פונדקאות



מסר מהפונדקאיות: תנו לנו לבחור!

יום ראשון, 29 ביולי, 2018

כתבה שכמעט התפרסמה (אחרי קיצור מסיבי) באחד מאתרי החדשות הגדולים, אבל בסוף לא. שזה לא נורא, כי גם הקמפיין המתואר בסוף, שמסתיים הערב, ננטש יומיים לפני הסוף מחוסר עניין לציבור.

בשבוע האחרון, מוצאות את עצמן הפונדקאיות תחת מתקפה חסרת תקדים בשם ההגנה על זכויות האדם. משווים אותן לעובדות תעשיית המין, משווים את התהליך שעברו לסחר באיברים, ורוצים לאסור על נשים נוספות לעבור את התהליך, שרוב הפונדקאיות בקבוצה הסודית "רק פונדקאיות" בפייסבוק מתארות כחיובי ומעצים. שוחחנו עם כמה נציגות מהקבוצה, וקיבלנו דרכן גם מסר קצר וחד משמעי בשם כל הקבוצה:

תנו לנו לבחור!

רבקה שגיא (36), גרה בתקוע, נשואה ליאיר ואמא לשלושה ועוד אחד בדרך. היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות ועוד אחד בהנדסת חשמל ומחשבים, עובדת בתכנות בחברה ירושלמית, מרצה על חווייתה כפונדקאית, מתנדבת בעמותה בשם "לדעת לבחור נכון" ומתנדבת בוועד המנהל בישוב שלה.

דנה עמרמי (36), אימא לתומר בן 8 וטליה בת 6 נשואה לעפרי. מעצבת גרפית עצמאית, ומרצה ברחבי הארץ על מסע הפונדקאות שלה – פונדקאות לחיים. בשעות הפנאי משחקת כדורשת בנבחרת מאמאנט ("וזה, אגב, הדבר שהיה הכי חסר לי במהלך ההיריון של הפונדקאות").

תמר עילם גינדין (45), אם לשלושה, בעלת דוקטורט בבלשנות איראנית, מומחית לאיראן, חוקרת במרכז עזרי באוניברסיטת חיפה, ומלמדת במרכז האקדמי שלם. בימים כתיקונם בונה גשרים בין עם ישראל לעם האיראני ופוקחת עיניים בשני הצדדים לגלות שבצד השני יש בני אדם. היא מרצה בנושא איראן, כותבת ספרים ובעלת שני פודקסטים: איראניום מועשר ואיראן בקטן. מתנדבת בפרויקט סירי לידה כפר סבא ("מסיבות דומות לפונדקאות: אני אוהבת לבשל ואין מספיק מי שיאכל בבית")

 

להיות פונדקאית זו לא החלטה טריוויאלית. איך החלטת ואיך הנעת את התהליך?

דנה: כשטליה הייתה בת שנה וחצי ובנינו את ביתנו, נפלה אצלי ההבנה, שלא רק שאני זוכה לבנות בית, יש לי גם שני ילדים בריאים ומקסימים, ההריונות שלי היו תקינים, הלידות היו קלות, והרגשתי שכל זה ביחד  זו זכות גדולה, עצומה, ממ

דנה עמרמי, פונדקאית במיל. מרצה בנושא פונדקאות

דנה עמרמי, פונדקאית במיל.

ש לא מובנת מאליה. הבנתי שיש פה טוב, יש פה חיים, יש מתנה שאני קיבלתי, ועכשיו כשאני לא רוצה עוד ילדים משלי, זה הזמן להיות שותפה להענקת חיים ולבניית משפחה חדשה עבור אחרים שהמסלול שלהם להורות הוא מורכב ומאתגר יותר. ההחלטה הזו שלי קיבלה חיזוק נוסף מההבנה הכואבת שמדינת ישראל אינה מאפשרת לאחי הצעיר, שפחות או יותר באותה תקופה יצא מהארון, להביא לעולם ילד בהליך פונדקאות. יחד עם בן זוגי החלטנו שאנחנו יוצאים למסע הזה באמונה שעשיית טוב יכולה רק להצמיח עוד טוב. פגשנו זוג מקסים והחיבור היה מידיי, הם הפכו למשפחה. אחרי שסיימנו יחד את ההליך הבירוקרטי התחלנו בהכנות לשתילת העוברים.

 

רבקה: שמעתי מחברה שאחיה ואשתו התחתנו בידיעה שיהיו זקוקים לפונדקאות והם מחפשים פונדקאית. ברגע שהבנתי שהחוק שונה וגם כאישה נשואה אוכל לעשות את זה, יצרתי איתם קשר ויצאנו למסע. נפגשנו אני ואישי עם ההורים, בהמשך הדרך בהריון ההורים פגשו גם את הילדים שלנו אנחנו פגשנו את המשפחה המורחבת שלהם, אחים והורים, נפגשנו הרבה לאורך התהליך כדי להכיר גם מעבר להקשר של הפונדקאות, ואנחנו שומרים על קשר חם גם היום שנתיים וחצי אחרי הלידה

תמר: הכרתי זוג שהיה צריך פונדקאית ונורא רציתי לעזור להם, אבל בדיוק עשיתי לביתי, ועד שילדתי את בתי ענתי, הם כבר היו בהריון עם מישהי אחרת. אבל הרעיון לא עזב אותי. ההריונות שלי קלים וכיפיים, ואחרי הלידה השנייה, שהייתה בשיטת קיי, אמרתי וואללה גם לידה יכולה להיות כיף. המודעה שפרסמתי בפורום נעמ"ת אומרת הכול: רוצה עוד הריון, אבל את כל המשאבים הכלכליים והנפשיים שיש ברשותי אני רוצה לתת לילדים שכבר יש לי. אם יש לך בעיה הפוכה – אני רוצה להיות הפונדקאית שלך". אחרי כמעט שנתיים של ביורוקרטיה – הריתי בניסיון ראשון. בזמן שהיינו בוועדה חשבתי שזה נורא ואיום כל ההתערבות הזאת, היום אני מבינה שהם רוצים לוודא שהאישה כשירה ומוכנה ומתאימה לפונדקאות וזה נראה לי ממש חשוב.

 

אבל לא יכול שהכול ורוד. איזה קטע קשה אתן זוכרות?

דנה: שבוע אחרי השתילה התחילו דימומים, ולמרות שעדיין לא ידענו אם יש היריון, בהתייעצות עם הרופא המטפל הוחלט שאקבל זריקות לחיזוק ההיריון. אחרי שבוע כשבדיקות הדם הראו על בטא גבוהה, היה ברור שיש הריון, שני עוברים נקלטו. המשכתי לקבל זריקות במשך חודש וחצי מידי יום, מה שהחליש אותי מאוד וגרם לי לתפקוד ממש ירוד. אני זוכרת את עצמי שוכבת על הספה בסלון, ורואה מהצד איך החיים מתקיימים, כמו בסרט נע מול עיניי. בן זוגי היה באותם ימים, לשמחתי, בין עבודות, והוא לקח פיקוד מלא על הילדים והבית. כשהסתיים שלב הזריקות נשמתי לרווחה, זו הקלה גדולה ומידית  וחזרתי לתפקד. מה שלא ידעתי זה שהמשבר הבא היה כבר ממש מעבר לפינה.

רבקה שריג, פונדקאית בדימוס

רבקה שריג, פונדקאית בדימוס

רבקה: התהליך של הפונדקאות הוא הליך מורכב ורגיש, הוא דורש סבלנות רבה במסע שיש בו הרבה חוסר וודאות, ציפיות, חששות, יש בו מצב מאוד ייחודי שבו עובר של זוג הורים נמצא ברחם של אישה אחרת, יש בזה חוסר אונים מובנה, ויכולים להיווצר קונפליקטים לגבי ההתנהלות הנכונה, להבנתי בהקשר כל כך רגיש יש חשיבות מכרעת לפרשנות של התהליך בעיני הצדדים, אם אנשים חושבים שמדובר בחוזה של הענקת "שירות" אז יכולים להיווצר מצבים לא נעימים של כפיה על התנהלות מצד ההורים כלפי הפונדקאית, אם ההבנה היא שמדובר בתהליך של נתינה והכסף משמש רק כפיצוי אז במקרה שיש קונפליקטים הם יעלו לשיחה וליבון בין הצדדים תוך כבוד ורגישות לעמדות שני הצדדים.
חוויה שהייתה לי קצת קשה, באחת הבדיקות המוקדמות הרגשתי שהרופא לא רואה אותי כל כך כאדם אלא רק כרחם, כשחזרתי הביתה ושיתפתי את האיש שלי הוא אמר שרופאים הרבה פעמים רואים את המטופלים כמו קייס רפואי ולא בצורה אישית, זה שם את הדברים בקונטקסט יותר רחב והדגיש לי את הפגיעות שלי בתהליך, החשש שלי להיתפס כאובייקט בתהליך הזה. הנראות היא בעיני מפתח קריטי לתהליך טוב ומספק, לראות את ההורים כאנשים עם קושי מורכב ולהבין את הצרכים והרצונות שלהם ומנגד לראות את הפונדקאית על הצרכים, ההעדפות והבחירות שלה, תהליך טוב הוא תהליך שבו יש קשר מכבד ואכפתי בין הצדדים, שיש שותפות במסע הזה ולא היררכיה או ניכור.  
תמר: גם לי היה קטע שהרופאים ביחידת ה-IVF לא הכירו בקיומי, לא נתנו לי תוצאות של בדיקות, אמרו רק לחיה מה אני צריכה לעשות ("כשאני מקבלת מחזור אני מתקשרת אלייך ואת מפסיקה גלולות". "אבל אני לא לוקחת גלולות כבר שמונה שנים!") ולא הסכימו לענות לי על שאלות בקשר לפרוצדורות שעושים לי. אבל הקטע הקשה שלי היה כשחיה ביקשה שאוותר על הרופאה הפרטית שסיכמנו עליה, ד"ר קלריס נהרי, כי היא (חיה) חוסכת להשתלת כליה. פתאום נבהלתי – זה לא רק האחריות של להביא נשמה לחיים לא פשוטים (את הקושי הזה פתרתי עם עצמי עוד לפני ההריון), אלא שיכול להיות שאני גוזרת את דינה למוות כי ילד עולה יותר מ-500 ש"ח בחודש. העליתי את זה בפניה ושאלתי אותה אם היא מודעת לזה ואם היא רוצה שאפסיק את ההורמונים התומכים ואפיל. בסוף זה הסתדר.
דנה: בשבוע 16 התחילו צירים של ממש, לא עברה שעה והתחיל דימום רציני. אחרי לחץ של ממש ופחד, שמא אני עוברת הפלה התבשרנו בבית החולים שעובר אחד נפל, הצירים ממשיכים ולכן הרופאה פקדה עליי "חמישה ימים במאוזן, את חייבת לנוח", כך אמרה וכך היה.

