גלי צה"ל



מגילת אסתר – היה או לא היה? (2)

יום שני, 18 בינואר, 2010

סדרת פוסטים מעובדת מתוך ההרצאה על מגילת אסתר והאימפריה האח'מנית, מהסדרה על תרבות איראן הקדומה שנתתי באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

תוספת מאוחרת: הסדרה יצאה לאור כספר באוגוסט 2011: הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית.

ההרצאה על מגילת אסתר הייתה הרצאת הדגל — וההרצאה היחידה שלי — במשך מספר שנים. מאז התפתחתי. מגילת אסתר היא ההרצאה לפורים, ומההקדמה שלה התפתחו בעצם כל ההרצאות האחרות שלי.

תקציר הפרקים הקודמים: אחשורוש ממגילת אסתר מזוהה עם המלך האח'מני חְשַיָרְשַ הראשון. כמו כולם, גם הוא אהב להילחם ולשתות.

ולמה ארך המשתה רק שמונים ומאת יום? משום ששושן הייתה בירת החורף של המלכים האח'מניים. שושן הוא שמה העילמי של העיר, הנקראת כיום בפרסית שוש ובלשונות אירופה סוזא. זוהי אחת הערים העתיקות ביותר בעולם, עם שרידי ציוויליזציה בני 7000 שנה. במשך אלפי השנים האלה שימשה שושן כבירת ממלכות שונות, ונחרבה מספר פעמים. כיום היא עומדת חרבה, כשהאחרון בין מחריביה היה צדאם חסין. שושן שוכנת במחוז שנקרא כיום ח'וזיסתאן, והוא המחוז החם ביותר באיראן. בתקופת המקרא שכנה במקום זה ממלכת עילם – ואכן, בספר עזרא (ד:ט) בין העמים שכתבו למלך ארתחשסתא נגד היהודים, ניתן למצוא את "שושנכיא דהיא עלמיא" – אנשי שושן, דהיינו העילמים.

שושן הייתה בנויה ממבצר ומעיר תחתית. המילה האכדית למבצר היא בִּירתוּ, ומכאן המילה בירה. שושן הבירה היא, אם כן, מבצר שושן. שם שכן ארמון המלך ושם מתרחשת הדרמה. העיר התחתית – "העיר שושן" – מוזכרת רק פעמיים במגילת אסתר, בהקשרים של תגובה רגשית למתרחש במגילה. "והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה" (ג:טו, סוף פרק ג אחרי שמתקבלת ההחלטה להרוג את כל היהודים), " וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן; וְהָעִיר שׁוּשָׁן, צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה" (ח:טו).

לקריאת מגילת אסתר – היה או לא היה? חלק 3.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני שמחה וצהלה). העבירו לרכז/ת התרבות שלכם להזמנת הרצאה לפורים.

העבירו למנהלת הרווחה שלכם שתזמין הרצאה למסיבת פורים

מגילת אסתר – היה או לא היה?

יום שלישי, 12 בינואר, 2010

חגיגות הפורים נמשכות, והפעם עם סדרת פוסטים מעובדת מתוך ההרצאה על מגילת אסתר והאימפריה האח'מנית, מהסדרה על תרבות איראן הקדומה שנתתי באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

תוספת מאוחרת: הסדרה יצאה לאור כספר באוגוסט 2011: הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית.

ההרצאה על מגילת אסתר הייתה הרצאת הדגל — וההרצאה היחידה שלי — במשך מספר שנים. מאז התפתחתי. מגילת אסתר היא ההרצאה לפורים, ומההקדמה שלה התפתחו בעצם כל ההרצאות האחרות.

אז למגילה:

וַיְהִי, בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ–שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה, מְדִינָה.

שלושה ספרים במקרא מתעדים אירועים שקרו בתקופת האימפריה הפרסית הראשונה – האימפריה האח'מנית. ספרי עזרא ונחמיה מתעדים אירועים היסטוריים בעליל, ואילו מגילת אסתר – הפופולרי מבין שלושת הספרים – שנוי במחלוקת.

האם מגילת אסתר היא אגדה שהייתה באמת, או פיקציה דוקומנטרית?

מחבר המגילה מפגין בקיאות מעוררת התפעלות בהלכות החצר האח'מנית כפי שאנו מכירים אותה מכתבי ההיסטוריונים היווניים, מכיר שמות מלכים ושמות איראניים, ושולט לא רק באוצר המילים הפרסי של אותה תקופה, אלא גם במקורות המילים.

שם המלך – אחשורוש – הוא שמם של שני מלכים מהשושלת האח'מנית. השושלת האח'מנית, שמרכזה היה בפרס, השתרעה בימי גדולתה מצפון הודו ועד מצרים – כלומר מהודו ועד כוש, כאשר כוש מציינת מקום כלשהו באפריקה, לאו דווקא חבש. לשושלת זו שייכים מלכים המוזכרים במקרא, כגון דריווש – בפרסית דאראיאוהוש, כורש וארתחשסתא – בפרסית ארתחשסה. את רוב השמות האלה נשא יותר ממלך אחד. בכתובות הסלע מקפידים המלכים האח'מנים לציין uta parsa uta mada "ופרס ומדי". לכן גם במגילת אסתר פרס מוזכרת תמיד עם מדי.

אחשורוש של מגילת אסתר – מזוהה עם המלך אחשורוש הראשון, הנקרא בפרסית חְשַׁיָרְשַ (xšayārša) וביוונית כסרכסס, שמלך בין השנים 486-435 לפנה"ס.

חשירש הראשון היה בנם הבכור של דריווש הגדול ו-הוטאוסה (hutaosa, ביוונית אַטוֹסָה), בתו של כורש הגדול. על סיפור עלייתו לכס המלכות מספר הרודוטוס שבנו הבכור של דריווש היה אַרְטוֹבַּזַנֶס (זו הגרסה היוונית של השם. בפרסית אין לו תיעוד, אבל מן הסתם האלמנט הראשון הוא arta – כל מה שטוב וצודק), בנה של אשתו הראשונה שלא הייתה מזרע מלכות.

