, אני ממליצה למי שזה מפריע לה לעבור לאיראן, אלא אם כן היא מאנשי זב"חנו, ואז היא תתבאס מהסוגנות.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה בעברית, באנגלית ובפרסית במגוון נושאים, לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות היטב (אם אנחנו כבר בענייני חצרות מלוכה). צרו קשר דרך הטופס פה מימין.

Today, 2537 years ago

יום רביעי, 23 בספטמבר, 2015

On the 10th of Tishrei 522 BCE, Darius the Achaemenid – later to be known as Darius the Great – killed the impostor king Gaumata/Bardiya/Smerdis and ascended to the throne. We know the basics of the story from Darius' own account, a trilingual cuneiform inscription in Behistun, Iran, and more details from Herodotus' account, some 100 years later. So what's the story?

According to Dārayavahuš (Darius) himself, after the death of Kurauš (Cyrus) the great, the founder of the great Achaemenid (Persian) empire, Cyrus' son Kambujiya (Cambyses) ascended to the throne. He killed his brother and heir, Bardiya (Smerdis), but nobody knew that. Then he went to Egypt. A man by the name Gaumata the Magu* lied to the people saying he was Bardiya, and took the kingdom from Kambujiya. Then Kambujiya died by his own hand. Most people didn't know that the king is an impostor, and he killed everyone who might have told. Dārayavahuš describes him as an awful king, full of lies, who did horrible things and was greatly feared. Then, on the 10th of Bagayadi (Tishrei)**, Dārayavahuš, who shared common ancestry with Cyrus, with the help of six other Persians, slew Gaumata and returned the empire to its legitimate rulers – the Achaemenids.

The Behistun Inscription of Darius the Great

The Behistun Inscription of Darius the Great. Photo: Aryobazan, cc-by-sa

Some 100 years later, Herodotus elaborates and gives us some more juicy details. Note that 100 years are enough time for myths to develop (Hey, with the internet today we see even 100 hours are more than enough for hoax to become fact), and that the distance is not only in time but also in space (Greece vs. Persia), culture and sides (Herodotus wasn't very fond of us, Persians).

Herodotus doesn't give different names to Bardiya and Gaumata, but calls them both Smerdis. He tells us the reason Cambyses slew Smerdis is a dream that warned him about Smerdis usurping the throne. Then Cambyses went to Egypt to smash a rebellion, and when the false Smerdis took over, he realized his mistake – the dream had warned him of Smerdis the Magus, a Mede*! He wanted to go back to Susa right away to re-seize the kingship, but in Syria he had an accident: when he mounted his horse, his sword wounded his thigh and the wound was severely infected. When he realized he was dying, he gathered the Persian nobles who were with him, and told them that a Mede named Smerdis usurped the throne and pretends to be Smerdis the Achaemenid. This means the Medes are taking over again, putting the Persian's sovereignty and freedom in grave danger. Cambyses died, the servant who did the actual slaying denied it – he had no one to back him up now – and the nobles were not sure what was now true and what was false.

Then one of the Persian nobles, namely Otanes (Persian Hutāna), tried to find out the truth: He noticed the present Smerdis never goes out in public or invites people over to his palace, two things which Achaemenid kings did on a daily basis. Maybe he didn't want anyone to see him and realize he's not the real Smerdis? Otanes' daughter (we only have her Greek name – Phaedyme) was married to Cambyses, and when Smerdis usurped the throne, he also usurped Cambyses' wives. So Otanes had someone in the king's harem whom he could ask! Of course, he couldn't talk to her directly, so he sent her message from the city gates through a eunuch. He told her that he suspects Smerdis is not the son of Cyrus but a Mede with the same name.

He asked her: Is the man you're sleeping with Smerdis the son of Cyrus or another man?

She said – I can't tell the difference, I've never seen the son of Cyrus (or maybe I've only seen him).

He said: Atossa (Persian Hutausa), Cyrus' daughter, is also one of the wives whom Smerdis usurped (or inherited) from Cambyses. Ask her, she surely knows what her brother looks like!

Phaedyme replied: But he separated us! We no longer live in one house, each of us has her separate quarters!

This, of course, gets Otanes even more suspicious. Now, Smerdis the Mede had no ears, because Cyrus had cut them off as punishment for some offense. So Otanes tells his daughter: When your turn comes to sleep with the king, wait until he falls asleep and feel for his ears. If he has ears – all is well. If he has no ears – well, we know who he is. And he shouldn't get away with usurping the throne and sleeping with a noble girl such as youself. Who knows? Perhaps you have come to royal dignity for just such a time as this.

The girl says: It's very dangerous! If he wakes up and realizes I was feeling for his ears, he'll understand what I'm up to and kill me! But I will do it nevertheless, and if I perish, I perish.

Then Otanes gathers six other Persian nobles, the last one to join was Darius the Achaemenid, and they kill Smerdis. And his men. And all the other Medes they could get their hands on. And they run in the streets with the Mede's heads in their hands calling for all Persians to kill Medes. This event was celebrated at least until the 4th century CE, as a holiday called in Greek Magophonia (the Persian name is not known). The only custom we know of this holiday, is that Medes should not get out of their homes on that holiday.

The seven then decide a monarchy would be the best way to rule, choose Darius as the next king (it was a contest and he cheated), and agree that the other six would have the privilege of free access to the king, and their families would only marry one another. Darius marries Atossa (Hutausa), the daughter of Cyrus, and together they are the proud parents of Xerxes, Persian Xšayārša, Hebrew Achashverosh (Ahasuerus). He, in turn, marries Otanes' daughter Amestris. Some identify her with Queen Esther, but she's definitely not Jewish and not chosen in any way similar to that described in the Scroll of Esther.

However, if this story reminds you of that of Esther – a girl talks to her older relative through a eunuch, risks herself and saves her people and then there's a great massacre and the false king dies (Haman has the signet ring, that's king-like) – that's no coincidence. If you happen to be Shiite, you may associate the tenth day of the year with another great massacre – that of Karbala – where a representative of God – Imam Hossein – was slain. All these holidays draw on the same Near Eastern New Year myths and customs, but that's a whole 'nother story.

* Magu is a religious title, but it doesn't seem to mean this here. Herodotus says the impostor Smerdis was a Mede – from Media. Media was the empire that preceded the Persian one, and the Achaemenid kings always mention "Persia, Media and the other provinces". In fact, Cyrus' mother was a Median princess, but that should be a separate post.

** Bagayadi is the month parallel to Tishrei. The meaning of the name is "worshipping God". Apparently, other nations also had High Holidays during this month, because it’s a proper time to ask God, or the gods, for a prosperous year, i.e. good rain. Baga, "God" or "god" shares common roots with Russian bog, "God". This is the first element in the name of the city baga-dāta, the city given, laid or created (dāta, cp. Latin data "givens") by God. This city is known to-day by the name Baghdad, and hopefully if and when peace is achieved in our area, it could be a twin city of Netanya in Israel, with the same meaning.

Thamar Eilam Gindin is an Iranist and a linguist, and author and a lecturer. She received her PhD in Iranian linguistics, and now serves as a faculty member in the Middle Eastern department in Shalem College in Jerusalem and a research fellow in the Ezri Center for Iran and Persian Gulf Research in Haifa University. Besides academic books and articles, she's the proud author of The Good, the Bad and the World – A Journey to Pre-Islamic Iran (Hebrew only), and The Book of Esther Unmasked (Hebrew, soon in English and Persian).

This post is adapted from The Book of Esther Unmasked. Order your English/Hebrew/Persian copy today, and help Iranians get a free PDF. Or at least help me spread the word! Crowdfunding campaign ends October 16th.

It's all about Rosh Hashana!

יום שישי, 11 בספטמבר, 2015

פוסט זה בעברית: ראש השנה – כל השנה!

My grandfather Shlomo Harari, RIP, used to say that Purim and Kippurim are the same holiday, because both are "pretend holidays": in Purim the Jews pretend to be Goyim (gentiles), and in Kippurim the "Goyim" pretend to be good Jews.