כשיצאנו מבית החולים התקשרתי לאם המיועדת, ובבכי אמרתי לה: "אני בוכה בכי של הקלה, אל תיבהלי. עובר אחד נפל, השני בסדר גמור, הרופאה אמרה שהוא חזק. אני אנוח חמישה ימים. אני אשמור עליו".

בהיריון של פונדקאות יש אחריות שהיא הרבה יותר גדולה, דווקא בגלל שההיריון הזה הוא לא באמת שלך. את שומרת על הדבר היקר מכל למישהו אחר. מישהו שהיריון, ילד ומשפחה בשבילו זו משאלת לב, וכשזה כבר קורה ואת שותפה לחלום, את מרגישה שהפקידו אצלך אוצר.

חמישה ימים של מנוחה עשו את שלהם וההיריון המשיך כמו כל הריון אחר.

 

טענה שעולה הרבה בהקשר של הפונדקאות זה שיכולים להיות מחירים רגשיים גדולים לפרידה מהתינוק שנשאת ברחם במשך תשעה חודשים, מה את מרגישה לגבי הטענה הזאת?

דנה: דבר שאני נוהגת לומר למי שמתלבטת הוא שאם וכאשר היא תהיה במקום השלם, השאלה: "לא פחדת שיהיה לך קשה למסור את התינוק?" בכלל לא תהיה שם, כי זה יהיה לה ברור שזה לא התינוק שלה, כפי שזה היה ברור לי. לאורך כל הדרך ידעתי שאני רק החממה בשבילו, בית גידול עד שיצא לאוויר העולם היישר להורים שכל-כך מחכים לבואו. הכאב היחיד שהיה בדרך הוא כאב ההחמצה עבור האם על מה שנבצר ממנה לחוות בתהליך ההיריון. אני זוכרת שבכל תזוזה של העובר, אמרתי לעצמי (והרבה פעמים גם לו…), "כמה חבל שאימא שלך לא כאן כדי להרגיש אותך, אבל אני כאן כדי לשמור עליך, ובקרוב אתה תצא ישר לזרועותיה." חשתי כאב על האם שאינה יכולה לחוות את העובר שלה זז ומתפתח לו אי שם במעמקי הרחם, אבל גם שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי לעשות את זה למענה ולהעניק לה חיים ומשפחה.

תמר עילם גינדין צילום טום לנגפורד

היי, זאת אני! צילום: טום לנגפורד

תמר: קודם כול נכנסתי לתהליך רק אחרי ההריון השני, שבו הבנתי שאם יש לי משהו יותר חשוב בחוץ (כמו ילד מתוק שהייתי מאוהבת בו מרגע שהופיע הפס השני על המקל ועד היום, כשהוא לפני גיוס), אז אני לא נקשרת למה שבפנים. לענתי נקשרתי רק כשראיתי אותה לראשונה והוצאתי אותה מהאסלה (הנקייה!) של מיון יולדות בשתי ידיי, אבל בבטן לא נקשרתי. אז ידעתי שאני מסוגלת. בנוסף לכך נקטתי אמצעי הרחקה כמו לא ללכת לבדיקות עם אולטרסאונד לבד, לחזק את הקשר בין חיה לבין התינוק גם בליטופי בטן אבל גם באוזניות סקייפ על הבטן. בתוכנית הלידה הדגשתי שאני לא רוצה לראות אותו תחת השפעת אוקסיטוצין, ואני בכלל לא משתמשת בפועל "למסור" או "לתת" אלא להחזיר. קיבלתי עובר למשמורת, החזרתי תינוק. אני זוכרת את עצמי בשבועות שאחרי הלידה מתפעלת מההחלמה המהירה והקלה, כשאין תינוק לקום אליו בלילה. ראיתי אותו פעם ראשונה בברית, וואללה לא שלי. אנחנו מתראים פעם בכמה שנים והוא מותק של ילד, אבל לא שלי.

רבקה: זו הטענה שעלתה הכי הרבה מצד אנשים שפגשתי בתהליך ומאידך חששות לגבי הפרידה מהתינוק זה דבר שלא הטריד אותי לרגע לא לפני ולא תוך כדי, כל כך היה ברור לי שאני לא האמא שלו שלא חשתי כל רצון לשמור עליו, כן רציתי אחרי הלידה לראות אותו ולחבק אותו, בכל זאת נשאתי אותו באהבה במהלך ההריון ונקשרתי אליו, אבל אין בעיני קשר בין ההתקשרות הזאת להתקשרות של הורות, אני היום בהריון עצמי וגם בהריונות לפני הפונדקאות הייתי קשורה באופן אחר לעובר וגם עסוקה הרבה ביום שאחרי הלידה, ההתקשרות ההורית לילד אחרי הלידה היא בעיני תוצאה משמעותית של התודעה שלנו לגבי האחריות כלפיו, לא הייתה לי תחושת מסירה אלא החזרה וגם הקלה גדולה שהחלק שלי במסע המרגש והמקסים הזה תם ואין עלי אחריות הורית כלפי הילד המתוק הזה.
אני משערת שאם יש תהליך שבו מתרחש ניכור מההורים כלפי הפונדקאית אז ייתכן שזה יכול להקרין על קושי בפרידה, קושי בהחזרת התינוק להורים שאין בהם אמון, הדבר דומה מאוד בעיני למטפלת, אם יש קשר טוב עם ההורים אז יש שמחה בכך שהם באו לאסוף את הילד, אם יש מתח וניכור אז ייתכן שיש לזה השלכות גם על חווית ההריון וגם על הפרידה.

אחת הטענות נגד התרת פונדקאות בישראל לזוגות גברים, היא שזה יעלה את הביקוש בזמן שההיצע יישאר אותו דבר, וזה ייקר את התהליך וידחף זוגות סטרייטים לעשות פונדקאות בחו"ל, שם פחות שומרים על זכויות אדם. ראיתי הצעה באחת הרשתות החברתיות לערוך הגרלה אם לא יהיה מספיק לכולם.

דנה: בעיניי זו טענה מקוממת. תנו לנו להחליט, לא מקובלת עליי בשום צורה האפליה הזו. קודם כל תרחיבו את החוק גם לזוגות להטב"ים. יש נשים שהיו מוכנות להיות פונדקאיות רק עבור זוגות להטב"ים יש כאלה שלא יבחרו בכך, ויש כאלו שזה לא באמת משנה להן. אני מאמינה שברגע שהחוק יורחב תהיינה עוד פונדקאיות, המודעות עולה ואיתה גם מספר הנשים שבוחרות להיות פונדקאיות. מניסיוני האישי ומהיכרותי עם אחרות, הועדה בישראל עושה עבודה מצוינת בבחינת כל מקרה לגופו, ובבדיקת הפונדקאית ומניעיה. אני מציעה שכולנו ניתן  לוועדה את הקרדיט, שתדע לעשות את הסינון כראוי ולשמור על הפונדקאיות. אני ושכמותי, שבוחרות להיות פונדקאיות, לא זקוקות להגנת הצדקנים. אנחנו מסוגלות להחליט בעצמנו מה טוב לנו. ההגרלה מבקשת ליצור עיוות שבו אתן ליד הגורל להחליט במקומי עם מי נכון לי לעבור את התהליך. זה בעיניי סחר. אני אעבור את התהליך עם מי שאני אבחר לעבור אותו, איש לא יחליט בשבילי.

רבקה: הרעיון של מדרג זכאות או הגרלה מתייחס אל הפונדקאיות כאיזשהו משאב שמדינה מעניקה ויש פה טעות פטאלית. הפונדקאיות הן נשים שבוחרות לעשות תהליך עם זוגות מסויימים, אין שום סבירות לחלק אותן כאילו מדובר בסחורה, בתהליך הזה אחד הדברים הקריטיים ביותר הוא כימיה וקשר טוב עם ההורים, וזה חייב להיעשות על ידי בחירה של שני הצדדים זה בזה. תנו לנשים לבחור עם מי הן רוצות לעשות תהליך פונדקאות, האם הן מעדיפות לעשות רק עבור זו זוג שזה הילד הראשון שלו (יש נשים שמעדיפות) או עבור זוגות שכבר יש להם ילדים, האם הן מעדיפות לעשות זאת עבור זוג הומואים או סטרייטים, מי שצריך להכריע לגבי זה הן הנשים שמוכנות לעבור עבורם את התהליך ולא המדינה. לגבי החשש שזוגות סטרייטים יזלגו למקומות שבהם אין רגולציה, אין לי אלא להצטער על זה, אני חושבת שעל כל אחד מוטלת האחריות שלא להיות שותף בתהליך שתיתכן בו פגיעה פיזית או נפשית בזולת, הסיפורים לגבי אוקראינה ממש מזעזעים אותי, הסכמים בהם לא נותנים לאישה לראות בכלל את הילד שילדה, אני חושבת שיכולה להיווצר פה בעיה אבל זה לא מצדיק את האפליה הקיימת היום בחוק והפתרון הוא היענות יותר גדולה של נשים לעשות את הפלא הזה, תוך ביסוס ההקשר שלו כתהליך של תרומה מהחי ולא של סחר.

תמר: קשה לי להחליט מה יותר מקומם אותי בהנחות היסוד כאן. קודם כול, אנחנו לא סחורה. בישראל פונדקאות היא מערכת יחסים, לא מגרילים אותנו ואין עניין של ביקוש והצע אלא של קליק. אני מאמינה שאם כל הצדקנים שמשווים אותנו לעובדות בתעשיית המין ורוצים להגן עלינו מפני סכנות שהם מדמיינים כי אנחנו לא יודעות כלום – אם כל אלה יסתמו ויבינו שאנחנו נשים בוגרות ושקולות שמבינות מה אנחנו עושות – אולי יותר נשים יחליטו להיות פונדקאיות וגם מה שאתם קוראים "היצע" יעלה. כשאני הייתי פונדקאית לפני 12 שנה, זמן החיפוש הממוצע היה שנתיים, ועכשיו הוא כארבעה חודשים. זה אומר שיש יותר מודעות ופחות סטיגמה (לפחות עד השבוע) ויותר נשים בוחרות לתת את המתנה הזאת לזוג חשוך ילדים. שנית, לדחוף הומואים להפר זכויות אדם זה בסדר? אגב, זה נחלת העבר. ממילא המדינות שבהן הפונדקאות היא באמת מסחרית ובלתי אנושית כבר סגורות בפני זוגות חד מיניים.