בעצת דמרטוס, מלך ספרטה הגולה, הלך חשירש לאביו וטען לכתר, בטענה שהוא – חשירש – הוא בנו הבכור של דריוש המלך, בעוד שארטובזנס הוא רק בנו הבכור של דריוש האדם הפרטי. מכיוון שהוטאוסה, אמו של חשירש, הייתה רבת השפעה בחצר המלוכה, ומכיוון שחשירש ממילא היה בנו המוכשר יותר של דריוש, הוא זכה לרשת את כס המלכות – ואיתו את המשתאות ואת האויבים מבית ומחוץ.

מההיסטוריונים היווניים אנו יודעים שאכן המלכים האח'מנים היו חובבי משתאות. כמו כל מלכי העולם העתיק, היו למלכי פרס הקדומה שני תחביבים עיקריים: קרב ומשתה. זהו גם אחד החרוזים הנפוצים בשאה נאמה, ספר המלכים הפרסי: رَزم רַזְם "קרב" ו-بَزم בַּזְם "משתה".

לפי החוקרים המצדדים באמיתות ההיסטורית של מגילת אסתר, הסיבה לכך שהמשתה נערך רק בשנה השלישית למלכו היא שבשנתיים הראשונות למלכותו של חשירש הראשון, הוא היה עסוק במלחמות נגד היוונים.

לקריאת מגילת אסתר – היה או לא היה? חלק 2.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מסיבת הפורים של חברת ההיי-טק שלכם). העבירו למנהלת הרווחה שלכם שתזמין הרצאה לפורים.

מבוא לתרבות איראן הקדומה (6)

יום שלישי, 6 באוקטובר, 2009

מתוך המבוא לסדרה “תרבות איראן הקדומה” ששודרה באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

תקציר הפרקים הקודמים: 1 2 3 4 5
בין הפרסית האמצעית לפרסית החדשה יש תקופת חפיפה. הפרסית האמצעית מתועדת עד המאה העשירית לערך, בסוף הדרך כבר יש לה מאפיינים של פרסית חדשה. פרסית חדשה מתועדת החל מהמאה השמינית, והנה הנקודה לגאווה לאומית – הטקסטים הקדומים ביותר בפרסית חדשה הם באותיות עבריות ונכתבו על ידי יהודים!
מדובר בכתובות סלע במדבר באפגאנסתאן, שכתבו כנראה סוחרים לפני מותם. טקסט קדום נוסף הוא מכתב של סוחר שנמצא בחורבות מקדש בודהיסטי בסין, כתוב פרסית באותיות עבריות. עד לפני כשנתיים תיארכו את המכתב למאה השמינית על סמך בדיקות פחמן. לפני מספר שנים הגיע לספרייה אוניברסיטאית בבייג’ינג סיני חביב ששאל אם מעניין אותם פתק שעובר אצלו במשפחה. חוקר צעיר בשם ז’אנג ז’אן חקר את “הפתק” וגילה שמדובר במכתב המשך באותו כתב, המזכיר את שמות אותן הדמויות, ומתאר אירועים היסטוריים שקרו בסין ובטיבט בתחילת המאה התשיעית לספירה. ז’אנג הציג את תגליתו בכנס שנערך בווינה בספטמבר 2007 [במקביל להרצאה שלי! הבני $%#&!].
ההבדלים בין הפרסית האמצעית לחדשה הם הרבה פחות דרמטיים מאשר ההבדלים בין פרסית עתיקה לאמצעית. הם מתבטאים בעיקר במערכת הפועל – בפרסית חדשה בוטל ההבדל בין פעלים עומדים ופעלים יוצאים – עכשיו כולם נוטים כמו פועל עומד; הייתה שאילה מסיבית של מילים מערבית, ומערכת הפועל גדלה, הסתעפה והסתבכה – אבל ללא כל דמיון לפרסית העתיקה. מערכת הפועל של פרסית חדשה דומה יותר לצרפתית של היום [בפרסית עתיקה רוב צורות הפועל הן סינתטיות, כלומר פשוטות, דהיינו מילה אחת הבנויה מצורנים. כמו he wants. בפרסית חדשה רוב צורות הפועל הן פֶּרְיפְרַסְטִיּוֹת, כלומר מורכבות מצורה קפואה של הפועל + פועל עזר כמו I have wanted.
פרסית חדשה, נכתבת בדרך כלל באותיות ערביות, אבל לא תמיד: יהודים המשיכו עד לאחרונה לכתוב בכתב עברי – אותיות מרובעות או כתב רש”י, ובקווקז ובבוכרה כותבים באותיות קיריליות.
במאה השלוש עשרה פקד אסון נורא את איראן וסביבותיה: הכובש המונגולי השתולל, החריב קהילות ועקר אחרות ממקומן, והתושבים היו עסוקים בהישרדות ולכן לא כתבו כמעט. עד לפני מעט יותר ממאה שנה נהוג היה לחשוב שכמעט לא הייתה ספרות פרסית חדשה לפני התקופה המונגולית, ובמאה השנים האחרונות מתגלים בזה אחר זה כתבי יד, רבים מהם יהודים, בפרסית חדשה קדומה מלפני הכיבוש.
אחרי הכיבוש המונגולי השפה משתנה מעט מאוד, ודובר פרסית של היום יכול להבין בנקל טקסט מלפני אלף שנים, ובקצת יותר מאמץ – גם שירה מהמאה הארבע עשרה.
עד עכשיו דיברתי על יהודים רק בהקשר של פרסית יהודית קדומה, אולם ההיסטוריה של עם ישראל שזורה בזו של העם האיראני כבר מהמאה השמינית לפני הספירה. עם גלות אשור התחלנו לבוא במגע עם האיראנים. על פי המסופר במגילת אסתר, בתקופה האח’מנית הקשרים היו לרוב טובים. בתלמוד מוזכרת מספר פעמים המלכה אִפְרָא הוּרְמִיז, שהעריצה את הרבנים ובמיוחד את רבא, גם על הקשרים שלהם עם אלוהים וגם על מומחיותם בסוגיות של נידה.
ארבעה מבין ספרי המקרא נכתבו בסביבה איראנית מובהקת – דניאל, עזרא ונחמיה ואסתר. מבין הספרים האחרים, אלה שנכתבו בתקופת הגלות ולאחריה, בתקופת בית שני, מציגים מאפיינים איראניים שעוזרים לחוקרים לתארך אותם. למשל מילים פרסיות כמו גזבר ופתגם, או ענייני אמונה כמו השטן כישות רוחנית רעה, או אחרית הימים.
מאחר שהאיראנים היו הרוב השולט, אנחנו קיבלנו מהם אמונות ומנהגים שיפורטו לקראת סוף הסדרה בהרצאה על השפעות איראניות על היהדות ועל האסלאם.
גם העברית הושפעה רבות מהפרסית. ההשפעות על העברית כוללות מילים שאנו רואים בהן חלק בלתי נפרד מהעברית, כמו זמן ודת, מילים גבוהות שנשאלו דרך ארמית – כמו גושפנקה ופוזמק,  מילים גבוהות אבל פחות שנשאלו דרך ערבית, כמו ראז ובוסתאן, ומילות סלנג שהגיעו דרך רוסית או תורכית, כמו בלגן וצ’ימידן. למילים אלה תיוחד הרצאה משלהן.
בסוף הסדרה אני מקווה שהאסוציאציות העולות מן השם איראן ישתנו למילים כמו חנטריש ואשמדאי, ולמאפיינים המרתקים והמוזרים לעיתים של דת איראן הקדומה, שייפרשו במהלך ההרצאות הבאות.

