מין



כתיבה נייטרלית מגדרית

יום רביעי, 23 באוגוסט, 2017

פוסט פרקטי, לשם שינוי.

אני קוראת בימים אלה שוב את ספרה של כנרת יפרח מיקרו קופי: המדריך המלא. יש לה שם הרבה תובנות מאוד מאוד מועילות, מתישהו גם איישם את כולן באתרים שלי…

אחד הפרקים נקרא "זכר ונקבה במיקרו קופי בעברית", והוא דווקא גרם לי לטפוח לעצמי על השכם בגאווה, כי לכתוב בשפה נייטרלית מגדרית זה אחד האתגרים החביבים עליי. נייטרלית מגדרית זה אומר בלי לוכסנים ובלי נקודות באמצע מילה (אחד המנהגים הנלוזים בעיניי. מה כבר ההבדל מלוכסן?) וכמובן בלי סיומותים מגוחכימות. אמנם זכר הוא המין הבלתי מסומן בעברית ויכול לפנות גם לנקבה, אבל אתגר הנייטרליות המגדרית הוא כיפי, ומתקבל הרבה יותר טוב מאשר חינוך להבנת כללי השפה.

אז אני רוצה לשתף אותך בכמה טריקים של השפה הכתובה (שמת לב מה עשיתי פה?) כדי שגם לך יהיה קל לכתוב בשפה נייטרלית מגדרית.

רוב ההוראות באתרים הן בגוף שני יחיד (רבים זה ממילא לא מסומן מגדרים), אז הבה נתמקד בו. למרבה הצער, רוב הטיפים כאן עובדים רק בשפה כתובה ולא בשפה דבורה.

  1. שמת לב שבעברית בלי ניקוד, צורות העבר נראות אותו דבר ל"את" ו"אתה"? ולראייה – איך קראת את הפעלים במשפט הזה? שימוש בלשון עבר הוא הטריק הכי פשוט. ונא לא להגיד לי עכשיו שעבר יכול לשמש רק לעבר. מה שאנחנו קוראים צורת עבר הוא בעצם אספקט מושלם, ואפשר להשתמש בו גם לזמנים אחרים. למשל: "אחרי שעברת את הכיכר, כדאי לך להתחיל לחפש חנייה".
  2. גם בכינוי החבור (שנייה, תיכף דוגמאות שיסבירו לך יותר טוב מכל הסבר מילולי) אין הבדל בין "את" ו"אתה": מה שמך? כתובתך, מספר הטלפון שלך, אני מאמינה בך, אני אוהבת אותך וכו'.
    הבעיה היא במילות יחס שנוטות כרבים, כי עליך זה זכר ו-עלייך זה נקבה. במקרים כאלה אני נוטה לרמות, כי תכל'ס, כמה אנשים יש שגם מפריעה להם שפה בלתי נייטרלית מגדרית וגם יודעים את כללי הכתיב חסר הניקוד? אז לי זה נראה כמו שנשמעת שריטת ציפורניים על לוח גירים, אבל לרוב הקוראים זה סבבה.
  3. חלק מהפעלים בהווה בגזרת נחי ל"י/ל"ה הם נייטרליים מגדרית, אבל יהיה עליך למצוא פתרונות יצירתיים להשמטת כינוי הגוף. אחד הפתרונות הוא שאלה: רוצה להשתמש בפעלים נייטרליים מגדרית? רואה איך עשיתי את זה?
  4. חג"מים (ביטויים חסרי גוף ומספר) ומבנים עקיפים: מילים כמו "כדאי, מותר, אסור, צריך, אפשר" וכו' יכולות לבוא גם ללא ציון גוף, אבל כשמציינים את הגוף, ברוב המקרים עושים זאת על ידי "לך", שהוא נייטרלי מגדרית: כדאי לך, מותר לך, אסור לך… במקרים של "צריך" ו"אפשר" צריך להשתמש בכינוי גוף. במקרים כאלה יש באפשרותך להשתמש בביטויים אחרים שאומרים אותו דבר. אני סומכת על היצירתיות שלך בנושא 🙂
  5. אפשר להפוך כמעט כל ביטוי פעלי לחג"מ אם משתמשים בצורות סבילות או לחילופין בצורות גרימה: במקום "תיכף תבינ/י" – תיכף אביא דוגמאות שיסבירו לך יותר טוב מכל הסבר מילולי (שמת לב? כתבתי כך לפני כמה סעיפים). ידוע לך שהשפה העברית מאוד גמישה בקטעים האלה.
  6. יאללה, אני מאתגרת אותך לכתוב עכשיו פוסט נייטרלי מגדרית בגוף שני יחיד (או בגופה שנייה יחידה). בבלוג שלך, ברשתות החברתיות או סתם בתגובה כאן למטה. מרשה לך לתייג אותי ו/או לקשר לפוסט!

והנה קישור לסיפור שעצם קישורו לפוסט הזה עושה לו ספוילר ענקי.

נ.ב. יקיר הבלוג ירון שהרבני, מוסיף:

כיוון שאני מאמץ את הגישה הזאת למעלה מעשור, יש מיזמים רבים בקוד פתוח שמתורגמים ככה, למשל: Ubuntu, Firefox, LibreOffice, VLC Media Player, GNOME, Wine (software), Twitter (לא במאת האחוזים אם כי אהרוני ואני מאוד הקפדנו) ויש עוד מגוון שהם קצת פחות ידועים.

שמת לב שאני כבר לא מפצירה בך להזמין אותי להרצאות? אני כבר כמעט לא מרצה, וכשכן אז רק במסגרות שמשלמות ממש ממש יפה, אבל מאוד אשמח לביקורך באתר של הוצאת זרש. בטח יהיה שם איזה ספר או שניים או שלושה או ארבעה שימצאו חן בעיניך…

ניתוח שינוי מין

יום שלישי, 3 במאי, 2016

במסגרת פרויקט סיום הטיוטות הממתינות, הנה פוסט שהתחלתי לכתוב ב-2011.

בשבוע שעבר (כלומר לפני 5 שנים) נתתי הרצאת אורח בקורס של ד"ר יהודית הנשקה באוניברסיטת חיפה. הקורס עוסק במרכיב העברי בלשונות היהודים, ההרצאה שלי הייתה – מן הסתם – על המרכיב העברי בפרסית יהודית קדומה (וקצת על ההבדל בין המרכיב העברי למרכיב הישראלי), ותוך כדי כך לימדתי גם קצת קצת על פרסית. הסטודנטים הערביים נהנו במיוחד, כי יותר מחצי מאוצר המילים – וכמעט כל אוצר המילים הדקדוקי – הוא ערבי.

כשסיפרתי שבפרסית עתיקה היו שלושה מינים שנעלמו לגמרי בפרסית אמצעית (בה אין מינים כלל – כולל אותה מילה ל"הוא" ו"היא"), שאלה אחת התלמידות אילו צורות הפכו לצורה הבלתי מסומנת. האם זו צורת הזכר, כמו בעברית? התשובה שלי הייתה קצת בשלוף, ולכן כו-לם זוכים לפוסט שמנתח את שינויי קטגוריית המין הדקדוקי בפרסית. יההה!!!

בפרסית עתיקה היו, כאמור, שלושה מינים — זכר, נקבה וסתמי. בין פרסית עתיקה לפרסית אמצעית, קרה מה שקרה בצרפתית של היום: הפסיקו לבטא את ההברות האחרונות. כנראה, בעצם, את כל מה שאחרי הטעם. ירון כתב לי פה פעם תיאוריית קונספירציה על זה שהוסיפו לצרפתית אותיות כדי להגביר את האנאלפביתיות ולשמור על שלטון הכנסייה. זאת תיאוריית קונספירציה יפה מאוד, אבל בעצם מה שקרה הוא שבדרך מלטינית לצרפתית פשוט הפסיקו לבטא את ההברות שאחרי הטעם, ואם ההברה האחרונה הייתה מוטעמת, אז לפחות הפסיקו לבטא את העיצורים הסופיים. כך קרה שמ-parlent (הם מדברים), שבתקופת התהוות הכתיב בוטא, כנראה, פַּרְלֶנְט, נשאר בהגייה רק פַּרְל. כי כל השאר לא היה מוטעם. ב-פַּרלֶז (אתם מדברים) ההברה האחרונה הייתה מוטעמת, כך שרק העיצור האחרון הושמט. אז אותו דבר בפרסית.

בפרסית עתיקה היו גם יחסות, כלומר סיומות של שם העצם/שם התואר/הכינוי לפי תפקידו במשפט. דוגמה לשאריות של יחסות באנגלית תקנית: I  יכול להיות רק נושא המשפט. אם הוא מושא או בא אחרי מילת יחס כלשהי, הוא מקבל צורה אחרת: me, וביחסת הקניין – my. בשמות עצם רגילים, Thamar יכול להיות כל דבר חוץ מקניין. ביחסת הקניין זה יהיה Thamar's.

כמו בכל שפה הודו-אירופית שמכבדת את עצמה, הסיומת של שם העצם מביעה מין מספר ויחסה בעת ובעונה אחת. כמו שבעברית אי אפשר להפריד בין המין והמספר של הסיומת -וֹת (נקבה, רבות), כך גם בפרסית עתיקה אי אפשר להפריד בין המין, המספר והיחסה של dārayavahuš (זכר, יחיד, יחסת הנושא). למי שלא זיהה, זהו שמו של המלך דריוש, מילולית "מחזיק הטוב". הוא תמיד יהיה זכר ויחיד, אבל אם נרצה לומר, למשל, "של דריוש", נאמר dārayavahauš, ואם נרצה לומר "את דריוש" נאמר dārayavahum.

מה שקרה ברוב המילים, זה שהסיומות פשוט נשרו להן, וכך אבד ההבדל בין זכר לנקבה, וגם היחסות.

ברוב השמות הפרטיים הצורה ששרדה היא יחסת הנושא, למשל dārayavahuš, kūruš. אני כמובן מפשטת קלות, כי לקורא הממוצע ההסבר המפורט ייראה כמו סוֹגְדית: בשלב ביניים, לפני איבוד היחסות, היה יישור פרדיגמה וצורת הנושא קיבלה תנועה תמטית ונטתה כמו שם ב-a. להסביר כל כך הרבה מונחים זה לאבד קוראים. אז פשוט נאמר שצורת הנושא היא ששרדה. סבבה?

במילים שבהן עדיין היה הבדל בין היחסות השונות, כמו כינויי גוף, צורת הגֶנִיטִיב (יחסת הקניין) היא שהשתלטה על כל המערכת. בגוף ראשון יחיד עדיין נשאר ההבדל בין "אני" ביחסת הנושא – an, לבין כל היחסות האחרות: אותי, לי, שלי, על ידיי וכו' – man, המבוססת על צורת הגניטיב הקדומה. לכל כינויי הגוף יש בנוסף לצורות המפורשות והמוטעמות, גם צורות מקוצרות שלעולם אינן עומדות בפני עצמן אלא "נשענות" על המילה שלפניהן, והן יכולות לשמש בכל תפקיד במשפט חוץ מאשר נושא.

