מין



לך תדע – פרק ז' / איה זמנהוף מֻעַלֵּם

יום שני, 25 באוקטובר, 2010

Previously on לך תדע: בגן הילדים מלבלבת האהבה בין שרון וגל, על רקע התחביב המשותף. לך תדע – פרק א. אחרי פרידה רבת שנים, שרון מתקשה להשתקם. לגל דווקא יש משפחה למופת. שרון מנסה לפתח מערכות יחסים, אחת מהן החזיקה מעמד שנתיים. לך תדע – פרק ב'. היא הסתיימה כמו האחרות, ואז הייתה תקופה של בדידות מזהרת. לך תדע – פרק ג'. יום אחד ברמזור, רואה שרון דמות חדשה, ששמה עדיין אינו ידוע. קובעים להיפגש בשתים עשרה בלובי של הספרייה. לך תדע – פרק ד. הפגישה עולה יפה, הפרשי השנים אינם מפריעים, ועד סוף היום כבר ברור שזה זה. לך תדע – פרק ה. במשך שנתיים מתפתחת זוגיות נפלאה בין שרון וגל ג', עם הרבה בישולים משותפים. לך תדע – פרק ו'.

בסרט, זה הקטע שמשמיעים שיר רומנטי ומראים אותנו בקטעי חיים: רוכבים על אופניים בפריס, גונדולה בוונציה, מבשלים כמובן, עורכים מלחמות אוכל (לא עשינו את זה – שנינו שונאים לנקות אחר כך – אבל זה נורא מתאים לקטע הזה, לא?), מסעדות – החיים הטובים.

אחרי סיום התואר מצאה את גל עבודה מצוינת ואני כמובן המשכתי הלאה – פרסומים והוראה, וגם הקפדתי ללמוד לפחות בסמינר או בשיעור אחד כל סמסטר כדי לא להתנוון. אם כי התלמידים נהיו יותר ויותר צעירים וכבר לא היה לי ממש על מה לדבר איתם (בעצם כשחושבים על זה, רובם היו בגיל של גל, ועם גל תמיד היה לי על מה לדבר).

קנינו דירה ביחד, לקחנו משכנתא, איחדנו חשבונות ועשינו הסכם ממון וצוואות, למרות שלשנינו היה ברור שלעולם לא ניפרד. את הדירה שיפצנו ושפצרנו והפכנו אותה לדירת חלומות, עם מטבח ענק, סלון שמתאים למסיבות רבות משתתפים ופינת אוכל לשנים עשר איש לפחות. אירחנו כמו מטורפים – כל סופשבוע לפחות ארוחת שחיתות לכמה זוגות קרובים. גם עשינו חדר כושר כמו משוגעים, כדי למנוע הכרסה.

היה גם איזה חודש שכל פעם מי שחזר הביתה ראשון (בדרך כלל אני, אבל ארבע פעמים גל) היה מכין את ארוחת הערב, עורך את השולחן, ומחכה לשני בג'קוזי עם נרות. הפסקנו עם המנהג הזה כי הרגשנו שמרוב רומנטיקה תמידית לא יהיה לנו בסוף איך לציין אירועים מיוחדים.

המשך בשבוע הבא, אותו יום אותה שעה.

לך תדע – פרק ו' / איה זמנהוף מֻעַלֵּם

יום שני, 18 באוקטובר, 2010

Previously on לך תדע: בגן הילדים מלבלבת האהבה בין שרון וגל, על רקע התחביב המשותף. לך תדע – פרק א. אחרי פרידה רבת שנים, שרון מתקשה להשתקם. לגל דווקא יש משפחה למופת. שרון מנסה לפתח מערכות יחסים, אחת מהן החזיקה מעמד שנתיים. לך תדע – פרק ב'. היא הסתיימה כמו האחרות, ואז הייתה תקופה של בדידות מזהרת. לך תדע – פרק ג'. יום אחד ברמזור, רואה שרון דמות חדשה, ששמה עדיין אינו ידוע. קובעים להיפגש בשתים עשרה בלובי של הספרייה. לך תדע – פרק ד. הפגישה עולה יפה, הפרשי השנים אינם מפריעים, ועד סוף היום כבר ברור שזה זה. לך תדע – פרק ה.