***

תמה ונשלמה סדרת הפוסטים מההרצאה "מבוא לתרבות איראן הקדומה".

והנה ההזדמנות שלכם להשפיע: מה הייתם רוצים הלאה?

לעשות דברים דומים עם הרצאה נוספת בסדרה (ואתם מבטיחים בכל זאת לקנות את הספר לכשייצא)?

סדרה אחרת בפורמט דומה שמבוססת על מאמר אחר שכתבתי (ואצטרך לתרגם מאנגלית)? מבטיחה לבחור רק את אלה שיכולים לעניין גם את הקהל שלא עוסק בבלשנות בחיי היומיום.

סדרת פוסטים שעומדים גם בפני עצמם, אולי גם לארח כותבים נוספים, על שפות מסוימות?

להפסיק עם הפוסטים בהמשכים?

משהו אחר שלא חשבתי עליו?

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת   הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני איראן הקדומה). צרו קשר מכאן.

מבוא לתרבות איראן הקדומה (5)

יום ראשון, 27 בספטמבר, 2009

מתוך המבוא לסדרה “תרבות איראן הקדומה” ששודרה באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

חלק א חלק ב חלק ג חלק ד

השפה הפרסית הייתה, כאמור, לשונו של מחוז השלטון. הדבר המעניין הוא שהיא מעולם לא נכתבה בכתב משל עצמה. הפרסית העתיקה כתובה בכתב יתדות, שאותו שאלו הפרסים מן השומרים והאכדים, ופישטו אותו קלות.
הכתב הפרסי העתיק פוענח במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, מאפס. התהליך ארך מעל שבעים שנה. החוקרים שפענחו את כתב היתדות הפרסי לא ידעו, כמובן, פרסית עתיקה, והם ביססו את הנחותיהם על הפרסית האמצעית, ועל לשון האווסטה. בשתי הלשונות ידוע כיצד בוטאו המילים, כיוון שהן עדיין משמשות בפולחן ובלימוד הלכה בקרב הזורואסטרים. כיוון הכתיבה – משמאל לימין – זוהה באמצעות השוואת שני טקסטים זהים עם חלוקת שורות מעט שונה. התו הבא שזוהה היה מפריד המילים, והמילה הראשונה שפוענחה הייתה “מלך” xšayaθya – רצף היתדות הנפוץ ביותר.

בפרסית עתיקה נשארו לנו כתובות סלע של המלכים האח’מניים, כתובות משעממות למדיי, אך מהן ניתן ללמוד גם על השפה וגם על אירועים היסטוריים כמו עלייתו לשלטון של דריווש הגדול, שעליה ארחיב בהרצאה על מגילת אסתר.  ברוב המקרים כאשר אדבר על אירועים היסטוריים או תיאורי חצר מתקופה זו, אתבסס על תיאוריהם של ההיסטוריונים היוונים. במשך רוב התקופה האח’מנית בילו המלכים הפרסים במלחמות נגד היוונים. בתקופה מסוימת פרס אף שלטה ביוון. ההיסטוריונים היוונים תיעדו כמובן את המתרחש במקומותיהם, אבל גם את המתרחש בארצות אחרות, ולא הפסידו אף הזדמנות להכפיש את הפרסים.  חלק גדול מההרצאה על מגילת אסתר וחלק קטן מההרצאה על מעמד האישה באיראן הקדומה מתבססים על כתבים אלה.

המאזין עתיר הדמיון מוזמן לדמיין במהלך הסדרה איך הייתה נראית ההיסטוריה של העולם אילו הפרסים היו מנצחים בקרב מיקאלה בשנת 479 לפני הספירה וממשיכים לשלוט ביוון, או אילו הפרסים היו מצליחים להביס בשנים 334-330 לפנה”ס את אלכסנדר מוקדון, המכונה בספרות הפרסית אַלַכְּסַנְדַר יִ הְרוֹמָאיִג “אלכסנדר הרומאי” או אלכסנדר י גִיזִיסְתַג – “אלכסנדר המקולל”.

