תרבות



אז תרגמתי לכם סרט איראני…

יום שני, 13 בנובמבר, 2017

כשזהר זקס מ"מדברים בסרט" שאל על איזה סרט איראני ארצה לדבר איתם, היה ברור לי שלא אלך על אחד המפורסמים, כמו פרספוליס (המדויק), 300 (הבלתי מדויק) או אחד מזוכי האוסקר – שכל אחד מהם נפלא ומעניין בפני עצמו, אבל.

הסרט "הצ'ק", מ-2012, לא זכה להצלחה כבירה ואפילו רוב האיראנים לא מכירים אותו. אבל הוא משקף באופן נפלא את החברה האיראנית, וגם קצת את הצנזורה, אבל על זה לא הספקנו לדבר בפודקאסט.
את הכתוביות כתבתי בעצמי, ונעזרתי קצת בעורך איראני במקומות שדיברו בהם מהר מדיי…

אז תראו את הסרט (אם אתם דוברים ילידיים ויש לי פדיחות תרגום, אמרו לי בבקשה בפרטי. תרגום משמע זה לא הצד החזק שלי, ואין כתוביות בפרסית)

ותקשיבו לפודקאסט מדברים בסרט, פרק 28 ובשבוע הבא גם פרק 29, שבו אני מדברת עם זהר זקס ודין לנגזם על איראן ועל החיים עצמם.

רוצים לשמוע עוד? גגלו או חפשו ביו-טיוב "תמר עילם גינדין". אני קצת פרשתי מהרצאות לעת עתה, למעט מסגרות של צעירים איכותיים שרוצים הרצאה דרך המרכז האקדמי שלם. ואולי בסייעתא דמזדא יהיה לי עוד מעט פודקאסט משל עצמי, כרגע אני בשלב ההתארחות והלמידה, ואני לא מתחילה שום פודקאסט לפני שאני משיקה סוף סוף את קורס הפרסית המקוון שלי, זה שאני כבר חודשים עומדת בו על המקפצה ואומרת "שלוש ארבע ו-".

הזמנה למסיבת ראש השנה הפרסי!

יום ראשון, 19 במרץ, 2017

כבכל שנה, מסיבת ראש השנה הפרסית נקבעת ומתפרסמת ימים ספורים מראש, וכל העולם מוזמן, בלי הזמנות אישיות.

השילוב בין התראה קצרה ורשימת מוזמנים ענקית, מזמן לי תמיד את מספר האנשים המדויק שהבית שלי יכול להכיל. בבית הקודם זה היה 50 איש, בבית הנוכחי 40 – והשנה בני ודוריס התנדבו לארח את המסיבה שלי אצלם, כי יש מקום ליותר אנשים.

מתי: יום חמישי הקרוב, 23.3 בשעה 19:00 (כדי שנוכל להתחיל ב-20:00)

איפה: אצל בני ודוריס ברחובות, כתובת מדויקת תינתן רק לרציניים, כלומר רק למי שממלא את שמו בקובץ המי-מביא-מה.

אלט-טאב: בהתחלה הייתה בקובץ גם עמודה של מיילים, אבל מכיוון שהאקרים איראנים אוהבים להתחזות אליי, החלטתי למחוק את העמודה הזאת. אם אתם לא רשומים לאירוע בפייסבוק וגם אני לא יודעת מי אתם – שלחו לי הודעה פרטית כדי שאשלח לכם את הכתובת… שיפט-אלט-טאב.

מה יהיה: הרבה אנשים, חלק גדול מהם גם אני לא מכירה. זה מה שכיף 🙂 אוכל טעים – פרסים יכולים לבשל, אשכנזים מוזמנים לקנות, ומי שממש רוצה להשקיע אבל לצערו הוא לא מהעדה הנכונה – יש שני דברים שאנחנו מרשים לכם להכין… ראו בקובץ.

אני אתן הרצאה קטנה על נורוז ומנהגיו, ועל הגאווה האיראנית. חברים אחרים יספרו את חוויותיהם מנורוז באיראן, ואולי עוד הרצאות וסיפורים – תלוי בהרכב הקהל.

הנה תמונה מלפני כמה שנים:

noruz

הביצים יהיו על המראה, אבל כבר לא יזוזו. מי שרוצה לראות את הביצים זזות על המראה, יצטרך להניח בעצמו ביצים קשות מקושטות על מראה, ולהסתכל בהן בעיון מחר (יום שני 20.3.2017) בשעה 12:28:40.

אז… מי בא השנה?

משנכנס אדר: שישים שניות מתוך "מגילת אסתר מאחורי המסכה":

יום רביעי, 1 במרץ, 2017

ממשיכים בסדרת ההצצות. והיום, ג' אדר, 60 שניות מתוך פרק ג' של מגילת אסתר מאחורי המסכה.

קוראת: עדי סלמור
מגילת אסתר אמנם מתרחשת באיראן, אך הצדדים הנצים אינם איראנים. מרדכי הוא, כידוע, יהודי, והמן הוא אגגי – כלומר, מצאצאי אגג מלך עמלק. מגילת אסתר באה לסגור את החשבון הלא גמור בין ישראל ועמלק. שאול המלך הצטווה למחות את זרע עמלק ולא לקחת שלל במלחמה, אך חייליו לקחו שלל, והוא חס על חיי אגג מלך עמלק. המן הוא מצאצאי אותו אגג, ומרדכי הוא בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני, כלומר מצאצאי קיש משבט בנימין. כלומר הוא קרוב משפחה של שאול המלך – שאול בן קיש משבט בנימין.
האם זו מקריות ששבט בנימין נבחר למחות את זרע עמלק? ברור שלא! נחזור אחורה לספר בראשית, ונבדוק מי היה עמלק. עמלק היה נכדו של עשיו. כאשר יעקב אבינו חזר מגלותו הארוכה אחרי שגנב מעשיו את הבכורה, הוא פחד מאוד מעשיו, ולכן הוא וכל בני ביתו השתחוו בפניו. כולם – חוץ מבנימין. כי הוא עדיין לא נולד.
לכן נבחר שבט בנימין כדי למחות את זרע עמלק.
וכיצד מתחילה היריבות בין המן ומרדכי?
ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה.

נשארתם עם המון שאלות? כל התשובות בספר! אפשר להשיג בחנויות ובאתר ההוצאה לאור: מגילת אסתר מאחורי המסכה (ויש שם גם דוגמית להורדה).

תמונות: כריכת הספר
מפת האימפריה, מתוך ההקדמה לספר, מעובד ברשות מתוך מפה של איאן מלדיוב מאוניברסיטת מישיגן (הקישור לטקסט קצת מאולץ – היו הרבה עמים שונים באימפריה).

 

60 שניות על מגילת אסתר: פרק א' – עוגן במציאות.

יום שני, 27 בפברואר, 2017

מכירים את זה שאתם מתכננים פרויקט כמה זמן מראש, וכשמגיע הזמן להקליט בדיוק הולך לכם הקול? אז אני לוחשת בקושי כבר שלושה ימים, ועל קול אמיתי אין מה לדבר. אבל הפרויקט הוא תלוי זמן, אז קודם כול תודה לעדי סלמור שנחלצה לעזרתי והקליטה את הימים הראשונים. אני מקווה שהקול יחזור אליי מתישהו ואוכל לפחות את סוף הסדרה לעשות בקולי.

אז הפרויקט הוא סדרת פוסטים יומית של 60 שניות בווידאו + אותו תוכן בכתב (כי אולי יש עוד אנשים כמוני שמעדיפים כתוב). התכנון הוא מעכשיו ועד פורים, כל יום משהו מתוך מגילת אסתר. תשעה-עשרה פוסטים לפי סדר הפרקים, ואז עוד כמה.

יאללה. מת-חי-לים.

משנכנס אדר: 60 שניות מתוך "מגילת אסתר מאחורי המסכה".
קריאה: עדי סלמור.

פרק א' של מגילת אסתר הוא העוגן שלנו במציאות. אחשוורוש (חְ'שַׁיָארְשָׁא) הוא שמם של שני מלכים היסטוריים מהשושלת האַַחֶ'מֶנִית. אחשוורוש של מגילת אסתר הוא הראשון, כי השני מלך רק 45 ימים. שושן היא בירת החורף של המלכים האַחֶ'מֶנִיים. המשתאות הראוותניים והבזבזניים מתועדים גם אצל ההיסטוריונים היווניים.
ומה עם העובדה שהמלך מקבל החלטות גורליות כשהוא שיכור? גם נוהל זה מתועד אצל ההיסטוריונים היווניים: אצל הפרסים המלך חייב לקבל החלטות כשהוא שיכור ולאשר כשהוא פיכח, ואם קיבל החלטה בפיכחות – עליו לאשרה כשהוא שיכור. כך ההחלטה מתקבלת גם במצב שחושבים מהראש וגם במצב של השראה אלוהית, וכך בטוחים שהיא נכונה. זה מסביר גם למה המלך והמן ישבו לשתות אחרי שהם מחליטים להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים.

תמונות: כריכת הספר, קופסאות גפרורים מאיראן ועל שתיים מהן תמונה של ח'שיארשא הראשון (אחשוורוש) והשם אפדאנה – הביתן ב"חצר גינת ביתן המלך".

נשארתם עם המון שאלות? כל התשובות בספר! אפשר להשיג אותו בחנויות ובאתר ההוצאה לאור: מגילת אסתר: מאחורי המסכה (באתר ההוצאה אפשר גם להוריד דוגמית שיש בה כל פרק א'). 

 

הצצה לספר הבא — מיתולוגיה איראנית לכל גיל

יום ראשון, 6 בנובמבר, 2016

לכבוד יום הולדתי אני נותנת לכם מתנה – דוגמית מתוך מיתולוגיה איראנית לכל גיל. קמפיין מימון המונים מתנהל כרגע (עד 17.11.2016) בהדסטארט, ומתנת היומולדת הכי טובה תהיה תמיכתכם והפצתכם!

זהאכ. איור - ענת עילם. מתוך ספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל.

זהאכ. איור – ענת עילם. מתוך ספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל.

זַהָאכּ
הָיֹה הָיָה בְּאֶרֶץ עֲרָב מֶלֶךְ טוֹב לֵב, יְשַׁר דֶּרֶךְ וִירֵא שָׁמַיִם בְּשֵׁם מַרְדָאס. מַרְדָאס הָיָה טוֹב וּמֵיטִיב לְכָל בְּנֵי הָאָדָם וְגַם לְבַעֲלֵי הַחַיִּים, וְהֵם הֵשִׁיבוּ לוֹ אַהֲבָה.

לְמַרְדָאס הָיָה בֵּן בְּשֵׁם זַהָאכּ. זַהָאכּ הָיָה אַמִּיץ אַךְ קַל דַעַת, וְלִבּוֹ כֹּה מָלֵא תַּאֲוַת גַּדְלוּת עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ מָקוֹם אֲפִלּוּ לְטִפַּת אַהֲבָה. יוֹמָם וָלַיְלָה הִתְאַמֵּן בְּסַיִף כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִגְבֹּר עַל כָּל יָרִיב.

יוֹם אֶחָד עִם שַׁחַר, בָּא אֵלָיו אֶבְּלִיס, הַשָּׂטָן, מְחֻפָּשׂ לְאִישׁ זָקֵן וְטוֹב לֵב.

אָמַר אֶבְּלִיס לְזַהָאכּ: "אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת סוֹד הַכּוֹחַ, וּבִיכָלְתִּי לַהֲפֹךְ אוֹתְךָ לַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁרָאָה הָעוֹלָם. אַךְ תְּחִלָּה עָלֶיךָ לִכְרׂת אִתִּי בְּרִית. הַבְטַח לִי שֶׁתַּעֲשֶׂה כָּל מַה שֶׁאֹמַר לְךָ, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ זוֹהֵר כַּחַמָּה! הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יִהְיֶה לְמַמְלַכְתְּךָ. אָדָם וּבְהֵמָה, עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם יָסוּרוּ לְמָרוּתְךָ."

