האוניברסיטה המשודרת



מגילת אסתר – היה או לא היה? (3)

יום ראשון, 24 בינואר, 2010

סדרת פוסטים מעובדת מתוך ההרצאה על מגילת אסתר והאימפריה האח'מנית, מהסדרה על תרבות איראן הקדומה שנתתי באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

תוספת מאוחרת: הסדרה יצאה לאור כספר באוגוסט 2011: הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית.

ההרצאה על מגילת אסתר הייתה הרצאת הדגל — וההרצאה היחידה שלי — במשך מספר שנים. מאז התפתחתי. היום מגילת אסתר היא ההרצאה לפורים, ומההקדמה שלה התפתחו בעצם כל ההרצאות האחרות שלי.

תקציר הפרקים הקודמים: אחשורוש ממגילת אסתר מזוהה עם המלך האח'מני חְשַיָרְשַ הראשון. כמו כולם, גם הוא אהב להילחם ולשתות. שושן הבירה היא מקום אמיתי.

בתיאור המשתה נאמר ש"השתייה כדת – אין אונס". המילה דת היא מילה פרסית עתיקה שמשמעותה "חוק", ועוד נדון בה בהמשך. הביטוי "השתייה כדת" מעיד על כך שהשתייה הייתה החוק. וידוע על כך שהיו גביעים ענקיים – וכשאני אומרת ענקיים אני מתכוונת לגודל של דלי בינוני – והחוק היה שחייבים לסיים את כל היין.

את הביטוי "אין אונס" אפשר לפרש בשתי דרכים שונות. ברובד הקדום של העברית, משמעות המילה אונס היא עושק, גזל. ולכן "אין אונס" משמעותה "אין מונע". השתייה היא החוק ולא מונעים מאף אחד את קיום החוק הזה. אפשרות שנייה היא במשמעות של היום – שנכנסה לשימוש בימי בית שני – להכריח. ואכן ידוע שאמנם השתייה הייתה החוק, אבל באחרויותו של המלך היה להימנע מאכיפת החוק – כלומר לא לאנוס אנשים לשתות – אם הדבר עלול להזיק להם.

במשתה אחשורוש באים לידי ביטוי מנהגי חצר נוספים: הישיבה בשורות לפי הייררכיה: למגדול ועד קטן: החשובים ביותר יושבים ראשונים: הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת—לְפָנָיו. fratama בפרסית עתיקה הוא "הראשון ביותר", ואלה הם שרי המלך הפרתמים. לפי פרק ה', שבו המן מבקש מאחשורוש שאיש משרי המלך הפרתמים יוביל את "האיש אשר המלך חפץ ביקרו" – אפשר להבין שהמן היה פרתם (דרך אגב, בשום מקום לא מסופר שהמן התכוון שמרדכי יוביל אותו). fratama הפך לפַּרְתָּם מכיוון שבעברית קלסית לא תיתכן פ' רפה בראש מילה, וגם לא צרור עיצורים בראש מילה. לכן ה-פ' דגושה, והוסיפו לה תנועה (הניקוד נוסף למקרא הרבה אחרי כתיבתו).

דבר נוסף שאפשר לגלות מקריאה מדוקדקת במגילה הוא שלא כל אחד היה יכול לראות את פני המלך. כאשר המלך חפץ להביא את ושתי לפני השרים, הוא קורא לשבעת הסריסים "המשרתים את פני המלך אחשורוש", וכאשר המלך קורא לשבעת השרים כדי להיוועץ מה לעשות במלכה הסוררת, הם מתוארים כ"שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי, רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה, בַּמַּלְכוּת".

המלך אמנם הזמין מקורבים מדרגות שונות – או בלשון המגילה – לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו:  חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת—לְפָנָיו + לְכָל-הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן  – אבל רוב האנשים האלה לא יכלו לראות את פני המלך. אילו כל אחד היה יכול לראות את פני המלך, היו עלולים להתנקש בחייו. המלך שאף להימנע מכך – אי אפשר להאשים אותו – ולכן אמנם הזמין את כל העם, אך בזמן שכולם חגגו, נהג לשבת מאחורי פרגוד ולהסתודד עם הקרובים לו.

הקרובים היו השרים היועצים, או המשרתים. משרתי המלך הקרובים נקראים במילה האכדית סריס. נהוג לחשוב שהמילה סריס באה מהפועל לסרס, אך בעצם הדבר הפוך. בעולם העתיק ידוע גם על סריסים שהיו אבות לילדים.

המילה האכדית היא שָּ-רֵישִ. הפירוש המילולי הוא "אצל הראש" (אכדית היא שפה שמית. המילה ריש מקבילה ל-ראש העברי). המשרת אשר אצל הראש הוא המשרת הקרוב ביותר. ולפעמים, בעיקר אם המשרת הוא אצל הראש של המלכה – כדאי לערוך מספר שינויים מבניים בגופו, כדי שיהיה אפשר לסמוך עליו יותר.

הסירוס, אם כן, הוא מנגזרות התפקיד. הפועל נגזר משם העצם "סריס". דבר דומה קרה במילה היוונית eune-oxo, שעברה לאנגלית כ-eunuch. משמעות הצירוף היווני היא "שומר המיטה".

לקריאת מגילת אסתר – היה או לא היה? חלק 4.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני משתאות). העבירו לחברים שיש להם חוג בית עם תקציב נאה, שיזמינו הרצאה לפורים.

מגילת אסתר – היה או לא היה? (2)

יום שני, 18 בינואר, 2010

סדרת פוסטים מעובדת מתוך ההרצאה על מגילת אסתר והאימפריה האח'מנית, מהסדרה על תרבות איראן הקדומה שנתתי באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

תוספת מאוחרת: הסדרה יצאה לאור כספר באוגוסט 2011: הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית.

ההרצאה על מגילת אסתר הייתה הרצאת הדגל — וההרצאה היחידה שלי — במשך מספר שנים. מאז התפתחתי. מגילת אסתר היא ההרצאה לפורים, ומההקדמה שלה התפתחו בעצם כל ההרצאות האחרות שלי.

תקציר הפרקים הקודמים: אחשורוש ממגילת אסתר מזוהה עם המלך האח'מני חְשַיָרְשַ הראשון. כמו כולם, גם הוא אהב להילחם ולשתות.

ולמה ארך המשתה רק שמונים ומאת יום? משום ששושן הייתה בירת החורף של המלכים האח'מניים. שושן הוא שמה העילמי של העיר, הנקראת כיום בפרסית שוש ובלשונות אירופה סוזא. זוהי אחת הערים העתיקות ביותר בעולם, עם שרידי ציוויליזציה בני 7000 שנה. במשך אלפי השנים האלה שימשה שושן כבירת ממלכות שונות, ונחרבה מספר פעמים. כיום היא עומדת חרבה, כשהאחרון בין מחריביה היה צדאם חסין. שושן שוכנת במחוז שנקרא כיום ח'וזיסתאן, והוא המחוז החם ביותר באיראן. בתקופת המקרא שכנה במקום זה ממלכת עילם – ואכן, בספר עזרא (ד:ט) בין העמים שכתבו למלך ארתחשסתא נגד היהודים, ניתן למצוא את "שושנכיא דהיא עלמיא" – אנשי שושן, דהיינו העילמים.

שושן הייתה בנויה ממבצר ומעיר תחתית. המילה האכדית למבצר היא בִּירתוּ, ומכאן המילה בירה. שושן הבירה היא, אם כן, מבצר שושן. שם שכן ארמון המלך ושם מתרחשת הדרמה. העיר התחתית – "העיר שושן" – מוזכרת רק פעמיים במגילת אסתר, בהקשרים של תגובה רגשית למתרחש במגילה. "והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה" (ג:טו, סוף פרק ג אחרי שמתקבלת ההחלטה להרוג את כל היהודים), " וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן; וְהָעִיר שׁוּשָׁן, צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה" (ח:טו).

לקריאת מגילת אסתר – היה או לא היה? חלק 3.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני שמחה וצהלה). העבירו לרכז/ת התרבות שלכם להזמנת הרצאה לפורים.

העבירו למנהלת הרווחה שלכם שתזמין הרצאה למסיבת פורים

מגילת אסתר – היה או לא היה?

