תרבות



מאחורי הקלעים של הרומן ההיסטורי "המלכה"

יום ראשון, 28 באוקטובר, 2018

לפתע חשבתי שאולי לא כולם יודעים שיש לי עכשיו קמפיין הדסטארט למימון הספר המרגש הבא – המלכה.

הוא מרגש אותי מכמה סיבות – קודם כול אני כבר שנה וחצי לומדת לכתוב סיפור. כלומר לנסח אני יודעת, וגם להעביר רעיון, וגם לתרגם. אבל לפתח דמויות ועלילה וזה? לא ניסיתי אפילו. עד שמעיין אשכולי (אשף כתיבה, אבי הביטוי "חוק הדתיים השלובים", מתסריטאי סרוגים, רחוב סומסום ועוד דברים מגניבים) הציע לי לכתוב איתו ביחד את הרומן ההיסטורי שלו, שעד מהרה (אחרי כשנה של כתיבה, האמת) הפך לטרילוגיה, שממש השבוע החלטנו שתתקרא "האפדאנה", על שם חצר המלך החיצונה. לכל אחד מהכרכים אנחנו קוראים על שם שתי הדמויות הראשיות – דמות יהודית ודמות של גוי – שעוברות טרנספורמציה בספר.

אלט-טאב: הנה משהו שלמדתי ממעיין. עלילה זה סבבה, אבל צריכה להיות גם טרנספורמציה. למשל בנסיכה הקסומה, מי עובר טרנספורמציה? ווסטלי עובר אותה מחוץ לעינינו ובתחילת הסיפור, אז זה לא הוא. הנסיכה נורית, בינינו, לא עוברת שום טרנספורמציה. ווסטלי וויל סייב מי זה לא נחשב טרנספורמציה. אז מי?
ניחשתם?
נכון! הילד! פרד סאוואג' בסיפור המסגרת.
לא יודעת עליכם, אבל לי זה היה אסימון מהמם.
שיפט-אלט-טאב (איזה סלנג עתיק יומין, אבל אני עדיין לא יודעת מה קיצורי המקש של מעברי לשוניות. יוצא לי לפעמים בטעות ואני לא מצליחה לשחזר).

אז הנה סרטון הקמפיין שלנו. אנחנו מאוד אוהבים אותו:

תהליך העבודה שונה מאשר עבודה על ספר עיון שכותבים לבד, קודם כול מכיוון שאנחנו כותבים ביחד, אז גם הקצב אטי יותר כי לא כותבים באמצע הלילה או כשמתפנה זמן, אלא בוקר שלם פעם-פעמיים בשבוע בקביעה מראש בזמן שהילדים במסגרות. לפעמים גם שיחות טלפון בזמן שאני בנסיעות מפה לשם משם לפה (פוגע מאוד בהתקדמותי בהאזנה לפודקסטים!)

למדתי ממעיין המון על תהליך הכתיבה, אתם תוכלו לשמוע את זה בפרק של איראניום מועשר שעולה מחר בערב, ואת ההתחלה של פרק א' תוכלו לשמוע בפרק שיעלה מחרתיים באיראן בקטן (הקישורים ייערכו אחרי שיעלו הפרקים). וכך גיליתם, אם עדיין לא ידעתם, שיש לי שני פודקסטים…

ואם אתם בענייני פודקסטים, אז מעיין ואני היינו האורחים בפרק הראשון של ההסכת החדש קול אשחר החופשית של גל אמיר! ויש גם ראיון קצר ומופרע עם מעיין עם הופעת אורח שלי,

אלט-טאב: פודקסט, פודקאסט, או הֶסְכֵּת בעברית, למי שלא יודע, הוא מעין תוכנית רדיו אונליינית. מרגע שעולה פרק הוא זמין להאזנה בכל זמן ובכל מקום, דרך הדפדפן או דרך אפליקציית פודקסטים. שיפט-אלט-טאב.

אז הנה עוד ספוילר, שנותן הצצה גם לאחת מטכניקות הכתיבה שלי ושל מעיין, וגם לתהליך העבודה שלי ושל יובל קפלן על ספרים בהוצאת זרש: אנחנו משתילים בדיחות כדי להצחיק אחד את השני, ומקווים שנזכור למחוק/לערוך את כולן לפני שהספר יוצא לאור.

אז הספוילר הבא, מתוך פרק 7 "המשתה". זו גרסה לפני עריכה ראשונה (ומן הסתם לפני קריאת בטא). עם המון ניסוחים לא אפויים ובדיחות פנימיות שלא יישארו בספר המוגמר, כי זה לא סוג ההומור של הספר:

שנת שלוש למלך אחשוורוש, חודש אדר (מרץ 483).

"הדסה… הדסה… קומי"

הלחישות של חוורנה לא העירו את הדסה והיה עליו לטלטל אותה קלות. היא התעוררה בבהלה.

"מה קרה?! איפה אבא? איפה מרדוכא?!"

"כולם בסדר. אל תדאגי. הם היו צריכים למהר למחנה להכין את החיילים למקרה שיהיו מהומות. אביך שלח אותי לפה להודיע לאמך שהוא לא חוזר ושלא תצאו מהבית בימים הקרובים".

"אמרת לה?"

"כן, אבל רציתי גם לומר לך שלום. אף אחד לא יודע מה יקרה מחר."

חוורנה הבין את מקומו בלבה של הדסה. לבה היה נתון למרדוכא, ובחוורנה ראתה חבר ואח. אמנם יותר מאשר משרת, אולם פחות ממה שהיה רוצה. במהלך החודשים האחרונים בילו יחד בשושן בכל זמן פנוי. הוא עדיין קיווה בסתר לבו שהיא תחייך אליו את החיוך ששמרה למרדוכא, אבל במצב העניינים הנוכחי, הסתפק בכל שביב תשומת לב שיכול היה לקבל ממנה.

"מה יקרה מחר? מה קרה הלילה? מה קרה אחרי שאמא ואני הלכנו?"

"המלך גירש את המלכה".

"מהההההההההההההההההההההההההההההההה???????????????????????????????"

הדסה התיישבה במיטתה, עירנית לגמרי.

"את אמה-סטרי? ה-והישתי? הטובה מכולן?"

חוורנה הנהן בלא מילים.

"נווווווווווווווווווו, פרטים פרטים!" דחקה בו הדסה וניערה אותו בסקרנות מהולה בכעס מעושה.

"אחרי שהלכתן ממשתה המלך, התחילו להגיע כל מיני נשים בתלבושות מוזרות."

"כן כן, הפילגשים והמחוללות. הן באות כטוב לבם של הגברים ביין, כשהנשים המהוגנות הולכות לחדרים."

"הן באמת לא היו מהוגנות! בקושי לבושות, וחלק מהן גם נתנו לכל אחד לגעת בהן. היית צריכה לראות איך מרדוכא שלח ידיו כמו אחרון הפרסים!"

משהו במבטה של הדסה נרתע, אך היא מיד התעשתה: "אבא שלי ומרדוכא אוכלים שם כמעט כל יום כי הם משריו ועבדיו של המלך. גם הפילגשים והמחוללות מגיעות כל יום. אני ואתה ואמא באנו כי היה משתה מיוחד לכל העם הנמצאים בשושן. אתה יכול בבקשה להגיע לסיפור עצמו?"

חוורנה שמח לראות את השינויים במבטה, והחליט להמשיך לסובב את הסכין:

"נכון, זה לא מיוחד שמרדוכא מתנהג כמו הפרסים. כמו שהוא שותה מיין המלך ומתגאל בפת-בג המלך."

"בגלל זה המלך גירש את המלכה? מה הקשר?" הדסה התחילה לאבד סבלנות. היא גלגלה עיניים בייאוש, ואז נאנחה ונעצה אותן בחוורנה בציפייה.

"פתאום שמענו רחשים מהאזור שקרוב לפרגוד המלך וגל של התלחשויות לא ברורות. אנשים התחילו לקום מהכריות ולהתקרב לפרגודים. מרדוכא וחלק מהמפקדים האחרים מיד שלחו אותנו – את הנערים – לרוץ ולברר מה קרה. נדחפנו בין המתגודדים וניסינו לשמוע מה אומרים. אחד החברים שלי שמע ראשון שמישהו אמר שהמלך גירש את המלכה."