הַצָּעִיר קַל הַדַּעַת וּתְאֵב הַכּוֹחַ לֹא הִסֵּס לְרֶגַע וְעָנָה: "נִשְׁבָּע אֲנִי שֶׁאֶשְׁמַע לַעֲצָתְךָ, אֶעֱשֶׂה כִּדְבָרֶיךָ, וְלֹא אֲסַפֵּר לְאַף אֶחָד אֶת סוֹדוֹתֶיךָ. עֲשֵׂה אוֹתִי לַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁרָאָה הָעוֹלָם!"

שָׂמַח אֶבְּלִיס בְּלִבּוֹ וְאָמַר לְזַהָאכּ: "הַבְּעָיָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר הָעוֹמֶדֶת בְּפָנֶיךָ הִיא אָבִיךָ. הַזָּקֵן מַאֲרִיךְ יָמִים וְתוֹפֵס בָּעוֹלָם מָקוֹם שֶׁשַּׁיָּךְ לְךָ, וּבֵינְתַיִם נְעוּרֶיךָ חוֹלְפִים וְאַתָּה מְבַזְבֵּז אֶת זְמַנְךָ. לָמָּה לְבַיִת אֶחָד שְׁנֵי מַנְהִיגִים? עֲרֹף אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל אָבִיךָ הֶעָשִׁיר! כְּשֶׁתַּעֲשֶׂה כִּדְבָרַי, תַּהֲפֹךְ לְמֶלֶךְ רָם וּלְשַׁלִּיט עֶלְיוֹן."

זַהָאכּ חָשַׁב עַל דַּם אָבִיו וְלִבּוֹ נִמְלָא כְּאֵב. הוּא אָמַר לְאֶבְּלִיס: "זֶהוּ מַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה! תֵּן לִי עֵצָה אַחֶרֶת!"
מִתְבָּרֵר שֶׁאֲפִלּוּ בִּנְסִיכִים קַלֵּי דַעַת וּתְאֵבֵי גַּדְלוּת מִתְקַיֶּמֶת מִדַּת כִּבּוּד אָב. אִישׁ חָכָם אֶחָד אָמַר לִי פַּעַם שֶׁאֲפִלּוּ בֵּן סוֹרֵר, שֶׁהוֹפֵךְ לְחַיַּת טֶרֶף, לֹא יִשְׁלַח יָד בְּנֶפֶש אָבִיו. וְאִם שָׁלַח – יֵשׁ לְבָרֵר אֶת הָעִנְיָן עִם הָאֵם.

הֵשִׁיב לוֹ אֶבְּלִיס: "אִם תָּפֵר אֶת פְּקוּדָתִי עַתָּה, יִוָּדַע שִׁמְךָ בְּכָל הָעוֹלָם כְּאָדָם הַמֵּפֵר בְּרִיתוֹת. עַד סוֹף יָמֵיךָ תִּבְעַר נִשְׁמָתְךָ בְּאֵשׁ הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לִי וְתִּשָּׂרֵף בִּלְהָבוֹת הַבְּרִית שֶׁכָּרַתְנוּ. הַשְּׁבוּעָה וְהַבְּרִית יִשָּׁאֲרוּ כְּאוֹת קַיִן עַל מִצְחֲךָ, אָבִיךּ יִשָּׁאֵר שַׁלִּיט אָהוּב וּמָעֳרָךְ, וּמְנַת חֶלְקְךָ תִהְיֶה בּוּז וְהַשְׁפָּלָה."

נְסִיךְ עֲרָב נָפַל בַּפַּח שֶׁטָּמַן לוֹ אֶבְּלִיס. "אֱמֹר נָא לִי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת," בִּקֵּש. "אֵינִי רוֹצֶה לְהָפֵר בְּרִית שֶׁכָּרַתִּי!"
אֶבְּלִיס אָמַר: "אַל חָשָׁשׁ. יָדֵיךָ יְשָּׁאֲרוּ נְקִיּוֹת. עָלֶיךָ רַק לְהַסְכִּים. אֶת הַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ הַשְׁאֵר לִי."
זַהָאכּ שָׁתַק.

לַמֶּלֶךְ מַרְדָאס טוֹב הַלֵּב הָיָה בֻּסְתָּן מְשׁוֹבֵב נֶפֶשׁ. בַּלֵּילוֹת הָיָה יוֹצֵא לְגַנּוֹ כְּדֵי לִרְחֹץ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת גּוּפוֹ בִּבְרֵכָה בְּפִנַּת סֵתֶר בַּגַּן, וּלְהִטָּהֵר לִקְרַאת עֲבוֹדַת הָאֵל. בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, כָּרָה אֶבְּלִיס בּוֹר עָמֹק בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶך, כִּסָּה אוֹתוֹ בִּזְרָדִים וְיִשֵּׁר אֶת הָאֲדָמָה מֵעָלָיו. כְּשֶׁשָּׂם מַרְדָאס פָּנָיו אֶל הַגִּנָּה בְּדַרְכּוֹ לַטָּהֳרָה הַלֵּילִית, נָפַל לַבּוֹר, שָׁבַר אֶת מִפְרַקְתּוֹ וָמֵת.

וְכָךְ, בְּתַחְבּוּלָה זוֹ, יָשַׁב זַהָאכּ עַל כֵּס אָבִיו, וְשָׂם עַל רֹאשׁוֹ אֶת כֶּתֶר הָעַרְבִים.

אֶבְּלִיס הַמְּחֻפָּשׂ לְזָּקֵן נֶעֱלַם, אַךְ הִמְשִׁיךְ לַעֲקֹב, לְחַכּוֹת לִשְׁעַת כֹּשֶׁר וּלְחַבֵּל תַּחְבּוּלוֹת.

יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ בִּפְנֵי זַהָאכּ אִישׁ צָעִיר וַחֲלַק לָשׁוֹן, וְהִצִּיג אֶת עַצְמוֹ כְּיוֹעֵץ חָכַם וּמְנֻסֶּה. הוּא פָּנָה אֶל זַהָאכּ, הִרְעִיף עָלָיו שְׁבָחִים וּמַחְמָאוֹת, וּבְסוֹף דְּבָרָיו הוֹסִיף וְאָמַר: "טַבָּח אֲנֹכִי וּשְׁמִי הוֹלֵךְ לְפָנַי. אִם תִּמְצָאֵנִי רָאוּי לְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶך, קָחֵנִי נָא אֶל מִטְבְּחֵי אַרְמוֹנְךָ!"
זַהָאכּ, שֶׁלא יָדַע שֶׁאֶבְּלִיס הוּא הָעוֹמֵד לְפָנָיו, נִשְבָּה בִּדִבְרֵי הַחֲלָקוֹת, וְהֵאִיר לוֹ פָּנִים. הוּא קִבֵּל אֶת הַצָּעָתוֹ בִּבְרָכָה, נָתַן לוֹ אֶת מַפְתְחוֹת מִטְבַּח הַמֶּלֶךְ, מִנָּה אוֹתוֹ לַטַּבָּח הָרָאשִׁי וְהִפְקִידוֹ עַל מַאֲכָלָיו.

עֲלֵיכֶם לָדַעַת שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן, בְּנֵי הָאָדָם עֲדַיִן לֹא גִּלּוּ אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים. לָכֵן לֹא עָבַר זְמַן רַב עַד שֶׁהַטַּבָּח שָׁבָה אֶת לִבּוֹ וְאֶת בִּטְנוֹ שֶׁל זַהָאכּ. הוּא גִּלָּה לוֹ אֶת סוֹד אֲכִילַת הַבָּשָׂר, כִּשֵּׁף אוֹתוֹ בְּמַטְעַמָּיו וְהָפַךְ אוֹתוֹ לְבֵן עֲרֻבָּה שֶׁל מַאֲכָלָיו, כִּי אַף אֶחָד אַחֵר עֲדַיִן לֹא יָדַע לְהָכִין מַאֲכָלִים כָּאֵלֶּה.

תְּחִלָּה הִגִּישׁ לוֹ חֶלְמוֹן בֵּיצָה. הַחֶלְמוֹן חִזֵּק אֶת זַהָאכּ וְעָשָׂה אוֹתוֹ בָּרִיא כְּשׁוֹר. הוּא אָכַל וְהִתְעַנֵּג, שָׂמַח וְהִתְמוֹגֵג, וְשִׁבֵּחַ אֶת הַטַּבָּח. וְכָךְ אָמַר אֶבְּלִיס הַנַּכְלוּלִי: "יְחִי מַלְכִּי הָרָם! שְׂמַח, מַלְכִּי, כִּי גַּם מָחָר אֲבַשֵּׁל לְךָ מַטְעַמִּים כָּאֵלֶּה. שֶׁיִּהְיֶה לְךָ לִבְרִיאוּת וּלְעֹנֶג!" וְכָל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה חָשַׁב אֶבְּלִיס אֵיזֶה מַאֲכָל מֵזִין, טָעִים וּמַפְתִיעַ יָכִין לְזַהָאכּ מָחָר כְּדֵי לְהַדֵּק אֶת אֲחִיזָתוֹ בְּלֵב הַמֶּלֶךְ.

לְמָחֳרָת הִתְקִין סְעוּדָה מִמַּטְעַמֵּי חוֹגְלוֹת וּפַסְיוֹנִים, וּמֶלֶךְ הָעַרְבִים שָׁלַח יָדוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַבָּשָׂר, אָכַל וְהִתְעַנֵּג, שָׂמַח וְהִתְמוֹגֵג, וְהַעֲרָצָתוֹ לַטַּבָּח הִתְעַצְּמָה שִׁבְעָתַיִם.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי עָרַךְ אֶבְּלִיס הַטַּבָּח מַפָּה עֲמוּסָה בְּמַעֲדַנֵּי עוֹף וְטָלֶה, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי הֵכִין מַאֲכָלִים מִנֶּתַח גַּב שֶׁל עֵגֶל צָעִיר, מֻשְׁרֶה בְּזַעֲפְרָן וּבְמֵי וְרָדִים, בְּיַיִן יָשָׁן נוֹשָׁן וּבְמוּשְׁק טָהוֹר.

זַהָאכּ הוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַמַּטְעַמִּים, הֵבִיאָהּ אֶל פִּיו, אָכַל – וְאוֹרוּ עֵינָיו. הוּא נִמְלָא הַפְתָּעָה וְתַדְהֵמָה מֵחָכְמָתוֹ שֶׁל הַטַּבָּח וְאָמַר לוֹ כָּךְ: "טַבָּחִי הַטּוֹב! רוֹצֶה אֲנִי לִגְמֹל לְךָ עַל מַאֲכָלֶיךָ הַטּוֹבִים וְהַמַּבְרִיאִים. אֱמֹר לִי מַה מִשְׁאַלְתְּךָ, וָתֵעַשׂ!"

עָנָה הַטַּבָּח: "מַלְכִּי הָרָם, מִי יִתֵּן וְתִחְיֶה תָּמִיד בְּשִׂמְחָה וּבְאֹשֶׁר וְשִׁלְטוֹנְךָ יִכּוֹן לָעַד. לִבִּי מָלֵא עַד גְּדוֹתָיו בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ. נִשְׁמָתִי מְלֵאָה בְּמַרְאֵה פָּנֶיךָ. אֶחָד וְיָחִיד הוּא רְצוֹנִי: לִהְיוֹת קָרוֹב לְמַלְכִּי. וְאָמְנָם אֵין מַעֲמָדִי רָם מַסְפִּיק כְּדֵי שֶׁיְּצַוֶּה הַמֶּלֶךְ שֶׁאֲנַשֵׁק אֶת כְּתֵפָיו, שֶׁאָנִיחַ עֲלֵיהֶן אֶת רֹאשִׁי וְאֶת פָּנַי…"

זַהָאכּ לֹא יָדַע, כַּמּוּבָן, מִיהוּ טַבָּחוֹ בֶּאֱמֶת וּמַהֵן מַטְרוֹתָיו הַנִּסְתָּרוֹת. הוּא שָׁמַע אֶת דְּבָרָיו וְאָמַר לוֹ: "מִשְׁאַלְתְּךָ תִּתְגַּשֵּׁם. מַגִּיעַ לְךָ אַף יוֹתֵר מִכָּךְ!" וְנָתַן אֶת הַפְּקֻדָּה.

