תרבות



מיהו אחשוורוש?

יום חמישי, 31 בינואר, 2013

ואנחנו ממשיכים עם סדרת סרטוני הווידאו באיכות מחפירה, אבל עם תוכן מעניין.

הנה השני.

על הבמה זה נראה הרבה יותר טוב. אי לכך ובהתאם לזאת, אתם מוזמנים להעביר לכל מי שעשוי להתעניין בתכנים עצמם, ובפרט לרכזי תרבות, למנהלי משא"ן/רווחה או לכל מסגרת אחרת שמשלמת היטב, כדי שיזמינו אותי להרצות גם אצל(כ)ם. יש לי עוד כמה ערבים פנויים באדר, וזה לא תקין בעיניי. עזרו לי לוודא שזה לא יישאר ככה.

בין המקומות שיש לי בהם הרצאות פתוחות* בנושא מגילת אסתר בעונת תשע"ג:

14.2 בשעה 18:30- בית שמואל בירושלים.

19.2 בשעה 18:00 – קיבוץ נען (ליד רחובות). לפרטים – יעקב – 0522232556

21.2 טרם נסגר סופית, משתה פורים המסורתי של עלמא בת"א.

27.2 בשעה 18:15 באוניברסיטת ת"א, פורום איראן (בניין גילמן, קומת קרקע).

 

*הרצאות פתוחות הן הרצאות שאינן סגורות, וכל אחד יכול לבוא. בנוגע לתשלום – יש לברר עם המקום.

מדור פרסומי לקראת פברואר-מרץ

יום שני, 19 בנובמבר, 2012

והפעם, בלי בושה – פרסומת נטו (טוב, כמעט. מתחת לתמונות אני גם מסבירה את הרציונל העיצובי).

הרגישו חופשי לחלוק עם כל מנהל רווחה ומשאבי אנוש, רכז תרבות או מנהל מסגרת פנאי מתוקצבת אחרת הנקרה בדרככם (גם רכזות, נו. הזכר הוא בלתי מסומן וכולל את כוווווווולם).

התמונה מחולקת כאן כי PDF אי אפשר לאמבד, וקובץ ויזואלי אפשר לקשר רק קישור אחד. הקליקו כדי לראות את ה-PDF השלם, המהמם והמקושר (אני קצת מאוהבת בעיצוב הזה אז תסלחו לי שאני משתמשת במילים נחותות כמו "מהמם", ותודו שזה עדיף על "מדהים"). לוקח לו המון זמן להיטען, אז בינתיים אתם יכולים להקליק על התמונות האלה ולראות קצת קטעי וידאו.

תמר - תעשי לי ילד! הרצאה בנושא פונדקאות ליום המשפחה וליום האישה

מגילת אסתר - היה או לא היה? הרצאה לפורים.

הרצאה ליום האישה - מעמד האישה באיראן (העכשווית, הקדומה או שתיהן)

להזמנת הרצאות נא לפנות לגילת אביב - ייצוג, תוכן והפקה.

צילום ועיצוב גרפי - xerxes - ars luminis

את קסרקסס המעצב מצאתי במקרה, או יותר נכון הוא מצא אותי בפייסבוק, אחרי הראיון אצל מנשה אמיר בקול ישראל בפרסית. הרבה איראנים הודו לי על ספרי המצוין ועל כך שאני מסבירה לישראלים שאיראן והרפובליקה האסלאמית הן שתי ישויות שונות לחלוטין. לאות תודה והוקרה הוא עיצב לי את הלוגו, שאתם רואים בתמונה הרביעית מתוך החמש. אחר כך הוא גם עיצב לי תמונת קאבר לפייסבוק, גם היא בסגנון איראני. ואז לראשונה ביקשתי בעצמי עיצוב. מסגרת בסגנון איראני, שתלך טוב עם הלוגו האיראני שלי. כשהראיתי לו את המוצר המוגמר הוא התחלחל וביקש לעצב את הכול מהתחלה. הוא כן השתמש בפונט שאני בחרתי, גוטמן ארם, וגם במיקומי התמונות בתוך הטקסט. את תמונת הפונדקאות (תמונה שלי עם חיה מתוך הסרט) הוא החליף בתמונה חדשה שלי – עדכנית (מלפני כחודש), בלי פוטושופ אבל גם בלי משקפיים, את ההתלבטות שלי לגבי התמונה של מגילת אסתר הוא פתר בדרך יצירתית (זה בפסקה הבאה, ואת התמונה של אום אל-ליזה הוא השאיר, כי היא משקפת לא רק את מעמד האישה באיראן אלא בכלל את מה שקורה באיראן היום: המונה ליזה מסמלת את העם האיראני, שהוא שוחר חופש ומחובר למערב, והשלטון כופה עליו את האסלאם, שאינו מתאים לו.

ועכשיו לתמונה של מגילת אסתר:

אני התלבטתי בין שתי תמונות: אחת תמונה קלסית של אסתר יולדת את כורש מתוך ארדשיר-נאמה, סאגה בפרסית יהודית קלסית שכתב המשורר שאהין, בן המאה ה-14. השנייה – תמונה אקטואלית של ההפגנות מול קבר אסתר ומרדכי לפני כשנתיים.

קסרקסס פתר לי את ההתלבטות, ויצר עוד תמונת מחאה פוליטית:

אסתר יולדת את כורש והבסיג'ים מפגינים

אסתר יולדת את כורש והבסיג'ים מפגינים

נראה כאילו הם מפגינים נגד כורש, נכון?

זה בדיוק המסר שקסרקסס רצה להעביר (אגב, למי שעדיין לא יודע – קסרקסס הוא שמו היווני של אחשוורוש). הרפובליקה האסלאמית שואפת למחוק לא רק את ישראל, אלא גם את איראן. זאת הקדומה. כבר מחקו אותה מספרי ההיסטוריה שנלמדים בבי"ס, במשרד הפנים – אמנם השמועה שלא מאפשרים לרשום ילדים בשם כורש אינה נכונה, אבל הדיווחים אומרים שכאשר מבקשים לרשום ילד בשם פרסי כמו ג'משיד או פ'רויז, ובמיוחד שם של מלך מן העבר, כמו ח'שיאר (אחשוורוש), כורש, דריוש וכו' – הפקידים ממליצים ושואלים למה לא לתת לילד שם יותר יפה כמו עלי או מחמד.

ובנושא הספציפי של אסתר יולדת את כורש: יש כבר אח'ונדים (מה שקוראים בעברית איתאללות, או אייטולות בכתיב פונטי), שמטיפים ואומרים שהמלכים האח'מניים היו יהודים – מיישרים קו בעצם עם המיתוס היהודי הזה – בקטע של דה-לגיטימציה לאיראן הקדומה, אבל לדעתי זה דווקא אומר שאיראן צריכה להיות חלק ממדינת ישראל.

אלט-טאב: המיתוס היהודי אפשרי רק אם האח'מנים ידעו את סודות הזמן, כי כורש עלה לשלטון כ-80 שנה לפני אחשוורוש. מזכיר לי שבאחד המבחנים נתתי לתלמידים שלי שאלת בונוס לכתוב משפטי יאיר לפיד, ואחד מהם כתב שיאיר לפיד איבד את בתוליו לפני אבא שלו. שיפט-אלט-טאב.

רוצים לשמוע עוד? העבירו את הפוסט הזה למי שאחראי אצלכם על הרצאות העשרה מתוקצבות היטב (חוגי בית זה דרך הצור-קשר שלי, חברות דרך גילת שהמייל שלה נמצא בקישור לתמונה הרביעית). נתראה בפברואר-מרץ בעונת השיא, ואפשר תמיד להזמין אותי גם באמצע השנה. שפה ואיראן קיימות כל השנה.

שנה טובה מחאפט'

יום שלישי, 18 בספטמבר, 2012

בשנה שעברה אירחנו כאן ברכה מאיתאללה ברוג'רדי. השנה אנחנו מצד אחד עולים רמה למשורר הלאומי, מצד שני הוא לא באמת הקדיש לנו את השיר במקור.

משוררנו הלאומי חאפט'. התמונה מהאתר מהר-י מיהן "אהבת המולדת" (במילים פרסיות), cc-by

חאפט', שזה קיצור של ח'ואג'ה שמס אלדין מחמד בן בהאא' אלדין חאפט' שיראזי (חָאגֶ'ה שַׁמְסוֹדִּין מוֹהַמַּד בְּנֶ בַּהָאאוֹדִּין הָאפֶזֶ שִׁירָאזִי), בן המאה ה-14 לספירת הנוצרים (המאה השמינית להג'רה) הוא המשורר הלאומי של איראן. עד היום רוב האיראנים יודעים לדקלם אותו בעל פה, וספר השירים שלו מונח פעמים רבות על שולחן ראש השנה הפרסי. הוא זכה בכינוי חאפט' ("הנוצר"), כי הוא ידע בעל-פה 13 גרסאות של הקוראן, או לפחות כך אומרים.

ספר השירים שלו נחשב כמעט קדוש – על גבול המיסטי, ולכן אפשר גם לגלות באמצעותו מה יהיה גורלך. לפעולה קוראים פאל-י חאפט' (פָאלֶ הָאפֶז), והיא דומה לאסתח'ארה, שהיא התייעצות עם הקוראן, וגם למה שיהודים עושים עם ספר תהלים. פשוט שואלים את השאלה, פותחים בשיר אקראי ובוחרים שורה אקראית, ולפי האווירה באותו בית שיר, יודעים מה התשובה לשאלתכם. רוצים לנסות?

חאפט' כתב ע'זלים (רזלים, בתעתיק פונטי), שהם שירים ארוכים יחסית, מרובעים, שירים בני ארבע שורות, וקטעים, שהם שירים קצרים אבל לאו דווקא במשקל מרובעים. אני מניחה שהוא לא מספר אותם בעצמו, אבל היום אפשר למצוא אותם מקוטלגים לפי סוגי שירים ומספרים.

את השיר הבא – או ליתר דיוק את קטע מס. 21 – הקדיש חברי האיראני רצ'א (רֶזָא), לי ולכולכם. מכיוון שהפרסית של חלקכם עדיין לא מושלמת – הריהו לפניכם בפרסית, בתעתיק מדויק, בתעתיק פונטי (כדי שתדעו איך באמת לקרוא), בתרגום מדויק ובתרגום חופשי. וכמובן בתרגומים של גוגל, כי איך אפשר בלי…

וזה בית השיר ששלח לנו רצ'א:
سال و فال و مال و حال و اصل و نسل و تخت و بخت
بادت اندر شهریاری برقرار و بر دوام
سال خرم فال نیکو مال وافر حال خوش
اصل ثابت نسل باقی تخت عالی بخت رام

כאן הוא נח על משכבו בשלום, או מתהפך בקברו.

