יהדות



מאחורי הקלעים של הרומן ההיסטורי "המלכה"

יום ראשון, 28 באוקטובר, 2018

לפתע חשבתי שאולי לא כולם יודעים שיש לי עכשיו קמפיין הדסטארט למימון הספר המרגש הבא – המלכה.

הוא מרגש אותי מכמה סיבות – קודם כול אני כבר שנה וחצי לומדת לכתוב סיפור. כלומר לנסח אני יודעת, וגם להעביר רעיון, וגם לתרגם. אבל לפתח דמויות ועלילה וזה? לא ניסיתי אפילו. עד שמעיין אשכולי (אשף כתיבה, אבי הביטוי "חוק הדתיים השלובים", מתסריטאי סרוגים, רחוב סומסום ועוד דברים מגניבים) הציע לי לכתוב איתו ביחד את הרומן ההיסטורי שלו, שעד מהרה (אחרי כשנה של כתיבה, האמת) הפך לטרילוגיה, שממש השבוע החלטנו שתתקרא "האפדאנה", על שם חצר המלך החיצונה. לכל אחד מהכרכים אנחנו קוראים על שם שתי הדמויות הראשיות – דמות יהודית ודמות של גוי – שעוברות טרנספורמציה בספר.

אלט-טאב: הנה משהו שלמדתי ממעיין. עלילה זה סבבה, אבל צריכה להיות גם טרנספורמציה. למשל בנסיכה הקסומה, מי עובר טרנספורמציה? ווסטלי עובר אותה מחוץ לעינינו ובתחילת הסיפור, אז זה לא הוא. הנסיכה נורית, בינינו, לא עוברת שום טרנספורמציה. ווסטלי וויל סייב מי זה לא נחשב טרנספורמציה. אז מי?
ניחשתם?
נכון! הילד! פרד סאוואג' בסיפור המסגרת.
לא יודעת עליכם, אבל לי זה היה אסימון מהמם.
שיפט-אלט-טאב (איזה סלנג עתיק יומין, אבל אני עדיין לא יודעת מה קיצורי המקש של מעברי לשוניות. יוצא לי לפעמים בטעות ואני לא מצליחה לשחזר).

אז הנה סרטון הקמפיין שלנו. אנחנו מאוד אוהבים אותו:

תהליך העבודה שונה מאשר עבודה על ספר עיון שכותבים לבד, קודם כול מכיוון שאנחנו כותבים ביחד, אז גם הקצב אטי יותר כי לא כותבים באמצע הלילה או כשמתפנה זמן, אלא בוקר שלם פעם-פעמיים בשבוע בקביעה מראש בזמן שהילדים במסגרות. לפעמים גם שיחות טלפון בזמן שאני בנסיעות מפה לשם משם לפה (פוגע מאוד בהתקדמותי בהאזנה לפודקסטים!)

למדתי ממעיין המון על תהליך הכתיבה, אתם תוכלו לשמוע את זה בפרק של איראניום מועשר שעולה מחר בערב, ואת ההתחלה של פרק א' תוכלו לשמוע בפרק שיעלה מחרתיים באיראן בקטן (הקישורים ייערכו אחרי שיעלו הפרקים). וכך גיליתם, אם עדיין לא ידעתם, שיש לי שני פודקסטים…

ואם אתם בענייני פודקסטים, אז מעיין ואני היינו האורחים בפרק הראשון של ההסכת החדש קול אשחר החופשית של גל אמיר! ויש גם ראיון קצר ומופרע עם מעיין עם הופעת אורח שלי,

אלט-טאב: פודקסט, פודקאסט, או הֶסְכֵּת בעברית, למי שלא יודע, הוא מעין תוכנית רדיו אונליינית. מרגע שעולה פרק הוא זמין להאזנה בכל זמן ובכל מקום, דרך הדפדפן או דרך אפליקציית פודקסטים. שיפט-אלט-טאב.

אז הנה עוד ספוילר, שנותן הצצה גם לאחת מטכניקות הכתיבה שלי ושל מעיין, וגם לתהליך העבודה שלי ושל יובל קפלן על ספרים בהוצאת זרש: אנחנו משתילים בדיחות כדי להצחיק אחד את השני, ומקווים שנזכור למחוק/לערוך את כולן לפני שהספר יוצא לאור.

אז הספוילר הבא, מתוך פרק 7 "המשתה". זו גרסה לפני עריכה ראשונה (ומן הסתם לפני קריאת בטא). עם המון ניסוחים לא אפויים ובדיחות פנימיות שלא יישארו בספר המוגמר, כי זה לא סוג ההומור של הספר:

שנת שלוש למלך אחשוורוש, חודש אדר (מרץ 483).

"הדסה… הדסה… קומי"

הלחישות של חוורנה לא העירו את הדסה והיה עליו לטלטל אותה קלות. היא התעוררה בבהלה.

"מה קרה?! איפה אבא? איפה מרדוכא?!"

"כולם בסדר. אל תדאגי. הם היו צריכים למהר למחנה להכין את החיילים למקרה שיהיו מהומות. אביך שלח אותי לפה להודיע לאמך שהוא לא חוזר ושלא תצאו מהבית בימים הקרובים".

"אמרת לה?"

"כן, אבל רציתי גם לומר לך שלום. אף אחד לא יודע מה יקרה מחר."

חוורנה הבין את מקומו בלבה של הדסה. לבה היה נתון למרדוכא, ובחוורנה ראתה חבר ואח. אמנם יותר מאשר משרת, אולם פחות ממה שהיה רוצה. במהלך החודשים האחרונים בילו יחד בשושן בכל זמן פנוי. הוא עדיין קיווה בסתר לבו שהיא תחייך אליו את החיוך ששמרה למרדוכא, אבל במצב העניינים הנוכחי, הסתפק בכל שביב תשומת לב שיכול היה לקבל ממנה.

"מה יקרה מחר? מה קרה הלילה? מה קרה אחרי שאמא ואני הלכנו?"

"המלך גירש את המלכה".

"מהההההההההההההההההההההההההההההההה???????????????????????????????"

הדסה התיישבה במיטתה, עירנית לגמרי.

"את אמה-סטרי? ה-והישתי? הטובה מכולן?"

חוורנה הנהן בלא מילים.

"נווווווווווווווווווו, פרטים פרטים!" דחקה בו הדסה וניערה אותו בסקרנות מהולה בכעס מעושה.

"אחרי שהלכתן ממשתה המלך, התחילו להגיע כל מיני נשים בתלבושות מוזרות."