אַךְ נָשַׁק אֶבְּלִיס לִשְׁתֵי כִּתְפֵי הַמֶּלֶך, וְהִנֵּה נֶעֱלַם הַטַּבָּח הַצָּעִיר וְנָמוֹג אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה.

וְאָז קָרָה דָּבָר שֶׁאַף אָדָם בָּעוֹלָם לֹא רָאָה כָּמוֹהוּ וְלֹא יָכֹל לַחֲזוֹתוֹ: שְׁנֵי נְחָשִׁים שְׁחוֹרִים הֵחֵלוּ לִצְמֹחַ מִתּוֹךְ שְׁתֵי כְּתֵפָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ, בַּמָקוֹם שֶׁבּוֹ נָשַׁק לוֹ אֶבְּלִיס. הַמֶּלֶךְ כִּמְעַט הִתְעַלֵּף מֵהַהַפְתָּעָה וּמִכְּאֵבֵי הַתֹּפֶת. הוּא נִסָּה בְּכָל מְאוֹדוֹ לְסַלֵּק אֶת שְׁנֵי הַנְּחָשִׁים מִכְּתֵפָיו, אַךְ לַשָּׁוְא. בְּכָל פַּעַם שֶׁגָּדַע אוֹתָם הַמֶּלֶךְ בְּחַרְבּוֹ, צָמְחוּ שְׁנֵי נְחָשִׁים שְׁחוֹרִים חֲדָשִׁים מִכְּתֵפָיו, כַּעֲנָפִים רַעֲנָנִים שֶׁל עֵץ.

הַמֶּלֶךְ כִּנֵּס אֶת בְּכִירֵי הָרוֹפְאִים מִכָּל רַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה. הֵם יָעֲצוּ עֵצוֹת, חִבְּלוּ תַּחְבּוּלוּת, נִסּוּ נִסְיוֹנוֹת – אַךְ אַף אֶחָד לֹא מָצָא מַרְפֵּא לַבְּעָיָה, וְהַמֶּלֶךְ הִמְשִׁיךְ לִסְבֹּל כְּאֵבֵי תֹּפֶת.

וְאָז הוֹפִיעַ אֶבְּלִיס בַּשְּׁלִישִׁית, הַפַּעַם כְּרוֹפֵא. עָטָה אֲרֶשֶׁת פָּנִים חֲכָמָה וּרְצִינִית, נִגַּשׁ לְזַהָאכּ וְאָמַר: "לְקִיּוּמָם שֶׁל הַיְּצוּרִים הָאֵלֶּה יֵשׁ תַּכְלִית. הַשְׁאֵר אוֹתָם, כִּי יִקְרֶה אֲשֶׁר יִקְרֶה, אֵין לִפְגֹּעַ בָּהֶם. כְּדֵי לְהַשְׁקִיטָם, יֵשׁ לְהַאֲכִילָם. כָּל פִּתְרוֹן אַחֵר אָסוּר בְּתַכְלִית הָאִסּוּר, וְגַם לֹא יַעֲזֹר. מַאֲכָלָם הוּא מוֹחַ שֶׁל בְּנֵי אָדָם. אַל תִּתֵּן לָהֶם דָּבָר לֶאֱכֹל מִלְבַד זֹאת, פֶּן יָמוּתוּ."

רְאֶה מֶה עָשָׂה אֶבְּלִיס וּמַה בִּקֵּש בִּדְבָרָיו אֵלֶּה! אֵיזֶה מְחִיר עַל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם לְשַׁלֵּם כְּדֵי לְחַלֵּץ מִצָּרָה אָדָם אֶחָד, קַל דַעַת וּבַעַל שְׂרָרָה.

***

דמותו של זהאכ, בן האנוש שהופך למפלצת, הוא התפתחות של הדרקון דַהָאג, שפגשנו בסיפורים הקודמים. בתקופה הטרום-אסלאמית מתואר דהאג כבבלי, כי אלה היו הרָעים באותו זמן. בזמנו של פרדוסי, הרעים הם הערבים, ולכן גם זהאכ מוצג כנסיך ערבי. מעניין לראות שבסיפורנו האיראנים הם אלה שמזמינים את זהאכ לשלוט עליהם, למרות שהוא מטיל אימה על נתיניו – בדיוק כפי שרוב האיראנים קיבלו בברכה את הכיבוש האסאלמי החל מהמאה השביעית לספירת הנוצרים, קבלה שפרדוסי מותח עליה ביקורת גלויה וסמויה.
"זַהָאכּ" היא הגיית השם בפרסית בת זמננו – ההגייה שנבחרה לכל השמות בספר. שמו של זַהָאכּ נכתב, בתעתיק מדויק, צ'חאכ (ضحاک). זוהי הגייה של השם דַהָאג במבטא ערבי מוגזם, וכנראה כך חשב דובר פרסית מהמאה ה-10 שערבי יהגה את השם.
זהאכ מתואר בסיפור גם כ"בעל מראה הדרקון", "בעל גוף של דרקון" ואפילו "הדרקון". המילה הפרסית לדרקון, עד עצם היום הזה, היא אֶזְ'דֶהָא – מהשם אָז'-י דַהָאג – "הדרקון דהאג" מהסיפור הקודם. חדי הזיכרון שביניכם בוודאי זוכרים שהמילה אז'י "דרקון" מתייחסת במקור לנחש. טשטוש הגבול הסמנטי (עירוב המשמעויות) בין נחש לבין דרקון עדיין משתקף בסיפורו של זהאכ.
חוט מקשר נוסף שעובר בין הסיפורים מהתקופות השונות, הוא ריבוי הישויות בגוף אחד. בסיפור הטרום-אסלאמי, פרידון לא הצליח להרוג את דהאג כי בכל פעם שכרת איבר מגופו האיבר הפך ליצור אופל בפני עצמו. הצמחת המפלצות מהכתפיים מופיעה כבר בדָאדִסְתָאן יִ דֵינִיג, טקסט מאוחר יחסית בפרסית אמצעית, הקודם לפרדוסי בכמאה שנים. שם מתואר דַהָאג כמי ש"מעצם הכתף שלו צומח השד 'שקר' בצורת דרקון".

רוצים לקרוא על נייר? הנה גרסת PDF של סיפורו של זהאכ, יפה ומעומדת להדפסה על נייר (הדפיסו את העמוד הראשון לרוחב, ואת העמודים הבאים לאורך או שניים בעמוד לרוחב). ואם אתם רוצים לשתף בפייסבוק אז הא לכם.
רוצים לקרוא עוד? תמכו בקמפיין מימון ההמונים של ספר מיתולוגיה איראנית, כדי שהספר יצא לאור! התומכים בפרויקט לא רק צוברים קארמה טובה, אלא גם עוזרים לי לקבל החלטות בקבוצת פייסבוק סגורה.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה בכל מקום שמשלמים בו היטב! במסגרת קמפיין מימון ההמונים יש תשורה של הרצאות במחירים נמוכים יותר, אז שווה להזמין לחוג בית או למסיבה בתשלום מראש דרך הקמפיין. ואם חשק לבבכם בכרטיס בודד – כשעוברים את ה-100% בעזרת אוהרמזד, כל 25% הם רף שפותח הרצאה לתומכים (כן, חינם חינם, כמו בקמפיין של מגילת אסתר מאחורי המסכה) באזור נוסף בארץ: ב-125% תהיה הרצאה באזור השרון או ת"א, ב-150% בירושלים, ב-175% בחיפה, אבל כשם שאי אפשר להגיע לירושלים בלי לעבור בכרבלא, כך אי אפשר להגיע ל-125% בלי לעבור ב-100%. ואנחנו לא שם ויש עוד קצת פחות משבועיים. אז תמכו, והפצירו גם בחבריכם לתמוך!

It's all about Rosh Hashana!

יום שישי, 11 בספטמבר, 2015

פוסט זה בעברית: ראש השנה – כל השנה!

My grandfather Shlomo Harari, RIP, used to say that Purim and Kippurim are the same holiday, because both are "pretend holidays": in Purim the Jews pretend to be Goyim (gentiles), and in Kippurim the "Goyim" pretend to be good Jews.

Little did he know, the link between Purim and Kippurim goes way beyond jokes. In fact, it goes thousands of years into the past. In this short series of articles, we will see that these two holidays share deep roots, beliefs, myths and even historical events in the ancient near east. Moreover, Hanukkah, Passover and the Mimuna spring from the same roots, as do New Year events in Islam, New Season holidays in Christianity and other holidays in other cultures. And it's all about New Year's.

Masechet Rosh Hashana says there are four New Years and four judgment days. The names of the Jewish (i.e. Babylonian) months also indicate at least two beginning points: Tishrei (Akkadian Tishritu) means "a beginning", while Marheshvan originates in Akkadian Waraḥ-Shamnu – the eighth month (w-m changes are routine in word-borrowings in the ancient near east, as both are labial – pronounced using the lips) – i.e. a count that begins in the ancient New Year in the month of Nissan.

As a matter of fact, the Tishrei New Year is just as ancient. The vernal (spring) equinox – Nissan – is a symbolic New Year. Nature wakes up, the trees begin to bloom, the days become longer than the nights, the weather is already/still pleasant. It's the national New Near for the Israelites, because in Passover we became a nation. The Mishna tells us it's the New Year for kings: We cannot begin the count of each king's years from the day of coronation, because each king will have a different new year, after several years we won't remember the exact date, and chaos is soon to follow. The solution is that regardless of the coronation date, the king's next year begins in Nissan. Even if he was crowned in Adar. But an agricultural new year in Nissan would be useless, because it would mean that in a Sabbath year, first we won't be allowed to reap what we've sown in the autumn, and then it would be prohibited to sew for next year. The natural and agricultural New Year begins in the autumn, that is, in Tishrei. Two of the judgement days mentioned in the Mishna are in Tishrei: Rosh Hashana is the personal judgement day, and Sukkot is the first judgement day for nature: Will there be enough rain? The other natural judgement days are the other pilgrimage festivals – Passover in Nissan – Will there be enough wheat? And Shavuot in Sivan: Will there be enough fruit?

The New Year has always been a source of excitement as well as fear. In our times it's mostly excitement (or depression), summing-up, intospection and New Year resolutions, but some of us remember the slightly superstitious fear before 5784, Hebrew תשמ"ד which spelled "will be destroyed") and before December 21st 2012 because of the Aztec prophecy, as well as the allegedly rational fear before the year 2000. In the ancient world the new year was also a mix of fear and excitement. Fortunes are about to be decided; the individual, the community and sometimes the whole world – is in danger. This is why we Jews do things we don't normally do throughout the month of Elul and to a greater extent on the first ten days of the year, culminating in Yom Kippur: getting up before dawn for Slichot during these forty days, and fasting on Yom Kippur, when the usual Jewish holiday is about "they tried to kill us, we won, let's eat!".

Let's take a closer look at the last statement. Does this description fit all the holidays? Not really. Sukkot, Shavuot and Tu Bishvat are about eating, but without the hating, though we did see the Mishna regards Sukkot and Shavuot as judgement days (and Tu Bishvat as a New Year). The "they tried to kill us we won" holidays are conveniently located around solstices and equinoxes: The solar, or lunisolar New Year usually begins with a new season: around the spring or autumn equinox (March and September 21st, give or take a day), or around a solstice (December or June 22nd±1 – winter or summer depends on hemisphere). In simpler words – Sun years (whether their months are based on the moon, like the Jewish year, or arbitrary like the Gregorian calendar) usually begin around the longest day or night of the year, or around the time when day and night are equal.

The Midrash tells us that Hanukkah was actually created on the first Kislev of existence, when Adam saw the days are getting shorter and shorter, and feared the world would come to an end (the world is in danger!). He fasted for 8 days (which is something he didn't normally do), and the days began to get longer: the world was saved! The Maccabis chose Kislev 25th because that was the day the Greeks desecrated the temple, and the Greeks chose that day probably because it is connected to the rebirth of the Sun and a time of light holidays all around the globe (the story of the little pot of oil, by the way, is first documented some 200 years after the events and is not flawless). In the Maccabis' story too, the Jews are in danger – spiritual danger – and there had to be a great massacre in order to save the day. If an 8 day holiday of light starting on the 25th of the month sounds familiar, it is because this was also the birth date of the Sun god in pagan Europe, and when the emperor Constantine wanted to make Christianity more appealing, he identified Jesus with the Sun God (and gave him a halo, later copied unto other saints).

