כותבים אורחים



איראן וישראל (תקציר) / עבאס טבאטבאא'י

יום חמישי, 24 בנובמבר, 2011

עבאס טבאטבאא'י שלח לי מייל אישי בעקבות שאלה שפרסמתי בפייסבוק על יחסי איראן-ישראל. כשביקשתי ממנו לפרסם במייל הוא אישר לפרסם בשמו, ואף שלח לי גרסה ארוכה ומפורטת יותר, שאפרסם מאוחר יותר, כשאסיים לתרגמה. להלן המייל הקצר יותר.

החברה האיראנית היא חברה מסובכת מאוד. בתחומים רבים, האנשים פועלים ללא בחירה והולכים חיש מהר אחרי הזרם.

אתן לך דוגמה: בשנת 1978, אילו מישהו היה עורך סקר באיראן, 90% מהאנשים היו אומרים שהם מסכימים עם ממשלת השאה.

אבל בשנת 1979 כ-20% מהאנשים, ואולי פחות, לא ידעו (שום דבר), ובשל חוסר מודעות ובעקבות שקרים שהאכילו אותם, זרמו לרחובות והתקוממו נגד השלטון הקודם בתקווה לעתיד טוב יותר. 70% מהעם רק התבוננו, או שהיו נייטרליים. בסוף אותה התקוממות, נפל שלטון השאה ובשנת 1980 נערך משאל עם שקרי, שבו 98% מהעם – כולל יהודים ולא-מוסלמים (אחרים) תמכו בהקמת רפובליקה אסלאמית.

שינויים קיצוניים כאלה שקורים בְּחברה תוך פחות משנתיים ומסכנים בכך את גורלה, הם אסון לאותה חברה. החברה הזאת לא יכלה להיות חברה בריאה ומציאותית.

המסקנה הכללית שאני מסיק מהאירועים האלה היא אותה מסקנה שהסיקו מלומדים וסוציולוגים אחרים, מערביים ונייטרליים: "החלק הפעיל והאקטיבי באומה האיראנית הוא אמוציונלי מאוד וניתן להוליך אותו שולל בקלות. אפשר לרתום אותם לכל זרם".

משטר חכם הדת גם יודע את הדברים האלה, ועד עתה ניצל אותם היטב לטובתו. במשך 33 השנים האלה נוצרה קבוצה מתוך העם האיראני, שפועלת ללא מחשבה כלל ומתוך חוסר מודעות. הם עושים כל מה שהממשלה רוצה. רובם היו אנשים טובים, שוחרי זכויות וצדק, אבל עכשיו, אחרי שהולכו שולל, הם רואים בשלטון חכם הדת את התגלמות הצדק ואת שליח האלוהים. דוגמה לכך היא יום קדס העולמי (יום ירושלים), שמוציא לרחוב בו כ-10% מהעם כדי לצעוק סיסמאות נגד ישראל, בזמן שהם לא יודעים שום דבר על ישראל ואינם מכירים את עם ישראל ואת מדיניות ממשלת ישראל. דוגמה לכך היא הבסיג', שהיו קבוצה של צעירים רודפי תהילה ושוחרי צדק, אבל עכשיו הפכו לקבוצה יומרנית, לזרוע של משטר הדיכוי ולטרוריסטים.

לכן איני יודע איזה חלק מהחברה האיראנית יגבר על האחרים אחרי שתתחיל מתחמה עם ישראל. אבל בטוח ש-70% מהאנשים באיראן מודאגים. היי בטוחה שיותר מ-60% מהעם האיראני מאשימים את איראן. כולם יודעים ששלטון חכם הדת גורר את העם לעבר מלחמה. עלינו להתאחד עם עם ישראל נגד משטר חכם הדת המטפח טרוריסטים, ולהציל את איראן.