 

האם היית ממליצה לנשים אחרות להיות פונדקאיות?

רבקה: בעיני יש פה פוטנציאל לחוויה מאוד מספקת ומשמעותית, אם מישהי פונה אלי אז הדבר החשוב לי ביותר זה להפנות אותה לנשים שאני מעריכה שמלוות תהליכי פונדקאות או לסוכנויות שאני מעריכה, אני חושבת שיש חשיבות מכרעת לאנשים שעוברים איתם את התהליך על החוויה שיוצאים איתה בסוף. ויש סוכנויות שצריך להתרחק מהן כי יש להן חלק באובייקטיביזציה של הפונדקאית והן עלולות לגרום לנזקים רגשיים גדולים.

דנה: מאז שנכנסתי לתהליך יצא לי לשוחח עם המון נשים שמתלבטות עם זה. לאף אחת מהן לא יעצתי להיות פונדקאית. סיפרתי להן בפרטי פרטים על החוויה שלי, ואמרתי להן שכדי להיכנס לתהליך הן צריכות להיות חזקות ושלמות ולבחור היטב את הזוג 'שלהן', כי יש חשיבות מכרעת גם לשאלה עם מי עוברים את התהליך הזה. זה מסע משותף.

תמר: סליחה, זו שוב שאלה ממש טיפשית. פונדקאות לא מתאימה לכל אחת, ולא כל אחת מתאימה להיות פונדקאית. הייתי קודם כול שואלת אותה אם היא נקשרה לילד בהריון השני, כדי לדעת אם היא עלולה להיקשר לעובר, שזו בעיניי הסכנה הכי גדולה. אחר כך גם הייתי שואלת אותה על ההריונות שלה ומוודאת שהיא כשירה לעמוד ב"זוגיות" מאוד מגוננת עם זוג מאוד לחוץ, שהדבר היקר להם ביותר נמצא אצלה בבטן ולהם אין שליטה. ואז הייתי מחליטה אם להמליץ לה או לא. אם היא כמוני, אז בטח.

 

מה המסר העיקרי שלך לאנשים שמשווים פונדקאות לסחר באיברים, לסחר בבני אדם ולתעשיית המין?

תמר: לגבי סחר באיברים, אני משתגעת מזה שאני מדברת עם אנשים ומסבירה להם והם מתעקשים שאני השכרתי את רחמי. איזה להשכיר? תתפלאו, הוא נשאר בתוך הגוף שלי כל הזמן. מההורמונים שהופרשו ממנו ובשבילו – אני התמסטלתי. כפי שחיה ואני הסברנו לכל מי שאפשר – הרחם שלי, ההריון שלי, התינוק שלה. היה ברור גם לי וגם לחיה שהגוף הוא שלי. הרשיתי לה ללטף לי את הבטן ולבשל לי דברים בריאים. לגבי ניצול, דבר שעולה לא מעט, אני לפעמים הרגשתי שאני זו שמנצלת את החולשה שלה – אישה חולה שכמהה לילד – כדי לספק את הצורך שלי בעוד הריון ולידה בלי "לשאת בתוצאות". ועוד קיבלתי ממנה כסף על זה! אבל אם להיות רציניים לרגע, ברגע שיש הריון, הכוח במשוואה הזאת הוא בידי הפונדקאית. הדבר הכי יקר להם נמצא אצלי ואין להם שליטה מלאה על זה. שמעתי שמועות על פונדקאיות שסחטו הורים בשלב הזה, אני לא מכירה אישית מקרים כאלה. אבל זה אפשרי. ולגבי תעשיית המין – נו באמת. למה לא משווים אותנו לספורטאים? או לדוגמניות? גם הם מקבלים כסף ונותנים שירות עם הגוף שלהם. תנו לנו את הקרדיט שאנחנו יודעות מה טוב בשבילנו, תנו לנו לבחור! ואם חסר לכם מאבק למען אוכלוסייה מוחלשת שמסכנת את עצמה בשביל כסף – פועלי בניין. באמת.

דנה: זו השוואה נוראית. אולי זה נכון למדינות עולם שלישי. אני רוצה שיידעו שבמדינת ישראל המצב הוא אחר לחלוטין, שהפונדקאיות מגיעות ממקום שלם, ממקום של נתינה, ממקום של בחירה ואהבה. הן רוצות בתהליך, הן מתרגשות ממנו ומועצמות ממנו, ולכן גם הן מבקשות שישאירו להן את הבחירה עם מי לעבור את המסע הזה.

בכלל, תפסיקו עם ההתנשאות הזאת, כאילו אלה אתם שצריכים לחשוב בשבילן מה טוב להן ולמה הן בוחרות לעבור את המסע הזה. הן נשים חזקות, הן נשים עם תפיסת עולם מגובשת ועם אג'נדה ברורה של נתינה ואהבת חינם. הן ממש לא זקוקות להגנה ובטח לא לרחמים שלכם. ודבר אחרון: הגיע הזמן שכולם יבינו שהכסף שפונדקאיות מקבלות לעולם לא יכול להיות שכר טרחה, אלא הוא רק בגדר פיצוי על התקופה ועל כל מה שהן עוברות במהלכה.

אתם באמת לא מצליחים לראות שאין בעולם כולו שכר הולם על חסד כזה?

רבקה: לגבי ההשוואה לתעשיית המין יש פה כשלים מאוד רבים, שתי נקודות שוני עיקריות בעיני:

האחת – שורדות זנות מתארות בעיה מהותית שקשורה לזנות ויוצרת את הפגיעה, יחסי מין בלי משיכה לאורך זמן יוצרים פגיעה עמוקה ומתמשכת לרוב הנשים העוסקות בכך, אין שום בסיס להשוואה בהקשר של פונדקאות, נשיאת הריון היא לא תהליך שבמהות שלו הוא פוגעני, בפרט אין שום מימד של אובדן אוטונומיה על הגוף שגדולה מהריון עצמי (זה רלוונטי רק לישראל, יש תהליכים בחו"ל שבהם בהחלט תיתכן פגיעה עמוקה בהקשר הזה).

ההיבט השני קשור למציאות של הזנות, המציאות היום של הזנות היא מציאות בה רוב הנשים העוסקות בכך נמצאות במצוקה נפשית, הרבה מהן מדרדרות לסמים, היציאה מהתעשייה כמעט בלתי אפשרית והנזקים שמצטברים לאורך זמן הופכים להיות בלתי הפיכים, המצב של הפונדקאות לא קשור לזה בשום פרמטר שהוא. בקיצור זו בעיני השוואה מופרכת ושטחית, זה שיש פה נשים ואברי רביה וכסף לא יוצר דמיון בין התהליכים.
לגבי ההשוואה לסחר באברים בעיני יש פה דיון הרבה יותר משמעותי ומורכב, אני אישית חושבת שפונדקאות אינה נופלת מתרומת כליה מבחינת המורכבות ומערכות הסיכונים אליהם נכנסים, נכון שאחרי תרומת כליה האדם נשאר בלי אחת מהכליות שלו ואילו אחרי היריון לכאורה הפריון נשאר אבל בעיני הקריטריון הרלוונטי הוא לא זה אלא מכלול הסיכונים הבריאותיים שהאדם לוקח על עצמו כשהוא נכנס לתהליך כזה. בעיני גם בהריון יש סיכון לתוצאות לא פשוטות ביניהן אפשרות לאובדן פריון, סכרת לכל החיים, פגיעות ברצפת האגן, סיבוכים מקיסרי ועוד ועוד. במובן הזה אני רואה את תהליך הפונדקאות כשייך לעולם התרומה מהחי (אמנם בשני המקרים – תרומת כליה והריון הסיכון באופן רציונלי לא גבוה מנסיעה סטנדרטית בכביש אבל כן קיימים סיכונים).
ועם זאת כמו שהיום מעוגן בחוק פיצוי כלכלי גם לתורמי כליה או ביציות ראוי בעיני שיהיה פיצוי ראוי עבור פונדקאות, כיום המדינה לא שותפה בכלל לפיצוי הזה וכולו נופל על ההורים.
למרות שהשיקול הכלכלי לא היה בכלל מעורב בהחלטה שלי (כשהחלטתי להיכנס לתהליך לא ידעתי האם יש פיצוי ומה הגובה שלו) בעיני מדובר בפיצוי הוגן על קשיים פיזיים משמעותיים שכלולים בהריון, הבעיה העיקרית עם הפיצוי שהוא יכול להתפרש לפעמים על ידי ההורים כקניה או השכרה של בעלות על אוטונומיה או התנהלות של הפונדקאית, לפעמים יש לזה השלכות על כל מערכת היחסים עם ההורים כמו ניכור כלפי הפונדקאית, ניתוק הקשר ישר אחרי הלידה ועוד דברים שבעיני יכולים ליצור קשיים רגשיים.
לכן בעיני יש יתרון לכך שהגבילו בתיקון החדש את סכום הפיצוי, באיזשהו אופן זה מוציא את מנגנון השוק מהמשוואה ואני מקווה גם שזה יתן יותר כוח לפונדקאיות שמגיעות ממוטיביציה כלכלית לבחור בהורים מיטיבים שיהיה להן טוב לעבור איתם את התהליך ולאו דווקא באלו שמשלמים יותר וגם מקווה שמצד ההורים יהיה ברור שאין פה סחר או קניין אלא סכום פיצוי סטנדרטי.
בסופו של דבר בתהליך הזה בעיקר צריך להיות בני אדם, כאלה שמוכנים לראות את הזולת, להוקיר טובה, להיות רגישים, להיכנס לדיאלוג אפילו אם לפעמים זה מאתגר, להיעזר בליווי ובגישור אם יש צורך ובגדול לפעול ממקום של כבוד ואכפתיות.  

תמר: יש ארצות בחו"ל שבהן היחס פחות אנושי. בקבוצות פונדקאות שאני חברה בהן אנחנו מזדעזעות מסיפורים מאוקראינה, למשל. מצד שני, הייתי רוצה לדבר עם פונדקאית משם לפני שאני שופטת, כמו שהייתי רוצה שיקשיבו לנו לפני ששופטים.

 

לפני סיום, ספרי לנו קטע מצחיק מהתהליך

רבקה: האיש שלי מוהל, ההורים ביקשו ממנו למול את הבן שלהם, שזה היה רגע מאוד מרגש, אחד השכנים שלנו אמר אחרי הברית שהיתה פה הובלה פלוס התקנה.