יום שלישי, 12 בינואר, 2010

חגיגות הפורים נמשכות, והפעם עם סדרת פוסטים מעובדת מתוך ההרצאה על מגילת אסתר והאימפריה האח'מנית, מהסדרה על תרבות איראן הקדומה שנתתי באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

תוספת מאוחרת: הסדרה יצאה לאור כספר באוגוסט 2011: הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית.

ההרצאה על מגילת אסתר הייתה הרצאת הדגל — וההרצאה היחידה שלי — במשך מספר שנים. מאז התפתחתי. מגילת אסתר היא ההרצאה לפורים, ומההקדמה שלה התפתחו בעצם כל ההרצאות האחרות.

אז למגילה:

וַיְהִי, בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ–שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה, מְדִינָה.

שלושה ספרים במקרא מתעדים אירועים שקרו בתקופת האימפריה הפרסית הראשונה – האימפריה האח'מנית. ספרי עזרא ונחמיה מתעדים אירועים היסטוריים בעליל, ואילו מגילת אסתר – הפופולרי מבין שלושת הספרים – שנוי במחלוקת.

האם מגילת אסתר היא אגדה שהייתה באמת, או פיקציה דוקומנטרית?

מחבר המגילה מפגין בקיאות מעוררת התפעלות בהלכות החצר האח'מנית כפי שאנו מכירים אותה מכתבי ההיסטוריונים היווניים, מכיר שמות מלכים ושמות איראניים, ושולט לא רק באוצר המילים הפרסי של אותה תקופה, אלא גם במקורות המילים.

שם המלך – אחשורוש – הוא שמם של שני מלכים מהשושלת האח'מנית. השושלת האח'מנית, שמרכזה היה בפרס, השתרעה בימי גדולתה מצפון הודו ועד מצרים – כלומר מהודו ועד כוש, כאשר כוש מציינת מקום כלשהו באפריקה, לאו דווקא חבש. לשושלת זו שייכים מלכים המוזכרים במקרא, כגון דריווש – בפרסית דאראיאוהוש, כורש וארתחשסתא – בפרסית ארתחשסה. את רוב השמות האלה נשא יותר ממלך אחד. בכתובות הסלע מקפידים המלכים האח'מנים לציין uta parsa uta mada "ופרס ומדי". לכן גם במגילת אסתר פרס מוזכרת תמיד עם מדי.

אחשורוש של מגילת אסתר – מזוהה עם המלך אחשורוש הראשון, הנקרא בפרסית חְשַׁיָרְשַ (xšayārša) וביוונית כסרכסס, שמלך בין השנים 486-435 לפנה"ס.

חשירש הראשון היה בנם הבכור של דריווש הגדול ו-הוטאוסה (hutaosa, ביוונית אַטוֹסָה), בתו של כורש הגדול. על סיפור עלייתו לכס המלכות מספר הרודוטוס שבנו הבכור של דריווש היה אַרְטוֹבַּזַנֶס (זו הגרסה היוונית של השם. בפרסית אין לו תיעוד, אבל מן הסתם האלמנט הראשון הוא arta – כל מה שטוב וצודק), בנה של אשתו הראשונה שלא הייתה מזרע מלכות.

בעצת דמרטוס, מלך ספרטה הגולה, הלך חשירש לאביו וטען לכתר, בטענה שהוא – חשירש – הוא בנו הבכור של דריוש המלך, בעוד שארטובזנס הוא רק בנו הבכור של דריוש האדם הפרטי. מכיוון שהוטאוסה, אמו של חשירש, הייתה רבת השפעה בחצר המלוכה, ומכיוון שחשירש ממילא היה בנו המוכשר יותר של דריוש, הוא זכה לרשת את כס המלכות – ואיתו את המשתאות ואת האויבים מבית ומחוץ.

מההיסטוריונים היווניים אנו יודעים שאכן המלכים האח'מנים היו חובבי משתאות. כמו כל מלכי העולם העתיק, היו למלכי פרס הקדומה שני תחביבים עיקריים: קרב ומשתה. זהו גם אחד החרוזים הנפוצים בשאה נאמה, ספר המלכים הפרסי: رَزم רַזְם "קרב" ו-بَزم בַּזְם "משתה".

לפי החוקרים המצדדים באמיתות ההיסטורית של מגילת אסתר, הסיבה לכך שהמשתה נערך רק בשנה השלישית למלכו היא שבשנתיים הראשונות למלכותו של חשירש הראשון, הוא היה עסוק במלחמות נגד היוונים.

לקריאת מגילת אסתר – היה או לא היה? חלק 2.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מסיבת הפורים של חברת ההיי-טק שלכם). העבירו למנהלת הרווחה שלכם שתזמין הרצאה לפורים.

ואיפה אנחנו בכל הסיפור?

יום שישי, 20 בנובמבר, 2009

הפוסט מעובד מכל הטיוטות להרצאה "עיקרי אמונה" מתוך הסדרה על תרבות איראן הקדומה, ששודרה באוניברסיטה המשודרת בגל"צ בסמסטר אביב 2009.

תקציר הפרקים הקודמים:

פוסט המבוא (שגם מסביר מה זה קוסמוגוניה)

פרק א (שגם מסביר את התעתיקים שאני משתמשת בהם)

פרק ב (לוחות זמנים, בעיקר)

פרק ג (ובו סוף סוף קורה משהו).

Last time on Iranian Cosmogony:

אוהרמזד אמנם שיקם את העולם אחרי המתקפה, אבל בשלב העירוב טוב ורע יכולים להתערבב במימד הגשמי. לכן תפקיד האדם בעולם הוא לקדם את הטוב ולהילחם ברע.

והיום נלמד כיצד לעשות זאת.

בדת הזורואסטרית יש בעצם רק שלוש מצוות, שאם נקיים אותם נזכה להגיע לגן העדן. המצוות הן: מעשים טובים, מילים טובות, מחשבות טובות. באמצעות המחשבות הטובות, המילים הטובות והמעשים הטובים, אמור האדם להכניס את כל האמשה ספנטה לתוכו, להפוך אותן לחלק ממנו ולהיות אדם טוב יותר. כך יביס את כוחות הרוע.

הגדרת המעשים הטובים כוללת מגוון מצוות שבין אדם לטבע – הדת הזורואסטרית נחשבת לדת אקולוגית ממש. זאת משום שהאדם הוא הגבוה ביותר מבין שבעת הדברים שנבראו בעולם הראשון: הוא מודע ומסוגל לחשוב, ולבחור בחירות מוסריות. לכן הוא אחראי לדאוג לא רק לבני האדם האחרים, אלא גם לששת הדברים האחרים שנבראו יחד איתו: האדמה, הצמחים, המים, הבקר וחיות מקודשות אחרות כמו צאן וכלבים, וכמובן האש. עליו לשמור עליהם טהורים ופעילים כדי לעזור לטוב להביס את הרע.  מכיוון שהשמים אינם משהו שהאדם יכול להגן עליו – אז עדיין לא ידעו על החור באוזון ועל אפקט החממה – היסוד השישי שיש להגן עליו הוא המתכות, למשל על ידי כך שלא ייתנו כסף וזהב לרשעים.

על דיני טומאה וטהרה ארחיב בהרצאה הבאה, וקיימות גם מצוות כמו טיפול נאות בבקר, שהיא ירושה מהדת הקודמת, וטיפול נאות באש. מאחר שאהרימן ברא את הזוחלים והחרקים, הנקראים באווסטית בשם הכולל חְרַפְסְתְ'רַה (xrafθra) [מילה ראויה להצלה, כל כך חבל שהיא מעולם לא הייתה עברית], אחת המצוות שבין האדם לטבע היא להרוג אותם, כדי להגן על הצמחים ועל האדמה מפניהם.

אחד הציוויים החביבים עליי בספרות השאלות והתשובות האיראנית, שמופיעה ביותר ממקום אחד, היא הציווי בעניין הקיפודים: המוצא קיפוד, עליו להביאו בזהירות לשדה, למקום שבו יהיה בטוח מכל פגע. כי אם קיפוד משתין כל יום בקן נמלים, הוא הורג אלף נמלים. לכן הוא חיה מוגנת.