Want to read more? crowdfund the English (and Persian) version of The Book of Esther, Unmasked. This article is based on parts of chapter 9 of The Book of Esther, Unmasked. Want to hear more? Invite me to a well-paid lecture. During the crowdfunding campaign – that is, until October 16th, there are serious discounts on lectures as well, so you may want to take advantage of that.

Next time: All Holidays are High! On the "they tried to kill us, we won, let's eat" paradigm of Jewish holidays. (will be linked when published)

***

Before you ask: This article series is licensed cc-by-sa. You may quote or republish it without explicit permission, as long as you give the following credit to the writer, Thamar E. Gindin (including links) + a link to the original article, and allow others to do the same.

Thamar E. Gindin is a faculty member in Shalem College in Jerusalem, researcher at the Ezri Center for Iran and Persian Gulf center in Haifa University, lecturer and author of The Good, the Bad and the World, a Journey to Pre-Islamic Iran (Hebrew) and The Book of Esther, Unmasked (Hebrew, English and Persian). This article is based on the 9th chapter of The Book of Esther, Unmasked.

ראש השנה — כל השנה!

יום שישי, 11 בספטמבר, 2015

This article in English: It's all about Rosh Hashana!

סבי, שלמה הררי מנוחתו עדן, נהג להתלוצץ עם נכדיו ולומר שפורים וכיפורים הם אותו חג: בפורים כל היהודים מתחפשים לגויים, ובכיפורים, כל ה"גויים" מתחפשים ליהודים.

מה שהוא לא ידע, הוא שהקשר בין פורים וכיפורים הוא הרבה מעבר להלצות. למעשה, זהו קשר שעומקו אלפי שנים. בסדרת מאמרים קצרה זו, נראה את השורשים העמוקים במזרח הקדום, את האמונות, את המיתוסים ואפילו את האירועים ההיסטוריים או ההיסטוריים לכאורה, שקושרים בין פורים וכיפורים. יתרה מזו, פסח והמימונה שואבים מאותם מקורות, וכך גם אירועי ראש שנה באסלאם, חגים עונתיים בנצרות, וחגים נוספים בתרבויות אחרות. והכול הכול נסוב סביב ראש השנה.

הרעיון של יותר מראש שנה אחד אינו חידוש: כבר במסכת ראש השנה כתוב שיש ארבעה ראשי שנים וארבעה ימי דין. שמות החודשים העבריים (כלומר הבבליים) מעידים גם כן על שני ראשי שנים לפחות: השם תשרי בא מהמילה האכדית תִּשְׁרִיתֻ "התחלה", ואילו השם מרחשון מקורו לא בהיעדר החגים (שעושים אותו מר) או בגשם הראשון (מר – מילה יחידאית במקרא שמשמעותה טיפה), אלא באכדית וַרַח-שַׁמְנֻ – הירח השמיני – לפי לוח השנה העתיק המתחיל בניסן (חילופי ו-מ נפוצים מאוד בשאילות בין שפות במזרח הקדום).

למען האמת, ראש השנה בתשרי קדום לא פחות מראש השנה בניסן. השוויון האביבי – הנקודה שבה היום והלילה משתווים בסביבות ראש חודש ניסן – היא ראש שנה סמלי. הטבע מתעורר, העצים מתחילים לפרוח, הימים הופכים להיות ארוכים מהלילות, ומזג האוויר כבר/עדיין נעים. זהו ראש השנה הלאומי של בני ישראל – החג שבו הפכנו לעם. המשנה מספרת לנו שזהו ראש השנה למלכים: הרי אי אפשר להתחיל לספור את שנותיו של כל מלך מיום הכתרתו, כי אחרי כמה שנים, או כמה מלכים, כבר לא יזכרו מי הומלך מתי, ויהיה בלגן גדול. הפתרון הוא שללא קשר לתאריך ההכתרה, השנה הבאה של המלך תתחיל בניסן. זה אומר שאם הוא הוכתר באדר, שנתו השנייה תתחיל אחרי פחות מחודש!

אבל ראש שנה חקלאי בניסן הוא לא פרקטי, כי משמעותו היא שבשנת שמיטה לא נוכל לקצור מה שזרענו בשנה שעברה, וגם לא לזרוע לשנה הבאה. ראש השנה החקלאי, של מחזור הצמיחה בטבע, מתחיל בסביבות יום השוויון הסתווי, כלומר בתשרי. שניים מימי הדין המוזכרים במשנה הם בתשרי: ראש השנה הוא יום דין אישי, וסוכות הוא יום הדין הראשון לטבע: האם יהיה מספיק גשם? שני ימי הדין האחרים של הטבע מתאימים לשתי הרגלים האחרות: פסח בניסן: האם תהיה מספיק חיטה? ובשבועות – האם יהיו מספיק פירות?

ראש השנה היה תמיד – ועודנו – מקור להתרגשות ולפחד גם יחד. בימינו זו יותר התרגשות (או דיכאון), סיכומים, חשבון נפש והחלטות לשנה החדשה; אבל חלקנו עוד זוכרים את הפחד לפני שנת תשמ"ד, ואת האמונה הטפלה בנוגע ל-21 בדצמבר 2012 (היום הקצר ביותר בשנה גם הוא ראש שנה, נגיע לכך מיד), בגלל הנבואה האצטקית. נזכור גם את הפחד הרציונלי לכאורה לפני שנת 2000. גם בעולם העתיק ראש השנה התאפיין בהתרגשות מעורבת בפחד. הגורלות עומדים להיקבע; האדם, הקהילה, ולפעמים כל העולם – בסכנה. לכן ב-40 הימים מראש חודש אלול, אנחנו, היהודים, עושים דברים שאנחנו לא עושים בדרך כלל, כמו לקום לפנות בוקר לסליחות, ובשיא התקופה – כלומר ביום האחרון – גם לצום, כשהפרדיגמה הרגילה של חגי ישראל היא "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!".

נסתכל קצת יותר בעיון במשפט האחרון. האם התיאור הזה מתאים לכל החגים? לא ממש. בסוכות, בשבועות ובט"ו בשבט אנחנו אוכלים בלי לשנוא – וזאת למרות שהמשנה רואה בסוכות ובשבועות ימי דין (וט"ו בשבט הוא אחד מראשי השנה). החגים מסוג "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!" מתרכזים בנוחות בתחילת עונות: סביב נקודת השוויון האביבי (פורים לפני, פסח אחרי) וסביב הלילה הארוך ביותר בשנה – תחילת החורף (חנוכה). שנות שמש, או שנות שמש-ירח (כמו השנה העברית), מתחילה בד"כ בעונה חדשה: סביב נקודות השוויון באביב (21 במרץ ± יום) ובסתיו (21 בספטמבר ± יום), או בנקודות קיצון של השמש (21 בדצמבר ± יום ו-21 ביוני ± יום. קיץ או חורף תלוי בחצי הכדור שאתם נמצאים בו).

 

המדרש מספר לנו שחג החנוכה נוצר למעשה בכסלו הראשון לקיום העולם, כשאדם הראשון ראה שהימים מתקצרים, וחשש שהעולם עומד להיחרב (העולם בסכנה!) הוא צם במשך שמונה ימים (שזה משהו שהוא לא עשה בד"כ), והימים התחילו להתארך: העולם ניצל! המכבים בחרו את כ"ה בכסלו כי זה היה התאריך שבו היוונים חיללו את המקדש, והיוונים בחרו את התאריך הזה אולי כי הוא קשור ללידתה של השמש, וזהו זמן של חגי אור בכל רחבי העולם. סיפור נס פך השמן מוזכר לראשונה במקורות מאוחרים בכ-200 שנה לאירועים עצמם, והוא אינו חף מבעיות. גם בסיפורם של המכבים עם ישראל נמצא בסכנה – סכנה רוחנית – וחייב להיות טבח גדול כדי להציל את המצב. אם חג אור בן שמונה ימים המתחיל ב-25 בחודש החשוך ביותר בשנה נשמע לכם מוכר, זה מכיוון שזהו יום הולדתו של אל השמש באירופה שלפני הנצרות, וכשהקיסר קונסטנטין רצה לחבב על ההמונים את הדת הנוצרית, הוא זיהה את ישוע עם אל השמש (ולכן יש לישוע הילה, שעברה אחר כך גם לקדושים האחרים).

בפעם הבאה:

כל החגים הם ימים נוראים!
על פרדיגמת "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו בואו נאכל" של חגי ישראל. (יקושר כשיפורסם).

רוצים לשמוע עוד? עד 16.10.2015 אפשר לקבוע  הרצאות העשרה דרך קמפיין מימון ההמונים של התרגום לאנגלית ולפרסית במחירים נמוכים מהרגיל (511$ במקום 2400 + מע"מ + נסיעות בימי השנה, ו-1023$ במקום 4000+ מע"מ + נסיעות בעונת הפורים), ופה בצד למעלה יש קישורים להרצאות הקרובות שלי לקהל הרחב.

***

זה כתוב בתחתית העמוד אבל אני חוסכת לכם: סדרת מאמרים זו מתפרסמת ברישיון cc-by-sa. זה אומר שאתם יכולים לפרסם את כולו או חלקים ממנו איפה שבא לכם בלי לבקש קודם את רשותי, בתנאי שאתם נותנים את הקרדיט הבא, והפניה לדף זה, ומרשים לאחרים להפיץ באותה דרך.

הקרדיט: ד"ר תמר עילם גינדין היא חברת סגל בחוג למזרח תיכון במרכז האקדמי שלם בירושלים, חוקרת במרכז מאיר ומרים עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, מרצה בחסד ומחברת הספרים הטוב הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית (הוצאת מודן), ומגילת אסתר מאחורי המסכה (הוצאת זרש) סדרה זו מבוססת על חלק מפרק ט' של הספר.אם תעזרו בתמיכה ובהפצה, אז בקרוב יהיה גם באנגלית ובפרסית!).

(אם זה יותר מדיי קישורים, עד 16.10.2015 הקישור החשוב ביותר הוא האחרון – לקמפיין מימון ההמונים של המהדורות האנגלית והפרסית).

שיחה עם פיאם פילי – הטקסט המלא

יום ראשון, 26 ביולי, 2015

בסוף השבוע האחרון התפרסם במוסף 7 לילות ראיון שערכתי עם פיאם פילי לרגל צאת ספרו ואני אגדל ואניב פירות: תאנים בתרגום עברי נהדר, כמו כל התרגומים של אורלי נוי.

אז קודם כול, למי שפספס – הנה ה-PDF של הכתבה, באדיבות מוסף הספרים של ידיעות אחרונות (תודה!): ראיון עם פיאם פילי .

הראיון עבר עריכה מסיבית (וטובה!) של מאיה בקר, שהוסיפה, גרעה וערבבה, אבל אני רוצה להביא כאן גם את המקור, כדי להביא את כל דבריו של פיאם. בין השאר, כי קיבלנו הרבה תגובות בפייסבוק מאנשים שרוצים לקרוא עוד דברים שלו.

המקור הפרסי (לשימושם של תלמידים, מורים ודוברים ילידיים אחרים) – מתחת לתרגום העברי:

(הערה שתרד כשיעלו תמונות: אני מחכה לאישור שלו לפני שאני מפרסמת צילומי מסך מתוך אחת משיחות הסקייפ)

 

אז הנה הכתבה הגולמית, כפי ששלחתי לידיעות:

את הספר של פ'יאם פילי, ואני אגדל, ואניב פירות: תאנים, שהוא קורא לו בדרך כלל פשוט "תאנים", קיבלתי מההוצאה לאור לפני הראיון. הקריאה בו לא קלה, ועם זאת אי אפשר להפסיק. הסיפור סוריאליסטי, קו העלילה חמקמק, ואני מוצאת את עצמי עם סחרחורת קלה, תוהה אם כך מרגישים תחת השפעת סמים (כן, כן, זו אני, הישראלית היחידה שלא ניסתה).
ואז הוא מתחיל את השיחה בהתנצלות על האיחור, כי היה תור ארוך בבית מרקחת, והדבר הכל כך מציאותי הזה נראה לגמרי לא שייך. זה בסדר, אני אומרת לו, גם אנחנו עם מזרח תיכוני ושעה אצלנו זו לא שעה.