אבל יותר מ-70% מהעם כלל אינם נוקטים צד כלל, ורוצים לחיות בשלום עם כל העולם. הם מכירים את ישראל באופן פורמלי, אבל גם אם הם אומרים משהו על ישראל, זה יותר בגלל העיתונות האיראנית שמפרסמת תעמולה נגד ישראל. לדעתי ממשלת ישראל חייבת לעשות מאמצים לאיין את המשטר הסרטני הזה של חכם הדת מתוך איראן, והדרך היחידה היא להשתמש באותם 70% מהעם האיראני נגד הממשלה. צריך למצוא הנהגה שתארגן את אותם 70% נגד הממשלה, ותפיל את הממשלה כדי שיהיה שלום במזרח התיכון ובעולם. מנהיג זה אינו יכול להיות אדם שיש או שהיו לו מהלכים בשלטון, או ששיתף איתם פעולה. אלא הוא חייב להיות אדם רודף שלום ומתנגד לשלטון הדת, ותומך אמיתי בהפרדת הדת מהמדינה.

אלט-טאב: בפרסית, סֶכּוּלָאר (سکولار) הוא מישהו שתומך בהפרדת הדת מהמדינה. לאו דווקא חילוני באורחות חייו. שיפט-אלט-טאב

עבאס טבאטבאא'י הוא איראני גולה, לוחם זכויות אדם וחסיד של האיתאללה ברוג'רדי (הוא הלשין לי על ברכת השנטובה ואף העביר להם את התרגום שלי). 

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני רעיונות מהפכניים). העבירו את הקישור לאתר למנהלת הרווחה או התרבות הקרובה אליכם או צרו קשר להזמנת הרצאה.

האם ימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם לאחר חורבן המדינה? פרק ו' ואחרון / דוד פילאווין

יום שלישי, 22 בנובמבר, 2011

 בפרקים הקודמים גילינו שיש מצב שימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם במחנה החרדי וגם במחנה הדתי-לאומי. היום נגלה שכבר היו דברים מעולם, ויש גם מוסר השכל בסוף.
לקריאת כל הפרקים בסדרה.

בחזון המפורסם בספר דניאל מוזכרות ארבע מלכויות המשעבדות את עם ישראל, שלאחר קִצה של האחרונה בהן אמורה לבוא הגאולה: המלכות החמישית הנצחית. הפרשנות המסורתית מזהה אותן עם בבל, פרס ומדי, יוון, ורומי. אלא שהאימפריה הרומאית הגיעה לקצה כבר מזמן, והגאולה עדיין לא באה. מה עושים? ובכן, לכל קושיה יש תירוץ, כמובן: מפרשים שמלכות רומי עדיין קיימת משום שהתרבות המערבית בכלל והנצרות בפרט (במיוחד הקתולית, שמרכזה ברומא) היא המשך של מלכות רומי.
אז מה יוצא? – שמלכויות בבל, פרס-מדי, ויוון (הכוונה כמובן לאימפריות ההלניסטיות), שמבחינה פוליטית ניתן לראות בהן למעשה המשכים של אותה המדינה רק עם שושלות שהדיחו זו את זו והרחיבו את הגבולות של המדינה שירשו, נחשבות שלוש מלכויות בחשבון הזה, בעוד שרומי נחשבת מלכות אחת הנמשכת עד לימינו עקב איזה בסיס תרבותי משותף לה ולתרבות המערבית העכשווית. אבל אם כבר אז כבר: מבחינות רבות, רומי היא יורשתה התרבותית של יוון. ומדוע לא תיחשבנה אפוא יוון ורומי למלכות אחת? לאלוהים פתרונים. אבן עזרא אמנם הרגיש שמשהו בנרטיב הזה איננו כשורה ורצה לפיכך לזהות את המלכות הרביעית עם מלכות ערב – כלומר עם האימפריה המוסלמית ששלטה אז (לפחות נומינלית) בחצי האי האיברי. ועל כך ענה לו הרמב"ן ש"נפל פחד הישמעאלים עליו", ופרשנותו לא נתקבלה לדורות. ואילו הייתה מתקבלת, זה לא היה עוזר, כי הח'ליף האחרון – שהיה גם הסולטן הטורקי האחרון –  פרש בשנת 1922 והגאולה טרם באה.

