ראש השנה

נורוז – ראש השנה הפרסי

פוסטים קשורים:



הזמנה למסיבת ראש השנה הפרסי!

יום ראשון, 19 במרץ, 2017

כבכל שנה, מסיבת ראש השנה הפרסית נקבעת ומתפרסמת ימים ספורים מראש, וכל העולם מוזמן, בלי הזמנות אישיות.

השילוב בין התראה קצרה ורשימת מוזמנים ענקית, מזמן לי תמיד את מספר האנשים המדויק שהבית שלי יכול להכיל. בבית הקודם זה היה 50 איש, בבית הנוכחי 40 – והשנה בני ודוריס התנדבו לארח את המסיבה שלי אצלם, כי יש מקום ליותר אנשים.

מתי: יום חמישי הקרוב, 23.3 בשעה 19:00 (כדי שנוכל להתחיל ב-20:00)

איפה: אצל בני ודוריס ברחובות, כתובת מדויקת תינתן רק לרציניים, כלומר רק למי שממלא את שמו בקובץ המי-מביא-מה.

אלט-טאב: בהתחלה הייתה בקובץ גם עמודה של מיילים, אבל מכיוון שהאקרים איראנים אוהבים להתחזות אליי, החלטתי למחוק את העמודה הזאת. אם אתם לא רשומים לאירוע בפייסבוק וגם אני לא יודעת מי אתם – שלחו לי הודעה פרטית כדי שאשלח לכם את הכתובת… שיפט-אלט-טאב.

מה יהיה: הרבה אנשים, חלק גדול מהם גם אני לא מכירה. זה מה שכיף 🙂 אוכל טעים – פרסים יכולים לבשל, אשכנזים מוזמנים לקנות, ומי שממש רוצה להשקיע אבל לצערו הוא לא מהעדה הנכונה – יש שני דברים שאנחנו מרשים לכם להכין… ראו בקובץ.

אני אתן הרצאה קטנה על נורוז ומנהגיו, ועל הגאווה האיראנית. חברים אחרים יספרו את חוויותיהם מנורוז באיראן, ואולי עוד הרצאות וסיפורים – תלוי בהרכב הקהל.

הנה תמונה מלפני כמה שנים:

noruz

הביצים יהיו על המראה, אבל כבר לא יזוזו. מי שרוצה לראות את הביצים זזות על המראה, יצטרך להניח בעצמו ביצים קשות מקושטות על מראה, ולהסתכל בהן בעיון מחר (יום שני 20.3.2017) בשעה 12:28:40.

אז… מי בא השנה?

Today, 2537 years ago

יום רביעי, 23 בספטמבר, 2015

On the 10th of Tishrei 522 BCE, Darius the Achaemenid – later to be known as Darius the Great – killed the impostor king Gaumata/Bardiya/Smerdis and ascended to the throne. We know the basics of the story from Darius' own account, a trilingual cuneiform inscription in Behistun, Iran, and more details from Herodotus' account, some 100 years later. So what's the story?

According to Dārayavahuš (Darius) himself, after the death of Kurauš (Cyrus) the great, the founder of the great Achaemenid (Persian) empire, Cyrus' son Kambujiya (Cambyses) ascended to the throne. He killed his brother and heir, Bardiya (Smerdis), but nobody knew that. Then he went to Egypt. A man by the name Gaumata the Magu* lied to the people saying he was Bardiya, and took the kingdom from Kambujiya. Then Kambujiya died by his own hand. Most people didn't know that the king is an impostor, and he killed everyone who might have told. Dārayavahuš describes him as an awful king, full of lies, who did horrible things and was greatly feared. Then, on the 10th of Bagayadi (Tishrei)**, Dārayavahuš, who shared common ancestry with Cyrus, with the help of six other Persians, slew Gaumata and returned the empire to its legitimate rulers – the Achaemenids.

The Behistun Inscription of Darius the Great

The Behistun Inscription of Darius the Great. Photo: Aryobazan, cc-by-sa

Some 100 years later, Herodotus elaborates and gives us some more juicy details. Note that 100 years are enough time for myths to develop (Hey, with the internet today we see even 100 hours are more than enough for hoax to become fact), and that the distance is not only in time but also in space (Greece vs. Persia), culture and sides (Herodotus wasn't very fond of us, Persians).

Herodotus doesn't give different names to Bardiya and Gaumata, but calls them both Smerdis. He tells us the reason Cambyses slew Smerdis is a dream that warned him about Smerdis usurping the throne. Then Cambyses went to Egypt to smash a rebellion, and when the false Smerdis took over, he realized his mistake – the dream had warned him of Smerdis the Magus, a Mede*! He wanted to go back to Susa right away to re-seize the kingship, but in Syria he had an accident: when he mounted his horse, his sword wounded his thigh and the wound was severely infected. When he realized he was dying, he gathered the Persian nobles who were with him, and told them that a Mede named Smerdis usurped the throne and pretends to be Smerdis the Achaemenid. This means the Medes are taking over again, putting the Persian's sovereignty and freedom in grave danger. Cambyses died, the servant who did the actual slaying denied it – he had no one to back him up now – and the nobles were not sure what was now true and what was false.

Then one of the Persian nobles, namely Otanes (Persian Hutāna), tried to find out the truth: He noticed the present Smerdis never goes out in public or invites people over to his palace, two things which Achaemenid kings did on a daily basis. Maybe he didn't want anyone to see him and realize he's not the real Smerdis? Otanes' daughter (we only have her Greek name – Phaedyme) was married to Cambyses, and when Smerdis usurped the throne, he also usurped Cambyses' wives. So Otanes had someone in the king's harem whom he could ask! Of course, he couldn't talk to her directly, so he sent her message from the city gates through a eunuch. He told her that he suspects Smerdis is not the son of Cyrus but a Mede with the same name.

He asked her: Is the man you're sleeping with Smerdis the son of Cyrus or another man?

She said – I can't tell the difference, I've never seen the son of Cyrus (or maybe I've only seen him).

He said: Atossa (Persian Hutausa), Cyrus' daughter, is also one of the wives whom Smerdis usurped (or inherited) from Cambyses. Ask her, she surely knows what her brother looks like!

Phaedyme replied: But he separated us! We no longer live in one house, each of us has her separate quarters!