"כן כן, הפילגשים והמחוללות. הן באות כטוב לבם של הגברים ביין, כשהנשים המהוגנות הולכות לחדרים."

"הן באמת לא היו מהוגנות! בקושי לבושות, וחלק מהן גם נתנו לכל אחד לגעת בהן. היית צריכה לראות איך מרדוכא שלח ידיו כמו אחרון הפרסים!"

משהו במבטה של הדסה נרתע, אך היא מיד התעשתה: "אבא שלי ומרדוכא אוכלים שם כמעט כל יום כי הם משריו ועבדיו של המלך. גם הפילגשים והמחוללות מגיעות כל יום. אני ואתה ואמא באנו כי היה משתה מיוחד לכל העם הנמצאים בשושן. אתה יכול בבקשה להגיע לסיפור עצמו?"

חוורנה שמח לראות את השינויים במבטה, והחליט להמשיך לסובב את הסכין:

"נכון, זה לא מיוחד שמרדוכא מתנהג כמו הפרסים. כמו שהוא שותה מיין המלך ומתגאל בפת-בג המלך."

"בגלל זה המלך גירש את המלכה? מה הקשר?" הדסה התחילה לאבד סבלנות. היא גלגלה עיניים בייאוש, ואז נאנחה ונעצה אותן בחוורנה בציפייה.

"פתאום שמענו רחשים מהאזור שקרוב לפרגוד המלך וגל של התלחשויות לא ברורות. אנשים התחילו לקום מהכריות ולהתקרב לפרגודים. מרדוכא וחלק מהמפקדים האחרים מיד שלחו אותנו – את הנערים – לרוץ ולברר מה קרה. נדחפנו בין המתגודדים וניסינו לשמוע מה אומרים. אחד החברים שלי שמע ראשון שמישהו אמר שהמלך גירש את המלכה."

הדסה פערה עיניה: "לא יכול להיות!"

"זה בדיוק מה שאני חשבתי! נדחפתי עוד יותר קדימה כדי לשמוע את המבוגרים המתלחשים ולהטות אוזן למה שקורה בשולחנות הקרובים לפרגוד. אנשים באמת אמרו שהמלך גירש את אמה-סטרי!"

"למה שהמלך ירצה לגרש את הטובה ביותר?!"

"הם דיברו על כך שהוא גם השפיל את השרים שלו, ובעיקר את הותאנה אבי אמה-סטרי. כולם אמרו שהוא בטח לא יעבור על כך בשתיקה".

"ברגע שהבנתי שזה נכון, חזרתי מהר לספר לאדוני, לאביך. הוא ומרדוכא הסתכלו אחד על השני, ומיד קמו בלי לדבר בכלל, והתחילו לרוץ מהר. הם הלכו ישירות למחנה, ושלחו אותי לומר לכן להסתגר בבית ולהתכונן, עלולות להיות מהומות."

הדסה קפצה מיצועה, חולפת על פניו של חוורנה המופתע, ורצה מהר לחדר הישיבה, שם כבר ישבה אמה, לבנה כסיד.

"אמא, אבל המלך יכול לעשות מה שהוא רוצה, למה אבא אומר שיכולות להיות מהומות?"

"אני מקווה שאת צודקת," חיבקה אותה טליה בחזקה, "אבל חיל המשמר של המלך צריך להיות מוכן לכל תרחיש."

"גם אני אשמח להבין מה התרחיש שחוששים ממנו," אמר חוורנה, שעמד עתה בפתח חדר הישיבה.

"המלכה אמה-סטרי, הטובה ביותר, היא בתו של השר הותאנה, אחד משבעת אצילי פרס ומדי," הסבירה טליה. "הסכם כרות בין בית המלוכה לבין בתי האצילים שעזרו לדאריוהוש הגדול, אביו של המלך חשיארשא, לשבת על כס המלכות. לפי ההסכם הזה המלכה הראשית חייבת לבוא מאחד משבעת בתי האצולה. הותאנה הוא לא רק אחד האצילים. הוא זה שבזכותו ובזכות בתו הגדולה פאידימה קרה הכול, והוא ויתר מראש על המלוכה. היה זה אך טבעי שחשיארשא בן דאריוהוש יישא לאשה את בתו הצעירה של הותאנה. לגרש אותה בעת הזאת זה מעשה שלא ייעשה. אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה מאחורי הפרגוד, איך השרים בכלל אפשרו לדבר כזה לקרות."

"אז אבא מפחד שעכשיו השרים ינסו למרוד? בגלל זה הוא הלך לחיילים שלו?"

"בדיוק."

חוורנה היטיב את חרבו על ירכו. "עליי לחזור אל אדוני. שמורנה על עצמכן ואל תצאו עד שנגיע עם חדשות מרגיעות."

החרב לא עזבה את ירכו של חוורנה בימים הבאים – ידו האחת עושה במלאכה ואחת מחזקת בנשק. כך גם הנערים האחרים: איש חרבו אסורה על מתניו ועושים במלאכתם – מבשלים, מנקים, ומבצעים שליחויות ברחבי העיר. וכך גם החיילים ומפקדיהם: ביום הם שומרים על הסדר בעיר ומפגינים נוכחות, וגם בלילה אין הם פושטים בגדיהם, אוכלים וישנים כשחרבם על ירכם, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, איש ונערו.

 

והעיר שושן נבוכה, והעיר שושן רוחשת. ובכל הבתים בחדרי חדרים, ובמחנות הצבא סביב מפות האוכל, ולמרגלות מדרגות הארמון המובילות אל שער המלך, ובסמטאות השוק ובקרב הכובסות על שפת נהר ההו-אספה – רוחשות התלחשויות ותוססות כבשר על מחבת לוהטת: מה קרה שם במשתה?

אביחיל פקד על חוורנה להאזין ולצותת ולנסות לשמוע כל רמיזה על התקוממות ממשמשת. אך אוזניו הכרויות של חוורנה שומעות רק את חרושת השמועות וההשערות: "המלך דרש מהמלכה להופיע בעירום בפני השרים", "אלה הרהורי לבך, ידידי, או של חלק אחר בגופך! המלך לעולם לא ייתן פקודה שתשפיל אותו עצמו"; "אומרים שזה היועץ החדש, שאמר לו לגרש את והישתי. ווהו מנה. הוא אפילו אינו פרסי!" "זה מה שרוצים שנחשוב. המלך היה צריך להעמיד את רואי פניו במקומם לפני צאתו ליוון, הם התערבו יותר מדיי בענייני הממלכה. אולי הוא אפילו ביקש מווהו-מנה לתת לו את העצה הזו בדיוק!" "אינך מבין דבר! המלך מכבד את הבטחות אביו. זוהי נקמה במלכה עצמה! בשל קנאתה נאלץ המלך להרוג את אחיו מאב אחד ומאם אחת"; "המלך רוצה מלכה צעירה יותר, הוא חומד את ארטוונטי אשת בנו דאריוהוש". "אבל הוא לא חייב להפוך אותה למלכה כדי להכניסה למיטתו, כפי שכולם יודעים."