קבר חאפט' בשיראז. כאן הוא נח בשלום על משכבו, או מתהפך בקברו. צילום: Ondřej Žváček cc-by

תעתיק מדויק:

סאל ו פאל ו מאל ו חאל ו אצל ו נסל ו תח'ת ו בח'ת
באדת אנדר שהריארי ברקראר ו בר דואם
סאל ח'רם פאל ניכו מאל ואפר חאל ח'וש
אצל ת'אבת נסל באקי תח'ת עאלי בח'ת ראם

בתעתיק פונטי (פונט מודגש = הברה מוטעמת):
סָאלוֹ פָאלוֹ הָאלוֹ אַסְלוֹ תַחְתוֹ בַּחְת
בָּאדַת אַנְדַר שַׁהְרִיָארִיֶ בַּרְרַרָארוֹ בַּר דַוָאם
סָאלֶ חוֹרַّם פָאלֶ נִיכּוּ מָאלֶ וָאפֵר הָאלֶ חוֹש
אַסְלֶ סָאבֶּת נַסְלֶ בָּאקִי תַחְתֶ אָלִי בַּחְתֶ רָאם

הערות לתעתיק הפונטי:
ו' החיבור בפרסית קלסית, ובמידה מרובה גם במדוברת, היא O אנקליטית, כלומר תנועת O שמתחברת למילה שלפניה.
ח (ح) נשמעת בפרסית בדיוק כמו ה, ואילו ח' (خ) נשמעת כמו ח' עברית אשכנזית, או כֿ (כ רפויה).
להבדלים בין קמץ + א לבין פתח, ראו וידאואי המצוין שצילם יובל Rill עופר – מבוא למבטא פרסי ב-30 שניות (זה רק 16).
ק' פרסית נשמעת בסביבות מסוימות (למשל במילה ברקראר) כמו ר' ישראלית. ה-ר' הפרסית היא מתגלגלת אבל רכה יותר מהספרדית והאיטלקית. בסביבות אחרות, כמו באקי, ק' נשמעת כמו ק' ערבית, נחצית (עמוקה כזאת, תחשבו על מבטא עראקי).
השדה (ـّ) מעל ה-ר' אומרת שצריך להכפיל את העיצור, כלומר לגלגל את ה-ר' יותר זמן מהרגיל. זה בעיקרון כמו דגש, אבל בעברית אין דגש ב-ר.
הסגול בסופי מילים אינו מוטעם. זוהי תנועה בשם אצ'אפה (אֶזָאפֶה) המקשרת בין גרעין לבין לוואי בצירופים שמניים, כלומר בין שם לתואר, בין שם לשם אחר שמתאר אותו בצירוף סמיכות, וגם בין תארים ובינוניים למשלימים שלהם, שבאים אחריהם.

תרגום מילולי:
שנה וגורל וקניין ומצב-רוח וייחוס וצאצאים וכס ומזל.
יהי לך במלכות יציבה ונצחית
שנה נעימה/רעננה, גורל יפה, קניין שופע, מצב רוח טוב
ייחוס ברור, דור המשך, כס מרומם, מזל מאולף.
הערה לתרגום המילולי: האיראנים משווים את המזל לסוס, אז מזל מאולף זה כזה שאפשר לרכוב עליו בקלות.
המממ… אני ממש גרועה בתרגומים שיריים. אם אחכה להשראה כדי לתרגם תרגום שירי טוב, כבר יעבור גם יום כיפור ולא יהיה לגיטימי לפרסם פוסט שנה טובה.
מישהו יכול להרים את הכפפה ולעזור לי פה?
אם אתם צריכים עזרה, אז חוץ מהתרגום המילולי, הנה גם תרגום גוגל טרנסלייט, לאנגלית

Years and had the fortune and wealth generation and bed and fortune
Badt involved monarchy and establish a durable
Had great wealth and good fortune in buying good
The basic premise remains the generation of flat-top fortune-ROM

ולעברית:

השנים והיה דור ההון ועושר והמיטה ומזל
Badt מעורב מלוכה ולהקים עמיד
היה עושר רב ומזל טוב בקנייה טובה
נחת היסוד הבסיסית נשארה הדור של-ROM מזל עם הגג שטוח.

וכאן יש תרגום אמנותי לאנגלית של שהריאר שהריארי, שכל הזכויות עליו שמורות (תרגום אמנותי = יפה, לא נאמן)

אוסקר ל"פרידה": ניצחון איראן על הרפובליקה האסלאמית / רז צימט

יום שלישי, 28 בפברואר, 2012

‏‏עשרות מיליוני איראנים באיראן ומחוצה לה התמלאו הבוקר גאווה לאומית בעקבות זכיית הסרט "פרידה" באוסקר. המשטר האיראני, לעומת זאת, הועמד במבוכה: האם להצטרף לחגיגות הניצחון או להתנער מהסרט, הכולל מסרים חתרניים נגד המשטר וחושף את פניה הבעייתיים של מערכת המשפט האיראנית?

השסע הפוליטי והאידיאולוגי באיראן, שהעמיק עוד יותר מאז המשבר החריף שפרץ לאחר הבחירות לנשיאות בקיץ 2009, ניכר היטב בתגובות הראשונות לזכיית "פרידה" בפרס היוקרתי. עשרות אתרי אינטרנט ובלוגים המזוהים עם האופוזיציה הרפורמיסטית ועם מתנגדי המשטר דיווחו בהרחבה על הזכייה והתפארו בה כהישג לאומי איראני. לעומתם, העדיפו רוב אמצעי התקשורת הממסדיים להצניע את הדיווחים בנוגע לזכייה, לדחוק אותם לשולי עמודי החדשות ולהמשיך להתמקד בהערכות לבחירות למג'לס הצפויות ביום ו' הקרוב. בעוד שעבור מתנגדי המשטר מבטאת זכיית "פרידה" באוסקר את כישלון המשטר ליצור קולנוע ממשלתי ומגויס, הרי שבעיני המשטר היא מסמלת את הקשר הבלתי-ראוי בין יוצריו לבין תעשיית הקולנוע ההוליוודית "המושחתת".

במברק ברכה ששלח הבוקר האינטלקטואל הרפורמיסטי מֹחסן כדיור (Mohsen Kadivar), לבמאי הסרט אצע'ר פרהאדי (Asghar Farhādi), הביע מתנגד המשטר הגולה את תקוותו כי הצלחתו הבינלאומית של "פרידה" תסמן את ראשית פרידתה של איראן מחוסר-צדק, מדיכוי, מאפליה, משחיתות, מעריצות ומשקרים.

לעומת זאת האתר "רג'א ניוז", המזוהה עם האגף הימני-רדיקלי, רמז לכך שתשומת הלב המיוחדת שלה זכה הסרט מצד תעשיית הקולנוע ההוליוודית קשורה ל"תמונה הקודרת שבה מוצגים המאבקים התרבותיים והדתיים באיראן". ערב זכיית הסרט באוסקר התייחס מפקד זרוע הבסיג' [מליציית המתנדבים של משמרות המהפכה; ר"צ] באופן מרומז להכרה הבינלאומית ב"פרידה" והצהיר בכנס "הארגונים הספרותיים והאומנותיים של בסיג' האומנים", כי אומנים "מחוייבים" [לערכי המהפכה; ר"צ] אינם זוכים מצד הוליווד, סמל "ההתנשאות העולמית", אפילו לאפשרות לנשום.

הביקורת מצד בכירי המשטר כלפי "פרידה" אינה חדשה. מבקר קולנוע איראני המזוהה עם המשטר הצהיר לאחרונה בתוכנית ששודרה בטלוויזיה הממלכתית של איראן, שאם יזכה הסרט באוסקר, יהיה זה כתוצאה ממדיניותו העוינת של המערב כלפי הרפובליקה האסלאמית ובגלל הקשר שהמערב מזהה בין יוצריו לבין אופוזיציה האיראנית. הסרט משקף, לדבריו, את תדמית החברה האיראנית כפי שהמערב שואף לצייר, ואינו צריך להתקבל בברכה על ידי העם האיראני.

תגובת סוכנות הידיעות "פארס" לזכיית הסרט באוסקר הייתה מקורית במיוחד. סוכנות הידיעות, המזוהה עם משמרות המהפכה, הצניעה את הדיווח על הזכייה אך במקביל מצאה לנכון "לערוך" את דברי התודה של פרהאדי לאחר זכייתו באופן שיעלה בקנה אחד עם האינטרסים של המשטר בסוגיית הגרעין. לאחר הזכייה אמר במאי הסרט, כי הוא גאה להקדיש את הפרס לעם האיראני, שכיבד לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו את כל התרבויות והציוויליזציות והסולד מעוינות ומטינה. הוא אף מתח ביקורת מרומזת על הפוליטיקאים בארצו, והכריז כי הזכייה בפרס מאפשרת הזדמנות לדבר על תרבותה המפוארת של איראן, ש"הוסתרה תחת אבק הפוליטיקה". סוכנות הידיעות "פארס", לעומת זאת, דיווחה, כי פרהאדי הצהיר שהוא גאה להעניק את הפרס לעם האיראני "שניצב בחודשים האחרונים בפני גילויי עוינות סביב תוכנית הגרעין של איראן".

זכייתו של "פרידה" בהכרה בינלאומית חסרת תקדים באה בעיצומו של משבר חריף בין המשטר האיראני לתעשיית הקולנוע המקומית. לאחרונה החליטו השלטונות בטהראן לסגור את "בית הקולנוע", האיגוד המקצועי המרכזי של עובדי תעשיית הקולנוע המקומית. שר ההכוונה האסלאמית, מחמד חסיני (Mohammad Hosseini), נימק את החלטת הסגירה, בין היתר, בהתנהלות ראשי האיגוד, הנוגדת, לדבריו, את ערכי המהפכה האסלאמית. הוא הביא כדוגמא לכך גילוי דעת שפרסם "בית הקולנוע" בספטמבר 2011, בתמיכה ביוצרי סרטים תיעודיים שנעצרו על-ידי השלטונות באשמת שיתוף פעולה עם ה-BBC. עוד טען השר, כי לחגיגות השנתיות שארגן האיגוד הוזמנו מתנגדי משטר המתגוררים בחו"ל, שאף השמיעו הצהרות נגד המשטר.

אצע'ר פרהאדי עצמו עמד בספטמבר 2010 בעיצומה של סערה פוליטית בעקבות זכייתו בפרס במאי הקולנוע הטוב ביותר על סרטו "בנוגע לאלי" במסגרת פסטיבל הקולנוע השנתי, שאורגן על-ידי "בית הקולנוע". בסרט זה כיכבה שחקנית הקולנוע גלשיפתה פראהאני, שעוררה בשנת 2008 סערה-רבתי באיראן בשל השתתפותה במותחן ההוליוודי "גוף השקרים" בכיכובם של ליאונדרו דיקפריו וראסל קרואו [ולפני מספר שבועות עוררה סערה גדולה אף יותר, לאחר שהצטלמה בעירום – תע"ג]. בנאום התודה שלו לרגל קבלת הפרס מתח פרהאדי ביקורת נגד המשטר וקרא לשינוי המצב הפוליטי במדינה.

זכייתו של פרהאדי עם סרטו "פרידה" בפרס האוסקר אתמול לפנות בוקר יכולה אפוא להיחשב לא רק כהישג לאומי איראני וכמקור לגאווה לאומית, אלא גם כניצחונה של איראן בעלת התרבות המפוארת והעתיקה על הרפובליקה האסלאמית, החותרת להפוך את הקולנוע האיראני לזרוע נוספת בשירות המשטר ובפיקוחו.

ד"ר רז צימט הוא חוקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א וחבר יקר. הוא גם כותב את הניוזלטר היחיד שאני קוראת באדיקות – זרקור לאיראן. שווה מנוי.

הפוסט פורסם לראשונה ב-27.2.2012 באתר החדשות מגפון, ומפורסם פה ברשותו של ד"ר צימט, עם עריכה קלה.