This, of course, gets Otanes even more suspicious. Now, Smerdis the Mede had no ears, because Cyrus had cut them off as punishment for some offense. So Otanes tells his daughter: When your turn comes to sleep with the king, wait until he falls asleep and feel for his ears. If he has ears – all is well. If he has no ears – well, we know who he is. And he shouldn't get away with usurping the throne and sleeping with a noble girl such as youself. Who knows? Perhaps you have come to royal dignity for just such a time as this.

The girl says: It's very dangerous! If he wakes up and realizes I was feeling for his ears, he'll understand what I'm up to and kill me! But I will do it nevertheless, and if I perish, I perish.

Then Otanes gathers six other Persian nobles, the last one to join was Darius the Achaemenid, and they kill Smerdis. And his men. And all the other Medes they could get their hands on. And they run in the streets with the Mede's heads in their hands calling for all Persians to kill Medes. This event was celebrated at least until the 4th century CE, as a holiday called in Greek Magophonia (the Persian name is not known). The only custom we know of this holiday, is that Medes should not get out of their homes on that holiday.

The seven then decide a monarchy would be the best way to rule, choose Darius as the next king (it was a contest and he cheated), and agree that the other six would have the privilege of free access to the king, and their families would only marry one another. Darius marries Atossa (Hutausa), the daughter of Cyrus, and together they are the proud parents of Xerxes, Persian Xšayārša, Hebrew Achashverosh (Ahasuerus). He, in turn, marries Otanes' daughter Amestris. Some identify her with Queen Esther, but she's definitely not Jewish and not chosen in any way similar to that described in the Scroll of Esther.

However, if this story reminds you of that of Esther – a girl talks to her older relative through a eunuch, risks herself and saves her people and then there's a great massacre and the false king dies (Haman has the signet ring, that's king-like) – that's no coincidence. If you happen to be Shiite, you may associate the tenth day of the year with another great massacre – that of Karbala – where a representative of God – Imam Hossein – was slain. All these holidays draw on the same Near Eastern New Year myths and customs, but that's a whole 'nother story.

* Magu is a religious title, but it doesn't seem to mean this here. Herodotus says the impostor Smerdis was a Mede – from Media. Media was the empire that preceded the Persian one, and the Achaemenid kings always mention "Persia, Media and the other provinces". In fact, Cyrus' mother was a Median princess, but that should be a separate post.

** Bagayadi is the month parallel to Tishrei. The meaning of the name is "worshipping God". Apparently, other nations also had High Holidays during this month, because it’s a proper time to ask God, or the gods, for a prosperous year, i.e. good rain. Baga, "God" or "god" shares common roots with Russian bog, "God". This is the first element in the name of the city baga-dāta, the city given, laid or created (dāta, cp. Latin data "givens") by God. This city is known to-day by the name Baghdad, and hopefully if and when peace is achieved in our area, it could be a twin city of Netanya in Israel, with the same meaning.

Thamar Eilam Gindin is an Iranist and a linguist, and author and a lecturer. She received her PhD in Iranian linguistics, and now serves as a faculty member in the Middle Eastern department in Shalem College in Jerusalem and a research fellow in the Ezri Center for Iran and Persian Gulf Research in Haifa University. Besides academic books and articles, she's the proud author of The Good, the Bad and the World – A Journey to Pre-Islamic Iran (Hebrew only), and The Book of Esther Unmasked (Hebrew, soon in English and Persian).

This post is adapted from The Book of Esther Unmasked. Order your English/Hebrew/Persian copy today, and help Iranians get a free PDF. Or at least help me spread the word! Crowdfunding campaign ends October 16th.

It's all about Rosh Hashana!

יום שישי, 11 בספטמבר, 2015

פוסט זה בעברית: ראש השנה – כל השנה!

My grandfather Shlomo Harari, RIP, used to say that Purim and Kippurim are the same holiday, because both are "pretend holidays": in Purim the Jews pretend to be Goyim (gentiles), and in Kippurim the "Goyim" pretend to be good Jews.

Little did he know, the link between Purim and Kippurim goes way beyond jokes. In fact, it goes thousands of years into the past. In this short series of articles, we will see that these two holidays share deep roots, beliefs, myths and even historical events in the ancient near east. Moreover, Hanukkah, Passover and the Mimuna spring from the same roots, as do New Year events in Islam, New Season holidays in Christianity and other holidays in other cultures. And it's all about New Year's.

Masechet Rosh Hashana says there are four New Years and four judgment days. The names of the Jewish (i.e. Babylonian) months also indicate at least two beginning points: Tishrei (Akkadian Tishritu) means "a beginning", while Marheshvan originates in Akkadian Waraḥ-Shamnu – the eighth month (w-m changes are routine in word-borrowings in the ancient near east, as both are labial – pronounced using the lips) – i.e. a count that begins in the ancient New Year in the month of Nissan.

As a matter of fact, the Tishrei New Year is just as ancient. The vernal (spring) equinox – Nissan – is a symbolic New Year. Nature wakes up, the trees begin to bloom, the days become longer than the nights, the weather is already/still pleasant. It's the national New Near for the Israelites, because in Passover we became a nation. The Mishna tells us it's the New Year for kings: We cannot begin the count of each king's years from the day of coronation, because each king will have a different new year, after several years we won't remember the exact date, and chaos is soon to follow. The solution is that regardless of the coronation date, the king's next year begins in Nissan. Even if he was crowned in Adar. But an agricultural new year in Nissan would be useless, because it would mean that in a Sabbath year, first we won't be allowed to reap what we've sown in the autumn, and then it would be prohibited to sew for next year. The natural and agricultural New Year begins in the autumn, that is, in Tishrei. Two of the judgement days mentioned in the Mishna are in Tishrei: Rosh Hashana is the personal judgement day, and Sukkot is the first judgement day for nature: Will there be enough rain? The other natural judgement days are the other pilgrimage festivals – Passover in Nissan – Will there be enough wheat? And Shavuot in Sivan: Will there be enough fruit?