השפה הפרסית העתיקה דומה מאוד לסנסקריט – השפה הקלסית של הודו – ולאווסטית – לשונו של זרתושטרה. ניתן לומר ששלוש השפות הן ניבים של שפה אחת, ומספיק ללמוד אחת מהן כדי לקרוא בשלושתן. בשפה זו יש שלושה מינים – זכר, נקבה וסתמי, יש מערכת פועל מסועפת, ויש יחסות – כלומר סיומות של שם העצם וכינוי הגוף לפי תפקידן התחבירי במשפט. למשל “המלך” כנושא המשפט יהיה xšayaθyah, “את המלך” יהיה xšayaθyam ו-”של המלך” יהיה xšayaθyahya.

הפרסית האמצעית מתועדת בתקופת השושלת האח’מנית, מהמאה השישית עד הרביעית לפני הספירה. לאחר מכן יש חור שחור, שבו אין תיעוד לשפה הפרסית. במאה השלישית לספירה עולה השושלת הסאסאנית. שושלת זו פחות מוכרת לנו, כי מלכיה מן הסתם אינם מוזכרים בתנ”ך. מי שקרא את השאה נאמה, ספר המלכים הפרסי, מכיר שמות של מלכים משושלת זו, כגון אַרְדַשִיר, בַּהְרָם ועוד. דרך אגב, ארדשיר הוא גלגולו בפרסית אמצעית של שם המלך אַרְתַּחְשַׁסְתָּא, המוזכר גם בתנ”ך. בתקופה הסאסאנית מתועדת השפה הפרסית האמצעית בשני להגים שונים: הלהג הזורואסטרי נקרא גם פַּהְלָוִי, והוא נכתב בכתב ארמי, אבל סוג אחר של כתב שאינו דומה כלל לכתב המרובע שאותו אנחנו מכירים. כתב הפהלווי הוא כתב מצוין וחסכוני ובו ארבע עשרה אותיות בלבד. חלק מהאותיות ניתן לקרוא ביותר מדרך אחת. קצת כמו שבעברית האות ב’ יכולה להיות גם B וגם V, אלא שבפהלווי אין תמיד קשר פונטי בין ההגאים השונים המיוצגים על ידי אותו סימן: למשל ו,נ,ע,ר כתובות כולן כקו אנכי. האותיות ג,ד,י נראות אותו דבר, ואם מכפילים את אותה אות – זה יכול להיות גם ס’. וכן הלאה וכן הלאה. בנוסף לאות ר’ הרשומה כקו אנכי, האות ל’ משמשת לעיתים קרובות לציון העיצור ר’.
אם מיעוט האותיות לא מספיק – השפה גם כתובה בכתיב היסטורי, כלומר כתיב שכבר אינו משקף את ההגייה האמיתית, בדומה לצרפתית של ימינו. למשל רצף האותיות ש-ת-ל נקרא שַׁהְר “ממלכה”. אבל זה לא הכל – מכיוון שהסופרים בחצר המלך היו בבלים גם בתקופות שבהן מרכז השלטון לא היה בבבל, נשארו אידיאוגרמות – כלומר מילים שנכתבו ארמית ונהגו בפרסית. כך למשל המילה ל”סוס” נכתבת סוסיא ונקראת אַסְפּ, המילה ל”לילה” נכתבת ליליא ונקראת שַׁבּ, המילה ל”שם” נכתבת שמ ונקראת נָאם, וכן הלאה.

הלהג השני הוא הלהג המניכאי. הדת המניכאית התקיימה באיראן בתקופה מקבילה ובזמן מסוים אף התחרתה בנצרות. פרסית אמצעית מניכאית מתועדת רק מחוץ לאיראן המדינית של היום: כתבים מניכאים נמצאו בתורכסתאן הסינית, אך היא דומה מאוד לאחותה הזורואסטרית. הכתב שלה גם הוא שמי – במקרה זה סורי – וגם כאן אי אפשר להבין את הכתב רק על סמך הכרת העברית. היתרון של הפרסית האמצעית המניכאית הוא שכל אות נקראת בצורה אחת בלבד, מקסימום שתיים עם קשר ביניהן, ואין בה אידיאוגרמות כלל. בהרצאה על הדת המניכאית מוזמן המאזין עתיר הדמיון לחשוב מה היה קורה אילו הקיסר קונסטנטין היה מאמץ במאה הרביעית לספירה את הדת המניכאית במקום את הדת הנוצרית, והופך אותה לדתה הרשמית של האימפריה הרומית.

במאות השנים שחלפו בין הפרסית העתיקה לפרסית האמצעית, התנוונה מערכת היחסות ונשארה בעצם רק במילה “אני”. כמו באנגלית, יש הבדל בין I ו-me. גם המינים אבדו, עד כדי כך ש”הוא” ו”היא” זאת אותה מילה – awē. מערכת הפועל התנוונה אף היא, ונשארו בה רק זמני העבר וההווה, וצורות מודאליות – כלומר פעלים שאינם מביעים פעולה שקרתה או קורית באמת. בזמן עבר היה הבדל בין פועל עומד ופועל יוצא.

בתקופה הסאסאנית הייתה פריחה ספרותית ותרבותית – נכתבו ספרים עלילתיים, ספרות חוכמה וספרות דתית והלכתית ענפה. על ספרות זו מתבססות הרצאותיי על הנביא זרתושטרה, על עיקרי אמונה בדת שייסד, על מעמד האישה, על חוקי ירושה, על דיני טומאה וטהרה ועל העולם הבא.