הדסה פערה עיניה: "לא יכול להיות!"

"זה בדיוק מה שאני חשבתי! נדחפתי עוד יותר קדימה כדי לשמוע את המבוגרים המתלחשים ולהטות אוזן למה שקורה בשולחנות הקרובים לפרגוד. אנשים באמת אמרו שהמלך גירש את אמה-סטרי!"

"למה שהמלך ירצה לגרש את הטובה ביותר?!"

"הם דיברו על כך שהוא גם השפיל את השרים שלו, ובעיקר את הותאנה אבי אמה-סטרי. כולם אמרו שהוא בטח לא יעבור על כך בשתיקה".

"ברגע שהבנתי שזה נכון, חזרתי מהר לספר לאדוני, לאביך. הוא ומרדוכא הסתכלו אחד על השני, ומיד קמו בלי לדבר בכלל, והתחילו לרוץ מהר. הם הלכו ישירות למחנה, ושלחו אותי לומר לכן להסתגר בבית ולהתכונן, עלולות להיות מהומות."

הדסה קפצה מיצועה, חולפת על פניו של חוורנה המופתע, ורצה מהר לחדר הישיבה, שם כבר ישבה אמה, לבנה כסיד.

"אמא, אבל המלך יכול לעשות מה שהוא רוצה, למה אבא אומר שיכולות להיות מהומות?"

"אני מקווה שאת צודקת," חיבקה אותה טליה בחזקה, "אבל חיל המשמר של המלך צריך להיות מוכן לכל תרחיש."

"גם אני אשמח להבין מה התרחיש שחוששים ממנו," אמר חוורנה, שעמד עתה בפתח חדר הישיבה.

"המלכה אמה-סטרי, הטובה ביותר, היא בתו של השר הותאנה, אחד משבעת אצילי פרס ומדי," הסבירה טליה. "הסכם כרות בין בית המלוכה לבין בתי האצילים שעזרו לדאריוהוש הגדול, אביו של המלך חשיארשא, לשבת על כס המלכות. לפי ההסכם הזה המלכה הראשית חייבת לבוא מאחד משבעת בתי האצולה. הותאנה הוא לא רק אחד האצילים. הוא זה שבזכותו ובזכות בתו הגדולה פאידימה קרה הכול, והוא ויתר מראש על המלוכה. היה זה אך טבעי שחשיארשא בן דאריוהוש יישא לאשה את בתו הצעירה של הותאנה. לגרש אותה בעת הזאת זה מעשה שלא ייעשה. אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה מאחורי הפרגוד, איך השרים בכלל אפשרו לדבר כזה לקרות."

"אז אבא מפחד שעכשיו השרים ינסו למרוד? בגלל זה הוא הלך לחיילים שלו?"

"בדיוק."

חוורנה היטיב את חרבו על ירכו. "עליי לחזור אל אדוני. שמורנה על עצמכן ואל תצאו עד שנגיע עם חדשות מרגיעות."

החרב לא עזבה את ירכו של חוורנה בימים הבאים – ידו האחת עושה במלאכה ואחת מחזקת בנשק. כך גם הנערים האחרים: איש חרבו אסורה על מתניו ועושים במלאכתם – מבשלים, מנקים, ומבצעים שליחויות ברחבי העיר. וכך גם החיילים ומפקדיהם: ביום הם שומרים על הסדר בעיר ומפגינים נוכחות, וגם בלילה אין הם פושטים בגדיהם, אוכלים וישנים כשחרבם על ירכם, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, איש ונערו.

 

והעיר שושן נבוכה, והעיר שושן רוחשת. ובכל הבתים בחדרי חדרים, ובמחנות הצבא סביב מפות האוכל, ולמרגלות מדרגות הארמון המובילות אל שער המלך, ובסמטאות השוק ובקרב הכובסות על שפת נהר ההו-אספה – רוחשות התלחשויות ותוססות כבשר על מחבת לוהטת: מה קרה שם במשתה?

אביחיל פקד על חוורנה להאזין ולצותת ולנסות לשמוע כל רמיזה על התקוממות ממשמשת. אך אוזניו הכרויות של חוורנה שומעות רק את חרושת השמועות וההשערות: "המלך דרש מהמלכה להופיע בעירום בפני השרים", "אלה הרהורי לבך, ידידי, או של חלק אחר בגופך! המלך לעולם לא ייתן פקודה שתשפיל אותו עצמו"; "אומרים שזה היועץ החדש, שאמר לו לגרש את והישתי. ווהו מנה. הוא אפילו אינו פרסי!" "זה מה שרוצים שנחשוב. המלך היה צריך להעמיד את רואי פניו במקומם לפני צאתו ליוון, הם התערבו יותר מדיי בענייני הממלכה. אולי הוא אפילו ביקש מווהו-מנה לתת לו את העצה הזו בדיוק!" "אינך מבין דבר! המלך מכבד את הבטחות אביו. זוהי נקמה במלכה עצמה! בשל קנאתה נאלץ המלך להרוג את אחיו מאב אחד ומאם אחת"; "המלך רוצה מלכה צעירה יותר, הוא חומד את ארטוונטי אשת בנו דאריוהוש". "אבל הוא לא חייב להפוך אותה למלכה כדי להכניסה למיטתו, כפי שכולם יודעים."

אך על התקוממות לא שמע חוורנה דבר.

אחת התשורות בקמפיין היא גישה לכל הטיוטות שלנו (אנחנו שומרים טיוטות משלבים שונים) אחרי שהספר כבר על המדפים, אם אהבתם את כל השטויות שאנחנו מכניסים באמצע 🙂

ויש גם תשורות נוספות, כולל הרצאות שלי במחיר של בעלת הבית השתגעה (ספרו לוועדת התרבות ביישוב שלכם ולמנהלת הרווחה שלכם!), והרצאות מרתקות של מעיין על מיתולוגיה יהודית, וגם כמה מכירות פומביות שנפרסם במהלך השבוע (מיתון אמצע קמפיין, חייבים ליצור קצת עניין) עם פריטי אספנות של מעיין לגיקים מביני עניין, ויצירות זכוכית שלי.

המכירה הפומבית על הקערות נמצאת כאן

רוצים לקרוא עוד? יש ספר שלם מהטוב הזה! רוצים לשמוע עוד? הזמינו אותנו להרצאה דרך הקמפיין! מוזמנים להצטרף אלינו לדרך, ולהביא גם חברים! המלכה – רומן היסטורי. מתפרסם בזכותך.

 

ניוזלטר של נספחת התרבות בטהראן, 2048

יום שני, 9 באפריל, 2018

בשביעי של פסח, פרסם מקור ראשון גיליון שלם של אוטופיות ל-2048. בז'אנר נתנו לנו יד חופשית, ואני בחרתי בניוזלטר.

ניוזלטר אביב 2048 מנספחת התרבות של ישראל באיראן החופשית (זאת אני)

למי שרוצה לדעת איך היה לפני העריכה: האמת היא שהעריכה הייתה מאוד קלה, אבל נו, OCD.

פיצלו פסקה שהייתה אמורה להיות אחת (נראה לי שחוץ ממני אף אחד לא שם לב); את כותרת המשנה לא נתנו לי לערוך לפני העימוד, אחרת היה כתוב טהראן עם א'; קצת קיצצו באירועי האביב, אבל באמת היו שם המון אירועים…

אז כל מי ששוקל להיעלב שלא הכנסתי אותו ללוח אירועי האביב – זה לא אני, זה הקיצוצים!

את אחד האירועים השאירו, אבל שינו את שם הדוברת, אולי כי חשבו שהתבלבלתי, אז יצא שאורלי נוי מופיעה פעמיים, שזה מעולה כי היא באמת המתרגמת הכי טובה בעולם מפרסית לעברית. ויצא שהיא ממש משתפת פעולה עם מדינת ישראל, שזה שיא האוטופיה.

וגם הפכו לי "מועדוני גייז" ל"מועדונים", אבל זה מלכתחילה היה בדיקת גבולות. בכל זאת מקור ראשון…

תודה לישי פלג על ההזדמנות לחלום בפומבי!