יש כמובן מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם לאלוהיו. האחרונות כוללות מזמורים ותפילות כמעט לכל מצב ושעה ביום.

אבל בעצם כל המצוות הן בין אדם לאלוהיו וכל המצוות הן בין אדם לטבע: באמצעות התפילות והמזמורים מרחיק האדם מעליו את כוחות הרוע, וכך שומר גם על עצמו ועל הטבע. באמצעות השמירה על הטבע, האדם מרחיק את כוחות הרוע מן העולם ובכך שומר על עצמו ומקדם את האינטרסים של אוהרמזד בעולם.

באמצעות השמירה על המצוות, אדם לא רק משיג לעצמו חיים טובים בעולם הבא, אלא גם משפר את חייו בעולם הזה. למשל, בקובץ חוקים בשם "מותר ואסור", נאמר שאם לא מתחזקים היטב את האש בבית, יהיו פחות הריונות בנשים, ונזק לאנשים בגוף וברכוש.

בעולם הבא — שהוא נושא להרצאה נפרדת — יכול להיות שכר שונה לאיברים שונים בגוף בהתאם למצוות שקיימו ולחטאים שחטאו. למשל ויראז הצדיק, שעל מסעותיו אספר בהרצאה על העולם הבא, ראה שם איש שכל גופו מטוגן בסיר חוץ מכף רגלו הימנית, כי הוא היה חוטא גדול, אבל בכף רגלו הימנית היה דורך על חרקים וצפרדעים והורג אותם.

מאחר שאדם אינו יכול להימנע כליל מחטאים, שכן אפילו עשיית צרכים היא חטא, כי היא מזהמת את הטבע, פיתחו הזורואסטרים מערכת מסועפת של "הנהלת חשבונות שמיימית", ובה סוגים שונים של חטאים לפי חומרתם, וסוגים שונים של מצוות לפי חשיבותן. צדיקותו של אדם נמדדת במאזן הסופי. אפשר לכפר על חטאים באמצעות מצוות שקולות, למשל הריגת עשר נמלים על השתנה (אלף נמלים אם ההשתנה הייתה בעמידה, שזה חטא גדול הרבה יותר, כנראה משום שזה היה מנהג של אנ-איראן). ניתן לכפר גם ב"קנס". סוג החטא הכבד ביותר נקרא תנאפוהל, שמחירו, או משקלו, 300 סטיר, הון עתק. [רק כדי לשׂבר את האוזן – אדם שנפטר ללא יורש זכר ורכושו הוא פחות מ-60 סטיר, אפילו לא ממנים לו נאמן רכוש. זה בהרצאה אחרת]

דוגמאות לחטאי תנאפוהל: אישה בנידתה שיושבת במרחק של פחות משלושה צעדים מאש או ממנורה, חוטאת חטא בדרגת תנאפוהל. אישה בנידתה שצועדת בגשם צוברת חמישה עשר חטאי תנאפוהל על כל טיפה שנגעה בה. בנות – קחו בחשבון בפעם הבאה. גם גבר שבועל אישה בנידתה חוטא חטא בדרגת תנאפוהל. לעומת זאת אדם שמושה גופה מן המים ומראה אותה לכלב, מקבל מצוות תנאפוהל אחת על כל חלק של הגופה. מבט של כלב חשוב ביותר לנפטר בימים שלאחר המוות, כפי שיתברר בהרצאה על העולם הבא. אחת המצוות החשובות ביותר, ששווה אלפי תנאפוהלים ומכפרת גם על חטאים מזעזעים כמו [קשה לי אפילו להגיד את זה] כמו לשפוך חלב בלילה לכיוון צפון [הו, זה היה קשה אבל משחרר] היא מצוות נישואי קרובים מדרגה ראשונה, וגם זה לא להיום.

דרך נוספת לכפר על עוונות, או לצבור מצוות, היא באמצעות הפולחן.

הסיבה שאין פסילים בדת הזורואסטרית, היא שכל אחד מהאמשה ספנטה מיוצג בעולם החומר על ידי אחד היסודות. פגיעה ביסוד זה היא פגיעה באמשה ספנטה האחראי לו, וכל פעולה לטובת אותו יסוד היא פעולה לטובת האמשה ספנטה המקביל. לכן יש לשמור מכל משמר על האש, המים, הצמחים וכו', להזינם ולא לזהם אותם. כל האמשה ספנטה מיוצגים בטקסי הפולחן: ספנדרמד, האדמה, היא האדמה שעליה עומד המקדש או המזבח. חורדאד, המים, על ידי המים בנסך. אמורדאד על ידי הצמחים והעשבים, והמן על ידי קורבנות הבשר או החלב, שהרוואר על ידי כלי המתכת, ארדוהישת על ידי אש הקודש, ואוהרמזד על ידי הכהן המבצע את הטקס. פרשנות זו מיוחסת לזרתושטרה עצמו.

מכיוון שבני האדם דואגים לרווחת האמשה ספנטה וייצוגיהם הגשמיים, בסוף שלושת אלפים השנים, יבוא העידן הנפלא הנקרא פרשו-קרתי (פרסית אמצעית פרשגרד), מילולית "הבריאה הנפלאה".

ועל כך – בהרצאה על אחרית הימים.

ושוב סקר: האם להמשיך על אסכטולוגיה (אחרית הימים) או שבא לכם סדרה אחרת? מעמד האישה, חוקי ירושה, מצוות וחטאים? משהו לא איראני, למשל סדרה מסודרת על לשונות היהודים וספרויותיהם (עם הרבה כותבים אורחים)?

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני טוב ורע). צרו קשר כאן.

קוסמוגוניה (3)

יום רביעי, 11 בנובמבר, 2009

הפוסט מעובד מכל הטיוטות להרצאה "עיקרי אמונה" מתוך הסדרה על תרבות איראן הקדומה, ששודרה באוניברסיטה המשודרת בגל"צ בסמסטר אביב 2009.

תקציר הפרקים הקודמים:

פוסט המבוא (שגם מסביר מה זה קוסמוגוניה)

פרק א (שגם מסביר את התעתיקים שאני משתמשת בהם)

פרק ב (לוחות זמנים, בעיקר)

מייד לאחר "חתימת" ההסכם בין אוהרמזד ואהרימן [חתימה במרכאות כי עדיין לא היה עולם גשמי, ולכן מן הסתם לא היה איך לחתום. זה היה הסכם ג'נטלמני, אם אפשר לקרוא לאהרימן ג'נטלמן], אוהרמזד זימר את תפילת אהונוור (ahunvar), ואהרימן הבין שהוא הובס. הוא נפל בחזרה למימד האופל לשלושת אלפים שנים נוספות, שבהן שקד אוהרמזד על בריאת העולם הגשמי. אוהרמזד הפקיד כל אלמנט בטבע תחת חסותה של אחת הישויות הקדושות בנות האלמוות, האמשה ספנטה. רענון – האמשה ספנטה הן אוהרמזד עצמו ושש הישויות הראשונות שברא לעצמו בשלושת אלפי השנים הראשונות.

אוהרמזד ברא את השמים, העוטפים את העולם כמו קליפה של ביצה. על השמים הופקד שַׁהְרֶוַר (šahrēvar), אווסטית חשת'רה ואיריה (xšaθra-vairya) – "מלכות רצויה". בעולם של היום מופקד שהרוור על המתכות, כי כידוע השמיים עשויים מתכת. אחר כך ברא אוהרמזד את המים, שמילאו את החלק התחתון של הביצה, ומגינה עליהם חוֹרְדָאד (hordād) [בפרסית חדשה השם הוא ח'וֹרְדָאד], באווסטית האורווטט (haurvatat), "שלֵמוּת". לאחר מכן נבראה האדמה, שעליה מגינה סְפַּנְדַרְמַד (spandarmad), אווסטית סְפְּנְטַה אָרְמַאיטִי, (spənta ārmaiti) "דבֵקוּת קדושה".