בסוף הערב מצד אחד הייתי בעננים – היה שווה לחכות! גם חוש הומור, גם מראה משובב נפש, ולא סתם אדישות כלפי אכילת הנזלת אלא ממש שיתוף פעולה! חששתי שאולי ההרגשה הזאת היא חד צדדית, ולכן לא העזתי לומר שום דבר. וזה בא מגל, ממש לפני שנרדמנו מכורבלים ביחד מתחת לשמיכת קיץ: "שרון, סוף סוף מצאתי אהבה" (ואם בשביל גל זה סוף סוף, מה אני אגיד?).

למחרת כבר העברנו את כל הדברים מהדירה הקודמת של גל. לא שהיו כל כך הרבה, זאת הייתה דירת סטודנטים שבאה מרוהטת, אז זה היה בעיקר בגדים, מחשב וכמה כלי מטבח. החוזה בין כה עמד להסתיים, והם לא עמדו לחדש אותו. בעיות בין שותפים. כרגיל.

בימים הבאים חייתי כמו בתוך חלום, כזה שפוחדים להתעורר ממנו. אבל כשהימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים, הבנתי שזאת כנראה המציאות החדשה. בשנתיים בראשונות (עד סוף התואר של גל) נסענו יחד לאוניברסיטה כל בוקר, ואני עבדתי רוב הזמן בספרייה, עד שנגמר היום של גל ואז חזרנו ביחד. לא היו לנו שום בעיות אתיות עם זה שאני מרצה, כי החוג של גל היה בכלל במדעי החברה ואני במדעי הרוח (פסיכולוגיה ולימודים קלסיים, אם אתם ממש חייבים).

בישלנו ביחד ארוחת ערב – שנינו מבשלים ממש טוב: אני למדתי קצת שֶׁפוּת בין התואר הראשון לשני, כשחשבתי שעם סופוקלס לא הולכים לסופר, ולגל יש כישרון טבעי וניסיון בעבודה במטבח של קייטרינג לפני הצבא. היינו מתפרעים עם מנות בסגנון שלושים וחמישה במאי. המנה החביבה עלינו הייתה עוגת בשר עם מיץ פטל, ופעם גם הגשנו את זה לחברים שלנו והם נורא נהנו. גם אלתרנו מנות כמו מוס חמוצים ופאטה במבה. חשבנו אפילו לכתוב ספר בישול ביחד!

המשך בשבוע הבא, אותו יום אותה שעה.

לך תדע – חלק ה / איה זמנהוף מֻעַלֵּם

יום שני, 11 באוקטובר, 2010

Previously on לך תדע: בגן הילדים מלבלבת האהבה בין שרון וגל, על רקע התחביב המשותף. לך תדע – פרק א. אחרי פרידה רבת שנים, שרון מתקשה להשתקם. לגל דווקא יש משפחה למופת. שרון מנסה לפתח מערכות יחסים, אחת מהן החזיקה מעמד שנתיים. לך תדע – פרק ב'. היא הסתיימה כמו האחרות, ואז הייתה תקופה של בדידות מזהרת. לך תדע – פרק ג'. יום אחד ברמזור, רואה שרון דמות חדשה, ששמה עדיין אינו ידוע. קובעים להיפגש בשתים עשרה בלובי של הספרייה. לך תדע – פרק ד.

לא שהצלחתי להתרכז באותו יום במאמרים שהבאתי כדי לקרוא בשקט של הספרייה (זה שיש לך דירה לבד זה לא אומר שאפשר להתרכז שם. היתרון של הספריה הוא שאין שם מקרר). גם לא בסמינר. מזל שזה לא היה יום של שיעור שלי, כי ללמד בטוח לא יכולתי. כל הסמינר התכתבתי בקדחתנות עם ניצן – מה היה, מה אעשה, מה יהיה – זה נראה כל כך מבטיח, ועם זאת היו לי כבר אכזבות מכאלה שנראו כמו פוטנציאל למשהו מבטיח וברגע האחרון התברר שרק חיפשו "ידידוּת". או שסתם היו בקטע הלא נכון.

שתים עשרה בלובי. קצת מוזר, פעם ראשונה שיש לי רמזור-דייט. מרוב פרפרים בבטן בקושי הצלחתי להגיד: "שלום. אני שרון".

"נעים מאוד, גל".

ברגע זה ידעתי שזהו זה. גל ג'.