The New Year has always been a source of excitement as well as fear. In our times it's mostly excitement (or depression), summing-up, intospection and New Year resolutions, but some of us remember the slightly superstitious fear before 5784, Hebrew תשמ"ד which spelled "will be destroyed") and before December 21st 2012 because of the Aztec prophecy, as well as the allegedly rational fear before the year 2000. In the ancient world the new year was also a mix of fear and excitement. Fortunes are about to be decided; the individual, the community and sometimes the whole world – is in danger. This is why we Jews do things we don't normally do throughout the month of Elul and to a greater extent on the first ten days of the year, culminating in Yom Kippur: getting up before dawn for Slichot during these forty days, and fasting on Yom Kippur, when the usual Jewish holiday is about "they tried to kill us, we won, let's eat!".

Let's take a closer look at the last statement. Does this description fit all the holidays? Not really. Sukkot, Shavuot and Tu Bishvat are about eating, but without the hating, though we did see the Mishna regards Sukkot and Shavuot as judgement days (and Tu Bishvat as a New Year). The "they tried to kill us we won" holidays are conveniently located around solstices and equinoxes: The solar, or lunisolar New Year usually begins with a new season: around the spring or autumn equinox (March and September 21st, give or take a day), or around a solstice (December or June 22nd±1 – winter or summer depends on hemisphere). In simpler words – Sun years (whether their months are based on the moon, like the Jewish year, or arbitrary like the Gregorian calendar) usually begin around the longest day or night of the year, or around the time when day and night are equal.

The Midrash tells us that Hanukkah was actually created on the first Kislev of existence, when Adam saw the days are getting shorter and shorter, and feared the world would come to an end (the world is in danger!). He fasted for 8 days (which is something he didn't normally do), and the days began to get longer: the world was saved! The Maccabis chose Kislev 25th because that was the day the Greeks desecrated the temple, and the Greeks chose that day probably because it is connected to the rebirth of the Sun and a time of light holidays all around the globe (the story of the little pot of oil, by the way, is first documented some 200 years after the events and is not flawless). In the Maccabis' story too, the Jews are in danger – spiritual danger – and there had to be a great massacre in order to save the day. If an 8 day holiday of light starting on the 25th of the month sounds familiar, it is because this was also the birth date of the Sun god in pagan Europe, and when the emperor Constantine wanted to make Christianity more appealing, he identified Jesus with the Sun God (and gave him a halo, later copied unto other saints).

Want to read more? crowdfund the English (and Persian) version of The Book of Esther, Unmasked. This article is based on parts of chapter 9 of The Book of Esther, Unmasked. Want to hear more? Invite me to a well-paid lecture. During the crowdfunding campaign – that is, until October 16th, there are serious discounts on lectures as well, so you may want to take advantage of that.

Next time: All Holidays are High! On the "they tried to kill us, we won, let's eat" paradigm of Jewish holidays. (will be linked when published)

***

Before you ask: This article series is licensed cc-by-sa. You may quote or republish it without explicit permission, as long as you give the following credit to the writer, Thamar E. Gindin (including links) + a link to the original article, and allow others to do the same.

Thamar E. Gindin is a faculty member in Shalem College in Jerusalem, researcher at the Ezri Center for Iran and Persian Gulf center in Haifa University, lecturer and author of The Good, the Bad and the World, a Journey to Pre-Islamic Iran (Hebrew) and The Book of Esther, Unmasked (Hebrew, English and Persian). This article is based on the 9th chapter of The Book of Esther, Unmasked.

ראש השנה — כל השנה!

יום שישי, 11 בספטמבר, 2015

This article in English: It's all about Rosh Hashana!

סבי, שלמה הררי מנוחתו עדן, נהג להתלוצץ עם נכדיו ולומר שפורים וכיפורים הם אותו חג: בפורים כל היהודים מתחפשים לגויים, ובכיפורים, כל ה"גויים" מתחפשים ליהודים.

מה שהוא לא ידע, הוא שהקשר בין פורים וכיפורים הוא הרבה מעבר להלצות. למעשה, זהו קשר שעומקו אלפי שנים. בסדרת מאמרים קצרה זו, נראה את השורשים העמוקים במזרח הקדום, את האמונות, את המיתוסים ואפילו את האירועים ההיסטוריים או ההיסטוריים לכאורה, שקושרים בין פורים וכיפורים. יתרה מזו, פסח והמימונה שואבים מאותם מקורות, וכך גם אירועי ראש שנה באסלאם, חגים עונתיים בנצרות, וחגים נוספים בתרבויות אחרות. והכול הכול נסוב סביב ראש השנה.

הרעיון של יותר מראש שנה אחד אינו חידוש: כבר במסכת ראש השנה כתוב שיש ארבעה ראשי שנים וארבעה ימי דין. שמות החודשים העבריים (כלומר הבבליים) מעידים גם כן על שני ראשי שנים לפחות: השם תשרי בא מהמילה האכדית תִּשְׁרִיתֻ "התחלה", ואילו השם מרחשון מקורו לא בהיעדר החגים (שעושים אותו מר) או בגשם הראשון (מר – מילה יחידאית במקרא שמשמעותה טיפה), אלא באכדית וַרַח-שַׁמְנֻ – הירח השמיני – לפי לוח השנה העתיק המתחיל בניסן (חילופי ו-מ נפוצים מאוד בשאילות בין שפות במזרח הקדום).

למען האמת, ראש השנה בתשרי קדום לא פחות מראש השנה בניסן. השוויון האביבי – הנקודה שבה היום והלילה משתווים בסביבות ראש חודש ניסן – היא ראש שנה סמלי. הטבע מתעורר, העצים מתחילים לפרוח, הימים הופכים להיות ארוכים מהלילות, ומזג האוויר כבר/עדיין נעים. זהו ראש השנה הלאומי של בני ישראל – החג שבו הפכנו לעם. המשנה מספרת לנו שזהו ראש השנה למלכים: הרי אי אפשר להתחיל לספור את שנותיו של כל מלך מיום הכתרתו, כי אחרי כמה שנים, או כמה מלכים, כבר לא יזכרו מי הומלך מתי, ויהיה בלגן גדול. הפתרון הוא שללא קשר לתאריך ההכתרה, השנה הבאה של המלך תתחיל בניסן. זה אומר שאם הוא הוכתר באדר, שנתו השנייה תתחיל אחרי פחות מחודש!