תמר: חיה מפיקת אירועים. כשהייתי בחודש שביעי, הייתה לה ישיבה על אירוע שהתקיים שלושה חודשים מאוחר יותר, והיא הודיעה ללקוח שהיא תהיה בחופשת לידה. הוא הסתכל עליה מכף רגל ועד ראש ואמר: לא רואים עלייך! היא אמרה לו: אצלי זה הכול בת..ת! והוא האמין לה!

רבקה: יש לי עוד אחד! פעם אחרי בדיקה ניגשנו יחד למזכירה בקופת החולים וביקשתי אישור להביא למשרד. אחרי האישור עבורי היא שאלה מי זו לידי ואמרתי "האמא". היא לא הצליחה להבין איך ייתכן שהאישה הצעירה הזאת היא אמא שלי…

דנה: בני הזוג 'שלי' כבר היו הורים לילד אחד בגיל של טליה שלנו. כשסיפרנו לילדים שלנו על ההיריון כדי לחבר אותם לתחושות, סיפרנו גם על הילד שלהם, שנמצא בבית וכל-כך מחכה שיהיה לו אח או אחות. תומר, בני הבכור, לא השתכנע ושאל: "אמא, אבל למה הוא רוצה שיהיה לו אח?" אנחנו כמובן צחקנו על כך שנראה שמבחינתו טליה לא ממש הצדיקה עד כה את קיומה 😉

 

בכל הסערה של השבוע האחרון, איישו הפונדקאיות את הקווים הקדמיים, וקולם של ההורים כמעט לא נשמע.

שאלנו את ניצן ארזי-גולן מדוע. ניצן נשואה + 2, את אורי ילדה בלידה רגילה, שלאחריה נפגעה רירית הרחם שלה. אחרי טיפולי פריון ממושכים הרימו הרופאים ידיים, וגילי נולדה בתהליך פונדקאות שני בארץ, לאחר שהראשון לא צלח.
בעקבות המסע הארוך והמאתגר שעברה, הקימה ניצן את מעשה בראשית – בית לפונדקאות ופוריות, המעניק ליווי, ייעוץ ותמיכה לנשים וזוגות מתחילת הדרך ועד לאחר הלידה.
אז ניצן, איפה קולם של ההורים?
"למרבית האנשים שלא מכירים את תחום הפונדקאות יש איזשהו נרטיב מאוד מסוים בנוגע לעולם הזה, שבא לידי ביטוי בתקופה האחרונה ואותו אנחנו פוגשים באמצעי התקשורת. הוא מנוגד למציאות הקיימת, ולכן גם מאוד מקומם. הרשת מוצפת באמירות קשות ובוטות, בבורות גדולה שמעוררת כעס, תסכול ואצל מרבית הזוגות גורמת גם לריחוק גדול, פשוט כדי להגן על עצמם במצב הזה".
עד כאן גם הפונדקאיות מהנהנות. "גם לנו נמאס להגיב כל הזמן לאנשים שלא באמת רוצים לשמוע".

ניצן ושי עם הפונדקאית סבטלנה. צילום: נירית, סטודיו במיה

ניצן ושי עם הפונדקאית סבטלנה. צילום: נירית, סטודיו במיה

ניצן מוסיפה: "העמדה הרגשית של ההורים המיועדים בנוגע לתחום הפונדקאות היא מאוד רגישה ועשויה להיות גם פגיעה. לפונדקאות מגיעים בדרך-כלל לאחר מסע ארוך ומאתגר שכרוך בקושי ובכאב עצום (גופני ורגשי).
פונדקאות זו הדרך עבורם להגשים את כמיהתם לילד, ולכן הפונדקאית נתפסת אצלם דווקא כאישה בעלת כוח שנושאת את הדבר היקר ביותר עבורם. בישראל במרבית המקרים מתפתחים יחסים קרובים וכשקיים קשר רגשי הוא חזק הרבה יותר מכל קשר חוזי שנחתם על הנייר.
לאחר שמבינים את הנושא, ומכירים בכך שקיימים יחסים רגישים ומורכבים, מתבהרת גם ההבנה שאין פה ניצול, אלא דווקא מצב הפוך של הדדיות."

מכיוון שכמעט כל פונדקאית מקבוצת הפייסבוק הסודית שומעת את הטיעון "אבל את לא מקרה מייצג", יזמה תמר פודקסט בשם המקורי "את לא מקרה מייצג", בהנחייתה ובהפקת חברת פודקסטיקו. הפודקסט נמצא כעת בקמפיין-בזק למימון המונים (ימים אחרונים מתוך קמפיין בן שבוע). חברות הקבוצה, ביניהן רבקה ודנה, וגם אימהות פונדקאות, ביניהן ניצן, הצטרפו ותרמו תשורות. בין ההרצאות בקמפיין ובין המרואיינות בהסכת יש גם פונדקאית עם סיפור פחות טוב, אך היא לא הסכימה להתראיין מכיוון שבעבר הוצאו דבריה מהקשרם והיא הוצגה כאישה מוחלשת המתנגדת לכל עניין הפונדקאות, בזמן שהיא עצמה אינה תופסת את עצמה כך ומובן שאינה מציגה את עצמה כך.

מטרת הפודקסט היא להביא כמה שיותר קולות אותנטיים – בלי סינון לפי אגנדה – מכל הצדדים בתהליך פונדקאות, כולל הילדים שנולדו, אחיהם וילדי הפונדקאית, כדי לתת בסיס יותר מהימן לדיון הציבורי המתנהל בנושא, דיון שרוב הטיעונים בו מבוססים במקרה הטוב על דו"ח מלפני כ-10 שנים (תמר: כתוב שהייתה רק ד"ר אחת, היום אנחנו כבר שלוש או ארבע), ובמקרה הרע על דמיונם של המתדיינים.

זה יעזור?

תמר: לפי הודעות שאני מקבלת בפרטי, כבר השבוע הצלחתי בסיפור שלי לפקוח כמה עיניים ולגרום לכמה אנשים לחשוב על דעותיהם מחדש. אלה שיודעים כבר הכול ולא רוצים לתת לעובדות להפריע להם – הם לא בדיוק קהל היעד שלי.

רוצים לשמוע עוד? תתמכו בקמפיין! יש לכם עד יום שלישי.

[[עדכון: אחרי 5 ימים, אלפי חשיפות, רבבות נאצות ו-93 תמיכות, הבנתי שאין עניין לציבור – זה אחד היתרונות של קמפיין הדסטארט: הוא בודק אם יש שוק. התכוונתי להשקיע זמן שאין לי בשביל מטרה שחשובה לי, אני לא הולכת להשקיע גם כסף שאין לי בשביל מוצר שבסוף לא יהיה לו ביקוש. אז מאתמול אני לא עושה בו כלום, כמו החזרת עוברים בלי תמיכה הורמונלית. אם כן נראה לכם חשוב אתם מוזמנים לתמוך, ממילא כרטיס האשראי לא מחויב רק אם מגיעים ל-100%. אני מפרסמת את המאמר הזה בכל זאת, כי עבדתי עליו שלושה ימים אז שיהיה למי שכן מעניין]]

מדור פרסומי לקראת פברואר-מרץ

יום שני, 19 בנובמבר, 2012

והפעם, בלי בושה – פרסומת נטו (טוב, כמעט. מתחת לתמונות אני גם מסבירה את הרציונל העיצובי).

הרגישו חופשי לחלוק עם כל מנהל רווחה ומשאבי אנוש, רכז תרבות או מנהל מסגרת פנאי מתוקצבת אחרת הנקרה בדרככם (גם רכזות, נו. הזכר הוא בלתי מסומן וכולל את כוווווווולם).

התמונה מחולקת כאן כי PDF אי אפשר לאמבד, וקובץ ויזואלי אפשר לקשר רק קישור אחד. הקליקו כדי לראות את ה-PDF השלם, המהמם והמקושר (אני קצת מאוהבת בעיצוב הזה אז תסלחו לי שאני משתמשת במילים נחותות כמו "מהמם", ותודו שזה עדיף על "מדהים"). לוקח לו המון זמן להיטען, אז בינתיים אתם יכולים להקליק על התמונות האלה ולראות קצת קטעי וידאו.

תמר - תעשי לי ילד! הרצאה בנושא פונדקאות ליום המשפחה וליום האישה

מגילת אסתר - היה או לא היה? הרצאה לפורים.

הרצאה ליום האישה - מעמד האישה באיראן (העכשווית, הקדומה או שתיהן)

להזמנת הרצאות נא לפנות לגילת אביב - ייצוג, תוכן והפקה.

צילום ועיצוב גרפי - xerxes - ars luminis

את קסרקסס המעצב מצאתי במקרה, או יותר נכון הוא מצא אותי בפייסבוק, אחרי הראיון אצל מנשה אמיר בקול ישראל בפרסית. הרבה איראנים הודו לי על ספרי המצוין ועל כך שאני מסבירה לישראלים שאיראן והרפובליקה האסלאמית הן שתי ישויות שונות לחלוטין. לאות תודה והוקרה הוא עיצב לי את הלוגו, שאתם רואים בתמונה הרביעית מתוך החמש. אחר כך הוא גם עיצב לי תמונת קאבר לפייסבוק, גם היא בסגנון איראני. ואז לראשונה ביקשתי בעצמי עיצוב. מסגרת בסגנון איראני, שתלך טוב עם הלוגו האיראני שלי. כשהראיתי לו את המוצר המוגמר הוא התחלחל וביקש לעצב את הכול מהתחלה. הוא כן השתמש בפונט שאני בחרתי, גוטמן ארם, וגם במיקומי התמונות בתוך הטקסט. את תמונת הפונדקאות (תמונה שלי עם חיה מתוך הסרט) הוא החליף בתמונה חדשה שלי – עדכנית (מלפני כחודש), בלי פוטושופ אבל גם בלי משקפיים, את ההתלבטות שלי לגבי התמונה של מגילת אסתר הוא פתר בדרך יצירתית (זה בפסקה הבאה, ואת התמונה של אום אל-ליזה הוא השאיר, כי היא משקפת לא רק את מעמד האישה באיראן אלא בכלל את מה שקורה באיראן היום: המונה ליזה מסמלת את העם האיראני, שהוא שוחר חופש ומחובר למערב, והשלטון כופה עליו את האסלאם, שאינו מתאים לו.