אך על התקוממות לא שמע חוורנה דבר.

אחת התשורות בקמפיין היא גישה לכל הטיוטות שלנו (אנחנו שומרים טיוטות משלבים שונים) אחרי שהספר כבר על המדפים, אם אהבתם את כל השטויות שאנחנו מכניסים באמצע 🙂

ויש גם תשורות נוספות, כולל הרצאות שלי במחיר של בעלת הבית השתגעה (ספרו לוועדת התרבות ביישוב שלכם ולמנהלת הרווחה שלכם!), והרצאות מרתקות של מעיין על מיתולוגיה יהודית, וגם כמה מכירות פומביות שנפרסם במהלך השבוע (מיתון אמצע קמפיין, חייבים ליצור קצת עניין) עם פריטי אספנות של מעיין לגיקים מביני עניין, ויצירות זכוכית שלי.

המכירה הפומבית על הקערות נמצאת כאן

רוצים לקרוא עוד? יש ספר שלם מהטוב הזה! רוצים לשמוע עוד? הזמינו אותנו להרצאה דרך הקמפיין! מוזמנים להצטרף אלינו לדרך, ולהביא גם חברים! המלכה – רומן היסטורי. מתפרסם בזכותך.

 

60 שניות על מגילת אסתר: פרק א' – עוגן במציאות.

יום שני, 27 בפברואר, 2017

מכירים את זה שאתם מתכננים פרויקט כמה זמן מראש, וכשמגיע הזמן להקליט בדיוק הולך לכם הקול? אז אני לוחשת בקושי כבר שלושה ימים, ועל קול אמיתי אין מה לדבר. אבל הפרויקט הוא תלוי זמן, אז קודם כול תודה לעדי סלמור שנחלצה לעזרתי והקליטה את הימים הראשונים. אני מקווה שהקול יחזור אליי מתישהו ואוכל לפחות את סוף הסדרה לעשות בקולי.

אז הפרויקט הוא סדרת פוסטים יומית של 60 שניות בווידאו + אותו תוכן בכתב (כי אולי יש עוד אנשים כמוני שמעדיפים כתוב). התכנון הוא מעכשיו ועד פורים, כל יום משהו מתוך מגילת אסתר. תשעה-עשרה פוסטים לפי סדר הפרקים, ואז עוד כמה.

יאללה. מת-חי-לים.

משנכנס אדר: 60 שניות מתוך "מגילת אסתר מאחורי המסכה".
קריאה: עדי סלמור.

פרק א' של מגילת אסתר הוא העוגן שלנו במציאות. אחשוורוש (חְ'שַׁיָארְשָׁא) הוא שמם של שני מלכים היסטוריים מהשושלת האַַחֶ'מֶנִית. אחשוורוש של מגילת אסתר הוא הראשון, כי השני מלך רק 45 ימים. שושן היא בירת החורף של המלכים האַחֶ'מֶנִיים. המשתאות הראוותניים והבזבזניים מתועדים גם אצל ההיסטוריונים היווניים.
ומה עם העובדה שהמלך מקבל החלטות גורליות כשהוא שיכור? גם נוהל זה מתועד אצל ההיסטוריונים היווניים: אצל הפרסים המלך חייב לקבל החלטות כשהוא שיכור ולאשר כשהוא פיכח, ואם קיבל החלטה בפיכחות – עליו לאשרה כשהוא שיכור. כך ההחלטה מתקבלת גם במצב שחושבים מהראש וגם במצב של השראה אלוהית, וכך בטוחים שהיא נכונה. זה מסביר גם למה המלך והמן ישבו לשתות אחרי שהם מחליטים להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים.

תמונות: כריכת הספר, קופסאות גפרורים מאיראן ועל שתיים מהן תמונה של ח'שיארשא הראשון (אחשוורוש) והשם אפדאנה – הביתן ב"חצר גינת ביתן המלך".

נשארתם עם המון שאלות? כל התשובות בספר! אפשר להשיג אותו בחנויות ובאתר ההוצאה לאור: מגילת אסתר: מאחורי המסכה (באתר ההוצאה אפשר גם להוריד דוגמית שיש בה כל פרק א'). 

 

It's all about Rosh Hashana!

יום שישי, 11 בספטמבר, 2015

פוסט זה בעברית: ראש השנה – כל השנה!

My grandfather Shlomo Harari, RIP, used to say that Purim and Kippurim are the same holiday, because both are "pretend holidays": in Purim the Jews pretend to be Goyim (gentiles), and in Kippurim the "Goyim" pretend to be good Jews.

Little did he know, the link between Purim and Kippurim goes way beyond jokes. In fact, it goes thousands of years into the past. In this short series of articles, we will see that these two holidays share deep roots, beliefs, myths and even historical events in the ancient near east. Moreover, Hanukkah, Passover and the Mimuna spring from the same roots, as do New Year events in Islam, New Season holidays in Christianity and other holidays in other cultures. And it's all about New Year's.

Masechet Rosh Hashana says there are four New Years and four judgment days. The names of the Jewish (i.e. Babylonian) months also indicate at least two beginning points: Tishrei (Akkadian Tishritu) means "a beginning", while Marheshvan originates in Akkadian Waraḥ-Shamnu – the eighth month (w-m changes are routine in word-borrowings in the ancient near east, as both are labial – pronounced using the lips) – i.e. a count that begins in the ancient New Year in the month of Nissan.

As a matter of fact, the Tishrei New Year is just as ancient. The vernal (spring) equinox – Nissan – is a symbolic New Year. Nature wakes up, the trees begin to bloom, the days become longer than the nights, the weather is already/still pleasant. It's the national New Near for the Israelites, because in Passover we became a nation. The Mishna tells us it's the New Year for kings: We cannot begin the count of each king's years from the day of coronation, because each king will have a different new year, after several years we won't remember the exact date, and chaos is soon to follow. The solution is that regardless of the coronation date, the king's next year begins in Nissan. Even if he was crowned in Adar. But an agricultural new year in Nissan would be useless, because it would mean that in a Sabbath year, first we won't be allowed to reap what we've sown in the autumn, and then it would be prohibited to sew for next year. The natural and agricultural New Year begins in the autumn, that is, in Tishrei. Two of the judgement days mentioned in the Mishna are in Tishrei: Rosh Hashana is the personal judgement day, and Sukkot is the first judgement day for nature: Will there be enough rain? The other natural judgement days are the other pilgrimage festivals – Passover in Nissan – Will there be enough wheat? And Shavuot in Sivan: Will there be enough fruit?

