לשונות היהודים



פוסט דוק ארגו פרופר דוק / פרופסור גלעד צוקרמן

יום שבת, 23 בינואר, 2010

פרופ' גלעד צוקרמן עונה להשגות שלי ושל רוביק רוזנטל על ספרו ישראלית שפה יפה ועל הרצאתו "שמע ישראל או צ'מע ישראלית?" בכנס דורבנות ב-14.1.2010. אני לא מגיבה בגוף הפוסט, אבל אם יש מושגים קשים אני מפרשת אותם בסוגריים מרובעים.

חלק א

נהניתי מאוד מהרצאתך ההומונימית והאננטיוסמית, תמר, למשל מן המשותף בין זונה לנווט (שניהם עובדים IMAPOT). כפי שנאמר, לא מאיימים על זונה בז', וגם לא ב-SEMEN או ב-SEAMEN [אֶנַנְטְיוֹסֶמְיָה היא מושג שטבע גלעד צוקרמן (2003) לתאר מצב שבו למילה יש שתי משמעויות: משמעות מסוימת והיפוכה. כמו קֶלֶס בעברית].

אליבא דידי, (1) ה"טעויות" של היום הן הדקדוק של מחר, ו-(2) הדקדוק של היום הוא ה"טעויות" של אתמול.

הנקודה היא שאין מדובר על "טעויות" או "שיבושים" אלא על התפתחות לשונית טבעית, שעל אוהבי שפה להעלותה על נס. יתר-על-כן, במקרה הייחודי של השפה הישראלית, האלט-ניי-לאנג, או ה-על-תנאי לאנג (על תנאי שנכיר במורכבותה הגנטית), רוב ה"טעויות", לא רק שהן לא טעויות אלא הן גם לא התפתחות לשונית. הן פשוט תוצאה של היווצרות שפה חדשה, היונקת מלכתחילה לא רק מן העברית אלא גם מן היידיש ושפות רבות אחרות. לפיכך, "שלוש-עשרה ילדים" אינם תוצאה של התפתחות הישראלית אלא של היווצרותה ההיברידית של הישראלית.

אם אליעזר בן-יהודה היה שומע אותנו מדברים, הוא היה חוזר לקברו. אם ישעיהו היה שומע את בן-יהודה, הוא היה תוקע בעצמו כדור בראש, אם הוא היה בכלל מבין שבן-יהודה מנסה לדבר עברית.

כפי שהזכרתי בהרצאתי, אחת משלוש המטרות של התרביץ [אקדמיה] ללשון העברית הייתה ונותרה "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה". אבל נשאלת השאלה: האם אין זה אלא אוקסימורון (ניבגוּד, ניב ניגודים, דבר והיפוכו)? אם אנחנו רוצים ששפה תתפתח לפי טבעה, מדוע לכוון אותה?

הפְּסיקוֹפּתיות הטהרנית והאמונה בטרנספר אכזרי של לכאורה "טעויות לשון" משותפת לאנשי ציבור מכל הקשת הפוליטית. לְשׁוֹנָאִים הארד קור כמו חיים יבין ויוסי שריד מתלוננים כי הישראלים שוחטים או אונסים את שפתם בדיבור עצלני של "עברית משובשת". אבל בדיוק כפי ש"הארטישוק הירושלמי" איננו ארטישוק ואיננו ירושלמי (גם אם יש מסעדות בירושלים המתגאות בו), כך השפה שהם מכנים "עברית משובשת" איננה עברית ואיננה משובשת. היא ישראלית דקדוקית!

ישראלים רבים אומרים "בכּיתה ב'" (עם דגש בכ') במקום ההיגוי הטהרני, שאבד עליו הכלח, "בכיתה ב'" (עם כ' רפה); "מְכִּירה" ולא "מַכִּירה" (עם פתח); "הֵפְקדתי" ולא "הִפְקדתי" (עם חיריק), "ברי-מזל" ולא "בני-מזל", וכו'. המוכרים – וגם הקונים, יש להודות – בשוקי הארץ יגידו "עשר שקל" ולא "עשרה שקלים", "יש לי את האבטיחים הכי טובים בשוק" ולא "יש לי האבטיחים הטובים ביותר בשוק", וכן הלאה.