Little did he know, the link between Purim and Kippurim goes way beyond jokes. In fact, it goes thousands of years into the past. In this short series of articles, we will see that these two holidays share deep roots, beliefs, myths and even historical events in the ancient near east. Moreover, Hanukkah, Passover and the Mimuna spring from the same roots, as do New Year events in Islam, New Season holidays in Christianity and other holidays in other cultures. And it's all about New Year's.

Masechet Rosh Hashana says there are four New Years and four judgment days. The names of the Jewish (i.e. Babylonian) months also indicate at least two beginning points: Tishrei (Akkadian Tishritu) means "a beginning", while Marheshvan originates in Akkadian Waraḥ-Shamnu – the eighth month (w-m changes are routine in word-borrowings in the ancient near east, as both are labial – pronounced using the lips) – i.e. a count that begins in the ancient New Year in the month of Nissan.

As a matter of fact, the Tishrei New Year is just as ancient. The vernal (spring) equinox – Nissan – is a symbolic New Year. Nature wakes up, the trees begin to bloom, the days become longer than the nights, the weather is already/still pleasant. It's the national New Near for the Israelites, because in Passover we became a nation. The Mishna tells us it's the New Year for kings: We cannot begin the count of each king's years from the day of coronation, because each king will have a different new year, after several years we won't remember the exact date, and chaos is soon to follow. The solution is that regardless of the coronation date, the king's next year begins in Nissan. Even if he was crowned in Adar. But an agricultural new year in Nissan would be useless, because it would mean that in a Sabbath year, first we won't be allowed to reap what we've sown in the autumn, and then it would be prohibited to sew for next year. The natural and agricultural New Year begins in the autumn, that is, in Tishrei. Two of the judgement days mentioned in the Mishna are in Tishrei: Rosh Hashana is the personal judgement day, and Sukkot is the first judgement day for nature: Will there be enough rain? The other natural judgement days are the other pilgrimage festivals – Passover in Nissan – Will there be enough wheat? And Shavuot in Sivan: Will there be enough fruit?

The New Year has always been a source of excitement as well as fear. In our times it's mostly excitement (or depression), summing-up, intospection and New Year resolutions, but some of us remember the slightly superstitious fear before 5784, Hebrew תשמ"ד which spelled "will be destroyed") and before December 21st 2012 because of the Aztec prophecy, as well as the allegedly rational fear before the year 2000. In the ancient world the new year was also a mix of fear and excitement. Fortunes are about to be decided; the individual, the community and sometimes the whole world – is in danger. This is why we Jews do things we don't normally do throughout the month of Elul and to a greater extent on the first ten days of the year, culminating in Yom Kippur: getting up before dawn for Slichot during these forty days, and fasting on Yom Kippur, when the usual Jewish holiday is about "they tried to kill us, we won, let's eat!".

Let's take a closer look at the last statement. Does this description fit all the holidays? Not really. Sukkot, Shavuot and Tu Bishvat are about eating, but without the hating, though we did see the Mishna regards Sukkot and Shavuot as judgement days (and Tu Bishvat as a New Year). The "they tried to kill us we won" holidays are conveniently located around solstices and equinoxes: The solar, or lunisolar New Year usually begins with a new season: around the spring or autumn equinox (March and September 21st, give or take a day), or around a solstice (December or June 22nd±1 – winter or summer depends on hemisphere). In simpler words – Sun years (whether their months are based on the moon, like the Jewish year, or arbitrary like the Gregorian calendar) usually begin around the longest day or night of the year, or around the time when day and night are equal.

The Midrash tells us that Hanukkah was actually created on the first Kislev of existence, when Adam saw the days are getting shorter and shorter, and feared the world would come to an end (the world is in danger!). He fasted for 8 days (which is something he didn't normally do), and the days began to get longer: the world was saved! The Maccabis chose Kislev 25th because that was the day the Greeks desecrated the temple, and the Greeks chose that day probably because it is connected to the rebirth of the Sun and a time of light holidays all around the globe (the story of the little pot of oil, by the way, is first documented some 200 years after the events and is not flawless). In the Maccabis' story too, the Jews are in danger – spiritual danger – and there had to be a great massacre in order to save the day. If an 8 day holiday of light starting on the 25th of the month sounds familiar, it is because this was also the birth date of the Sun god in pagan Europe, and when the emperor Constantine wanted to make Christianity more appealing, he identified Jesus with the Sun God (and gave him a halo, later copied unto other saints).

Want to read more? crowdfund the English (and Persian) version of The Book of Esther, Unmasked. This article is based on parts of chapter 9 of The Book of Esther, Unmasked. Want to hear more? Invite me to a well-paid lecture. During the crowdfunding campaign – that is, until October 16th, there are serious discounts on lectures as well, so you may want to take advantage of that.

Next time: All Holidays are High! On the "they tried to kill us, we won, let's eat" paradigm of Jewish holidays. (will be linked when published)

***

Before you ask: This article series is licensed cc-by-sa. You may quote or republish it without explicit permission, as long as you give the following credit to the writer, Thamar E. Gindin (including links) + a link to the original article, and allow others to do the same.

Thamar E. Gindin is a faculty member in Shalem College in Jerusalem, researcher at the Ezri Center for Iran and Persian Gulf center in Haifa University, lecturer and author of The Good, the Bad and the World, a Journey to Pre-Islamic Iran (Hebrew) and The Book of Esther, Unmasked (Hebrew, English and Persian). This article is based on the 9th chapter of The Book of Esther, Unmasked.

שיחה עם פיאם פילי – הטקסט המלא

יום ראשון, 26 ביולי, 2015

בסוף השבוע האחרון התפרסם במוסף 7 לילות ראיון שערכתי עם פיאם פילי לרגל צאת ספרו ואני אגדל ואניב פירות: תאנים בתרגום עברי נהדר, כמו כל התרגומים של אורלי נוי.

אז קודם כול, למי שפספס – הנה ה-PDF של הכתבה, באדיבות מוסף הספרים של ידיעות אחרונות (תודה!): ראיון עם פיאם פילי .

הראיון עבר עריכה מסיבית (וטובה!) של מאיה בקר, שהוסיפה, גרעה וערבבה, אבל אני רוצה להביא כאן גם את המקור, כדי להביא את כל דבריו של פיאם. בין השאר, כי קיבלנו הרבה תגובות בפייסבוק מאנשים שרוצים לקרוא עוד דברים שלו.

המקור הפרסי (לשימושם של תלמידים, מורים ודוברים ילידיים אחרים) – מתחת לתרגום העברי:

(הערה שתרד כשיעלו תמונות: אני מחכה לאישור שלו לפני שאני מפרסמת צילומי מסך מתוך אחת משיחות הסקייפ)

 

אז הנה הכתבה הגולמית, כפי ששלחתי לידיעות:

את הספר של פ'יאם פילי, ואני אגדל, ואניב פירות: תאנים, שהוא קורא לו בדרך כלל פשוט "תאנים", קיבלתי מההוצאה לאור לפני הראיון. הקריאה בו לא קלה, ועם זאת אי אפשר להפסיק. הסיפור סוריאליסטי, קו העלילה חמקמק, ואני מוצאת את עצמי עם סחרחורת קלה, תוהה אם כך מרגישים תחת השפעת סמים (כן, כן, זו אני, הישראלית היחידה שלא ניסתה).
ואז הוא מתחיל את השיחה בהתנצלות על האיחור, כי היה תור ארוך בבית מרקחת, והדבר הכל כך מציאותי הזה נראה לגמרי לא שייך. זה בסדר, אני אומרת לו, גם אנחנו עם מזרח תיכוני ושעה אצלנו זו לא שעה.

השיחה בינינו מתקיימת בווידאו צ'ט בסקייפ. בשיחות עם בני תמותה רגילים, הבה נודה בכך, העין נודדת לתמונה של עצמך. בשיחה עם פ'יאם פילי זה לא קורה. כמו הספר, גם כשהשיחה מגיעה למחוזות קשים, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. בחור נשי ויפה, כחוש ("איבדתי 12 קילו ממשקלי מאז שיצאתי מאיראן. לפעמים אני לא מסוגל לאכול, ימים שלמים ברצף"), מדי פעם מוחה דמעה מעין מאופרת. כישראלית, הדבר הבולט ביותר לעיניי הוא הקעקוע של מגן דוד שיש לו על הצוואר, ועוד מגן דוד שהוא עונד לצווארו.