The New Year has always been a source of excitement as well as fear. In our times it's mostly excitement (or depression), summing-up, intospection and New Year resolutions, but some of us remember the slightly superstitious fear before 5784, Hebrew תשמ"ד which spelled "will be destroyed") and before December 21st 2012 because of the Aztec prophecy, as well as the allegedly rational fear before the year 2000. In the ancient world the new year was also a mix of fear and excitement. Fortunes are about to be decided; the individual, the community and sometimes the whole world – is in danger. This is why we Jews do things we don't normally do throughout the month of Elul and to a greater extent on the first ten days of the year, culminating in Yom Kippur: getting up before dawn for Slichot during these forty days, and fasting on Yom Kippur, when the usual Jewish holiday is about "they tried to kill us, we won, let's eat!".

Let's take a closer look at the last statement. Does this description fit all the holidays? Not really. Sukkot, Shavuot and Tu Bishvat are about eating, but without the hating, though we did see the Mishna regards Sukkot and Shavuot as judgement days (and Tu Bishvat as a New Year). The "they tried to kill us we won" holidays are conveniently located around solstices and equinoxes: The solar, or lunisolar New Year usually begins with a new season: around the spring or autumn equinox (March and September 21st, give or take a day), or around a solstice (December or June 22nd±1 – winter or summer depends on hemisphere). In simpler words – Sun years (whether their months are based on the moon, like the Jewish year, or arbitrary like the Gregorian calendar) usually begin around the longest day or night of the year, or around the time when day and night are equal.

The Midrash tells us that Hanukkah was actually created on the first Kislev of existence, when Adam saw the days are getting shorter and shorter, and feared the world would come to an end (the world is in danger!). He fasted for 8 days (which is something he didn't normally do), and the days began to get longer: the world was saved! The Maccabis chose Kislev 25th because that was the day the Greeks desecrated the temple, and the Greeks chose that day probably because it is connected to the rebirth of the Sun and a time of light holidays all around the globe (the story of the little pot of oil, by the way, is first documented some 200 years after the events and is not flawless). In the Maccabis' story too, the Jews are in danger – spiritual danger – and there had to be a great massacre in order to save the day. If an 8 day holiday of light starting on the 25th of the month sounds familiar, it is because this was also the birth date of the Sun god in pagan Europe, and when the emperor Constantine wanted to make Christianity more appealing, he identified Jesus with the Sun God (and gave him a halo, later copied unto other saints).

Want to read more? crowdfund the English (and Persian) version of The Book of Esther, Unmasked. This article is based on parts of chapter 9 of The Book of Esther, Unmasked. Want to hear more? Invite me to a well-paid lecture. During the crowdfunding campaign – that is, until October 16th, there are serious discounts on lectures as well, so you may want to take advantage of that.

Next time: All Holidays are High! On the "they tried to kill us, we won, let's eat" paradigm of Jewish holidays. (will be linked when published)

***

Before you ask: This article series is licensed cc-by-sa. You may quote or republish it without explicit permission, as long as you give the following credit to the writer, Thamar E. Gindin (including links) + a link to the original article, and allow others to do the same.

Thamar E. Gindin is a faculty member in Shalem College in Jerusalem, researcher at the Ezri Center for Iran and Persian Gulf center in Haifa University, lecturer and author of The Good, the Bad and the World, a Journey to Pre-Islamic Iran (Hebrew) and The Book of Esther, Unmasked (Hebrew, English and Persian). This article is based on the 9th chapter of The Book of Esther, Unmasked.

ראש השנה — כל השנה!

יום שישי, 11 בספטמבר, 2015

This article in English: It's all about Rosh Hashana!

סבי, שלמה הררי מנוחתו עדן, נהג להתלוצץ עם נכדיו ולומר שפורים וכיפורים הם אותו חג: בפורים כל היהודים מתחפשים לגויים, ובכיפורים, כל ה"גויים" מתחפשים ליהודים.

מה שהוא לא ידע, הוא שהקשר בין פורים וכיפורים הוא הרבה מעבר להלצות. למעשה, זהו קשר שעומקו אלפי שנים. בסדרת מאמרים קצרה זו, נראה את השורשים העמוקים במזרח הקדום, את האמונות, את המיתוסים ואפילו את האירועים ההיסטוריים או ההיסטוריים לכאורה, שקושרים בין פורים וכיפורים. יתרה מזו, פסח והמימונה שואבים מאותם מקורות, וכך גם אירועי ראש שנה באסלאם, חגים עונתיים בנצרות, וחגים נוספים בתרבויות אחרות. והכול הכול נסוב סביב ראש השנה.

הרעיון של יותר מראש שנה אחד אינו חידוש: כבר במסכת ראש השנה כתוב שיש ארבעה ראשי שנים וארבעה ימי דין. שמות החודשים העבריים (כלומר הבבליים) מעידים גם כן על שני ראשי שנים לפחות: השם תשרי בא מהמילה האכדית תִּשְׁרִיתֻ "התחלה", ואילו השם מרחשון מקורו לא בהיעדר החגים (שעושים אותו מר) או בגשם הראשון (מר – מילה יחידאית במקרא שמשמעותה טיפה), אלא באכדית וַרַח-שַׁמְנֻ – הירח השמיני – לפי לוח השנה העתיק המתחיל בניסן (חילופי ו-מ נפוצים מאוד בשאילות בין שפות במזרח הקדום).

למען האמת, ראש השנה בתשרי קדום לא פחות מראש השנה בניסן. השוויון האביבי – הנקודה שבה היום והלילה משתווים בסביבות ראש חודש ניסן – היא ראש שנה סמלי. הטבע מתעורר, העצים מתחילים לפרוח, הימים הופכים להיות ארוכים מהלילות, ומזג האוויר כבר/עדיין נעים. זהו ראש השנה הלאומי של בני ישראל – החג שבו הפכנו לעם. המשנה מספרת לנו שזהו ראש השנה למלכים: הרי אי אפשר להתחיל לספור את שנותיו של כל מלך מיום הכתרתו, כי אחרי כמה שנים, או כמה מלכים, כבר לא יזכרו מי הומלך מתי, ויהיה בלגן גדול. הפתרון הוא שללא קשר לתאריך ההכתרה, השנה הבאה של המלך תתחיל בניסן. זה אומר שאם הוא הוכתר באדר, שנתו השנייה תתחיל אחרי פחות מחודש!