ברם, האמת היא שהדובר הילידי, מי שדובר את השפה הישראלית כשפת-אם, לא טועה! הוא מדבר את לשונו באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק המצויים במוחו. בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא "הַבִּיטוּס"(habitus) – מוסכמה חברתית, לפי הסוציולוג פְּייר בּוּרְדְייה – שפת-האם המדוברת איננה נלמדת, אלא נרכשת באופן אוטומטי, בלי מאמץ. באנגליה כל דפ"ר בן 12 מדבר אנגלית פֵּרְפֵקְט! זאת בניגוד גמור לטענתו הנערצת והשגויה של זאב בן-חיים, "את לשונו, לשון דיבורו, קונה אדם בעמל וביגעה של שנים, ביגעה מתמדת כל ימי חייו" ("לשון עתיקה במציאות חדשה", לשוננו לעם, האקדמיה ללשון עברית, 1953).

למעשה, משרד החינוך והמורים ללשון מנסים לכפות דקדוק עברי על הישראלית, שפה היברידית (מרובת מקורות) ולא רק מרובדת (מרובת משלבים). הם מתעלמים בעליל מן העובדה שלדיבור הישראלי היפהפה יש דקדוק, היגיון פנימי, משל עצמו, השונה מאוד מזה של הלשון העברית היפה והקדומה.

הבעייה היא שכפיית תקן עברי עלולה לגרום למה שאני מכנה "סכיזופרניה דקדוקית". למשל, אצל דוברי ישראלית רבים "שלושה-עשר ילדים" נוגד את הדקדוק שבמוחם. אחרי הכל, ברוב השפות שהתמזגו ויצרו את הישראלית – ובניגוד לעברית – אין קִיטוּב מִגְדַרִי ("מִגְדַר" הוא מין לשוני, למשל זכר או נקבה) מוזר שכזה המצרף שם-מספר נקבי (שלושה, עם ה' בסוף, הוא ממין נקבה!!!) לשם-עצם זכרי (ילדים). בדקדוק הישראלי המערכת שונה ופשוטה יותר, והקיטוב המגדרי מתבטל: ישראלים רבים אומרים גם "עשר בנות" וגם "עשר בנים". למעשה, רוב הישראלים לא פועלים לפי חוקי התרביץ ללשון העברית לגבי שם המספר.

יוצא שבאופן אבסורדי, המורים ללשון בעצם מכריחים את הישראלים לדבר כנגד הדקדוק שלהם, והתוצאה היא מצב כאוטי, לא עקבי (לפי התרביץ: עקיב), שבו "עשר שקל" מתקיים לצד "שלושת הדודות" (בניגוד ל"עשרה שקלים" ו"שלוש הדודות" ה"תקניים" לכאורה). רוב הדוברים הילידיים אומרים "שלוש עשרה אלף" ואין שום סיבה רצינית לחשוב ש"שלושה עשר אלף" נכון יותר.

אם משרד החינוך מעוניין בכנות שהתלמידים יגְדלו להיות אנשים חושבים ומשכנעים, בעלי כושר ביטוי מרשים ויכולת חשיבה מקורית, יש לעודד אותם להימנע מבינוניות ומרדידות מחשבתית ולנטוע בתלמידים סקרנות למילים ולביטויים ואהבת הלשון, כיצד לקרוא עיתונים באופן ביקורתי ואיך לזהות בנקל קלישאות ומניפולציות לקסיקליות אצל פוליטיקאים משופשפים. מוטב שהמורים יקדישו את זמנם להוראת לוגיקה, רטוריקה, סמנטיקה (חקר המשמעות) ואפיסטמולוגיה (חקר הידע). על התלמידים לשפר את החשיבה האנליטית שלהם, את יכולות ההסקה והקישור בין תחומים שונים, וכן את יכולות הארגון, המיון ושליפת המידע.

בבתי הספר התיכוניים, יש להעדיף הוראת בלשנות תארנית על לשונאות טהרנית. למשל, כדאי ללמד את התלמידים מהי בעצם שפה: אנסמבל ערטילאי של אידיולקטים (אידיולקט הוא שפה של אדם ספציפי), סוציולקטים (שפה של שכבה חברתית מסוימת), דיאלקטים (לפי איזור), אֵתְנוֹלֵקְטים (לפי מוצא אתני או עדה), אֵטוֹלֵקְטִים (לפי גיל) וכיו"ב. כל פעם שאנחנו מדברים על "שפה" אנחנו למעשה מבצעים הכללה. הלשון איננה ישות קיימת ואיננה דומה לאורגניזם אלא למין (species).