אילו אמאם חסין היה יודע… / באבכ איראן-באן

יום חמישי, 8 בדצמבר, 2011

ביום שלישי השבוע ציינו השיעים את העאשוראא', יום האבל על הירצחו של האמאם חסין בן עלי (חוסיין). הבלוגר והמעצב הגרפי בָּאבַּכּ אִירָאן-בָּאן פרסם ביום שלישי פוסט בשם אילו אמאם חסין היה יודע לא הייתה היום עאשוראא'. אני מתרגמת אותו כלשונו עם כמה הערות.

חסין בן עלי

אני תוהה: אדם הקריב את ראשו עבור אמונתו, כדי להשמיע את קולו. הוא נלחם במלחמה שידע שייהרג בסופה, ובאותו זמן זעק: "אם אין לך דת, היה חופשי!", כלומר לא שינה לו אם לאנשים יש דת או אין. רק אנושיותם הייתה חשובה לו. אני תוהה איך היום ראשים נערפים ונערות נאנסות לפני הוצאתן להורג (כי האסלאם אוסר על רצח בתולות – תע"ג) בעוון אי-קבלת דתו. כיצד, כדי להוכיח את צדקתו ואת צדקת דתו, דוחפים לצעירים בקבוקי משקה "לשם"?
אלט-טאב: הכוונה לאונס של מתנגדי משטר, למשל עצורי ההפגנות, באמצעות בקבוקי קולה. עינוי נפוץ בבתי המעצר ובמתקן הכליאה כהריזכ בדרום טהראן. מיותר לציין שבחברה האיראנית הכתם החברתי הוא על הנאנס/ת ולא על האנס. תע"ג. שיפט-אלט-טאב.

אני תוהה, אילו היה אמאם חסין יודע ש-1400 שנה לאחר מכן יבוא עַם שישתמש בשמו כדי לאנוס ולשדוד ולהכניע אוּמה, וישתמש בסיפור חייו כדי לדכא אומה ולהתאכזר אליה – האם הוא היה נלחם ביזיד באותה גבורה שמתארים?

אני נזכר איך בתקופת השאה, אפילו שותי הערק (כלומר החילונים – תע"ג) נמנעו משתייה למשך חודש לכבוד אמאם חסין. אני נזכר איך באותו זמן – זמן השאה – כולם, מאמינים ולא מאמינים, כיבדו את חודש הרמצ'אן ואת חודש מחרם (החודש המוסלמי הנוכחי – תע"ג) ולא שתו אלכוהול ולא נהגו בחוסר כבוד. אני נזכר איך רבים, למרות שלא הייתה להם שום אמונה באמאם חסין, לבשו שחורים. אבל היום, בזכות המהפכה "האסלאמית" הכול השתנה!

קבוצות ההכאה-על-החזה הפכו לקרנבל ולמנהג של haloween. גם אלה שאינם שותים אלכוהול (בדרך כלל), יוצאים בחופשת המחרם לנופש בצפון המדינה ושותים אלכוהול. אף אחד אינו מכבד יותר את הטקסים, או לפחות מקבל אותם כמו בעבר. אנשים הולכים לסעודות המצווה רק בגלל שאחרת הם לא אוכלים בשר (מכיוון שהמצב הכלכלי כל כך גרוע – תע"ג), או כדי להשיג זיון. הבגדים הם כבר לא בגדי אבלות השחורים והפשוטים של פעם, אלא בגדים מעוצבים בצורות משונות ועם דמויות מוזרות, כדי להרוויח כסף!

השלשלאות (שבהם מכים את עצמם המאמינים – תע"ג) כבר אינן השלשלאות הכבדות הגסות של פעם. כולן הפכו לזיופים זולים, שנועדו רק כדי למשוך תשומת לב!

אתנחתא: תמונות מתוך תהלוכות העאשוראא' בשנה שעברה:


לאורך 1400 השנים מאז שהגיע האסלאם לאיראן, שאפו קבוצות, אנשים ועמים רבים להחוויר את האסלאם באיראן ולאיין אותו. אנשים והוגים שאפו לבלבל או לעורר מוּדעוּת. קמו איראנים שרבים מהם נהרגו או נאלצו לברוח. אכן, לאורך 1400 שנות נוכחות האסלאם באיראן לא הצליח אף אדם, קבוצה, חבורה, עם או ממשלה לערער את אמונת העם ולעקור את הדת הזאת מאיראן, במידה שבה עשתה זאת הממשלה "האסלאמית".

אני חושב שתמיד היינו חייבים לאיתוללות האלה שלטון, ולמרבה הצער החוב כלפיהם התממש בימינו. אני חושב שכולנו למדנו מספיק לקח מהממשלה הדתית של היום. אפילו הילדים הקטנים כבר מתנגדים להתערבות הדת במדינה!

אלט-טאב: "אנחנו חייבים לאיתוללות האלה ממשלה" הוא ציטוט של הוגה הדעות אחמד כסרוי, שחי בתקופת השאה ונרצח על ידי מתנקש אסלאמי קיצוני. הוא אמר: העם האיראני חייב לאיתוללות ממשלה, ועד שלא יסלק את חובו זה, לא ישתחרר מֵעֲרִיצוּת האיתוללות". במילים אחרות, הוא ניבא עוד לפני היות הרפובליקה האסלאמית, שכדי לשחרר את איראן משלטון אנשי הדת, שהתקיים שם ממילא דה-פקטו, יהיה צורך לתת להם לשלוט ולהמאיס את עצמם על העם. תע"ג. שיפט-אלט-טאב.

אכן, 33 שנים סבלנו ונרדפנו, אבל סללנו את הדרך לדור הבא!

הבעיה היחידה שנשארנו תקועים איתה היא ההתנהגות המאוסה, הפוגענית והחייתית של האיתוללות, שצריך לשים לה קץ.

עלינו ללמד את ילדינו כיצד להיות בני אדם. עלינו ללמדם שגסות, פגיעה באחרים, גניבה, נוכלות, אונס, חוסר כבוד והתערבות בחייהם הפרטיים של האנשים אינה דרך החיים הנכונה!

מה שיש היום בחברה שלנו הוא מעשה ידיהם של אותם איתוללות. עלינו להזכיר להם שאיראן והאיראנים הם לא מה שחווינו בשלושים ושלוש השנים האלה. עלינו ללמד אותם שיעור באנושיות וביושר.

בתקווה לעתיד מואר ולאיראן חופשית

באבכ איראן-באן

פוסט זה מצטרף לשלל המקורות להרצאה שונאים סיפור אהבה – איראן והאסלאם. רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני ללמד שיעורים). העבירו את הקישור לאתר למנהלת הרווחה או התרבות הקרובה אליכם או צרו קשר להזמנת הרצאה.

האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ה) / דוד פילאווין

יום שלישי, 8 בנובמבר, 2011

אחרי הפסקה מסיבות אישיות ומערכתיות של העורכת, אנו חוזרים לסדרת הלהיט הפרובוקטיבית משהו. אחרי שבפרק הקודם גילינו שאולי דווקא החרדים יניפו את דגל ישראל "כמנהג דבי רבי כהנמן", אנו פונים לחפש דוגמה דומה בציונות הדתית. 

הרב קוק (המכונה גם הראי"ה) כותב, בקטע הגליאני להחריד ומפורסם במיוחד מתוך כתביו – אולי המפורסם ביותר (שמונה קבצים, קובץ א', פסקא קפ"ו):

…מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוייתה תוכן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר. ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון.

הדבר שחשוב לשים לב אליו כאן הוא שהקטע נכתב לכל המאוחר בשנות ה-30, הרבה לפני קום המדינה. ברור אפוא שהרב קוק איננו מדבר על המדינה העכשווית הקרויה "מדינת ישראל" אלא על איזושהי אידיאה אפלטונית.

אף על פי כן, הקטע הזה מצוטט פעמים רבות בתוככי הציונות הדתית כאילו נאמר אודות המדינה שלנו ומוסדותיה – הממשלה, הצבא וכן הלאה. עד כדי כך דברים מגיעים, שחוגים קטנים מסויימים, קיצוניים במיוחד, רואים איסור בהשתתפות בהפגנות – זה נחשב "מרידה במלכות" (עבירה שעונשה מוות בהלכה הקדומה) ואף יותר מכך: מרידה באלוהים עצמו, שמוסדות המדינה הם יסוד כסאו בעולם, האמצעי שבעזרתו באה שליטתו בהיסטוריה ובפוליטיקה הארצית לידי ביטוי.

אבל הדברים ידועים: התקוות הגדולות שנתלו במדינה על ידי חוגי "מרכז הרב" בשעתו לא התממשו, והמדינה הקונקרטית לא רק שלא קידמה את התוכניות המשיחיות כפי שהיה מצופה ממנה אלא אף פעלה פעמים מספר בכיוון ההפוך. משום כך, חוגים שונים בציונות הדתית סיגלו אסטרטגיות שונות להתמודד עם אכזבה זו (כוונתי כמובן לאותם חוגים הרואים בעצמם מלכתחילה תלמידי הרב קוק – השאר אינם מעניינינו בדיון הנוכחי). היו שוויתרו על התוכניות המשיחיות כליל והשלימו עם כך שהמדינה הנוכחית איננה הגשמת חזונו של הרב קוק. אחרים התנערו מהציונות ואימצו יחס "חרדי" למדיי כלפי המדינה. יש שלא וויתרו על החזון המשיחי, אבל הפסיקו לראות במדינה הנוכחית כלי המגשים אותו: בין אם משום שהיא אף פעם לא הייתה כלי כזה, ובין אם משום שהיא "סיימה את תפקידה ההיסטורי" והגיע הזמן לנוע לשלב הבא. גישה נוספת היא ניסיון לפרש את התנודות במדיניות הארצית כדרך פתלתלה שבה חזונו של הרב קוק בכל זאת מוגשם באופן איטי וסמוי מעיניהם של הדיוטות (על משקל "האירונה של ההיסטוריה" של הגל – עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום).

אבל אסטרטגיית ההתמודדות המעניינת אותי בהקשר הנוכחי היא אחרת: והיא זו הנוכחת ביותר ב"ישיבות הקו" – הישיבות הרואות בישיבת "הר המור" את ספינת הדגל שלהן וברב צבי ישראל טאו את מנהיגן הרוחני. אצלם תורת הרב קוק נתפסת פחות ופחות כתורה הנוגעת להיסטוריה ולפוליטיקה הארצית ויותר ויותר כתורה מיסטית המתארת את המבנה המטפיזי של העולם, או משהו כזה.

היחס לכתבי הרב קוק אצלם הוא של יראת קודש.

למשל, בעוד שבשדרות הרחבות של הציונות הדתית כתבי הרב קוק משמשים כ"פילר" מקובל בדברי תורה ואף בפעולות בתנועות נוער, בהר המור, כך סיפרו לי, הלימוד בכתבים רבים שלו נאסר על "מתחילים" ונדרשת הכנה נרחבת מהתלמידים על מנת לזכות ולהגיע ללמוד מכתביו. סיפרו לי יודעי דבר שאחד מרבני ה"קו" טען שניתן ללמוד בכתבים מסויימים של הראי"ה "רק בשיעור י' (כלומר, אחרי 10 שנות לימוד בישיבה) ורק אחרי טבילה במקווה". יחס זה מזכיר יותר מכל את היחס המסורתי לקבלה ביהדות לדורותיה – מצד אחד מכירים בתורה הזאת כמשהו קדוש, אבל מאידך מגבילים את לימודהּ עד לכדי איסור גמור (או היתר בתנאים לא ריאליים), כך שהשפעתה על אופיין של הדת ושל הדתיות הרווחת בעם מועטה ועקיפה בלבד.