אבל ראש שנה חקלאי בניסן הוא לא פרקטי, כי משמעותו היא שבשנת שמיטה לא נוכל לקצור מה שזרענו בשנה שעברה, וגם לא לזרוע לשנה הבאה. ראש השנה החקלאי, של מחזור הצמיחה בטבע, מתחיל בסביבות יום השוויון הסתווי, כלומר בתשרי. שניים מימי הדין המוזכרים במשנה הם בתשרי: ראש השנה הוא יום דין אישי, וסוכות הוא יום הדין הראשון לטבע: האם יהיה מספיק גשם? שני ימי הדין האחרים של הטבע מתאימים לשתי הרגלים האחרות: פסח בניסן: האם תהיה מספיק חיטה? ובשבועות – האם יהיו מספיק פירות?

ראש השנה היה תמיד – ועודנו – מקור להתרגשות ולפחד גם יחד. בימינו זו יותר התרגשות (או דיכאון), סיכומים, חשבון נפש והחלטות לשנה החדשה; אבל חלקנו עוד זוכרים את הפחד לפני שנת תשמ"ד, ואת האמונה הטפלה בנוגע ל-21 בדצמבר 2012 (היום הקצר ביותר בשנה גם הוא ראש שנה, נגיע לכך מיד), בגלל הנבואה האצטקית. נזכור גם את הפחד הרציונלי לכאורה לפני שנת 2000. גם בעולם העתיק ראש השנה התאפיין בהתרגשות מעורבת בפחד. הגורלות עומדים להיקבע; האדם, הקהילה, ולפעמים כל העולם – בסכנה. לכן ב-40 הימים מראש חודש אלול, אנחנו, היהודים, עושים דברים שאנחנו לא עושים בדרך כלל, כמו לקום לפנות בוקר לסליחות, ובשיא התקופה – כלומר ביום האחרון – גם לצום, כשהפרדיגמה הרגילה של חגי ישראל היא "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!".

נסתכל קצת יותר בעיון במשפט האחרון. האם התיאור הזה מתאים לכל החגים? לא ממש. בסוכות, בשבועות ובט"ו בשבט אנחנו אוכלים בלי לשנוא – וזאת למרות שהמשנה רואה בסוכות ובשבועות ימי דין (וט"ו בשבט הוא אחד מראשי השנה). החגים מסוג "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!" מתרכזים בנוחות בתחילת עונות: סביב נקודת השוויון האביבי (פורים לפני, פסח אחרי) וסביב הלילה הארוך ביותר בשנה – תחילת החורף (חנוכה). שנות שמש, או שנות שמש-ירח (כמו השנה העברית), מתחילה בד"כ בעונה חדשה: סביב נקודות השוויון באביב (21 במרץ ± יום) ובסתיו (21 בספטמבר ± יום), או בנקודות קיצון של השמש (21 בדצמבר ± יום ו-21 ביוני ± יום. קיץ או חורף תלוי בחצי הכדור שאתם נמצאים בו).

 

המדרש מספר לנו שחג החנוכה נוצר למעשה בכסלו הראשון לקיום העולם, כשאדם הראשון ראה שהימים מתקצרים, וחשש שהעולם עומד להיחרב (העולם בסכנה!) הוא צם במשך שמונה ימים (שזה משהו שהוא לא עשה בד"כ), והימים התחילו להתארך: העולם ניצל! המכבים בחרו את כ"ה בכסלו כי זה היה התאריך שבו היוונים חיללו את המקדש, והיוונים בחרו את התאריך הזה אולי כי הוא קשור ללידתה של השמש, וזהו זמן של חגי אור בכל רחבי העולם. סיפור נס פך השמן מוזכר לראשונה במקורות מאוחרים בכ-200 שנה לאירועים עצמם, והוא אינו חף מבעיות. גם בסיפורם של המכבים עם ישראל נמצא בסכנה – סכנה רוחנית – וחייב להיות טבח גדול כדי להציל את המצב. אם חג אור בן שמונה ימים המתחיל ב-25 בחודש החשוך ביותר בשנה נשמע לכם מוכר, זה מכיוון שזהו יום הולדתו של אל השמש באירופה שלפני הנצרות, וכשהקיסר קונסטנטין רצה לחבב על ההמונים את הדת הנוצרית, הוא זיהה את ישוע עם אל השמש (ולכן יש לישוע הילה, שעברה אחר כך גם לקדושים האחרים).

בפעם הבאה:

כל החגים הם ימים נוראים!
על פרדיגמת "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו בואו נאכל" של חגי ישראל. (יקושר כשיפורסם).

רוצים לשמוע עוד? עד 16.10.2015 אפשר לקבוע  הרצאות העשרה דרך קמפיין מימון ההמונים של התרגום לאנגלית ולפרסית במחירים נמוכים מהרגיל (511$ במקום 2400 + מע"מ + נסיעות בימי השנה, ו-1023$ במקום 4000+ מע"מ + נסיעות בעונת הפורים), ופה בצד למעלה יש קישורים להרצאות הקרובות שלי לקהל הרחב.

***

זה כתוב בתחתית העמוד אבל אני חוסכת לכם: סדרת מאמרים זו מתפרסמת ברישיון cc-by-sa. זה אומר שאתם יכולים לפרסם את כולו או חלקים ממנו איפה שבא לכם בלי לבקש קודם את רשותי, בתנאי שאתם נותנים את הקרדיט הבא, והפניה לדף זה, ומרשים לאחרים להפיץ באותה דרך.

הקרדיט: ד"ר תמר עילם גינדין היא חברת סגל בחוג למזרח תיכון במרכז האקדמי שלם בירושלים, חוקרת במרכז מאיר ומרים עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, מרצה בחסד ומחברת הספרים הטוב הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית (הוצאת מודן), ומגילת אסתר מאחורי המסכה (הוצאת זרש) סדרה זו מבוססת על חלק מפרק ט' של הספר.אם תעזרו בתמיכה ובהפצה, אז בקרוב יהיה גם באנגלית ובפרסית!).

(אם זה יותר מדיי קישורים, עד 16.10.2015 הקישור החשוב ביותר הוא האחרון – לקמפיין מימון ההמונים של המהדורות האנגלית והפרסית).