קנינו המבורגר ומיץ (תאנים סגולות על יוגורט – מומלץ!) בפורום התחתון ויצאנו לשבת על הדשא בחוץ. היה יום קריר, אז לא היו הרבה אנשים, אבל גם לא היה גשם, כך שיכולנו לשבת בלי לקום רטובים לגמרי. לי לא היו יותר שיעורים באותו יום, ובספרייה ממילא לא יכולתי להתרכז, ולגל היה שיעור בשתיים וחצי, אבל הזמן עבר כל כך מהר, שהפעם הראשונה שהסתכלנו בשעון הייתה בשלוש ורבע, שזה כבר לא נעים להיכנס לשיעור. פשוט דיברנו ודיברנו ודיברנו, ואחרי שווידאנו שאין אנשים אחרים על הדשא גם אכלנו קצת נזלת לקינוח. בהתחלה היה קצת מוזר, לאכול ככה בנוכחות גל, אבל מהר מאוד התרגלתי וזה היה טבעי, ועד סוף היום – על הספה אצלי מול "מבט" – כבר ידענו פחות או יותר הכל אחד על השני. לגל לא הפריע הפרש הגילים של שבע שנים לטובתי, אז למה שלי יפריע? זה גם לא כל כך הרבה. בין סבא וסבתא שלי היו חמש עשרה שנים, והיא הייתה הרבה יותר צעירה מגל כשהתחתנה.

המשך בשבוע הבא, אותו יום אותה שעה.

לך תדע – חלק ד / איה זמנהוף מֻעַלֵּם

יום שני, 4 באוקטובר, 2010

Previously on לך תדע: בגן הילדים מלבלבת האהבה בין שרון וגל, על רקע התחביב המשותף. לך תדע – פרק א. אחרי פרידה רבת שנים, שרון מתקשה להשתקם. לגל דווקא יש משפחה למופת. שרון מנסה לפתח מערכות יחסים, אחת מהן החזיקה מעמד שנתיים. לך תדע – פרק ב'. היא הסתיימה כמו האחרות, ואז הייתה תקופה של בדידות מזהרת. לך תדע – פרק ג'.

נהגים ישראלים, ולפעמים גם נהגות, תמיד מחטטים באף ברמזורים. לפני שאמשיך – זה אולי נראה כסתירה לכל מה שאמרתי עד עכשיו, כי פתאום יש אנשים שמחטטים באף ברמזורים, אבל אל"ף רובם לא אוכלים, שזה החלק העיקרי, ובי"ת הסתכלתם עליהם פעם? בעעעע. הייתם מצפים שברמת הנואשות שלי אני אתפשר, אבל הבררנות – הבררנות. זה לא מספיק שיקבלו אותי כמו שאני, בכלל שירצו אותי, אני מצפה גם לחוש הומור אינטליגנטי וגם לנתונים גופניים ברמה מסוימת ומעלה. כך שלא פלא שעדיין הייתי לבד.

תמיד נזהרתי מאוד שלא לחטט ולאכול ברמזור. רק בנהיגה בדרך מהירה. אבל לפעמים, אתם יודעים, מתפלק. או שיש צורך עז, ואז מסתכלים סביב סביב לבדוק שאף אחד לא מסתכל, ועושים את זה מהר. באחת הפעמים האלה הצורך היה כל כך עז, שאת ההסתכלות סביב עשיתי רק בזמן שהאצבע כבר הייתה בפה. ואז, למרבה הפדיחה, נתקלתי בעיניים שהיו בדיוק עליי. הפרצוף שהיה מחובר לעיניים האלה דווקא די מצא חן בעיני, וזו הייתה פדיחה נוספת. למרבה ההקלה, בפה של אותו פרצוף גם היה תחוב קצה אצבע, ואחרי שנייה אחת שנינו התפקענו מצחוק. כל כך צחקנו, שלא שמנו לב אפילו שהרמזור התחלף, עד שכולם צפצפו לנו. עשינו אחד לשני תנועות של נדבר ברמזור הבא, ונסענו. ברמזור הבא שוב עצרנו מכונית לצד מכונית, הסתבר ששנינו נוסעים לאוניברסיטה – אז קבענו בשתים עשרה בלובי של הספרייה.

המשך בשבוע הבא – אותו יום אותה שעה.

התאמה מינית

יום רביעי, 29 בספטמבר, 2010

בסיכומו של פוסט-אתמול, הגענו למסקנה שמין הוא חסר משמעות, בעיקר בדוממים, אבל בשפות מסוימות גם מין של בני אדם יכול להיות סתמי. למשל תינוקות וילדים (ונערות צעירות) בגרמנית, ואפילו חבר בסנסקריט (זה לא היה כתוב שם. צריך קצת לחדש, לא?). ויש שפות, כמו פרסית אמצעית, שאין בהן בכלל מין דקדוקי (בפרסית חדשה יש קצת, אבל לא כפי שאנחנו תופסים מין דקדוקי. פוסט אחר).