כך או כך, נראה שאין בעיה לפרש את כל הדיבורים על ישויות פוליטיות באופן מאד לא מילולי. ממילא, אין בעיה גדולה לפרש כך גם את המושג "מדינת ישראל".

ויש מוטיבציה לעשות כן: בשנת 1942, צבאותיו של רומל צבאו על שערי ארץ ישראל, ותושבי המדינה היהודים חרדו לגורלם. נראה היה שאם יהודים ברחו מהשואה האירופאית לכאן, השואה רדפה אחריהם. גובשה תוכנית יום הדין – "מצדה על הכרמל". ונראה היה שהקיץ הקץ (השתמשתי בביטוי הזה איפשהו לעיל – וזה לא מפליא: כל הזמן מקיץ עלינו הקץ אבל אנחנו עדיין פה, קמים כל פעם לתחיה כמו עוף החול…). הרב הרצוג (שגם כן הזכרתי אותו באותו עֵיל), רצה לעודד את רוח העם והכריז: "מסורת בידינו, בית שלישי לא ייחרב". הוא לא המציא את הרעיון – יש לו תקדימים במקורות. אבל בניסוח הזה האמרה מיוחסת לרב הרצוג דווקא.

מובן שהיישוב היהודי בארץ ישראל דאז היה רחוק מאד מהיות "בית שלישי" – אפילו מדינה לא נראתה עוד באופק, לא כל שכן בית מקדש (שגם היום לא נראה באופק). אבל המטפורה עשתה את שלה, ו"בית שלישי" אכן לא נחרב.

אז לא ייחסו חשיבות יתר לאמירה זו. כפי שאמרתי: לא נהוג, במסורת היהודית, להתייחס ברצינות רבה מדיי לווארטים.

אבל כשהציונות הדתית קמה לתחייה בשנות ה-60, 70, וכשתורת הרב קוק נמשתה מתהום הנשיה, וכשאנשי "גוש אמונים" ודומיהם החלו לתכנן את הגאולה לפרטיה, אז גם נשלפה אִמרה נשכחת זו של הרב הרצוג מהבוידעם ונלקחה ברצינות יתירה. היום, בחוגים מסויימים של הציונות הדתית, מי שיעז להעלות על בדל שפתיו את האפשרות שהמדינה תיחרב, לכופר ייחשב.

מה יקרה אפוא אם וכאשר המדינה, אפעס, תיחרב?

כמובן שהתגובה הטבעית לא תהיה "וואללה, הרב הרצוג טעה – התברר בדיעבד שהאמנו בשטויות".

לאון פסטינגר מתאר בספרו When Prophecy Fails איך כתות מתמודדות עם הפרכות אמפיריות של נבואות מנהיגיהן. התגובה מצד ה"גרעין הקשה" של הכת, במקרים כאלה, היא למצוא תירוץ מדוע הנבואה לא באמת הופרכה.

באותו אופן, כידוע, מתאר קארל פופר בכתביו איך תיאוריות מדעיות הופכות לאמונות מטפיזיות: כשבמקום לזרוק את התיאוריה לפח שעה שהיא הופרכה מוצאים הסברים אד-הוק מדוע תחזיותינו-לאור-התיאוריה לא התגשמו.

במקרה ההיפותטי שאותו אני מתאר, המוצא הקל ביותר היה יכול להיות, כמובן, להגיד: "לא היה זה בית שלישי".

ובאמת – כך כנראה יתייחסו לעניין החרדים: הרי גם עתה, כשהמדינה עודנה עומדת על תִלה, לדידם עם ישראל עדיין נמצא בגלות. מה גם ששום "בית שלישי" במובן המילולי של הביטוי לא נבנה.