האדמה הייתה שטוחה וצפה על פני המים. על האדמה עמדו צמח או עץ יחיד, שעליו מגנה אַמוּרְדָאד (amurdād), אווסטית אַמְרְטַט (amərətat), אלמוות [מאותו מקור של אמשה: בפוסט הקודם דיברתי על הקשר האטימולוגי של אמשה ל-אמרטה ההודי ואמברוסיה היווני]; פר יחיד, שעליו מגן וַהְמַן (vahman), אווסטית ווֹהוּ-מַנַהּ (vohu-manah), "הרוח הטובה", יד ימינו של אוהרמזד; והאדם הראשון גַאיוֹמַרְד, שעליו מגן אהורה מזדא בכבודו ובעצמו. בעולם של היום אוהרמזד הוא מגינו של האדם הצדיק בלבד. אחרונה נבראה האש, שעליה מופקד אַרְדְוַהִישְׁת (ardwahišt), אווסטית אַשַׁה וַהִישְתַה (aša vahišta), הצדק הטוב ביותר. האש קיימת בכל יצירי הבריאה האחרים. זהו כוח החיים, מה שקוראים בימינו "אנרגיה". במשך שלושת אלפים שנה עמדה הבריאה הזאת ללא תנועה, השמש עמדה דום באמצע השמים והיה משעמם טיכו. ויפאסנה למתקדמים [ההתבטאויות השיפוטיות לא היו בהרצאה המקורית].

ואז אהרימן התעשת ותקף, והחל שלב העירוב. הוא הרג את האיש ואת הפר, גרם לצמח לנבול, זיהם את המים, חדר לשמים, חורר את האדמה, והכתים את האש בעשן. העולם החשיך. אמנם אהרימן ניצח בשלב זה, אבל לפחות קרה משהו!

עולם סוף סוף התחיל לנוע. ברגע שהעולם החל לנוע המים החלו לזרום ולהיטהר. מי מלח הופרדו ממים מתוקים. הרים צמחו על פני האדמה ושורשיהם קיבעו אותה לביצה. הגשם הראשון ירד וחילק את האדמה לשבע יבשות. הצמח הראשון נרטב ומזרעיו נבטו צמחים חדשים.  צמחים נוספים נבטו מתוך גופת הפר. זרעו של הפר היה למקור לכל החיות הטובות. את הזוחלים והחרקים ברא אהרימן. גופו של גאיומרד, האדם הראשון, הפך למתכות, ומזרעו נולדו האיש הראשון והאישה הראשונה, מאשייה ומאשיינה (mašyē, mašyānē) בהתאמה.

האש הגנה על העולם ואפשרה את התנועה ואת החיים.

אמנם גאיומרד, האדם הראשון, היה זכרי, אבל הוא מת. מאשיה ומאשיינה צמחו בתוך צמח ריבס אחד. הם נבראו בעצם ביחד, התחתנו זה עם זה כי לא היו הרבה אופציות אחרות, והולידו שבעה זוגות של תאום ותאומה. הסיבה לכך היא שהדת הזורואסטרית מעודדת נישואין בין קרובי משפחה מהדרגה הקרובה ביותר, ואם כולם אחים אז אין קרוב יותר ופחות. לכן הם נבראו כתאומים כדי כל תאום יישא לאישה את תאומתו. וכך היה.

כפי שאמרתי בתחילת ההרצאה, האווסטה אינה מתארת את בריאת העולם. אך לאחר שיודעים את הסיפור מטקסטים מאוחרים, אפשר למצוא לו הדים באווסטה, כמו מניית יצירותיו של אוהרמזד באותו סדר בו הן מתוארות בטקסטים המאוחרים, שימוש בשמו של היסוד הארצי כדי לקרוא לאמשה ספנטה [למשל "מים" במקום "האורווטט"] ולהיפך – קריאה ליסוד הארצי בשמו של האמשה ספנטה [למשל "האורווטט" במקום "מים"], והתייחסות לאהורה מזדא כבורא "הפר והצדק, המים והצמחים, האורות והאדמה". גם במזמורים המיוחסים לזרתושטרה עצמו, מתואר אהורה מזדא כבורא היחיד ומכונה גם "מְרַפֵּא הקיום", כלומר זה שירפא את המצב הנוכחי המיוחס למתקפת הרוע.

אמנם גם המסופוטמים הקדומים וגם ההודים במובן מסוים קראו לאל וליסוד המקודש באותו שם, אבל שם לא היו שמות נפרדים. שַמַש, למשל, היה גם השמש וגם אל השמש הבבלי. אַגְנִי הוא אל האש ההודי וגם אש בסנסקריט (וגם שם של טק"ק, אבל זה אקטואליה. לא מעניין). בפנתיאון הזורואסטרי יש משמעויות נפרדות לאש ולצדק, למשל, אך הם גם מייצגים זה את זה.

אוהרמזד אמנם שיקם את העולם אחרי המתקפה, אבל בשלב העירוב טוב ורע יכולים להתערבב במימד הגשמי. לכן תפקיד האדם בעולם הוא לקדם את הטוב ולהילחם ברע.

איך?

על כך ב-20.11

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני טוב ורע). צרו קשר כאן.

קוסמוגוניה איראנית (2) + אורחים מהודו

יום שני, 2 בנובמבר, 2009

הפוסט מעובד מכל הטיוטות להרצאה "עיקרי אמונה" מתוך הסדרה על תרבות איראן הקדומה, ששודרה באוניברסיטה המשודרת בגל"צ בסמסטר אביב 2009 (כאן יש קטע שלם שלא נכנס להרצאה המשודרת מפאת קוצר הזמן).

תקציר הפרקים הקודמים:

פוסט המבוא (שגם מסביר מה זה קוסמוגוניה)

פרק א (שגם מסביר את התעתיקים שאני משתמשת בהם)

ואז תקף אהרימן את עולם האור. אוהרמזד הציע ברית שלום, אך אהרימן סירב והמלחמה החלה. לבסוף הם הסכימו להילחם במשך זמן מוגדר.

הזמן המוגדר הוא 12,000 שנים, כאשר יש מקורות הכוללים בזמן זה את 3000 השנים שבהן כל אחד ברא את יצוריו הטהורים – טוב טהור ורע טהור, ויש האומרים שהזמן שלפני הקרב הגדול לא ניתן לספירה, כי רק כאשר החלו בקרב הם חילקו את הזמן ליחידות ספירות: ימים, חודשים, שנים. הזמן שאין לו התחלה ואין לו סוף נקרא זורוואן (zurvān), והוא מקביל לאיון היווני.

בסביבות המאה הרביעית לפני הספירה התפתחה כת זורואסטרית בשם זורוואניזם, שטענה שהאל זורוואן, המייצג את הזמן חסר הגבולות, היה קיים לבדו, ורצה בן שיברא "גן עדן וגיהנום וכל מה שבאמצע". הוא הקריב (לא ברור מה הקריב ולמי…) במשך אלף שנים. בשלב מסוים נבט בו ספק באשר ליעילות הקורבנות. ברגע זה הוא הרה את אהורה מזדא (אוהרמזד) בזכות הקורבנות, ואת אהרימן בשל הספק הזה — רגע אחד של אי שלמות. אהרימן ידע שזורוואן ייתן לבכורו את השלטון בעולם, ולכן יצא ראשון מבטן אביו ואמר לו: אתה לא שמח לראות אותי, בכורך אהורה מזדא? אבל זורוואן לא קנה את השקר, ואמר לו: לא יכול להיות, אתה מסריח.  ואכן אחד מכינוייו של אהרימן הוא "הרוח המסריחה". אנקדוטה זו מדגימה את חשיבות הריח בדת הזורואסטרית, דבר שיחזור גם בהרצאות על העולם הבא ועל מגילת אסתר.

מכל מקום, אהרימן בכל זאת יצא ראשון, וזורוואן נאלץ לעמוד בהבטחתו ולתת לו את השלטון בעולם, אבל קצב את התקופה ל-9000 שנה, שבסופה ישלוט אוהרמזד.

שני סיפורי הבריאה מסתיימים בקציבת הזמן ל-9000 של מלחמה בין הטוב והרע. זירת הקרב מוגדרת – העולם. שלושת שלבי הבריאה הם: הבריאה הגשמית, שהחלה מייד לאחר חתימת הסכם המלחמה בין הישויות, עירוב הטוב והרע – זה השלב שבו אנחנו נמצאים – והפרדת הרע מהטוב. זה השלב הבא, שכולנו מחכים לו.