אבל ראש שנה חקלאי בניסן הוא לא פרקטי, כי משמעותו היא שבשנת שמיטה לא נוכל לקצור מה שזרענו בשנה שעברה, וגם לא לזרוע לשנה הבאה. ראש השנה החקלאי, של מחזור הצמיחה בטבע, מתחיל בסביבות יום השוויון הסתווי, כלומר בתשרי. שניים מימי הדין המוזכרים במשנה הם בתשרי: ראש השנה הוא יום דין אישי, וסוכות הוא יום הדין הראשון לטבע: האם יהיה מספיק גשם? שני ימי הדין האחרים של הטבע מתאימים לשתי הרגלים האחרות: פסח בניסן: האם תהיה מספיק חיטה? ובשבועות – האם יהיו מספיק פירות?

ראש השנה היה תמיד – ועודנו – מקור להתרגשות ולפחד גם יחד. בימינו זו יותר התרגשות (או דיכאון), סיכומים, חשבון נפש והחלטות לשנה החדשה; אבל חלקנו עוד זוכרים את הפחד לפני שנת תשמ"ד, ואת האמונה הטפלה בנוגע ל-21 בדצמבר 2012 (היום הקצר ביותר בשנה גם הוא ראש שנה, נגיע לכך מיד), בגלל הנבואה האצטקית. נזכור גם את הפחד הרציונלי לכאורה לפני שנת 2000. גם בעולם העתיק ראש השנה התאפיין בהתרגשות מעורבת בפחד. הגורלות עומדים להיקבע; האדם, הקהילה, ולפעמים כל העולם – בסכנה. לכן ב-40 הימים מראש חודש אלול, אנחנו, היהודים, עושים דברים שאנחנו לא עושים בדרך כלל, כמו לקום לפנות בוקר לסליחות, ובשיא התקופה – כלומר ביום האחרון – גם לצום, כשהפרדיגמה הרגילה של חגי ישראל היא "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!".

נסתכל קצת יותר בעיון במשפט האחרון. האם התיאור הזה מתאים לכל החגים? לא ממש. בסוכות, בשבועות ובט"ו בשבט אנחנו אוכלים בלי לשנוא – וזאת למרות שהמשנה רואה בסוכות ובשבועות ימי דין (וט"ו בשבט הוא אחד מראשי השנה). החגים מסוג "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!" מתרכזים בנוחות בתחילת עונות: סביב נקודת השוויון האביבי (פורים לפני, פסח אחרי) וסביב הלילה הארוך ביותר בשנה – תחילת החורף (חנוכה). שנות שמש, או שנות שמש-ירח (כמו השנה העברית), מתחילה בד"כ בעונה חדשה: סביב נקודות השוויון באביב (21 במרץ ± יום) ובסתיו (21 בספטמבר ± יום), או בנקודות קיצון של השמש (21 בדצמבר ± יום ו-21 ביוני ± יום. קיץ או חורף תלוי בחצי הכדור שאתם נמצאים בו).

 

המדרש מספר לנו שחג החנוכה נוצר למעשה בכסלו הראשון לקיום העולם, כשאדם הראשון ראה שהימים מתקצרים, וחשש שהעולם עומד להיחרב (העולם בסכנה!) הוא צם במשך שמונה ימים (שזה משהו שהוא לא עשה בד"כ), והימים התחילו להתארך: העולם ניצל! המכבים בחרו את כ"ה בכסלו כי זה היה התאריך שבו היוונים חיללו את המקדש, והיוונים בחרו את התאריך הזה אולי כי הוא קשור ללידתה של השמש, וזהו זמן של חגי אור בכל רחבי העולם. סיפור נס פך השמן מוזכר לראשונה במקורות מאוחרים בכ-200 שנה לאירועים עצמם, והוא אינו חף מבעיות. גם בסיפורם של המכבים עם ישראל נמצא בסכנה – סכנה רוחנית – וחייב להיות טבח גדול כדי להציל את המצב. אם חג אור בן שמונה ימים המתחיל ב-25 בחודש החשוך ביותר בשנה נשמע לכם מוכר, זה מכיוון שזהו יום הולדתו של אל השמש באירופה שלפני הנצרות, וכשהקיסר קונסטנטין רצה לחבב על ההמונים את הדת הנוצרית, הוא זיהה את ישוע עם אל השמש (ולכן יש לישוע הילה, שעברה אחר כך גם לקדושים האחרים).

בפעם הבאה:

כל החגים הם ימים נוראים!
על פרדיגמת "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו בואו נאכל" של חגי ישראל. (יקושר כשיפורסם).

רוצים לשמוע עוד? עד 16.10.2015 אפשר לקבוע  הרצאות העשרה דרך קמפיין מימון ההמונים של התרגום לאנגלית ולפרסית במחירים נמוכים מהרגיל (511$ במקום 2400 + מע"מ + נסיעות בימי השנה, ו-1023$ במקום 4000+ מע"מ + נסיעות בעונת הפורים), ופה בצד למעלה יש קישורים להרצאות הקרובות שלי לקהל הרחב.

***

זה כתוב בתחתית העמוד אבל אני חוסכת לכם: סדרת מאמרים זו מתפרסמת ברישיון cc-by-sa. זה אומר שאתם יכולים לפרסם את כולו או חלקים ממנו איפה שבא לכם בלי לבקש קודם את רשותי, בתנאי שאתם נותנים את הקרדיט הבא, והפניה לדף זה, ומרשים לאחרים להפיץ באותה דרך.

הקרדיט: ד"ר תמר עילם גינדין היא חברת סגל בחוג למזרח תיכון במרכז האקדמי שלם בירושלים, חוקרת במרכז מאיר ומרים עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, מרצה בחסד ומחברת הספרים הטוב הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית (הוצאת מודן), ומגילת אסתר מאחורי המסכה (הוצאת זרש) סדרה זו מבוססת על חלק מפרק ט' של הספר.אם תעזרו בתמיכה ובהפצה, אז בקרוב יהיה גם באנגלית ובפרסית!).

(אם זה יותר מדיי קישורים, עד 16.10.2015 הקישור החשוב ביותר הוא האחרון – לקמפיין מימון ההמונים של המהדורות האנגלית והפרסית).

סִיזְדַה בֶּדַר שמח!

יום רביעי, 3 באפריל, 2013

כך בירכתי היום את בני בשן בהתארחי שנית בפינת הבורות בתוכניתו המצוינת (אני רואה שהפוסט הקודם שפרסמתי הוא מהאירוח הקודם באותה תוכנית. נשבעת לכם שמאז התחלתי חמש טיוטות נוספות, אבל כולן במצב של או-טו-טו פוסט).