השיחה בינינו מתקיימת בווידאו צ'ט בסקייפ. בשיחות עם בני תמותה רגילים, הבה נודה בכך, העין נודדת לתמונה של עצמך. בשיחה עם פ'יאם פילי זה לא קורה. כמו הספר, גם כשהשיחה מגיעה למחוזות קשים, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. בחור נשי ויפה, כחוש ("איבדתי 12 קילו ממשקלי מאז שיצאתי מאיראן. לפעמים אני לא מסוגל לאכול, ימים שלמים ברצף"), מדי פעם מוחה דמעה מעין מאופרת. כישראלית, הדבר הבולט ביותר לעיניי הוא הקעקוע של מגן דוד שיש לו על הצוואר, ועוד מגן דוד שהוא עונד לצווארו.

אתה עשית את הקעקוע הזה באיראן?
לא (מחייך), עשיתי אותו בשנה האחרונה, אחרי שיצאתי מאיראן.

גם בספר יש מגן דוד (תורגם כ"כוכב דוד", כמו בפרסית, בגלל המטאפורות הקשורות אליו), ויש מלכת ישראל, שמות האבות, שם השם – ליהדות יש נוכחות בולטת בספר. איך ולמה פיתחת אהבה ליהדות?

אין לי אהבה ליהדות, או לאף דת אחרת. היהדות בשבילי היא רק אחד היסודות של החיים בארץ הזאת. ההיסטוריה של עם ישראל תמיד הייתה בשבילי מקור השראה – ועודנה. מלבד זאת, את סיפורי התורה אני אוהב, בלי קשר לכל דבר אחר, בגלל האיכויות הטקסטואליות ובגלל הסיפורים… המוסיקה של השפה העברית ואפילו השמות העבריים… את רואה שאני משתמש ברבים מהשמות האלה בסיפורים שלי. כל אלה ביחד, הם בעבורי דברים קדומים, טהורים ומלאי הוד. דברים שחלקי בהם הוא רק תמונות מקוטעות וקצרות שאינן מתחברות זו לזו, כך שלעולם לא אוכל להסביר אותן. אותן תמונות, עם כל החוסרים שיש לי בהשגתן, הופכות לסיפור ולשיר בי ובעבורי.

ספר לי על ילדותך, על המשפחה שלך.
נולדתי למשפחה מרובת ילדים. יש לי שני אחים ושתי אחיות.

ההורים שלך דתיים?! :O
לא, המשפחה שלי פתוחה ומתונה, אין בה זכר לדת או לאידיאולוגיה מיוחדת. מבחינה זו, אף פעם לא כפו עליי שום דבר. מעולם לא ראיתי את אבי או את אמי מתפללים או מקיימים טקס דתי או משהו דומה. אבי ניהל את המשפחה כיאה למוצאו (לפי שם המשפחה – שייך לאחד השבטים הלורים במערב איראן – תע"ג): הוא היה צריך להחליט עם מי נתרועע, אם בכלל נתרועע. אמי תמיד הייתה המקלט של כולנו. בבית לא הייתה מערכת חינוך מאורגנת ומסודרת. למדנו רק מושגים כלליים: לא לשקר; למחות כשמשהו נראה לנו לא צודק; להודות בטעויותינו, וכמובן לסלוח לאחרים. עברנו ביחד שנים קשות מאוד, והן עדיין ממשיכות ולא נגמרות. הקשרים שלנו היו מוגבלים ונבחרים. רק החברים של אבי ושל אמי. זהו. כמעט לא היו לנו קשרים עם קרובי משפחה. אבא שלי למעשה אסר על כך. למען האמת, אני חושב שחלק מהדברים שאני מתגאה בהם היום, הם תוצאה של אותה שיטה של אבא שלי, שהגבילה את חיינו החברתיים. נכון שהשיטה שלו הייתה כוחנית וכופה, אבל בכל מקרה, הייתה לה תוצאה רצויה: זה שלא היינו מודעים לכל מעשי הנבלה של האנשים שסביבנו. זה שלא למדנו בכלל לעשות מעשי נבלה. אבי למעשה הגן על משפחתו בדרכו שלו. למען האמת, אני לא יודע מה היו הסיבות של אבא שלי לכך שהוא דאג שיהיו לנו קשרים רק עם אנשים מסוימים, אבל ככל שעברו השנים, יותר הצדקתי אותו. לא יודע. אולי ירשתי את המחלה שלו, אבל אני לגמרי לא מתחרט על כך שבמשך חלק גדול מחיי נזהרתי מאנשים והתרחקתי מהם.

מתי הבנת שהמדינה שאתה חי בה היא לא מדינה רגילה?
מוקדם מאוד. לא קשה לאדם שגר באיראן להבין את זה. מהילדות אתה רואה שמסיבות, למשל, נערכות בסתר. אתה רואה שמערכות היחסים בין בני האדם מתקיימות בסתר. חגיגות מתקיימות בסתר. להביע דעה אפשר רק בסתר. הכול אסור: אהבה, סקס, מוסיקה… ריקודים… הכול… באיראן אתה מבין בגיל צעיר מאוד שלבני האדם יש למעשה "חיים נסתרים", כי אין שום דמיון בין מי שהם בביתם לבין מי שהם בחברה. כשאתה רואה שהכול מתקיים בסתר, אתה מבין שהדברים אינם רגילים.

מתי נפל לך האסימון שאתה הומו? במדינה שבה להיות הומו זה פשע, מה הרגשת ומה חשבת?
הייתי נער צעיר מאוד, וככל שהכרתי יותר את העניין, חשבתי לעצמי שבטוח יהיו לי חיים יותר קשים מאשר לרוב האנשים. הרגשתי אי ביטחון. אבל מעולם לא הרגשתי הרגשה של חטא, ואף פעם לא חשבתי שאני טעות. היה בכך גם מעין פחד מתמשך, כי הרגשתי שהשלטונות, וגם רבים בחברה האיראנית, הם נגדי ונגד הטבע שלי. אבל הדבר שהכי עינה אותי לחשוב עליו, היה שאני עומד בפני חיים בסתר. לא רציתי להיות כמו פושע, להסתיר את זהותי ואת כל העניינים שלי, כי לא הרגשתי שאני פושע. ההסתתרות לוותה אצלי בהשפלה, ולא רציתי להיות מושפל. את זה שנאתי. אולי השנאה הזאת היא שהניעה אותי לחשוף את החיים שלי, לדבר על זה, ולא לתת לאף אחד ולשום דבר – אפילו לא לעצמי – לצנזר אותי ולהכריח אותי לשתוק. כמה שנים לפני שיצאתי מאיראן ובאותה אווירה של חנק, דיברתי בגלוי בעיתונות האיראנית ובספרים שלי על המחשבות שלי, על הדברים שהם לא בסדר בעיניי, וגם על הנטיות שלי. נכון שהתעוזה הזאת סיכנה את חיי, ואת כל השנים האחרונות באיראן העברתי במתח ובתחושה עזה של פחד ושל אי-ביטחון. אבל אני עדיין מעדיף תחושה של אימה ואי-ביטחון מאשר את ההשפלה הכרוכה בהסתרה של עצמי ושל חיי. המשפחה והחברים הקרובים תמכו בי, כמובן, למרות שרבים גם הביעו סלידה ממני ומאורח חיי, ולא הייתה לכך שום חשיבות בעיניי. היה לי חשוב רק להיות עצמי.

איך המשפחה הגיבה לגילוי?
אמא שלי והאחים שלי מקבלים אותי. עם אבא שלי לא דיברתי על זה עד היום. אני חושב שהוא יודע, אבל לא צריך לפתוח את זה לדיון.

איך זה לחיות עם מחלה? מה ההשפעה של זה על הכתיבה שלך?
האמת היא שלא קל להשלים עם ההפרעה הזאת. עדיין לא קל. בנושא זה אני לא יכול לומר שהצלחתי. המחלה כבשה חלק חשוב בחיים שלי, והשפיעה גם על מערכות היחסים שלי. חוויתי תקופות ארוכות שבהן החיים שלי ממש הושבתו בעקבות המחלה. הרגשתי אותה מגיל צעיר מאוד, למרות שלא ידעתי מה זה. בכל מקרה, אני חושב שבמידה רבה מאוד, היא ביצעה את השליחות המאוסה שלה בחיים שלי, אבל העיקר שהיא לא הפריעה לכתיבה שלי. כשהייתי מאושפז בבית חולים וקיבלתי טיפול בנזע חשמלי, אני זוכר שכתבתי. כתבתי כמה פרקים טובים. זאת אולי תהיה קלישאה לומר שאני נלחם במחלה באמצעות הכתיבה, אבל באופן כללי אין לי כוח לשחק את הגיבור. נקטתי דרך אחרת לגמרי. אולי מהסיבה הזו לקחתי עליה פיקוד. כלומר שיתפתי אותה בכתיבה שלי, ושאבתי השראה מההשפעות שלה. תחת השפעת ההפרעה הדו-קוטבית חוויתי חוויות מוזרות ומטלטלות, וכמובן מרות, שאפשר לזהות את עקבותיהן בסיפורים שלי. למען האמת, כל דבר שמאפשר לי לכתוב, אני מחשיב כגורל טוב 🙂

מתי ואיך התחלת לכתוב?
אמי היא משוררת, אבי אוהב ספרות. בבית שלנו תמיד היו קוראים שירה עד אמצע הלילה. חוג מצומצם של החברים של הוריי. אני, שהייתי החבר הצעיר ביותר בחוג הזה – בהפרש גדול מכולם – הפכתי בסתר למשורר. הייתי להוט. מסוחרר מעייפות, הייתי יושב כל הלילות, בלי להבין בדיוק את מה שאני שומע, אבל הלחן של השירים והמקצב שבו את חושיי. לא הבנתי את השירה, אבל אהבתי את המשקל ואת המוסיקה. לעתים הייתי מצרף חופן אותיות, הגאים ומילים, מתאימים ושקולים, שלא הבנתי לגמרי את משמעויותיהם. פיסות קטנות שלא נשאו שום משמעות. רק התענגתי על הלחן. אף פעם לא העזתי, תמיד התביישתי. אבל לאט לאט, מתחילת גיל הנעורים ובעידודה של אמי, התחלתי לכתוב ברצינות, כי הרגשתי שאני יכול לעשות את זה. בדיוק כמו אמי, אבל לא יותר טוב ממנה.

איפה פרסמת את השירים שלך?
בגרמניה, בבריטניה, בקנדה ובארה"ב.

הספרים שלך תורגמו לאנגלית ולגרמנית?
לא, הם התפרסמו שם בפרסית. התרגום העברי של "תאנים" הוא התרגום הראשון של ספר שלי שמתפרסם בשפה זרה. הספר תורגם גם לאנגלית, אבל הוא עדיין בשלבי הוצאה לאור כי רוצים שהוא יהיה מאויר, והעניין הזה עדיין לא סגור.

הספר שלך נותן את אותה הרגשה כמו הציורים של איל שחל. גם הוא לא כמו כולם. לקשר ביניכם?
כן, בבקשה!

רגע, אז הספרים שלך פורסמו במדינות אחרות בפרסית? במולדתך לא פרסמת?
מחזור השירים הראשון שלי, בשם "עריסת השמש", ראה אור ב-2005, אחרי שמשרד הצנזור מחק ממנו שני שירים ארוכים. זה למעשה היה הספר הראשון והאחרון שלי שהותר לפרסום באיראן. "עריסת השמש" הודפס שלוש פעמים, ואז הופסק, כי משרד הצנזור שלל את רישיון הפרסום שלו. אחרי "עריסת השמש", עשרה מחזורי שירים שלי לא הצליחו לקבל רישיון פרסום מטעם משרד התרבות וההדרכה של הרפובליקה האסלאמית. לכן התחלתי לעבוד עם מו"לים מחוץ לאיראן, ושנה לאחר מכן כתבתי את הרומן הראשון שלי, שהתפרסם בארה"ב. אחריו התפרסמו חמישה ספרים אחרים שלי. שני רומנים, אוסף סיפורים קצרים, ושני מחזורי שירים. את כל אלה פרסמו מו"לים מחוץ לאיראן.