אתה עשית את הקעקוע הזה באיראן?
לא (מחייך), עשיתי אותו בשנה האחרונה, אחרי שיצאתי מאיראן.

גם בספר יש מגן דוד (תורגם כ"כוכב דוד", כמו בפרסית, בגלל המטאפורות הקשורות אליו), ויש מלכת ישראל, שמות האבות, שם השם – ליהדות יש נוכחות בולטת בספר. איך ולמה פיתחת אהבה ליהדות?

אין לי אהבה ליהדות, או לאף דת אחרת. היהדות בשבילי היא רק אחד היסודות של החיים בארץ הזאת. ההיסטוריה של עם ישראל תמיד הייתה בשבילי מקור השראה – ועודנה. מלבד זאת, את סיפורי התורה אני אוהב, בלי קשר לכל דבר אחר, בגלל האיכויות הטקסטואליות ובגלל הסיפורים… המוסיקה של השפה העברית ואפילו השמות העבריים… את רואה שאני משתמש ברבים מהשמות האלה בסיפורים שלי. כל אלה ביחד, הם בעבורי דברים קדומים, טהורים ומלאי הוד. דברים שחלקי בהם הוא רק תמונות מקוטעות וקצרות שאינן מתחברות זו לזו, כך שלעולם לא אוכל להסביר אותן. אותן תמונות, עם כל החוסרים שיש לי בהשגתן, הופכות לסיפור ולשיר בי ובעבורי.

ספר לי על ילדותך, על המשפחה שלך.
נולדתי למשפחה מרובת ילדים. יש לי שני אחים ושתי אחיות.

ההורים שלך דתיים?! :O
לא, המשפחה שלי פתוחה ומתונה, אין בה זכר לדת או לאידיאולוגיה מיוחדת. מבחינה זו, אף פעם לא כפו עליי שום דבר. מעולם לא ראיתי את אבי או את אמי מתפללים או מקיימים טקס דתי או משהו דומה. אבי ניהל את המשפחה כיאה למוצאו (לפי שם המשפחה – שייך לאחד השבטים הלורים במערב איראן – תע"ג): הוא היה צריך להחליט עם מי נתרועע, אם בכלל נתרועע. אמי תמיד הייתה המקלט של כולנו. בבית לא הייתה מערכת חינוך מאורגנת ומסודרת. למדנו רק מושגים כלליים: לא לשקר; למחות כשמשהו נראה לנו לא צודק; להודות בטעויותינו, וכמובן לסלוח לאחרים. עברנו ביחד שנים קשות מאוד, והן עדיין ממשיכות ולא נגמרות. הקשרים שלנו היו מוגבלים ונבחרים. רק החברים של אבי ושל אמי. זהו. כמעט לא היו לנו קשרים עם קרובי משפחה. אבא שלי למעשה אסר על כך. למען האמת, אני חושב שחלק מהדברים שאני מתגאה בהם היום, הם תוצאה של אותה שיטה של אבא שלי, שהגבילה את חיינו החברתיים. נכון שהשיטה שלו הייתה כוחנית וכופה, אבל בכל מקרה, הייתה לה תוצאה רצויה: זה שלא היינו מודעים לכל מעשי הנבלה של האנשים שסביבנו. זה שלא למדנו בכלל לעשות מעשי נבלה. אבי למעשה הגן על משפחתו בדרכו שלו. למען האמת, אני לא יודע מה היו הסיבות של אבא שלי לכך שהוא דאג שיהיו לנו קשרים רק עם אנשים מסוימים, אבל ככל שעברו השנים, יותר הצדקתי אותו. לא יודע. אולי ירשתי את המחלה שלו, אבל אני לגמרי לא מתחרט על כך שבמשך חלק גדול מחיי נזהרתי מאנשים והתרחקתי מהם.

מתי הבנת שהמדינה שאתה חי בה היא לא מדינה רגילה?
מוקדם מאוד. לא קשה לאדם שגר באיראן להבין את זה. מהילדות אתה רואה שמסיבות, למשל, נערכות בסתר. אתה רואה שמערכות היחסים בין בני האדם מתקיימות בסתר. חגיגות מתקיימות בסתר. להביע דעה אפשר רק בסתר. הכול אסור: אהבה, סקס, מוסיקה… ריקודים… הכול… באיראן אתה מבין בגיל צעיר מאוד שלבני האדם יש למעשה "חיים נסתרים", כי אין שום דמיון בין מי שהם בביתם לבין מי שהם בחברה. כשאתה רואה שהכול מתקיים בסתר, אתה מבין שהדברים אינם רגילים.

מתי נפל לך האסימון שאתה הומו? במדינה שבה להיות הומו זה פשע, מה הרגשת ומה חשבת?
הייתי נער צעיר מאוד, וככל שהכרתי יותר את העניין, חשבתי לעצמי שבטוח יהיו לי חיים יותר קשים מאשר לרוב האנשים. הרגשתי אי ביטחון. אבל מעולם לא הרגשתי הרגשה של חטא, ואף פעם לא חשבתי שאני טעות. היה בכך גם מעין פחד מתמשך, כי הרגשתי שהשלטונות, וגם רבים בחברה האיראנית, הם נגדי ונגד הטבע שלי. אבל הדבר שהכי עינה אותי לחשוב עליו, היה שאני עומד בפני חיים בסתר. לא רציתי להיות כמו פושע, להסתיר את זהותי ואת כל העניינים שלי, כי לא הרגשתי שאני פושע. ההסתתרות לוותה אצלי בהשפלה, ולא רציתי להיות מושפל. את זה שנאתי. אולי השנאה הזאת היא שהניעה אותי לחשוף את החיים שלי, לדבר על זה, ולא לתת לאף אחד ולשום דבר – אפילו לא לעצמי – לצנזר אותי ולהכריח אותי לשתוק. כמה שנים לפני שיצאתי מאיראן ובאותה אווירה של חנק, דיברתי בגלוי בעיתונות האיראנית ובספרים שלי על המחשבות שלי, על הדברים שהם לא בסדר בעיניי, וגם על הנטיות שלי. נכון שהתעוזה הזאת סיכנה את חיי, ואת כל השנים האחרונות באיראן העברתי במתח ובתחושה עזה של פחד ושל אי-ביטחון. אבל אני עדיין מעדיף תחושה של אימה ואי-ביטחון מאשר את ההשפלה הכרוכה בהסתרה של עצמי ושל חיי. המשפחה והחברים הקרובים תמכו בי, כמובן, למרות שרבים גם הביעו סלידה ממני ומאורח חיי, ולא הייתה לכך שום חשיבות בעיניי. היה לי חשוב רק להיות עצמי.

איך המשפחה הגיבה לגילוי?
אמא שלי והאחים שלי מקבלים אותי. עם אבא שלי לא דיברתי על זה עד היום. אני חושב שהוא יודע, אבל לא צריך לפתוח את זה לדיון.