חלוקת הזמן לארבע תקופות (המתנה, בריאה, עירוב והפרדה) מזכירה את החלוקה ההודית ליוּגות, וגם בחלוקה זו, למרבית הפלא, איתרע מזלנו להיוולד בתקופה הקשה ביותר- הקַלִי יוגה.  יש המשווים את היוגות עם תור הזהב, הכסף, הארד והברזל בפילוסופיה היוונית והרומית, והחלוקה המיתולוגית למעגלי אוטופיה וניוון הקשורים לתנועת השמיים, משותפת למעל 30 תרבויות בעולם העתיק.  אני אתייחס בהשוואתי ליוגות ההודיות, כי יש להניח שאם זרתושטרה הכיר חלוקה אחרת של הזמן לארבעה חלקים, זו הייתה החלוקה.

בקוסמולוגיה ההודית, שמדגישה גלגול נשמות, גם העולם מתגלגל בתקופות של 12,0004,320,000 שנים, תלוי את מי שואלים [אני מעדיפה את המספר הגדול יותר ולפי האמונה שלי ממשיך הפוסט. הסיבה לבלבול – המספר הקטן הוא שנות אלים והמספר הגדול הוא שנות אדם]. לתקופה זו קוראים מהא-יוגה, כלומר יוגה גדולה, והיא מתחלקת לתת-יוגות, בנות מספר שנים משתנה: עכשיו אנחנו בקַלִי יוגה, התקופה הקשה ביותר, שאחריה יישמד העולם ויתגלגל מחדש, או יתחיל להשתפר בהדרגה עד שיחזור לקיום המושלם. בהתחלה הייתה סַטְיַה יוגה – מילולית "תקופת האמת" היא התקופה הראשונה, שבה הכל היה ורוד, והארוכה ביותר מבין היוגות – פי ארבעה מהקַלִי יוגה. אחר כך באה טרֶטָה יוגה שבה אפשר לזהות את המספר שלוש והיא ארוכה פי שלושה מקַלִי יוגה, לאחר מכן דְוָאפַּרַה יוגה, הארוכה פי שניים מתקופתנו.

אם למישהו יש ספק באיזו תקופה אנחנו, זה התיאור של הקלי יוגה בוישנו-פוראנה: "יהיו הרבה שליטים שיתחרו זה בזה. לא יהיה להם אופי. אלימות, שקר ורוע ישלטו ברמה…. תשוקה ותאווה יהיו המשיכה היחידה בין המינים…. מלומדים יושמו לצחוק וללעג. מילתו של העשיר תהיה החוק היחיד".

[שמות התקופות הן על שם שמות תוצאות במשחק הקוביה: קלי היא קוביה שיצא בה 1. הכי מפסיד. דואפרה – יצא 2 (שפה הודו אירופית, מזהים את ה-2), טרטה יוגה – 3, וסטיה יוגה – 4. אולי היו להם קוביות של D&D. לפי מקורות אחרים – מספר הרגליים שעליהן עומד שור הדהרמה. עכשיו הוא עומד על רגל אחת ולכן אנחנו ככה]

המשותף לשתי התפיסות, ההודית והאיראנית, הוא שהן מציעות נחמה: בסוף התקופה הזאת יבוא שוב תור זהב, בבחינת "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

קיימים מספר הבדלים חשובים בין החלוקה ליוגות לחלוקת הזמן האיראנית:

א.      היוגות הן מחזוריות – לפי חלק מהדעות מייד לאחר קאלי יוגה תבוא סטיה יוגה ולפי אחרות העלייה תהיה הדרגתית, אבל אחר כך תחול הידרדרות נוספת. בקוסמולוגיה האיראנית, לעומת זאת, הזמן הוא ליניארי, ואחרית הימים תימשך לנצח.

ב.      הבדל נוסף הוא שהחלוקה האיראנית היא לארבע תקופות שוות של 3000 שנה, והתקופות ההודיות הן בנות זמן משתנה, כאשר הקצרה שבהן היא בת 432000 שנה. החלוקה ההודית מעודדת יותר, כי כבר עברו יותר מ-3000 שנה מאז זרתושטרה, והמשיח מבושש לבוא, ואילו הפילוסופיה ההודית תצטרך להתמודד עם ההתפכחות רק בעוד כ-427000 שנים.

ג.        הבדל נוסף הוא שהפילוסופיה ההודית ופילוסופיות אחרות מדברות על קשר לתנועת גרמי השמים, ואילו בחלוקה האיראנית השמים נבראו רק בתחילת התקופה השלישית. כמו כן, החלוקה ליוגות מדברת על כישוריהם של בני האדם ועל אופיים, ואילו החלוקה האיראנית תוחמת את הקיום האנושי כפי שאנו מכירים אותו ל-3000 שנה בלבד לפני אחרית הימים. בתקופות האחרות השחקנים הם הישויות בעולם הרוחני. האיראנים הקדמונים אינם משלים את עצמם בנוגע לטבעם של בני האדם בעבר, אך כן מאמינים שבעתיד יהיה טוב יותר.

אבל אני מקדימה מאוחר למוקדם. העולם רק נברא.

המשך ב-11.11

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני טוב ורע). צרו קשר כאן.

קוסמוגוניה איראנית (1)

יום שבת, 24 באוקטובר, 2009

הפוסט מעובד מתוך כל הטיוטות להרצאה "עיקרי אמונה" ששודרה באוניברסיטה המשודרת בגל"צ בסמסטר אביב 2009.

הערות בונוס לקוראי הבלוג – בסוגריים מרובעים.

מקרא לתעתיק:

x = خ (ח' של אשכנזים)

ə = שווא (מבטאים כמו תנועת "כלום". למרבה המזל במילים שאני מדברת עליהן היום אין שווא ארוך. לאף אחד אין מושג איך בדיוק ביטאו את זה).

š = ש

θ = ث (th בלתי קולי, כמו ב-thin)

ŋ = נ לפני ג (כמו במנגל וב-בנק)

לפוסט המבוא (שגם מסביר מה זה קוסמוגוניה)

והערה אחרונה – הקישורים הם לוויקיפדיה כי לאנציקלופדיה איראניקה, האמינה פי כמה וכמה, אין קישורים עצמאיים לערכים.

ועכשיו אפשר להתחיל מבראשית:

בראשית היו אוֹהְרְמַזְד ו-אַהְרִימַן, או בשמותיהם האווסטיים – אַהוּרַה מַזְדָא – האדון חוכמה, ואַנְגְרַה מַינְיוּ – הרוח הרעה, הרוח האויב.

בתעתיק – ohrmazd, ahriman, ahura mazdā, aŋra mainyu.

מכיוון שהטקסטים שעליהם מתבסס הידע שלנו הם טקסטים בפהלווי, שהוא ניב של פרסית אמצעית, אשתמש כאן בשמות הפרסיים ולא בשמות האווסטיים. בדברי על מושגים, אשתדל להשתמש במונחים עבריים ככל האפשר, ובמונחים אווסטיים או פרסיים רק כאשר אין מקבילה עברית נוחה.

אוהרמזד שכן למעלה, באור הטהור, ואהרימן שכן במעמקים, בחשיכה. ביניהם היה רִיק.

אהרימן ואוהרמזד, ובשלב זה כל הבריאה, הם במימד הרוחני בלבד עדיין אין עולם גשמי.

הן אוהרמזד והן אהרימן הם יודעי כל. היתרון של אוהרמזד על פני אהרימן הוא שהוא גם צופה את העתיד. והוא ידע שברגע שייוודע לאהרימן על קיומו, הוא יהפוך ליריב מר שלו. כדי להתכונן לקרב, ברא אוהרמזד את יצוריו במימד הרוחני. ראשית הוא ברא את שש הישויות הקדושות בנות האלמוות, ודרכן את כל שאר התכונות הטובות המופשטות. אוהרמזד הוא כמובן זכר. כל אחת משש הישויות שברא היא מבחינה דקדוקית סתמית (כמו IT באנגלית) או נקבית, מייצגת תכונה מופשטת, וגם אחראית על אלמנט אחר בטבע. שמותיהם נזכרים כבר בגאת'ות, המזמורים העתיקים ביותר המיוחסים לזרתושטרה עצמו.