אז כמובטח, כמה מילים על החג (אמנם הברכה הייתה לפני שהתחלנו לשאול שאלות, אבל אילו הייתי מסבירה לו מה החג, זה עדיין היה בניגוד לרוח הפינה), כמה מילים על ההגייה של שם החג, והתשובות לשאלות ששאלתי.

סִיזְדַה בֶּדַר, מילולית "שלוש עשרה החוצה", הוא היום השלושה עשר של השנה החדשה, והיום האחרון של ראש השנה. ביום זה יוצאים לפיקניקים בטבע, כדי לחגוג את האביב.

לפני שנתחיל עם התשובות, מילה על ההגייה שלי של שם החג. גם כשבני אמר שקשה לו לבטא את שם החג, לא ביטאתי אותו במבטא ישראלי, עם ר' ישראלית. זאת מכיוון שה-ר' הפרסית היא משהו בין ר' מתגלגלת לבין ר' אמריקאית לבין ל'. כשאני מלמדת להגות אותה, אני אומרת ללחוש ר' איטלקית. למה אני לא יכולה לומר סיזדה בדר במבטא ישראלי וזהו? כי בפרסית מבטאים ק' ו-ע' (ق ו- غ בהתאמה) כמו ר' ישראלית. כך יצא שכאשר אבא שלי רצה לומר לחבר איראני באנגלית שרומא לא נבנתה ביום אחד, יצא לו ש-קום, העיר קדושה לשיעים, לא נבנתה ביום אחד. על כך ענה לו האיראני – אבל היא תיחרב ביום אחד.

אז לשאלות:

1. מהו ההסבר האנטישמי למנהגי סיזדה בדר?

2. לפי חכמי הדת הזורואסטרית, כמה נמלים צריך להרוג כדי לכפר על חטא ההשתנה בישיבה, וכמה כדי לכפר על חטא ההשתנה בעמידה?

3. מה קרה השנה ב-20.3 בשעה 13:01:56 בדיוק?

4. באילו תנאים יכולה כלה סאסאנית לבטל את הנישואין?

5. מה עושות הרווקות בסיזדה בדר?

6. איך קראו לאבא ואמא של אחשורוש?

7. מי היה הזוג הראשון שקיים מצוות נישואי קרובים מדרגה ראשונה?

והתשובות במהופך (התשובות המלאות – בספרי המצוין, כמובן):

המשך…

איראן זה כאן!

יום שני, 24 בספטמבר, 2012

זאת הכותרת שהציעו כמה וכמה מחבריי באופן עצמאי, אז היא נבחרה. אני לא חושבת שזה מדויק, ותיכף אפרט למה. אבל קודם תקציר מנהלים:

באיראן שעון החורף התחיל יום לפני ישראל, והם לא מבינים למה עושים מזה עניין גדול.

השבוע חלה הסערה הקבועה המתחוללת בין דתיים לחילונים סביב מועד הזזת מחוגי השעון לאחור. הפלגות כגון מתעללים באזרחי ישראל, לפידים מול בית אלי ישי, ויאיר לפיד כותב בפייסבוק "היום בשעה שתיים בלילה תתרחש תופעת טבע נדירה – במקום שהחורף יביא את החושך, החושך יביא את החורף. הקדמת שעון החורף היא התעללות מכוערת ברוב אזרחי ישראל המתרחשת רק מסיבה אחת: כי הם יכולים". לפי וואינט, אחד מנושאי הלפידים גם אמר: "באנו לכאן להאיר את עיניו ואוזניו של אלי ישי ולספר לו שזה אבסורד מוחלט שישראל תעבור לשעון חורף בספטמבר, חודשיים לפני שאר העולם".

אז חדשות, חברים. לא לפני כל העולם. באיראן שעון החורף התחיל יום לפני.

לפני שאתם מתנפלים על האיראנים, דעו לכם שלוח השנה שלהם הכי מדויק בעולם (למי שרוצה חפירה רצינית בנושא, מומלץ לעיין בפרק 9 בספרי המצוין), ושאין שום קשר בין תזמון שעון החורף לבין דת האסלאם, או כל דת אחרת – אלא אך ורק לאסטרונומיה.

בעקבות שתי שאלות מצוינות של בז רוזנטל, חקרתי קצת ומצאתי ששעון הקיץ באיראן מתחיל באחד בפַֿרְוַרְדִין, היום הראשון של השנה שהוא גם היום הראשון של האביב: אם השתוות היום והלילה, כלומר השוויון האביבי, חל לפני 12 בצהריים – אחד בפרוורדין הוא יום השוויון, ואם השוויון האביבי חל אחרי 12 בצהריים – זה יום אחרי. שעון הקיץ מסתיים ב-31 בחודש שַׁהְרִיוַר, שהוא, הפלא ופלא, היום האחרון של הקיץ. יום אחר כך, ב-21 או ב-22 בספטמבר (השנה זה היה 22), חל השוויון הסתווי ומתחיל חודש מֶהְר.

האם יש דיון סביב זה? אז זהו שלגמרי לא. חברים איראנים ששאלתי בנושא לא הבינו את השאלה בכלל.