 

מעבר לזמן – עם אהרון ברנע

יום ראשון, 25 במרץ, 2018

אז התכנסתי עם אהרל'ה ברנע במרתפי הכנסת כדי לדבר על מה שאני יודעת לדבר עליו הכי טוב.

זה כנראה היה ממש טוב, כי אנשים מצאו לנכון לחפש את מספר הטלפון שלי ולהתקשר אליי כדי לספר לי כמה הם נהנו ומה דעתם על כל מיני דברים שכבר כתבתי עליהם ספרים, כי כנראה יש לי המון זמן פנוי ואני אוהבת לדבר בטלפון (אני לא! אל תתקשרו טלפונית! כמו שאמר דדי שי – אני שונאת שאנשים מתקשרים בזמן לא מתאים, למשל בזמן אחרי שהמציאו את האימייל!)

בקיצור, תראו. היה מספיק ארוך כדי להכניס גם אגנדה אישית 🙂

ואם אתם אוהבים לשמוע ולראות אותי וטרם קניתם את ספריי, אז הנה לינק להוצאת זרש, המפיצה את כל כתבי תע"ג, והנה גם קישור להסכת העצמאי איראניום מועשר, ולינק למיני-פודקאסט איראן בקטן ברדיו תל אביב (הם לא אוהבים שם את המילה הסכת…).

ואם אתם רוצים לראות אותי מרצה בגודל טבעי ויש לכם אחלה תקציב, אז קובעים אצל אנסטסיה, כי אני מסננת 97.63% מהטלפונים.

שנה טובה וחגים שמחים!

אז תרגמתי לכם סרט איראני…

יום שני, 13 בנובמבר, 2017

כשזהר זקס מ"מדברים בסרט" שאל על איזה סרט איראני ארצה לדבר איתם, היה ברור לי שלא אלך על אחד המפורסמים, כמו פרספוליס (המדויק), 300 (הבלתי מדויק) או אחד מזוכי האוסקר – שכל אחד מהם נפלא ומעניין בפני עצמו, אבל.

הסרט "הצ'ק", מ-2012, לא זכה להצלחה כבירה ואפילו רוב האיראנים לא מכירים אותו. אבל הוא משקף באופן נפלא את החברה האיראנית, וגם קצת את הצנזורה, אבל על זה לא הספקנו לדבר בפודקאסט.
את הכתוביות כתבתי בעצמי, ונעזרתי קצת בעורך איראני במקומות שדיברו בהם מהר מדיי…

אז תראו את הסרט (אם אתם דוברים ילידיים ויש לי פדיחות תרגום, אמרו לי בבקשה בפרטי. תרגום משמע זה לא הצד החזק שלי, ואין כתוביות בפרסית)

ותקשיבו לפודקאסט מדברים בסרט, פרק 28 ובשבוע הבא גם פרק 29, שבו אני מדברת עם זהר זקס ודין לנגזם על איראן ועל החיים עצמם.

רוצים לשמוע עוד? גגלו או חפשו ביו-טיוב "תמר עילם גינדין". אני קצת פרשתי מהרצאות לעת עתה, למעט מסגרות של צעירים איכותיים שרוצים הרצאה דרך המרכז האקדמי שלם. ואולי בסייעתא דמזדא יהיה לי עוד מעט פודקאסט משל עצמי, כרגע אני בשלב ההתארחות והלמידה, ואני לא מתחילה שום פודקאסט לפני שאני משיקה סוף סוף את קורס הפרסית המקוון שלי, זה שאני כבר חודשים עומדת בו על המקפצה ואומרת "שלוש ארבע ו-".

הזמנה למסיבת ראש השנה הפרסי!

יום ראשון, 19 במרץ, 2017

כבכל שנה, מסיבת ראש השנה הפרסית נקבעת ומתפרסמת ימים ספורים מראש, וכל העולם מוזמן, בלי הזמנות אישיות.

השילוב בין התראה קצרה ורשימת מוזמנים ענקית, מזמן לי תמיד את מספר האנשים המדויק שהבית שלי יכול להכיל. בבית הקודם זה היה 50 איש, בבית הנוכחי 40 – והשנה בני ודוריס התנדבו לארח את המסיבה שלי אצלם, כי יש מקום ליותר אנשים.

מתי: יום חמישי הקרוב, 23.3 בשעה 19:00 (כדי שנוכל להתחיל ב-20:00)

איפה: אצל בני ודוריס ברחובות, כתובת מדויקת תינתן רק לרציניים, כלומר רק למי שממלא את שמו בקובץ המי-מביא-מה.

אלט-טאב: בהתחלה הייתה בקובץ גם עמודה של מיילים, אבל מכיוון שהאקרים איראנים אוהבים להתחזות אליי, החלטתי למחוק את העמודה הזאת. אם אתם לא רשומים לאירוע בפייסבוק וגם אני לא יודעת מי אתם – שלחו לי הודעה פרטית כדי שאשלח לכם את הכתובת… שיפט-אלט-טאב.

מה יהיה: הרבה אנשים, חלק גדול מהם גם אני לא מכירה. זה מה שכיף 🙂 אוכל טעים – פרסים יכולים לבשל, אשכנזים מוזמנים לקנות, ומי שממש רוצה להשקיע אבל לצערו הוא לא מהעדה הנכונה – יש שני דברים שאנחנו מרשים לכם להכין… ראו בקובץ.

אני אתן הרצאה קטנה על נורוז ומנהגיו, ועל הגאווה האיראנית. חברים אחרים יספרו את חוויותיהם מנורוז באיראן, ואולי עוד הרצאות וסיפורים – תלוי בהרכב הקהל.

הנה תמונה מלפני כמה שנים:

noruz

הביצים יהיו על המראה, אבל כבר לא יזוזו. מי שרוצה לראות את הביצים זזות על המראה, יצטרך להניח בעצמו ביצים קשות מקושטות על מראה, ולהסתכל בהן בעיון מחר (יום שני 20.3.2017) בשעה 12:28:40.

אז… מי בא השנה?

משנכנס אדר: שישים שניות מתוך "מגילת אסתר מאחורי המסכה":

יום רביעי, 1 במרץ, 2017

ממשיכים בסדרת ההצצות. והיום, ג' אדר, 60 שניות מתוך פרק ג' של מגילת אסתר מאחורי המסכה.

קוראת: עדי סלמור
מגילת אסתר אמנם מתרחשת באיראן, אך הצדדים הנצים אינם איראנים. מרדכי הוא, כידוע, יהודי, והמן הוא אגגי – כלומר, מצאצאי אגג מלך עמלק. מגילת אסתר באה לסגור את החשבון הלא גמור בין ישראל ועמלק. שאול המלך הצטווה למחות את זרע עמלק ולא לקחת שלל במלחמה, אך חייליו לקחו שלל, והוא חס על חיי אגג מלך עמלק. המן הוא מצאצאי אותו אגג, ומרדכי הוא בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני, כלומר מצאצאי קיש משבט בנימין. כלומר הוא קרוב משפחה של שאול המלך – שאול בן קיש משבט בנימין.
האם זו מקריות ששבט בנימין נבחר למחות את זרע עמלק? ברור שלא! נחזור אחורה לספר בראשית, ונבדוק מי היה עמלק. עמלק היה נכדו של עשיו. כאשר יעקב אבינו חזר מגלותו הארוכה אחרי שגנב מעשיו את הבכורה, הוא פחד מאוד מעשיו, ולכן הוא וכל בני ביתו השתחוו בפניו. כולם – חוץ מבנימין. כי הוא עדיין לא נולד.
לכן נבחר שבט בנימין כדי למחות את זרע עמלק.
וכיצד מתחילה היריבות בין המן ומרדכי?
ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה.

נשארתם עם המון שאלות? כל התשובות בספר! אפשר להשיג בחנויות ובאתר ההוצאה לאור: מגילת אסתר מאחורי המסכה (ויש שם גם דוגמית להורדה).

תמונות: כריכת הספר
מפת האימפריה, מתוך ההקדמה לספר, מעובד ברשות מתוך מפה של איאן מלדיוב מאוניברסיטת מישיגן (הקישור לטקסט קצת מאולץ – היו הרבה עמים שונים באימפריה).