איך זה לחיות עם מחלה? מה ההשפעה של זה על הכתיבה שלך?
האמת היא שלא קל להשלים עם ההפרעה הזאת. עדיין לא קל. בנושא זה אני לא יכול לומר שהצלחתי. המחלה כבשה חלק חשוב בחיים שלי, והשפיעה גם על מערכות היחסים שלי. חוויתי תקופות ארוכות שבהן החיים שלי ממש הושבתו בעקבות המחלה. הרגשתי אותה מגיל צעיר מאוד, למרות שלא ידעתי מה זה. בכל מקרה, אני חושב שבמידה רבה מאוד, היא ביצעה את השליחות המאוסה שלה בחיים שלי, אבל העיקר שהיא לא הפריעה לכתיבה שלי. כשהייתי מאושפז בבית חולים וקיבלתי טיפול בנזע חשמלי, אני זוכר שכתבתי. כתבתי כמה פרקים טובים. זאת אולי תהיה קלישאה לומר שאני נלחם במחלה באמצעות הכתיבה, אבל באופן כללי אין לי כוח לשחק את הגיבור. נקטתי דרך אחרת לגמרי. אולי מהסיבה הזו לקחתי עליה פיקוד. כלומר שיתפתי אותה בכתיבה שלי, ושאבתי השראה מההשפעות שלה. תחת השפעת ההפרעה הדו-קוטבית חוויתי חוויות מוזרות ומטלטלות, וכמובן מרות, שאפשר לזהות את עקבותיהן בסיפורים שלי. למען האמת, כל דבר שמאפשר לי לכתוב, אני מחשיב כגורל טוב 🙂

מתי ואיך התחלת לכתוב?
אמי היא משוררת, אבי אוהב ספרות. בבית שלנו תמיד היו קוראים שירה עד אמצע הלילה. חוג מצומצם של החברים של הוריי. אני, שהייתי החבר הצעיר ביותר בחוג הזה – בהפרש גדול מכולם – הפכתי בסתר למשורר. הייתי להוט. מסוחרר מעייפות, הייתי יושב כל הלילות, בלי להבין בדיוק את מה שאני שומע, אבל הלחן של השירים והמקצב שבו את חושיי. לא הבנתי את השירה, אבל אהבתי את המשקל ואת המוסיקה. לעתים הייתי מצרף חופן אותיות, הגאים ומילים, מתאימים ושקולים, שלא הבנתי לגמרי את משמעויותיהם. פיסות קטנות שלא נשאו שום משמעות. רק התענגתי על הלחן. אף פעם לא העזתי, תמיד התביישתי. אבל לאט לאט, מתחילת גיל הנעורים ובעידודה של אמי, התחלתי לכתוב ברצינות, כי הרגשתי שאני יכול לעשות את זה. בדיוק כמו אמי, אבל לא יותר טוב ממנה.

איפה פרסמת את השירים שלך?
בגרמניה, בבריטניה, בקנדה ובארה"ב.

הספרים שלך תורגמו לאנגלית ולגרמנית?
לא, הם התפרסמו שם בפרסית. התרגום העברי של "תאנים" הוא התרגום הראשון של ספר שלי שמתפרסם בשפה זרה. הספר תורגם גם לאנגלית, אבל הוא עדיין בשלבי הוצאה לאור כי רוצים שהוא יהיה מאויר, והעניין הזה עדיין לא סגור.

הספר שלך נותן את אותה הרגשה כמו הציורים של איל שחל. גם הוא לא כמו כולם. לקשר ביניכם?
כן, בבקשה!

רגע, אז הספרים שלך פורסמו במדינות אחרות בפרסית? במולדתך לא פרסמת?
מחזור השירים הראשון שלי, בשם "עריסת השמש", ראה אור ב-2005, אחרי שמשרד הצנזור מחק ממנו שני שירים ארוכים. זה למעשה היה הספר הראשון והאחרון שלי שהותר לפרסום באיראן. "עריסת השמש" הודפס שלוש פעמים, ואז הופסק, כי משרד הצנזור שלל את רישיון הפרסום שלו. אחרי "עריסת השמש", עשרה מחזורי שירים שלי לא הצליחו לקבל רישיון פרסום מטעם משרד התרבות וההדרכה של הרפובליקה האסלאמית. לכן התחלתי לעבוד עם מו"לים מחוץ לאיראן, ושנה לאחר מכן כתבתי את הרומן הראשון שלי, שהתפרסם בארה"ב. אחריו התפרסמו חמישה ספרים אחרים שלי. שני רומנים, אוסף סיפורים קצרים, ושני מחזורי שירים. את כל אלה פרסמו מו"לים מחוץ לאיראן.

הסיפור סוריאליסטי לחלוטין. אני מניחה, למשל, שאמא שלך גרה על היבשה ושיש לך שם. אבל עד כמה המספר בסיפור מבוסס עליך?
הסיפור הזה, בחלקים חשובים שלו, הוא סיפור החיים שלי, עם כל ההזיות והפנטזיות שמצאו דרך לחיי. כתבתי אותו בהשראת חיי ובהשראת היחסים שלי עם האנשים ועם העולם שסביבי. אני יכול אולי לומר שזו הביוגרפיה הסוריאליסטית שלי, שבהחלט קיימת. אבל האמת היא שזה קצת מוגזם, אם נוצר הרושם שפרטי החיים של המספר בסיפור שלי הם בדיוק כמו שלי. יש לנו הרבה מן המשותף, אבל היבטים רבים בחיי המספר הם שונים ולפעמים אפילו רחוקים מהחיים שלי. המספר הוא צעיר שלא הגיע עדיין לתשובות חותכות בקשר לעצמו ולאורח חייו, ויש חלקים של עצמו שהוא גילה רק לאחרונה, או שעדיין אינו מכיר. כשאני הייתי בגילו, כבר מצאתי את התשובות לרבות מן השאלות שיש לו, וגם הגעתי למסקנות. אני רוצה לומר שלי ולמספר יש נקודות דמיון שאי אפשר להכחיש, כמו הרגשת אי-ביטחון תמידית, פחד ודיכאון הרסני והרגשה פיזית של גוף פצוע. אבל למרות זאת, אנחנו לא דומים זה לזה בהכול. למעשה, עם המספר ובאמצעותו, זכיתי לחוות את החיים באופן שונה.

במהלך הסיפור, המספר נכנס להריון. איזה פן זה משקף בחיים שלך?
בא לי ילד. אני מרגיש בעצמי תחושות אימהיות, תחושות נשיות. אני שמח, כי נשים הן בני אדם טובים יותר.

אתה יודע שבמערב הומואים יכולים להוליד ילדים. הם אמנם לא נכנסים להריון בעצמם…
באמצעות פונדקאית? לא, אני לא אעשה את זה למישהו אחר (מתורגלת, אני מתחילה לתרגם בראש משפטי הסברה בעד פונדקאות). אני לא אביא נשמה אחרת לסבול בעולם הזה (סתם תרגמתי).

המספר ב"תאנים" אומר שהוא סולד מגברים בני שלושים. אתה תהיה בן שלושים בנובמבר. אתה סולד מעצמך עכשיו?
אני כבר לא סולד מעצמי ומזה שאני בן שלושים. אני מאוהב בעצמי ויודע איך לאהוב את עצמי. אני יודע שפעמים רבות לא הייתי טוב לעצמי, אבל בסופו של דבר אני אוהב את עצמי.

הוא אומר שגברים בני שלושים מגעילים אותו, בין השאר, כי הם כבר קיבלו את כל ההחלטות החשובות בחייהם. אתה כבר קיבלת את כל ההחלטות החשובות בחייך?
טוב, כן, קיבלתי החלטות שקשורות יותר לעבר. מתחילת גיל הנעורים חשבתי לעצמי שאני צריך לכתוב, ורק לכתוב. זה העניין החשוב ביותר. האמת היא שזה הדבר היחיד שאני יכול לעשות כמו שצריך, ודברים אחרים נכפו עליי בלי שאחליט. למשל לברוח מאיראן, דבר ששינה את אורח חיי. זהו.

מאילו סופרים אתה שואב השראה והשפעה?
למען האמת, אני לא חושב שהסיפורים שלי מושפעים מסופר כלשהו. אני חושב שאני כותב אותם בלשוני. ההשראה שלי היא מהפנטזיות שלי ומהדברים שאני אוהב.

אבל יש הערת שוליים בקשר לאחנתון, מסיפורו של הסופר הפיני הסוריאליסטי מיקה וולטארי.
הערת השוליים הזאת היא רק הסבר (היסטורי!) לגבי אחנתון, הפרעה המצרי מהשושלת השמונה עשרה, ואני קראתי עליו בספרו של הסופר הפיני מיקה וולטארי. זאת לא השפעה, זו הערת שוליים. למען האמת, אני לא חושבת שהספר של וולטארי הוא מקור היסטורי אמין. אני קראתי מעט מאוד על אחנתון בספר שלו, אבל יצרתי בעצמי את אחנתון שלי. לאחנתון בספר שלי אין הרי פן היסטורי. שמעתי וקראתי עליו גם ממקורות אחרים, אבל יצרתי ממנו מישהו שנוצר בפנטזיות שלי ובלב שלי, לא את מי שההיסטוריה מציגה.