זאת ועוד, אנשי הר המור מסרבים להסביר את תורת הראי"ה במונחים המובנים להדיוט. לדידם, הסבר כזה על כורחך יפשט ויעוות את התורה המקורית. "יש לעלות אל התורה, לא להוריד את התורה אליך", הם נוהגים לומר. לכן, האופן היחידי עבור מי שהולך בדרך זו להבין את תורת הראי"ה היא ללמוד את השפה, כפי שלומד ילד – ללא מילון, מתוך שהות בסביבת הדיבור של שפה זו. לכן אין זה פלא ששיחות טיפוסיות של הר-המור'ניקים יישמעו כג'יבריש לאוזני האדם הרגיל (כמו שיחותיהם של לאקאניאנים, אנשי התיאוריה הביקורתית ושאר קונטיננטליים, אגב: אם כבר אני מקים לעצמי אוייבים ברשימה הנוכחית, אז כבר עד הסוף 🙂 ).

 יש לציין שבאופן כללי היחס של אסכולת הר המור לדברי תורה שונה מזה המקובל בשדרות הרחבות של הדת היהודית. מאז ומתמיד (לפחות מימי חז"ל) נהוג להגיד באירועים שונים "וואָרטים" – דרשות נחמדות ולא מחייבות המשתמשות בחומר הגלם של המקורות כדי להעביר פואנטה ערכית זו או אחרת. זה נעשה על דרך הפרשנות האסוציאטיבית והיצירתית למקורות הללו, מבלי לחשוש יתר על המידה מטעויות פרשניות. האמרה "אין מקשין על הדרשן", וכן הסיווג הנפוץ של דרשות רבות של חז"ל (!) כ"אסמכתא בעלמא" (הסתמכות סתמית) ממחישה את היחס היהודי הקליל, בדרך כלל, לדברי תורה כאלו.

האופן שבו רואים אנשי הר המור את המקורות שונה לחלוטין: הם רואים בתורה כולה מעין "תיאוריה-של-הכל" בה כל פרט חשוב וחייב לנבוע במדוייק מתוך השיטה הכוללת האחת. לכן, אין הם רואים בעין יפה דברי תורה "מהמותן".

למשל, הרב טאו בקובץ הדרשות שלו צדיק באמונתו יחיה (דרשות המשתלחות בפרקטיקת הפרשנות ה"עממית" של התנ"ך, המכונה "תנ"ך בגובה העיניים" – שהוא רואה בה קונספירציה של האו"ם האפיפיור, השמאל ומי לא…) מביע זעזוע עמוק ממקרה שאירע במסיבת בר מצווה שבה נכח (הספר איננו לפני, אז אני מספר זאת מזכרון.. שגיאות מי יבין וכל זה..):

הילד בר המצווה נשא דרשה ובה טען שהסיבה שבגינה התייחס יצחק אבינו בסלחנות ובאהבה לעשיו בנו חרף היותו רשע היא שאביו שלו, אברהם אבינו, התייחס רע לישמעאל בנו וגירש אותו מהבית ויצחק לא רצה לחזור על הטעות החינוכית של אביו. עכשיו, התגובה הטבעית ביותר, בקונטקסט היהודי דתי, לדרשה כזאת היא "אוקיי, בואו נאכל". הרב טאו, לעומת זאת, יוצא בהתקפה חריפה: איך הילד מעז להמציא מהמותן סיפורים פסיכולוגיסטיים על אבות האומה.

באותו אופן כופרים אנשי הקו באפשרות של מחלוקת-של-אמת בין חכמים – כי אז יוצא שחלק מן החכמים טעו בדבריהם, ח"ו – ונוטים לפרש את מה שנראה כמחלוקות או בתור ניסוחים שונים של אותו הדבר, או בתור תיאוריות חלקיות המתיישבות זו עם זו בתוך התיאוריה השלמה, שבה הם מחזיקים. הגל כבר אמרנו?

אגב, הם מניחים גם שהתיאוריה השלמה – שהיא תורת הרב קוק –  הייתה ידועה לחכמים לדורותיהם, ואף הייתה מובנת מאליה עבורם, כה מובנת מאליה שהם לא טרחו לנסחה במפורש במלואה אלא רק חלק ממנה בכל פעם. לך תבין אותם…

היחס ה"כבד" לכתבי הרב קוק משתלב אפוא במגמה הכללית הזאת. מאחר שהיחס לכתבי הראי"ה הוא כה רציני, הם נוטים פחות לגייס אותם לכל מיני מטרות יומיומיות חולפות. ממילא, הם נוטים להיות מודעים הרבה יותר מהציבור הרחב לכך שהרב קוק, ואף בנו הרב צבי יהודה קוק (המכונה "הרבצביודה") היו הרבה יותר "חרדים" ממה שמקובל לחשוב אודותם.

הרב קוק עצמו אמנם ראה בעין יפה את המפעל הציוני ואפילו, במידת מה, את החילון (כאמצעי להגיע ליהדות "שלמה" יותר) אבל עמדתו זו שלו הייתה עמדה של משקיף מן הצד: הוא עצמו חיי בתוככי היישוב הישן בירושלים ומעורבותו במפעל הציוני הייתה מינימלית. הוא התנגד לתנועת המזרח"י, שמתוכה צמחה הציונות הדתית – שמאוחר יותר, אחרי מותו, אימצה את הרב קוק כאביה הרוחני וחלק מתורותיו, בצורה מסוננת ומרודדת, בתור האידיאולוגיה הרשמית שלה. הראי"ה ראה בהם פשרנים הן מבחינה דתית והן מבחינה לאומית – המזרח"י, למשל, הצביע בעד תוכנית אוגנדה וזה חרה מאד לרב קוק שראה בכך בגידה במפעל הציוני – וניסה להקים תנועה ציונית-דתית אלטרנטיבית, "דגל ירושלים",  ניסיון שלא עלה יפה.

מבחינה תרבותית, הרב קוק ותלמידיו שאפו לכונן תרבות יהודית אותנטית, הנקייה מכל השפעה חיצונית וגלותית. השאיפה הזאת כלשעצמה תאמה את הפוֹלְקִיזם, שהיה נפוץ בתקופה ההיא ברחבי המערב ואף בציונות החילונית. מה שייחד את חוג הרב קוק מבחינה זו היה הרצינות התהומית שבה הם לקחו משימה זו ללב. עד לידי כך הגיעו הדברים שאפילו מעשים המותרים על פי ההלכה נאסרו לעתים על ידי הרב קוק ותלמידיו בגלל היותם בלתי מתאימים ל"מהות הפנימית הישראלית" וכדומה. למשל, מסופר שמאוד חרה לרב קוק שהחפץ חיים, שנחשב פוסק הדור, ושחיבורו משנה ברורה נחשב עד היום, לפחות בקרב האשכנזים – חרדים וציונים כאחד – לקודקס ההלכתי החשוב ביותר שנכתב במאה ה-20, התיר לנשים ללכת בחצאיות עד הברכיים ולחשוף את שוקיהן. בכלל, כל הנושא של "צניעות" היווה אובססיה עבור חוג הרב קוק כבר בימי המייסד: הרב קוק למשל התנגד להענקת זכות הצבעה לנשים משום שההשתתפות בפוליטיקה – עיסוק פומבי, ציבורי במהותו – לא מתאימה לדעתו למהות הנשית המופנמת והביתית: "כל כבודה בת מלך פנימה" וכו' וכו'.

וגם בימינו, הספר היחיד שכתב רב ציוני ושקיבל "הסכמה" מאת גורמים בעדה החרדית הוא ספרו של הרב אבינר גן נעול העוסק בהלכות צניעות והמחמיר בהן אף יותר מאשר רוב הפוסקים החרדיים. בגין כך, הוא זכה שראש משמרות הצניעות (ארגון פנים חרדי המנסה, לרוב ללא הצלחה, להעלות את רמת ה"צניעות" בתוך הציבור החרדי פנימה), הרב בריזל, סמך את ידיו על ספר זה, למרות שנכתב על ידי ציוני משוקץ. הלך זרזיר אצל עורב…

הנשיא לשעבר חיים הרצוג, מספר באוטוביוגרפיה שלו דרך חיים (שאותה קראתי בתרגומה לאנגלית Living History ושגם היא איננה מצוייה ברגע זה לפניי) שכשאביו, הרב יצחק הרצוג (שזמן קצר לאחר מכן נבחר לרשת את מקומו של הרב קוק כרב הראשי לישראל – ועל שמו קרוי בוז'י), שלח אותו ללמוד ב"מרכז הרב" הוא מצא ישיבה מיושנת להחריד השקועה עמוק בתוך היישוב הישן והמלאה בזקנים פליטים מאירופה. מה שיש לו לומר על הרב קוק הוא שמדובר היה ב"קדוש" שהיה מנותק מהוויות העולם הזה. המקום הזה היה דכאוני מידי לטעמו והוא איפוא עבר לישיבה אחרת – ישיבת "חברון" (סלובודקה). אז, כהיום, הייתה זו אחת הישיבות הליטאיות המובילות. זאת אומרת, מדובר בישיבה חרדית. "חברון", לעומת מרכז הרב, נראתה לחיים הרצוג כמקום מודרני הרבה יותר – הן בשל היותה פתוחה יותר מבחינה תרבותית (למשל, הלבוש שם היה הלבוש האופנתי המקובל באירופה באותה תקופה), והן בשל המרחב שהוקצה בה לאקטיביזם ציוני: בהיותו תלמיד ב"חברון" חיים הרצוג, כמו רבים מחבריו לספסל הלימודים, הצטרף ל"הגנה".

הרב קוק חילק את העם באופן מאד חד לשתי קטגוריות: "זרע אדם וזרע בהמה" שבמקום אחר קרויים גם "יהודה ויוסף": הראשונים אחראים לצמיחה הרוחנית בעם המתחדש בארצו בעוד שהאחרונים אחראיים לקדמה החומרית, הארצית. לקבוצה הראשונה הוא כנראה משייך את עצמו וכמה מתלמידיו, ואולי איזה דור היפותטי עתידי של חכמים. לקבוצה השנייה הוא משייך את כל השאר: בין אם מדובר בעוסקים בעמל כפיים ובין אם מדובר במדענים ואנשי רוח. הוא איננו מוצא כל כך מקום לחפיפה בין שתי הקבוצות. השתתפותם של חוג הרב קוק במפעל הציוני התרחשה איפוא ברמה הווירטואלית, המטפיזית, המיסטית או הרוחנית. "מגן ולא ייראה", so to say.

לאור גישה כזאת, מובן מדוע בנו הרב צבי יהודה התנגד, למשל, לישיבות ההסדר וגרס שיש להפריד: ישיבה לחוד וצבא לחוד. אנקדוטה הממחישה את העניין היא האופן בו הרב צבי יהודה תיאר את הרב דב ליאור, מבחירי תלמידיו: "כולו קודש חוץ מחודש" (שאותו בילה בצבא). סיפר לי אחד הרבנים שלי שבהיותו תלמיד בישיבת "מרכז הרב", כשמלחמת ששת הימים עמדה בפתח וכולם חשבו שהקיץ הקץ, הוא ביקש להתגייס לצבא והרב צבי יהודה אסר עליו מכל וכל לעשות זאת: אתה תלמיד חכם, הוא אמר, ומקומך בישיבה. כמה רחוק זה מהדיבורים הנפוצים בציונות הדתית על כך ש"המדים הם קודש" וש"מי שמצחצח את הנעליים דומה לכותב ספר תורה" ושאר פק"לי רעל מצויים.