 

60 שניות על מגילת אסתר: פרק א' – עוגן במציאות.

יום שני, 27 בפברואר, 2017

מכירים את זה שאתם מתכננים פרויקט כמה זמן מראש, וכשמגיע הזמן להקליט בדיוק הולך לכם הקול? אז אני לוחשת בקושי כבר שלושה ימים, ועל קול אמיתי אין מה לדבר. אבל הפרויקט הוא תלוי זמן, אז קודם כול תודה לעדי סלמור שנחלצה לעזרתי והקליטה את הימים הראשונים. אני מקווה שהקול יחזור אליי מתישהו ואוכל לפחות את סוף הסדרה לעשות בקולי.

אז הפרויקט הוא סדרת פוסטים יומית של 60 שניות בווידאו + אותו תוכן בכתב (כי אולי יש עוד אנשים כמוני שמעדיפים כתוב). התכנון הוא מעכשיו ועד פורים, כל יום משהו מתוך מגילת אסתר. תשעה-עשרה פוסטים לפי סדר הפרקים, ואז עוד כמה.

יאללה. מת-חי-לים.

משנכנס אדר: 60 שניות מתוך "מגילת אסתר מאחורי המסכה".
קריאה: עדי סלמור.

פרק א' של מגילת אסתר הוא העוגן שלנו במציאות. אחשוורוש (חְ'שַׁיָארְשָׁא) הוא שמם של שני מלכים היסטוריים מהשושלת האַַחֶ'מֶנִית. אחשוורוש של מגילת אסתר הוא הראשון, כי השני מלך רק 45 ימים. שושן היא בירת החורף של המלכים האַחֶ'מֶנִיים. המשתאות הראוותניים והבזבזניים מתועדים גם אצל ההיסטוריונים היווניים.
ומה עם העובדה שהמלך מקבל החלטות גורליות כשהוא שיכור? גם נוהל זה מתועד אצל ההיסטוריונים היווניים: אצל הפרסים המלך חייב לקבל החלטות כשהוא שיכור ולאשר כשהוא פיכח, ואם קיבל החלטה בפיכחות – עליו לאשרה כשהוא שיכור. כך ההחלטה מתקבלת גם במצב שחושבים מהראש וגם במצב של השראה אלוהית, וכך בטוחים שהיא נכונה. זה מסביר גם למה המלך והמן ישבו לשתות אחרי שהם מחליטים להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים.

תמונות: כריכת הספר, קופסאות גפרורים מאיראן ועל שתיים מהן תמונה של ח'שיארשא הראשון (אחשוורוש) והשם אפדאנה – הביתן ב"חצר גינת ביתן המלך".

נשארתם עם המון שאלות? כל התשובות בספר! אפשר להשיג אותו בחנויות ובאתר ההוצאה לאור: מגילת אסתר: מאחורי המסכה (באתר ההוצאה אפשר גם להוריד דוגמית שיש בה כל פרק א'). 

 

הצצה לספר הבא — מיתולוגיה איראנית לכל גיל

יום ראשון, 6 בנובמבר, 2016

לכבוד יום הולדתי אני נותנת לכם מתנה – דוגמית מתוך מיתולוגיה איראנית לכל גיל. קמפיין מימון המונים מתנהל כרגע (עד 17.11.2016) בהדסטארט, ומתנת היומולדת הכי טובה תהיה תמיכתכם והפצתכם!

זהאכ. איור - ענת עילם. מתוך ספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל.

זהאכ. איור – ענת עילם. מתוך ספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל.

זַהָאכּ
הָיֹה הָיָה בְּאֶרֶץ עֲרָב מֶלֶךְ טוֹב לֵב, יְשַׁר דֶּרֶךְ וִירֵא שָׁמַיִם בְּשֵׁם מַרְדָאס. מַרְדָאס הָיָה טוֹב וּמֵיטִיב לְכָל בְּנֵי הָאָדָם וְגַם לְבַעֲלֵי הַחַיִּים, וְהֵם הֵשִׁיבוּ לוֹ אַהֲבָה.

לְמַרְדָאס הָיָה בֵּן בְּשֵׁם זַהָאכּ. זַהָאכּ הָיָה אַמִּיץ אַךְ קַל דַעַת, וְלִבּוֹ כֹּה מָלֵא תַּאֲוַת גַּדְלוּת עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ מָקוֹם אֲפִלּוּ לְטִפַּת אַהֲבָה. יוֹמָם וָלַיְלָה הִתְאַמֵּן בְּסַיִף כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִגְבֹּר עַל כָּל יָרִיב.

יוֹם אֶחָד עִם שַׁחַר, בָּא אֵלָיו אֶבְּלִיס, הַשָּׂטָן, מְחֻפָּשׂ לְאִישׁ זָקֵן וְטוֹב לֵב.

אָמַר אֶבְּלִיס לְזַהָאכּ: "אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת סוֹד הַכּוֹחַ, וּבִיכָלְתִּי לַהֲפֹךְ אוֹתְךָ לַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁרָאָה הָעוֹלָם. אַךְ תְּחִלָּה עָלֶיךָ לִכְרׂת אִתִּי בְּרִית. הַבְטַח לִי שֶׁתַּעֲשֶׂה כָּל מַה שֶׁאֹמַר לְךָ, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ זוֹהֵר כַּחַמָּה! הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יִהְיֶה לְמַמְלַכְתְּךָ. אָדָם וּבְהֵמָה, עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם יָסוּרוּ לְמָרוּתְךָ."

הַצָּעִיר קַל הַדַּעַת וּתְאֵב הַכּוֹחַ לֹא הִסֵּס לְרֶגַע וְעָנָה: "נִשְׁבָּע אֲנִי שֶׁאֶשְׁמַע לַעֲצָתְךָ, אֶעֱשֶׂה כִּדְבָרֶיךָ, וְלֹא אֲסַפֵּר לְאַף אֶחָד אֶת סוֹדוֹתֶיךָ. עֲשֵׂה אוֹתִי לַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁרָאָה הָעוֹלָם!"

שָׂמַח אֶבְּלִיס בְּלִבּוֹ וְאָמַר לְזַהָאכּ: "הַבְּעָיָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר הָעוֹמֶדֶת בְּפָנֶיךָ הִיא אָבִיךָ. הַזָּקֵן מַאֲרִיךְ יָמִים וְתוֹפֵס בָּעוֹלָם מָקוֹם שֶׁשַּׁיָּךְ לְךָ, וּבֵינְתַיִם נְעוּרֶיךָ חוֹלְפִים וְאַתָּה מְבַזְבֵּז אֶת זְמַנְךָ. לָמָּה לְבַיִת אֶחָד שְׁנֵי מַנְהִיגִים? עֲרֹף אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל אָבִיךָ הֶעָשִׁיר! כְּשֶׁתַּעֲשֶׂה כִּדְבָרַי, תַּהֲפֹךְ לְמֶלֶךְ רָם וּלְשַׁלִּיט עֶלְיוֹן."

זַהָאכּ חָשַׁב עַל דַּם אָבִיו וְלִבּוֹ נִמְלָא כְּאֵב. הוּא אָמַר לְאֶבְּלִיס: "זֶהוּ מַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה! תֵּן לִי עֵצָה אַחֶרֶת!"
מִתְבָּרֵר שֶׁאֲפִלּוּ בִּנְסִיכִים קַלֵּי דַעַת וּתְאֵבֵי גַּדְלוּת מִתְקַיֶּמֶת מִדַּת כִּבּוּד אָב. אִישׁ חָכָם אֶחָד אָמַר לִי פַּעַם שֶׁאֲפִלּוּ בֵּן סוֹרֵר, שֶׁהוֹפֵךְ לְחַיַּת טֶרֶף, לֹא יִשְׁלַח יָד בְּנֶפֶש אָבִיו. וְאִם שָׁלַח – יֵשׁ לְבָרֵר אֶת הָעִנְיָן עִם הָאֵם.