מי הסופרים שאתה אוהב, ובאילו סגנונות הם כותבים?
אני מעריץ את אלבר קאמי ואת ז'אן פול סארטר. אני יודע שהסיפורים שלי לא מושפעים מהם, והעולם שלי בכלל לא דומה לעולם שלהם. אבל כל הנעורים שלי ואפילו יותר, חלפו בעולם שלהם… למשל "הזר" של קאמי הוא אחד האהובים עליי.

את מי אתה אוהב מהסופרים האיראנים? סגנון מסוים?
אני לא ממש עוקב אחרי פרוזה איראנית, וגם לא הקהל שלה. כלומר, מתישהו הפסקתי לעקוב. אולי לסופרים האיראניים כתיבת סיפורים בסגנון מודרני היא עדיין שאילה מהמערב, ולא משהו שהופנם, לא חלק מישותם. אבל צאדק הדאית הוא משהו אחר, נפרד מהפרוזה האיראנית. הוא לא דומה לאף אחד. אני מהלל אותו בגלל (קובץ הסיפורים הקצרים) "הינשוף העיוור". הוא יחיד במינו.

מה אתה מרגיש כלפי איראן הקדומה ותרבות איראן?
אני רחוק מזה. אין בזה שום דבר שמרגש אותי כפי שאני מתרגש, למשל, מההיסטוריה של מצרים הקדומה. אולי אחת הסיבות שאני מתרחק ממנה היא תחושה חזקה של עצב וכמיהה. בהיסטוריה האיראנית עד עצם היום הזה, קרו וקורים דברים מזעזעים, שקשורים בדרך כלל לכך שאומה שלמה מאבדת הכול. סיבה נוספת היא שאני נוטה להתרחק מההיסטוריה הזאת, היא ההתנהגות המעצבנת וחסרת המודעות הנפוצה בין האיראנים. אני סולד מכך שהם מגזימים לגמרי באזכורי ההיסטוריה והתרבות שלהם, ועכשיו הם רוצים להחריב את החברה שבה הם חיים בשם ציוויליזציה שלא נשאר לה זכר. זה שבשל הרעב למשהו להתגאות בו בהיסטוריה של העידן המודרני, הם מתגאים באנשים ובדברים שעברו מאות שנים מאז שקיעתם. תחושת ההשפלה בעידן המודרני אילצה רבים מהאיראנים להקצין בצלילה למעמקי ההיסטוריה, וזה מעצבן אותי.

אתה לא הסופר האיראני ההומו הראשון?
אני לא המשורר ההומו הראשון, אבל הסופר הראשון דווקא כן. בכל מקרה, זה לא משנה איזה מספר אני, למרות שבדידותי בספרות המודרנית כשלעצמה, העניקה כמה פנים ייחודיות לחיי המקצועיים. ראשית – זה שלא היה לי תקדים בפרוזה, גרמה לעיתונות להתרגש ממני ולרוץ אליי. אני רק מספר על העולם שלי מתוך המקום הפרטי שלי, אבל מתוך רעב ספרותי שמספר גם על זהות אסורה. הטיפול העיתונאי בסיפורים שלי על חיי האסורים, היה טיפול גולמי וראשוני. אבל בשירה, ההיסטוריה של הספרות הפרסית הקלסית היא היסטוריה שיש בה ענקים ספרותיים שרובם מהללים אהוב בן מינם. העניין הזה אמנם לא מוצא חן בעיני רבים והם מנסים להכחיש אותו, אבל בשבילי הוא רק אחת התכונות הייחודיות בספרות של מדינה אחת בפינה אחת בעולם. בעבור רבים מהאיראנים שאין להם הבנה מספקת ומדויקת בספרות של עצמם, או שאינם מעורים בפן הזה של הספרות – הנושא הזה נתפס כעלבון. אפילו בקרב רבים מחוקרי הספרות ופרשניה, הייחודיות הזאת של הספרות נחשבת לעלבון לעמודי התווך של הספרות הקלסית. כי הם דחקו את הכוכבים של הספרות הפרסית הקלאסית לאיזשהו קודש-הקודשים מגוחך, והם חושבים שאהבה לבן אותו המין היא עלבון בעבורם.

איפה אתה עכשיו?
למרבה הצער אני כבר שנה בטורקיה.

למה למרבה הצער?
כמו אנשים רבים, אני מרגיש חוסר שלווה במדינה מוסלמית. אמנם אין לי כמעט יחסים עם אנשים בטורקיה ואת רוב זמני, חוץ מטיולים ליליים לפעמים, אני מבלה בבית. טוב, מצבי באיראן היה מאוד פגיע. איומים ומעצרים הפכו לעניין יומיומי. בגלל כל הלחצים האלה, המשפחה שלי איבדה את תחושת הביטחון המועטה שהייתה לה. הספרים שלי לא הצליחו לקבל רישיון לפרסום. סוכנויות הידיעות לא יכלו לדבר איתי או עליי. בשנים האחרונות, כל חיי המקצועיים עברו, שלא מבחירה, אל מחוץ לאיראן, וחיי האישיים גם הגיעו למבוי סתום מבחינות רבות. לא הייתה לי אפשרות לעבוד או להביע את עצמי בתוך המדינה. רבים מהקרובים אליי קיבלו איומים, ופחדו להיות בקשר איתי. בתקופה האחרונה גם סוכנויות הידיעות הקשורות למשמרות המהפכה התחילו לפרסם מאמרים מאיימים נגדי, שלמעשה הכינו את הקרקע ל"טיפול" משפטי בי. במאמריהם הסדרתיים הם אפילו הציגו אותי ואת אורלי נוי, המתרגמת של הספר שלי "ואני אגדל ואניב פירות: תאנים", כחתרנים במימון ישראלי. אני רוצה לומר שהמצב כבר היה מגוחך מרוב חוסר שקט וסכנה.

מהמערכת ביקשו ממני לשאול אותך על דעתך על תוכנית הגרעין ועל ההסכם, אבל אני רוצה שזה יהיה ראיון ספרותי בלי אקטואליה.
מזל, כי אני שונא לדבר על דברים כאלה!

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
אני מקווה שלא אראה את עצמי בשום מקום. אני חושב שלחיות עוד עשור זה באמת בלתי נסבל.

למה?!
היו לי חיים קשים והרסניים. אני עייף מאוד, והעולם המטונף הזה העביר לי את החשק לחיות. אני לא רוצה לשבת עוד עשור ולראות את כל הזוועות האלה… רוב העולם הוא כזה… בשבילי זה מספיק.

אבל אמרת שאתה אוהב את עצמך!
אני אוהב את עצמי, לא את החיים.

אין שום דבר שיכול לעשות את החיים שווים? הצלחה? אהבה?
לא. שום דבר הוא לא מספיק חזק ונחשק עד כדי כך שיהיה יותר טוב מאשר לא להיות. על הצלחה בכלל אל תסמכי. ואהבה… פעם אחת ויחידה חוויתי אהבה בצורה כזאת שבפעם הראשונה בחיי רציתי לחיות. רציתי שימשיך. הייתה לי תשוקה מוזרה לחיות עוד שנים. אבל אחרי החוויה ההיא, אחרי ההתמוטטות ההיא, הכול חזר לקדמותו. שוב לא רציתי לחיות.

אתה לא חושב שזה יכול לקרות שוב?
לא. שום דבר חד פעמי לא חוזר על עצמו.