כדאי ללמד את התיכוניסטים כיצד – חרף ריבוי האידיולקטים – אנשים מתקשרים זה עם זה – על ידי אקומודציה, מו"מ לשוני. אל לנו לדאוג לדוברי הישראלית. אמנם אין הם מבינים את התנ"ך, אך זה את זה הם מבינים היטב!

ספרו האחרון של פרופ' גלעד צוקרמן, "ישראלית שפה יפה", יצא לאור בהוצאת עם עובד.

לשונות היהודים וספרויותיהם 1: מבוא

יום רביעי, 25 בנובמבר, 2009

עברית וחיות אחרות גאה להציג – סדרה על לשונות היהודים, עם כותבים אורחים!

כל (טוב, רוב) האורחים בסדרה הם דוקטוירים ופרופסוירים צעירים (מתחת לגיל 40 ורק לאחד יש קביעות במוסד אקדמי) שהתבקשו לכתוב בעממית ולא באקדמית. מקווה שיהיה מעניין.

פוסט המבוא מתורגם ומעובד מהתמר נאמה, מי שרוצה הערות שוליים ומראי מקומות שיקנה את כרך א של הספר.

העם היהודי בא במגע עם תרבויות ועמים אחרים, הן בגולה הדוויה והן במולדת הכבושה, ונחשף ללשונות שונות ומשונות. במקרים כאלה, אימצו היהודים לשונות שאינן עברית לחיי היומיום, והשאירו את העברית – בעיקר כלשון קודש – כדי לשרוד כדת וכאומה. יודע כל דו-לשוני, שאין דבר כזה משפט שלם בשפה אחת, ואכן גם ללשונות היומיום של היהודים חלחלו מילים ותרגומי שאילה (תרגום מילה במילה של ביטויים, כמו "מדעי הרוח" מגרמנית geistwissenschaft) מעברית ומארמית. בחלק מהלשונות בעיקר מילים וביטויים בעלי אופי דתי, ובאחרות גם מילים יומיומיות.

רוב לשונות היהודים משתמשות באלפבית העברי, וברוב המקרים, בשל בידוד הקהילה, נשארו להגי היהודים ארכאיים יחסית בעוד שלשונות הגויים השתנו, לעיתים באופן משמעותי (להג = ניב = דיאלקט. תת-שפה, או שפה "קטנה" שהיא חלק מקבוצה גדולה יותר של שפות. ההבדל בין דיאלקט לשפה הוא בעיקר פוליטי, אבל לא כאן המקום לחפור בנדון).

כל שלושת התנאים – רכיב עברי (מכונה גם מרכיב עברי), אלפבית עברי וארכאיות יחסית, אינם הכרחיים או מספיקים על מנת לתייג שפה או להג כיהודים:

הרכיב העברי משתנה אפילו בין להגים של אותה לשון יהודית, ובחלק מהלהגים אין מרכיב עברי כלל. בחלק מהמקרים, מילים וביטויים מעברית חדרו דרך הלשון היהודית ללשון של הרוב הלא-יהודי. למשל אמריקאים, גם לא יהודים, מכירים את הביטוי "מזל טוב", בהגייה עברית או יידית. כשנולדה בתי ענתי והרופא הWASP לא הספיק להגיע לבית החולים, אמרו לי האחיות Doctor Bonn says Mazel Tov. מילים עבריות אחרות הגיעו לשפות נוצריות דרך כתבי הקודש. הדוגמה האהובה עליי באנגלית היא shibboleth באנגלית, שמשמעותה סיסמה, סלוגן או מאפיין של קבוצה מסוימת. מילים עבריות נוספות מופיעות בתיאורים שכתבו גויים על היהדות או על היהודים.

חלק מלשונות היהודים – כולל להגים איראניים שיככבו בפוסט העתידי שלי – משתמשות בכתב המקומי במקום בא"ב העברי. הארכאיזם (שימור השפה הקדומה) הוא מאפיין של לשונות של מיעוטים אתניים ושל קהילות מבודדות גיאוגרפית ללא קשר לדתם.

בעצם, הקריטריון היחיד שהוא הכרחי ומספיק כדי לתייג לשון כיהודית הוא חברתי: משתמשים בהן רק יהודים.