למשל, בפרסית אמצעית "בתי" יכול להיות:

u-m duxt מילולית: ו+שלי הבת.

man duxt מילולית: שלי הבת.

duxt ī man מילולית: הבת שהיא שלי.

פרסית חדשה שמרה על הצורות המפורשות לצד הצורות האנקליטיות (כך אומרים במילה אחת "מילית שאין לה טעם ונשענת על המילה שלפניה"), וגם בה – הצורות האנקליטיות יכולות להיות בכל תפקיד חוץ מאשר נושא. וכך "בתי" יכול להיות:

doxtar-am (מקביל ל-duxt+m),

או doxtar e man (מקביל ל- duxt ī man).

אבל כאמור ברוב המילים, החלקים שנשרו אחרי הטעם הם אלה שהבחינו בין המינים, ולכן פרסית של היום לא מבחינה בין זכר ונקבה, אפילו בכינויי הגוף: "הוא" ו"היא" זו בדיוק אותה מילה.

למה אני מתעקשת לומר "לא מבחינה זכר ונקבה" ולא "לא מבחינה מין"? כי יש הבחנת מין שהתפתחה מאוחר יחסית, בפרסית חדשה. בין "בעל נשמה" ו"חסר נשמה". ההבחנה הזאת אינה חובה ברוב המקרים, והמקום היחיד שבו החוק חל ב-100% הוא בכינוי לגוף שלישי יחיד בשפה הספרותית: او/وی אוּ / וֵי = "הוא" = "היא" (יצא לי להיתקל בתלמידים רבים בלתי תלויים שהחליטו שאחד מהם הוא זכר והשני נקבה, כי קשה להם עם זה שאין הבדל), ואילו آن אָן = "זה". במדוברת אפשר להשתמש בצורת או לחי, אבל בד"כ משתמשים ב-אוּן (שהוא הצורה המדוברת של אָן) גם לבעל נשמה וגם לחסר נשמה. בדומה לכך, אִישָׁאן (מדוברת לפעמים אישוּן) יכול להתייחס רק לבני אדם ("הם" או "הוא/היא" בכבוד), ואילו אָנְהָא (מדוברת אוּנָא) יכול להתייחס גם לבעלי נשמה וגם לחסרי נשמה. אגב, רוב החיות הן חסרות נשמה לצורך הדקדוק. כלומר בכינויי הגוף בעל הנשמה הוא הצורה המסומנת, וכשמשתמשים ב-אוּן/אָנְהָא/אוּנָא זה יכול להיות גם בעל נשמה וגם חסר נשמה, כלומר הצורה הבלתי מסומנת.

הבדל נוסף בין בעל נשמה וחסר נשמה הוא סיומת הריבוי – -ָאן לבעל נשמה, -הָא בלתי מסומן (כלומר בד"כ חסר נשמה, אבל יכול להיות גם בעל נשמה). סיומת הריבוי יכולה להבחין גם בין שני שימושים שונים של אותה מילה: למשל ראשים: סַרָאן יהיו ראשי מדינות, ראשי אוניברסיטות וכו'. סַרְהָא הוא הריבוי של האיבר "ראש" (למשל אלה שיש להם ראשים תלויים על הקיר).

מקום שבו דווקא חסר הנשמה הוא הצורה המסומנת, היא בתחביר: כאשר נושא המשפט הוא ברבים, אם הנושא אנושי – הפועל חייב להיות ברבים, ואם הוא דומם, הפועל יכול (אבל לא חייב) להיות גם ביחיד. כלומר אם אנחנו רואים פועל ברבים על נושא ברבים אנחנו עדיין לא יודעים אם זה חי או לא, אבל אם הנושא ברבים והפועל ביחיד – ברור שמדובר בחסר נשמה.

הפוסט הזה עונה גם על שאלות ששואלים אותי בדיונים פמיניסטיים על מגדור בשפה. כידוע, בעברית הצורה הבלתי מסומנת מורפולוגית היא גם הבלתי מסומנת סמנטית, וזו לרוב צורת הזכר (שמשתמשים בה גם למין מעורב ולא ידוע, למשל "דרוש יועץ", "המוצא הישר מתבקש", "כל היודע דבר"). במריבות שיש לי על הנושא עם פמיניסטיות, הן אומרות שהעובדה שהזכר הוא המין הבלתי מסומן, היא פטריארכלית כשלעצמה, כי זה אומר שברירת המחדל לאדם היא זכר. לעומת זאת פרסית היא באמת פמיניסטית, כי זה לא שצורות הזכר השתלטו על כל הנטייה, אלא פשוט אבד ההבדל בין זכר ונקבה. לכל אחד מהם היו סיומות שונות ביחסות שונות, והסיומות שהבחינו בין המינים הן שאבדו. ואם כבר יש הבחנה, היא בין בעל נשמה וחסר נשמה.

לכן בסוף כל דיון על השוביניזם של השפה העברית, אני ממליצה למי שזה מפריע לה לעבור לאיראן, אלא אם כן היא מאנשי זב"חנו, ואז היא תתבאס מהסוגנות.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה בעברית, באנגלית ובפרסית במגוון נושאים, לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות היטב (אם אנחנו כבר בענייני חצרות מלוכה). צרו קשר דרך הטופס פה מימין.

טהראן, רחוב המהפכה

יום שישי, 8 בינואר, 2016

מזל טוב! אחרי חבלי לידה ארוכים, ראה השבוע אור הספר טהראן, רחוב המהפכה (בפרסית: "המוסר של דרי שדרות המהפכה") מאת אמיר צ'הלתן. תרגמה מפרסית אורלי נוי, ערך חיים פסח.  אני קיבלתי לידיי את כתב היד (המצוין) בפרסית, כדי לכתוב עליו אחרית דבר. טרם קראתי את הגרסה העברית, אבל מהיכרותי עם התרגומים של אורלי זהו כנראה תרגום מוֹפתי שאמליץ עליו לתלמידיי.

אני מביאה כאן את אחרית הדבר, מינוס הספוילרים. אחרית הדבר המלאה נמצאת, כמובן, בספר.
תקראו אותו, הוא שווה.

עטיפת הספר "טהראן, שדרות המהפכה" מאת אמיר צ'הלתן. תרגמה: אורלי נוי.

עטיפת הספר "טהראן, רחוב המהפכה" מאת אמיר צ'הלתן. תרגמה: אורלי נוי.

פתאח,המספר בגוף ראשון בעלילה זו, מתחיל להעלות את זיכרונותיו מהתקופה שקדמה למהפכה, ופורש טפח מהרקע החברתי של אותם הימים: אנו לומדים שעל אף שהמדובר בתקופת השאה והפתיחות למערב, רבים רעבים ללחם. כמו כן אנו למדים שהחברה עדיין דבקה בכללי המוסר המסורתיים כגון הצדקת גירוש בת מבית הוריה אם נכנסה להיריון ללא נישואין. בזיכרונותיו של פתאח מתקופת המהפכה הוא מספר על אביו המאמץ שנהרג במהומות בימיה הראשונים של המהפכה, עוד טרם פרצה המלחמה, כיצד הוא ואמו אימצו את הזהות האסלאמית החדשה, ואיך,כפועל יוצא מכך החלו לטפס בסולם החברתי.

אחר כך מסופר על שנות השמונים, שנותיה הראשונות של הרפובליקה האסלאמית: מלחמת איראן-עראק ברקע, אך אינה בולטת בעלילה: האזכור היחיד למלחמה הוא בהצטרפותה של האם לכוחות הסיוע. בינתיים פתאח מקדם את עצמו כשהוא מצטרף לכנופיית בריונים המציקים לכל מי שמקיים אורח חיים חילוני בפומבי: נערים ונערות הנפגשים ברחוב ומאזינים למוסיקה מערבית, או נשים שאינן מקפידות על חג'אב – כיסוי ראש אסלאמי.

בהווה של הסיפור, היעדרם המוחלט של אזכורי אינטרנט וטלפונים סלולריים, ואפילו תיאור פני העיר – למשל הרמזור שליד הלונה-פארק, שהתחלף בשנות האלפיים במחלף ענק על חשבון הלונה -פארק, מעיד על כך שעלילת הספר מתרחשת בשנות התשעים של המאה הקודמת, בתקופת הנשיאות של רפסנג'אני או של ח'אתמי (האינטרנט הגיע לאיראן בשנות התשעים, אבל הפך נפוץ בתחילת שנות האלפיים). בתקופה ההיא המלחמה הסתיימה. ח'מיני מת. סיד עלי ח'אמנהא'י התמנה לתפקיד המנהיג העליון, בכוונה לרוקן את התפקיד מתוכן ולהעביר את כל הסמכויות לידי הנשיא, עלי אכבר האשמי רפסנג'אני. בתחילת העשור, רפסנג'אני הוא מי שמנהל את המדינה, אבל ח'אמנהא'י, באמצעות סדרת חוקים שהעביר, מרחיב אט אט את סמכויות המנהיג, והופך כל-יכול שאינו מחויב בדין וחשבון. הנשיא הבא אחריו, סיד מחמד ח'אתמי, הוא כבר בובה של ח'אמנהא'י: תוכנית הגרעין והסנקציות טרם עלו אז, ולמרות הבטחותיו של הנשיא החדש להעניק חופש ביטוי וחרויות אחרות, הדבר לא היה בידיו והעם האיראני נשאב עמוק יותר ויותר לתוך משטר דיקטטורי. עיקר תרומתו של רפסנג'אני, שהשאירה חותמה עד היום, היא בהתעשרות מעטים מקרב נאמני המשטר על חשבון השכבות האחרות בחברה.

שמו של הספר בתרגום העברי נבחר בעצה אחת עם המחבר, אך הכותרת הפרסית בכתב היד של הספר (שנאסר להפצה באיראן) היא – "המוסר של דרי שדרות המהפכה".
שדרות המהפכה, אחד מצירי התנועה הראשיים של טהראן, שנקרא לפני כן שדרות שאה רזא, מסמלות, כמובן, את איראן אחרי המהפכה האסלאמית – הסיפור מתאר את הידרדרות אמות המידה של המוסר באיראן של הרפובליקה האסלאמית. כזכור, אחת הסיבות לפרוץ המהפכה האסלאמית הייתה השחיתות והמוסר הירוד בקרב השלטונות ומקורביהם, ושאיפתו של העם לחברה צודקת ולשלטון הוגן. השם "שדרות המהפכה" – של השדרה הקיימת במציאות – הוא בעצמו שם אירוני, כי הוא מציין את ציר התנועה המרכזי בעיר בכיוון מזרח-מערב, בעוד שסיסמת הרפובליקה האסלאמית הצעירה הייתה: "לא מזרחי, לא מערבי. רפובליקה אסלאמית "(בפרסית זה נשמע יותר טוב).

אחת התוצאות של המהפכה האסלאמית הייתה התמורה בריבוד החברתי: רוב העשירים שעשו את הונם לפני המהפכה ברחו מאיראן, מיעוטם הוצאו להורג. מעמד הביניים נעלם כלא היה: מי שהמזל שיחק לו הוצא להורג, הרוב איבדו את כל רכושם. בני השכבות הנמוכות צברו הון ועוצמה והפכו בעצמם לבני המעמד העליון והבינוני הגבוה. באיראן היום קיימים פערים חברתיים-כלכליים עמוקים בין עשירים לעניים, בעיה דחופה שאינה זוכה לטיפול.