אז למה בכלל צריך מין?

ובכן – הבה נחזור מספר שנים אחורה, נאמר 3000 שנה להודו הקדומה. בסנסקריט, השפה הקלסית של הודו, סדר המילים במשפט הפשוט הוא גמיש ביותר, ובוודית – הדיאלקט הקדום שלה – אקראי לחלוטין, או יותר נכון – תלוי במשקל השיר ולא בתחביר המשפט. ואני מתכוונת שזה ברמה כזאת ששם התואר יכול להיות מופרד משם העצם שאותו הוא מתאר על ידי מספר מילים עצום ורב. ואפילו כינוי הרמז "זה", שמשמש בסנסקריט גם ליידוע, יכול להופיע במקום אקראי כלשהו. במשפטים מורכבים ומאוחים (זה רק אני שתמיד חושבת שהם מעוכים?) או במשפטים עם בינוניים יש קצת יותר משמעות לסדר, אבל זה עדיין הרבה פחות מאשר בשפות שאנחנו רגילים אליהן.

אז איך בכל זאת יודעים איזו מילה הולכת עם איזו מילה ומה התפקיד התחבירי של כל אחת מהמילים? לפי המין, המספר והיחסה של המילה. מין ומספר אנחנו יודעים, כי גם בעברית יש זכר ונקבה, יחיד ורבים. בסנסקריט יש להוסיף סתמי (מין) וזוגי (מספר). על יחסות כתבתי כאן מספר פעמים. למשל בפוסט הזה, על שחיקה מורפולוגית של שפה. יחסה היא סיומת של שם העצם המעידה על תפקידו התחבירי במשפט. לוואים שהם כינויים (זה, איזה, כלשהו וכו') או שמות תואר, מקבלים אותה יחסה כמו הגרעינים שלהם – כלומר כמו שמות העצם שהם מתארים. מכיוון שהקשר בין לוואי לגרעין מובע באמצעות התאמת מין, מספר ויחסה – אין צורך בקרבה "פיזית" בין המילים במשפט.

אינדולוגים נוהגים לומר שפרסית עתיקה היא דיאלקט של סנסקריט, אבל זוהי גישה אינדוצנטרית שאנחנו לא מסכימים איתה גם כי היא מעליבה, אבל בעיקר כי היא לא נכונה. פרסית עתיקה וסנסקריט הן דיאלקטים של אותה שפה, וזה בכלל לא אותו דבר. אם תרצו ארחיב על כך מתישהו.

בפרסית עתיקה, כמו בסנסקריט, היו מינים, מספרים ויחסות, אבל כבר בפרסית אמצעית, המתועדת החל מהמאה ה-3 לספירה, הכול אבד מלבד המספר – יחיד ורבים. בפרסית חדשה אפילו זה לא עובד בדיוק כמו אצלנו. למשל אם יש שם עצם ללא סיומות, ניתן לתרגם אותו כיחיד מיודע או כרבים בלתי מיודע.

לכן בפרסית סדר המילים במשפט חשוב ביותר. שם התואר, למשל, יבוא צמוד לשם העצם שאותו הוא מתאר. בעברית אפשר לומר "חבר המועצה המסואב" ואפשר לומר "חבר המועצה המסואבת": התאמת המין מאפשרת לדעת למי מתייחס שם התואר, וכך אין חובה להצמיד אותו לשם העצם. בפרסית, אם החבר מסואב, התואר יבוא מייד אחרי המילה "חבר", ואם המועצה מסואבת – שם התואר יבוא אחריה.

בעברית נוצרת דו משמעות תחבירית רק אם שני אברי הסמיכות הם באותו מין, וכך נוצרים צירופים שהם מקור להנאה צרופה, כגון "פרת דודתי השמנה", האהוב על מורות ללשון באשר הן, "מכנסי גברים שחורים", "מרק כרוב סיני" וכמובן "מועצת המדינה הזמנית". ניתן, כמובן, לפתור את הדו-משמעות אם מפרקים את הסמיכות: המועצה הזמנית של המדינה — או המועצה של המדינה הזמנית, מרק מכרוב סיני — או מרק סיני מכרוב, וכולי וכולי.

מקום נוסף שבו התאמת המין חשובה בעברית, היא בלוואי מצב (הנקרא גם תיאור מצב): "היא הביטה בו צוחקת" לעומת "היא הביטה בו צוחק". בשפות עם יחסות, המילה "צוחק/ת" גם משנה את היחסה בהתאם למי שהיא מתארת – נושא המשפט או מושא הפועל.