הסיפור סוריאליסטי לחלוטין. אני מניחה, למשל, שאמא שלך גרה על היבשה ושיש לך שם. אבל עד כמה המספר בסיפור מבוסס עליך?
הסיפור הזה, בחלקים חשובים שלו, הוא סיפור החיים שלי, עם כל ההזיות והפנטזיות שמצאו דרך לחיי. כתבתי אותו בהשראת חיי ובהשראת היחסים שלי עם האנשים ועם העולם שסביבי. אני יכול אולי לומר שזו הביוגרפיה הסוריאליסטית שלי, שבהחלט קיימת. אבל האמת היא שזה קצת מוגזם, אם נוצר הרושם שפרטי החיים של המספר בסיפור שלי הם בדיוק כמו שלי. יש לנו הרבה מן המשותף, אבל היבטים רבים בחיי המספר הם שונים ולפעמים אפילו רחוקים מהחיים שלי. המספר הוא צעיר שלא הגיע עדיין לתשובות חותכות בקשר לעצמו ולאורח חייו, ויש חלקים של עצמו שהוא גילה רק לאחרונה, או שעדיין אינו מכיר. כשאני הייתי בגילו, כבר מצאתי את התשובות לרבות מן השאלות שיש לו, וגם הגעתי למסקנות. אני רוצה לומר שלי ולמספר יש נקודות דמיון שאי אפשר להכחיש, כמו הרגשת אי-ביטחון תמידית, פחד ודיכאון הרסני והרגשה פיזית של גוף פצוע. אבל למרות זאת, אנחנו לא דומים זה לזה בהכול. למעשה, עם המספר ובאמצעותו, זכיתי לחוות את החיים באופן שונה.

במהלך הסיפור, המספר נכנס להריון. איזה פן זה משקף בחיים שלך?
בא לי ילד. אני מרגיש בעצמי תחושות אימהיות, תחושות נשיות. אני שמח, כי נשים הן בני אדם טובים יותר.

אתה יודע שבמערב הומואים יכולים להוליד ילדים. הם אמנם לא נכנסים להריון בעצמם…
באמצעות פונדקאית? לא, אני לא אעשה את זה למישהו אחר (מתורגלת, אני מתחילה לתרגם בראש משפטי הסברה בעד פונדקאות). אני לא אביא נשמה אחרת לסבול בעולם הזה (סתם תרגמתי).

המספר ב"תאנים" אומר שהוא סולד מגברים בני שלושים. אתה תהיה בן שלושים בנובמבר. אתה סולד מעצמך עכשיו?
אני כבר לא סולד מעצמי ומזה שאני בן שלושים. אני מאוהב בעצמי ויודע איך לאהוב את עצמי. אני יודע שפעמים רבות לא הייתי טוב לעצמי, אבל בסופו של דבר אני אוהב את עצמי.

הוא אומר שגברים בני שלושים מגעילים אותו, בין השאר, כי הם כבר קיבלו את כל ההחלטות החשובות בחייהם. אתה כבר קיבלת את כל ההחלטות החשובות בחייך?
טוב, כן, קיבלתי החלטות שקשורות יותר לעבר. מתחילת גיל הנעורים חשבתי לעצמי שאני צריך לכתוב, ורק לכתוב. זה העניין החשוב ביותר. האמת היא שזה הדבר היחיד שאני יכול לעשות כמו שצריך, ודברים אחרים נכפו עליי בלי שאחליט. למשל לברוח מאיראן, דבר ששינה את אורח חיי. זהו.

מאילו סופרים אתה שואב השראה והשפעה?
למען האמת, אני לא חושב שהסיפורים שלי מושפעים מסופר כלשהו. אני חושב שאני כותב אותם בלשוני. ההשראה שלי היא מהפנטזיות שלי ומהדברים שאני אוהב.

אבל יש הערת שוליים בקשר לאחנתון, מסיפורו של הסופר הפיני הסוריאליסטי מיקה וולטארי.
הערת השוליים הזאת היא רק הסבר (היסטורי!) לגבי אחנתון, הפרעה המצרי מהשושלת השמונה עשרה, ואני קראתי עליו בספרו של הסופר הפיני מיקה וולטארי. זאת לא השפעה, זו הערת שוליים. למען האמת, אני לא חושבת שהספר של וולטארי הוא מקור היסטורי אמין. אני קראתי מעט מאוד על אחנתון בספר שלו, אבל יצרתי בעצמי את אחנתון שלי. לאחנתון בספר שלי אין הרי פן היסטורי. שמעתי וקראתי עליו גם ממקורות אחרים, אבל יצרתי ממנו מישהו שנוצר בפנטזיות שלי ובלב שלי, לא את מי שההיסטוריה מציגה.

מי הסופרים שאתה אוהב, ובאילו סגנונות הם כותבים?
אני מעריץ את אלבר קאמי ואת ז'אן פול סארטר. אני יודע שהסיפורים שלי לא מושפעים מהם, והעולם שלי בכלל לא דומה לעולם שלהם. אבל כל הנעורים שלי ואפילו יותר, חלפו בעולם שלהם… למשל "הזר" של קאמי הוא אחד האהובים עליי.

את מי אתה אוהב מהסופרים האיראנים? סגנון מסוים?
אני לא ממש עוקב אחרי פרוזה איראנית, וגם לא הקהל שלה. כלומר, מתישהו הפסקתי לעקוב. אולי לסופרים האיראניים כתיבת סיפורים בסגנון מודרני היא עדיין שאילה מהמערב, ולא משהו שהופנם, לא חלק מישותם. אבל צאדק הדאית הוא משהו אחר, נפרד מהפרוזה האיראנית. הוא לא דומה לאף אחד. אני מהלל אותו בגלל (קובץ הסיפורים הקצרים) "הינשוף העיוור". הוא יחיד במינו.

מה אתה מרגיש כלפי איראן הקדומה ותרבות איראן?
אני רחוק מזה. אין בזה שום דבר שמרגש אותי כפי שאני מתרגש, למשל, מההיסטוריה של מצרים הקדומה. אולי אחת הסיבות שאני מתרחק ממנה היא תחושה חזקה של עצב וכמיהה. בהיסטוריה האיראנית עד עצם היום הזה, קרו וקורים דברים מזעזעים, שקשורים בדרך כלל לכך שאומה שלמה מאבדת הכול. סיבה נוספת היא שאני נוטה להתרחק מההיסטוריה הזאת, היא ההתנהגות המעצבנת וחסרת המודעות הנפוצה בין האיראנים. אני סולד מכך שהם מגזימים לגמרי באזכורי ההיסטוריה והתרבות שלהם, ועכשיו הם רוצים להחריב את החברה שבה הם חיים בשם ציוויליזציה שלא נשאר לה זכר. זה שבשל הרעב למשהו להתגאות בו בהיסטוריה של העידן המודרני, הם מתגאים באנשים ובדברים שעברו מאות שנים מאז שקיעתם. תחושת ההשפלה בעידן המודרני אילצה רבים מהאיראנים להקצין בצלילה למעמקי ההיסטוריה, וזה מעצבן אותי.

אתה לא הסופר האיראני ההומו הראשון?
אני לא המשורר ההומו הראשון, אבל הסופר הראשון דווקא כן. בכל מקרה, זה לא משנה איזה מספר אני, למרות שבדידותי בספרות המודרנית כשלעצמה, העניקה כמה פנים ייחודיות לחיי המקצועיים. ראשית – זה שלא היה לי תקדים בפרוזה, גרמה לעיתונות להתרגש ממני ולרוץ אליי. אני רק מספר על העולם שלי מתוך המקום הפרטי שלי, אבל מתוך רעב ספרותי שמספר גם על זהות אסורה. הטיפול העיתונאי בסיפורים שלי על חיי האסורים, היה טיפול גולמי וראשוני. אבל בשירה, ההיסטוריה של הספרות הפרסית הקלסית היא היסטוריה שיש בה ענקים ספרותיים שרובם מהללים אהוב בן מינם. העניין הזה אמנם לא מוצא חן בעיני רבים והם מנסים להכחיש אותו, אבל בשבילי הוא רק אחת התכונות הייחודיות בספרות של מדינה אחת בפינה אחת בעולם. בעבור רבים מהאיראנים שאין להם הבנה מספקת ומדויקת בספרות של עצמם, או שאינם מעורים בפן הזה של הספרות – הנושא הזה נתפס כעלבון. אפילו בקרב רבים מחוקרי הספרות ופרשניה, הייחודיות הזאת של הספרות נחשבת לעלבון לעמודי התווך של הספרות הקלסית. כי הם דחקו את הכוכבים של הספרות הפרסית הקלאסית לאיזשהו קודש-הקודשים מגוחך, והם חושבים שאהבה לבן אותו המין היא עלבון בעבורם.

איפה אתה עכשיו?
למרבה הצער אני כבר שנה בטורקיה.

למה למרבה הצער?
כמו אנשים רבים, אני מרגיש חוסר שלווה במדינה מוסלמית. אמנם אין לי כמעט יחסים עם אנשים בטורקיה ואת רוב זמני, חוץ מטיולים ליליים לפעמים, אני מבלה בבית. טוב, מצבי באיראן היה מאוד פגיע. איומים ומעצרים הפכו לעניין יומיומי. בגלל כל הלחצים האלה, המשפחה שלי איבדה את תחושת הביטחון המועטה שהייתה לה. הספרים שלי לא הצליחו לקבל רישיון לפרסום. סוכנויות הידיעות לא יכלו לדבר איתי או עליי. בשנים האחרונות, כל חיי המקצועיים עברו, שלא מבחירה, אל מחוץ לאיראן, וחיי האישיים גם הגיעו למבוי סתום מבחינות רבות. לא הייתה לי אפשרות לעבוד או להביע את עצמי בתוך המדינה. רבים מהקרובים אליי קיבלו איומים, ופחדו להיות בקשר איתי. בתקופה האחרונה גם סוכנויות הידיעות הקשורות למשמרות המהפכה התחילו לפרסם מאמרים מאיימים נגדי, שלמעשה הכינו את הקרקע ל"טיפול" משפטי בי. במאמריהם הסדרתיים הם אפילו הציגו אותי ואת אורלי נוי, המתרגמת של הספר שלי "ואני אגדל ואניב פירות: תאנים", כחתרנים במימון ישראלי. אני רוצה לומר שהמצב כבר היה מגוחך מרוב חוסר שקט וסכנה.

מהמערכת ביקשו ממני לשאול אותך על דעתך על תוכנית הגרעין ועל ההסכם, אבל אני רוצה שזה יהיה ראיון ספרותי בלי אקטואליה.
מזל, כי אני שונא לדבר על דברים כאלה!

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
אני מקווה שלא אראה את עצמי בשום מקום. אני חושב שלחיות עוד עשור זה באמת בלתי נסבל.

למה?!
היו לי חיים קשים והרסניים. אני עייף מאוד, והעולם המטונף הזה העביר לי את החשק לחיות. אני לא רוצה לשבת עוד עשור ולראות את כל הזוועות האלה… רוב העולם הוא כזה… בשבילי זה מספיק.

אבל אמרת שאתה אוהב את עצמך!
אני אוהב את עצמי, לא את החיים.

אין שום דבר שיכול לעשות את החיים שווים? הצלחה? אהבה?
לא. שום דבר הוא לא מספיק חזק ונחשק עד כדי כך שיהיה יותר טוב מאשר לא להיות. על הצלחה בכלל אל תסמכי. ואהבה… פעם אחת ויחידה חוויתי אהבה בצורה כזאת שבפעם הראשונה בחיי רציתי לחיות. רציתי שימשיך. הייתה לי תשוקה מוזרה לחיות עוד שנים. אבל אחרי החוויה ההיא, אחרי ההתמוטטות ההיא, הכול חזר לקדמותו. שוב לא רציתי לחיות.