אנשי הקו אפוא, אינם לומדים בישיבות הסדר אלא בישיבות גבוהות, ומבצעים שירות מקוצר אף יותר מזה של ההסדרניקים: כחצי שנה עד שמונה חודשים. (הערה פנימית ל"מבינים": אינני עוסק כאן במכיניסטים, אלא רק באסליים ואכמ"ל).

היחס של הרב קוק ללימודי חול היה אמביוולנטי משהו. מצד אחד, הוא הכיר בעובדה שללא לימודי חול לא תתרחש התחייה החומרית של העם בארצו. אך מאידך, הוא הרי ראה בכל עיסוק החומרי עיסוק סוג ב', המתאים לאלו שאינם מסוגלים לממש את מהותם הישראלית הייחודית. מה גם שלימודי חול הגיעו (או חזרו) לתוך עם ישראל מהגויים, ולפיכך משוקעים בדיסציפלינות החילוניות מסרים "זרים" שיש לנפותם קודם שמגישים אותם לפני יהודים – שמא האחרונים יורעלו ללא משים ויידבקו ברוח הזרה למהותם הישראלית. מכיוון שניפוי זה לא נעשה עדיין בימיו, ואם הוא ייעשה אי פעם, עליו להיעשות על ידי "זרע אדם" והאחרונים הרי שקועים ברוח ואינם מתעסקים בחומר, מדובר במעגל סגור שאין דרך טבעית, בלתי ניסית, לצאת ממנו. נוח היה לרב קוק למעשה להפקיר את המפעל הציוני לידי החילונים ולקוות לטוב.
אלט-טאב: מעגל הקסמים הזה הוא בערך כמו טומאת מת: כולנו טמאי מתים ולכן אסור לנו לעלות להר הבית. להטהר מטומאה זו ניתן רק על ידי אפר פרה אדומה שאמורה להיות מוקרבת במקדש. אבל אי אפשר לבנות את בית המקדש כל עוד אנו טמאים. ארגו: אין מוצא… שיפט-אלט-טאב.

אבל הרב קוק מצידו הסתייג מאד, עקב הסיבות לעיל, מבתי הספר הדתיים שהיו קיימים בזמנו וששילבו לימודי חול בתוכנית שלהם. על בית הספר תחכמוני (בו למד, אגב, עמוס עוז – קוריוז),  הוא כותב למשל באגרת תרמ"ד (המצוטטת כאן) כך:

איני מוצא מקום של צורך לבאר כי מוסדים (! – ד"פ) כמו ה'תחכמוני', כמה שיהיו מכוונים כדי לעשות סייג לתורה, מפני התפרצות המינות והכפירה – לא על ידם ניבנה לקומם את פליטת ישראל. מקור החיים וההצלה הנצחית יישאר לעולם בבתים הגדולים, שמגדילים בהם אך תורה ויראת שמים. רק מהם יקומו לנו שרי קודש, גדולי תורה, רבי פעלים בעבודה ובמידות תרומיות, כאשר מעולם זאת על ישראל!

אנשי הקו, בעקבות כך, נוטים אפוא יותר ויותר לשלוח את ילדיהם לתלמודי תורה ול"חדרים" שבהם לא לומדים לימודי חול, ואחרי כן לישיבות קטנות במקום לישיבות תיכוניות. ללימוד במוסדות אקדמיים הם נוטים להתנגד הן מהסיבות שצוינו והן בגלל בעיות של צניעות וכפירה מפורשת הקיימים באקדמיה.

ישיבת הר המור התפצלה בזמנו מישיבת מרכז הרב בתואנה ש"הוכנס צלם להיכל". מי שחושב שאנטיוכוס השתלט על הישיבה והכריח את המרכזניקים להשתחוות לזאוס – טועה. מה שקרה באמת היה שהרב אברהם שפירא, שהיה אז ראש הישיבה (ונפטר מאז, זכרו לברכה), שקל את האופציה להסדיר עם מכללות מסויימות כך שלימודי הבחורים בישיבה ייחשבו להם לשעות סמסטריאליות. בסוף הוא דחה את הרעיון. אבל זה לא משנה: את התירוץ לפרישה הוא הספיק לספק – והמתחים היו קיימים הרבה לפני כן…

אז יוצא שאנשי הקו גם בקושי הולכים לצבא, גם לא לומדים לימודי חול – וזה אומר, כמובן, שאין הם יכולים לעבוד בעבודות רגילות – אפילו לא בחינוך במוסדות הדתיים הרשמיים (שם צריך תואר, בכל זאת). מה שנשאר להם לעשות הוא או להישאר בתור אברכים בישיבה או לשמש ברבנות (ואין כמעט משרות פנויות בתחום – בטח לא כאלה שהממסד החרדי הרבני של המדינה ירשה לציונים להתקרב אליהן…), או לעבוד בעבודות מזדמנות ומאולתרות, או לפרוש כליל מתוך הכת הזאת. בקיצור – אין מצבם שונה מזה של החרדים יתר על המידה. נו – חוץ מכך שהם רואים במדינה "ראשית צמיחת גאולתנו". שוין.

אחרי ההתנתקות, חלה תפנית אחת נוספת שקירבה חוגים אלו לחרדים: כמה מרבני הקו – ובראשם הרב טאו בכבודו ובעצמו – הכריזו שהם מצביעים מעתה ואילך לש"ס (עד אז הם הצביעו למפד"ל). זאת לא משום שהם פתאום הפכו את עורם והפכו לספרדים או הכירו ברב עובדיה כגדול הדור. אלא מסיבות יותר פרוזאיות: מהפוליטיקה הם התייאשו כליל, והגיעו למסקנה שהבגידה של מחנה הימין, ובראשו אריאל שרון, בערכיו המסורתיים קשורה לכך שערכים אלו היו שטחיים ולא מעוגנים בתורה. מה שנדרש לעשות עכשיו, לפיכך, הם אומרים, הוא "לחזק את התורה" בעם. ובשביל זה צריך לקיים ישיבות בהם ניתן לגדל תלמידי חכמים. ובשביל זה צריך כסף. ומי יותר טוב בהשגת כסף מאשר ש"ס….

בזמנו, כששירתתי בצבא, שירתה איתי קבוצה נכבדה של תלמידי הר המור. היה זה עבורם שירות מקוצר יותר אפילו מזה שלי: ואני הייתי הסדרניק! הם היו בחורים הרבה יותר מבוגרים מאיתנו (בגיל של המג"ד בערך), כמעט כולם עם משפחות וילדים. אציין שמדובר היה בבחורים אחראיים וחברים טובים שניתן היה לסמוך עליהם בכל צרה שלא תבוא ועם חלקם אני עדיין בקשר. בכל אופן, שוחחתי עם אחד מהם פעם אחד באבט"ש ואמרתי לו: "במה אתם בעצם שונים מהחרדים? איך שהדברים מתפתחים, נראה שבעוד כמה שנים כולכם תלבשו כובעים". אז הוא ענה לי: "באמת לא היה איכפת לי כבר עכשיו ללבוש כובע, אילו היה זה מקובל בציבור שלנו". כך! נבואתי דאז, אגב, לא התגשמה, ומכל מיני סיבות עתה גם נראה לי עתה שלא תתגשם. אבל תשובתו באמת הפתיעה אותי מאד. כי מילא ר' אברום (שפירא), שאמר שהיה מוכן לקנות את עשרת הכובעים הראשונים לתלמידיו אילו היה סבור שזה יגרום לכל השאר ללכת לקנות כובעים – השתייכותו לציונות הדתית הייתה מקרית לחלוטין מלכתחילה – עניין של נישואין עם בת למשפחת הרב קוק ומשרה שהוצעה לו. אומרים שהאלטרנטיבה הייתה ללמד בפוניבז' (!). אבל תלמיד ב"הר המור" שידבר כך?

נראה שעבור אנשי הקו, הציונות הופכת פחות ופחות למשהו הקשור לכנסת, לצבא לממשלה, לחקלאות וכדומה, ויותר ויותר למשהו מיסטי, סטאטי, על זמני, א-היסטורי. פחות משהו שעושים אותו ויותר משהו שלומדים עליו. מדינת ישראל הופכת לאיזה היכל מספרות ההיכלות, או לעולם בהשתלשלות העולמות. ויש להם על מי לסמוך בפרשנות זו: הרב קוק בכבודו ובעצמו, כאמור, דיבר על מדינת ישראל שונה לחלוטין מזו שיש לנו פה עכשיו והרבה לפני שהאחרונה הייתה קיימת.

ממילא, אין מניעה שהם ימשיכו לדבר על "מדינת ישראל" אידאית כזו גם אחרי שהמדינה הארצית כבר לא תתקיים. אם הם ישרדו את חורבן המדינה בתור תנועה דתית, מן הסתם הם יהיו עוד כת חרדית: החב"דניקים לומדים תניא, הגערערים לומדים שפת אמת, וההר-המורניקים לומדים אורות. זה לא אמור להוות בעיה גדולה או חיץ, כשלעצמו.

כבר היו דברים מעולם. על כך – בשבוע הבא.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

הרפובליקה האסלאמית נגד האסלאם העממי / רז צימט

יום שני, 31 באוקטובר, 2011

ב-14.11 יתקיים באוניברסיטת ת"א ערב עיון להשקת ספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית. בהשקה הזאת ביקשתי מכל הדוברים לקשר בין איראן הטרום אסלאמית לאיראן האקטואלית. רז צימט יחבר בין המאמר המצ"ב, שפורסם לראשונה בזמן איראן 4 ביולי 2007, תחת הכותרת "גילויי משיחיות וצופיזם מול אסלאם שמרני ברפובליקה האסלאמית של איראן", לבין המתיחות העכשווית בין אחמדי-נז'אד לבין ח'אמנהא'י. מה הקשר בין זה לבין איראן הקדומה? בואו להשקה ו/או קראו את הספר…

ב-31 בינואר 2007 ציינו השיעים ברחבי העולם את יום העשוראא'. כמדי שנה האירוע כלל טקסי אבל וקינה מסורתיים, שמתעדים את יום מותו של האמאם השלישי, חוסיין אבן-עלי, בטבח כרבלא בשנת 680 לספירה (על פי המסורת ביום העשירי בחודש המוסלמי מחרם). אלא שדווקא ברפובליקה האסלאמית של איראן, שבה השיעה היא הדת הרשמית, נערכו טקסי האבלות המסורתיים תחת מגבלות קשות, שהטילו השלטונות על התנהלותם. בין היתר, אסרו הרשויות על הלקאה עצמית במהלך הטקסים, על קיום הטקסים לאחר חצות הליל, על הצבת תמונות של האמאמים השיעים ועל שימוש בכלי נגינה שלא אושרו על-ידי משרד ההכוונה האסלאמית. בנוסף לכך נקטו השלטונות במהלך החג צעדים נגד הפצת תקליטורים בעלי תכנים דתיים שלא אושרו על ידיהם. ראש ארגון ההסברה האסלאמית, חוג'ת אל-אסלאם מהדי ח'אמושי, הכפוף למנהיג הרוחני, הסביר כשבוע לפני העאשורא כי ההגבלות נועדו למנוע את ניצול הטקסים לשם הפצת אמונות תפלות והנהגת חידושים האסורים על פי האסלאם. על מנת לפקח על הטקסים ולאכוף את ההגבלות, נפרשו כשמונת אלפים אנשי ביטחון ברחבי המדינה.