כאמור, פתאח, המספר והדמות הראשית בעלילה, הוא "מתעשר חדש", מאלה שהמהפכה שיפרה את מעמדם הכלכלי-חברתי לאין ערוך. הוא מייצג את אותם הטיפוסים שמנצלים כל מצב על מנת להתקדם חברתית וכלכלית: לפני המהפכה היה שליח של חנות אלכוהול. במהלך המהפכה, כשהמפגינים מחריבים את חנות האלכוהול שבה הוא עובד, הוא מחליט להתחבר לשורפים. אף שהוא עצמו נולד מחוץ למסגרת נישואים, בעקבות המהפכה הוא מצטרף לבסיג' (אז – מליציה של מתנדבים המקבלים הטבות מהשלטון, היום חלק ממשמרות המהפכה) ומציק לנערים ולנערות שמקיימים "יחסים בלתי הלכתיים", בדיוק כאלה שהביאו אותו לעולם. הוא רוצה להפריד בין הזמרת גוגוש לבין בעלה לשם סיפוק מאווייו הפרטיים – משאלה שאין לה אחיזה במציאות, אבל הוא מתעקש ומנסה בכל זאת בסיועו של מאשאללה (שספק קיים במציאות, ספק פרי דמיונו של פתאח). עיקר עיסוקו הוא כ"רופא" על אף שכלל לא הוכשר לכך וכל ניסיונו בתחום הרפואה מסתכם בניקיון חדרי ניתוח. הוא צובר את עושרו מניתוחי איחוי קרום הבתולין, מעשה המנוגד למוסר הדתי והאזרחי: בניגוד לכללי הדת, הוא מסייע במעשיו אלה ללקוחות שחטאו וקיימו יחסי מין לפני הנישואין, ובניגוד לכללי המוסר האזרחי, הוא מסייע להן לרמות את מי שמתעתד לשאתן לאישה באמונה שהן עדיין בתולות .

מוסטפא גם הוא תוצר של המהפכה ופועל במסגרתה. הוא מענה אסירים ועצירים בכלא אווין הידוע לשמצה, ומצטיין בעבודתו. הרמה המוסרית שלו משתקפת בעיקר ביחסו לשכנה ולבתה [ספוילר – צונזר].

אין כל התייחסות לזהותה הפוליטית של שהרזאד. על פי המתואר ככל הנראה אין לה כל דעה פוליטית, אבל דמותה מדגימה היטב את המתח השורר בחברה האיראנית בין המסורת לבין הקִדמה. מחד, ככל הנראה היא קיימה יחסי מין, ובכך בחרה במתירנות מערבית מודרנית. מאידך היא רוצה להציג את עצמה כבתולה ונערה מסורתית, בכוונה להינשא לנער מסורתי. גם היא משקרת כדי להשיג את מטרתה. מהשתלשלות האירועים בסיפור ניכר שהיא אוהבת את מוסטפא, אך לא די כדי לומר לו את האמת. היא מעדיפה לעבור ניתוח ולהתחזות לבתולה.

חשוב להבין שמדד האמת והשקר בחברה האיראנית השיעית שונה מהמערב. על פי האמרה הידועה, הפרסי אומר ההיפך ממה שהוא חושב ועושה ההיפך ממה שהוא אומר, אבל זה לא אומר שמה שהוא עושה זה לא ההיפך ממה שהוא חושב. אמת ושקר זה לא שחור ולבן, ויש גם גוני ביניים.

באיראן הטרום-אסלאמית שקר נחשב לחטא חמור, ואחד השמות הנרדפים לחוטא היה עוד מימי קדם – "שקרן". כמה מכתובות הסלע של דריוש, המלך הנזכר גם בתנ"ך, מסתיימות במלים "ישמור אהורה מזדא על הארץ הזאת מרעב, משקר ומאויב". אבל באסלאם השיעי פיקוח נפש דוחה את חטא השקר ("תקיה") וההגדרה של פיקוח נפש כוללנית ביותר. זוהי גם אחת הסיבות שלמערב קשה לנהל משא ומתן עם מנהיגי הרפובליקה האסלאמית: מנקודת ראותם של המנהיגים,הסרת החרם היא בגדר פיקוח נפש. האם ההבטחות שלהם לצמצום פרויקט הגרעין הן מעין "תקיה"? האם הבטחת נישואי הבת בתנאים טובים אינו נחשב פיקוח נפש?

מלבד תקיה, שקר המותר על פי השריעה, יש דרגה נוספת בין אמת לשקר, שנקראת "תעארֹף", מה שאנחנו נוהגים לכנות בשם "שקרים לבנים" או "שקרים מקובלים" מטעמי נימוס. למשל, אם אני מספרת שעשיתי דבר כלשהו בלעדיכם (הלכתי לסרט, אכלתי במסעדה וכו'), הנימוס מחייב שאומר שחסרתם לי, אפילו אם כלל לא העליתי אתכם בדעתי. לפעמים יש המתכוונים לכך באמת, ואז התשובה ל"חסרת לנו" אמורה להיות "החברים במקומי". בתגובה יש להתעקש שאף אחד לא היה במקומכם, ו"מקומכם הוריק" – כלומר צמחו בו עשבים מרוב ריקנות. כשאני רוצה לסיים שיחת טלפון כי אני ממהרת או שיש לי דברים אחרים לעשות, אני אומרת "טוב, לא אטריד אותך יותר". הצד השני צריך לומר "לא, את לא מטרידה כלל", ולסיים את השיחה במהירות האפשרית – אחרי חמש דקות של ברכות ושלומות ואיחולים זה לזה ולבני המשפחה. מספרים על אירופאי שהיה נשוי לאיראנית ופגש את בני משפחתה בפעם הראשונה בלעדיה, במסגרת נסיעת עבודה. בטרם הלך הדריכה אותו אשתו שקוד ההתנהגות האיראני מחייב לסרב בפעם הראשונה שמציעים לו אוכל. הם יתעקשו, ורק אחרי ה"תעארף" (אותו דיאלוג שבו ברור ששני הצדדים אינם מתכוונים לדבריהם, אבל כללי הטקס מחייבים) הרב, עליו להתרצות ולאכול. הם יתנצלו על כך שהאוכל אינו די טעים או אינו מספיק, ואבוי לו אם הוא יסכים איתם. בני המשפחה, מצדם הודרכו על ידי שכן שהכיר את התרבות האירופית , והסביר שלאלה, האירופים אין תעארף, ואם האירופי אומר שהוא לא רוצה לאכול ואתם מתעקשים – זה מתפרש אצלו כלחץ. למותר לציין שהאירופי שהגיע רעב ככלב הלך לישון רעב.

בסיפור שלנו כמעט כולם משקרים. אמות מידה מוסריות נוכל למצוא רק אצל סבו של מוסטפא, צופי באמונתו, כלומר, משתייך לפלג האסלאמי המיסטי המושפע מאוד מהדת הקדומה של איראן, דוגל באי-אלימות ובאהבה לאל ולכל ברואיו. הזרם הצופי קם כמחאה על שחיתות השלטונות שעיוותו את רוח האסלאם בהתאם לאינטרסים שלהם. הדבר היה לפני מעל לאלף שנה, אבל זוהי גם ההאשמה השגורה כלפי הרפובליקה האסלאמית כיום: הרפובליקה האסלאמית קמה על בסיס מספר עקרונות, שאחד מהם הוא ההתנהלות לפי חוקי האסלאם. אבל כבר בתקופתו של ח'מיני התגלעו הסדקים. אחד החוקים הראשונים ששונו היה התרת משחק השחמט,המשחק האהוב על המנהיגוהאסור על פי חוקי האסלאם. אחד החוקים האחרים שהוחלט ל"תקן" ומאז משפיע על מהלך חייו של כל איראני, היה בהענקת התואר "איאתאללה" לעלי ח'אמנהא'י כדי להכשיר את מינויו כמנהיג העליון. זאת על אף שלא עמד בתנאי הבסיסי הנדרש לתואר זה – כתיבת ספר הלכה. כמה מהאיאתאללות שתמכו במינוי, תירצו את עמדתם כך: ספר ההלכה, אמרו, נועד לכך שחסידיו יידעו מהי דעתו בנושאים שונים, ומכיוון שדעתו בדיוק כדעת ח'מיני – די בכך שכל מי שמבקש ללמוד את דעותיו יסתפק בקריאת ספרו של ח'מיני.

העלילה כולה עומדת בסימן דואליות ומתח: התלבטותה של שהרזאד בין שני הגברים והתנהלותן של הדמויות השונות ממחישות היטב את המתח הקיים בחברה האיראנית בין קִדמה לבין מסורת. יחסי המינים הם הנושא שבו מגיע המתח הזה לשיאו, ובעיניים מערביות – לגיחוך, אך דואליות ופרדוקסים קיימים גם בתחומים אחרים.

בתחום הפוליטי – "דמוקרטיה דתית": אמנם יש בחירות חופשיות וכל אחד רשאי להציג את מועמדותו לנשיאות, אבל ועדה המכונה "מועצת שומרי החוקה" מסננת את רוב המועמדים ומותירה רק את מי שמתאים בעיני המנהיג. וכך, כמו בתוכניות ריאליטי, הבחירה החופשית מתקיימת רק בשלב האחרון. השנה 1393 על פי הלוח הפרסי (2014-5) הוכרזה כשנת התרבות והכלכלה האסלאמית, והוחלט על ניהול אסלאמי של כלכלת המדינה, אך איש אינו יודע מה משמעות הניהול המסוים הזה. פרדוקס מתחום אחר – מצד אחד, מספר הפליטים הנמלטים מאיראן הוא מהגבוהים בעולם, ומצד שני איראן היא מהמדינות המובילות בעולם בקליטת פליטים, ומשמשת מקלט לכ-800,000 מבקשי מקלט, רובם אפגאנים ועראקים. בתוך תחומי המדינה הממשלה רודפת מוסלמים סונים, וגם שיעים אם הם חסידי איאתאללה שאינו מקובל עליה, ומצד שני – מחוץ לתחומי המדינה מסייעת למדינות סוניות ולמדינות מעורבות (שיעיות-סוניות) שאינן מקפידות באכיפת כללי הצניעות האסלאמית.

באיראן קיים פער מעמדי עצום, המתבטא גם בסיפור, למשל כשמשווים את פתאח למשפחתה של שהרזאד. סתירה נוספת מתחום הכלכלה, שקיימת גם בישראל: אמנם הדת אוסרת על ריבית (נשך), אך מתירה לבנקים לגבות ריבית. בישראל הפתרון הוא הלכתי – החוק חל רק על אנשים ולא על גופים, באיראן הפתרון סמנטי פשוט: הריבית של הבנקים מכונה "רווח בנקאי". בתחום הכלכלי-פוליטי –ממשלת איראן מחזיקה בכלל "עניי עירך אחרונים" וכך, בשעה שפליטי רעידת האדמה בצפון המדינה ישבו באוהלים בשלג שישה חודשים אחרי שאיבדו את בתיהם, העבירה הממשלה סיוע כספי נכבד למדינות אחרות, בנות ברית פוליטיות.