ועכשיו לתמונה של מגילת אסתר:

אני התלבטתי בין שתי תמונות: אחת תמונה קלסית של אסתר יולדת את כורש מתוך ארדשיר-נאמה, סאגה בפרסית יהודית קלסית שכתב המשורר שאהין, בן המאה ה-14. השנייה – תמונה אקטואלית של ההפגנות מול קבר אסתר ומרדכי לפני כשנתיים.

קסרקסס פתר לי את ההתלבטות, ויצר עוד תמונת מחאה פוליטית:

אסתר יולדת את כורש והבסיג'ים מפגינים

אסתר יולדת את כורש והבסיג'ים מפגינים

נראה כאילו הם מפגינים נגד כורש, נכון?

זה בדיוק המסר שקסרקסס רצה להעביר (אגב, למי שעדיין לא יודע – קסרקסס הוא שמו היווני של אחשוורוש). הרפובליקה האסלאמית שואפת למחוק לא רק את ישראל, אלא גם את איראן. זאת הקדומה. כבר מחקו אותה מספרי ההיסטוריה שנלמדים בבי"ס, במשרד הפנים – אמנם השמועה שלא מאפשרים לרשום ילדים בשם כורש אינה נכונה, אבל הדיווחים אומרים שכאשר מבקשים לרשום ילד בשם פרסי כמו ג'משיד או פ'רויז, ובמיוחד שם של מלך מן העבר, כמו ח'שיאר (אחשוורוש), כורש, דריוש וכו' – הפקידים ממליצים ושואלים למה לא לתת לילד שם יותר יפה כמו עלי או מחמד.

ובנושא הספציפי של אסתר יולדת את כורש: יש כבר אח'ונדים (מה שקוראים בעברית איתאללות, או אייטולות בכתיב פונטי), שמטיפים ואומרים שהמלכים האח'מניים היו יהודים – מיישרים קו בעצם עם המיתוס היהודי הזה – בקטע של דה-לגיטימציה לאיראן הקדומה, אבל לדעתי זה דווקא אומר שאיראן צריכה להיות חלק ממדינת ישראל.

אלט-טאב: המיתוס היהודי אפשרי רק אם האח'מנים ידעו את סודות הזמן, כי כורש עלה לשלטון כ-80 שנה לפני אחשוורוש. מזכיר לי שבאחד המבחנים נתתי לתלמידים שלי שאלת בונוס לכתוב משפטי יאיר לפיד, ואחד מהם כתב שיאיר לפיד איבד את בתוליו לפני אבא שלו. שיפט-אלט-טאב.

רוצים לשמוע עוד? העבירו את הפוסט הזה למי שאחראי אצלכם על הרצאות העשרה מתוקצבות היטב (חוגי בית זה דרך הצור-קשר שלי, חברות דרך גילת שהמייל שלה נמצא בקישור לתמונה הרביעית). נתראה בפברואר-מרץ בעונת השיא, ואפשר תמיד להזמין אותי גם באמצע השנה. שפה ואיראן קיימות כל השנה.

הגיג בנושא פונדקאות

יום שני, 16 באפריל, 2012

פרסמתי אותו בפייסבוק והוא התקבל כל כך יפה, שהחלטתי שמן הראוי לחלוק אותו גם עם מתי המעט שעדיין אין להם פייסבוק (או שסתם פספסו אותו על הקיר שלי). וגם שלוש תגובות נבחרות.

הגיג מפייסבוק

להקליק לגודל מלא

לראות את כל 42 התגובות 

בדרך כלל אני לא מוחקת תגובות, אבל הפעם מחקתי תגובה אחת – לא בגלל הביקורת שהוא מתח (תגובה נפוצה גם בהרצאות) אלא בגלל הניסוח הדוחה. התגובה הייתה על כך שאני מתייחסת לזה כאילו זה כלום.
אבל זה כל העניין! גם לבוא לתהליך מראש בהלך רוח מסוים כדי לא להיקשר, וגם להמשיך בעבודה מנטלית לאורך כל ההריון. הפחד היחיד שלי היה להיקשר, ובזכות הגישה הזאת, זה אכן לא קרה. כאשר נשים שהציעו להן להיות פונדקאיות מתקשרות אליי להתייעץ אם כדאי, הדבר הראשון שאני שואלת אותן הוא אם הן נקשרו בהריון השני. אם כן – הן עלולות להיקשר לעובר, וכל הכסף שבעולם לא שווה את זה.

אלט-טאב: נא לא להתקשר אליי אם אתם זוג שצריך פונדקאית. אני לא יכולה לעזור לכם והלוואי שהיה לי זמן לשמוע את כל הסיפור שלכם, אבל אין לי. ב"צור קשר" שלי יש שלושה קישורים למקומות שבהם כן יכולים לעזור לכם. שיפט-אלט-טאב.

בעצם אלט-F4 (לא, אל תנסו עכשיו! זה סוגר את הדפדפן).

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני שאלות מיוחדות). ספרו למנהל הרווחה ו/או לרכז התרבות הקרוב אליכם, וצרו קשר → פה מימין.
ביום שני 14.5.2012 אני גם משתתפת בבוקר חשיפה של מרצים של גילמור הפקות. מנהלי רווחה, רכזי תרבות וכו' –  צרו קשר → פה מימין לפרטים נוספים.

הרצאה ליום האישה

יום רביעי, 17 בפברואר, 2010

יום האישה כל כך קרוב לפורים!
זה אומר שרוב ההרצאות שלי מתרכזות בחודש אחד, וגם שיש לי שני קמפיינים להריץ במקביל (ליום האישה כבר קצת מאוחר מדיי, אבל האינטרנט יזכור אותי גם לשנה הבאה).

ליום האישה יש לי שתי הרצאות. נתחיל בווידאו מתוך ההרצאה הקלילה יותר ליום האישה – "תמר, תעשי לי ילד! פונדקאות בגוף ראשון". הקשה מבין השתיים – גם מבחינה אינטלקטואלית וגם מבחינה קונספטואלית – היא "מעמד האישה באיראן הקדומה".

הוידאו הבא הוא מתוך מופע משותף וחד פעמי שהיה לי עם הטרסנג'נדר עדי רונן. הקטעים של עדי והקטעים המשותפים נחתכו בשל ענייני זכויות יוצרים, קניין רוחני וכיוצא באלה. לכן זה מתחיל קצת תלוש. במופע המשותף עדי סיפר איך הוא שנא להיות אישה, ואני סיפרתי איך אני אוהבת למצות את הנשיות, שזה כמובן להיות בהריון.

מי שכאן רק בשביל הווידאו ולא רוצה בלשנות, מוזמן לגלול עכשיו למטה עד הווידאו.

כשלומדים פרסית למתחילים, זוכרים שגזע ההווה של הפועל "להכות" הוא  زن zan לפי "ומה עושים עם אישה? מכים". זה מצחיק כשצעירים ומזעזע כשמתבגרים. זה נורא שהמילה ל"אישה" נגזרת מאותו פועל של "להכות". לא?

אז לא. כלומר זה היה נורא אילו זה היה נכון, אבל בלשונות הודו-אירופיות מזרחיות הפכו הצרורות kw, gw ל-k, g בהתאמה (זה מאוד בגדול ובערך, פרטים מדויקים בפוסט עתידי על שפות קֶנְטוּם וסַטֶם), ובשפות האיראניות אבדה הבחנת הנישוף ההודו-אירופית הקדומה (בסנסקריט נישוף מבחין בין פונמות שונות. למשל, יש הבדל בין d ו-dh). כך ששורשים הודו-אירופיים רבים התאחדו להם בפרסית, ביניהם השורש gwen* "ללדת" שממנו גזורה המילה زن zan "אישה", והשורש ghen* שמשמעותו "להרוג, להכות", וממנו גזע ההווה زن zan. השורש ghen* הפך בלטינית ל-fen, ומכאן of-fend ו-de-fend שגם קשורים למכות (להכות נגד או לכיוון ולעשות שלא יהיו מכות, בהתאמה). בענף ההודו-איראני תנועות e ו-o הודו-אירופיות הפכו ל-a, לא לפני שהשאירו את חותמן על העיצור שלפניהן, אם היה רלוונטי להשפיע עליו. במקרה שלנו, ge הפך בפרסית ל-za.

המילה אישה נגזרת מהשורש ללדת בשפות הודו אירופיות רבות. נגעתי בזה גם בפוסט על האזדרכת.

מהשורש ההודו אירופי הקדום gwen* נוצרו יוונית gyne (כמו ב-גינקולוגיה), רוסית žen'a , פרסית زن zan, סנסקריט janī "אישה", וכן אנגלית queen (אנגלית עתיקה cwēn "אישה").

מאותו שורש מגיע גם היסוד היווני-לטיני gen "יצירה, לידה" שקים ב-genesis, במילה genus "עַם" (genocide וכו'), בגנטיקה, ובסיומות של יסודות כימיים כמו מימן – יוצר מים hydro-gen וחמצן שיוצר חומציות oxy-gen. ומשם גם king ו-kin (המַעְתָּק g>k בהתאם לחוק גרים). הסיומת הפרסית -זאדה לשמות משפחה משמעותה "נולד מ-", וגם היא מאותו שורש הודו אירופי.

המילה woman באנגלית לא גזורה מהפועל ללדת, ולצערי גם לא מ-womb, כפי שהציעה חברתי הדולה מגלי מידב. באנגלית עתיקה היה אדם, כלומר גבר man, והיה אדם שהוא אשת איש – wīf-man, שהתקצר ל-woman, ותודה לאל הפך לתאר נשים גם אם אינן נשואות.

טוב, כל הכבוד למי שהגיע עד לכאן. עכשיו אפשר לתת לשכל לנוח:

תמר, תעשי לי ילד! פונדקאות בגוף ראשון from Thamar Eilam on Vimeo.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני בייביסיטר ב-13 ש"ח לשעה).
ההרצאה "תמר, תעשי לי ילד!" מתאימה גם כהרצאה לקהל מקצועי: לרופאים, לאחיות, למיילדות, לפסיכולוגים, לעובדים סוציאליים, לעורכי דין וכיו"ב. היא מתאימה גם כהרצאת העצמה לעסקים בכלל, עם ערכים כמו דבקות במטרה, דבקות באמת הפנימית גם אם אינה נורמטיבית, נתינה משפע ולא מחסר, להתפרנס ממה שנהנים ממנו, וזה בסדר לקבל כסף.

אז היה כתוב בעיתון.

יום שני, 21 בדצמבר, 2009

תגובה ל"ללמוד פרסית בישראל זה כמעט בלתי אפשרי" (הארץ, 18.12.2009), עם הכותב האורח רז צימט.