המקור הפרסי

והנה המקור הפרסי, העוד יותר לא ערוך (שלחתי שאלות בכתב בעקבות שיחת סקייפ, כי אני אוהבת שהכול כתוב. על חלק מהשאלות התשובות מופיעות במקומות אחרים…)
به دنیا آمدن و بزرگ شدن (خانواده، ادبیات، آغاز نوشتن و انتشار)

1 ــ من در یک خانواده ی باز و غیر متعصب به دنیا آمدم که در آن خبری از مذهب و یا ایدئولوژی خاصی نبود. هیچ وقت چیزهایی از این دست به ما تحمیل نشد. من هرگز پدر یا مادرم را در حال عبادت یا چیزی شبیه به آن ندیدم. یک خانواده ی پر جمعیت که پدرم به شیوه ی تبارش آن را اداره می کرد. اون باید تصمیم می گرفت که معاشرت ما چه شکلی باشه یا اینکه اصلا شکلی داشته باشه یا نه؟ مادرم شاعر است و همیشه پناهِ همه ی ما بوده. پدرم علاقه مند به ادبیات. در خانه ی ما سیستم تربیتی مدون و منظمی وجود نداشت. ما فقط مفاهیم کلی را یاد می گرفتیم؛ اینکه دروغ نگوییم. اعتراض کنیم اگر چیزی را نادرست دانستیم. اینکه به اشتباهات مان اعتراف کنیم و البته دیگران را ببخشیم. ما کنار هم سال های خیلی سختی را سپری کردیم گرچه آن سال ها هنوز ادامه دارند و تمام نمی شوند. روابط ما محدود و گزینشی بود؛ دوستان پدر و مادرم. فقط همین. ما تقریبا روابط فامیلی نداشتیم. این را پدرم عملا ممنوع کرده بود. راستش من فکر می کنم خیلی از چیزهایی که بهشان می بالم، از قِبلِ همین شیوه ی پدرم برای معاشرت به دست آمد. درسته که رَوشِ ش جبر و تحمیل بود ولی به هر حال نتیجه ی مطلوبی داشت؛ اینکه ما چندان در جریان خباثت های ریز و درشت آدم های اطراف مان قرار نگرفتیم. اینکه خباثت را یاد نگرفتیم. پدرم در واقع به روش خودش از خانواده ش مراقبت می کرد. راستش دقیقا نمی دونم دلایل پدرم برای قطع ارتباط با آدم های اطراف که دور یا نزدیک نسبتی هم با ما داشتن ــ چه ها بود؟ اما هر چقدر سال ها گذشت، بیشتر به او حق دادم. نمی دانم. شاید من وارث بیماری او باشم اما هیچ پشیمان نیستم که سهم بیشتر عمرم از مردم پرهیز کردم و فاصله گرفتم. با این حال همیشه در خانه ی ما تا نیمه های شب، شعر خوانی بر پا بود؛ یک حلقه ی خاص از دوستان مشترک پدر و مادرم. من که با فاصله ی زیادی، کوچیک ترین عضو این جمع بودم داشتم پنهانی شاعر می شدم. پای ثابت بودم. همیشه گیجِ خواب تا نزدیکی های صبح می نشستم و بی که درک مشخصی از شنیده هام داشته باشم، آهنگ و ریتم شعر ها هوش از سرم می برد. شعر را نمی فهمیدم اما وزن و موسیقی آن رو دوست داشتم. گاهی وقت ها هم یک مشت حرف و هجا و کلمه ی هم آهنگ و موزون را ــ که هیچ از معناشان سر در نمی آوردم ــ کنار هم می چیدم؛ پاره های کوتاهی که هیچ معنی نداشتند. فقط خوش بودم که آهنگ دارند… هیچ وقت هم رو نکردم… خجالت می کشیدم… اما کم کم از اوایل نوجوانی با تشویق مادرم به طور جدی شروع کردم به نوشتن چون احساس می کردم می توانم این کار را انجام بدهم. درست مثل مادرم اما نه بهتر از او.
در همان دوره یک مجموعه شعر نوشتم با عنوان "سکوی آفتاب" که با فاصله ی دوسال بعد با حذف دو شعر بلند بوسیله ی اداره ی ممیزی، چاپ و منتشر شد. این مجموعه شعر در واقع اولین و آخرین کتاب من هست که در ایران مجوز چاپ و نشر دریافت کرد. سکوی آفتاب به چاپ سوم رسید و همانجا متوقف شد چون اداره ی ممیزی مجوز تجدید چاپ آن رو لغو کرد. بعد از سکوی آفتاب بیش از ده مجموعه شعر من نتوانستند از وزارت فرهنگ و ارشاد جمهوری اسلامی مجوزی برای نشر دریافت کنند. بنابراین شروع کردم به کار کردن با ناشران خارج از کشور و یک سال بعد اولین رمانم را نوشتم که در امریکا منتشر شد. بعد از آن به مرور پنج کتاب دیگر از من منتشر شد؛ دو رمان. یک مجموعه داستان کوتاه و دو منظومه ی شعر. همه ی این ها را ناشرانی در خارج از ایران منتشر کردند.

دارد سی سالتان میشود. راوی در کتاب از مردان سی ساله بدش میاید. شما هم از خودتان بدتان میاید؟ همۀ تصمیمات مهم زندگیتان را گرفتهاید؟
این داستان در بخش های مهمی، داستان زندگی خود من هست با همه ی اوهام و تخیلاتی که در زندگی ام راه پیدا کرده اند. من آن را مُلهم از زندگی خودم و نسبت ام با آدم ها و جهان پیرامون خودم نوشتم. شاید بتوانم بگویم این داستان بیوگرافی سورئال من است که قاطعانه واقعیت دارد. اما راست ش این کمی اغراق آمیز است اگر برداشت شود که زندگی راوی داستانم دقیقا مختصات زندگی مرا دارد و با وجود اشتراکات مهمی که من و راوی با هم داریم، اما خیلی از وجوه زندگی راوی متفاوت و گاهی حتا دور از زندگی من است. راوی جوانی ست که در مورد خودش و نوع زندگی اش به جواب های دقیقی نرسیده و بخش هایی از خود را تازه کشف کرده و هنوز نمی شناسد. من وقتی این داستان را می نوشتم پاسخ خیلی از سوالاتی را که راوی دارد، پیدا کرده بودم و به نتایجی هم رسیده بودم. می خواهم بگویم با وجود اینکه من و راوی نقاط مشترک غیر قابل انکاری داریم از جمله احساس مداوم نا امنی، ترس و افسرده گی کاهنده، اما در همه ی موارد لزوما به هم شبیه نیستیم. در واقع من شکل دیگری از زندگی را با راوی و به وسیله ی او تجربه کردم. و دیگر اینکه من هیچ از بودنم و سی سالگی ام بیزار نیستم. من عاشق خودم هستم و می دانم چطور باید خودم را دوست داشته باشم. می دانم خیلی وقت ها با خودم مهربان نبوده ام اما در نهایت خودم را دوست دارم و خب، بله، تصمیماتی هم گرفتم که بیشتر مربوط به گذشته میشوند. من از اوایل نوجوانی با خودم فکر کردم که باید بنویسم و فقط بنویسم. این مهم ترین مسئله ست. راستش این تنها کاری هست که می توانم درست انجام ش بدهم. و چیزهای دیگری هم خارج از تصمیماتم به من تحمیل شد. مثل بیرون زدن از ایران که دست کم فرم زندگیم را کمی تغییر داده. همین

کی و چطور فهمیدید که کشوری که توش زندگی میکنید عادی نیست؟

خیلی زود. درک این مسئله برای کسی که در ایران زندگی می کنه کار سختی نیست. از همون بچه گی تو می بینی که مثلا مهمانی ها پنهانی برگزار می شوند. می بینی که روابط آدم ها با هم پنهانی ست. جشن ها پنهانی ست. اضهار نظر ها پنهانی ست. همه چیز ممنوع است. عشق، سکس، موسیقی… رقص… همه چیز… تو در ایران خیلی زود می فهمی که آدم ها در واقع یک جور "زندگی مخفیانه" دارند چون آن چیزی که در خانه هستند، کمترین شباهتی به چیزی که در جامعه هستند، ندارد. وقتی ببینی همه چیز پنهانی برگزار می شود می فهمی که اوضاع عادی نست.