אתה לא חושב שזה יכול לקרות שוב?
לא. שום דבר חד פעמי לא חוזר על עצמו.

המקור הפרסי

והנה המקור הפרסי, העוד יותר לא ערוך (שלחתי שאלות בכתב בעקבות שיחת סקייפ, כי אני אוהבת שהכול כתוב. על חלק מהשאלות התשובות מופיעות במקומות אחרים…)
به دنیا آمدن و بزرگ شدن (خانواده، ادبیات، آغاز نوشتن و انتشار)

1 ــ من در یک خانواده ی باز و غیر متعصب به دنیا آمدم که در آن خبری از مذهب و یا ایدئولوژی خاصی نبود. هیچ وقت چیزهایی از این دست به ما تحمیل نشد. من هرگز پدر یا مادرم را در حال عبادت یا چیزی شبیه به آن ندیدم. یک خانواده ی پر جمعیت که پدرم به شیوه ی تبارش آن را اداره می کرد. اون باید تصمیم می گرفت که معاشرت ما چه شکلی باشه یا اینکه اصلا شکلی داشته باشه یا نه؟ مادرم شاعر است و همیشه پناهِ همه ی ما بوده. پدرم علاقه مند به ادبیات. در خانه ی ما سیستم تربیتی مدون و منظمی وجود نداشت. ما فقط مفاهیم کلی را یاد می گرفتیم؛ اینکه دروغ نگوییم. اعتراض کنیم اگر چیزی را نادرست دانستیم. اینکه به اشتباهات مان اعتراف کنیم و البته دیگران را ببخشیم. ما کنار هم سال های خیلی سختی را سپری کردیم گرچه آن سال ها هنوز ادامه دارند و تمام نمی شوند. روابط ما محدود و گزینشی بود؛ دوستان پدر و مادرم. فقط همین. ما تقریبا روابط فامیلی نداشتیم. این را پدرم عملا ممنوع کرده بود. راستش من فکر می کنم خیلی از چیزهایی که بهشان می بالم، از قِبلِ همین شیوه ی پدرم برای معاشرت به دست آمد. درسته که رَوشِ ش جبر و تحمیل بود ولی به هر حال نتیجه ی مطلوبی داشت؛ اینکه ما چندان در جریان خباثت های ریز و درشت آدم های اطراف مان قرار نگرفتیم. اینکه خباثت را یاد نگرفتیم. پدرم در واقع به روش خودش از خانواده ش مراقبت می کرد. راستش دقیقا نمی دونم دلایل پدرم برای قطع ارتباط با آدم های اطراف که دور یا نزدیک نسبتی هم با ما داشتن ــ چه ها بود؟ اما هر چقدر سال ها گذشت، بیشتر به او حق دادم. نمی دانم. شاید من وارث بیماری او باشم اما هیچ پشیمان نیستم که سهم بیشتر عمرم از مردم پرهیز کردم و فاصله گرفتم. با این حال همیشه در خانه ی ما تا نیمه های شب، شعر خوانی بر پا بود؛ یک حلقه ی خاص از دوستان مشترک پدر و مادرم. من که با فاصله ی زیادی، کوچیک ترین عضو این جمع بودم داشتم پنهانی شاعر می شدم. پای ثابت بودم. همیشه گیجِ خواب تا نزدیکی های صبح می نشستم و بی که درک مشخصی از شنیده هام داشته باشم، آهنگ و ریتم شعر ها هوش از سرم می برد. شعر را نمی فهمیدم اما وزن و موسیقی آن رو دوست داشتم. گاهی وقت ها هم یک مشت حرف و هجا و کلمه ی هم آهنگ و موزون را ــ که هیچ از معناشان سر در نمی آوردم ــ کنار هم می چیدم؛ پاره های کوتاهی که هیچ معنی نداشتند. فقط خوش بودم که آهنگ دارند… هیچ وقت هم رو نکردم… خجالت می کشیدم… اما کم کم از اوایل نوجوانی با تشویق مادرم به طور جدی شروع کردم به نوشتن چون احساس می کردم می توانم این کار را انجام بدهم. درست مثل مادرم اما نه بهتر از او.
در همان دوره یک مجموعه شعر نوشتم با عنوان "سکوی آفتاب" که با فاصله ی دوسال بعد با حذف دو شعر بلند بوسیله ی اداره ی ممیزی، چاپ و منتشر شد. این مجموعه شعر در واقع اولین و آخرین کتاب من هست که در ایران مجوز چاپ و نشر دریافت کرد. سکوی آفتاب به چاپ سوم رسید و همانجا متوقف شد چون اداره ی ممیزی مجوز تجدید چاپ آن رو لغو کرد. بعد از سکوی آفتاب بیش از ده مجموعه شعر من نتوانستند از وزارت فرهنگ و ارشاد جمهوری اسلامی مجوزی برای نشر دریافت کنند. بنابراین شروع کردم به کار کردن با ناشران خارج از کشور و یک سال بعد اولین رمانم را نوشتم که در امریکا منتشر شد. بعد از آن به مرور پنج کتاب دیگر از من منتشر شد؛ دو رمان. یک مجموعه داستان کوتاه و دو منظومه ی شعر. همه ی این ها را ناشرانی در خارج از ایران منتشر کردند.

دارد سی سالتان میشود. راوی در کتاب از مردان سی ساله بدش میاید. شما هم از خودتان بدتان میاید؟ همۀ تصمیمات مهم زندگیتان را گرفتهاید؟
این داستان در بخش های مهمی، داستان زندگی خود من هست با همه ی اوهام و تخیلاتی که در زندگی ام راه پیدا کرده اند. من آن را مُلهم از زندگی خودم و نسبت ام با آدم ها و جهان پیرامون خودم نوشتم. شاید بتوانم بگویم این داستان بیوگرافی سورئال من است که قاطعانه واقعیت دارد. اما راست ش این کمی اغراق آمیز است اگر برداشت شود که زندگی راوی داستانم دقیقا مختصات زندگی مرا دارد و با وجود اشتراکات مهمی که من و راوی با هم داریم، اما خیلی از وجوه زندگی راوی متفاوت و گاهی حتا دور از زندگی من است. راوی جوانی ست که در مورد خودش و نوع زندگی اش به جواب های دقیقی نرسیده و بخش هایی از خود را تازه کشف کرده و هنوز نمی شناسد. من وقتی این داستان را می نوشتم پاسخ خیلی از سوالاتی را که راوی دارد، پیدا کرده بودم و به نتایجی هم رسیده بودم. می خواهم بگویم با وجود اینکه من و راوی نقاط مشترک غیر قابل انکاری داریم از جمله احساس مداوم نا امنی، ترس و افسرده گی کاهنده، اما در همه ی موارد لزوما به هم شبیه نیستیم. در واقع من شکل دیگری از زندگی را با راوی و به وسیله ی او تجربه کردم. و دیگر اینکه من هیچ از بودنم و سی سالگی ام بیزار نیستم. من عاشق خودم هستم و می دانم چطور باید خودم را دوست داشته باشم. می دانم خیلی وقت ها با خودم مهربان نبوده ام اما در نهایت خودم را دوست دارم و خب، بله، تصمیماتی هم گرفتم که بیشتر مربوط به گذشته میشوند. من از اوایل نوجوانی با خودم فکر کردم که باید بنویسم و فقط بنویسم. این مهم ترین مسئله ست. راستش این تنها کاری هست که می توانم درست انجام ش بدهم. و چیزهای دیگری هم خارج از تصمیماتم به من تحمیل شد. مثل بیرون زدن از ایران که دست کم فرم زندگیم را کمی تغییر داده. همین

کی و چطور فهمیدید که کشوری که توش زندگی میکنید عادی نیست؟

خیلی زود. درک این مسئله برای کسی که در ایران زندگی می کنه کار سختی نیست. از همون بچه گی تو می بینی که مثلا مهمانی ها پنهانی برگزار می شوند. می بینی که روابط آدم ها با هم پنهانی ست. جشن ها پنهانی ست. اضهار نظر ها پنهانی ست. همه چیز ممنوع است. عشق، سکس، موسیقی… رقص… همه چیز… تو در ایران خیلی زود می فهمی که آدم ها در واقع یک جور "زندگی مخفیانه" دارند چون آن چیزی که در خانه هستند، کمترین شباهتی به چیزی که در جامعه هستند، ندارد. وقتی ببینی همه چیز پنهانی برگزار می شود می فهمی که اوضاع عادی نست.

کی دوزاریت افتاد که همجنسگرایید؟ آنوقت، در کشوری که همجنسگرایی را جرم میبیند، احساس و اندیشههایتان چی بود؟

نوجوان بودم و وقتی مسئله به مرور برایم شناخته تر شد با خودم فکر کردم که حتما زندگی دشوار تری نسبت به اکثریت خواهم داشت. احساس ناامنی می کردم. اما هیچ وقت در این مورد احساس گناه نداشتم و هیچ وقت فکر نکردم که آدم اشتباهی هستم. یک نوع ترس مداوم هم داشتم چون احساس می کردم حاکمیت و همچنین خیلی ها در جامعه ی ایرانی بر علیه من و طبیعت ام هستند اما چیزی که بیش از همه فکرش آزارم می داد رو آوردن به زندگی مخفیانه بود. دلم نمی خواست مثل جانی ها هویتم و همه چیزم را پنهان کنم چون خودم را مجرم احساس نمی کردم. پنهان شدن برایم همراه بود با تحقیر و من نمی خواستم تحقیر شوم. از این متنفر بودم. شاید همین تنفر مرا واداشت به اینکه زندگی ام را روو کنم. از آن حرف بزنم و نگذارم هیچ کس و هیچ چیز ــ حتا خودم ــ مرا سانسور کند و وادار به سکوت. چند سال پیش از اینکه از ایران بیرون بزنم و در همان فضای خفه گی از افکارم، از چیزهایی که غلط می دانم و حتا از گرایشم با صراحت با رسانه ها و در کتاب هایم حرف زدم. درست است که این بی پروایی زندگی ام را به خطر انداخت و همه ی سالهای آخر را در ایران با استرس و احساس شدید ناامنی و ترس سپری کردم. اما هنوز هم احساس ناامنی و وحشت را ترجیح میدهم به اینکه با پنهان کردن خودم و زندگی ام، تحقیر شوم. البته خانواده و دوستان نزدیکم از من حمایت می کردند اگر چه خیلی ها هم از من و شیوه ی زندگی ام ابراز بیزاری کردند که البته اهمیتی نداشت. مهم برایم فقط این بود که خودم باشم.

زندگی با بیماری چگونه است؟ – تاثیر اون بر نوشتن ت چی هست؟

راستش کنار آمدن با این اختلال آسان نیست/ نبوده. من نمی توانم در این مورد بگویم که موفق بودم. این بخش مهمی از زندگی ام را اشغال کرده و روابطم را تحت تاثیر خودش قرار داده. دوره های طولانی ای رو تجربه کردم که در اثر این بیماری زندگیم مختل شده. از سنین خیلی کم احساس ش می کردم اگر چه نمی شناختم ش. به هر حال فکر می کنم تا حدود زیادی رسالت مزخرف ش رو توی زندگیم انجام داده اما به هر حال حریفِ نوشتنِ من نشده. وقتی هم که در بیمارستان بستری بودم و جلسات شوک تراپی را می گذراندم یادم هست که می نوشتم؛ چند فصلی که خوب هم از کار درآمدند. شاید توقع کلیشه ای از من این باشد که با نوشتن به جنگ با این بیماری بروم اما من در کل حوصله ی قهرمان بازی ندارم و کاملا شیوه ی دیگری را پیش گرفتم؛ شاید به این دلیل که سیتره ی اون رو پذیرفتم. منظورم اینکه که اون رو در نوشتن ام سهیم کردم و از تاثیرات ش الهام گرفتم. تحت تاثیر بی پلار فضاهای عجیب و تکان دهنده ای رو تجربه کردم و البته تلخ که میشه رَدِ اونها رو در داستان هام شناخت. راستش من هر چیزی رو که امکانی به دست بده برای نوشتن، به فال نیک می گیرم 🙂

در کتاب هم ستارۀ داود، ملکۀ اسراییل، اسمهای پدران، اسم یهوه – یهودیت حضور قابل توجهی دارد. چرا و چطور علاقهای به یهودیت پیدا کردید؟
من علاقه ای به یهودیت ندارم و نه به هیچ دین دیگری. یهودیت برای من فقط یک المان از زندگی این سرزمین است. حیات تاریخی اسرائیل همیشه برایم الهام بخش بوده و هست. غیر از این، متن تورات را فارغ از هر چیز دیگر تنها به خاطر ظرائف متنی و افسانه هایش دوست دارم… موسیقیِ زبان عبری و حتا اسامی عبری… میبینی که اغلب از این اسمها در داستانهایم استفاده میکنم. همه ی اینها با هم، برای من چیزهای قدیمی و با شکوه و پاک را تداعی میکنند. چیزهایی که سهم من از آنها تنها تصاویر بریده بریده و کوتاهی ست که به هم نمیپیوندند تا من هم نتوانم هیچ وقت توضیح شان بدهم. به هر حال به همینها قانعم چون همین تصاویر با همه ی نقایصی که در دریافتشان دارم، باز هم داستان و شعر میشوند در من و برای من.