בעבר היה דיון, אבל לא סביב מועד השעון – זה ברור: שתי עונות שעון קיץ – כשהיום ארוך מהלילה, ושתי עונות שעון חורף – כשהלילה ארוך מן היום (אז זהו, מר לפיד, שהחושך כן מביא את החורף. זה הקטע של חורף: כשהימים מתקצרים העולם מתקרר מחצית הכדור הרלוונטית מתקררת, ונהיה חורף. אבל בגלל שלוקח לעולם מחצית הכדור זמן להתקרר, זה לא קורה מייד. בדיוק כמו הקיץ אבל הפוך). הדיון היה האם בכלל לקיים שעון חורף. שעון הקיץ הונהג לראשונה באיראן בתקופת השאה, ואז כן היה דיון סוער בין דתיים וחילוניים. הדתיים התנגדו לעצם הרעיון של הזזת מחוגי השעון, כי הם ראו במעשה זה התערבות במעשה האלוקי. החילונים, מן הסתם, אהבו את הימים הארוכים ואת החיסכון בחשמל.
עם המהפכה האסלאמית אכן בוטל שעון הקיץ ונתנו לאללה להזיז את מחוגי השעון כרגיל, אך אחרי כ-10 שנים, כשח'מיני מת ורפסנג'אני נבחר לנשיאות (הוא לא החליף את ח'מיני. ח'אמנהאי החליף את ח'מיני אבל הוא היה פחות דומיננטי בהתחלה, ובעולם עד היום הנשיא הוא "הפנים של הרפובליקה האסלאמית" במקום בעל הכוח האמיתי), החזירו את שעון הקיץ. אחרי 15 שנים, באספנד 1384 (החודש האחרון בשנה, פברואר-מרץ 2006), בוטל שעון הקיץ במחטף, כי אין באמת הוכחות שזה חוסך בחשמל, אבל מהר מאוד צצו הוכחות כאלה (הכול כתוב, אבל אין לי כוח לכל הרבה מספרים. מי שממש מעניין אותו יכול לקרוא כאן. מי שלא מצליח לקרוא, מוזמן ללמוד פרסית בזמנו החופשי), והיו גם דיונים על שינוי תקופת שעון הקיץ. בסופו של דבר, במרדאד 1386 (אוגוסט 2007) הוחלט ונחתם ונקבע בספר החוקים, ששעון הקיץ יתחיל באחד בפרוורדין בשעה 24:00 ויסתיים בשלושים ואחד בשהריוור בשעה 00:00 (אם תשימו לב היטב, יש פה רמאות קלה, גנבו יום מכל קצה של שעון הקיץ), ובא לציון גואל.

זהו. מאז אין דיונים. אבל גם כשהיו, זה היה על האם ולא על מתי, ובטח לא על דתיים שרוצים לצום. החודש שבו הם צמים הרי נע ונד על פני השנה. בשנים האחרונות זה בשיא הקיץ – כלומר באוגוסט – והוא דווקא זוחל לכיוון הימים הארוכים. בעסה להם.

מצאתי דבר אחד שחשבתי שאולי מתקשר לנושא, באחד העמודים של הבדיחות:

לא מצחיק. מפייסבוק.

מתוך עמוד הפייסבוק ضایع ترین و مسخره ترین عکس ها . . .


1 במֶהְר זה שבת.
יום לפני כן זה שישי. 
עכשיו דמיינו את השקיעה של 31 בשהריוור
(גם אם קשה לדמיין את זה).
פרצוף ששווה-לראות, של ילידי שנות השבעים (מקביל לשנות התשעים שלנו – תע"ג).

שאלתי חבר איראני למה זה מצחיק, והוא הסביר לי, וזה לא.

אחד במהר הוא גם היום הראשון של הסתיו וגם היום הראשון של שנת הלימודים. יום שבת הוא יום העבודה הראשון בשבוע, ויום שישי, בהתאמה, הוא היום האחרון של הסופ"ש (חמישי הוא כמו שישי אצלנו – חלק מהמקומות פתוחים חצי יום וחלק, כמו משרדי ממשלה כמובן, סגורים). השקיעה ביום שישי היא הזמן הכי מבאס, כי זה אומר שהסופ"ש נגמר ומחר מתחיל שבוע עבודה. גם היום האחרון של החופש הגדול זה היום הכי מבאס בשנה, ועכשיו תחשבו שבאותה שקיעה זה גם סוף החופש הגדול וגם סוף הסופ"ש.

אני חושבת שילידי שנות ה-70 (כלומר 90) צוחקים כי רובם כבר סיימו תיכון, ואמנם גם באוניברסיטות שנת הלימודים נפתחת באחד במהר, אבל מי שבאוניברסיטה רוצה להיות שם ומי שבתיכון פחות.

בקיצור, לא מצחיק.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (בד"כ יותר מצחיקות מהתמונה הזאת). ספרו למנהל הרווחה הקרוב לביתכם. יוצרים קשר פה מימין.

שנה טובה מחאפט'

יום שלישי, 18 בספטמבר, 2012

בשנה שעברה אירחנו כאן ברכה מאיתאללה ברוג'רדי. השנה אנחנו מצד אחד עולים רמה למשורר הלאומי, מצד שני הוא לא באמת הקדיש לנו את השיר במקור.

משוררנו הלאומי חאפט'. התמונה מהאתר מהר-י מיהן "אהבת המולדת" (במילים פרסיות), cc-by

חאפט', שזה קיצור של ח'ואג'ה שמס אלדין מחמד בן בהאא' אלדין חאפט' שיראזי (חָאגֶ'ה שַׁמְסוֹדִּין מוֹהַמַּד בְּנֶ בַּהָאאוֹדִּין הָאפֶזֶ שִׁירָאזִי), בן המאה ה-14 לספירת הנוצרים (המאה השמינית להג'רה) הוא המשורר הלאומי של איראן. עד היום רוב האיראנים יודעים לדקלם אותו בעל פה, וספר השירים שלו מונח פעמים רבות על שולחן ראש השנה הפרסי. הוא זכה בכינוי חאפט' ("הנוצר"), כי הוא ידע בעל-פה 13 גרסאות של הקוראן, או לפחות כך אומרים.

ספר השירים שלו נחשב כמעט קדוש – על גבול המיסטי, ולכן אפשר גם לגלות באמצעותו מה יהיה גורלך. לפעולה קוראים פאל-י חאפט' (פָאלֶ הָאפֶז), והיא דומה לאסתח'ארה, שהיא התייעצות עם הקוראן, וגם למה שיהודים עושים עם ספר תהלים. פשוט שואלים את השאלה, פותחים בשיר אקראי ובוחרים שורה אקראית, ולפי האווירה באותו בית שיר, יודעים מה התשובה לשאלתכם. רוצים לנסות?

חאפט' כתב ע'זלים (רזלים, בתעתיק פונטי), שהם שירים ארוכים יחסית, מרובעים, שירים בני ארבע שורות, וקטעים, שהם שירים קצרים אבל לאו דווקא במשקל מרובעים. אני מניחה שהוא לא מספר אותם בעצמו, אבל היום אפשר למצוא אותם מקוטלגים לפי סוגי שירים ומספרים.