לשונות היהודים הן מקרה פרטי של לשונות היתוך. לשונות היתוך מצרפות רכיבים מלשונות מקור שונות. ברוב לשונות היהודים, הרכיבים השונים משוקעים, כלומר עוברים שינויים פונטיים ואחרים בתוך הלשון השואלת. מבחינת הדובר, זהו חלק מלשונו הטבעית (יידיש, לדינו, ערבית יהודית וכו') בנוסף לרכיב העברי המשוקע, יש גם רכיב עברי משובץ, כלומר ציטוט של מילים, ביטויים ופסוקים בעברית, כאשר מבחינת הדובר הוא מדבר עברית (ולא פרסית יהודית וכו'). ביידיש קוראים לרכיב העברי המשוקע לשון קודש (לקרוא: לוֹשן קוֹידש) ולרכיב העברי המשובץ לשון קודש ממש (לוֹשן קוֹידש מַמֶש). מן הסתם רוב הפוסטים בסדרה יתייחסו לרכיב העברי, כי זהו הנושא החם ביותר בחקר לשונות היהודים, וגם זה שהכי קל להבין אותו אם אתה לא חוקר של השפה הספציפית.

פאול וקסלר משייך את לשונות היהודים לאגד הלשונות הדתיות. אגד לשונות (sprachbund) הוא קבוצת לשונות שיש להם מאפיין משותף שאינו גנטי (כלומר אין להן מוצא משותף). רוב לשונות ההיתוך נוצרות מתוך מצב של דיגלוסיה, כלומר דו-לשוניות. אגד הלשונות הדתיות מיוחד בכך שהדיגלוסיה בו היא נחלתה של אליטה דתית או למדנית, שיודעת את לשון הקודש. לשון הקודש יכולה להיות לטינית, סנסקריט, אווסטית (לשון כתבי הקודש האיראניים) וכו'. דרך אותה אליטה חודרות מילים מלשון הקודש ללשון הכללית. הרכיב המשובץ קיים יותר בלשון האליטות מאשר בלשון העם, אם כי יש גם ביטויים שלמים שחודרים ללשון הכללית (למשל "בשם השם נעשה ונצליח" ביזדית יהודית, שעליה כתבתי את הMA שלי).

 רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני קהילות היהודים בגולה). צרו קשר כאן.


תוספת מאוחרת אחרי שקיבלתי הערה מעמיתה על קניין רוחני – קריאה נוספת ומקורות בקטנה:

אתר לשונות היהודים – למי שהסדרה בבלוג עשתה לו חשק לקרוא משהו יותר מפורט, יותר אקדמי, עם יותר לשונות ויותר חוקרים.

מורג, שלמה. "המילים העבריות בלשונות היהודים", מקדם ומים ה (1992), עמ' 110-114 – אחד ממאות מאמרים על הרכיב העברי.

סאסאקי, צוגויה. "המרכיב העברי-ארמי ביידיש: תורת הצורות ותורת המשמעות", מסורות ז (1993), עמ' 129-144, מסביר יפה את עניין שאילת המילים עם קצת יותר מושגים. אני אוהבת את הטבלה בעמ' 130.

רבין, חיים. "הלשונות היהודיות – המשותף, המיוחד והבעייתי", פעמים 1 (1979) עמ' 40-57 – דיון רב משתתפים על מאפייני לשונות היהודים.

Bunis, David M. A Lexicon of the Hebrew and Aramaic Elements in Modern Judezmo, Jerusalem 1993. עם הקדמה שווה של שלמה מורג והקדמה שווה של המחבר.

S. Morag, M. Bar Asher, and M. Modena (eds.) Vena Hebraica in Judaeorum Linguis, Proceedings of the International Conference on the Hebrew and Aramaic Elements in Jewish Languages (Milan, October 23-26, 1995), Milano 1999. אסופת מאמרים בנושא המרכיב העברי בלשונות היהודים

Weinreich, Max. History of the Yiddish Language, Chicago 1980. עמ' 349 והלאה – דיון במרכיב העברי. טבע את המונחים העיקריים.

Wexler, P. “Jewish Interlinguistics: Facts and Conceptual Framework”, Language 57 (1981), pp. 99-149. אגד הלשונות הדתי (בין השאר)