אני רוצה בנקודה זו להרחיב מעט על מאבקי הטוב והרע במיתולוגיה האיראנית הקדומה לפני שאמשיך בסיפור המעשה:

הישויות הקדושות בנות האלמוות הן צוות "הטובים" בפנתיאון הזורואסטרי. אַמְשַׁה סְפְּנְטַה (aməša spənta) הוא השם האווסטי של הישויות, הנקראות בפהלווי אַמַהְרַסְפַּנְד (amahraspand). משמעות המילה ספנטה היא "קדוש". אמשה היא "בן אלמוות", והיא מקבילה מבחינה אטימולוגית וסמנטית ללמשקה האלים ההודים אַמְרְטַה (amṛta), ולמאכל האלים היוונים אמברוסיה.

בוודות, כתבי הקודש ההודים, סוגדים לכל בני האלמוות (višve amrtās), מונח הכולל את כל הישויות בעולם האלים. אחד החידושים של זרתושטרה היה חלוקת עולם האלים לטובים ורעים, כאשר הדאיווים (אווסטית daeva, פרסית אמצעית dēv), שבהודו היו האלים (deva), הופכים אצלו לשדים הרעים. לכן הוא הבחין בין בני אלמוות קדושים לבין ישויות זדוניות בנות אלמוות, שעל האדם להילחם בהן.

בבונדהישן (1:44) נאמר שהוא ברא את האמשה ספנטה מעצמיותו, בספר השאלות והתשובות של רוח החוכמה (8.2) נאמר שהוא ברא אותן מאורו, ובספר "זכרונות ג'מספ",  (איאדגר י ג'מספיג 3:3-7) משווים את בריאתם להדלקת לפיד מלפיד. האמשה ספנטה הם אם כן חלק מאוהרמזד, ובו בזמן ישויות עצמאיות.

אוהרמזד ברא את יצוריו, בצורת אש לבנה זוהרת. אחר כך, במימד הגשמי, תהפוך האש לאלמנט המקודש ביותר מכל יסודות הטבע. האש מקשרת בין עולם הרוח – אנרגיה – לבין עולם החומר, שכן היא נתפסת בחושים. האש גם נמצאת בכל ברואי אוהרמזד. מכיוון שעד היום במקדשים זורואסטרים, ובחלק מהבתים, בוערת אש תמיד, נוהגים לכנות את הזורואסטרים עובדי אש. אמנם האש היא מקודשת ויש לשמור עליה מכל משמר כולל שמירה רגשית (אסור להפחיד אותה, למשל, ע"י חימום סיר עם הרבה מים שעלולים לגלוש ואסור לזרוק אליה כינים כי הן טמאות), אבל יש להבחין בין פולחן האש עצמה לבין שמירה על האש והיותה סמל שמשמש בפולחן האל הראשי. נכון יותר לומר שהזורואסטרים סוגדים לאוהרמזד באמצעות האש.

מכל מקום, הבריאה נשארה במצב זה במשך שלושת אלפים שנה, כאשר בינתיים אהרימן בורא את יצורי האופל שלו. כיצד ברא אותם? בספר "רוח החוכמה" נאמר שהם נוצרו ממעשה סדום שביצע בעצמו.

המשך ב-2.11

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני טוב ורע). צרו קשר כאן.

מבוא לתרבות איראן הקדומה (6)

יום שלישי, 6 באוקטובר, 2009

מתוך המבוא לסדרה “תרבות איראן הקדומה” ששודרה באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

תקציר הפרקים הקודמים: 1 2 3 4 5
בין הפרסית האמצעית לפרסית החדשה יש תקופת חפיפה. הפרסית האמצעית מתועדת עד המאה העשירית לערך, בסוף הדרך כבר יש לה מאפיינים של פרסית חדשה. פרסית חדשה מתועדת החל מהמאה השמינית, והנה הנקודה לגאווה לאומית – הטקסטים הקדומים ביותר בפרסית חדשה הם באותיות עבריות ונכתבו על ידי יהודים!
מדובר בכתובות סלע במדבר באפגאנסתאן, שכתבו כנראה סוחרים לפני מותם. טקסט קדום נוסף הוא מכתב של סוחר שנמצא בחורבות מקדש בודהיסטי בסין, כתוב פרסית באותיות עבריות. עד לפני כשנתיים תיארכו את המכתב למאה השמינית על סמך בדיקות פחמן. לפני מספר שנים הגיע לספרייה אוניברסיטאית בבייג’ינג סיני חביב ששאל אם מעניין אותם פתק שעובר אצלו במשפחה. חוקר צעיר בשם ז’אנג ז’אן חקר את “הפתק” וגילה שמדובר במכתב המשך באותו כתב, המזכיר את שמות אותן הדמויות, ומתאר אירועים היסטוריים שקרו בסין ובטיבט בתחילת המאה התשיעית לספירה. ז’אנג הציג את תגליתו בכנס שנערך בווינה בספטמבר 2007 [במקביל להרצאה שלי! הבני $%#&!].
ההבדלים בין הפרסית האמצעית לחדשה הם הרבה פחות דרמטיים מאשר ההבדלים בין פרסית עתיקה לאמצעית. הם מתבטאים בעיקר במערכת הפועל – בפרסית חדשה בוטל ההבדל בין פעלים עומדים ופעלים יוצאים – עכשיו כולם נוטים כמו פועל עומד; הייתה שאילה מסיבית של מילים מערבית, ומערכת הפועל גדלה, הסתעפה והסתבכה – אבל ללא כל דמיון לפרסית העתיקה. מערכת הפועל של פרסית חדשה דומה יותר לצרפתית של היום [בפרסית עתיקה רוב צורות הפועל הן סינתטיות, כלומר פשוטות, דהיינו מילה אחת הבנויה מצורנים. כמו he wants. בפרסית חדשה רוב צורות הפועל הן פֶּרְיפְרַסְטִיּוֹת, כלומר מורכבות מצורה קפואה של הפועל + פועל עזר כמו I have wanted.
פרסית חדשה, נכתבת בדרך כלל באותיות ערביות, אבל לא תמיד: יהודים המשיכו עד לאחרונה לכתוב בכתב עברי – אותיות מרובעות או כתב רש”י, ובקווקז ובבוכרה כותבים באותיות קיריליות.
במאה השלוש עשרה פקד אסון נורא את איראן וסביבותיה: הכובש המונגולי השתולל, החריב קהילות ועקר אחרות ממקומן, והתושבים היו עסוקים בהישרדות ולכן לא כתבו כמעט. עד לפני מעט יותר ממאה שנה נהוג היה לחשוב שכמעט לא הייתה ספרות פרסית חדשה לפני התקופה המונגולית, ובמאה השנים האחרונות מתגלים בזה אחר זה כתבי יד, רבים מהם יהודים, בפרסית חדשה קדומה מלפני הכיבוש.
אחרי הכיבוש המונגולי השפה משתנה מעט מאוד, ודובר פרסית של היום יכול להבין בנקל טקסט מלפני אלף שנים, ובקצת יותר מאמץ – גם שירה מהמאה הארבע עשרה.
עד עכשיו דיברתי על יהודים רק בהקשר של פרסית יהודית קדומה, אולם ההיסטוריה של עם ישראל שזורה בזו של העם האיראני כבר מהמאה השמינית לפני הספירה. עם גלות אשור התחלנו לבוא במגע עם האיראנים. על פי המסופר במגילת אסתר, בתקופה האח’מנית הקשרים היו לרוב טובים. בתלמוד מוזכרת מספר פעמים המלכה אִפְרָא הוּרְמִיז, שהעריצה את הרבנים ובמיוחד את רבא, גם על הקשרים שלהם עם אלוהים וגם על מומחיותם בסוגיות של נידה.
ארבעה מבין ספרי המקרא נכתבו בסביבה איראנית מובהקת – דניאל, עזרא ונחמיה ואסתר. מבין הספרים האחרים, אלה שנכתבו בתקופת הגלות ולאחריה, בתקופת בית שני, מציגים מאפיינים איראניים שעוזרים לחוקרים לתארך אותם. למשל מילים פרסיות כמו גזבר ופתגם, או ענייני אמונה כמו השטן כישות רוחנית רעה, או אחרית הימים.
מאחר שהאיראנים היו הרוב השולט, אנחנו קיבלנו מהם אמונות ומנהגים שיפורטו לקראת סוף הסדרה בהרצאה על השפעות איראניות על היהדות ועל האסלאם.
גם העברית הושפעה רבות מהפרסית. ההשפעות על העברית כוללות מילים שאנו רואים בהן חלק בלתי נפרד מהעברית, כמו זמן ודת, מילים גבוהות שנשאלו דרך ארמית – כמו גושפנקה ופוזמק,  מילים גבוהות אבל פחות שנשאלו דרך ערבית, כמו ראז ובוסתאן, ומילות סלנג שהגיעו דרך רוסית או תורכית, כמו בלגן וצ’ימידן. למילים אלה תיוחד הרצאה משלהן.
בסוף הסדרה אני מקווה שהאסוציאציות העולות מן השם איראן ישתנו למילים כמו חנטריש ואשמדאי, ולמאפיינים המרתקים והמוזרים לעיתים של דת איראן הקדומה, שייפרשו במהלך ההרצאות הבאות.