בד בבד עם הקִדמה הטכנולוגית, החברה האיראנית עדיין דבקה באמונות טפלות רבות שמקורן באיראן הטרום אסלאמית: שימוש נרחב בקטורת לטיהור, בצמח האספנד (שנקרא על שם האלה "דבקות קדושה", המזוהה עם היסוד המקודש אדמה ועם פריון) ובקמעות הגנה, ובמיוחד – ניסיונות לניבוי העתיד. סבו של מוסטפא עושה "אסתח'ארה" – הוא פותח את הקראן בפסוק אקראי כדי לחזות את העתיד – והוא כמובן צודק. ניסיונות לחיזוי העתיד כוללים גם "פאל-י חאפט'"(fāl-e hāfez) – פתיחה אקראית של ספר השירים של חאפט', המשורר הלאומי, כדי לקבל תשובה מוצפנת לשאלה שמעסיקה את השואל. בפארקים ובקרנות הרחוב קבצנים מוכרים קלפי פאל-י חאפט'. בראש השנה יש המאזינים בחשאי – בדרך כלל מאזינות – לשיחות העוברים ושבים, ועל פי השיחה שלהם חוזים מה יתרחש בשנה הקרובה. ניתן להביע משאלה עם ריסים שנשרו, וגם אם מצליחים לתפוס "סבא" של סביון שעף באוויר ולנשוף בו.

חלק מהפרדוקסים המתוארים כאן, ופרדוקסים אחרים, מתוארים בשיר "אהבת המהירות" של להקת הרוק האיראנית הגולה "קיוסק". למעשה, לפעמים יש גם יתרונות בפרדוקסים של המסורת מול הקדמה. כך למשל פיצה קורמה סבזי, שהיא מאכל מערבי מודרני ביסודו אך עם תוספת שהיא סמל המטבח הפרסי המסורתי, הפכה לשילוב שזכה בתחרויות קולינריה בינלאומיות.

הפרדוקס בין המסורת לקדמה מתבטא בעלילה, בין היתר, ביחסים בין שני המינים ובכל הנוגע למעמד האישה. מצד אחד, מעמד האישה באיראן טוב בהרבה ממעמדן של אחיותיה בארצות האסלאם האחרות. למשל, אם אישה נוהגת ללא כיסוי ראש הולם, מורידים את רכבה מהכביש ומציגים עליו שלט :"רכב זה הורד מהכביש בשל חוסר צניעותה של הנהגת". אי אפשר לומר דבר כזה על ערב הסעודית.

נשים איראניות ממלאות תפקידים בכירים בממשל ובתנועות ההתנגדות לו, באקדמיה, שם יש יותר סטודנטיות מאשר סטודנטים, בתעשייה, בכלכלה, בספורט ואפילו בביטחון. רובנו מכירים את התמונות הויראליות של הרעולות החמושות שעושות סנפלינג, המכונות בלשון הצעירים – "פאטי קומנדו": פאטי, קיצור של פאטֶמֶה, הוא שם גנרי למוסלמית אדוקה. אמו של פתאח הייתה "פאטי קומנדו" לפני שהלכה לסייע בחזית. היום לוחמות משמשות בעיקר במקומות שבהם צריך להפעיל כוח נגד נשים, כמו פיזור הפגנות ומשמרות צניעות.
מילת נשים אסורה באיראן על פי חוקי המדינה והשיעה, והמעטים שעוברים על החוק הזה הם בני המיעוט הערבי בדרום המדינה ובמזרחה. אנסים באיראן מוצאים להורג (השוו לאיחוד האמירויות, שם אישה שנאנסה נידונה למאסר בעוון קיום יחסי מין מחוץ לנישואין). בניגוד לנוהג הרווח במערב, אין מצפים מאישה איראנית, גם לפני מאה שנים ויותר, לשנות את שם משפחתה עם נישואיה: שם אשתו של עלי ח'אמנהא'י הוא מנצורה ח'ג'סתה באקר-זאדה, לגב' אחמדי-נז'אד קוראים בעצם אעט'ם אלסאדאת פראחי, וחסן רוחאני נשוי לצאחבה ערבי. נישואי קטינות אמנם אינם אסורים על פי חוק, אך אינם מקובלים כלל. בכפרים במחוזות המערביים של המדינה אפשר למצוא זוגות של נערה בת שש עשרה וגבר בן שבעים (אין זה מפתיע שבמחוזות אלה שיעור התאבדויות בקרב נערות הוא הגבוה במדינה), אבל ככלל גיל הנישואין הממוצע עלה מאוד בשנים האחרונות, והוא עומד על עשרים וחמש ויותר. בערים הגדולות אפילו שלושים ומעלה. זוגות נשואים אינם ממהרים להביא ילדים לעולם, ובקרב השכבה המשכילה מקובל להביא ילד אחד בלבד, בגלל יוקר המחיה.

עם זאת, נשים עדיין לא יכולות להיבחר לנשיאות. אישה יכולה להציג את מועמדותה, אבל אף אחת לא תעבור את הסינון הראשוני של מועצת שומרי החוקה. אישה אינה יכולה, כמובן, להיות המנהיג העליון, מהסיבה הפשוטה שאישה אינה יכולה להיות איתאללה, או בעלת כל דרגה דתית שהיא חוץ מקדושה, וגם זאת – רק אחרי מותה. הקנס על נטילת חיי גבר הוא פי שניים מאשר על נטילת חיי אישה, ועל הריגת גמל – עשירית מהריגת גבר. אם גבר רוצח אישה ומוצא להורג – משפחת הנרצחת צריכה לשלם למשפחתו את ההפרש בין שווי בין חיי אישה לשווי חיי גבר (משפחתו של אנס שמוצא להורג אינה מקבלת פיצוי כי זה פשע נגד המדינה). אזרחות ותעודת זהות איראנית היא רק לפי האב. כאשר אישה נישאת לתושב חוץ (אפילו הוא מוסלמי) או יולדת מחוץ למסגרת נישואין – הילד אינו זכאי לאזרחות איראנית. מן הסתם אין מנפיקים לו תעודת זהות, והוא אינו רשום במרשם האוכלוסין. גם לפתאח, בספר זה, לא הייתה תעודת זהות, עד שאמו נישאה ובעלה אימץ אותו כחוק.

בתחילת דרכה ניסתה הרפובליקה האסלאמית להחזיר חוקים אסלאמיים כמו ריבוי נשים וסקילת נואפים ונואפות. רשמית זהו עדיין החוק, אבל חוקים אחרים מקשים על אכיפתו: למשל, כדי לשאת אישה שנייה יש לקבל את הסכמת האישה הראשונה, והאישה הראשונה מקבלת את הזכות ליזום גירושין, זכות שאין לרוב הנשים. החוק מקשה גם על הוכחת ניאוף: בדיקת אבהות לילדים המשותפים-לכאורה אינה הוכחה לניאוף, וגם לא צילום של הזוג החוטא בשעת מעשה. כדי להוכיח ניאוף ארבעה גברים צריכים לתפוס את הזוג בשעת מעשה, להביא אותם בפני שופט כפותים כפי שנתפסו, כדי שיבדוק אם הם "מחוברים", ולתת עדות זהה לחלוטין בחקירה מפורטת. מקרים כמו הסרט המפורסם על סוראיה M בולטים כי הם יוצאי דופן.

במהלך העלילה, וגם בחיים האמיתיים, חוזרים חזור והדגש שבחירת החתן היא בידי הכלה. [ספוילרים – צונזרו]

ובכן, זה הדבר המפתיע ביותר בעיני מערביים – ואני מודה שגם אני נשארתי חסרת מילים כשהבנתי שכל האיראניות המשכילות והעצמאיות (לכאורה) שאני מכירה, חתמו מרצונן בעצם נישואיהן על חוזה שמנשל אותן מכל זכויותיהן – תמורת תשלום. אמנם טקס הנישואין באיראן אינו טקס דתי – המדובר בחתימה של בני הזוג מול פקיד רשות רישום האוכלוסין, וזמן מה אחר כך נערכת מסיבה גדולה – אבל האותיות הקטנות של החוזה שעליו חותמים הן החוק האסלאמי הגורס שהאישה היא רכושו של הבעל, והוא קונה אותה במוהר. מכיוון שבאיראן נשים עצמאיות יותר מאשר במדינות האסלאם האחרות, המוהר אינו מועבר לאבי הכלה, אלא זהו סכום כסף שהחתן מבטיח לשלם לכלה עצמה. האישה יכולה לדרוש אותו בכל שלב מרגע חתימת ההסכם ואילך: למשל,כתנאי למעבר למגורים משותפים, במהלך הנישואין, במעמד הגירושין – או אף פעם. יש נשים המוותרות על המוהר שלהן מראש, והחברה – במיוחד נשים אחרות – מתייחסות לכך בביקורתיות: "מה, את נותנת את עצמך בחינם?"

בספר […ספוילרים, צונזרו]. תפירת קרום הבתולים קשורה אף היא למוהר: בתולה מקבלת מוהר יותר גבוה. אם בני הזוג מחליטים להתגרש כשהאישה עדיין בתולה (זה עוד דבר שנוטה להפתיע את המערביים: זוגות רבים עוברים לגור ביחד רק אחרי המסיבה הגדולה, ובפרק הזמן שמהחתימה עד למסיבה עשויים לגלות שאינם מתאימים) –הבעל מחויב לשלם רק מחצית מסכום המוהר שנקבע בהסכם, כי בפעם הבאה כשהאישה תתחתן, היא שוב תקבל מוהר של בתולה. לפי מקורות (גבריים, יש לציין), יש נשים שהפכו את הליך הנישואין-גירושין לעסק רווחי.

בעבר המוהר היה סמלי בלבד, אבל לאחרונה, במיוחד לנוכח המצב הכלכלי הקשה, נשים דורשות – ומקבלות – מוהר שיכול להגיע גם למאות אלפי דולרים, כסף שֶלרוב אין לגברים. בניגוד לסכום הנקוב בכתובה היהודית שממומש לעתים נדירות ביותר, המוהר באיראן נאכף במלואו, וגברים גרושים רבים מאבדים את כל רכושם. גבר שאינו משלם את המוהר במלואו עלול להישלח לכלא או שמוצא נגדו צו איסור יציאה מהארץ.

בתמורה למוהר האישה משעבדת לגבר את כל זכויותיה: אישה איראנית נזקקת לרשות בעלה כדי לעבוד או לצאת מהמדינה. רק גבר יכול ליזום גירושין. יש סעיפים בחוזה שאפשר לשנות, כמו גובה המוהר או ויתור על מוהר, אבל אי אפשר למחוק את העברת כל זכויות האישה לידי הגבר. כדי להחזיר את הזכויות האלה לעצמה חייבת אישה בייפוי כוח מבעלה בכל הנוגע לקבלת החלטות – ורוב הנשים אינן מעלות על דעתן אפילו לבקש ייפוי כוח שכזה.