סוף ב-6.10

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני איראן הקדומה). צרו קשר מכאן

מבוא לתרבות איראן הקדומה (4)

יום שישי, 18 בספטמבר, 2009

מתוך המבוא לסדרה “תרבות איראן הקדומה” ששודרה באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

חלק א חלק ב חלק ג

השפה הפרסית שייכת לענף הדרום מערבי של משפחת השפות האיראניות. משפחת השפות האיראניות, כזכור, שייכת לענף הארי, או ההודו-איראני, של משפחת השפות ההודו אירופיות. הדמיון לשפות אירופה ניכר עד היום במילים המציינות בני משפחה, כמו מָאדַר  – “אם”, פֶּדַר – “אב”, בַּרָאדַר – “אח”, ו-דֹכְתַר “בת”; במילים המציינות אברי גוף, כמו פָּאי – “רגל”, לַבּ “שפה”, נָאפֶה “טבור”; ובחלק משמות המספרים, למשל דוֹ “שתיים”, פַּנְג’ “חמש” (השוו ל-פֶּנְטָה היווני), הַפְת “שבע” (השוו ל-הֶפְּטַה ביוונית), נוֹ “תשע”,  סַד – “מאה” (השוו ל-סֶנְט ול-סְטוֹ ברוסית).
השפות האיראניות מתחלקות מבחינה גיאוגאפית לשפות מזרחיות ומערביות, והשפות המערביות מתחלקות לדרום וצפון. לשונות הצפון הן לשונות מֶדִיוֹת – כלומר צאצאיות של לשון מָדַי. אמנם השפה המֶדִית עצמה לא שרדה, אך בנותיה שרדו וניתן לזהות את השפעותיה על השפה הפרסית.
בזמן, מתחלקות השפות האיראניות לשפות עתיקות, אמצעיות וחדשות, כאשר הגבול בין לשונות עתיקות ואמצעיות ברור מאוד – יש ביניהן כמה מאות שנים ללא תיעוד לשוני – והגבול בין שפות אמצעיות וחדשות הוא מטושטש מאוד. יש ניבים המדוברים עד היום המציגים מאפיינים של שפות איראניות אמצעיות. השפה היחידה שיש לה תיעוד רצוף במעבר מהתקופה האמצעית לתקופה החדשה היא הפרסית – לשון השלטון.
הנביא זַרַתוּשְטְרַה וממשיכי דרכו בעת העתיקה, חיברו את מזמוריהם בשפה הנקראת אָוֶסְטִית. זוהי שפה איראנית מזרחית עתיקה, הנקראת על שם כתבי הקודש האיראניים, האָוֶסְטַה. זרתושרטה וחבריו מן הסתם לא קראו לשפתם בשם זה. אם קראו לה. האווסטה מורכבת משני חלקים הכתובים בשני ניבים שונים. החלק המיוחס לזרתושטרה הוא הגָאתות (גָאתָ’א) – המזמורים, הכתובים בלשון ארכאית הרבה יותר משאר האווסטה. חלק מהחוקרים טוענים שזוהי הוכחה לכך שזרתושטרה חי לפחות 400 שנה לפני התחברות החלק המאוחר של האווסטה (נקרא גם “אווסטה צעירה”. הכל יחסי), אך קדימות לשונית אינה מעידה על קדימות כרונולוגית. גם השפה הערבית בת זמננו היא ארכאית הרבה יותר מהעברית התנ”כית, והגרמנית של היום ארכאית יותר מהאנגלית של שייקספיר. מכאן שלא ניתן לקבוע את זמנה של שפה על פי מאפייניה הארכאיים. לזרתושטרה ולדתו תוקדש רוב הסדרה, שכן זו הייתה הדת השלטת באיראן עד השתלטות האסלאם. הדת קיימת עד היום, בעיקר בהודו, ושני הנציגים המפורסמים שלה במאה העשרים הם פרדי מרקורי המנוח וזובין מהטה ייבדל לחיים ארוכים [בוויקיפדיה כתוב שפרדי מרקורי היה פרסי. זה לא מדויק, אבל ארוך מדיי בשביל סוגריים. עוד הבטחה לפוסט עתידי].
זרתושטרה ייסד את דתו על בסיס הדת ההודו איראנית הקדומה, שעדיין נהוגה בהודו. אבל מכיוון שהוא הפך את הטובים ואת הרעים, הדת אובססיבית מאוד על ענייני טוב ורע, טומאה וטהרה, אמת ושקר. סיפורי הקוֹסְמוֹגוֹנְיָה והאֶסְכָטוֹלוֹגְיָה שלה – כלומר בריאת העולם ואחרית הימים – שונים מכל המוכר לפני כן, ולהם גם תוקדש הרצאה בסדרה.
האווסטה הייתה שפה שבעל-פה במשך מאות ואולי אלפי שנים. הסיבה לכך היא שכל עוד השפה נשארת בלתי כתובה, היא נשארת במימד הרוחני, שם היא יכולה להיות טוב טהור. ברגע שמעלים את השפה על הכתב היא הופכת לדבר גשמי, ובעולם הגשמי טוב ורע יכולים להתערבב. בשלב מסוים בהיסטוריה, אחרי מלחמות וכיבושים שהטראומטי בהם היה של אלכסנדר מוקדון ואחרי שחלקים גדולים מהאווסטה אבדו לבלי שוב, הבינו שאם לא יעלו את כתבי הקודש על הכתב קיים סיכוי שהם יאבדו לנצח. לכן הוחלט לעשות זאת גם במחיר חשיפת כתבי הקודש לכוחות האופל.
דבר דומה קרה עם כתבי הקודש ההודים, אך מסיבה שונה לגמרי: הוֶדוֹת עברו בעל פה במשך מאות ואולי אלפי שנים לפני שהועלו על הכתב. הסיבה במקרה ההודי היא, כמאמר השיר: ידע הקיים בספרים וכסף בידי האחר – בהגיע שעת האמת, אין זה ידע, ואין זה כסף  (תרגום: דוד שולמן, סנסקריט – מבוא לשפת האלים).
המשך ב-27.9

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני איראן הקדומה). צרו קשר דרך האתר שלי

ראש השנה בעדה שלי

יום שלישי, 15 בספטמבר, 2009

העולם הוא כידוע ביצה. הביצה הזו סובבת סביב צירה על קרנו של שור. ב-20.3.2009 בשעה 13:44:30 בערך, התעייף השור והעביר את הביצה לקרנו השנייה. הוא עשה זאת בעדינות רבה. כל כך רבה, שכדי להבחין בתזוזה צריך היה להסתכל על ביצה שניצבת על ראי. בשנייה שבה הקפיץ השור את הביצה מקרן אחת לשנייה – זזה הביצה מעט, והתחילה שנת 1388 או 2568, תלוי לפי איזו ספירה.