את ההגבלות על טקסי העאשוראא' ניתן לראות כחלק ממערכה כוללת מצד המשטר שנועדה להגביר את הפיקוח על ביטויים דתיים שאינם עולים בקנה אחד עם הפרשנות ה"רשמית" המקובלת על ההנהגה הדתית הנוכחית באיראן ועם תפיסת שלטון חכם הדת (ولایتِ فقیه velāyat-e faqih). תפיסה זו, שגובשה על ידי מכונן המהפכה האסלאמית איתאללה רוחאללה ח'מיני, מקדמת את האחדת הדת והמדינה ומשלבת בין סמכותם הדתית של אנשי הדת לבין סמכותם הפוליטית. מנהיג איראן עצמו נהנה מסמכות אבסולוטית, פסיקותיו הן בעלות תוקף הלכתי מחייב ופרשנותו לאסלאם היא הפרשנות הלגיטימית היחידה. כל תפיסה שיש בה משום ערעור על מעמדם של אנשי הדת ומאפשרת פרשנות שאינה תלויה בממסד הדתי מהווה לפיכך איום תיאולוגי, אידיאולוגי ופוליטי משמעותי למשטר ולמעמדו של המנהיג.

המערכה להידוק הפיקוח על חיי הדת במדינה התחזקה בחודשים האחרונים ובאה לידי ביטוי בהגברת המאבק כנגד תופעות של אסלאם עממי ומשיחיות שיעית, בדיכוי פעילותם של מסדרים צופיים ובהצרת צעדיהם של אנשי דת שמערערים על תפיסת שלטון חכם הדת. בפברואר 2006 התעמתו כוחות ביטחון הפנים בעיר קום עם חברי המסדר הצופי "נעמתאללה גנאבאדי". זאת לאחר שאנשי המסדר סירבו לפנות את המדרשה הדתית "חוסייניה דרויש נעמתאללהי". במהלך המהומות נפצעו מאות מאמינים צופים ובסיומן נעצרו כחמישים מחברי המסדר באשמת הפצת אמונות סוטות. בעקבות האירוע הכריז איתאללה נורי המדאני, מאנשי הדת האולטרה-שמרנים בקום, כי לנוכח השתלטות "האסלאם הטהור" על חיי המוסלמים בעקבות המהפכה האסלאמית, אין עוד מקום לפעילותם של מסדרים צופיים. לעומתו טען איתאללה סיד חוסיין עלי מונתט'רי שדיכוי חברי המסדר נוגד את השריעה ואת החוק. מונתט'רי, שסומן בשנות השמונים כיורשו של ח'ומיני, מסתמן כאחד מהמתנגדים הבולטים לתפיסת שלטון חכם הדת. בחודשים האחרונים בוצעו מעצרים של חברי המסדר הצופי גם בערים נוספות באיראן כחלק ממאמץ גובר להביא להפסקת פעילותו הדתית. במאי 2006 נדונו למעלה מחמישים חברי המסדר ועורכי הדין שלהם לתקופות מאסר שונות, ובאוקטובר 2006 נדרש אחד מראשי המסדר בעיר גונאבאד לעזוב את העיר, ככל הנראה על מנת למנוע התקהלות חסידיו במהלך עיד אלפטר, החותם את חודש הרמדאן.

בסוף ספטמבר 2006, מספר חודשים לאחר התקרית כנגד חברי המסדר הצופי בעיר קום, נעצר בתהראן איתאללה סיד מחמד חוסיין כאט'מיני בורוג'רדי לאחר עימותים קשים בין חסידיו, שביקשו למנוע את מעצרו, לבין כוחות הביטחון. איתאללה בורוג'רדי, בנו של איתאללה חוסיין בורוג'רדי, שהיה מקור החיקוי (مرجع ِ تقلید marja'-e taqlid) היחיד באיראן עד למותו בשנת 1961, קרא גם כן בשנים האחרונות להפרדה בין דת למדינה ונחשב למתנגד נחרץ של תפיסת שלטון חכם הדת. מאז 1994 זומן בורוג'רדי מספר פעמים להופיע בפני בית הדין המיוחד לאנשי דת, שהוקם בשנת 1987, ואף היה עצור מספר פעמים. בעימותים שפרצו בין תומכיו לבין כוחות הביטחון, הושמעו סיסמאות, כגון: "חופש דת הוא זכותנו המוחלטת". טרם מעצרו הוא ציין בשיחה עם אחת מסוכנות הידיעות כי האזרחים באיראן התעייפו מדת פוליטית, וכי הם מעוניינים כעת לשוב לדת המסורתית.

אלט-טאב: דיווח על מצבו הבריאותי העגום של האיתאללה ברוג'רדי, על הפרת הזכות שלו אפילו לראות רופא, ועצומה לשחרורו או לפחות ליחס הוגן בכלא. שיפט-אלט-טאב.

זאת ועוד, לאחרונה פעל המשטר נגד תופעות של אסלאם עממי ומשיחיות שיעית, במיוחד נוכח קריאות להאצת חזרת האמאם השנים-עשר (המהדי), שנעלם על פי האמונה השיעית בשנת 874 לספירה. בדצמבר 2006 דיווחו כלי התקשורת באיראן על מעצרם של שני גברים בעיר קום, שטענו כי הם האמאמים השלושה-עשר והארבעה-עשר, ושל כחמישים מחסידיהם. השניים הטיפו נגד אנשי הדת ושלטונות המדינה ואף קראו להתנקש בחיי ראשי המשטר. בעקבות מעצרם ציין התובע הכללי של קום, שמאבק נגד כל סוג של אמונות תפלות הוא בבחינת משימה חשובה עבור כלל המוסלמים ובעיקר עבור הרשות השופטת. לדבריו במהלך החודשים האחרונים נעצרו מספר מגידי עתידות, שביקשו לנצל לרעה את רגשות המאמינים.

את הביקורת נגד התפשטות תופעת המשיחיות הוביל בחודשים האחרונים העיתון "ג'מהורי-י אסלאמי", הנחשב מקורב לראשי הממסד הדתי השמרני. במאמר פרשנות, שפרסם ב-13 בספטמבר, הביע העיתון דאגה נוכח התרחבות תופעת האמונות התפלות. במאמר נמתחה ביקורת כלפי אנשי דת, הטוענים בפני ציבור המאמינים שהמהדי צפוי להתגלות בקרוב. חודשיים מאוחר יותר, ב-11 באוקטובר, שבו ומתחו עורכי העיתון ביקורת חריפה נגד התפשטות תופעת המשיחיות וקראו לשלטונות לפעול למען חיסולה. "עלינו לשאול", קבע העיתון, "כיצד מתפתחים כיום בחברה האסלאמית והמהפכנית האיראנית זרמים מסיתים, מזוהמים ומוסתים, שדוגלים באמונות תפלות, כאשר באופן טבעי המשטר הדתי צריך לחסן את העם מפני תופעות כאלה […] כיצד שוק האמונות התפלות פורח ואנשים כמו בורוג'רדי אוספים סביבם תומכים רבים". העיתון הלין על כך שלא נעשה דבר כדי לטפל בתופעה ואף האשים את אמצעי התקשורת, שבביקורתם נגד השלטונות הם מגבירים את החשדנות בקרב הצעירים כלפי המשטר הדתי והופכים בכך לשופרם של אלה הדוגלים בשטחיות ובאמונות תפלות. לדברי עורכי העיתון תופעת האמונות התפלות התרחבה עד כדי כך שישנם אלה הטוענים שהם שליחי האמאם המהדי, ואחרים הטוענים שהם האמאם בכבודו ובעצמו, כמו גם נשים הטוענות שהן נשותיו של האמאם, ויש המרחיקים לכת בטענה כי הם האל בכבודו ובעצמו. עורכי העיתון סיכמו באומרם כי אין למתוח ביקורת על העם המוסת, אלא יש לטהר את החברה מהשלכותיה המסוכנות של תופעה זו, שייתכן וקיימת מאחוריה גם כוונה פוליטית.

לאור זאת הביעו אנשי דת נוספים דאגה לנוכח התרחבות התופעה. איתאללה צאפי גולפיגאני ציין בנובמבר 2006, כי על אמצעי התקשורת להתייחס ברצינות לסוגיית האמונות התפלות, להתמודד עימן ולהתייצב אל מול המחשבות הצופיות, שכן יש המעוניינים להפיץ אמונות אלה לצורך החלשת בסיסי האמונה ויסודות ההיגיון. מנהיג איראן עלי ח'אמנהאי נדרש גם כן לנושא במהלך ביקורו במחוז סמנאן בנובמבר 2006, כאשר הוא הזהיר מפני התפשטותן של אמונות תפלות בחברה האיראנית וקרא לאנשי הדת להיאבק נגדן בנחישות וללא כל הסתייגות.

חלק מהמאבק הגובר נגד תופעת המשיחיות קשור גם להתנהלותו של הנשיא מחמוד אחמדינז'אד, שמרבה להתייחס לאפשרות שובו של האמאם הנעלם. בכנס אנשי דת, שנערך בנובמבר 2005, הוא הצהיר שמשימתה העיקרית של המהפכה האסלאמית היא לסלול את הדרך להופעת האמאם השנים-עשר. כתוצאה מכך הופנתה ביקורת על התפשטות תופעת המשיחיות גם כלפי הנשיא. כך, למשל, התייחסו עורכי העיתון "ג'מהורי-י אסלאמי" לדברים שהשמיע אחמדינז'אד בפני אנשי דת בקום, לאחר שובו מביקור בעצרת האו"ם בספטמבר 2005. לדברי הנשיא, בשעת נאומו בעצרת הוא חש שהילה אלוהית עוטפת אותו. בתגובה לכך טען "ג'מהורי-י אסלאמי" כי התבטאויות כגון אלה מצד מי שאמורים להיאבק בתופעת המשיחיות הופכת את המצב לקשה ומסוכן עוד יותר.

המאבק בתופעת המשיחיות ובגילויי האסלאם העממי קשור בטבורו למערכה הפוליטית אותה מנהל הממסד הדתי השמרני זה מכבר. מערכה זו שאחד מביטויה ניכר במהלך הבחירות האחרונות למועצת המומחים בדצמבר 2006, נועדה להסיר כל איום אפשרי על מעמדם של אנשי הדת מקרב הזרם השמרני המסורתי, השולט כיום באיראן. בשנים האחרונות שב וטען האינטלקטואל עבד אל-כרים סורוש, כי למרות שאין לאסלאם פרשנות רשמית אחידה, ואין פרשנות אחת עדיפה על פני האחרת, הרי שהמשטר האסלאמי עדיין מנסה לכפות את פרשנותו האקסקלוסיבית, ולדחות בתוקף כל פרשנות שיש בה לערער על מעמד אנשי הדת. התגברות תופעות של משיחיות ואסלאם עממי והופעת פרשנויות המערערות על מרכזיותם של אנשי הדת, ימשיכו להציב אתגר לתפיסת שלטון חכם הדת , במיוחד אם מוסד זה יעמוד בפני משבר נוסף כמו, למשל, הסתלקותו של המנהיג הרוחני הנוכחי, עלי ח'אמנהאי.