תקציר מנהלים: פחחחח.

תלמידי המצטיין עמרי ואחותי המסורה מיכל, כל אחד בנפרד, שלחו לי קישורים לכתבה שהתפרסמה ביום שישי 18.12.2009 בעיתון הארץ, שכותרתה ללמוד פרסית בישראל זה כמעט בלתי אפשרי. בכתבה מרואיין ד"ר רונן כהן, שלמד פרסית בחו"ל כי בארץ זה בלתי אפשרי. התוצאה של הדוקטורט שלו היא ספר עם 1400 מילים בפרסית, שהארץ מגדיר אותו "מילון".את הביקורת (הלא-משהו) שיש לי על הכתבה פרסמתי בעין השביעית. כאן אני רוצה להרחיב קצת בכמה נושאים שלא הגעתי אליהם שם, או שנגעתי בהם בקצרה, וגם לארח את ידידי רז צימט מהמכון ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א, שמבין קצת יותר ממני בשיעה.

הביקורת היא ביקורת ראשונית, על הכתבה בלבד. אם יהיה לי מה להוסיף אחרי שאקרא את הספר, אכתוב פוסט נפרד. לא הצלחתי ליצור קשר עם ד"ר כהן (בעיה לחפש ברשתות חברתיות עם שם משפחה כזה, והוא אינו מופיע במדריך הטלפונים של המרכז האוניברסיטאי אריאל בחוג לישראל במזרח התיכון). מניסיוני האישי כמרואיינת וכקוראת עיתונים, זה שהיה כתוב בעיתון לא אומר שד"ר כהן אכן אמר את הדברים. לכן התגובה כאן היא רק על הכתבה עצמה.

"השיח הציבורי בעניין איראן רדוד ושטחי ומסתכם בעיקר בהיבט הבטחוני". נכון (אם כי ד"ר כהן מתמקד בתרבות עכשווית ואני יותר בעניין השורשים).

אני מקווה מאוד שהרצאות ההעשרה שלי, סדרת ההרצאות "איראן – מאחשורוש ועד אחמדינז'אד" בשיתוף דיוויד ניסן או אורלי רחימיאן, וגם הבלוג שלי – מעשירים את התדמית של איראן.

הפסקה שהכי קוממה אותי היא זאת:

לפני כעשור, כשניגש ד"ר רונן כהן לכתוב דוקטורט על איראן המודרנית, הוא מצא רק ספר לימוד אחד לשפה הפרסית, שחובר 30 שנה לפני כן בידי פרופ' אמנון נצר ז"ל, מהאוניברסיטה העברית. יחסי האיבה בין המדינות מנעו מכהן להסתייע באנשי אקדמיה איראנים, אך בסוף הוא הסתדר: נסע לאירופה, נחשף לספרות איראנית, קרא מאות בלוגים איראניים ודיבר עם כותביהם, והצליח לזהות את צמד המלים האהוב על התקשורת הישראלית: סהאמגינה איראני – האיום האיראני.

הבה נספור כמה שטויות יש כאן:

1.אם ד"ר כהן למד באירופה, זה אומר שהוא יודע לפחות שפה אירופית אחת. אני מהמרת על אנגלית או צרפתית (דרך אגב, למה לא כותבים איפה באירופה הוא קיבל את הדוקטורט?) אם מה שהוא חיפש הוא ספר לימוד, אפשר למצוא בספריות אוניברסיטאיות בארץ את ספרי הלימוד של גרנוט וינדפוהר (Windfuhr) ושל ת'קסטון (Thackston) באנגלית ושל ז'ילבר לזר (Lazard) בצרפתית.

2. אם ד"ר כהן חפץ להסתייע באנשי אקדמיה, למה ישר ללכת לאנשי אקדמיה איראניים? לפני עשור פרופ' אמנון נצר וד"ר שרה סרודי מנוחתם עדן עוד היו בין החיים. פרופ' דוד ירושלמי האגדי, וד"ר יוליה רובנוביץ' המצוינת, ייבדלו לחיים ארוכים, לימדו כבר כמה שנים באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטה העברית בהתאמה. היום יש פרסית גם בבר-אילן, בחיפה ובבן גוריון, אבל אני לא יודעת אם היה לפני עשור.

3. לקרוא בלוגים אפשר גם מהארץ. גם אני עושה את זה. גם להתכתב עם הבלוגרים עקרונית אפשר, אבל לטובתם באמת עדיף מ-IP אירופי (או שאני סתם פרנואידית).

4. אין דבר כזה סהאמגינה איראני. פירטתי על זה בעין השביעית.

ארבע שטויות סך הכול.

עכשיו הבה נדבר על המספר 1400:

סיפרתי לתלמידים שלי על מילון של 1400 מילים והם צחקו, כי הם יודעים יותר והם רק באמצע שנה א'. 1400 מילים זה לא מילון אלא אולי גלוסר. גלוסר כולל אוצר מילים מצומצם של טקסט מסוים או קבוצת טקסטים. מילון כולל, או מתיימר לכלול, את כל המילים בשפה. בפרסית יש א ביסלע יותר מ-1400 מילים. הספר נראה מרשים (כריכה קשה עם צילום!), אבל מילון הוא לא. וגם העובדה שיש בו 150 עמודים – כלומר משהו כמו 10 מילים בעמוד – מעידה על כך שמילון זה לא.

גם ההתבטאות הבאה נראתה לי תמוהה:

במשך 1,400 שנה השיעה חיה כדת אנוסה, והיא פיתחה שיטות הטעיה גם באמצעות השפה. יש בפרסית המון מלים שנושאות מסרים סמויים, והאיראנים משחקים במשחק הזה נהדר

נראה לי שמישהו עשה קופי-פייסט למספר המילים, כי האסלאם עצמו עדיין לא קיים 1400 שנה, אלא אם כן סופרים בשנות ירח מוסלמיות, שאין בהן עיבור כמו בשנה היהודית (השנה הפרסית היא שנת שמש, ומניין השנים הוא מההג'רה של מחמד. השנה הנוכחית היא 1388). והשיעה החלה אחרי מותו של מחמד. כמו כן, כל שפה נושאת מסרים סמויים, ופתגמים הם חכמים בכל שפה. אני לא חושבת שפרסית מצטיינת בכך יותר מהממוצע, וגם אם כן – לא נראה לי שזה מפני שהשיעים היו אנוסים אלא בגלל הנטייה שלהם (שהיא ירושה זורואסטרית) לרוחניות, למאגיה ולחוכמת הנסתר (וכאן אני שוב מסכימה עם ד"ר כהן שהישראלים לא מודעים לפן הזה של אויבם המר). אני לא יודעת למה מתכוון ד"ר כהן ב"מילים שנושאות מסרים סמויים" ולכן אני לא יכולה לומר אם זה משהו חדש, אם זה בכלל מיוחד, אם זה אכן שיעי או משהו שמקורו באיראן הטרום אסלאמית.

מכיוון שאני לא סמכות בענייני כל מה שקשור לאקטואליה (והתקופה האסלאמית זה כבר מ-מש חדש בשבילי), שאלתי את רז צימט, עמית מחקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב שהוא מומחה לאיראן של היום. להלן תגובתו המלומדת (גם לתגובה שלי). כמעט לא נגעתי (הערות שלי בסוגריים מרובעים):

ראשית – אני מאוד לא אוהב את השימוש ב"אנוסים" לגבי השיעים. אני לא מומחה עד כדי כך להיסטוריה שיעית, אבל השימוש במונח "אנוסים" אינו מדוייק לטעמי האישי לתיאור המצב של השיעים במהלך רוב ההיסטוריה. השיעים הופלו לרעה ונרדפו במהלך חלקים נרחבים בהיסטוריה שלהם, אבל אין זה אומר שהיה ניסיון לאלץ את השיעים לאמץ את הסונה בכוח (למרות שהיו כאלה ניסיונות). אני מעדיף להשתמש ברדיפת השיעים ולא באינוסם שמכוון למשהו מאוד ספציפי, שלא תמיד היה. מאחר שהתרבות הפוליטית השיעית הושפעה מרדיפת השיעים ולאו דווקא מניסיונות לאנסם להמיר את דתם (כמובן שגם המרת דת אינה מדוייקת בהקשר הזה) – עדיף להימנע בכלל מהשימוש ב"אנוסים" במקרה הזה.
1400 שנה אכן מתייחס  לשנות הירח. אנחנו עכשיו בשנת 1431  לספירה המוסלמית.  קשה לומר מתי בדיוק השיעה התחילה – כי למעשה הפילוג החל מייד לאחר מות הנביא, אבל הגיבוש היותר משמעותי אכן החל בקרב כרבלאא', 680 לספירה.
בכל מקרה – לא הייתי אומר כאמור שהשיעה הייתה דת אנוסה, אלא שהשיעים נרדפו לאורך רוב ההיסטוריה שלהם. גם בתקופה העת'מאנית השיעים נרדפו במידה זו או אחרת, ולכן לא מדובר על תופעה שהיתה רק בראשית השיעה (ולעיתים קרובות גם קשה להבחין בין רדיפות לבין אפליה ממוסדת וכו').
גם הטיעון שבאיראן השיעים תמיד היו רוב אינו נכון כמובן. האיראנים אימצו את השיעה רק במהלך המאה ה-16 בתקופת השושלת הצפוית, ולכן לכאורה –  השפה הפרסית שכמובן התפתחה קודם לכן בהחלט עשויה היתה לבטא את הרדיפות הללו [תגובה להנחה המוטעית שלי שאיראן האסלאמית תמיד הייתה שיעית ושהרדיפות היו רק בהתחלה. מצד שני, אם הרוב לא שיעים, אז השיעה לא אמורה להשפיע עד כדי כך על השפה הכללית].