באנגלית, למשל, אין התאמת מין. אמנם בכינויים יש מין דקדוקי (he, she, it), אבל אין לו למה להתאים.  בחלק מהמקרים התחביר יהיה נוקשה יותר מאשר בעברית, ובחלק פשוט יהיו יותר מקרים של דו משמעות. במקרים של לוואי מצב יש פסיק משמעותי: he saw her crying – הוא ראה אותה בוכָה, לעומת he saw her, crying – הוא ראה אותה בוכֶה.  במקרה של פרת דודתי השמנה יהיה הבדל ברור בין my fat aunt's cow (הדודה שמנה) לבין my aunt's fat cow (הפרה שמנה), אבל בשיר black magic woman עדיין לא ברור האם זוהי אשת קסם שחורה או אשת קסם שחור.

אלט-טאב: בעברית לא יאמרו התאמה מינית על התאמת מין דקדוקי. הפרסית אוהבת להשתמש בשמות תואר – מהנדס חשמלי, מסיבה עיתונאית, שיחה טלפונית – והעברית מעדיפה צירופי סמיכות: שיחת טלפון, מסיבת עיתונאים, מהנדס חשמל. אבל אני עדיין קצת חושבת בפרסית, וחוצמזה אתם כבר מכירים אותי – אני צריכה כותרת מטעה. שיפט-אלט-טאב.

אחרית דבר על אחרית הימים האיראנית: באחרית הימים האיראנית, העקוב יהיה למישור, כל בני האדם יקומו לתחייה בגיל 25, לא יהיה צורך באכילה לשם הישרדות אבל יהיה מותר לאכול לשם הנאה, לא יהיה צורך ברבייה, אבל מין יהיה מותר לשם הנאה.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני הנאה). צרו קשר דרך כאן.

מין חסר משמעות

יום שלישי, 28 בספטמבר, 2010

ככה זה ישראלים, לא משנה על מה השיחה, בסוף תמיד מגיעים למין.

שואל גרי רשף: לנו ברור שמדרכה היא נקבה וכביש הוא זכר (למרות שאין להם איברי מין). זה תמיד ככה? הרי זה חסר הגיון!
ועפרי שאל: למה צ'אט זה זכר? מה הקטע עם מין של דברים דוממים?
לזאת אוסיף שכשהקלטתי את הסיפור על התחרות בין השמש לבין רוח הצפון, במקור באנגלית קראו להם he. בתרגום של מרים שלזינגר, שנעשה תוך כדי קריאה, היא מתחילה בזכר, ובסוף עוברת לנקבה. גם אני התלבטתי אם להשתמש בלשון זכר או בלשון נקבה. כי המילים האלה הן זו"נ, ובסיפורים רבים רוח הצפון הוא זכר (וגם בשיר "זה הרו-הו-או-הו-אח, זה הרוח השובב, זה הרו-הו-או-הו-אח שהביא עמו הסתיו).

בסוף החלטתי להשתמש בנקבה, כי הסיפור שלי היה בעברית מדוברת, ובדיבור אנחנו משתמשים בנקבה לרוח ולשמש.

מין דקדוקי הוא גם אחת הדרכים שבה האדם מקטלג את העולם. ברוב השפות העתיקות שאני מכירה ובחלק גדול מהשפות החדשות יש שלושה מינים דקדוקיים: זכר, נקבה וסתמי. בפולנית יש ארבעה מינים, כי זכר יכול להיות אנושי ולא אנושי — כולל ירח, księżyc, שבעברית גם יכול להיות לבנה. בפרסית עתיקה היו שלושה מינים, בפרסית אמצעית לא נשאר אף אחד (כולל "הוא" ו"היא" שזאת אותה מילה), ובפרסית חדשה יש מין אנושי ולא אנושי, אבל ההבחנה כיום היא לא 100%. האמת – זה ראוי לפוסט נפרד, נבואי.
בגרמנית, וגם באנגלית בריטית, מינם של תינוקות וילדים (child) הוא סתמי. באנגלית זה מתבטא רק בכינויי הגוף – לא אשכח איך הזדעדעתי כשהסבתא של הילדים שלי, שהאנגלית שלה בריטית למהדרין, קראה לעומר it – ובגרמנית גם בשמות תואר, ובכינויים אחרים – זה, ה-, אחד (=אנגלית a), כלשהו, איזה, ועוד.
לדוגמה:
סלק (נקבה) – Rübe
הסלק – die Rübe
סלק אחד (a סלק) eine Rübe
סלק קטן eine) kleine Rübe)

לעומת ילד – Kind, שהוא סתמי: das Kind, ein kleines Kind
ועצה, שהיא (הוא?) כמובן זכר: der Rat
אלט-טאב: בגרמנית שמות עצם מתחילים באות גדולה, כמו שמות פרטיים באנגלית. זה מקל מאוד על הקריאה. צריך לאמץ את זה בכל השפות. שיפט-אלט-טאב.