רז צימט הוא חוקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א וקיבל אישור על הדוקטורט בביה"ס להיסטוריה, אבל מחכה לאיזה תעודה לפני שיתיר לי לקרוא לו דוקטור. 

אצלה זה לא יהיה ככה / עדנה קנטי

יום חמישי, 6 באוקטובר, 2011

ביום שלישי האחרון נערכה ההשקה הגדרתית של ספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום-אסלאמית. היה אוכל פרסי משובח ממסעדת גוהר בכפר סבא, היה סיור וירטואלי באצפהאן עם דיוויד ניסן, המשוררת אסתר שקלים קראה שניים משיריה וסיפרה קצת על האוכל ועל סטריאוטיפים עדתיים, עומר עילם (הבן שלי!) התפייט על האוכל הפרסי בחיקוי של אייל שני, אורלי רחימיאן סיפרה על קבר מרדכי ואסתר בהמדאן.
אבל אין ספק שמלכת הערב הייתה מספרת הסיפורים עדנה קנטי, שהשכיבה את כולם – אנשי רוח וספר וגם סתם אנשים אינטליגנטיים – על הרצפה מצחוק. לבקשתי, היא סיפרה שני סיפורים על המשפחה שלה, שימחישו את האמונות הטפלות הרווחות בקרב יהודי איראן. זה הראשון מביניהם. את השני – ועוד כמה – תוכלו לקרוא בספרה אהבות וצרות אחרות (זה לא סותר. שלה ספר סיפורים, שלי ספר עיון. וגם אילו היה ספר עיון זה לא היה סותר).

אמא שלי לא התחתנה מתוך אהבה, אבא שלה סבא מירזג'אין הפסיד אותה במשחק שש בש לסבא יוסף, עבור הבן שלו רחים הטמבל.

דודה מאהין, אחותה,שאצלה זה לא יהיה ככה. היא תמצא מישהו שהיא אוהבת. היא תתחתן עם מי שהיא רוצה. רק המחשבה לבדה היא מחשבה אמיצה מאוד עבור ילדה בת ארבע עשרה . מה היא העלתה על דעתה, שהיא תמצא מישהו נחמד ותבוא להגיד להורים שלה :"את זה אני רוצה". וכי אין לה הורים שידאגו לה? היא מופקרת?

מופקרת או לא מופקרת. מצויידת בניסיון המר של אחותה היא הייתה נחושה.

העיירה ארק בצפון פרס הייתה מושלגת משך כל החורף. אחרי פסח ואחרי שבעת השבועות של ספירת העומר היו יוצאות כל המשפחות היהודיות לפיקניק על שפת הנחל, מחוץ לעיירה. לחגוג את האביב בחגיגה שנקראה "אשה רשדה" (Ashe-reshde)

אש – תבשיל. רשדה – איטריות.

אשה רשדה הוא מאכל עשוי מעדשים ואיטריות. המרכיבים של המאכל נשמעים משעממים מאוד. אבל התוספות על המאכל היו עיקר החגיגה.

כל משפחה הביאה לפיקניק את האשה רשדה שלה. כל משפחה התיישבה מתחת לעץ על שפת הנחל. כל משפחה הכינה את התוספות. בצל מטוגן עם זעפרן ושקדים. צימוקים ובוטנים עם עשבי תיבול. יוגורט כבשים מתובל בעיסת תמרים, רצועות חבושים מתובלות בפיסות של פלפלים חריפים. ועל כל אלה הכמון והכרכום וההל הבלתי נמנעים.

כל משפחה כיבדה את המשפחות האחרות והשוויצה בפאר הבישול שלה.

המשפחה של אמא שלי שלחה את מאהין. מאהין הייתה בת חמש עשרה. היא לקחה את הכלי החם, עטפה אותו במגבת גדולה, החזיקה את שתי הידיים מתחת לכלי והלכה לכיוון של המשפחה של אליאס. אליאס בן השמונה עשרה בא לקראתה לקחת ממנה את הכלי. כשהוא הושיט את הידיים שלו להחזיק בתחתית הכלי, נגעו האצבעות שלו באצבעות שלה. שניהם קפאו. האצבעות מתחת לכלי נוגעות. הפנים לוהבות. ככה הם עמדו זה מול זו. דקה? חמש דקות? שעה? נצח? בסופו של הנצח שמטה מאהין את הידיים וחזרה למשפחה שלה. הלב שלה פועם בקצב אחר. הדם שלה זורם בכיוון אחר, בקצות האצבעות שלה: כוויות. ובליבה החלטה.

שלושה חודשים לאחר מכן הודיעו למאהין שמחר יבואו לראות אותה. ההכנות התחילו, שמו על הפנים שלה יוגורט והמתינו שיתייבש ואז רחצו בעדינות. גזזו את ציפרני הידיים והרגליים, מרחו לה ביצה ודבש על השערות, רחצו אותה וסכו את הגוף שלה בשמן. אסתי לאודר וג'רנטיק עוד לא הגיעו לעיירה. ככה, רכה ונימוחה עטפו אותה במגבת, שלחו אותה למיטה במטרה להעיר בבוקר את הלחמניה המתוקה והמתובלת מוכנה ומזומנה להראות בפני משפחת החתן.

דודה מאהין זכרה את הצריבה בקצות האצבעות.

באמצע הלילה היא קמה. היא ידעה מה שיודע כל חייל שרוצה כמה גימלים. היא רצתה להיות חולה ומכוערת ליום שלמחרת. היא ניגשה לאח, לא הייתה זו האח שאנחנו מכירים מהסרטים על אירופה או בארץ, אצל אלה שהשלגים בחורף ברמת השרון הם ממש מעל כוחם. הייתה זו חפירה באמצע החדר המרכזי ששימש גם חדר שינה וגם מטבח. את החמין של שבת היו שמים על רשת בפינת האח. באח היו רק גחלים. המדורה העיקרית והמעשנת הייתה בחוץ. בעזרת מחתה גדולה היו מביאים את הגחלים לתוך החור שבאמצע חדר האורחים. מסביב לאח ישנו כמה מבני המשפחה. בשקט בשקט היא עברה ביניהם, הגיעה לאח שהגחלים בה כבר כבו. שלחה את היד, לקחה אפר ובלעה אותו יחד עם מים שהיו בקנקן שתמיד עמד בצד. היא ניקתה את עצמה מפרורי האפר והלכה לישון.

בבוקר, כאשר באו להעיר את הלחמניה המתוקה, מצאו נערה ירוקה, מקיאה ובוערת מחום. מיד נשלחו רצים למשפחת החתן המיועד, אל תבואו. המועמדת חולה.

המשפחה של החתן התפלאה מאוד שנערה בת חמש עשרה נעשית ככה סתם חולה. אם עכשיו היא חולה, מה יקרה כשיהיו ילדים? כשהיא תצטרך לשרת את בעלה? הם לא קבעו תאריך אחר.

מספר חודשים לאחר מכן שוב הכינו אותה ושוב יוגורט ושמן וביצה ודבש. ושוב היא נשלחה למיטה ושוב קמה באמצע הלילה ושוב אכלה אפר ושוב הביקור בוטל.

סבתא שלי, עאפרין חנום, התפלאה על צרוף המקרים המוזר ושאלה את מאהין איך יתכן שכל ימות השנה היא בריאה כמו גמל והפעמים היחידות בהן היא חלתה, אלה הפעמים בהן באו לראות אותה.

מאהין הכינה מבעוד מועד את הסיפור שלה.

בשתי הפעמים, בלילה לפני שהיו אמורים לבוא ולראות אותי, בא אלי בחלום הרבי הזקן, המנוח של העיירה ואמר לי "את תתחתני עם הגבר שייגע בדם שלך". החלום הפחיד אותי מאוד ובגלל החלום חליתי. סבתא שלי לא ידעה אם להתפלא או להתפלץ לשמע החלום המוזר הזה. היא רצה לסבא מירזג'אן שמיד ידע שקודם כל צריך להתפלץ. ביחד הם הלכו אל הרבי החדש, הצעיר שכיהן אחרי מות קודמו.

הוא שמע את הסיפור המוזר ולא הייתה לו תשובה מוכנה.

לכו הביתה הוא אמר להם, ואקרא לכם כשהתשובה תהיה מוכנה.

אחרי שהלכו כתב מכתבים לגדולי הרבנים של משהד ושיראז וטהרן. אפילו לבגדד הוא שלח מכתב. אחרי מספר שבועות הוא קרא להם והביא יחד עימו פסיקה.

מה שהיא חלמה הוא אמר להם, זוהי אזהרה חמורה לנו ולעיירה שלנו. כל אחד יודע מהו דם של בחורה, בעיקר בתולה. דם הנידה. ברור שאסור שאף גבר, לעולם לא יכול לגעת בדם הנידה בלי שהעונש על המשפחה ועל כל העיירה יהיה חמור. לכן, משך כל ימי הנידה שלה, היא צריכה להיות סגורה בחדר. לא לצאת לאכול ולא לצרכיה. הכול יובא אליה לחדר. בתום הנידה היא צריכה ללכת למקווה, אף על פי שאיננה נשואה. ובעוד מספר חודשים נחשוב ונראה מה יקרה הלאה.

ככה הושמה מאהין בחדר משך מספר ימים כל חודש. עד חג האשה רשדה הבא.

בחג האשה רשדה הבא התמקמה המשפחה שלה מתחת לעץ הקבוע. מאהין הבחינה מרחוק באליאס. היא לקחה את כד החרס והלכה למלא מים במעלה הנחל. איפה שהמים צלולים יותר. בהליכתה היא הרגישה את דקירות המבטים של אליאס שעקבו אחריה. במעלה הנחל, היא נכנסה למים, עלתה על סלע לכיוון מפל מים קטן שהיה אמור למלא את הכד. החליקה ונפלה. הכד נפל גם הוא, נשבר והיד שלה נפצעה ונחתכה.

אליאס, שעקב במבטו אחריה, היה הראשון לראות את הנפילה ותוך כדי קריאות רץ לקראתה לעזור לה. כאשר ניגש אליה, הושיטה אליו מאהין את היד המדממת על מנת להאחז בו. ובדרך מרחה את הדם על הפנים שלו.

כל העיירה ראתה מי הוא הגבר שנגע בדם שלה.

לא הייתה ברירה. לא שאלו את פיה. מייד השיאו את השניים.

היום הם בני שמונים, חיים ברחוב הרצל ברחובות. לפעמים היא חותכת את היד עם הסכין במטבח. היא מעיפה אליו מבט משועשע, חושבת לעשות משהו, כמו למשל לשלוח את היד עם טיפות הדם המתהוות לכיוון הפנים שלו, אבל אז היא מטלטלת את היד כאילו מגרשת זבוב. די עם השטויות היא אומרת לעצמה.

הסיפור התפרסם לראשונה בבלוג המרצים.

על מה מדברים בלשנים

יום שבת, 24 בספטמבר, 2011

יש לי ניוזלטר בשם "רגע של פרסית" שאני שולחת לתפוצת פרסיסטים, כי הוא נוגע בסוגיות לשוניות ותחביריות שיבריחו את קוראי הבלוג. אבל את השיחה האלמותית שקיימתי עם שלושה בלשנים איראנים בטיולנו לאורך נהר יפה באירופה, אני חייבת לחלוק גם איתכם. אני כבר לא זוכרת איך הגענו לנושא, שהוא: פופקורן / פלוֹצים.