כדי לסכם את עמדתי הייתי אומר כך:
1. זה נכון שהשיעים נרדפו או  לכל הפחות  הופלו לרעה במהלך רוב ההיסטוריה המוסלמית וברוב המקומות בהם הם חיו.
2. אין ספק שהרדיפות של השיעים השפיעו על תפישת עולמם, על התפתחות האמונה השיעית ועל התרבות הפוליטית של השיעים. גם תפישת ה"תקיה" (הסתרת הדת) התפתחה לאור המציאות הזו של רדיפות.
3. לא הייתי פוסל שהנרדפות השיעית השפיעה לא רק על התרבות הפוליטית השיעית אלא גם על היבטים נוספים, כגון שפה.
4. אף על-פי כן צריך להיזהר מלייחס כל דבר שקורה באיראן או אצל השיעים לתחושת הנרדפות הזו. כך, למשל, יש תיזה שגורסת שהאיראנים מסתירים את תוכנית הגרעין הצבאית שלהם כחלק מה"תקיה". אני חושב שכאן יש כבר הפרזה שגובלת בתיאוריות קונספירציה למיניהן. אין ספק, שהתרבות הפוליטית השיעית (וזה כמובן נכון לא רק לגבי איראן אלא גם לגבי הנהגות שיעיות במקומות אחרים, כגון חזבאללה ועיראק) הושפעה ומושפעת מהמציאות הפוליטית שבה השיעים חיו ופעלו במשך שנים, אבל לא צריך לייחס כל דבר לעניין הזה. כך, למשל, ברור לחלוטין שההתנהלות של ההנהגה האיראנית כיום מושפעת במידה רבה מגורמים נוספים, שאינם קשורים לשיעה, כגון: לאומיות איראנית, אינטרסים פוליטיים וכיו"ב.
5. הדבר המשמעותי הוא ביחס לשפה. לא הייתי שולל אומנם שקיימת השפעה של המציאות הפוליטית של נרדפות על התפתחות השפה, אבל:
א. צריך לזכור שהשפה הפרסית התפתחה במידה רבה עוד לפני השיעה, שכאמור הגיעה לאיראן רק במאה ה-16.
ב. התפתחות של שפה אינה קשורה כמובן רק למציאות פוליטית או לתהליכים פוליטיים והיסטוריים אלא למגוון גורמים אחרים.

6. הערה נוספת – יש קווי דמיון רבים (ואני כאמור לא מומחה כזה גדול לא לשיעה ובוודאי לא לזורואסטריות) בין השיעה לבין הזורואסטריות (אני יודע שאורי גולדברג עוסק הרבה בדבר הזה), ולכן קשה מאוד לומר האם ההשפעה על השפה מגיעה מהכיוון השיעי או מהכיוון הזורואסטרי. אני נוטה לייחס חשיבות רבה יותר להשפעה הזורואסטרית, פשוט – כי היא זו שהיתה דומיננטית לאורך רוב ההיסטוריה שבה הפרסית התפתחה.

תודה לרז צימט, ונראה לי שאורי גולדברג הוא החוקר הבא שאני צריכה להכיר.

ובחזרה לעניינים שאני מבינה בהם: בהנחה שד"ר כהן אכן יודע פרסית היטב, אני מדמיינת אותו תולש את שערותיו בחוסר אונים למראה הציטוטים החסרים והבלתי מנוקדים בכתבה.

דושמאן דאנא אז נאדאן דוסת מתורגם בהארץ כ"עדיף אויב חכם מחבר טיפש",אבל בפרסית כתוב רק אויב חכם מחבר טיפש. אני מניחה שזה העיתונאי שהשמיט את בה באמצע המשפט (למי שרוצה לדעת איך לבטא – došman-e dānā beh az nādān dust, למי שרוצה לדעת איך לכתוב – دشمن دانا به از نادان دوست، ולדוברי פרסית שמחפשים את האוגד – בפתגמים לא חייבים).

הפתגם הלא כל כך נפוץ (מצאתי בגוגל רק ארבעה מופעים, כולם מאותו אתר) اندک دان بسیار گو است אַנְדַכּ דָאן בֶּסִיָאר גוּ אַסְת מצוטט בכתבה כ- אַנְדַכּ דָאן בֶּסִיָאר גֹּפְתְ (שיניתי רק את התעתיק למדויק, זו שריטה שלי), האפשרי אך לא קיים (שוב, מבחן גוגל). הפעם קשה לי יותר להאשים את הכַּתָּב, כי זה שיבוש של מי שיודע פרסית – גזע עבר במקום גזע הווה. האמת, אחלה פתגמים יש שם, ולא רק בפרסית. וגם המטרה של האתר נעלה. כמה פתגמים פרסיים שהיו באותו מקבץ עם הנ"ל: "האדם מוצא את הכסף ולא הכסף את האדם", "כשיש שני טבחים, או שהאוכל מלוח מדיי או שאין בו מלח בכלל", "היום הוא המחר שציפית לו אתמול" ועוד. http://www.lightandwisdom.com – פתגמים מכל הדתות ובכמה שפות (כלומר אנגלית ופרסית).

אישה יפה היא באמת זִיבָּא, אבל זהו לא שם העצם "אישה יפה" אלא שם התואר "יפָה" שמתייחס רק לנשים. בד"כ ליופי קורן כמו של כלה ביום חתונתה.

חיפשתי בגוגל נומגסתאר בכל האיותים שעלו על דעתי שכוללים את המילה סתאר "כוכב" (נמגסתאר, נומגסתאר, נאמגסתאר) ולא מצאתי. אני מניחה שהכוונה הייתה ל-נָאמְגֹסְתַר "פרוּשׂ-שם" (ששמו פרוש בכל מקום). מצאתי את המילה בגוגל, יש לה 125 מופעים, אבל לפחות בעמוד הראשון זה בעיקר שם משפחה ולא "סלב". לדברי האינפורמנטים שלי (איראנים גולים מלוס אנג'לס), נאמגסתר זה באמת מפורסם, אבל זאת מילה מיושנת מאוד שכמעט אינה נמצאת בשימוש. היום משתמשים במילים הערביות.

כאמור, אני צריכה לקרוא את הספר לפני שאגבש עליו דעה אמיתית, אבל לפי כל המילים המובאות בכתבה, נראה לי שהמקורות של ד"ר כהן הם טהרנים – כלומר אנשים שאומרים מה צריך להיות בשפה במקום מה באמת יש (מי שקורא מספיק את הבלוג שלי יודע שגם אני חוטאת בטהרנות, בכל השפות, אבל זה רגשי ולא מדעי). בפרסית, יותר מ-50% מאוצר המילים הוא ערבי. כל המילים שמופיעות בקטע הן מילים פרסיות, כאשר בד"כ (חוץ מהמקרה של זיבא), המילים השימושיות יותר הן ערביות: תהדיד "איום", משהור או מערוף "סלב". זה אפילו לא כמו שמישהו יכתוב מילון עברי (עם 1400 מילים) ויכתוב ידוען במקום סלב. נכון שגם אצלנו אף אחד לא משתמש במילה העברית ידוען, אבל בעברית סלב נחשב סלנג, ובפרסית המילים הערביות הן חלק אינטגרלי מהשפה. וחוצמזה, אם בוחרים 1400 מילים לייצג את התרבות האיראנית – אני לא בטוחה ש"סלב" כל כך חשוב. אבל זאת רק אני.

מדי פעם אני מקבלת מחברים רשימות מילים של טהרנים: טבלאות ובהן המילים הפרסיות המקוריות ש"צריכות" להחליף את המילים הערביות המשמשות בפרסית. אני אוהבת את הרשימות האלה. אני מכירה בהן יותר את הצד הפרסי מאשר את צד השימושי, כי הפרסית האמצעית שלי הרבה יותר טובה מהערבית.

הכתבה מסתיימת ב-"אמנם מי שזורק מלים בשפה שהוא לא מבין הוא קצת "צ'אחאן" (חנטריש)" ועם זה אני מסכימה לגמרי. מצד שני, גם המילה חנטריש מקורה בפרסית – אדם בעל זקן (רִיש) נראה חכם, רציני ומיושב, ואם הוא מתנהג לא בהתאם, הוא עושה צחוק (חַ'נְדֶה) מהזקן שלו. הצירוף ריש+ח'נדה או הטיות אחרות של הפועל לצחוק (ח'נדידן) מופיעות בספרות וגם במילון, גם כ"לעשות צחוק מהזקן" וגם כ"לצחוק על הזקן של מישהו".

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כבר מדברים על שינוי תפיסה בקשר לאיראן). צרו קשר דרך כאן.

נ. ב. אחת התגבובים לכתבה היה: הטיל האיראני החדש נקרא מושק mushaq. עד כמה שידוע לי זה כינוי חיבה לעכבר, ז"א עכברון. מוש mush בפרסית זה עכבר, עם הסיומת aq זה הופך mushaq. מעניין אותי אם יש לזה פירוש אחר…. (זה ממשיך).

אז דבר ראשון, זה לא mushaq (موشق) אלא mushak (موشک). יש הבדל משמעותי בהגייה בין ק (q، ق), שהיא נחצית, כלומר כמו מבטא עראקי, לבין כּ (k، ک) שהיא כמו ה-כּ הרגילה שלנו.

דבר שני, נכון ש-מוש זה עכבר ו-ak- היא סיומת הקטנה (לא aq-), אבל יש לזה גם פירוש אחר. מוּשַׁכּ בפרסית זה "טיל". זה כמו שבתגבוב בעיתון של צוררים יכתבו This is so funny, the name of the new Israeli missile is Theel (כתבתי ב-th כדי שתהיה גם שגיאה בתעתיק).

נ.ג. מישהו פרסם בתגבובים שם גם המלצה על ההרצאות שלי, זה החמיא לי והביך אותי בעת ובעונה אחת. החמיא כי תמיד טוב לקרוא דברים טובים על עצמך, הביך כי מישהו עוד עלול לחשוב שאני כתבתי את זה. אז תודה למי שכתב.

נ.ד. היום בארוחת צהריים עם חברותיי הפרסיות, אמרה סופי שאת הפתגם došman-e dānā beh az nādān dust מבטאים došman-e dānā beh az nādān-e dust. גוגל מסכים חצי איתי וחצי איתה, מה שאומר שהגרסה שלה גם קיימת. כטהרנית פרסית הזדעדעתי עד עמקי נשמתי, ותלמידיי יודעים למה (לוואי לפני גרעין!). אני בהתייעצויות עם קולגה שהוא גם דובר ילידי וגם בלשן איך יכול לקרות דבר נורא כזה, אבל חוששת שזה יעניין רק איזה שניים מקוראי הבלוג ולכן אכתוב את התשובה שלו כתגובה לפוסט הזה.

נ.ה. לפני כשנתיים, אחרי ששודר הסרט הדוקומנטרי על הפונדקאות שלי, עשיתי שגיאה גסה והתראיינתי למקומון אצל כתב שהוא משורר. הכתבה הייתה בהשראת הראיון ואפילו לא ממש מבוססת עליו. תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי מי זאת הפוסטמה הזאת שמראיינים. באחד הקטעים שהכי הוצאו מהקשרם, הכתב שאל אותי: אבל אומרים שהריון זה קשה", ומייד חשב בליבו: "אני גבר, מה אני יודע". עניתי לו: יש נשים שקשה להן ויש נשים שקל להן. ההריונות שלי קלים ואני לא היחידה. אחת התגובות שקיבלתי הכי הרבה מנשים ששמעו שאני פונדקאית היא "אני כל כך מקנאת בך, גם אני רוצה להיות בהריון!".
בכתבה זה נראה כך:

אבל אומרים שהריון זה קשה.
אז אומרים, מה גברים מבינים? ההריונות שלי קלים, נשים מקנאות בי.