יכולתי להביא עוד מיליון דוגמאות למילים שהמין הדקדוקי שלהם בשפות אחרות הוא שונה מאשר בעברית, וכמו שראיתם – לא רק דוממים.

בעת כתיבת שורות אלה, באה אליי ענתי ושאלה משהו על המקלות הקוליות והמגניבות שיכולות להיות מעולות ליצירה. כמובן שכאם טַהֲרנית שאלתי אותה מייד מהו מינו של מקל והיא תיקנה את עצמה שמקלות הם קוליים ומגניבים ויכולים להיות מעולים ליצירה.

אבל האם זה בעצם משנה? אני הרי הבנתי מה היא רצתה לומר. ולמה מקל הוא בכלל זכר? בגלל הצורה שלו? אם כן- למה אַלָּה היא נקבה? ולמה כדור הוא זכר?

המין בעברית חדשה נקבע בדרך כלל לפי סיומת המילה: מילים שמסתיימות ב-ָה או ב-ֶת יהיו נקביות, ומילים המסתיימות בכל עיצור אחר [כולל ט', ע"ע אינטרנט, ראו מאמרי המצוין  מין באינטרנט (נכון להיום מקום שני בגוגל בחיפוש "מין באינטרנט")]. מילים המסתיימות בעיצר והיו נקביות בעברית מקראית, נשארו כך בד"כ גם בעברית חדשה: אבן, פעם, דרך, שן, עין, יד וכו'. צורת הרבים היא בד"כ -ות לנקבה ו-ים לזכר, אבל לא תמיד. אבנים, דרכים ופעמים מקבלות גם ריבוי זכרי, ואילו לילה מקבל ריבוי נקבי – לילות. אבל לא רק לילה: גם מקל, שולחן, עוון ועוד.

עולים חדשים מתבלבלים הרבה פעמים בשמות עצם המסתיימים ב-a שאינו -ה. אילו היה לי שקל על כך פעם ששמעתי "צבא קטנה", "קֶטוֹת קצרות" (קטעים קצרים) ו"צבע יפָה". ענתי מוכיחה שגם ילדים ישראלים מתבלבלים במין כאשר הסיומת היא הסיומת של המין השני (אבנים קטנים, מקלות מגניבות).

אז סיכמנו שהמין הדקדוקי של חפצים דוממים קשור רק להגייה, אבל גם זה לא 100%. סיכמנו גם שבשפות שונות יכול להיות לאותו חפץ דומם (ולעיתים גם לאותו אדם!) מין שונה, ושהרבה מתבלבלים. האמת, וחוץ מ-קֶטות ו-פֶּצות, ששמעתי מתלמידי האולפן שלי, לא הייתי צריכה לחשוב כדי להבין למה הם מתכוונים – מה שאומר שגם אם מתבלבלים, אפשר עדיין להבין. אז בשביל מה זה באמת טוב?

שאלה מצוינת. על כך בפוסט של מחר.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני שאלות מצוינות). צרו קשר דרך כאן.

לך תדע – חלק ג / איה זמנהוף מֻעַלֵּם

יום שני, 27 בספטמבר, 2010

Previously on לך תדע: בגן הילדים מלבלבת האהבה בין שרון וגל, על רקע התחביב המשותף. לפרק א המלא. אחרי פרידה רבת שנים, שרון מתקשה להשתקם. לגל דווקא יש משפחה למופת. שרון מנסה לפתח מערכות יחסים, אחת מהן החזיקה מעמד שנתיים. לפרק ב' המלא.

גרנו יחד, משק בית משותף והכל – בלי שסודי הנורא יתגלה. ואז, תמיד יש איזה "ואז", יום אחד נתנו לגל לילה חופשי, ובמקום לספר לי ולהכין אותי מראש, היה לגל מין רעיון מוזר שכזה כאילו ללכת לעבודה, ואז להפתיע אותי. כי כמובן שהתלוננתי כל הזמן על זה שאף פעם לא יוצא לנו להיות ביחד בלילות. צריך כיסוי. לא רציתי להעליב את גל ולומר שזה מעולה שבמעולים שאני תמיד לבד בלילה. בקיצור, איך שנשמעו צלילי הסיום של "מבט" הדלת נפתחה, ופרצוף כזה המום לא ראיתי בחיים. גם את גל ב' לא ראיתי יותר. מרוב גועל לראות אותי אפילו לא חילקנו את הרכוש המשותף שצברנו, והכל נשאר אצלי. לא שהיה כל כך הרבה, אבל טלוויזיה, מכונת כביסה – זה גם משהו.