מה הקשר בין פופקורן לפלוצים, תשאלו?

ובכן: בפרסית פופקורן זה צ'וֹסֶ פִיל, והמשמעות המילולית היא פלוץ של פיל.

chosse fil چش فیل

چس فیل. פיל מפליץ פופקורן. איור: עילי אקהאוס, בן 11 וחצי.

דבר אחד נראה לי מוזר: בפרסית יש שתי מילים לפלוץ, שתיהן אונומטופואטיות, כלומר נשמעות כמו ההגדרה שלהן. המילים הן צ'וֹס ו-גוּז. שתיהן מתחילות בפוצץ (יש פיצוץ בפה) ומסתיימות בשורק (שיכול להימשך כל עוד יש לכם נשימה), וההבדל ביניהן הוא בקוליוּת של העיצורים. אתם יכולים להבין בעצמכם איזה מונח מתייחס לאיזה סוג, ואם אתם עדיין לא יכולים להבין בעצמכם, בדקו איזה מהם אפשר לומר בלחישה ואיזה לא.

בעיניי אם כבר פלוץ של פיל, הייתי מצפה שפופקורן יופק על ידי גוז ולא על ידי צ'וס.
ניסיתי לבדוק אם זה רק אני או שגם אחרים חושבים כך והעליתי סקר בפייסבוק, אבל אנשים ענו תשובות מתחכמות וזה עצבן אותי, אז הורדתי אותו. אשמח אם תכתבו בדיון מה דעתכם בנידון. מסקר שערכתי אישית בין אנשים שלא מכירים את המילה הפרסית (כולם בנים, בני 11-39) 4 אמרו רועש ו-2 אמרו שקט. זה לא סטטיסטיקה.

בכל אופן, מאוד הפריע לי שפופקורן מופק על ידי צ'וֹסֶ פִיל ולא על ידי גוּזֶ פִיל.

چس فیل. פלוץ של פיל נוסף

چس فیل. צ'וס פיל - "פופקורן" בפרסית. איור - עומר עילם, בן 11.

במהלך הדיון לימדתי את חבריי את מילות הסלנג הילדותי יוסוף וטרומפלדור (עדיין משתמשים בהן? האם הן היו בכלל אי פעם בשימוש מחוץ לגדרה?), ולמדתי את המונחים המקבילים בכורדית (לא לישן דידן, שהיא הארמית שמדוברת על ידי רוב הכורדים היהודים, אלא דיאלקטים שמדוברים על ידי כורדים מוסלמים באיראן, בעראק ובטורקיה), שהם ts ו- tr בהתאמה. לא בטוחה איך כותבים.

אז הנה מה שלמדתי מחבריי המלומדים: צ'וס פיל זה בעצם שיבוש של צ'סטרפילד (בפרסית מבטאים במלרע), שזה שמה של חברה אמריקאית, שהייתה החברה הראשונה שמכרה פופקורן באיראן. מאחר שצ'סטרפילד זה קצת ארוך, הילידים "תרגמו" את זה למילה שהם יכולים להבין ושיש לה איזשהו קשר, גם אם ציורי משהו. ענתי הייתה עושה את זה כל הזמן כשהיא הייתה קטנה. בגיל שנה היא עמדה על הספה, עומר רצה לעבור ואמר לה סליחה, והיא חזרה "שלי אחד". היה בכי גדול ומריבה ענקית.

צ'וס זאת מילה קצת גסה, ויש הורים שלא מסכימים שהילדים שלהם יאמרו אותה. בבתים כאלה גם לא קוראים לפופקורן צ'וס פיל אלא שֶׁכּוּפֶה, מילולית "לבלוב, פריחה". זה גם שם של בת.

לאחת הבלשניות יש חברה ששמה שכופה.

שואלים את החברה: איך קוראים לך?

והיא עונה: שמי שכופה, אבל בבית קוראים לי צ'וס פיל.

סיפור אמיתי

(או שלא).

האם ימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ד) / דוד פילאווין

יום שלישי, 20 בספטמבר, 2011

סדרת הלהיט ממשיכה, והיום פרק קצר עם פואנטת ביניים ורמז לבאות.

בשנים הראשונות לקיומה של המדינה, היחס של היהדות החרדית המיינסטרימית, האגודאית (להבדיל מזה של העדה החרדית בירושלים) כלפי המדינה וטקסיה היה הרבה יותר אמביוולנטי מאשר היום.

מספרים שבשנות החמישים, עוד בטרם היות בני ברק מרכז חרדי, כשרוב האדמו"רים קיימו את חצרותיהם בתל אביב, בליל שבת שלפני יום העצמאות מדי שנה היו כל אדמו"רי תל אביב מתכנסים בבית הכנסת הגדול ועורכים "טיש" משותף חגיגי לכבוד יום העצמאות. וגם בצד הליטאי של המפה החרדית, הרב כהנמן, מקים ישיבת פוניבז' בארץ ישראל (יש לבטא שם זה "פונוביץ'", אגב),  ציווה להניף את דגל המדינה על גג הישיבה בכל שנה ב-ה' באייר.

האלמנטים הרדיקלים יותר ביהדות החרדית – הן מחוץ לישיבה והן מתוכה – התנגדו להנפת דגל זו בפוניבז' והיו נוהגים לתלוש אותו אחרי שהיה מונף. כדי "להגן" על הדגל, היה הרב כהנמן יושב עם חוג תלמידיו הנאמנים על הגג מדי יום עצמאות ולומד תמידים כסדרם. בעקבות "טיפ" מהרב מיכאל אברהם, אף יצא לי לשוחח, לרגל כתיבת פוסט זה, עם הסופר והעיתונאי דב גנחובסקי שהשתתף באחד ה"שיעורים" הללו של הרב כהנמן על הגג והוא אישר את עיקרי הדברים (מר גנחובסקי לא הבין מאיפה "נפלתי" עליו פתאום – עמו הסליחה 🙂 )

כותב אמנון לוי בספרו החרדים [(הוצאת כתר) פרק שמיני: "רבניות", עמ' 94, דגש שלי]:

כשנפטר הרב כהנמן, גברו המגמות החרדיות הלא-ציוניות בישיבה. לאחר זמן מה, שבו חלחלה ההשפעה אנטי ציונית, ביקשו התלמידים להוריד את דגל המדינה שהיו מניפים מידי שנה ביום העצמאות, בתקופתו של כהנמן. לרבנית הינדא (אלמנתו של הרב כהנמן, ד.פ.) כבר לא היה מעמד בישיבה. בכל זאת היא איימה להקים שערורייה אם יורד הדגל, והרב שך פסק כי מפאת כבודה וכבוד בעלה המנוח הדגל יישאר.

וכך נוהגים עד ימינו אנו מידי שנה בשנה: הדגל בפוניבז' מונף לדקות ספורות בלבד (על השעון!), מול דגל זה מפגינים ה"נטורי קרתא", וכמה תלמידים מגינים עליו מפני תלישה באותן כמה דקות, שלאחריהן הדגל מופקר לידי הקנאים ונשרף לקול תשואות הקהל.

זה עצמו הפך לריטואל מעין-דתי כזה.

מעניין אותי במיוחד הטעם לריטואל זה בימינו: בעוד שלרב כהנמן כנראה היו קצת רגשות פטריוטיים בגינם הוא ציווה להניף את הדגל, היום הדגל מונף לזכר הרב כהנמן ולכבודו – לא לזכר הקמת המדינה ולכבודה, חלילה.

זה מזכיר (לי לפחות) את הסיפור החסידי הרוז'ינאי הידוע, המובא על ידי אבא קובנר בשם עגנון:

כשהרגיש הבעל שם טוב שצרה גדולה עומדת להתרגש על עם ישראל והגיעה השעה לחשבון נפש היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו והולך ליער. שם, במקום סודי, הדליק מדורה לרגלי עץ אלון עתיק ועמד שעה ארוכה בדממת היער בעצימת עיניים, מכוון את ליבו בתפילה מיוחדת ובקשתו של הבעל שם טוב פתחה שערי השמים והרחמים.
דור אחד אחרי הבעל שם טוב נתבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח נפש גדול. היה זה בימיו של המגיד ממזריץ. הוא לבש את הגלימה השחורה שלו ופנה לאותו יער, גם מצא את האלון העתיק ושם עמד ואמר : "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעל שם טוב, אבל יש בכוחנו לומר אותה תפילה". עמד ואמר את התפילה וגם בקשתו נתקבלה.
ושוב עבר דור אחד והפעם נתבקש הרבי מסאסוב לפעול למען פיקוח נפש גדול. קם משה לייב מסאסוב ולבש את חלוק המשי החגיגי שלו, פנה ליער ובעומדו שם אמר : "אין בידינו להדליק את המדורה ההיא וכבר שכחנו את הכוונות המיוחדות של התפילה הקדושה, אבל עדיין אנו זוכרים את המקום שם אירע הדבר – ואולי זה יספיק". ואכן גם זה הספיק והגזירה נתבטלה. אבל הנה חלף עוד דור ורבי ישראל מרוז’ין נתבקש לפעול כדי למנוע צרה גדולה. הרבי מרוז’ין היה, כידוע, מנהיג מורם מעם והיה יודע ערכו ונוהג בחצרו מעשה מלך. שמע הרבי את הבקשה והבין שהגיעה שעה של חשבון נפש, התיישב בכיסא המצופה זהב שבאמצע ארמונו המפואר, עצם את עיניו וכה אמר : "בעוונותינו הרבים אין עוד בכוחנו ללכת לאותו יער ולהדליק את המדורה, גם את התפילה הישנה שכחנו כבר ואפילו אין אנו יודעים היכן הוא המקום ששם אירעו הדברים. אבל את מה שאירע יודעים אנו עדיין לספר!"

מן הסתם, אם ריטואל זה, של הנפת הדגל ב-ה' באייר, יימשך, ובמיוחד אם הוא יתפשט לחלקים בעם הנוטים יותר למיסטיקה מאשר הליטוואקעס, עם הזמן יבואו גם מקובלים שיעניקו לו פרשנות מיסטית. בטח משהו בסגנון: דליית הניצוצות היהודיים הקדושים מתוך הקליפות הציוניות הטמאות שלאחריה מקיימים את "קרע (מעשה) שטן" בקריעת הדגל ובשריפתו. יש ב"תגרה" הזאת בין מגיני הדגל לתולשיו אפילו אלמנט של המחזת המאבק בין כוחות השאול של הסטרא אחרא לכוחות השמימיים – המחזה הקיימת בדתות עתיקות רבות ושאפילו התגלגלה לנצרות הקתולית במוסד "פרקליט השטן" בעת תהליך הקנוניזאציה.

כך או כך – פוטנציאל לניתוק מוחלט של טקס הנפת הדגל ב-ה' באייר מהשורשים הציוניים שלו בהחלט יש כאן. אם זה ייתרחש, אזי גם אם לא תהיה קיימת יותר מדינה, יכול להיות שימשיכו לחגוג את ה' באייר בתור "מנהג דבי הרב כהנמן, יסודתו בהררי קודש" או משהו כזה.

אבל דוגמה יותר משכנעת לתהליך כזה ניתן למצוא דווקא בחוגים מסויימים בציונות הדתית, ועל כך בהמשך הסדרה.

דוד פילאווין הוא סטודנט.