את השיר הבא – או ליתר דיוק את קטע מס. 21 – הקדיש חברי האיראני רצ'א (רֶזָא), לי ולכולכם. מכיוון שהפרסית של חלקכם עדיין לא מושלמת – הריהו לפניכם בפרסית, בתעתיק מדויק, בתעתיק פונטי (כדי שתדעו איך באמת לקרוא), בתרגום מדויק ובתרגום חופשי. וכמובן בתרגומים של גוגל, כי איך אפשר בלי…

וזה בית השיר ששלח לנו רצ'א:
سال و فال و مال و حال و اصل و نسل و تخت و بخت
بادت اندر شهریاری برقرار و بر دوام
سال خرم فال نیکو مال وافر حال خوش
اصل ثابت نسل باقی تخت عالی بخت رام

כאן הוא נח על משכבו בשלום, או מתהפך בקברו.

קבר חאפט' בשיראז. כאן הוא נח בשלום על משכבו, או מתהפך בקברו. צילום: Ondřej Žváček cc-by

תעתיק מדויק:

סאל ו פאל ו מאל ו חאל ו אצל ו נסל ו תח'ת ו בח'ת
באדת אנדר שהריארי ברקראר ו בר דואם
סאל ח'רם פאל ניכו מאל ואפר חאל ח'וש
אצל ת'אבת נסל באקי תח'ת עאלי בח'ת ראם

בתעתיק פונטי (פונט מודגש = הברה מוטעמת):
סָאלוֹ פָאלוֹ הָאלוֹ אַסְלוֹ תַחְתוֹ בַּחְת
בָּאדַת אַנְדַר שַׁהְרִיָארִיֶ בַּרְרַרָארוֹ בַּר דַוָאם
סָאלֶ חוֹרַّם פָאלֶ נִיכּוּ מָאלֶ וָאפֵר הָאלֶ חוֹש
אַסְלֶ סָאבֶּת נַסְלֶ בָּאקִי תַחְתֶ אָלִי בַּחְתֶ רָאם

הערות לתעתיק הפונטי:
ו' החיבור בפרסית קלסית, ובמידה מרובה גם במדוברת, היא O אנקליטית, כלומר תנועת O שמתחברת למילה שלפניה.
ח (ح) נשמעת בפרסית בדיוק כמו ה, ואילו ח' (خ) נשמעת כמו ח' עברית אשכנזית, או כֿ (כ רפויה).
להבדלים בין קמץ + א לבין פתח, ראו וידאואי המצוין שצילם יובל Rill עופר – מבוא למבטא פרסי ב-30 שניות (זה רק 16).
ק' פרסית נשמעת בסביבות מסוימות (למשל במילה ברקראר) כמו ר' ישראלית. ה-ר' הפרסית היא מתגלגלת אבל רכה יותר מהספרדית והאיטלקית. בסביבות אחרות, כמו באקי, ק' נשמעת כמו ק' ערבית, נחצית (עמוקה כזאת, תחשבו על מבטא עראקי).
השדה (ـّ) מעל ה-ר' אומרת שצריך להכפיל את העיצור, כלומר לגלגל את ה-ר' יותר זמן מהרגיל. זה בעיקרון כמו דגש, אבל בעברית אין דגש ב-ר.
הסגול בסופי מילים אינו מוטעם. זוהי תנועה בשם אצ'אפה (אֶזָאפֶה) המקשרת בין גרעין לבין לוואי בצירופים שמניים, כלומר בין שם לתואר, בין שם לשם אחר שמתאר אותו בצירוף סמיכות, וגם בין תארים ובינוניים למשלימים שלהם, שבאים אחריהם.

תרגום מילולי:
שנה וגורל וקניין ומצב-רוח וייחוס וצאצאים וכס ומזל.
יהי לך במלכות יציבה ונצחית
שנה נעימה/רעננה, גורל יפה, קניין שופע, מצב רוח טוב
ייחוס ברור, דור המשך, כס מרומם, מזל מאולף.
הערה לתרגום המילולי: האיראנים משווים את המזל לסוס, אז מזל מאולף זה כזה שאפשר לרכוב עליו בקלות.
המממ… אני ממש גרועה בתרגומים שיריים. אם אחכה להשראה כדי לתרגם תרגום שירי טוב, כבר יעבור גם יום כיפור ולא יהיה לגיטימי לפרסם פוסט שנה טובה.
מישהו יכול להרים את הכפפה ולעזור לי פה?
אם אתם צריכים עזרה, אז חוץ מהתרגום המילולי, הנה גם תרגום גוגל טרנסלייט, לאנגלית

Years and had the fortune and wealth generation and bed and fortune
Badt involved monarchy and establish a durable
Had great wealth and good fortune in buying good
The basic premise remains the generation of flat-top fortune-ROM

ולעברית:

השנים והיה דור ההון ועושר והמיטה ומזל
Badt מעורב מלוכה ולהקים עמיד
היה עושר רב ומזל טוב בקנייה טובה
נחת היסוד הבסיסית נשארה הדור של-ROM מזל עם הגג שטוח.

וכאן יש תרגום אמנותי לאנגלית של שהריאר שהריארי, שכל הזכויות עליו שמורות (תרגום אמנותי = יפה, לא נאמן)

پیام تبریک و شادباش نوروزی خاخام آوراهام گیسر به مردم شریف ایران (+English +עברית)

יום שישי, 16 במרץ, 2012

עברית וחיות אחרות גאה לארח את ברכתו של הרב אברהם (אבי) גיסר לבני העם האיראני בפרוס עליהם שנה טובה וחדשה.  המקור העברי מובא בסוף הפוסט.

The Persian greeting is followed by an English translation.

پیام تبریک و شادباش نوروزی خاخام آوراهام گیسر* به مردم شریف ایران

המשך…

שנה טובה מאיראן

יום חמישי, 29 בספטמבר, 2011
ayatollah borujerdi

איתאללה סיד חסין כאט'מיני ברוג'רדי. איש טוב.

איתאללה סיד חסין כאט'מיני ברוג'רדי (Ayatollah Sayed Hossein Kazemeyni Boroujerdi) הוא איש רוח איראני התומך בהפרדת הדת מהמדינה. הוא נעצר באוקטובר 2006 יחד עם כמה מחסידיו, ולפי עדויות, עובר עינויים באגף 209 של כלא אווין הידוע לשמצה.