זה היה מזמן. אחר כך כמה שנים לא היה לי קשר מחייב. כמה סטוצים פה ושם, אבל זה אף פעם לא הגיע אפילו לזה שאני אצטרך להתאפק ולתמרן כדי לא להיתפס. אני מקווה שלפחות אחרי שאנשים יקראו את הפסקה השנייה בסיפור הזה, יותר אנשים יהיו פתוחים יותר לעניין. כאילו מה? אתם פתוחים וליברלים בכל מה שקשור בנקבים אחרים של הגוף ומה שעושים איתם, אז מה הבעייה שלכם עם קצת נזלת?!! זה בריא!!! חשבתי גם לפרסם מודעה בשידוכים, אבל התביישתי לפרט את הנכות הקלה שלי. נגיד אם אני אכתוב שיש לי נכות קלה, ואנשים יחשבו שזה פיגור קל או סחיבת רגל, ובסוף יגלו שדווקא יש לי כמה תארים (שזה בעיני החברה מדד לאינטליגנציה), ומבחינת מראה יש לי דווקא מה להציע (עיניים בהירות, שיער חלק וכהה, גובה קצת מעל הממוצע ומשקל – נו, למי אין שניים-שלושה קילו שהוא היה רוצה להוריד). ואז מה? אני אצטרך לספר להם מה "הנכות" שלי?

אז המשכתי בבדידותי המזהרת, עם מערכות יחסים קצרות טווח ביותר בכל פעם שהרגשתי צורך פיסי. אילו ידעתי בילדותי כמה אמא צודקת בקשר לנזלת, אולי הייתי מנסה כן להיפטר מן ההרגל, אבל אז חשבתי שתמיד יהיה לי את גל א', ואחר כך כבר היה מאוחר מדיי.

המשך בשבוע הבא, אותו יום אותה שעה.

לך תדע – חלק ב / איה זמנהוף מֻעַלֵּם

יום שני, 20 בספטמבר, 2010

Last Time on לך תדע: בגן הילדים מלבלבת האהבה בין שרון וגל, על רקע התחביב המשותף.

לפרק המלא

ואז אמא של גל תפסה את אבא של גל על חם עם המזכירה שלו באחד מאותם לילות של "ישיבות מאוחרות במשרד", לקחה את הילדים באישון לילה ועברה לראשון. ומאז לא היה לי קשר עם גל. פשוט נתק מוחלט. ואני לא הבנתי איך יכול להיות שאהבנו כל כך ועכשיו אפילו ציור לא נשאר לי מגל. ומאז לא היה לי עם מי לחלוק את אותם רגעי עונג גנובים, והתחלתי להידרדר.

מגיל ארבע עד גיל עשרים וחמש לא היה לי שום קשר עם גל, ואז הגננת שלנו פרשה לגמלאות ואיכשהו הצליחו לארגן את כל מי שאי פעם היה אצלה בגן למסיבה ענקית. מרגע שקיבלתי את ההזמנה ועד המסיבה – לא הצלחתי לישון. כל הזמן חשבתי מה אני אלבש, ואיך אפגוש את גל, ומה נגיד, ואיך – אולי? הלוואי! – נגמור את הלילה ביחד. אפילו ניקיתי את הדירה שלי!

כן, פגשתי שם את גל. את גל וזוהר וטל שחר. משפחה! גל! מילא להתחתן, אבל ילדים?! והם נראו מאושרים, וזה נראה כל כך אמיתי. ואז היה לי משבר עמוק: לגל כבר יש משפחה, ולי אפילו אין אהבה. מה עשיתי בעשרים וחמש שנותיי? צברתי תארים? בשביל מה זה טוב? אני רוצה משפחה וילדים!