זאת ועוד: לדעת חוקרים מסויימים, בר כוכבא, למשל, בעת המרד שלו נגד גזירות אדריאנוס, לא רק שגירש את הרומאים מיהודה לזמן מה וכונן מדינה יהודית, אלא אף בנה מזבח על הר הבית – מזבח שהיה פעיל כל עוד בר כוכבא שלט בירושלים. זאת ועוד, הוא כנראה קיבץ תרומות נדיבות מרחבי הפזורה היהודית בגולה לשם בניית בית מקדש ממשי. ישנן אינדיקציות שהוא הטמין אוצרות אלה איפשהו והשאיר הוראות איך למצוא אותם: לידיעתכם, מחפשי אוצרות מקצועיים וחובבים… 🙂

מה יותר "בית שלישי" מזה? ובכל זאת, המרד נכשל, בר כוזיבא הכזיב והשמיים לא נפלו: האפוקליפסה לא התרחשה והגאולה לא הגיעה.

כמובן שההסבר שייתן לכך דתי מצוי יהיה: "לא היה זה בית שלישי". זאת למרות שלכאורה מדובר בבית שלישי הרבה יותר מילולי מאשר מדינת ישראל הנוכחית.

אבל קשה יותר יהיה לציוני דתי מצוי לומר זאת במקרה ההיפותטי שאותו אני מתאר: הרי הרב הרצוג קרא בשם "בית שלישי" למשהו הרבה פחות "בית שלישי" אפילו מאשר מדינת ישראל. אם המיעוט היהודי בארץ ישראל תחת השלטון הבריטי היה "בית שלישי", קל וחומר מדינת ישראל.

יותר קל אפוא יהיה לומר שבית שלישי אף פעם לא נחרב ועדיין על תִלו עומד. קרי: שמדינת ישראל עדיין קיימת.

את זאת זה קל יהיה לעשות: למשל, לדעת רוב פוסקי ההלכה, במשך הדורות הרבים שחלפו מאז חורבן הבית הממשי עדיין חלה על הר הבית קדושת המקדש (ולכן אסור לנו לעלות להר בעודנו טמאים). אם כיפת הסלע יכולה להיחשב בית מקדש לעד, אז ארץ ישראל – אפילו חרבה – לא כל שכן.

יתר על כן, הנסיבות שבהן אמר הרב הרצוג מה שאמר מקילות על פרשנות כזו: כמו שהרב קוק דיבר על "מדינת ישראל" טרם המדינה הנקראת כן עוד נוסדה, כך הרב הרצוג דיבר על בית שלישי לפני קום המדינה, וממילא, אין אנו אמורים לצפות שאמיתות דבריו תהיה תלויה בהמשך התקיימותה של המדינה הנוכחית, הארצית.

מה יהיה איפוא על יום העצמאות?

כבר עתה בחוגים ה"ממלכתיים" יותר של הציונות הדתית (אלו שרואים במדינה את יסוד כסא ה' בעולם וכל זה) יום העצמאות מקבל מאפיינים של טקס דתי: תקיעה בשופר, אמירת הלל, קריאה מיוחדת בתורה והפטרה מיוחדת הבאה בעקבותיה, אמירת "פסוקי דזמרא" (חלק מתפילת שחרית) של יום טוב במקום של יום חול, וכדומה.

יצא לי להיות נוכח בטקסי יום עצמאות רבים של הציבור הדתי שבהם בסוף הטקס הושר ההמנון – המנגינה הייתה המנגינה הרגילה של "התקווה" אבל המילים היו מילות מזמור התהילים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". לפי מה שהסבירו לי, מה שקרה הוא שפעם, באיזו וועידה ציונית נשכחת כלשהי בפולין מישהו הציע לאמץ את פרק התהילים הזה בתור ההמנון הרשמי של התנועה הציונית. הרעיון נדחה, אבל מאז יש דתיים מסויימים שמרגישים ש"גנבו להם" את ההמנון ומנסים "להחזיר עטרה ליושנה" ולהחליף  את "התקווה" ב"שיר המעלות". שיהיה.