השנייה שבה מעביר השור את הביצה מקרן אחת לשנייה ידועה בעולם כנקודת השוויון האביבי, אז חוצה השמש את קו המשווה ("עוברת מדגים לטלה") והיום והלילה משתווים רשמית.

הפוסט הזה אף הוא מעובד ומקוצץ מתוך ההרצאה באוניברסיטה המשודרת שעסקה בלוח השנה ובראש השנה של ידידינו האיראנים. לא לדאוג, אני מדברת כאן רק על מנהג וחצי מני רבים, השארתי מספיק חומר למרץ. ההערות בסוגריים מרובעים הן הבונוס שלי לקוראי הבלוג.

נורוז, ראש השנה הפרסי, מילולית "יום חדש", הוא אמנם חג זורואסטרי, אך הוא נחגג באיראן ובגולה על ידי בני כל הדתות. זהו חג אביב קלסי החוגג את ההתחדשות, הפריון והאופטימיות לקראת השנה החדשה.

השלטון האסלאמי ניסה מספר פעמים לטרפד את החגיגות על ידי גזירות שונות, אך תמיד נמצאה דרך לחגוג בכל זאת. בשל הגזירות במשך השנים עברו החג ומנהגיו שינויים רבים, ולכן רוב מנהגיו כיום הם מנהגים חדשים יחסית.

אחד המנהגים שנראה עתיק הוא סופרה-י הפת סין: שולחן ערוך ועליו שבעה דברים שמתחילים באות סין (س) ומסמלים דברים שאנו מאחלים לעצמנו לשנה החדשה, סינים נפוצים הם: שום (סִיר سیر) מסמל בריאות, יקינטון, תפוח ונבטים מסמלים פוריות והתחדשות (סֹמְבֹּל سنبل, סִיבּ سیب ו-סַבְּזֶה سبزه בהתאמה), חומץ (סֶרְכֶּה سرکه) מסמל סבלנות ואריכות ימים, גרגרי שַׁבָּר (סֶפַּנְד سپند או אֶסְפַנְד اسفند), בד"כ במבער קטורת, להבעיר מייד אחרי כניסת השנה החדשה, פרי הלוטוס (סֶנְגֶ'ד سنجد), דייסת חיטה (סָאמָאנוּ سامانو) [שני האחרונים היו על סופרה-י הפת סין שלי רק כשהייתי בארה"ב ויכולתי לקנות אותם במכולת הפרסית מול הבית. הסאמאנו מגעיל ברמות, ופרי הלוטוס קצת דומה בטעמו לדוֹמִים, אבל פחות עסיסי. עם שניהם לא היה לי מה לעשות אחרי החג], ממתק הנקרא סוֹהָאן (sowhān سوهان), תבלין הסומאק, שצבעו האדום מסמל חיים ובריאות. ובעדה שלנו איך אפשר בלי מטבעות  (סֶכֶּה سکـّه) שמסמלים עושר, כמובן.
בנוסף לשבעת הסינים, מניחים על המפה גם ראי, שיכפיל את כל הטוב של השנה החדשה, שני פמוטים עם נרות (במקור – נרות כמספר ילדי המשפחה), מיכל זכוכית עם דג זהב, ביצים צבועות, חלב במיכל, ספר חשוב – יש המניחים את הקוראן, לרוב זהו ספר השירים של המשורר הלאומי חאפט' (מבוטא הָאפֶז), בפרסית דיואן-י חאפט' (دیوان ِ حافظ), ולפעמים ספר המלכים הפרסי, השאה נאמה. בדרך כלל מספר איזוגי של ביצים או ביצים כמספר בני הבית. אבי הבית אמור לאכול את הביצים האלה בסוף החגיגה.

[במכולת הפרסית מול הבית בארה"ב, תמיד לפני נורוז היו להם דגי זהב במיכל ענק, שנהיה מגעיל ומלוכלך תוך ימים בודדים. נורא ריחמתי על הדגים שם. קניתי שלושה לנורוז שלי והם היו עמידים במיוחד. בד"כ מתים לי תוך יומיים ולכן אני קונה אותם ממש ביום האחרון. אלה החזיקו מעמד כמעט שבוע, כולל אחד שקפץ מהאקווריום לשטיח ונשאר בחיים]

מפת שבעת הסינים בתחנת הרכבת ג’ואדיה בתהראן. צילום - גולדן שהאב.