חוזה הנישואין הרשמי כולל סעיפים רבים המאפשרים לאישה לצאת ממסגרת הנישואין מסיבות התלויות בבעל, כמו מצג-שווא. למשל, אם שיקר באשר למצבו הכלכלי והתעסוקתי, אם נעצר, נאסר, השתמש באלכוהול, בסמים, ואפילו עקב מחלה שאינה מאפשרת לו לקיים את חובותיו כבעל שהם בעיקרון כמו ביהדות –שארה, כסותה ועונתה.

בסרט ההדרכה המינית הראשון מסוגו שהפיק משרד התרבות וההדרכה האסלאמית והמיועד, כמובן, לזוגות נשואים בלבד, רואים דוד נחמד שיושב על כורסה ומסביר איך לקיים יחסי מין. בין השאר, הוא מפציר בנשים – אל תפסיקו באמצע מעשה האהבה ותַתְנו את המשך הפעילות בקניית תכשיט מסוים. משיחותיי עם איראניות נשואות – שוב, משכילות ולכאורה בעלות מנטליות מערבית – עולה שזהו נוהג נפוץ למדי. כלומר, כל מוסד הנישואים הוא מין עסקה. ולכן אין תמה ששהרזאד, בעלילה זו, [ספוילר, צונזר]. אגב, באותו סרט הדרכה רופאת נשים עטוית חג'אב מסבירה שאם אישה אינה מדממת בפעם הראשונה של קיום יחסים, אין זה בהכרח מעיד על כך שמשהו "לא בסדר איתה" (זה נכון גם מבחינה רפואית, למען האמת, אבל בחברה המערבית זה לא משנה).

ניתן לקרוא את "טהראן, רחוב המהפכה" כאלגוריה על סיפור המהפכה האסלאמית ב-1979. דמותה של שהרזאד מסמלת את איראן. היא הדמות היחידה בסיפור שיש לה שם פרסי (ולא ערבי), ומשמעות שמה הוא "בת העיר", "ילידת העיר", או בפרסית קדומה יותר – בת הארץ, ילידת הארץ. זהו גם שמה של אחת הדמויות האיראניות המפורסמות ביותר בספרות הפרסית: מספרת הסיפורים באלף לילה ולילה. גם שהרזאד הנוכחית קצת מספרת סיפורים, בעיקר למוסטפא, אבל גם לעצמה. למשל [ספוילר, צונזר].

שהרזאד, הנקרעת בין שני גברים [ספוילר] – משולה לאיראן הנקרעת בין מסורת לקדמה, בין הזהות האסלאמית לזהות האיראנית, המזוהה במידה רבה יותר עם המערב .
פתאח מייצג את המערב. הוא אינו טלית שכולה תכלת, יש בינו לבין שהרזאד פער גילים ופער מעמדות [ספוילר]. אילו הייתה יודעת מה שהקורא יודע על [ספוילר], אולי הייתה [ספוילר] אבל היא אינה יודעת כל מה שאנחנו יודעים.

השאה היה קרוב בדעותיו ובאורח חייו למערב. הוא נטה להדגיש את האלמנט ההודו-אירופי בזהות האיראנית, ולכן גם ביקש ב-1935 שבמערב יקראו למדינה "איראן" ולא "פרס" (האיראנים תמיד קראו למולדתם איראן. "פארס" הוא שמו של מחוז בדרום מערב המדינה שבו היה מרכז השלטון בעת העתיקה). התושבים נהנו בזמנו של השאה מנגישות גבוהה יחסית למדינות אירופה וארה"ב, ומרמת חיים ואורח חיים מערביים. אבל לא כולם נהנו מאורח החיים המערבי: הייתה גם כפייה חילונית. בתקופה שבה נאסר על נשים לעטות רעלה ברחוב – דבר המזכיר את החוקים האנטי-אסלאמיים באירופה של ימינו – נשים מסורתיות פשוט לא יצאו מהבית. ההתנגשות בין מסורת לקדמה, או בין אסלאם למערב, הייתה קיימת אם כן הרבה לפני כינונה של הרפובליקה האסלאמית, שאינה אלא שלב היסטורי אחד במערכה, שלב שבו ידו של האסלאם על העליונה. הפילוסוף הלאומני אחמד כַּסְרַוִי, שנרצח בידי קיצונים אסלאמיים ב 1946 – שלושים ושלוש שנים לפני המהפכה האסלאמית – אמר שאיראן חייבת לתת לאנשי הדת את הממשלה. הוא התכוון לכך שרק כאשר איראן תיתן את מוסרות השלטון בידי אנשי הדת – רק אז יבינו האזרחים כמה רע האסלאם, ורק אז, כשיבינו, יוכלו להשתחרר מעולו של האסלאם.

מוסטפא מייצג את האסלאם, ומעשיו – את המהפכה האסלאמית. לגבר הזה, שלכאורה נראה מתאים יותר לשהרזאד, אין שום דבר בעולם, אבל הוא מבטיח לה גן עדן. היא מביעה הסכמה שבשתיקה לתוכניות שלו, למרות ש[ספוילר]. למוסטפא יש כוונות טובות, לפחות לגבי שהרזאד, והוא מתכוון לכל מה שהוא מבטיח לה – אבל הדברים משתבשים.

העם האיראני תמך בח'מיני ובמהפכה האסלאמית לא מפני שהבטיחו להם שכל הנשים יאולצו לעטות חג'אב ושמי שמביע דעה שונה מהדעה השולטת יושלך לכלא ויעבור עינויים אכזריים. האיראנים לא הפילו את השאה כדי שכספי אוצרות הטבע והמסים ילכו לחשבונות בנק של ראשי המדינה בחו"ל ולמימון מלחמות לא-להם, בעוד הם-עצמם רעבים ללחם. האיראנים בחרו בח'מיני כי הוא הבטיח לבער את השחיתות, כי הוא הבטיח חשמל חינם, מים חינם, גז חינם, חינוך חינם, חופש דת למאמינים. נכון שבדרך יש מהפכה, שיש לה מחיר. הוא לא צפה את התקיפה העראקית שתהפוך את שמונה השנים הראשונות בחיי המדינה המהפכנית (הרפובליקה האסלאמית הוכרזה רק כעבור כשנתיים) לגיהינום, תגבה את חייהם של מיליון בני אדם ותשאיר עוד מיליונים נכים. והעם, שהסכים למהפכה, הסכים גם להגנה המקודשת (כך קראו למלחמת איראן-עראק), אבל לא צפה שהמהפכה תהפוך אותו לשבוי בדיקטטורה גרועה עשרות מונים מקודמתה.

בימינו החריף מאוד המאבק על זהות העם האיראני. השלטונות מדגישים את האלמנט האסלאמי, והעם – או לפחות המשכילים והעירוניים – מדגישים את הזהות האיראנית ושואפים לקיים אורח חיים מערבי ככל האפשר. לפני הבחירות האחרונות (2013), התראיינו מספר אנשי דת בכירים ואמרו שהנשיא הבא צריך להיות מישהו שמבין שאנחנו קודם כול מוסלמים ורק אחר כך איראנים. אם לשפוט על פי החגיגות הספונטניות בקבר כורש בראש השנה הפרסי, דעתו של העם היא כנראה הפוכה.

אם נמשיך עם הקו הזה של הסיפור, המהפכה האסלאמית בעצם הרגה את איראן. או במילים המחודשות שהלאומנים נתנו לשירו של המשורר הלאומי חאפט': "האם אנחנו עשינו מהפכה, או שהמהפכה "עשתה" אותנו?" (לפועל -"לעשות מישהו" בפרסית יש בדיוק אותה משמעות שיש לו בעברית).

אם נבחן את שמותיהם של שני הגברים היריבים, נגלה שמשמעות השם "פתאח" בערבית היא "המנצח", ובפרסית "השולט", "השופט" או "הפותח". "פתאח" הוא אחד משמותיו של אללה, ואילו משמעות השם "מוסטפא" (מצטפא) הוא "הנבחר", וגם אחד משמותיו של הנביא מחמד [ספוילרים].

כפי שציינו מוקדם יותר, הרפובליקה האסלאמית הכפיפה את האסלאם למטרות השלטון. כמה מהאסירים הפוליטיים הם אנשי דת בכירים, כולל איאתאללות, למשל איאתאללה כאט'מיני ברוג'רדי שנאסר משום שהוא תומך בהפרדת הדת מהמדינה. אחת הביקורות הקשות כלפי האסלאם באיראן של היום היא שהוא סוטה מהאסלאם המקורי. באבכ איראן באן ניסח את זה כך: "אני תוהה, אילו היה אמאם חסין יודע ש-1400 שנה לאחר מכן (=לאחר מותו מות קדושים) יבוא עַם שישתמש בשמו כדי לאנוס ולשדוד ולהכניע אוּמה, וישתמש בסיפור חייו כדי לדכא אומה ולהתאכזר אליה – האם היה נלחם ביזיד באותה מידה של גבורה שמתארים כפי שמתארים?". המשורר מצטפא באד כובהא'י, פרופסור לספרות המתמחה בפירוש המשורר הלאומי חאפט' על פי הקוראן, כותב:

ביום שבו הפך ליל הגורל לעֶרֶב הבּוּרוּת
הקראן מתעב את תחילת הרמצ'אן.
החסיד, שזרועותיו מלאות בדמנו
תפילת "אללה אכבר" שלו מביישת את קריאת המואזין

אנו רואים שבעקבות גחמות השיח' (= איש דת),
בכל רגע משתנות מצוות האל."

ליל הגורל הוא הלילה המכונן של האסלאם, הלילה שבו החל הקראן לרדת אל מחמד. הוא חל בחודש רמצ'אן, שהוא החודש הקדוש ביותר בשנה. שש השורות האלה, מתוך שיר מחאה שזיכה את באדכובהא'י בכמה חודשים בכלא אוין, מתמצתות את ההרגשה גם של אנשים דתיים כלפי הרפובליקה האסלאמית. האסלאם שלה הוא כבר לא מצווֹת האל.
הדבר מעניין במיוחד על רקע מספר פסוקים בקראן עצמו (בסורות שונות), שלפיהן אללה נתן תחילה את תורתו הקדושה והאמיתית למשה, אבל אחרי כמה דורות עיוותו אותה לטובת אינטרסים של בעלי הכוח, ואז הוא נתן אותה לישוע – שוב את התורה המקורית – ושוב היא השתנתה בגלל בעלי אינטרסים למיניהם, ואז נתן אותה שוב למחמד.
האסלאם של היום, על פי אותה הביקורת, שוב מעוות את התורה שניתנה למחמד.

האם סיפור כמתואר בספר "טהראן,רחוב המהפכה" עשוי להתרחש גם במציאות היום?

ייתכן, אך בשינויים קלים: נערה טהראנית בת שמונה עשרה היום עדיין אינה חושבת על חתונה. גיל הנישואין עלה מאוד בשנים האחרונות, ומהווה את אחת הדאגות העיקריות של השלטונות. בת דמותה של שהרזאד במציאות של היום היתה צריכה להיות מבוגרת יותר. יש להניח שכנראה עדיין הייתה דואגת לאחות את בתוליה כדי להגדיל את סכום המוהר, תופעה שפשטה מאוד בשנים האחרונות, יחד עם עליית גיל הנישואין. אך היום התהליך קל יותר, מסוכן פחות, וגם פחות יקר, כי בד בבד עם העלייה בביקוש חלה גם עלייה בהיצע. עדיין לא בטוח שהיה לאמה די כסף לממן את הניתוח, כי המצב הכלכלי הורע עשרות מונים בשנים האחרונות, הן בשל החרם והן בגלל תכנון כלכלי לקוי של הממשלה. אך אולי לה עצמה היה כסף, כי בגיל עשרים וחמש ייתכן שהייתה עובדת (אם כי רוב הצעירים מובטלים). באופן פרדוקסלי, חלק מהבנות היום מממנות את ניתוח איחוי קרום הבתולין בכסף או במתנות שהן מקבלות ממאהביהן.