آیا همۀ کتابهایتان در ایران چاپ شده است؟ (نه، فقط <سکوی آفتاب> در سال 2005)
باقی کتاب ها کجا منتشر شده اند؟ کانادا. امریکا. آلمان و بریتانیا

آیا به زبانهای این کشورها ترجمه شده؟
نه، به فارسی منتشر شده اند. ترجمۀ عبری اولین ترجمه ی کتاب من است که به زبان دیگر چاپ و منتشر شده است، همین
کتاب البته به انگلیسی هم ترجمه شده. منتها درگیر تصویر سازی ست و هنوز نهایی نشده.

کدام نویسندگان برایتان منبع الهام و تاثیرند؟

راستش فکر نمی کنم که داستان هایم را متاثر از نویسنده ای نوشته باشم. فکر می کنم به زبان خودم نوشته باشم شان. برای من معمولا اوهام و دلبستگی های خودم الهام بخشم هستند.
ولی آن پانویس در مورد اخنتون…
آن پانویس فقط توضیحی ست (تاریخی!) درباره ی اخناتون، فرعون مصر که از دودمان هجدهم است و من در کتاب میکا والتاری نویسنده ی فنلاندی خوانده بودم. این تاثیر گرفتن نیست. یک پاورقی ست. راستش کتاب والتاری یک کار تاریخی/ داستانی ست که البته فکر می کنم از نظر تاریخی هم کتاب مرجع و معتبری نیست. من تا حدود خیلی کم و مختصری درباره ی اخناتون در کتاب او خواندم اما خودم اخناتون دیگری ساختم. اخناتونی که چندان در کتاب من وجه تاریخی ندارد. از منابع دیگر هم درباره اش شنیده بودم و خوانده بودم اما من از او کسی را ساختم که در اوهام و قلب خودم شکل گرفته بود نه کسی که تاریخ معرفی می کند

آنهایی که دوست داری کیاند و سبکشان چیست؟

من شیفته ی آلبر کامو و ژان پل سارتر هستم. می دانم داستان های من درواقع هیچ تاثیری از این دو نگرفته و دنیای من شاید شبیه نباشد به دنیای این دو. اما همه ی نو جوانی ام و حتا بیشتر، در جهان این دو گذشت… مثلا "بیگانه" ی کامو یکی از محبوب ترین های من است.
از نویسندگان ایرانی کدام را دوست دارید؟ یه سبک خاصی؟ من زیاد پیگیر ادبیات داستانی ایران نیستم و نه مخاطب آن. یعنی از یک وقتی به این طرف دیگر پیگری نکردم. شاید نوشتن داستان به شکل مدرن، هنوز برای نویسند ه ی ایرانی چیزی ست عاریه از غرب. احساس می کنم برای نویسنده ی فارسی زبان هنوز نوشتن داستان، درونی نشده و ذاتی نیست. به هر حال… اما برای من صادق هدایت جدا از داستان نویسی ایرانی ست. او شبیه به هیچ کس نیست. من او را به اعتبار بوف کور ستایش می کنم. او منحصر به فرد است.

احساست نسبت به ایران باستان و فرهنگ و تمدن ایرانی چیه؟

ازش فاصله دارم. برایم ابعاد تحریک آمیزی ندارد آنطور که مثلا تاریخ مصر باستان دارد. شاید هم یک دلیل که از آن فاصله می گیرم احساس شدید دریغ و حسرت است. در تاریخ ایران تا همین امروز اتفاقات وحشت باری افتاده که غالبا مربوط به از دست دادنِ همه چیزِ یک ملت هستند. یک دلیل دیگر هم که پرهیز می کنم از این تاریخ، ناخوداگاه رفتار زننده ای ست که خیلی بین ایرانی ها شایع است. از اینکه به شکلی فوق العاده اغراق آمیز از تاریخ و تمدن خود یاد می کنند و اکنونِ ویرانِ جامعه ی خود را می خواهند با سابقه ی تمدنی که نشانی از آن نمانده، توجیه کنند، بیزارم. اینکه در قحطیِ افتخاراتِ تاریخِ معاصر، یکسر به کسان و چیزهایی افتخار می کنند که قرن ها از زوال شان گذشته. احساس تحقیر در دوره ی معاصر خیلی از ایرانی ها را واداشته که در غوطه خوردن در قعر تاریخ افراط کنند و این برایم زننده است.

شما اولین نویسندۀ همجنسگرای ایرانی نیستید
نه، من اولین شاعر همجنسگرا نیستم اما اولین نویسنده چرا. به هر حال حالا مهم نیست که چندمین نفر باشم. هر چند همین تنهایی من در ادبیات معاصر خودش مختصات خاصی را به زندگی حرفه ای ام بخشید. یکی اینکه چون پیش از من سابقه ای در ادبیات داستانی وجود نداشت، به طبع برخورد رسانه ها با من همراه بود با هیجان و شتابزده گی. من تنها از دریچه ی خودم دنیایم را روایت می کنم اما در قحطیِ ادبیاتی که هویتِ ممنوعه را هم روایت کند، برخورد با روایت من از زندگی ممنوعه ام، یک برخورد خام و ابتدایی بود. به هر حال گذشته از این ها تاریخ ادبیات کلاسیک فارسی تاریخی ست که در آن غول های ادبیات غالبا معشوق همجنس خود را ستایش می کنند. و این موضوع اگر چه برای بسیاری هیچ خوشآیند نیست و سعی در انکار آن دارند، برای من تنها یک ویژه گی ست در ادبیات یک کشور در یک گوشه ی این دنیا. اما غالبا برای خیلی از ایرانی ها که درک کافی و دقیقی از ادبیات خودشان ندارند، یا در جریان این وجه از ادبیات قرار نگرفته اند ــ این موضوع بر خورنده و منحرف کننده است. حتا در بین بسیاری از محققان و تحلیل گران ادبیات، این ویژه گی توهینی به ارکان ادبیات کلاسیک به شمار می رود. به سبب اینکه ستاره های ادبیات کلاسیک فارسی را در یک حاله ی مضحکِ مقدس پیچیده اند و همجنس خواهی را تهمت به آنها تلقی می کنند.

الان: کجایید؟ چرا؟ (گریز پیش از موعد، مشکلات با مقامات، دلیلش)
حالا یک سالی ست که در ترکیه هستم. مثل خیلی از آدم ها من هم در یک کشور مسلمان احساس آرامش نمی کنم اگر چه رابطه ام با جامعه ی ترکیه تقریبا قطع است و بیشتر اوقاتم را به جز شبگردی های گه گاهی، در خانه می گذرانم. خب وضعیت من در ایران خیلی آسیب پذیر شده بود. تهدید و توقیف مسائل روزمره شده بودند و البته خانواده ام به خاطر همه ی این فشارها همان اندک احساس امنیت را هم دیگر نداشت. کتاب هایم نمی توانستند مجوز بگیرند و منتشر شوند. رسانه ها با من و در مورد من نمی توانستند حرفی بزنند. سال های آخر، همه ی زندگی حرفه ایم ناگزیر به خارج از ایران منتقل شده بود و زندگی فردی ام هم از خیلی جهات به بن بست رسیده بود. امکانی برای کار و بروز خودم در کشور نداشتم. خیلی از نزدیکانم تهدید شده بودند و از ارتباط با من می ترسیدند. این اواخر هم که رسانه های سپاه پاسداران شروع کرد به انتشار مقالات تهدید آمیزی بر علیه من که در واقع زمینه سازی برای برخورد قضایی با من بود. حتا آنها در مقاله های سریالی شان من و اورلی نوی، مترجم داستان من سبز می شوم… را به اقدام برای براندازی با پشتوانه ی اسرائیل معرفی کردند. می خواهم بگویم اوضاع از فرط نا آرامی و خطر، دیگر مضحک به نظر می رسید.

ده سال دیگه کجا خودتان را میبینید؟
امیدوارم هیچ جا خودم را نبینم. به نظرم یک دهه ی دیگر زندگی کردن، واقعا خارج از تحمل است.

چرا؟
من زندگی ملال آور و کاهنده ای داشته ام. احساس خستگی شدید می کنم و این دنیای کثیف حوصله ام را از زندگی سر برده. هیچ دلم نمی خواهد چند دهه ی دیگر هم بنشینم و این همه وحشیگری و هرزه گی را تماشا کنم… سهم عمده ی دنیا همین هاست… برای من کافی ست.

اما گفتی خودتان را دوست دارید
خودم را دوست دارم، نه زندگی را.

هیچی نیست که بیتونه زندگی را ارزششو داشته باشه؟ موفقیت؟ عشق؟
نه. هیچ چیزی اینقدر قوی و مطلوب نیست که از نبودن خوب تر باشد. موفقیت را که اصلا روش حساب نکن. و عشق… یک بار و فقط یک بار عشق را طوری تجربه کردم که برای اولین بار در عمرم دلم می خواست زندگی کنم. دلم می خواست ادامه پیدا کند. شوق عجیبی داشتم برای اینکه سالها زندگی کنم. اما بعد از آن تجربه، بعد از آن فروپاشی، باز همه چیز مثل سابق شد. باز هم دلم زندگی را نخواست.

فکر نمی کنی این می تواند باز هم تکرار شود؟
نه. هیچ چیز یگانه ای دوباره تکرار نمی شود.

 

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – ההרצאה (חלק ד' ואחרון)

יום ראשון, 19 באפריל, 2015

חלקה הרביעי והאחרון של ההרצאה שנתתי לשותפים לדרך בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ב

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ג

והנה חלק ד' ואחרון (16:04 דקות)

זה לא עד סוף ההרצאה, כי מתישהו פשוט נגמר הזיכרון במצלמה.
(וגם ההרצאה לא מקיפה הכול. כי אי אפשר. בשביל זה יש הספר מגילת אסתר: מאחורי המסכה).

והנה מספר תמונות סטילס מההרצאה לתומכים בירושלים, שהתקיימה בבית משפחת אברמי (בקישור, חפשו "איראן", וגלו למה שירלי התנדבה לארח אותנו).

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. בית משפחת אברמי לפני.

בית משפחת אברמי לפני.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

מגילת אסתר - מאחורי המסכה: הרצאה לתומכים בירושלים. גוהר מסעדה פרסית

בתמונה: שותפים לדרך מאזינים בעניין + ירקות חתוכים + ח'ורשט אלו + אש רשתה (מהמסעדה הפרסית גוהר בכפר סבא).

רוצים גם לשמוע ולטעום? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מימון), ואפשר לשלב עם אוכל – מטעימות ועד סעודה מגוהר – מסעדה פרסית. צרו קשר פה מימין.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים (חלק ג)

יום ראשון, 12 באפריל, 2015

חלקה השלישי של ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

חיתוך הסרטים הוא לפי גחמותיה הפרטיות של המצלמה של עשהאל, ובין 2 ל-3 התחלפו כרטיסי הזיכרון, ולכן יש כמה דקות רווח בין החלק הקודם לחלק הנוכחי.

והנה חלק ג' (38:37 דקות)

והנה
חלק ד' ואחרון – בשבוע הבא.