השולחן בכללותו מזכיר את שבע הישויות הרוחניות המקודשות – האמשה ספנטה [שהוזכרו בהרצאה קודמת. כל ישות כזאת מייצגת תכונה נעלה וגם אלמנט בטבע]. כל אחד מהם מיוצג על השולחן: הבורא, המגולם על ידי האדם, מיוצג על ידי הביצים שמניינן כמניין בני הבית, הצדק, אַשַׁה, מיוצג על ידי האש בפמוטים [אין קשר אטימולוגי בין אֵש ואַשַׁה], מלכות הצדק מיוצגת על ידי מטבעות המתכת, היקינטון והצמחים האחרים מסמלים גם את השלמות, שמגולמת במים, וגם את האלמוות, שמגולמת בצמחים. הבקר ומגנו – הרוח הטובה ווֹהוּ מַנַהּ – מיוצגים על ידי מיכל חלב שנמצא גם הוא על השולחן, והאדמה, שמגלמת את הדבקות הקדושה – סְפְּנְטַה אַרְמַאיטִי – מיוצגת על ידי זרעי ה-סֶפַּנד (נקרא גם אֶסְפַנְד, אבל זה לא מתחיל ב-ס), שגם נקראים בחלק משמה, ועל ידי השום, המסמל את תכונות הריפוי שלה. פריטים אחרים בשולחן החג מייצגים אלוהויות משניות.
הדבר החשוב הוא ששבעת הדברים יחלו באות סין, ולכן בארצות הברית יש גם המניחים סטייק (setek), סלט (sālād) וספגטי (sepāgeti) – ותמיד ניתן לטעון שהסטייק מייצג את הספנטה "הרוח הטובה", ווהו-מנה, שהוא מגן הבקר, והסלט והספגטי את האלמוות, אמרטט, המגנה על הצמחים [לא שהיא הגנה עליהם הפעם…]. באחת ממסיבות הנורוז שערכתי חסר לנו סין אחד, ושמנו שעון סייקו – סָאעַת-י סֶייקוֹ (ساعتِ سیکو), שמסמל את שינויי הזמן.

נקודה ראויה לציון היא שמנהג מפת שבעת הסינים אינו קיים בקרב עמים הקרובים בתרבותם לעם האיראני, כמו האפגאנים, התאג'יכים, הארמנים והכורדים. יתרה מזו, אפילו הזורואסטרים אינם פורשים מפה כזו, למרות שברור שהמנהג מבוסס על מסורת זורואסטרית.
אחת התיאוריות הנפוצות היא שבמקור היו שבעה דברים המתחילים באות ש' שהיו מביאים למקדש או מניחים על שולחן החג. לפי בית שיר מאוחר יחסית, היו אלה דבש, חלב, יין, סוכר, נר, ענפי אֶשְׁכְּרוֹעַ [אל תשאלו אותי מה זה, חיפשתי במילון. גם שַׁבָּר מקודם] ופירות. בפרסית – šahd o šir o šarāb o šikkar-e nāb; šam‘ o šamšād o šāya” . בשל גזרות האסלאם שאסרו על ההפת שין – שבעת השינים, הפכו אותם להפת סין.

סברה נוספת היא שהפת סין – שבעת הסינים – הוא שיבוש של הפת סיני – שבעה מגשי מתכת. בתקופה הסאסאנית (האימפריה הפרסית השנייה, מהמאה השלישית ועד הכיבוש האסלאמי) היו מברכים את השנה החדשה באמצעות הנבטת שבעה סוגי זרעים על שבעה עמודים, ועל שולחן הנורוז היו מגשים עם שבעה ענפים של ירקות, וכיכר לחם עשויה משבעה סוגי דגן.

למעשה, נראה שזוהי מסורת חדשה יחסית – כל כך חדשה שהיא אינה מתועדת בתיאורי הנורוז של תיירים והיסטוריונים בני המאה התשע עשרה. יש התייחסויות לשביעיות אחרות – שתילת שבעה פרחים שמתחילים ב-ס, מגש עם שבעה סוגי פירות –  אבל לא סופרה-י הפת סין.

פרט מתוך שולחן ההפת-סין במסיבת נורוז בביתנו, מרץ 2006. צילום - עומר עילם, כמעט בן 6 באותו זמן. cc-by

עם האביב והפריון באות גם משאלות הפריון של הנשים במשפחה. רק נשים רשאיות להכין את דייסת החיטה, הסאמאנו, ובמהלך הכנתה מביעות הרווקות משאלה למצוא בעלים טובים והנשואות ללדת ילדים טובים. מאכל זה קשור גם לכוכב נגה ולאלת האהבה והפריון אַנָאהִיד.

הדת הזורואסטרית, דת איראן הקדומה, היא דת אקולוגית, והנה הוכחה נוספת המתקשרת גם לשאיפת הפריון של הנשים: הסַבְּזֶה, הנבטים שהונבטו לפני החג והונחו על שולחן החג, קמלים. היום השלושה עשר לאחר נורוז הוא יום המכונה "שלוש עשרה החוצה", או בפרסית סִיזְדַה בֶּדַר. ביום זה כל העם יוצא לפיקניקים בגנים, והרווקות לוקחות את זר הנבטים שקמלו, ומשליכות אותן לנהר באמרן:
סָאלֶ-י דִיגַר חָ'אנֶה-יֶ שׁוֹהַר בַּצֶ'ה בַּקַל בַּרָאן: "בשנה הבאה בבית הבעל, נושאת ילד על הידיים".
אמן.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני משאלות). צרו קשר דרך מכאן.

אם אתם רוצים לשמוע עוד הרבה, ולא רק ממני, וגם לחוות – בסופ"ש נורוז השנה (18-20.3.2010) יתקיים סופ"ש הרצאות שלי ושל המרצה המעולה דיוויד ניסן ואורחים נוספים. כמובן שאפרסם פרטים בבלוג ברגע שיהיו.

מבוא לתרבות איראן הקדומה (3)

יום רביעי, 9 בספטמבר, 2009

מתוך המבוא לסדרה "תרבות איראן הקדומה" ששודרה באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

חלק א חלק ב

מבחינה לשונית, איראן הייתה משחר ההיסטוריה ועודנה ארץ של לשונות ולהגים. באיראן של היום מדוברות גם שפות שאינן איראניות, אך אלה אינן מעניינה של סדרה זו. אסתפק רק בציון העובדה שכ-40% מתושבי איראן המדינית של היום אינם דוברים פרסית כשפת אם.

איראן הלשונית,לעומת זאת, משתרעת הרבה מעבר לגבולותיה של איראן המדינית: באפגאנסתאן מדברים דַרִי, שהוא ניב של פרסית. דובר פרסית ודובר דרי יכולים לנהל ביניהם שיחה ללא כל קושי. בעראק יש דוברי פרסית רבים. עִרָאק ובַּגְדָאד הם שמות איראניים. משמעות השם בגדאד בפרסית אמצעית היא "העיר שניתנה, או נבראה על ידי האל": בג – אל, דאד – ניתן או נברא. ובעברית – נתניה. משמעות השם עראק היא "ארץ השפלה". ממש הולנד של המזרח התיכון.