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – ההרצאה (חלק ד' ואחרון)

יום ראשון, 19 באפריל, 2015

חלקה הרביעי והאחרון של ההרצאה שנתתי לשותפים לדרך בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ב

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ג

והנה חלק ד' ואחרון (16:04 דקות)

זה לא עד סוף ההרצאה, כי מתישהו פשוט נגמר הזיכרון במצלמה.
(וגם ההרצאה לא מקיפה הכול. כי אי אפשר. בשביל זה יש הספר מגילת אסתר: מאחורי המסכה).

והנה מספר תמונות סטילס מההרצאה לתומכים בירושלים, שהתקיימה בבית משפחת אברמי (בקישור, חפשו "איראן", וגלו למה שירלי התנדבה לארח אותנו).

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. בית משפחת אברמי לפני.

בית משפחת אברמי לפני.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

מגילת אסתר - מאחורי המסכה: הרצאה לתומכים בירושלים. גוהר מסעדה פרסית

בתמונה: שותפים לדרך מאזינים בעניין + ירקות חתוכים + ח'ורשט אלו + אש רשתה (מהמסעדה הפרסית גוהר בכפר סבא).

רוצים גם לשמוע ולטעום? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מימון), ואפשר לשלב עם אוכל – מטעימות ועד סעודה מגוהר – מסעדה פרסית. צרו קשר פה מימין.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים (חלק ג)

יום ראשון, 12 באפריל, 2015

חלקה השלישי של ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

חיתוך הסרטים הוא לפי גחמותיה הפרטיות של המצלמה של עשהאל, ובין 2 ל-3 התחלפו כרטיסי הזיכרון, ולכן יש כמה דקות רווח בין החלק הקודם לחלק הנוכחי.

והנה חלק ג' (38:37 דקות)

והנה
חלק ד' ואחרון – בשבוע הבא.

מהולנד ועד כוש

יום שישי, 2 בינואר, 2015

אני פותחת רשמית את עונת הפורים בווידאו של אירוע שהיה בערב גשום וסוער אחד בשנה שעברה בספרייה הלאומית בירושלים. אירוע השקתה של מגילת אסתר מאוירת מהולנד.
לא יודעת מה איתכם, אני נהניתי מכל רגע ומכל אחד מהמשתתפים האחרים, גם על הבמה וגם במטבחון.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני תורמים נדיבים). צרו קשר להזמנת הרצאת העשרה.

המדאן אינה שושן

יום חמישי, 14 ביוני, 2012

ביום שני האחרון, 11.6.2012, התקיימו באוניברסיטת ת"א טקס חנוכת אוסף חביב לוי והגן הפרסי בספריית וינר, ומיד אחריו כנס בנושא יהודי איראן, לרגל אותו אירוע. הנה אני מרצה על תרומתה של הפרסית היהודית לחקר הבלשנות האיראנית. המשך…

מאחורי הקלעים של הברכה לעם האיראני.

יום שישי, 16 במרץ, 2012

יסלחו לי קוראיי היקרים, אני אינני נוהגת לפרסם פוסטים בשני חלקים בו זמנית. אבל מצד אחד הברכה היפהפיה של הרב גיסר ראויה לפוסט משלו ללא הקדמות וללא שהיות, ומצד שני יש גם סיפור נאה מאחורי הברכה.

בראש השנה פרסמתי פה את תרגום ברכתם של תומכי האיתאללה כאט'מיני ברוג'רדי לעם היהודי לרגל השנה החדשה. ריצ'רד סילברסטיין ראה, פרסם בבלוגו "תיקון עולם", ובסוף כתב

In the incessant ranting of both sides against the other, Iranian and Israeli, it is refreshing to read that tolerance is not dead.  If only there were views of rabbis inside Israel as thoughtful and courageous as these.

(או בעברית: בין ההשמצות הבלתי פוסקות של שני הצדדים – האיראני והישראלי – זה נגד זה, מרענן לקרוא שהסובלנות לא מתה. אילו רק היו בישראל דעות כה מתחשבות ואמיצות של רבנים.)

אני מאוד לא מסכימה עם סילברסטין. פניתי לרב אבי גיסר, רב היישוב עפרה וראש מנהל החינוך הדתי. הוא הרים את הכפפה בשמחה וכתב לעם האיראני את היפה בברכות. הרי היא לפניכם, במקור, בתרגום לפרסית ובתרגום לאנגלית.

רוצים לשמוע עוד על הקשרים ארוכי השנים בין איראן והיהדות?
ביום רביעי 28.3.2012 בשעה 19:30, מתקיימת השקת ספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית במוזיאון ארצות המקרא בירושלים. הפורמט יהיה שיחות, אורח הכבוד יהיה שאול שקד, המנחה יהיה שי סקונדה, וכלת השמחה היא אני. בואו והפיצו!

האם ימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם לאחר חורבן המדינה? פרק ו' ואחרון / דוד פילאווין

יום שלישי, 22 בנובמבר, 2011

 בפרקים הקודמים גילינו שיש מצב שימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם במחנה החרדי וגם במחנה הדתי-לאומי. היום נגלה שכבר היו דברים מעולם, ויש גם מוסר השכל בסוף.
לקריאת כל הפרקים בסדרה.

בחזון המפורסם בספר דניאל מוזכרות ארבע מלכויות המשעבדות את עם ישראל, שלאחר קִצה של האחרונה בהן אמורה לבוא הגאולה: המלכות החמישית הנצחית. הפרשנות המסורתית מזהה אותן עם בבל, פרס ומדי, יוון, ורומי. אלא שהאימפריה הרומאית הגיעה לקצה כבר מזמן, והגאולה עדיין לא באה. מה עושים? ובכן, לכל קושיה יש תירוץ, כמובן: מפרשים שמלכות רומי עדיין קיימת משום שהתרבות המערבית בכלל והנצרות בפרט (במיוחד הקתולית, שמרכזה ברומא) היא המשך של מלכות רומי.
אז מה יוצא? – שמלכויות בבל, פרס-מדי, ויוון (הכוונה כמובן לאימפריות ההלניסטיות), שמבחינה פוליטית ניתן לראות בהן למעשה המשכים של אותה המדינה רק עם שושלות שהדיחו זו את זו והרחיבו את הגבולות של המדינה שירשו, נחשבות שלוש מלכויות בחשבון הזה, בעוד שרומי נחשבת מלכות אחת הנמשכת עד לימינו עקב איזה בסיס תרבותי משותף לה ולתרבות המערבית העכשווית. אבל אם כבר אז כבר: מבחינות רבות, רומי היא יורשתה התרבותית של יוון. ומדוע לא תיחשבנה אפוא יוון ורומי למלכות אחת? לאלוהים פתרונים. אבן עזרא אמנם הרגיש שמשהו בנרטיב הזה איננו כשורה ורצה לפיכך לזהות את המלכות הרביעית עם מלכות ערב – כלומר עם האימפריה המוסלמית ששלטה אז (לפחות נומינלית) בחצי האי האיברי. ועל כך ענה לו הרמב"ן ש"נפל פחד הישמעאלים עליו", ופרשנותו לא נתקבלה לדורות. ואילו הייתה מתקבלת, זה לא היה עוזר, כי הח'ליף האחרון – שהיה גם הסולטן הטורקי האחרון –  פרש בשנת 1922 והגאולה טרם באה.