תומכיו הקימו אתר, כולל עצומה הקוראת לשחרורו, והם מפרסמים שם ידיעות הקשורות אליו. היום (29.9.2011) הם פרסמו שם ברכה לראש השנה, והרי היא מתורגמת עבורכם בתרגום חופשי (כדי שיהיה עברית).





ברכה לראש השנה

אנו מברכים את כל היהודים ברחבי העולם, ובמיוחד את יהודי איראן, לתחילת השנה העברית החדשה, ומבקשים מהאל הגדול שבשנה החדשה יתגשמו משאלות השלום והשלווה היציבה לעם ישראל ולפלסטין, וידידות/אהבה ליהודים ולכל עמי העולם, ושמתנתו לאיראן תהיה קריסת העריצות הדתית ושחרור האסירים המדוכאים.
כמה יפה שיום מבורך זה נקרא גם יום המשפט והבריאה, וזה מראה שאלוהים הכל-יכול ברא את העולם יחד עם צדק ושוויון כעמודי התווך של הקיום, וקבע את החירות ואת השלום כיסודות הקיום.
אדוננו הטוב, אנו מבקשים שתבטא את טוהרך ואת חסדך בברכות ובשפע כתפוח בדבש, ואת העולם מתוק וערב כמשאלות עבדיך.
היהודים מאמינים שהבורא, והוא לבדו, חורץ ביום המבורך הזה את גורלם של כל בני האדם. לכן ביום זה קוראים עבדיו וברואיו בשמו, כדי שהטוב והשמחה יחליפו את הרוע ואת האכזריות.
כמו כן, אנו מברכים את קהילת היהודים מראש ליום כיפור ולסוכות.
בעיני היהודים, יום כיפור הוא יום הסליחות ויום הקשר בין האדם לבוראו. בתפילותיהם הם מזכירים את חטאיהם ואת פשעיהם ומבקשים מחילה.
תמונת השנטובה מתוך הפוסט של ברוג'רדי

תמונת השנטובה מתוך הפוסט באתר שחרור ברוג'רדי

חג הסוכות מזכיר את שחרור בני ישראל מגלות מצרים בהנהגת משה הנביא. בדרכם בחזרה לארץ אבותיהם, הם חיו בסוכות במשך ארבעים שנה. חג זה מזכיר את השחרור מעבדות, את השבת החירות, ואת השיבה לבית האב. המסר מכך לאנושות בימינו הוא שכדי להשיג חירות וביטחון יש להתאזר בסבלנות ולהיות מוכנים להקריב קורבנות ולשלם מחיר.
אנו מבקשים מאלוהים, בתרועת שופר הזכויות, שיפתח פתח בגורל כל עבדיו, ויוליך את כל האנושות שוחרת השלמות בדרך השמחה.
מתומכי האסיר שוחר החופש ורודף השלום,
מר סיד חסין כאט'מיני ברוג'רדי.

29.9.2011 פורסם גם בחדר 404

30.9.2011 תרגום לאנגלית פורסם גם בתיקון עולם, הבלוג של ריצ'רד סילברסטיין.

30.9.2011 התרגום שלי לעברית פורסם גם באתר האנגלי של תומכי ברוג'רדי (התרגום לאנגלית הוא שלהם, עם תיקונים שלי).

הזמנה

יום שלישי, 16 במרץ, 2010

היקינטון כבר פורח, דג הזהב עודנו חי ואני מקווה שלא יתפגר על שולחן החג, וספר השירים של משוררנו הלאומי חאפט' (حافظ, לקרוא: הָאפֶז) כבר נקי מאבק.

דיוויד ניסן (שעוד יתארח בבלוג ביום מן הימים) שידך לי את ה-BBC בפרסית.

הם יבואו לצלם את מסיבת הנורוז המסורתית שלי – מסורת עתיקה שמתחילה בשנת 1377 ונמשכת עד עצם היום הזה. במקור זאת הייתה מסיבה של ראש השנה הפרסי לצעירים בלי בכירים, ופתאום אני הפכתי לבכירים, ואני מזמינה חברים אשכנזים ותלמידים שלי, בעיקר בהווה וקצת לשעבר. יש שולחן חג מסורתי, יש אוכל פרסי שאת רובו אני מבשלת, יש הסבר קצר על ראש השנה ועל שולחן החג ומשמעותו. ולפעמים, למשל השנה, יש גם מופע מוסיקלי קצר.

מסיבות טכניות של ה-BBC, ומכיוון שעוזר המחקר שלי הזמין אותי למסיבת נורוז במוצ"ש, העברתי את המסיבה ליום שישי, כ-12 שעות לפני שהשור מעביר את הביצה מקרנו האחת אל קרנו השנייה. זה אומר שני דברים: אין לי הרבה זמן להתארגנות, והדתיים לא יוכלו לבוא. ואני רוצה שהפריים יהיה מלא ב-30-50 אנשים. מי שירצה גם יוכל להתראיין, לא ברור כמה מזה גם ייכנס.

אז בנוסף לתלמידים ולחברים מן העולם האמיתי, אני מזמינה גם אתכם. באיזשהו מקום, גם אתם לומדים ממני על איראן ובכלל, ואתם גם קצת חברים שלי. אז הגיע הזמן להיפגש בחיים האמיתיים. זה ביום שישי הקרוב, 19.3 בשעה 19:30, אצלי בבית. ואני בכוונה לא נותנת כתובת, כדי שתהיה לי בקרה על מספר האנשים שמגיעים.

מי שמתכוון לבוא, אבל באמת, שלחו לי מייל (טופס יצירת קשר שולח לאותו מייל, אין צורך לשלוח גם וגם) ואשלח לכם קישור לקובץ ה"מי מביא מה". אשכנזים מביאים דברים קנויים, פרסים מבשלים.

למי שבא ולמי שלא – שתהיה לכולנו 1389 מהממת והתגשמות רוב המשאלות (צריך להשאיר משהו ל-1390).

מי שלא יכול לבוא ביום שישי אבל רוצה לשמוע על ראש השנה הפרסי, יש לי הרצאה ביום חמישי בסמינר הקיבוצים במסגרת "פותחים חודש עם" של מדרשת עין פרת. פרטים אצל יותם 054-7566101 ובמייל midrasha.hemshech@gmail.com