בן דמותו של מוסטפא במציאות העכשווית עדיין היה מענה אסירים ועצירים, אם כי לצעיר איראני סיכוי גדול יותר להיות מובטל. שהרזאד המציאותית אולי הייתה יודעת על מעלליו של מוסטפא מפייסבוק. הם היו מבלים שם שעות ארוכות. ייתכן שגם מוסטפא היה יודע על מעלליה של שהרזאד. סביר להניח שהייתה מעלה תמונות סקסיות שלה, ללא חג'אב. לשניהם גם היו טלפונים סלולריים, וכך גם לדמויות האחרות. הרבה מהמתח בסיפור היה מתפוגג כשהודעות היו עוברות בן רגע, בווטסאפ, בסמסים, בטלפון ובהתכתבויות פייסבוק.

בן דמותו של פתאח, כדי שתהיה לו אותה היסטוריה, היה צריך להיות כבן ששים, אבל כסף עדיין מושך נשים – אפילו יותר מאשר בעבר – ויש להניח ש[ספוילר]. המוהר שלה היה גבוה הרבה יותר. המוהר היום ככלל גבוה בהרבה מהמוהר שהיה מקובל בשנות התשעים, והתחרות ועושרו של האיש והפרש הגילים מגדילים אף הם את הסכום.

מוסטפא, יש להניח, לא היה נלחץ מהעניין. אמנם לגבר האיראני הממוצע עדיין חשוב שאשתו תהיה בתולה (ולכן אין זה נדיר שרווק איראני יקיים יחסי מין עם כל מי שמזדמנת, לבד מארוסתו), אבל כסף חשוב יותר, ושהרזאד יכולה לממש את המוהר, להתגרש מפתאח ולחיות בעושר עם מוסטפא. סיפורים כאלה רווחים מאוד היום – נישואין עם מוהר גבוה, וגירושין מהירים. במצב הכלכלי היום, זוהי הדרך הקלה ביותר להתעשר, וכמו בכל העולם – בניגוד לעבר, זה אינו מותיר כתם. העלייה החדה בשיעור הגירושין באיראן הוא עוד אחת מהתופעות המדאיגות את השלטון. בשנת 1391 האיראנית (2012-13), למשל, אחוז הגירושים בטהראן – כלומר, רישום גירושין לעומת רישום נישואין – עמד על 35%. שיעור הגירושין הארצי היה כ-18%.

באשר להתנהלות בבתי הכלא – מצד אחד – אין היום הוצאות להורג ללא משפט, מצד שני – עצירים מתים בתאונות עינויים בלתי מוסברות, כמו הבלוגר סַתָּאר בֶּהֶשְׁתִי, שמשפחתו קיבלה את גופתו ללא כל הסבר מספר ימים לאחר מעצרו.

מה שלא נאמר בסיפור – דבר הברור מאליו לכל קורא איראני – הוא [ספוילר חבל על הזמן]. כך שבסופו של דבר, "המנצח" בתחרות בין מוסטפא ופתאח הוא [ספוילר].
האם היה יכול להיות לסיפור סוף טוב יותר? למרבה הצער, סיפור איראני חייב להסתיים באופן טרגי או לפחות במפח נפש, אחרת אינו מעניין ובוודאי אינו אמין.

רוצים לקרוא את הספר כולו ולדעת גם את הספוילרים? הנה הוא שוב, באתר ההוצאה לאור.
**תוספת מאוחרת: משום מה הגרסה של אחרית הדבר שהודפסה בספר היא גרסת עריכה לפני תיקונים שלי. מי שבאמת חשוב לו, הנה ה-PDF של אחרית הדבר עם התיקונים שלי (כמו מה שפרסמתי כאן, רק עם הספוילרים). אבל תעשו טובה, תקראו אותה רק אחרי שאתם קוראים את הספר. סבבה?**

רוצים לשמוע עוד על האישה האיראנית? יש לי הרצאה שמתאימה בול ליום האישה, ובאה גם בפורמט מופע משותף עם הדיווה חנה ג'האן פרוז, שבו תוכלו גם ליהנות ולהתרגש משירתה ומסיפורה האישי של חנה. תעבירו את עמוד הפייסבוק שלנו – האישה האיראנית – רכות ועוצמה – לוועדת התרבות, לוועד העובדים או לרווחה אצלכם, שיזמינו אותנו להופיע ביום האישה (או שתפנו אותם ישר לאתר שלי, יוצרים קשר פה משמאל. השמאל השני).

 

But it was on the 'net!

יום שלישי, 2 באוגוסט, 2011

Tal Ofer sent me a link to this viral video and asked for my scholarly opinion on minutes 10-12. They basically say that elohim (Hebrew "God", but literally "gods") as well as the name of the Lord, i.e. Jehovah, are both masculine and feminine in Hebrew.

Direct link, in case the embedding doesn't work.

Tal, just as you thought, it's – well – crap. And you don't even have to be a linguist to know that. Just to be the Hebrew speaker you are. But when given a task – I excavate (that's a literal translation of Hebrew slang "to go on and on about something").

So this is my scholarly opinion:

The common literal translation of בראשית ברא אלוהים (Gen 1:1) is "In the beginning God creates.

NO!!!!!!! It's "created", and although I know it, I've checked both King James and the two New Revised Standard Versions (NRSV) – both the American one and the Anglicized edition. Thank you Oremus.

And thanks for quoting "the Hebraic translation, found in the Zohar" (penultimate stress, by the way: Zohar, not Zohar). According to the video, it is "with wisdom, Elohim creates". I've had the Zohar since 2004 and so far it only served for protection – against all sorts of evil forces, I guess, but also against falling bookshelves: 23 Zohar volumes on the lower shelves stabilize them. And whaddaya know – the English translation of the Zohar (vol. I p. 155) also says "In the Beginning Elohim created". ED. Past tense. And "in the beginning". Not "in wisdom". This is from the English translation of the Zohar, because the Aramaic quotes the Hebrew.

I've googled up "in wisdom Elohim creates" and found 6 occurences, the most credible of which was in gnosticteachings.org, which, as its name tells, is not exactly subjective nor scholarly.

This interpretation (to be distinguished from translation!) of בראשית ברא אלוהים Berešit bara elohim is based on Prov. 3:19 יְהוָה–בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ;    כּוֹנֵן שָׁמַיִם, בִּתְבוּנָה – The Lord by wisdom hath founded the earth; by understanding hath he established the heavens. The present tense is not justified in any way.

00:10:07 "The Feminine form of el (אל) is eloah (אלה), and means "Goddess". Elohim is plural, thus means Gods and Goddesses".

OMG, where do I start?
El is certainly "a god". The feminine is indeed written אלה, but pronounced ela. The he (ה) at the end of ela is a mater lectionis, i.e. it serves to mark the vowel a at the end of the word. It originates from ancient Semitic t, and goes back to t when not in final position, e.g. elat-hamazal "the goddess of fortune". It's also t in ancient Semitic languages such as Ugaritic and Akkadian. That's the feminine marker.
In Eloah the he is consonantal, i.e. it represents the consonant h. That's why its plural is elohim. The a before the h is not etymological, but rather a "stolen" vowel that facilitates the pronunciation of a vowelless laryngeal consonant (that is, it was supposed to be *eloh, but Hebrew can't pronounce that, so the a was added before the h). That's why it "disappears" before suffixes beginning with a vowel, such as the (masculine) plural –im.
I'm sorry, but there's no feminine marker there. Eloah is definitely masculine, and the consonantal h is also found in Arabic ilah and allah (as in la ilah illa 'llah – there is no god but allah).

The etymologies of el and eloah are subject to long debate, so with your permission, I'll omit them here.

Conclusion (10:30): God is established in the first words of the Bible as androgenous, containing both male and female.

How do you reach a (well, sort of) plausible conclusion with an argument that is long, wrong and not-so-strong? Here's how: The masculine in Hebrew is the unmarked gender. It means that if we don't know who we're talking about we use the masculine, e.g. "whoever forgot" in Hebrew would be מי ששכח, the verb in the 3rd sg. masc. When referring to a plural of unknown or mixed gender, we use the masculine. Thus when we say elim in Hebrew, the literal translation is "Gods", but it also includes Goddesses (surprise! it also happens in English! When referring to the Greek Gods or the Hindu Gods, the Goddesses are included. It's magic!). However, Hebrew Elohim is always referred to as masculine singular – we can know this by verb and adjective agreement (verbs and adjectives referring to the Lord are always masc. sg.), but it's no doubt a morphological plural.

ca. 10:50-11:00 The word Elohim referes to angels – the governors of creation, which are both masculine and feminine –

I know it's not an academic response, but — WTF?

Even in Zoroastrianism, that had much influence on Judaism and esoteric teachings in the West, the elements are identified with deities, but one supreme god created them all.

11:20 ff. In the Bible, the angel who oversaw the creation of Humanity is called Ja-hovah – Elohim (the narrator says Ja-hovah, the writing says Jehovah)

I hope our religious people don't hear you. Angels appeared in the Jewish faith much later, only after the contact with the Zoroastrian religion in the first-temple exile. Nowhere in the Bible will you find Elohim or Jehovah as the name of an angel (Angel, by the way, both the Greek word and the pre-exilic meaning of the Hebrew word it translates – מלאך – mal'akh, is originally "a messenger, an envoy").

11:40 Jehovah is another important name of God, not to be confused with Jahveh.

AND

12:00 Yod, or ya, can be translated as "male" or "phallus" – Adam.  (WTF?)

The name of the letter yod comes from Hebrew (Semitic) yad, meaning hand, and that was the form of the letter in ancient times. The connection between yad and phallus is – well, you're adults. You know. But girls do it too. The only connection I see between the letter yod and masculinity is that the Y chromosome is tiny, like the letter yod. But I don't think the ancients knew that, and the letter yod was not this small when the name YHWH came into being.

Hava or Heve, is female, mother, uterus – Eve. (double WTF).

Oh, I get it. English accent. You can't distinguish ḥet (ח) from he (ה). Well: Eve's name in Hebrew is חוה, transcribed in English as Hava, but actually pronounced in Modern Hebrew khava (Kh like German ch when it doesn't follow i or e) and in Ancient Hebrew probably ḥawa ( is the laryngeal h, that is deeper in the throat, as in Arabic Muhammad). It comes from the root חוה/חיה ḥwh/ḥyh from which also comes "life". And yes, women give life, that's why in so many languages "woman" comes from the same root as "creation" (Latin genesis, genetics – Greek gynaecology).