הֵשִׁיב לוֹ אֶבְּלִיס: "אִם תָּפֵר אֶת פְּקוּדָתִי עַתָּה, יִוָּדַע שִׁמְךָ בְּכָל הָעוֹלָם כְּאָדָם הַמֵּפֵר בְּרִיתוֹת. עַד סוֹף יָמֵיךָ תִּבְעַר נִשְׁמָתְךָ בְּאֵשׁ הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לִי וְתִּשָּׂרֵף בִּלְהָבוֹת הַבְּרִית שֶׁכָּרַתְנוּ. הַשְּׁבוּעָה וְהַבְּרִית יִשָּׁאֲרוּ כְּאוֹת קַיִן עַל מִצְחֲךָ, אָבִיךּ יִשָּׁאֵר שַׁלִּיט אָהוּב וּמָעֳרָךְ, וּמְנַת חֶלְקְךָ תִהְיֶה בּוּז וְהַשְׁפָּלָה."

נְסִיךְ עֲרָב נָפַל בַּפַּח שֶׁטָּמַן לוֹ אֶבְּלִיס. "אֱמֹר נָא לִי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת," בִּקֵּש. "אֵינִי רוֹצֶה לְהָפֵר בְּרִית שֶׁכָּרַתִּי!"
אֶבְּלִיס אָמַר: "אַל חָשָׁשׁ. יָדֵיךָ יְשָּׁאֲרוּ נְקִיּוֹת. עָלֶיךָ רַק לְהַסְכִּים. אֶת הַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ הַשְׁאֵר לִי."
זַהָאכּ שָׁתַק.

לַמֶּלֶךְ מַרְדָאס טוֹב הַלֵּב הָיָה בֻּסְתָּן מְשׁוֹבֵב נֶפֶשׁ. בַּלֵּילוֹת הָיָה יוֹצֵא לְגַנּוֹ כְּדֵי לִרְחֹץ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת גּוּפוֹ בִּבְרֵכָה בְּפִנַּת סֵתֶר בַּגַּן, וּלְהִטָּהֵר לִקְרַאת עֲבוֹדַת הָאֵל. בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, כָּרָה אֶבְּלִיס בּוֹר עָמֹק בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶך, כִּסָּה אוֹתוֹ בִּזְרָדִים וְיִשֵּׁר אֶת הָאֲדָמָה מֵעָלָיו. כְּשֶׁשָּׂם מַרְדָאס פָּנָיו אֶל הַגִּנָּה בְּדַרְכּוֹ לַטָּהֳרָה הַלֵּילִית, נָפַל לַבּוֹר, שָׁבַר אֶת מִפְרַקְתּוֹ וָמֵת.

וְכָךְ, בְּתַחְבּוּלָה זוֹ, יָשַׁב זַהָאכּ עַל כֵּס אָבִיו, וְשָׂם עַל רֹאשׁוֹ אֶת כֶּתֶר הָעַרְבִים.

אֶבְּלִיס הַמְּחֻפָּשׂ לְזָּקֵן נֶעֱלַם, אַךְ הִמְשִׁיךְ לַעֲקֹב, לְחַכּוֹת לִשְׁעַת כֹּשֶׁר וּלְחַבֵּל תַּחְבּוּלוֹת.

יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ בִּפְנֵי זַהָאכּ אִישׁ צָעִיר וַחֲלַק לָשׁוֹן, וְהִצִּיג אֶת עַצְמוֹ כְּיוֹעֵץ חָכַם וּמְנֻסֶּה. הוּא פָּנָה אֶל זַהָאכּ, הִרְעִיף עָלָיו שְׁבָחִים וּמַחְמָאוֹת, וּבְסוֹף דְּבָרָיו הוֹסִיף וְאָמַר: "טַבָּח אֲנֹכִי וּשְׁמִי הוֹלֵךְ לְפָנַי. אִם תִּמְצָאֵנִי רָאוּי לְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶך, קָחֵנִי נָא אֶל מִטְבְּחֵי אַרְמוֹנְךָ!"
זַהָאכּ, שֶׁלא יָדַע שֶׁאֶבְּלִיס הוּא הָעוֹמֵד לְפָנָיו, נִשְבָּה בִּדִבְרֵי הַחֲלָקוֹת, וְהֵאִיר לוֹ פָּנִים. הוּא קִבֵּל אֶת הַצָּעָתוֹ בִּבְרָכָה, נָתַן לוֹ אֶת מַפְתְחוֹת מִטְבַּח הַמֶּלֶךְ, מִנָּה אוֹתוֹ לַטַּבָּח הָרָאשִׁי וְהִפְקִידוֹ עַל מַאֲכָלָיו.

עֲלֵיכֶם לָדַעַת שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן, בְּנֵי הָאָדָם עֲדַיִן לֹא גִּלּוּ אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים. לָכֵן לֹא עָבַר זְמַן רַב עַד שֶׁהַטַּבָּח שָׁבָה אֶת לִבּוֹ וְאֶת בִּטְנוֹ שֶׁל זַהָאכּ. הוּא גִּלָּה לוֹ אֶת סוֹד אֲכִילַת הַבָּשָׂר, כִּשֵּׁף אוֹתוֹ בְּמַטְעַמָּיו וְהָפַךְ אוֹתוֹ לְבֵן עֲרֻבָּה שֶׁל מַאֲכָלָיו, כִּי אַף אֶחָד אַחֵר עֲדַיִן לֹא יָדַע לְהָכִין מַאֲכָלִים כָּאֵלֶּה.

תְּחִלָּה הִגִּישׁ לוֹ חֶלְמוֹן בֵּיצָה. הַחֶלְמוֹן חִזֵּק אֶת זַהָאכּ וְעָשָׂה אוֹתוֹ בָּרִיא כְּשׁוֹר. הוּא אָכַל וְהִתְעַנֵּג, שָׂמַח וְהִתְמוֹגֵג, וְשִׁבֵּחַ אֶת הַטַּבָּח. וְכָךְ אָמַר אֶבְּלִיס הַנַּכְלוּלִי: "יְחִי מַלְכִּי הָרָם! שְׂמַח, מַלְכִּי, כִּי גַּם מָחָר אֲבַשֵּׁל לְךָ מַטְעַמִּים כָּאֵלֶּה. שֶׁיִּהְיֶה לְךָ לִבְרִיאוּת וּלְעֹנֶג!" וְכָל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה חָשַׁב אֶבְּלִיס אֵיזֶה מַאֲכָל מֵזִין, טָעִים וּמַפְתִיעַ יָכִין לְזַהָאכּ מָחָר כְּדֵי לְהַדֵּק אֶת אֲחִיזָתוֹ בְּלֵב הַמֶּלֶךְ.

לְמָחֳרָת הִתְקִין סְעוּדָה מִמַּטְעַמֵּי חוֹגְלוֹת וּפַסְיוֹנִים, וּמֶלֶךְ הָעַרְבִים שָׁלַח יָדוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַבָּשָׂר, אָכַל וְהִתְעַנֵּג, שָׂמַח וְהִתְמוֹגֵג, וְהַעֲרָצָתוֹ לַטַּבָּח הִתְעַצְּמָה שִׁבְעָתַיִם.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי עָרַךְ אֶבְּלִיס הַטַּבָּח מַפָּה עֲמוּסָה בְּמַעֲדַנֵּי עוֹף וְטָלֶה, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי הֵכִין מַאֲכָלִים מִנֶּתַח גַּב שֶׁל עֵגֶל צָעִיר, מֻשְׁרֶה בְּזַעֲפְרָן וּבְמֵי וְרָדִים, בְּיַיִן יָשָׁן נוֹשָׁן וּבְמוּשְׁק טָהוֹר.

זַהָאכּ הוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַמַּטְעַמִּים, הֵבִיאָהּ אֶל פִּיו, אָכַל – וְאוֹרוּ עֵינָיו. הוּא נִמְלָא הַפְתָּעָה וְתַדְהֵמָה מֵחָכְמָתוֹ שֶׁל הַטַּבָּח וְאָמַר לוֹ כָּךְ: "טַבָּחִי הַטּוֹב! רוֹצֶה אֲנִי לִגְמֹל לְךָ עַל מַאֲכָלֶיךָ הַטּוֹבִים וְהַמַּבְרִיאִים. אֱמֹר לִי מַה מִשְׁאַלְתְּךָ, וָתֵעַשׂ!"