کی دوزاریت افتاد که همجنسگرایید؟ آنوقت، در کشوری که همجنسگرایی را جرم میبیند، احساس و اندیشههایتان چی بود؟

نوجوان بودم و وقتی مسئله به مرور برایم شناخته تر شد با خودم فکر کردم که حتما زندگی دشوار تری نسبت به اکثریت خواهم داشت. احساس ناامنی می کردم. اما هیچ وقت در این مورد احساس گناه نداشتم و هیچ وقت فکر نکردم که آدم اشتباهی هستم. یک نوع ترس مداوم هم داشتم چون احساس می کردم حاکمیت و همچنین خیلی ها در جامعه ی ایرانی بر علیه من و طبیعت ام هستند اما چیزی که بیش از همه فکرش آزارم می داد رو آوردن به زندگی مخفیانه بود. دلم نمی خواست مثل جانی ها هویتم و همه چیزم را پنهان کنم چون خودم را مجرم احساس نمی کردم. پنهان شدن برایم همراه بود با تحقیر و من نمی خواستم تحقیر شوم. از این متنفر بودم. شاید همین تنفر مرا واداشت به اینکه زندگی ام را روو کنم. از آن حرف بزنم و نگذارم هیچ کس و هیچ چیز ــ حتا خودم ــ مرا سانسور کند و وادار به سکوت. چند سال پیش از اینکه از ایران بیرون بزنم و در همان فضای خفه گی از افکارم، از چیزهایی که غلط می دانم و حتا از گرایشم با صراحت با رسانه ها و در کتاب هایم حرف زدم. درست است که این بی پروایی زندگی ام را به خطر انداخت و همه ی سالهای آخر را در ایران با استرس و احساس شدید ناامنی و ترس سپری کردم. اما هنوز هم احساس ناامنی و وحشت را ترجیح میدهم به اینکه با پنهان کردن خودم و زندگی ام، تحقیر شوم. البته خانواده و دوستان نزدیکم از من حمایت می کردند اگر چه خیلی ها هم از من و شیوه ی زندگی ام ابراز بیزاری کردند که البته اهمیتی نداشت. مهم برایم فقط این بود که خودم باشم.

زندگی با بیماری چگونه است؟ – تاثیر اون بر نوشتن ت چی هست؟

راستش کنار آمدن با این اختلال آسان نیست/ نبوده. من نمی توانم در این مورد بگویم که موفق بودم. این بخش مهمی از زندگی ام را اشغال کرده و روابطم را تحت تاثیر خودش قرار داده. دوره های طولانی ای رو تجربه کردم که در اثر این بیماری زندگیم مختل شده. از سنین خیلی کم احساس ش می کردم اگر چه نمی شناختم ش. به هر حال فکر می کنم تا حدود زیادی رسالت مزخرف ش رو توی زندگیم انجام داده اما به هر حال حریفِ نوشتنِ من نشده. وقتی هم که در بیمارستان بستری بودم و جلسات شوک تراپی را می گذراندم یادم هست که می نوشتم؛ چند فصلی که خوب هم از کار درآمدند. شاید توقع کلیشه ای از من این باشد که با نوشتن به جنگ با این بیماری بروم اما من در کل حوصله ی قهرمان بازی ندارم و کاملا شیوه ی دیگری را پیش گرفتم؛ شاید به این دلیل که سیتره ی اون رو پذیرفتم. منظورم اینکه که اون رو در نوشتن ام سهیم کردم و از تاثیرات ش الهام گرفتم. تحت تاثیر بی پلار فضاهای عجیب و تکان دهنده ای رو تجربه کردم و البته تلخ که میشه رَدِ اونها رو در داستان هام شناخت. راستش من هر چیزی رو که امکانی به دست بده برای نوشتن، به فال نیک می گیرم 🙂

در کتاب هم ستارۀ داود، ملکۀ اسراییل، اسمهای پدران، اسم یهوه – یهودیت حضور قابل توجهی دارد. چرا و چطور علاقهای به یهودیت پیدا کردید؟
من علاقه ای به یهودیت ندارم و نه به هیچ دین دیگری. یهودیت برای من فقط یک المان از زندگی این سرزمین است. حیات تاریخی اسرائیل همیشه برایم الهام بخش بوده و هست. غیر از این، متن تورات را فارغ از هر چیز دیگر تنها به خاطر ظرائف متنی و افسانه هایش دوست دارم… موسیقیِ زبان عبری و حتا اسامی عبری… میبینی که اغلب از این اسمها در داستانهایم استفاده میکنم. همه ی اینها با هم، برای من چیزهای قدیمی و با شکوه و پاک را تداعی میکنند. چیزهایی که سهم من از آنها تنها تصاویر بریده بریده و کوتاهی ست که به هم نمیپیوندند تا من هم نتوانم هیچ وقت توضیح شان بدهم. به هر حال به همینها قانعم چون همین تصاویر با همه ی نقایصی که در دریافتشان دارم، باز هم داستان و شعر میشوند در من و برای من.

آیا همۀ کتابهایتان در ایران چاپ شده است؟ (نه، فقط <سکوی آفتاب> در سال 2005)
باقی کتاب ها کجا منتشر شده اند؟ کانادا. امریکا. آلمان و بریتانیا

آیا به زبانهای این کشورها ترجمه شده؟
نه، به فارسی منتشر شده اند. ترجمۀ عبری اولین ترجمه ی کتاب من است که به زبان دیگر چاپ و منتشر شده است، همین
کتاب البته به انگلیسی هم ترجمه شده. منتها درگیر تصویر سازی ست و هنوز نهایی نشده.

کدام نویسندگان برایتان منبع الهام و تاثیرند؟

راستش فکر نمی کنم که داستان هایم را متاثر از نویسنده ای نوشته باشم. فکر می کنم به زبان خودم نوشته باشم شان. برای من معمولا اوهام و دلبستگی های خودم الهام بخشم هستند.
ولی آن پانویس در مورد اخنتون…
آن پانویس فقط توضیحی ست (تاریخی!) درباره ی اخناتون، فرعون مصر که از دودمان هجدهم است و من در کتاب میکا والتاری نویسنده ی فنلاندی خوانده بودم. این تاثیر گرفتن نیست. یک پاورقی ست. راستش کتاب والتاری یک کار تاریخی/ داستانی ست که البته فکر می کنم از نظر تاریخی هم کتاب مرجع و معتبری نیست. من تا حدود خیلی کم و مختصری درباره ی اخناتون در کتاب او خواندم اما خودم اخناتون دیگری ساختم. اخناتونی که چندان در کتاب من وجه تاریخی ندارد. از منابع دیگر هم درباره اش شنیده بودم و خوانده بودم اما من از او کسی را ساختم که در اوهام و قلب خودم شکل گرفته بود نه کسی که تاریخ معرفی می کند

آنهایی که دوست داری کیاند و سبکشان چیست؟

من شیفته ی آلبر کامو و ژان پل سارتر هستم. می دانم داستان های من درواقع هیچ تاثیری از این دو نگرفته و دنیای من شاید شبیه نباشد به دنیای این دو. اما همه ی نو جوانی ام و حتا بیشتر، در جهان این دو گذشت… مثلا "بیگانه" ی کامو یکی از محبوب ترین های من است.
از نویسندگان ایرانی کدام را دوست دارید؟ یه سبک خاصی؟ من زیاد پیگیر ادبیات داستانی ایران نیستم و نه مخاطب آن. یعنی از یک وقتی به این طرف دیگر پیگری نکردم. شاید نوشتن داستان به شکل مدرن، هنوز برای نویسند ه ی ایرانی چیزی ست عاریه از غرب. احساس می کنم برای نویسنده ی فارسی زبان هنوز نوشتن داستان، درونی نشده و ذاتی نیست. به هر حال… اما برای من صادق هدایت جدا از داستان نویسی ایرانی ست. او شبیه به هیچ کس نیست. من او را به اعتبار بوف کور ستایش می کنم. او منحصر به فرد است.