בבוכרה מדברים ניב של פרסית הנקרא תאג'יכית, שגם הוא מובן כמעט לחלוטין לדוברי פרסית. עד כדי כך שהסופר היהודי שמעון חכם, שפרסם ספרים ומאמרים רבים בתאג'יכית יהודית בתחילת המאה העשרים, קורא ללשונו "לשון פארסי צח". יהודי הקווקז מדברים ג'והורי, שגם היא ניב של פרסית, והמוסלמים באזור מדברים גם הם להגים איראניים, אם כי לא פרסיים.

פרסית היא שפה אחת מני רבות במשפחת הלשונות האיראניות. לפני ההסבר הלשוני, יש לעשות סדר בבלגן (גם בלגן היא מילה פרסית ונדבר עליה בהרצאה האחרונה בסדרה) ולעמוד על ההבדלים והקשרים בין איראן ופרס.

איראן היא ארצם של הארים – על שם ההשתייכות האתנית של  התושבים. פרס הייתה מרכז השלטון בתקופות שונות. בתקופה האח'מנית, תקופתם של אחשורוש, דריוש, כורש ובני שושלתם, היה שם המחוז פָּארְסַה. מחוז פארסה, הנקרא בימינו פָארְס (פ' רפויה), שוכן לחופו של המפרץ הפרסי (המפרץ קרוי על שם המחוז). מכיוון ששם היה מרכז השלטון, משם יצאה גם שפת השלטון, שהשתלטה עם השנים על כל הטריטוריה, ולכן גם לתרבות קוראים על שם מחוז זה. מכיוון שמלכי איראן ברוב התקופות היו פרסים, נוצר בלבול בין השם איראן – שם אתני המתייחס לטריטוריה כולה – לבין השם פרס – שמו של מחוז השלטון.

המשך ב-18.9

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני איראן הקדומה). צרו קשר דרך כאן

מבוא לתרבות איראן הקדומה (2)

יום שני, 31 באוגוסט, 2009

מתוך המבוא לסדרה "תרבות איראן הקדומה" ששודרה באוניברסיטה המשודרת בסמסטר אביב 2009.

לחלק א

סיפורנו מתחיל לפני אלפי שנים. כמה אלפים – אף אחד לא יודע בדיוק. השבטים שהיום אנו קוראים להם הודו-אירופים, ישבו במקום שאינו הודו ואינו אירופה. ככל הנראה בערבות הדרומיות של ברית המועצות לשעבר. ואז קבוצה מהם, שנקראה השבטים האריים, החלה לנדוד דרומה. השבטים האריים נקראו בלשונם אַרְיַה. משמעות המילה אריה – אציל. המילה נגזרת מהמילה ארי – אורח. כלומר  מכניסי אורחים.

   
במאה העשרים נעשה שימוש לא נכון במונח ארים לציון גזע אחר לגמרי שלא הצטיין בהכנסת אורחים. הגרמנים אינם ארים מבחינה אתנית, למרות שהיטלר אכן שאל את השם מהשבטים האריים, ומסיבה זו איראן גם תמכה בגרמניה במלחמת העולם השנייה. הדברים המשותפים לגרמנים ולאיראנים – אכזריות יצירתית, שמשתקפת בכתבי ההיסטוריונים היווניים ועד לגזרות על היהודים במאות השש עשרה והתשע עשרה; שאיפה לדיוק, שמשתקפת בלוח השנה הפרסי, שהוא המדויק מכל לוחות השנה; ואהבת חוקים שמשתקפת בשפע ספרי ההלכה מהתקופה הסאסאנית, ובאה לידי ביטוי גם בתקופת המהפכה האסלאמית במאה העשרים.
   

השבטים הארים נדדו דרומה. חלק המשיכו עוד דרומה להודו, וחלק נדדו מערבה, למקום שהם קראו לו (ארצם) של הארים, ובלשונם – אָרְיָאנָאם. השם התקצר עם השנים, הפך בפרסית אמצעית ל-אֵיראן, ובפרסית חדשה ל-איראן. משמעות השם, אם כן – ארצם של הארים.
   

בהודו ניתן לראות את התקדמות הפלישה הארית ההיסטורית בעיניים: ככל שמצפינים בתת היבשת, האנשים בהירים יותר ותווי הפנים שלהם דומים יותר לשלנו, בני המערב. ככל שמדרימים, האנשים כהים יותר ותווי הפנים שלהם שונים. בנוסף לכך, ניתן לשמוע את ההבדלים בין הלשונות המדוברות בצפון הודו, שהן ממוצא הודו אירופי וניתן לזהות בהן מילים כמו אב, אם ואח – לבין לשונות הדרום, שהן דראווידיות – כלומר הלשונות שדוברו בהודו במקור, לפני הפלישה הארית מצפון.
   

ארצם של הארים, הלא היא איראן, משתרעת הרבה מעבר לגבולות איראן המדינית של היום. מבחינה לשונית, אתנית ותרבותית, איראן מגיעה מסין ואפגאנסתאן [זוהי פשרה בין התעתיק המדויק והמזעזע אפע'אנסתאן לבין התעתיק המקובל והמזעזע אפגניסטן] במזרח ועד עראק במערב, ועד לקווקז ולבוכרה בצפון.
ניתן לעקוב אחר מסלול הנדידה ואחר תפוצתם של הארים גם במחקר לשוני וגם בניתוח גנטי. תפוצתן של מוטציות גנטיות שונות מעידה על מסלולי נדידה המתאימים לתפוצת השפות.
  

להמשך

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני איראן הקדומה). צרו קשר דרך האתר שלי