עָנָה הַטַּבָּח: "מַלְכִּי הָרָם, מִי יִתֵּן וְתִחְיֶה תָּמִיד בְּשִׂמְחָה וּבְאֹשֶׁר וְשִׁלְטוֹנְךָ יִכּוֹן לָעַד. לִבִּי מָלֵא עַד גְּדוֹתָיו בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ. נִשְׁמָתִי מְלֵאָה בְּמַרְאֵה פָּנֶיךָ. אֶחָד וְיָחִיד הוּא רְצוֹנִי: לִהְיוֹת קָרוֹב לְמַלְכִּי. וְאָמְנָם אֵין מַעֲמָדִי רָם מַסְפִּיק כְּדֵי שֶׁיְּצַוֶּה הַמֶּלֶךְ שֶׁאֲנַשֵׁק אֶת כְּתֵפָיו, שֶׁאָנִיחַ עֲלֵיהֶן אֶת רֹאשִׁי וְאֶת פָּנַי…"

זַהָאכּ לֹא יָדַע, כַּמּוּבָן, מִיהוּ טַבָּחוֹ בֶּאֱמֶת וּמַהֵן מַטְרוֹתָיו הַנִּסְתָּרוֹת. הוּא שָׁמַע אֶת דְּבָרָיו וְאָמַר לוֹ: "מִשְׁאַלְתְּךָ תִּתְגַּשֵּׁם. מַגִּיעַ לְךָ אַף יוֹתֵר מִכָּךְ!" וְנָתַן אֶת הַפְּקֻדָּה.

אַךְ נָשַׁק אֶבְּלִיס לִשְׁתֵי כִּתְפֵי הַמֶּלֶך, וְהִנֵּה נֶעֱלַם הַטַּבָּח הַצָּעִיר וְנָמוֹג אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה.

וְאָז קָרָה דָּבָר שֶׁאַף אָדָם בָּעוֹלָם לֹא רָאָה כָּמוֹהוּ וְלֹא יָכֹל לַחֲזוֹתוֹ: שְׁנֵי נְחָשִׁים שְׁחוֹרִים הֵחֵלוּ לִצְמֹחַ מִתּוֹךְ שְׁתֵי כְּתֵפָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ, בַּמָקוֹם שֶׁבּוֹ נָשַׁק לוֹ אֶבְּלִיס. הַמֶּלֶךְ כִּמְעַט הִתְעַלֵּף מֵהַהַפְתָּעָה וּמִכְּאֵבֵי הַתֹּפֶת. הוּא נִסָּה בְּכָל מְאוֹדוֹ לְסַלֵּק אֶת שְׁנֵי הַנְּחָשִׁים מִכְּתֵפָיו, אַךְ לַשָּׁוְא. בְּכָל פַּעַם שֶׁגָּדַע אוֹתָם הַמֶּלֶךְ בְּחַרְבּוֹ, צָמְחוּ שְׁנֵי נְחָשִׁים שְׁחוֹרִים חֲדָשִׁים מִכְּתֵפָיו, כַּעֲנָפִים רַעֲנָנִים שֶׁל עֵץ.

הַמֶּלֶךְ כִּנֵּס אֶת בְּכִירֵי הָרוֹפְאִים מִכָּל רַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה. הֵם יָעֲצוּ עֵצוֹת, חִבְּלוּ תַּחְבּוּלוּת, נִסּוּ נִסְיוֹנוֹת – אַךְ אַף אֶחָד לֹא מָצָא מַרְפֵּא לַבְּעָיָה, וְהַמֶּלֶךְ הִמְשִׁיךְ לִסְבֹּל כְּאֵבֵי תֹּפֶת.

וְאָז הוֹפִיעַ אֶבְּלִיס בַּשְּׁלִישִׁית, הַפַּעַם כְּרוֹפֵא. עָטָה אֲרֶשֶׁת פָּנִים חֲכָמָה וּרְצִינִית, נִגַּשׁ לְזַהָאכּ וְאָמַר: "לְקִיּוּמָם שֶׁל הַיְּצוּרִים הָאֵלֶּה יֵשׁ תַּכְלִית. הַשְׁאֵר אוֹתָם, כִּי יִקְרֶה אֲשֶׁר יִקְרֶה, אֵין לִפְגֹּעַ בָּהֶם. כְּדֵי לְהַשְׁקִיטָם, יֵשׁ לְהַאֲכִילָם. כָּל פִּתְרוֹן אַחֵר אָסוּר בְּתַכְלִית הָאִסּוּר, וְגַם לֹא יַעֲזֹר. מַאֲכָלָם הוּא מוֹחַ שֶׁל בְּנֵי אָדָם. אַל תִּתֵּן לָהֶם דָּבָר לֶאֱכֹל מִלְבַד זֹאת, פֶּן יָמוּתוּ."

רְאֶה מֶה עָשָׂה אֶבְּלִיס וּמַה בִּקֵּש בִּדְבָרָיו אֵלֶּה! אֵיזֶה מְחִיר עַל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם לְשַׁלֵּם כְּדֵי לְחַלֵּץ מִצָּרָה אָדָם אֶחָד, קַל דַעַת וּבַעַל שְׂרָרָה.

***

דמותו של זהאכ, בן האנוש שהופך למפלצת, הוא התפתחות של הדרקון דַהָאג, שפגשנו בסיפורים הקודמים. בתקופה הטרום-אסלאמית מתואר דהאג כבבלי, כי אלה היו הרָעים באותו זמן. בזמנו של פרדוסי, הרעים הם הערבים, ולכן גם זהאכ מוצג כנסיך ערבי. מעניין לראות שבסיפורנו האיראנים הם אלה שמזמינים את זהאכ לשלוט עליהם, למרות שהוא מטיל אימה על נתיניו – בדיוק כפי שרוב האיראנים קיבלו בברכה את הכיבוש האסאלמי החל מהמאה השביעית לספירת הנוצרים, קבלה שפרדוסי מותח עליה ביקורת גלויה וסמויה.
"זַהָאכּ" היא הגיית השם בפרסית בת זמננו – ההגייה שנבחרה לכל השמות בספר. שמו של זַהָאכּ נכתב, בתעתיק מדויק, צ'חאכ (ضحاک). זוהי הגייה של השם דַהָאג במבטא ערבי מוגזם, וכנראה כך חשב דובר פרסית מהמאה ה-10 שערבי יהגה את השם.
זהאכ מתואר בסיפור גם כ"בעל מראה הדרקון", "בעל גוף של דרקון" ואפילו "הדרקון". המילה הפרסית לדרקון, עד עצם היום הזה, היא אֶזְ'דֶהָא – מהשם אָז'-י דַהָאג – "הדרקון דהאג" מהסיפור הקודם. חדי הזיכרון שביניכם בוודאי זוכרים שהמילה אז'י "דרקון" מתייחסת במקור לנחש. טשטוש הגבול הסמנטי (עירוב המשמעויות) בין נחש לבין דרקון עדיין משתקף בסיפורו של זהאכ.
חוט מקשר נוסף שעובר בין הסיפורים מהתקופות השונות, הוא ריבוי הישויות בגוף אחד. בסיפור הטרום-אסלאמי, פרידון לא הצליח להרוג את דהאג כי בכל פעם שכרת איבר מגופו האיבר הפך ליצור אופל בפני עצמו. הצמחת המפלצות מהכתפיים מופיעה כבר בדָאדִסְתָאן יִ דֵינִיג, טקסט מאוחר יחסית בפרסית אמצעית, הקודם לפרדוסי בכמאה שנים. שם מתואר דַהָאג כמי ש"מעצם הכתף שלו צומח השד 'שקר' בצורת דרקון".