חשבתי אפילו ללכת לפסיכולוג שישכנע אותי שאני בסדר, אבל כנראה אמא צדקה, כי אף אחת ממערכות היחסים שלי לא החזיקה מעמד אחרי מעידות קטנות שבהן נתפסתי בעיצומו של חיטוט. מערכת היחסים שהחזיקה מעמד הכי הרבה זמן הייתה עם גל ב' (זה לא שמות משפחה אלא מספרים סידוריים. כמו מלכים). למה? כי רוב היום אין לי בעיה להחזיק מעמד, אבל לפעמים בלילה מול הטלוויזיה יוצא לי בטעות (או אם אני לבד בבית אז לא בטעות) לחטט ולאכול. אז רוב מערכות היחסים שלי נגמרו בערך כשנגמר "מבט". אבל העבודה של גל ב' הייתה בלילות. אבטחה. כך שכל הערב יכולתי לשבת מול הטלוויזיה בכיף בלי לחשוש שמא מישהו יראה אותי – בפרט גל – וכך במשך שנתיים היה סבבה.

המשך בשבוע הבא, אותו יום אותה שעה.

על קירות וכוסות (מוגבל מגיל 16 ומעלה)

יום שלישי, 14 בספטמבר, 2010

ילדים ודוסים, קישטה. זה פוסט גס.

בוגרים, עליי לתת לכם מילון פרסי-עברי קצר. מילים גסות בפרסית יתורגמו למילים גסות בעברית ועמכם הסליחה.
یا  – יא = אוֹ
کیر – כִּיר = זין
کـُس כֹּס = כוס.

יש לי חברה שהוריה עלו מאיראן.
אביה, שהיה צבע, מעולם לא אמר את המילה "קיר" אלא רק "באיזה צבע אתה רוצה את זה?"
אמה, שהייתה מארחת למופת, הגישה הכול בספלים, לעולם לא בכוס.

ועכשיו לסיפור שלשמו התכנסנו:
יום אחד ישב השאה במשרדו.
באו משרתיו ואמרו לו: הוד מעלתו, שר החוץ היווני מר קִיריָאקוֹס מבקש להיפגש איתך.
אמר להם השאה: אם הוא רוצה לפגוש אותי, אז שיחליט.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מלוכה). צרו קשר להזמנת הרצאה.

לך תדע (ביידיש זה נשמע יותר טוב) / איה זמנהוף מֻעַלֵּם

יום שני, 13 בספטמבר, 2010

"עברית וחיות אחרות" גאה לארח שוב את משוררת הבית, ועכשיו גם סופרת – איה זמנהוף מעלם.

פרק א – לבעלי קיבה חזקה.

שברון הלב הראשון שלי: גל א'. אומרים שילדים בני ארבע עדיין לא מספיק מפותחים רגשית בשביל שברון לב, אבל אני הייתי שונה: כבר בגיל שלוש, כשילדים עדיין לא מאמינים להורים שלהם כשאלה מספרים להם שהם גם היו ילדים – כבר אז ידעתי שאני רוצה משפחה גדולה עם מלא מלא מלא ילדים. זה לא בשלות רגשית? גל. בגיל ארבע כבר היה לי ברור שמצאתי לי נשמה תאומה ושנהיה ביחד עד קץ הימים. הבנאדם היחיד שקיבל אותי כמו שאני. שעות היינו יושבים יחד ואוכלים נזלת. כל אחד את של עצמו, כמובן.

רגע, רגע, רגע, לפני שאתם שופטים אותי תקראו את ההסבר עד הסוף: אם אלוהים – או הטבע, תלוי במה אתם מאמינים – היה רוצה שלא נאכל נזלת, הוא היה עושה אותה מסריחה או סתם לא טעימה. והיא נורא טעימה. במיוחד כשחולים והיא סמיכה. וזה בריא. באמת! מה יכול להיות לא בריא בתאי דם לבנים מתים? יש מלחמה בגוף שלנו ונהרגים לנו תאי דם לבנים. אז הדרך הכי טובה לחדש את המלאי היא לספק חומרי גלם חדשים – ובנזלת יש את זה. הרבה חלבונים. וזה גם דיאטטי. נראה לי.

הבעיה היא שזה לא מקובל חברתית. אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי "שרוני, בסוף לא יישארו לך חברים". וזה נראה לי די משונה, כי להורים שלי היו מלא חברים מבוגרים שהיו מחטטים באף. אז חשבתי שאולי יש דרך מסוימת שזה כן מקובל לחטט באף, והייתי מנסה לחקות אותם, אבל אמא – שעברה על זה לסדר היום כשמדובר היה בחברים שלה – לא יכלה לסבול את זה כשאני הייתי עושה את אותו דבר. אז למדתי לחטט באף ולאכול נזלת רק בסתר. או עם גל.

המשך בשבוע הבא, אותו יום אותה שעה.