כך או כך, נראה שאין בעיה לפרש את כל הדיבורים על ישויות פוליטיות באופן מאד לא מילולי. ממילא, אין בעיה גדולה לפרש כך גם את המושג "מדינת ישראל".

ויש מוטיבציה לעשות כן: בשנת 1942, צבאותיו של רומל צבאו על שערי ארץ ישראל, ותושבי המדינה היהודים חרדו לגורלם. נראה היה שאם יהודים ברחו מהשואה האירופאית לכאן, השואה רדפה אחריהם. גובשה תוכנית יום הדין – "מצדה על הכרמל". ונראה היה שהקיץ הקץ (השתמשתי בביטוי הזה איפשהו לעיל – וזה לא מפליא: כל הזמן מקיץ עלינו הקץ אבל אנחנו עדיין פה, קמים כל פעם לתחיה כמו עוף החול…). הרב הרצוג (שגם כן הזכרתי אותו באותו עֵיל), רצה לעודד את רוח העם והכריז: "מסורת בידינו, בית שלישי לא ייחרב". הוא לא המציא את הרעיון – יש לו תקדימים במקורות. אבל בניסוח הזה האמרה מיוחסת לרב הרצוג דווקא.

מובן שהיישוב היהודי בארץ ישראל דאז היה רחוק מאד מהיות "בית שלישי" – אפילו מדינה לא נראתה עוד באופק, לא כל שכן בית מקדש (שגם היום לא נראה באופק). אבל המטפורה עשתה את שלה, ו"בית שלישי" אכן לא נחרב.

אז לא ייחסו חשיבות יתר לאמירה זו. כפי שאמרתי: לא נהוג, במסורת היהודית, להתייחס ברצינות רבה מדיי לווארטים.

אבל כשהציונות הדתית קמה לתחייה בשנות ה-60, 70, וכשתורת הרב קוק נמשתה מתהום הנשיה, וכשאנשי "גוש אמונים" ודומיהם החלו לתכנן את הגאולה לפרטיה, אז גם נשלפה אִמרה נשכחת זו של הרב הרצוג מהבוידעם ונלקחה ברצינות יתירה. היום, בחוגים מסויימים של הציונות הדתית, מי שיעז להעלות על בדל שפתיו את האפשרות שהמדינה תיחרב, לכופר ייחשב.

מה יקרה אפוא אם וכאשר המדינה, אפעס, תיחרב?

כמובן שהתגובה הטבעית לא תהיה "וואללה, הרב הרצוג טעה – התברר בדיעבד שהאמנו בשטויות".

לאון פסטינגר מתאר בספרו When Prophecy Fails איך כתות מתמודדות עם הפרכות אמפיריות של נבואות מנהיגיהן. התגובה מצד ה"גרעין הקשה" של הכת, במקרים כאלה, היא למצוא תירוץ מדוע הנבואה לא באמת הופרכה.

באותו אופן, כידוע, מתאר קארל פופר בכתביו איך תיאוריות מדעיות הופכות לאמונות מטפיזיות: כשבמקום לזרוק את התיאוריה לפח שעה שהיא הופרכה מוצאים הסברים אד-הוק מדוע תחזיותינו-לאור-התיאוריה לא התגשמו.

במקרה ההיפותטי שאותו אני מתאר, המוצא הקל ביותר היה יכול להיות, כמובן, להגיד: "לא היה זה בית שלישי".

ובאמת – כך כנראה יתייחסו לעניין החרדים: הרי גם עתה, כשהמדינה עודנה עומדת על תִלה, לדידם עם ישראל עדיין נמצא בגלות. מה גם ששום "בית שלישי" במובן המילולי של הביטוי לא נבנה.

זאת ועוד: לדעת חוקרים מסויימים, בר כוכבא, למשל, בעת המרד שלו נגד גזירות אדריאנוס, לא רק שגירש את הרומאים מיהודה לזמן מה וכונן מדינה יהודית, אלא אף בנה מזבח על הר הבית – מזבח שהיה פעיל כל עוד בר כוכבא שלט בירושלים. זאת ועוד, הוא כנראה קיבץ תרומות נדיבות מרחבי הפזורה היהודית בגולה לשם בניית בית מקדש ממשי. ישנן אינדיקציות שהוא הטמין אוצרות אלה איפשהו והשאיר הוראות איך למצוא אותם: לידיעתכם, מחפשי אוצרות מקצועיים וחובבים… 🙂

מה יותר "בית שלישי" מזה? ובכל זאת, המרד נכשל, בר כוזיבא הכזיב והשמיים לא נפלו: האפוקליפסה לא התרחשה והגאולה לא הגיעה.

כמובן שההסבר שייתן לכך דתי מצוי יהיה: "לא היה זה בית שלישי". זאת למרות שלכאורה מדובר בבית שלישי הרבה יותר מילולי מאשר מדינת ישראל הנוכחית.

אבל קשה יותר יהיה לציוני דתי מצוי לומר זאת במקרה ההיפותטי שאותו אני מתאר: הרי הרב הרצוג קרא בשם "בית שלישי" למשהו הרבה פחות "בית שלישי" אפילו מאשר מדינת ישראל. אם המיעוט היהודי בארץ ישראל תחת השלטון הבריטי היה "בית שלישי", קל וחומר מדינת ישראל.

יותר קל אפוא יהיה לומר שבית שלישי אף פעם לא נחרב ועדיין על תִלו עומד. קרי: שמדינת ישראל עדיין קיימת.

את זאת זה קל יהיה לעשות: למשל, לדעת רוב פוסקי ההלכה, במשך הדורות הרבים שחלפו מאז חורבן הבית הממשי עדיין חלה על הר הבית קדושת המקדש (ולכן אסור לנו לעלות להר בעודנו טמאים). אם כיפת הסלע יכולה להיחשב בית מקדש לעד, אז ארץ ישראל – אפילו חרבה – לא כל שכן.