רוצים לקרוא על נייר? הנה גרסת PDF של סיפורו של זהאכ, יפה ומעומדת להדפסה על נייר (הדפיסו את העמוד הראשון לרוחב, ואת העמודים הבאים לאורך או שניים בעמוד לרוחב). ואם אתם רוצים לשתף בפייסבוק אז הא לכם.
רוצים לקרוא עוד? תמכו בקמפיין מימון ההמונים של ספר מיתולוגיה איראנית, כדי שהספר יצא לאור! התומכים בפרויקט לא רק צוברים קארמה טובה, אלא גם עוזרים לי לקבל החלטות בקבוצת פייסבוק סגורה.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה בכל מקום שמשלמים בו היטב! במסגרת קמפיין מימון ההמונים יש תשורה של הרצאות במחירים נמוכים יותר, אז שווה להזמין לחוג בית או למסיבה בתשלום מראש דרך הקמפיין. ואם חשק לבבכם בכרטיס בודד – כשעוברים את ה-100% בעזרת אוהרמזד, כל 25% הם רף שפותח הרצאה לתומכים (כן, חינם חינם, כמו בקמפיין של מגילת אסתר מאחורי המסכה) באזור נוסף בארץ: ב-125% תהיה הרצאה באזור השרון או ת"א, ב-150% בירושלים, ב-175% בחיפה, אבל כשם שאי אפשר להגיע לירושלים בלי לעבור בכרבלא, כך אי אפשר להגיע ל-125% בלי לעבור ב-100%. ואנחנו לא שם ויש עוד קצת פחות משבועיים. אז תמכו, והפצירו גם בחבריכם לתמוך!

It's all about Rosh Hashana!

יום שישי, 11 בספטמבר, 2015

פוסט זה בעברית: ראש השנה – כל השנה!

My grandfather Shlomo Harari, RIP, used to say that Purim and Kippurim are the same holiday, because both are "pretend holidays": in Purim the Jews pretend to be Goyim (gentiles), and in Kippurim the "Goyim" pretend to be good Jews.

Little did he know, the link between Purim and Kippurim goes way beyond jokes. In fact, it goes thousands of years into the past. In this short series of articles, we will see that these two holidays share deep roots, beliefs, myths and even historical events in the ancient near east. Moreover, Hanukkah, Passover and the Mimuna spring from the same roots, as do New Year events in Islam, New Season holidays in Christianity and other holidays in other cultures. And it's all about New Year's.

Masechet Rosh Hashana says there are four New Years and four judgment days. The names of the Jewish (i.e. Babylonian) months also indicate at least two beginning points: Tishrei (Akkadian Tishritu) means "a beginning", while Marheshvan originates in Akkadian Waraḥ-Shamnu – the eighth month (w-m changes are routine in word-borrowings in the ancient near east, as both are labial – pronounced using the lips) – i.e. a count that begins in the ancient New Year in the month of Nissan.

As a matter of fact, the Tishrei New Year is just as ancient. The vernal (spring) equinox – Nissan – is a symbolic New Year. Nature wakes up, the trees begin to bloom, the days become longer than the nights, the weather is already/still pleasant. It's the national New Near for the Israelites, because in Passover we became a nation. The Mishna tells us it's the New Year for kings: We cannot begin the count of each king's years from the day of coronation, because each king will have a different new year, after several years we won't remember the exact date, and chaos is soon to follow. The solution is that regardless of the coronation date, the king's next year begins in Nissan. Even if he was crowned in Adar. But an agricultural new year in Nissan would be useless, because it would mean that in a Sabbath year, first we won't be allowed to reap what we've sown in the autumn, and then it would be prohibited to sew for next year. The natural and agricultural New Year begins in the autumn, that is, in Tishrei. Two of the judgement days mentioned in the Mishna are in Tishrei: Rosh Hashana is the personal judgement day, and Sukkot is the first judgement day for nature: Will there be enough rain? The other natural judgement days are the other pilgrimage festivals – Passover in Nissan – Will there be enough wheat? And Shavuot in Sivan: Will there be enough fruit?

The New Year has always been a source of excitement as well as fear. In our times it's mostly excitement (or depression), summing-up, intospection and New Year resolutions, but some of us remember the slightly superstitious fear before 5784, Hebrew תשמ"ד which spelled "will be destroyed") and before December 21st 2012 because of the Aztec prophecy, as well as the allegedly rational fear before the year 2000. In the ancient world the new year was also a mix of fear and excitement. Fortunes are about to be decided; the individual, the community and sometimes the whole world – is in danger. This is why we Jews do things we don't normally do throughout the month of Elul and to a greater extent on the first ten days of the year, culminating in Yom Kippur: getting up before dawn for Slichot during these forty days, and fasting on Yom Kippur, when the usual Jewish holiday is about "they tried to kill us, we won, let's eat!".

Let's take a closer look at the last statement. Does this description fit all the holidays? Not really. Sukkot, Shavuot and Tu Bishvat are about eating, but without the hating, though we did see the Mishna regards Sukkot and Shavuot as judgement days (and Tu Bishvat as a New Year). The "they tried to kill us we won" holidays are conveniently located around solstices and equinoxes: The solar, or lunisolar New Year usually begins with a new season: around the spring or autumn equinox (March and September 21st, give or take a day), or around a solstice (December or June 22nd±1 – winter or summer depends on hemisphere). In simpler words – Sun years (whether their months are based on the moon, like the Jewish year, or arbitrary like the Gregorian calendar) usually begin around the longest day or night of the year, or around the time when day and night are equal.

The Midrash tells us that Hanukkah was actually created on the first Kislev of existence, when Adam saw the days are getting shorter and shorter, and feared the world would come to an end (the world is in danger!). He fasted for 8 days (which is something he didn't normally do), and the days began to get longer: the world was saved! The Maccabis chose Kislev 25th because that was the day the Greeks desecrated the temple, and the Greeks chose that day probably because it is connected to the rebirth of the Sun and a time of light holidays all around the globe (the story of the little pot of oil, by the way, is first documented some 200 years after the events and is not flawless). In the Maccabis' story too, the Jews are in danger – spiritual danger – and there had to be a great massacre in order to save the day. If an 8 day holiday of light starting on the 25th of the month sounds familiar, it is because this was also the birth date of the Sun god in pagan Europe, and when the emperor Constantine wanted to make Christianity more appealing, he identified Jesus with the Sun God (and gave him a halo, later copied unto other saints).

Want to read more? crowdfund the English (and Persian) version of The Book of Esther, Unmasked. This article is based on parts of chapter 9 of The Book of Esther, Unmasked. Want to hear more? Invite me to a well-paid lecture. During the crowdfunding campaign – that is, until October 16th, there are serious discounts on lectures as well, so you may want to take advantage of that.

Next time: All Holidays are High! On the "they tried to kill us, we won, let's eat" paradigm of Jewish holidays. (will be linked when published)

***

Before you ask: This article series is licensed cc-by-sa. You may quote or republish it without explicit permission, as long as you give the following credit to the writer, Thamar E. Gindin (including links) + a link to the original article, and allow others to do the same.

Thamar E. Gindin is a faculty member in Shalem College in Jerusalem, researcher at the Ezri Center for Iran and Persian Gulf center in Haifa University, lecturer and author of The Good, the Bad and the World, a Journey to Pre-Islamic Iran (Hebrew) and The Book of Esther, Unmasked (Hebrew, English and Persian). This article is based on the 9th chapter of The Book of Esther, Unmasked.

ראש השנה — כל השנה!

יום שישי, 11 בספטמבר, 2015

This article in English: It's all about Rosh Hashana!

סבי, שלמה הררי מנוחתו עדן, נהג להתלוצץ עם נכדיו ולומר שפורים וכיפורים הם אותו חג: בפורים כל היהודים מתחפשים לגויים, ובכיפורים, כל ה"גויים" מתחפשים ליהודים.

מה שהוא לא ידע, הוא שהקשר בין פורים וכיפורים הוא הרבה מעבר להלצות. למעשה, זהו קשר שעומקו אלפי שנים. בסדרת מאמרים קצרה זו, נראה את השורשים העמוקים במזרח הקדום, את האמונות, את המיתוסים ואפילו את האירועים ההיסטוריים או ההיסטוריים לכאורה, שקושרים בין פורים וכיפורים. יתרה מזו, פסח והמימונה שואבים מאותם מקורות, וכך גם אירועי ראש שנה באסלאם, חגים עונתיים בנצרות, וחגים נוספים בתרבויות אחרות. והכול הכול נסוב סביב ראש השנה.