But the name YHWH comes from the root הוה/היה hwh/hyh, with the letter he (like good old English h), which means "to be". YHWH thus means something like "he exists" (Modern Hebrew "he will be"). It is sometimes pronounced Yahweh, and no one can really know how it's supposed to be pronounced, because vocalization is much later than the ancient inscriptions. In the Massoretic Bible it usually receives the same vocalization as the word that's supposed to be pronounced instead of it: Jehovah like Adonay, Jehovih like Elohim. Yahveh may be closer to the original pronunciation of the verb.

Even the name Jahovah contains both masculine and feminine forces.

Ummmm… no. It's a 3rd sg. masculine verb. Sorry.

Bottom lines, people:

1. The fact that something was on the net doesn't make it true. The Hebrew readers among you can read this article by Avishai Ivri on Latma website (this is what Latma makes for English speakers).

2. I don't know what it is that you were trying to prove, and I didn't watch further or before. But if you want to convince, use facts that are correct, or at least such that not many people would identify as complete BS.

Alt-tab: Six months ago an expert on spinal problems said that if I don't get surgery for my two lower vertebrae, hemiplegia will be mine (being cripple waist down, no control or sensation including sex and excretions). L5-S1 disc rupture is something I was completely ignorant about, but I do have some body-mind background. His speech about the non-existence of body-mind connection and lack of possibility to influence bodily processes by the mind, actually saved me from surgery:  I didn't believe anything else he said and got all sorts of alternative treatment + second and third opinions from his peers that said I'm not candidate for operation, and need not worry more than the next person. Shift-Alt-Tab.

I'm a linguist, but you only have to know basic Hebrew to understand your Hebrew arguments are, well, wrong, and once I know the part I understand is wrong, I won't listen to anything else you have to say.

Wanna hear more? I give enrichment lectures wherever they pay well. This is my Contact form.

מכת בכורות

יום ראשון, 24 באפריל, 2011

שואל דורי:

איך זה שהריבוי של בכור הוא בכורים, אבל אומרים מכת בכורות?
ועל אותו משקל, קבר-קברים, אבל בית קברות?
בעקבות החיפוש הממצה שעשיתי (שתי דקות בויקימילון) אני מניח שזה בגלל שככה זה מופיע בתנ'ך. יש הסבר יותר מתוחכם מזה?

עונה תמר (כי איתמר היה בחו"ל):

יש גם קברות צדיקים (לצד קברי צדיקים).
ובנקבה – שנים, אבל שנות אור, שנות הילדות, ביצים אבל ביצות קינדר (טוב, זה רק בעילגית ובלשון ילדים).
הסברה המקובלת היא שבמקור לא היה הבדל בין סיומות הרבים -ים ו-ות. שתיהן שימשו גם לזכר וגם לנקבה. ולראיה – אבות, פילגשים, נשים ודומיהם. אלה צורות שאפילו דובר לא-ילידי לא יתבלבל במין שלהן (לעומת אבנים, דרכים ופעמים, שהמין הדקדוקי שלהן אינו משקף שום דבר אנטומי).
החלוקה של צורת הרבים ב-ות (במקור -āt) לנקבה וב-ים לזכר היא כנראה מאוחרת יותר. אני חושבת שהנקבה קיבלה את ה-āt מכיוון שה-t מאפיינת אותה גם בצורת היחיד.
אלט-טאב: בחלק מצורות הנקבה אפשר לראות את ה-ת בכל הנטייה (תינוקת, יושבת, סטודנטית, שפעת), ובחלק רק בנסמך [ילדה – ילדת פלא (ענתי, כמובן), עוגה – עוגת שמנת וכו'].שיפט אלט טאב
הצורה ב-ות נפוצה במיוחד במילים בזכר שיש להן תנועת o או ā בהברה האחרונה: שולחָנות, בכורות, קבָרות, פמוטות (!), פעוטות, תינוקות וכו'. הכלל הזה (שנקרא הרמוניה ווקאלית) הפסיק לעבוד בשלב מסוים, ולכן מילים חדשות יותר, כמו דרכונים ושעונים, הם ב-ים. בעברית החדשה גם פמוטים "יישרו קו" עם צורות הזכר והצורה נפוצה הרבה יותר מאשר "פמוטות" (כך אומר לי גוגל). למגינת לבי בפעוטון שבו התחנכו ילדיי קראו לכיתה של ענתי "פעוטים". אחר כך מתפלאים שהילדים הולכים לגן ולבית הספר עם עברית משובחת וחוזרים עילגים.
בקיצור, בכורות וקברות אלה כנראה צורות עתיקות יותר, ואחר כך צורות הרבים של אותן מילים "יישרו קו" עם צורות הרבים של הזכר ב-ים.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני עברית משובחת). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

יום האישה שמח (פחחח)

יום שבת, 12 במרץ, 2011

לכבוד יום האישה, פרסמתי השבוע בוואינט טור על האפליה לכאורה בשפה העברית, שמסכם עבור קוראי וואינט כמה פוסטים שכתבתי בעבר על מין דקדוקי + פוסטי המצוין במקום התנצלות. קיבלתי כמה תגובות שהתגובה שלי עליהן שווה פוסט, וברשותכם אני מרכזת אותן כאן. כמו כן, אחרי ששלחתי את הפוסט שמעתי בגלי צה"ל או בגלגל"צ תשדיר שירות שהעליב אותי עד עמקי נשמתי הנשית, וגם אותו אחלוק כאן בסוף.

אני מודעת לכך שפרופילו של הקורא הממוצע בבלוג (רציתי "פרופיל קורא הבלוג הממוצע" אבל זה יצא תלת משמעות תחבירית) שונה במקצת מזה של קוראי וואינט, אבל חשוב גם לדעת מה העם חושב על השפה, שזה כמעט, אבל לא ממש, שונה לחלוטין ממה שמקובל לחשוב במקומותינו.

אז בואו נתחיל בתגובה מספר אחת.

כותב mano1963  מרעננה: השפה עברית היא פרימיטיבית, ומפרט:

זכר נקבה לחפצים……
נותנת מידע מיותר ומסתירה מידע חשוב
דקדוק לא מדויק
פעלים יוצאים מן הכלל
בכלל התפתחות התקשורת הקפיאה את התפתחות השפות
חבל
השפה צריכה להיות משהוא דינמי משהוא שמשתנה ומשתפר. עם הזמן
האונבירסטאות הדפוס התקשורת והחיבור בן מרחקים גדולים בעולם
לא מאפשר לשפה להתפתח

לידיעתם של כל הטהרנים, ולידיעתו של הפרופסור גלעד צוקרמן — יש מי שחושב שהשפה שלנו לא מתפתחת.

אז ככה: השפה דווקא מתפתחת כל הזמן, או כמו שקוראים לכך הטהרנים שבינינו – השפה מתקלקלת כל הזמן.
דווקא כל הדברים שציינת מאפשרים לשפה להתפתח מהר יותר, בעיקר האינטרנט, כי הוא נותן במה לשפה המדוברת, ה"מקולקלת" – כלומר להתפתחות של השפה המקורית. פעם כל דבר מודפס היה עובר הגהה ועריכת לשון, כדי להתאים לחוקי העברית. היום אין דין ואין דיין, ואפילו בלשנים נכבדים כמוני, שמחזיקים מעצמם טהרנים, חוטאים במבני תחביר מבישים כגון "כמובן ש-", בכתיב בלתי חוקי בעליל כמו "מייד" ובשילוב סלנג ומילים זרות בבלוגיהם. שלא לדבר על ת' השימוש, שאינה תקנית בעברית (אלא אם אתה בר כוכבא), אבל מככבת בטוקבקים.

כפי שאתה מציין, כאשר שפות מתפתחות אכן יש נטייה לאבד צורות פועל יוצאות מן הכלל – והעברית הישראלית המדוברת אכן מאבדת לצערנו את צורות ה-פָּעֵל בבינוניים שנתפסים כפועל. בבינוניים שנתפסים כשם תואר, כמו רעב, שמן, רזה וצמא – זה לא קורה. הפועל יָשֵׁן הוא נפוץ יותר, ולכן טועים בו פחות, אבל לצערנו (או לשמחתך) יש מספיק אנשים שאומרים יושנת, ובהקשר זה אני חייבת להזכיר את מבחן היושנת המבריק מספרה של ימימה עברון "שני חדרים בצפון הישן". גם הפועל יכול בעבר מתיישר, לצערנו, עם נטיית הפעלים האחרים.

בַּגְּזָרוֹת הציבור עדיין אינו מחזיר עטרה ליושנה, אבל אולי זה לא מה שהעם "רוצה" (חוץ ממשויה).

בנוגע למתן מידע לא רלוונטי, אני מניחה שאתה מתכוון למינה של הבננה. באשר להסתרת מידע חשוב – האם אתה מציע שבנוסף לזכר, נקבה וסתמי יהיו עוד שני מינים – אחד להבעת מין מעורב ואחד להבעת מין לא ידוע? יש שפות, כמו גרמנית ויידיש, שבהן יש כינוי גוף שמציין אנושי לא ספציפי (מען, man), אבל גם שם שמות התואר, למשל, יהיו במין הלא מסומן, כלומר זכר.

(התייחסתי למנו כזכר כי אני לא יודעת מה מינו. אם את בת, את יכולה לכתוב לי ואתקן בהתאם).

מגיבה מספר שבע כתבה: אני לא נקבה, אני אישה, די כבר לקרוא לנו נקבות.

ומפרטת:

מספיק כבר לקרוא לנו נקבות- מסומנות על ידי הנקב שלנו. אנחנו לא רק זכרים ונקבות אלא נשים וגברים ובני אדם- השפה משעתקת תפיסות דטרמיניסטיות מהותניות. לא צריך להתנצל בפני אף אחד אבל גם לא צריך להיבהל מלהשתמש בשפה באופן שהולם את עמדותינו. השפה היא לא תוצר חיצוני לפרט או לתרבות אלא נבנית על ידה/ו ולכן נתונה לפרשנות ושינוי. אי אפשר לדבר על מה השפה עושה- אלא על מי מייצר את השפה וכיצד.

ובכן, עמך הסליחה, אך נקבה הוא מיננו הטבעי והדקדוקי, והטור מתייחס למין דקדוקי בשפה. כמו כן, יש נקבות שאינן נשים עדיין, וגם אליהן מתייחסים בזכר אם לא יודעים מה מין העובר, אם מדברים על תינוק באופן כללי, או על ילדים ונוער.  האם את חושבת שגם זכרים צריכים להיעלב כשמשתמשים במילה "זכר" לתיאור מינם הטבעי והדקדוקי, או שזה בסדר?