יתר על כן, הנסיבות שבהן אמר הרב הרצוג מה שאמר מקילות על פרשנות כזו: כמו שהרב קוק דיבר על "מדינת ישראל" טרם המדינה הנקראת כן עוד נוסדה, כך הרב הרצוג דיבר על בית שלישי לפני קום המדינה, וממילא, אין אנו אמורים לצפות שאמיתות דבריו תהיה תלויה בהמשך התקיימותה של המדינה הנוכחית, הארצית.

מה יהיה איפוא על יום העצמאות?

כבר עתה בחוגים ה"ממלכתיים" יותר של הציונות הדתית (אלו שרואים במדינה את יסוד כסא ה' בעולם וכל זה) יום העצמאות מקבל מאפיינים של טקס דתי: תקיעה בשופר, אמירת הלל, קריאה מיוחדת בתורה והפטרה מיוחדת הבאה בעקבותיה, אמירת "פסוקי דזמרא" (חלק מתפילת שחרית) של יום טוב במקום של יום חול, וכדומה.

יצא לי להיות נוכח בטקסי יום עצמאות רבים של הציבור הדתי שבהם בסוף הטקס הושר ההמנון – המנגינה הייתה המנגינה הרגילה של "התקווה" אבל המילים היו מילות מזמור התהילים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". לפי מה שהסבירו לי, מה שקרה הוא שפעם, באיזו וועידה ציונית נשכחת כלשהי בפולין מישהו הציע לאמץ את פרק התהילים הזה בתור ההמנון הרשמי של התנועה הציונית. הרעיון נדחה, אבל מאז יש דתיים מסויימים שמרגישים ש"גנבו להם" את ההמנון ומנסים "להחזיר עטרה ליושנה" ולהחליף  את "התקווה" ב"שיר המעלות". שיהיה.

נראה לי שהתופעה מתגברת ככל שמתגברת התופעה הקודמת שדובר בה: ה"מטפיזיקציה" של המדינה.

אם המגמה תימשך, לא תיהיה מניעה מיוחדת, אחרי חורבן המדינה, לבצע את הטקס הקבלי הקדוש הזה של שירת "שיר המעלות" בניגון "התקווה" ב-ה' באייר שבכל שנה —- טקס שנועד לתקן את העולמות העליונים בכלל, ואת ספירת "מלכות", הקרויה גם "מדינת ישראל" בפרט….

בנוסף למטפיזיקציה האופיינית ליהדות, שדובר בה כבר, יש תכונה בולטת נוספת אצל יהודים: הרמוניזציה של העבר.

בכל דור נתון, המחלוקות בין חכמים יכולות להיות קשות ומרות ועויינות. ויכולות אף לגלוש להאשמות הדדיות בכפירה ובחטאים ואף לשריפת ספרים.

אבל בכל דור נתון, כמשסתכלים רטרוספקטיבית על מחלוקות העבר, נוטים לתאר אותן בתור "מחלוקות לשם שמיים" ידידותיות ביסודן, שבהן אף צד לא באמת טעה: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (תלמוד בבלי, מסכת "עירובין", דף י"ג עמוד ב') "קנאת סופרים תרבה חוכמה" (תלמוד בבלי, מסכת "בבא בתרא", דף כ"א, עמוד א') ועוד כהנה וכהנה אמרות שפר.

בעוד שהרשב"א האשים את הרמב"ם בכפירה ופקד לשרוף ספריו, היום כתבי שני המחברים נלמדים באותם בתי מדרשות זה לצד זה ומתייחסים לדברי שניהם בחרדת קודש.

רבים מכירים את המשנה (מסכת "יבמות", פרק א', משנה ד') האומרת: "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי".

אבל מעטים יותר מכירים את הקטע הבא מתוך התלמוד הירושלמי (מסכת "שבת", פרק א' הלכה ד'): "אותו היום (שבו נגזרו "שמונה עשר דברים" – הלכות שלדעת חוקרים מסויימים סימנו את תחילתו של המרד הגדול, ד.פ.) היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל … תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל".

כך בערך קרה גם למורשת החשמונאים בזכרון הקולקטיבי היהודי.

הרמב"ן, שאותו ציטטתי באחד הפוסטים הקודמים, לפני שהוא ניגש להאשים את המכבים בחטאים שונים, נזהר להתנצל (פירוש הרמב"ן על בראשית, פרק מ"ט, פסוק י'): "…כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן…".

כבר בתקופת הגאונים, מחבר תפילת "על הניסים", בניגוד למקורות היהודיים המוקדמים יותר, בהחלט מפרט את פועלם של החשמונאים – אפילו פותח את התפילה באזכור שמם וייחוסם – ואילו דווקא את נס פך השמן משמיט כליל (דגשים שלי):

בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו .. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ

כשהמחלוקת שוככת, זוכרים רק את הטוב, ושושלת שנזקף לחובתה הרג שיטתי של חכמי התורה פתאום הופכת ל"עוסקי תורתך".

גם הרמב"ם, שהיה בקיא גם ב"ספרות חיצונית", בנוסף לזו התורנית, וכידוע שואב את תורתו הן משם והן משם,  מזכיר זה לצד זה, משל נשאבו מאותו מקור, הן את נס פך השמן ואת את התקומה המדינית ואת ייסוד ממלכת החשמונאים. בניגוד לרמב"ן, הוא אף איננו רואה במאורע האחרון שום בעיה אלא להיפך – סיבה למסיבה.

מתוך משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג':

א  בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזירות על ישראל (..) עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם.  וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה–עד החורבן השני.

ב  וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסליו היה.  ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד; ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים–עד שכתשו זיתים  והוציאו שמן טהור.

ג  ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל; ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות (…)

ניתן לפיכך לקוות שאלף שנה אחרי חורבן מדינת ישראל, כשיתקיים בנו "גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק ט' פסוק ו'), היהודים יפסיקו לריב בינם לבין עצמם לגבי מעמדה ההלכתי, התיאולוגי והאידיאולוגי של המדינה המסכנה הזאת וייזכרו בערגה בימים אלה, שבהם אנו חיים עתה, וישאלו את עצמם "איה אותה ארץ" שהייתה ואיננה. ואולי הבנה זו, ראוי לה שתגרום גם לנו, כבר עתה, להעריך את מה שיש, במקום להתלונן.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

במהלך הסדרה פיזר דוד רמזים לאפשרויות לסדרות נוספות. בא לכם? באיזה נושא מהנושאים שנרמזו?