הרעיון של יותר מראש שנה אחד אינו חידוש: כבר במסכת ראש השנה כתוב שיש ארבעה ראשי שנים וארבעה ימי דין. שמות החודשים העבריים (כלומר הבבליים) מעידים גם כן על שני ראשי שנים לפחות: השם תשרי בא מהמילה האכדית תִּשְׁרִיתֻ "התחלה", ואילו השם מרחשון מקורו לא בהיעדר החגים (שעושים אותו מר) או בגשם הראשון (מר – מילה יחידאית במקרא שמשמעותה טיפה), אלא באכדית וַרַח-שַׁמְנֻ – הירח השמיני – לפי לוח השנה העתיק המתחיל בניסן (חילופי ו-מ נפוצים מאוד בשאילות בין שפות במזרח הקדום).

למען האמת, ראש השנה בתשרי קדום לא פחות מראש השנה בניסן. השוויון האביבי – הנקודה שבה היום והלילה משתווים בסביבות ראש חודש ניסן – היא ראש שנה סמלי. הטבע מתעורר, העצים מתחילים לפרוח, הימים הופכים להיות ארוכים מהלילות, ומזג האוויר כבר/עדיין נעים. זהו ראש השנה הלאומי של בני ישראל – החג שבו הפכנו לעם. המשנה מספרת לנו שזהו ראש השנה למלכים: הרי אי אפשר להתחיל לספור את שנותיו של כל מלך מיום הכתרתו, כי אחרי כמה שנים, או כמה מלכים, כבר לא יזכרו מי הומלך מתי, ויהיה בלגן גדול. הפתרון הוא שללא קשר לתאריך ההכתרה, השנה הבאה של המלך תתחיל בניסן. זה אומר שאם הוא הוכתר באדר, שנתו השנייה תתחיל אחרי פחות מחודש!

אבל ראש שנה חקלאי בניסן הוא לא פרקטי, כי משמעותו היא שבשנת שמיטה לא נוכל לקצור מה שזרענו בשנה שעברה, וגם לא לזרוע לשנה הבאה. ראש השנה החקלאי, של מחזור הצמיחה בטבע, מתחיל בסביבות יום השוויון הסתווי, כלומר בתשרי. שניים מימי הדין המוזכרים במשנה הם בתשרי: ראש השנה הוא יום דין אישי, וסוכות הוא יום הדין הראשון לטבע: האם יהיה מספיק גשם? שני ימי הדין האחרים של הטבע מתאימים לשתי הרגלים האחרות: פסח בניסן: האם תהיה מספיק חיטה? ובשבועות – האם יהיו מספיק פירות?

ראש השנה היה תמיד – ועודנו – מקור להתרגשות ולפחד גם יחד. בימינו זו יותר התרגשות (או דיכאון), סיכומים, חשבון נפש והחלטות לשנה החדשה; אבל חלקנו עוד זוכרים את הפחד לפני שנת תשמ"ד, ואת האמונה הטפלה בנוגע ל-21 בדצמבר 2012 (היום הקצר ביותר בשנה גם הוא ראש שנה, נגיע לכך מיד), בגלל הנבואה האצטקית. נזכור גם את הפחד הרציונלי לכאורה לפני שנת 2000. גם בעולם העתיק ראש השנה התאפיין בהתרגשות מעורבת בפחד. הגורלות עומדים להיקבע; האדם, הקהילה, ולפעמים כל העולם – בסכנה. לכן ב-40 הימים מראש חודש אלול, אנחנו, היהודים, עושים דברים שאנחנו לא עושים בדרך כלל, כמו לקום לפנות בוקר לסליחות, ובשיא התקופה – כלומר ביום האחרון – גם לצום, כשהפרדיגמה הרגילה של חגי ישראל היא "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!".

נסתכל קצת יותר בעיון במשפט האחרון. האם התיאור הזה מתאים לכל החגים? לא ממש. בסוכות, בשבועות ובט"ו בשבט אנחנו אוכלים בלי לשנוא – וזאת למרות שהמשנה רואה בסוכות ובשבועות ימי דין (וט"ו בשבט הוא אחד מראשי השנה). החגים מסוג "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!" מתרכזים בנוחות בתחילת עונות: סביב נקודת השוויון האביבי (פורים לפני, פסח אחרי) וסביב הלילה הארוך ביותר בשנה – תחילת החורף (חנוכה). שנות שמש, או שנות שמש-ירח (כמו השנה העברית), מתחילה בד"כ בעונה חדשה: סביב נקודות השוויון באביב (21 במרץ ± יום) ובסתיו (21 בספטמבר ± יום), או בנקודות קיצון של השמש (21 בדצמבר ± יום ו-21 ביוני ± יום. קיץ או חורף תלוי בחצי הכדור שאתם נמצאים בו).

 

המדרש מספר לנו שחג החנוכה נוצר למעשה בכסלו הראשון לקיום העולם, כשאדם הראשון ראה שהימים מתקצרים, וחשש שהעולם עומד להיחרב (העולם בסכנה!) הוא צם במשך שמונה ימים (שזה משהו שהוא לא עשה בד"כ), והימים התחילו להתארך: העולם ניצל! המכבים בחרו את כ"ה בכסלו כי זה היה התאריך שבו היוונים חיללו את המקדש, והיוונים בחרו את התאריך הזה אולי כי הוא קשור ללידתה של השמש, וזהו זמן של חגי אור בכל רחבי העולם. סיפור נס פך השמן מוזכר לראשונה במקורות מאוחרים בכ-200 שנה לאירועים עצמם, והוא אינו חף מבעיות. גם בסיפורם של המכבים עם ישראל נמצא בסכנה – סכנה רוחנית – וחייב להיות טבח גדול כדי להציל את המצב. אם חג אור בן שמונה ימים המתחיל ב-25 בחודש החשוך ביותר בשנה נשמע לכם מוכר, זה מכיוון שזהו יום הולדתו של אל השמש באירופה שלפני הנצרות, וכשהקיסר קונסטנטין רצה לחבב על ההמונים את הדת הנוצרית, הוא זיהה את ישוע עם אל השמש (ולכן יש לישוע הילה, שעברה אחר כך גם לקדושים האחרים).

בפעם הבאה:

כל החגים הם ימים נוראים!
על פרדיגמת "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו בואו נאכל" של חגי ישראל. (יקושר כשיפורסם).

רוצים לשמוע עוד? עד 16.10.2015 אפשר לקבוע  הרצאות העשרה דרך קמפיין מימון ההמונים של התרגום לאנגלית ולפרסית במחירים נמוכים מהרגיל (511$ במקום 2400 + מע"מ + נסיעות בימי השנה, ו-1023$ במקום 4000+ מע"מ + נסיעות בעונת הפורים), ופה בצד למעלה יש קישורים להרצאות הקרובות שלי לקהל הרחב.

***

זה כתוב בתחתית העמוד אבל אני חוסכת לכם: סדרת מאמרים זו מתפרסמת ברישיון cc-by-sa. זה אומר שאתם יכולים לפרסם את כולו או חלקים ממנו איפה שבא לכם בלי לבקש קודם את רשותי, בתנאי שאתם נותנים את הקרדיט הבא, והפניה לדף זה, ומרשים לאחרים להפיץ באותה דרך.

הקרדיט: ד"ר תמר עילם גינדין היא חברת סגל בחוג למזרח תיכון במרכז האקדמי שלם בירושלים, חוקרת במרכז מאיר ומרים עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, מרצה בחסד ומחברת הספרים הטוב הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית (הוצאת מודן), ומגילת אסתר מאחורי המסכה (הוצאת זרש) סדרה זו מבוססת על חלק מפרק ט' של הספר.אם תעזרו בתמיכה ובהפצה, אז בקרוב יהיה גם באנגלית ובפרסית!).

(אם זה יותר מדיי קישורים, עד 16.10.2015 הקישור החשוב ביותר הוא האחרון – לקמפיין מימון ההמונים של המהדורות האנגלית והפרסית).