***

תמה ונשלמה סדרת הפוסטים מההרצאה "מבוא לתרבות איראן הקדומה".

והנה ההזדמנות שלכם להשפיע: מה הייתם רוצים הלאה?

לעשות דברים דומים עם הרצאה נוספת בסדרה (ואתם מבטיחים בכל זאת לקנות את הספר לכשייצא)?

סדרה אחרת בפורמט דומה שמבוססת על מאמר אחר שכתבתי (ואצטרך לתרגם מאנגלית)? מבטיחה לבחור רק את אלה שיכולים לעניין גם את הקהל שלא עוסק בבלשנות בחיי היומיום.

סדרת פוסטים שעומדים גם בפני עצמם, אולי גם לארח כותבים נוספים, על שפות מסוימות?

להפסיק עם הפוסטים בהמשכים?

משהו אחר שלא חשבתי עליו?

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת   הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני איראן הקדומה). צרו קשר מכאן.

מבוא לתרבות איראן הקדומה (5)

יום ראשון, 27 בספטמבר, 2009

מתוך המבוא לסדרה “תרבות איראן הקדומה” ששודרה באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

חלק א חלק ב חלק ג חלק ד

השפה הפרסית הייתה, כאמור, לשונו של מחוז השלטון. הדבר המעניין הוא שהיא מעולם לא נכתבה בכתב משל עצמה. הפרסית העתיקה כתובה בכתב יתדות, שאותו שאלו הפרסים מן השומרים והאכדים, ופישטו אותו קלות.
הכתב הפרסי העתיק פוענח במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, מאפס. התהליך ארך מעל שבעים שנה. החוקרים שפענחו את כתב היתדות הפרסי לא ידעו, כמובן, פרסית עתיקה, והם ביססו את הנחותיהם על הפרסית האמצעית, ועל לשון האווסטה. בשתי הלשונות ידוע כיצד בוטאו המילים, כיוון שהן עדיין משמשות בפולחן ובלימוד הלכה בקרב הזורואסטרים. כיוון הכתיבה – משמאל לימין – זוהה באמצעות השוואת שני טקסטים זהים עם חלוקת שורות מעט שונה. התו הבא שזוהה היה מפריד המילים, והמילה הראשונה שפוענחה הייתה “מלך” xšayaθya – רצף היתדות הנפוץ ביותר.

בפרסית עתיקה נשארו לנו כתובות סלע של המלכים האח’מניים, כתובות משעממות למדיי, אך מהן ניתן ללמוד גם על השפה וגם על אירועים היסטוריים כמו עלייתו לשלטון של דריווש הגדול, שעליה ארחיב בהרצאה על מגילת אסתר.  ברוב המקרים כאשר אדבר על אירועים היסטוריים או תיאורי חצר מתקופה זו, אתבסס על תיאוריהם של ההיסטוריונים היוונים. במשך רוב התקופה האח’מנית בילו המלכים הפרסים במלחמות נגד היוונים. בתקופה מסוימת פרס אף שלטה ביוון. ההיסטוריונים היוונים תיעדו כמובן את המתרחש במקומותיהם, אבל גם את המתרחש בארצות אחרות, ולא הפסידו אף הזדמנות להכפיש את הפרסים.  חלק גדול מההרצאה על מגילת אסתר וחלק קטן מההרצאה על מעמד האישה באיראן הקדומה מתבססים על כתבים אלה.

המאזין עתיר הדמיון מוזמן לדמיין במהלך הסדרה איך הייתה נראית ההיסטוריה של העולם אילו הפרסים היו מנצחים בקרב מיקאלה בשנת 479 לפני הספירה וממשיכים לשלוט ביוון, או אילו הפרסים היו מצליחים להביס בשנים 334-330 לפנה”ס את אלכסנדר מוקדון, המכונה בספרות הפרסית אַלַכְּסַנְדַר יִ הְרוֹמָאיִג “אלכסנדר הרומאי” או אלכסנדר י גִיזִיסְתַג – “אלכסנדר המקולל”.

השפה הפרסית העתיקה דומה מאוד לסנסקריט – השפה הקלסית של הודו – ולאווסטית – לשונו של זרתושטרה. ניתן לומר ששלוש השפות הן ניבים של שפה אחת, ומספיק ללמוד אחת מהן כדי לקרוא בשלושתן. בשפה זו יש שלושה מינים – זכר, נקבה וסתמי, יש מערכת פועל מסועפת, ויש יחסות – כלומר סיומות של שם העצם וכינוי הגוף לפי תפקידן התחבירי במשפט. למשל “המלך” כנושא המשפט יהיה xšayaθyah, “את המלך” יהיה xšayaθyam ו-”של המלך” יהיה xšayaθyahya.

הפרסית האמצעית מתועדת בתקופת השושלת האח’מנית, מהמאה השישית עד הרביעית לפני הספירה. לאחר מכן יש חור שחור, שבו אין תיעוד לשפה הפרסית. במאה השלישית לספירה עולה השושלת הסאסאנית. שושלת זו פחות מוכרת לנו, כי מלכיה מן הסתם אינם מוזכרים בתנ”ך. מי שקרא את השאה נאמה, ספר המלכים הפרסי, מכיר שמות של מלכים משושלת זו, כגון אַרְדַשִיר, בַּהְרָם ועוד. דרך אגב, ארדשיר הוא גלגולו בפרסית אמצעית של שם המלך אַרְתַּחְשַׁסְתָּא, המוזכר גם בתנ”ך. בתקופה הסאסאנית מתועדת השפה הפרסית האמצעית בשני להגים שונים: הלהג הזורואסטרי נקרא גם פַּהְלָוִי, והוא נכתב בכתב ארמי, אבל סוג אחר של כתב שאינו דומה כלל לכתב המרובע שאותו אנחנו מכירים. כתב הפהלווי הוא כתב מצוין וחסכוני ובו ארבע עשרה אותיות בלבד. חלק מהאותיות ניתן לקרוא ביותר מדרך אחת. קצת כמו שבעברית האות ב’ יכולה להיות גם B וגם V, אלא שבפהלווי אין תמיד קשר פונטי בין ההגאים השונים המיוצגים על ידי אותו סימן: למשל ו,נ,ע,ר כתובות כולן כקו אנכי. האותיות ג,ד,י נראות אותו דבר, ואם מכפילים את אותה אות – זה יכול להיות גם ס’. וכן הלאה וכן הלאה. בנוסף לאות ר’ הרשומה כקו אנכי, האות ל’ משמשת לעיתים קרובות לציון העיצור ר’.
אם מיעוט האותיות לא מספיק – השפה גם כתובה בכתיב היסטורי, כלומר כתיב שכבר אינו משקף את ההגייה האמיתית, בדומה לצרפתית של ימינו. למשל רצף האותיות ש-ת-ל נקרא שַׁהְר “ממלכה”. אבל זה לא הכל – מכיוון שהסופרים בחצר המלך היו בבלים גם בתקופות שבהן מרכז השלטון לא היה בבבל, נשארו אידיאוגרמות – כלומר מילים שנכתבו ארמית ונהגו בפרסית. כך למשל המילה ל”סוס” נכתבת סוסיא ונקראת אַסְפּ, המילה ל”לילה” נכתבת ליליא ונקראת שַׁבּ, המילה ל”שם” נכתבת שמ ונקראת נָאם, וכן הלאה.