احساست نسبت به ایران باستان و فرهنگ و تمدن ایرانی چیه؟

ازش فاصله دارم. برایم ابعاد تحریک آمیزی ندارد آنطور که مثلا تاریخ مصر باستان دارد. شاید هم یک دلیل که از آن فاصله می گیرم احساس شدید دریغ و حسرت است. در تاریخ ایران تا همین امروز اتفاقات وحشت باری افتاده که غالبا مربوط به از دست دادنِ همه چیزِ یک ملت هستند. یک دلیل دیگر هم که پرهیز می کنم از این تاریخ، ناخوداگاه رفتار زننده ای ست که خیلی بین ایرانی ها شایع است. از اینکه به شکلی فوق العاده اغراق آمیز از تاریخ و تمدن خود یاد می کنند و اکنونِ ویرانِ جامعه ی خود را می خواهند با سابقه ی تمدنی که نشانی از آن نمانده، توجیه کنند، بیزارم. اینکه در قحطیِ افتخاراتِ تاریخِ معاصر، یکسر به کسان و چیزهایی افتخار می کنند که قرن ها از زوال شان گذشته. احساس تحقیر در دوره ی معاصر خیلی از ایرانی ها را واداشته که در غوطه خوردن در قعر تاریخ افراط کنند و این برایم زننده است.

شما اولین نویسندۀ همجنسگرای ایرانی نیستید
نه، من اولین شاعر همجنسگرا نیستم اما اولین نویسنده چرا. به هر حال حالا مهم نیست که چندمین نفر باشم. هر چند همین تنهایی من در ادبیات معاصر خودش مختصات خاصی را به زندگی حرفه ای ام بخشید. یکی اینکه چون پیش از من سابقه ای در ادبیات داستانی وجود نداشت، به طبع برخورد رسانه ها با من همراه بود با هیجان و شتابزده گی. من تنها از دریچه ی خودم دنیایم را روایت می کنم اما در قحطیِ ادبیاتی که هویتِ ممنوعه را هم روایت کند، برخورد با روایت من از زندگی ممنوعه ام، یک برخورد خام و ابتدایی بود. به هر حال گذشته از این ها تاریخ ادبیات کلاسیک فارسی تاریخی ست که در آن غول های ادبیات غالبا معشوق همجنس خود را ستایش می کنند. و این موضوع اگر چه برای بسیاری هیچ خوشآیند نیست و سعی در انکار آن دارند، برای من تنها یک ویژه گی ست در ادبیات یک کشور در یک گوشه ی این دنیا. اما غالبا برای خیلی از ایرانی ها که درک کافی و دقیقی از ادبیات خودشان ندارند، یا در جریان این وجه از ادبیات قرار نگرفته اند ــ این موضوع بر خورنده و منحرف کننده است. حتا در بین بسیاری از محققان و تحلیل گران ادبیات، این ویژه گی توهینی به ارکان ادبیات کلاسیک به شمار می رود. به سبب اینکه ستاره های ادبیات کلاسیک فارسی را در یک حاله ی مضحکِ مقدس پیچیده اند و همجنس خواهی را تهمت به آنها تلقی می کنند.

الان: کجایید؟ چرا؟ (گریز پیش از موعد، مشکلات با مقامات، دلیلش)
حالا یک سالی ست که در ترکیه هستم. مثل خیلی از آدم ها من هم در یک کشور مسلمان احساس آرامش نمی کنم اگر چه رابطه ام با جامعه ی ترکیه تقریبا قطع است و بیشتر اوقاتم را به جز شبگردی های گه گاهی، در خانه می گذرانم. خب وضعیت من در ایران خیلی آسیب پذیر شده بود. تهدید و توقیف مسائل روزمره شده بودند و البته خانواده ام به خاطر همه ی این فشارها همان اندک احساس امنیت را هم دیگر نداشت. کتاب هایم نمی توانستند مجوز بگیرند و منتشر شوند. رسانه ها با من و در مورد من نمی توانستند حرفی بزنند. سال های آخر، همه ی زندگی حرفه ایم ناگزیر به خارج از ایران منتقل شده بود و زندگی فردی ام هم از خیلی جهات به بن بست رسیده بود. امکانی برای کار و بروز خودم در کشور نداشتم. خیلی از نزدیکانم تهدید شده بودند و از ارتباط با من می ترسیدند. این اواخر هم که رسانه های سپاه پاسداران شروع کرد به انتشار مقالات تهدید آمیزی بر علیه من که در واقع زمینه سازی برای برخورد قضایی با من بود. حتا آنها در مقاله های سریالی شان من و اورلی نوی، مترجم داستان من سبز می شوم… را به اقدام برای براندازی با پشتوانه ی اسرائیل معرفی کردند. می خواهم بگویم اوضاع از فرط نا آرامی و خطر، دیگر مضحک به نظر می رسید.

ده سال دیگه کجا خودتان را میبینید؟
امیدوارم هیچ جا خودم را نبینم. به نظرم یک دهه ی دیگر زندگی کردن، واقعا خارج از تحمل است.

چرا؟
من زندگی ملال آور و کاهنده ای داشته ام. احساس خستگی شدید می کنم و این دنیای کثیف حوصله ام را از زندگی سر برده. هیچ دلم نمی خواهد چند دهه ی دیگر هم بنشینم و این همه وحشیگری و هرزه گی را تماشا کنم… سهم عمده ی دنیا همین هاست… برای من کافی ست.

اما گفتی خودتان را دوست دارید
خودم را دوست دارم، نه زندگی را.

هیچی نیست که بیتونه زندگی را ارزششو داشته باشه؟ موفقیت؟ عشق؟
نه. هیچ چیزی اینقدر قوی و مطلوب نیست که از نبودن خوب تر باشد. موفقیت را که اصلا روش حساب نکن. و عشق… یک بار و فقط یک بار عشق را طوری تجربه کردم که برای اولین بار در عمرم دلم می خواست زندگی کنم. دلم می خواست ادامه پیدا کند. شوق عجیبی داشتم برای اینکه سالها زندگی کنم. اما بعد از آن تجربه، بعد از آن فروپاشی، باز همه چیز مثل سابق شد. باز هم دلم زندگی را نخواست.

فکر نمی کنی این می تواند باز هم تکرار شود؟
نه. هیچ چیز یگانه ای دوباره تکرار نمی شود.

 

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – ההרצאה (חלק ד' ואחרון)

יום ראשון, 19 באפריל, 2015

חלקה הרביעי והאחרון של ההרצאה שנתתי לשותפים לדרך בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ב

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ג

והנה חלק ד' ואחרון (16:04 דקות)

זה לא עד סוף ההרצאה, כי מתישהו פשוט נגמר הזיכרון במצלמה.
(וגם ההרצאה לא מקיפה הכול. כי אי אפשר. בשביל זה יש הספר מגילת אסתר: מאחורי המסכה).

והנה מספר תמונות סטילס מההרצאה לתומכים בירושלים, שהתקיימה בבית משפחת אברמי (בקישור, חפשו "איראן", וגלו למה שירלי התנדבה לארח אותנו).

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. בית משפחת אברמי לפני.

בית משפחת אברמי לפני.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

מגילת אסתר - מאחורי המסכה: הרצאה לתומכים בירושלים. גוהר מסעדה פרסית

בתמונה: שותפים לדרך מאזינים בעניין + ירקות חתוכים + ח'ורשט אלו + אש רשתה (מהמסעדה הפרסית גוהר בכפר סבא).

רוצים גם לשמוע ולטעום? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מימון), ואפשר לשלב עם אוכל – מטעימות ועד סעודה מגוהר – מסעדה פרסית. צרו קשר פה מימין.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים (חלק ג)

יום ראשון, 12 באפריל, 2015

חלקה השלישי של ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

חיתוך הסרטים הוא לפי גחמותיה הפרטיות של המצלמה של עשהאל, ובין 2 ל-3 התחלפו כרטיסי הזיכרון, ולכן יש כמה דקות רווח בין החלק הקודם לחלק הנוכחי.

והנה חלק ג' (38:37 דקות)

והנה
חלק ד' ואחרון – בשבוע הבא.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים (חלק ב)

יום שבת, 4 באפריל, 2015

כמובטח, חלקה השני של ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום!

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את חלק א' – הנה קישור: מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

והנה חלק ב' (33:05 דקות)

והנה תמונה שלי מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2 עם מגילת אסתר: מאחורי המסכה.

"מגילת אסתר - מאחורי המסכה", מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2, פורים תשע"ה.

"מגילת אסתר – מאחורי המסכה", מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2, פורים תשע"ה.

חלק ג' בשבוע הבא.