בפרסית יש צורת פועל מיוחדת שאם משתמשים בה אז אפשר לדעת שהכותב לא עומד 100% מאחורי מה שכתוב. לכל אורך הפוסט לא אמרתי "ד"ר רונן כהן אמר", כי בעברית אין ההבחנה בין گفته است "אמר לכאורה" לבין گفت "אמר". בספרים קוראים לצורה המיוחדת פועל מרוחק, אני קוראת לזה כסת"ח. לא בטוח שהוא אמר שום דבר מהדברים האלה, הדבר היחיד שבטוח הוא שזה היה בעיתון.

הורות אלטרנטיבית מהודו הקדומה ועד ישראל 2006

יום חמישי, 26 בנובמבר, 2009

מצד אחד לפרסם סרטון של ראיון איתי על פונדקאות זה קצת לרמות את קוראיי הנאמנים, כי אין כאן בלשנות (רק קצת סמנטיקה), ומצד שני זה בכל זאת בלוג פרסומי-מסחרי וההרצאה "תמר, תעשי לי ילד!" היא אחת ההרצאות שאני מתפרנסת ממנה הכי טוב.

כששואלים אותי מה הקשר בין איראן לפונדקאות, אני מספרת שהאבא של התינוק הוא פרסי, ונותנת את הדיאלוג שהיה ביני לבין המשפחה שלו בברית (בפרסית עם מבטא משובח). אבל בבלוג זה פחות עובד, אז אספר איך פונדקאות קשורה לעיסוק האקדמי שלי בכל זאת – להודו ואיראן הקדומות. הסרטון בסוף, כי הוא קצת רחב וזה מפריע לכל הווידג'טים כאן בצד.

פונדקאות לשמה לא קיימת באיראן הקדומה, אבל יש מוסד שאפשר לראותו כ"הורות אלטרנטיבית". כשגבר נפטר ללא יורש זכר, אשתו מחויבת להעמיד לו יורש חוקי – עד כאן דומה לייבום ביהדות – אבל ביהדות הילד הוא צאצא לאותה משפחה שיירש את רכוש המנוח, ובנו החוקי של אביו הביולוגי – אחיו או דודנו הקרוב של המנוח. באיראן הקדומה האב הביולוגי יכול להיות כל אחד, והילד הוא היורש החוקי והצאצא החוקי של אביו החוקי בלבד (כלומר בעלה המנוח של אמו). אם האב הביולוגי רוצה שהילד יהיה גם שלו – הוא צריך לאמץ אותו.
נשמע מסובך? חכו חכו לסדרת הפוסטים על מעמד האישה ודיני ירושה באיראן הקדומה.

עכשיו אפשר לשים את הסרטון באין מפריע, ואחריו – הקישור המדהים!!!! הבלתי ייאמן!!!!! ועוד תארים שהולכים נפלא עם סימני קריאה!!!!!!
להודו הקדומה.

ותודה שחזרתם אלינו.
הדבר המגניב באמת הוא שילד הפונדקאות המפורסם ביותר בהיסטוריה האנושית –

שהיה ילד הפונדקאות השני בהיסטוריה האנושית (הראשון היה אחיו הגדול בַּלַרָאמה, אבל הוא פחות מפורסם) —

וזה היה באלף הרביעי לפני הספירה —

הוא לא אחר מאשר —-

האל קרישנה.

קרישנה הוא התגלמות (סנסקריט avatara, כן כן, אותה מילה) של וישנו. דודו של קרישנה, המלך קַמְסַה,קיבל נבואה שילדה השמיני של אחותו דוואקי יהרוג אותו. מה עשה? מה שעושה כל מלך הגיוני: כלא את אחותו ואת בעלה, והרג את כל הילדים שנולדו להם. האלים הבינו שתנאים כאלה הם לא אופטימליים לגידול אל, והעבירו את קרישנה העובר מרחמה של דוואקי לרחמה של ישודא. ישודא הרתה, ילדה וגידלה את קרישנה, וכלל לא ידעה שהיא פונדקאית ושהילד אל. כל ההבדל הוא שבשנות האלפיים, הרופאים משחקים את האלים ומדלגים על תחנה אחת – רחמה של האם האמיתית.

(זאת הגרסה האהובה עליי ללידתו, זו המופיעה בספר סנסקריט – מבוא לשפת האלים. יש גם גרסה שאומרת שרק בלראמה היה ילד פונדקאות ואילו קרישנה נולד לאמו ומייד הועבר לישודא לאומנה, אבל תודו שזאת גרסה פחות שווה).

רוצים לשמוע עוד? בטח שאתם רוצים. הבמה פתוחה לכל שאלה שיש לכם בנושא הליך הפונדקאות האישי שלי. מי שמעוניין בידע פרקטי כדי לעבור את התהליך בעצמו יקליק על הקישור המתאים: פונדקאות עצמאית, או פונדקאות דרך מרכז. ומצטערת, במשך שלוש השנים האחרונות פנו אליי עשרות זוגות לעזרה ורק פונדקאית אחת, ששידכתי לה זוג מהמשפחה שלי. אני לא יכולה לעזור בנושא זה.

וכמובן שחוץ מזה אני גם נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני ההרצאה הכי מפרנסת שלי). צרו קשר כאן.

ראי ראי שעל הקיר

יום שלישי, 25 באוגוסט, 2009

או שמא "מראה מראה שעל הקיר"?

בניגוד למילים כמו לאפה/אַש תנור, שההבדל בשימוש הוא גיאוגאפי (לאפה זה בתל אביבית, אש-תנור זה בירושלמית, ובילדותי בגדרה בכלל קראו לזה פיתה עראקית), כאן שתי המילים קיימות זו לצד זו ולא ברור מה ההבדל ביניהן.

רוב האנשים בוחרים אחת אבל משתמשים לפעמים גם בשנייה (שוב בניגוד ללאפה, אש תנור ופיתה עראקית). הדבר שברור הוא ששתי המילים באות מהשורש ר.א.ה / ר.א.י (י' סופית בשורשים עבריים מתבטאת לרוב בסוף מילה כ-ה'), וזה לאכל כך מפתיע. גם המילה הערבית מִרְאָאה (مِرآه) באה מאותו שורש.

המילה ה"עברית" לראי שזכתה להיכלל ברשימת מאה המילים היפות של קוראי יובל דרור, היא אספקלריה. המילה נשאלה לעברית מלטינית specularia, "שִמְשָה", שגזורה מ-speculāris "ראי". השורש spec-, כמו בעברית, הוא "לראות", ומכאן גם אנגלית (שאילות מלטינית) inspection, prospect, suspect, spectacle, perspective, aspect, respect, ועוד. כולן קשורות כמובן לראייה, והקידומת או הסיומת יוצרות את ההבדלים ביניהן.. זהו גם השורש של ספקולום הלטיני. הבנות מכירות את המילה ספקולום בתור מכשיר העינויים של הגינקולוג, אבל בלטינית המשמעות העיקרית של המילה היא ראי. מאותו שורש גם גרמנית Spiegel "ראי".

וה-א?

פרוסתטית, כמובן.

האנגלית שאלה מחצית מאוצר המילים שלה מהצרפתית, וביניהן גם המילה mirror. בצרפתית המילה mirroer באה מהפועל mirer "להביט", שהוא גם השורש של מיראז' – חזיון שרב. מיראז' בא מהמקבילה הצרפתית ל"בניין התפעל" של הפועל, שמשמעותו "להשתקף". לצרפתית התגלגלה המילה מהשורש הלטיני miror, שפירושו "להתפעל, להידהם, להעריץ", ומכאן גם miracle וגם השם מירנדה, שמשמעותו "ראויה להתפעלות או להערצה".

עם השנים עבר הפועל לשקף את מבטי ההתפעלות, הפך למבט ללא קשר להתפעלות, ובצורת ה"התפעל" שלו – השתקפות, משהו שרואים.

עד כאן – מבוסס על קטע שפרסמתי לראשונה בגליון "רגע קאטה" (בטאון המרכז הישראלי לטאי-צ'י) במאי 2007.

ומכאן – למשהו קצת יותר אישי:

אלה שתמיד מסתכלים על עצמם בראי – זה כדי להעריץ את עצמם.

אנשים שלא אוהבים את איך שהם נראים משתדלים להימנע ממראות.

אני?

יש תקופות ויש תקופות. לפעמים נבהלת ונמנעת (הדרך הטובה ביותר להפסיק להשמין – לא להסתכל. אני משתמשת בטקטיקה דומה גם להורדת רמת הכולסטרול בדם).

לפעמים אוהבת את מה שאני רואה.

אחד הרגעים הכי אינטימיים עם בן זוג חדש – לצחצח שיניים ביחד מול הראי.

ויש תקופות בחיים שאני מבלה כמעט כ-ל הזמן מול הראי.

חודשים שלמים מול הראי, עושה פוזות ובודקת מכל הכיוונים כמה אני יפה.

תקופות שאני כל כך אוהבת את איך שאני נראית, שאני פשוט לא רוצה שהן ייגמרו.

אבל מה לעשות, אי אפשר להיות בהריון כל הזמן.

ההריון הוא הזמן הכי יפה שלי, אני בטוחה שאני הכי יפה בעולם, ולא רק שלא צריך להכניס את הבטן – היא חלק מהיופי השלם שלי.

מי שמכיר אותי ו/או ראה את הסרט בערוץ 10, יודע שאני כל כך אוהבת להיות בהריון, שאפילו עשיתי את זה עבור מישהי אחרת, כשהתאים לי הריון ורציתי לתת את כל המשאבים שיש לי לשני הילדים המושלמים שכבר עשיתי לעצמי.

אהבתם את החלק הראשון, הלשוני? בטח תאהבו גם את ההרצאה מלפפונים מהפרדס – מילים עבריות מכל הגלויות. אהבתם את החלק השני, האישי?בטח תאהבו גם את ההרצאה שלי תמר, תעשי לי ילד! פונדקאות בגוף ראשון. אני מרצה בכל מקום שרוצים לשמוע אותי ומשלמים היטב.