הלהג השני הוא הלהג המניכאי. הדת המניכאית התקיימה באיראן בתקופה מקבילה ובזמן מסוים אף התחרתה בנצרות. פרסית אמצעית מניכאית מתועדת רק מחוץ לאיראן המדינית של היום: כתבים מניכאים נמצאו בתורכסתאן הסינית, אך היא דומה מאוד לאחותה הזורואסטרית. הכתב שלה גם הוא שמי – במקרה זה סורי – וגם כאן אי אפשר להבין את הכתב רק על סמך הכרת העברית. היתרון של הפרסית האמצעית המניכאית הוא שכל אות נקראת בצורה אחת בלבד, מקסימום שתיים עם קשר ביניהן, ואין בה אידיאוגרמות כלל. בהרצאה על הדת המניכאית מוזמן המאזין עתיר הדמיון לחשוב מה היה קורה אילו הקיסר קונסטנטין היה מאמץ במאה הרביעית לספירה את הדת המניכאית במקום את הדת הנוצרית, והופך אותה לדתה הרשמית של האימפריה הרומית.

במאות השנים שחלפו בין הפרסית העתיקה לפרסית האמצעית, התנוונה מערכת היחסות ונשארה בעצם רק במילה “אני”. כמו באנגלית, יש הבדל בין I ו-me. גם המינים אבדו, עד כדי כך ש”הוא” ו”היא” זאת אותה מילה – awē. מערכת הפועל התנוונה אף היא, ונשארו בה רק זמני העבר וההווה, וצורות מודאליות – כלומר פעלים שאינם מביעים פעולה שקרתה או קורית באמת. בזמן עבר היה הבדל בין פועל עומד ופועל יוצא.

בתקופה הסאסאנית הייתה פריחה ספרותית ותרבותית – נכתבו ספרים עלילתיים, ספרות חוכמה וספרות דתית והלכתית ענפה. על ספרות זו מתבססות הרצאותיי על הנביא זרתושטרה, על עיקרי אמונה בדת שייסד, על מעמד האישה, על חוקי ירושה, על דיני טומאה וטהרה ועל העולם הבא.

סוף ב-6.10

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני איראן הקדומה). צרו קשר מכאן

מבוא לתרבות איראן הקדומה (4)

יום שישי, 18 בספטמבר, 2009

מתוך המבוא לסדרה “תרבות איראן הקדומה” ששודרה באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

חלק א חלק ב חלק ג

השפה הפרסית שייכת לענף הדרום מערבי של משפחת השפות האיראניות. משפחת השפות האיראניות, כזכור, שייכת לענף הארי, או ההודו-איראני, של משפחת השפות ההודו אירופיות. הדמיון לשפות אירופה ניכר עד היום במילים המציינות בני משפחה, כמו מָאדַר  – “אם”, פֶּדַר – “אב”, בַּרָאדַר – “אח”, ו-דֹכְתַר “בת”; במילים המציינות אברי גוף, כמו פָּאי – “רגל”, לַבּ “שפה”, נָאפֶה “טבור”; ובחלק משמות המספרים, למשל דוֹ “שתיים”, פַּנְג’ “חמש” (השוו ל-פֶּנְטָה היווני), הַפְת “שבע” (השוו ל-הֶפְּטַה ביוונית), נוֹ “תשע”,  סַד – “מאה” (השוו ל-סֶנְט ול-סְטוֹ ברוסית).
השפות האיראניות מתחלקות מבחינה גיאוגאפית לשפות מזרחיות ומערביות, והשפות המערביות מתחלקות לדרום וצפון. לשונות הצפון הן לשונות מֶדִיוֹת – כלומר צאצאיות של לשון מָדַי. אמנם השפה המֶדִית עצמה לא שרדה, אך בנותיה שרדו וניתן לזהות את השפעותיה על השפה הפרסית.
בזמן, מתחלקות השפות האיראניות לשפות עתיקות, אמצעיות וחדשות, כאשר הגבול בין לשונות עתיקות ואמצעיות ברור מאוד – יש ביניהן כמה מאות שנים ללא תיעוד לשוני – והגבול בין שפות אמצעיות וחדשות הוא מטושטש מאוד. יש ניבים המדוברים עד היום המציגים מאפיינים של שפות איראניות אמצעיות. השפה היחידה שיש לה תיעוד רצוף במעבר מהתקופה האמצעית לתקופה החדשה היא הפרסית – לשון השלטון.
הנביא זַרַתוּשְטְרַה וממשיכי דרכו בעת העתיקה, חיברו את מזמוריהם בשפה הנקראת אָוֶסְטִית. זוהי שפה איראנית מזרחית עתיקה, הנקראת על שם כתבי הקודש האיראניים, האָוֶסְטַה. זרתושרטה וחבריו מן הסתם לא קראו לשפתם בשם זה. אם קראו לה. האווסטה מורכבת משני חלקים הכתובים בשני ניבים שונים. החלק המיוחס לזרתושטרה הוא הגָאתות (גָאתָ’א) – המזמורים, הכתובים בלשון ארכאית הרבה יותר משאר האווסטה. חלק מהחוקרים טוענים שזוהי הוכחה לכך שזרתושטרה חי לפחות 400 שנה לפני התחברות החלק המאוחר של האווסטה (נקרא גם “אווסטה צעירה”. הכל יחסי), אך קדימות לשונית אינה מעידה על קדימות כרונולוגית. גם השפה הערבית בת זמננו היא ארכאית הרבה יותר מהעברית התנ”כית, והגרמנית של היום ארכאית יותר מהאנגלית של שייקספיר. מכאן שלא ניתן לקבוע את זמנה של שפה על פי מאפייניה הארכאיים. לזרתושטרה ולדתו תוקדש רוב הסדרה, שכן זו הייתה הדת השלטת באיראן עד השתלטות האסלאם. הדת קיימת עד היום, בעיקר בהודו, ושני הנציגים המפורסמים שלה במאה העשרים הם פרדי מרקורי המנוח וזובין מהטה ייבדל לחיים ארוכים [בוויקיפדיה כתוב שפרדי מרקורי היה פרסי. זה לא מדויק, אבל ארוך מדיי בשביל סוגריים. עוד הבטחה לפוסט עתידי].
זרתושטרה ייסד את דתו על בסיס הדת ההודו איראנית הקדומה, שעדיין נהוגה בהודו. אבל מכיוון שהוא הפך את הטובים ואת הרעים, הדת אובססיבית מאוד על ענייני טוב ורע, טומאה וטהרה, אמת ושקר. סיפורי הקוֹסְמוֹגוֹנְיָה והאֶסְכָטוֹלוֹגְיָה שלה – כלומר בריאת העולם ואחרית הימים – שונים מכל המוכר לפני כן, ולהם גם תוקדש הרצאה בסדרה.
האווסטה הייתה שפה שבעל-פה במשך מאות ואולי אלפי שנים. הסיבה לכך היא שכל עוד השפה נשארת בלתי כתובה, היא נשארת במימד הרוחני, שם היא יכולה להיות טוב טהור. ברגע שמעלים את השפה על הכתב היא הופכת לדבר גשמי, ובעולם הגשמי טוב ורע יכולים להתערבב. בשלב מסוים בהיסטוריה, אחרי מלחמות וכיבושים שהטראומטי בהם היה של אלכסנדר מוקדון ואחרי שחלקים גדולים מהאווסטה אבדו לבלי שוב, הבינו שאם לא יעלו את כתבי הקודש על הכתב קיים סיכוי שהם יאבדו לנצח. לכן הוחלט לעשות זאת גם במחיר חשיפת כתבי הקודש לכוחות האופל.
דבר דומה קרה עם כתבי הקודש ההודים, אך מסיבה שונה לגמרי: הוֶדוֹת עברו בעל פה במשך מאות ואולי אלפי שנים לפני שהועלו על הכתב. הסיבה במקרה ההודי היא, כמאמר השיר: ידע הקיים בספרים וכסף בידי האחר – בהגיע שעת האמת, אין זה ידע, ואין זה כסף  (תרגום: דוד שולמן, סנסקריט – מבוא לשפת האלים).
המשך ב-27.9

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני איראן הקדומה). צרו קשר דרך האתר שלי