היעלבותך מביאה אותי להיעלבותי האישית – שאולי את דווקא רואה אותה כדבר חיובי: תשדירי השירות בגלגלצ (אולי זה גל"צ, אני לא זוכרת) הפונים לנשים בלבד. כאשר אני שומעת תשדיר שירות או פרסומת בלשון זכר, יחיד או רבים, אני מרגישה שפונים גם אליי, וזאת עוד לפני שידעתי להגדיר את הזכר כמין הבלתי מסומן. לעומת זאת, כשאני שומעת את התשדירים בגלגל"צ שאומרים "מה את עשית היום כדי למנוע את הקטל בכבישים", או "ליד מעברי חצייה היזהרי כפליים" (לא ניסוח מדויק, אבל זה המין), אני ישר חושבת שאלה תשדירים סקסיסטיים שפונים רק לנשים ולא לגברים – הפעם כן לנשים ולא לעוברים, תינוקות וילדים – ומייד נעלבת: מה, הם רומזים שנשים נוהגות פחות טוב? נא בעין, תקראו את הסטיסטיקות ותראו שאת תשדירי השירות צריך לְמַעֵן, אם כבר, אז ספציפית לגברים. וכמו שציינתי בטורי המצוין, כאשר בעבר היו הוראות הפעלה בלשון נקבה – זה העיד על שוביניזם הרבה יותר מאשר ההוראות עוקפות-המין המקובלות כיום.

אז בואו ניקח דברים בפרופורציות, ואם אנחנו רוצות להתרעם על אפליה – הבה נתמקד באפליה שלנו במקומות העבודה, בכך שגבר מקבל על אותה עבודה בדיוק שכר גבוה יותר, ולא על כך שהמזכרים של הבוס כתובים בלשון זכר במקום שכל עובד/ת  יוכל/תוכל לבחור את מינו/ה בין כל הקווים הנטויים.

ודבר אחרון – בעברית אפשר לעקוף את המין הדקדוקי בכתב. כאשר תרגמתי עם ירון שהרבני את התבנית Tarsky לעברית עבור האתר של מר צים, כתבנו את כל הודעות השגיאה בלשון שאפשר לקרוא אותה בשני המינים. הייתי מפנה כאן לסיפורים שאפשר לקרוא בשני אופנים, אבל זה קצת מחרב את הפואנטה בסוף, אז תצטרכו למצוא אותם בעצמכם.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני תשלום נאה לנשים). צרו קשר להזמנת הרצאה.

ביידיש זה נשמע יותר טוב

יום שבת, 15 בינואר, 2011

מכירים את הבדיחות האלה שאי אפשר לתרגם?

שני חברים נפגשים בבית קפה, מדברים ונחמד, אבל חסרה קצת אווירה.
אז אחד מהם מוציא מהתיק פסנתרן קטן, שם אותו ליד, והפסנתרן מנגן וממש נחמד.
השני מתלהב: יו! זה פסנתרן אמיתי אבל מיניאטורי! מאיפה לך?
אומר הראשון: יש מכשפה אחת ביער שמגשימה משאלות.
החבר לוקח את הכתובת של המכשפה, הולך אליה, מבקש מיליון דולר.
כשהוא יוצא מבית המכשפה, הוא רואה ברווזים מאופק עד אופק.
חוזר לחבר שלו, אומר לו: החברה שלך, המכשפה, היא לא שומעת כל כך טוב, נכון?
עונה החבר: אתה באמת חושב שהייתי מבקש פסנתרן בגודל 30 ס"מ?

ותודה לגיסי היקר שסיפר לי את הבדיחה הזו.
ועכשיו להיפך הגמור: בדיחה שאפשר להבין גם בלי להבין את המילים. קבלו את אחותי ואת גיסי:

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני צחוקים). צרו קשר דרך כאן

במקום התנצלות

יום רביעי, 10 בנובמבר, 2010

כשהייתי בקורס בצבא, בתחילת כל מבחן היה כתוב "המבחן כתוב בלשון זכר אך מתייחס לשני המינים, ועמכן הסליחה". לקראת סוף הקורס, כשהמדריכים התחילו להיפער איתנו, הם כתבו מבחן שלם בלשון נקבה עם התנצלות בפני הבנים, ובמבחן שאחריו הם כתבו התנצלות על כך שהמבחן בלשון חז"ל (אני זוכרת עדיין את הניסוחים, ומתבאסת מכך שאיני יכולה לפרסמם כאן).

זה היה משעשע ביותר.

אבל האמת, מאז שאני בלשנית, ההתנצלויות האינסופיות האלה על לשון הזכר — וגם המתקפה הפמיניסטית על העברית כשפה שוביניסטית — קצת משגעות אותי. העברית לא שוביניסטית, אם כבר אז להיפך.

יש לי מעין ניוזלטר בשם "רגע של פרסית", שאני שולחת במייל לתפוצה של פרסיסטים. באחד הרגעים האחרונים נתתי דוגמאות, ומכיוון שבפרסית אין מין, תרגמתי את כולן ללשון זכר.אני לא זוכרת את הנוסח המדויק, אבל אני רוצה לשתף אתכם ואולי נתחיל להפיץ את הנוסח החדש, שיש בו ערך מוסף חינוכי במקום התנצלויות מגוחכות.

כל הדוגמאות הן בלשון זכר, כי הצורה המשמשת להבעת הזכר היא הצורה הבלתי מסומנת בעברית. כלומר, אם מדובר בנקבה (או בנקבות) בלבד — משתמשים במין נקבה. בכל מקרה אחר — דהיינו זכר, מינים מעורבים או מין לא ידוע — משתמשים בצורה הבלתי מסומנת, הנקראת גם "לשון זכר". שימו לב שבמספרים הצורה הבלתי מסומנת היא לשון נקבה, ובה משתמשים גם כשלא ידוע (ולפעמים כשלא מצוין) מה סופרים. אי לכך ובהתאם לזאת איני רואה כל צורך להתנצל.

(אם כבר, אז צריך להתנצל בפני הזכרים, שאין להם סימון מין משלהם. אבל גם בפניהם אני לא מתנצלת).

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני לא להתנצל). צרו קשר להזמנת הרצאה.

לך תדע – הסוף / איה זמנהוף מעלם

יום שני, 8 בנובמבר, 2010

Previously on לך תדע: בגן הילדים מלבלבת האהבה בין שרון וגל, על רקע התחביב המשותף. לך תדע – פרק א. אחרי פרידה רבת שנים, שרון מתקשה להשתקם. לגל דווקא יש משפחה למופת. שרון מנסה לפתח מערכות יחסים, אחת מהן החזיקה מעמד שנתיים. לך תדע – פרק ב'. היא הסתיימה כמו האחרות, ואז הייתה תקופה של בדידות מזהרת. לך תדע – פרק ג'. יום אחד ברמזור, רואה שרון דמות חדשה, ששמה עדיין אינו ידוע. קובעים להיפגש בשתים עשרה בלובי של הספרייה. לך תדע – פרק ד. הפגישה עולה יפה, הפרשי השנים אינם מפריעים, ועד סוף היום כבר ברור שזה זה. לך תדע – פרק ה. במשך שנתיים מתפתחת זוגיות נפלאה בין שרון וגל ג', עם הרבה בישולים משותפים. לך תדע – פרק ו'. המשך זוגיות מופלאה לך תדע – פרק ז. לאחר ארבע שנים גל ושרון, במאמץ להקים משפחה, פותחים בהליכי אימוץ, דבר הגורם להתרחקות ביניהם, ששרון לא רואה. לך תדע – פרק ח'.

במקור, איה כתבה סוף אחד.

ברשותכם, אביא כאן את שלושת הסופים האפשריים, לבחירת הגולשים:

סוף א:

אז אולי זה היה נכון, מה שגל אמר כשעזב.

ועכשיו בגיל שלושים וחמש אני שוב לבד, והדבר היחיד שנשאר לי מגל זה שאני מקפלת תחתונים.

סוף ב:

אז אולי זה היה נכון, מה שגל אמרה כשעזבה.

ועכשיו בגיל שלושים וחמש אני שוב לבד, והדבר היחיד שנשאר לי מגל זה שאני מקפל תחתונים.

סוף ג:

אז אולי זה היה נכון, מה שגל אמר כשעזב.

ועכשיו בגיל שלושים וחמש אני שוב לבד, והדבר היחיד שנשאר לי מגל זה שאני מקפל תחתונים.

אני מקווה מאוד שקוראיי הנאמנים עדיין איתי אחרי כל המגעילות, וכמו כן ששמתם לב להומוגרפיה במהלך כל הסיפור ולא תהיתם מה הקשר לבלוג ולאתר.

לך תדע – פרק ח' / איה זמנהוף מֻעַלֵּם

יום שני, 1 בנובמבר, 2010

Previously on לך תדע: בגן הילדים מלבלבת האהבה בין שרון וגל, על רקע התחביב המשותף. לך תדע – פרק א. אחרי פרידה רבת שנים, שרון מתקשה להשתקם. לגל דווקא יש משפחה למופת. שרון מנסה לפתח מערכות יחסים, אחת מהן החזיקה מעמד שנתיים. לך תדע – פרק ב'. היא הסתיימה כמו האחרות, ואז הייתה תקופה של בדידות מזהרת. לך תדע – פרק ג'. יום אחד ברמזור, רואה שרון דמות חדשה, ששמה עדיין אינו ידוע. קובעים להיפגש בשתים עשרה בלובי של הספרייה. לך תדע – פרק ד. הפגישה עולה יפה, הפרשי השנים אינם מפריעים, ועד סוף היום כבר ברור שזה זה. לך תדע – פרק ה. במשך שנתיים מתפתחת זוגיות נפלאה בין שרון וגל ג', עם הרבה בישולים משותפים. לך תדע – פרק ו'. המשך זוגיות מופלאה לך תדע – פרק ז.

אחרי יום השנה הרביעי להיווסדנו התחלנו לדבר על משפחה. מסיבות שונות ומגוונות החלטנו על אימוץ. נפגשנו עם כמה זוגות שאימצו, התחלנו ממש להתעניין בניירת ואף פצחנו בהליכי אימוץ. התור לאימוץ תינוק נורא ארוך ומערימים מיליוני קשיים. ואיך שהפקידים מסתכלים עליך בעוינות מהולה ברחמים… היה די ברור שזה חסר סיכוי. אז חשבנו לאמץ ילד וילדה כבר גדולים. שוב נפגשנו עם כמה זוגות שאימצו … היה מתיש, אבל לנגד עינינו הייתה המטרה – משפחה.

ההורים היו מאוד בעד. אמא שלי לא יודעת על הקטע של הנזלת. היא עדיין חושבת שנגמלתי מזה אחרי גל א'. אני תוהה אם היא הייתה אוהבת את גל אותו דבר גם אם היא הייתה יודעת שזה מה שהיינו עושים ביחד כל ערב אחרי "מבט" או, אם יש אורחים, אחרי שהאורחים הולכים. לדעתי כן, והיא גם הייתה ממשיכה לאהוב אותי. היא עמדה כבר בדברים קשים יותר, ובכבוד.

החלק הזה, של האימוץ, או בכלל של ילדים, הוא החלק השוחק של כל מערכת יחסים, ואם עוברים את זה – אפשר לעבור הכל. אבל אולי זה עדיין לא התאים לגל בגיל עשרים ושש. אולי ההתלהבות הייתה רק מצדי ומצד גל היה פשוט שיתוף פעולה כדי לא להשבית לי את השמחה. אולי אם לא הייתי כל כך בתוך העניין של האימוץ הייתי רואה את ההתרחקות. אבל אפילו עכשיו, במבט לאחור אני לא רואה שהייתה התרחקות.

סוף בשבוע הבא – אותו יום אותה שעה.