נראה לי שהתופעה מתגברת ככל שמתגברת התופעה הקודמת שדובר בה: ה"מטפיזיקציה" של המדינה.

אם המגמה תימשך, לא תיהיה מניעה מיוחדת, אחרי חורבן המדינה, לבצע את הטקס הקבלי הקדוש הזה של שירת "שיר המעלות" בניגון "התקווה" ב-ה' באייר שבכל שנה —- טקס שנועד לתקן את העולמות העליונים בכלל, ואת ספירת "מלכות", הקרויה גם "מדינת ישראל" בפרט….

בנוסף למטפיזיקציה האופיינית ליהדות, שדובר בה כבר, יש תכונה בולטת נוספת אצל יהודים: הרמוניזציה של העבר.

בכל דור נתון, המחלוקות בין חכמים יכולות להיות קשות ומרות ועויינות. ויכולות אף לגלוש להאשמות הדדיות בכפירה ובחטאים ואף לשריפת ספרים.

אבל בכל דור נתון, כמשסתכלים רטרוספקטיבית על מחלוקות העבר, נוטים לתאר אותן בתור "מחלוקות לשם שמיים" ידידותיות ביסודן, שבהן אף צד לא באמת טעה: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (תלמוד בבלי, מסכת "עירובין", דף י"ג עמוד ב') "קנאת סופרים תרבה חוכמה" (תלמוד בבלי, מסכת "בבא בתרא", דף כ"א, עמוד א') ועוד כהנה וכהנה אמרות שפר.

בעוד שהרשב"א האשים את הרמב"ם בכפירה ופקד לשרוף ספריו, היום כתבי שני המחברים נלמדים באותם בתי מדרשות זה לצד זה ומתייחסים לדברי שניהם בחרדת קודש.

רבים מכירים את המשנה (מסכת "יבמות", פרק א', משנה ד') האומרת: "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי".

אבל מעטים יותר מכירים את הקטע הבא מתוך התלמוד הירושלמי (מסכת "שבת", פרק א' הלכה ד'): "אותו היום (שבו נגזרו "שמונה עשר דברים" – הלכות שלדעת חוקרים מסויימים סימנו את תחילתו של המרד הגדול, ד.פ.) היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל … תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל".

כך בערך קרה גם למורשת החשמונאים בזכרון הקולקטיבי היהודי.

הרמב"ן, שאותו ציטטתי באחד הפוסטים הקודמים, לפני שהוא ניגש להאשים את המכבים בחטאים שונים, נזהר להתנצל (פירוש הרמב"ן על בראשית, פרק מ"ט, פסוק י'): "…כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן…".

כבר בתקופת הגאונים, מחבר תפילת "על הניסים", בניגוד למקורות היהודיים המוקדמים יותר, בהחלט מפרט את פועלם של החשמונאים – אפילו פותח את התפילה באזכור שמם וייחוסם – ואילו דווקא את נס פך השמן משמיט כליל (דגשים שלי):

בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו .. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ

כשהמחלוקת שוככת, זוכרים רק את הטוב, ושושלת שנזקף לחובתה הרג שיטתי של חכמי התורה פתאום הופכת ל"עוסקי תורתך".

גם הרמב"ם, שהיה בקיא גם ב"ספרות חיצונית", בנוסף לזו התורנית, וכידוע שואב את תורתו הן משם והן משם,  מזכיר זה לצד זה, משל נשאבו מאותו מקור, הן את נס פך השמן ואת את התקומה המדינית ואת ייסוד ממלכת החשמונאים. בניגוד לרמב"ן, הוא אף איננו רואה במאורע האחרון שום בעיה אלא להיפך – סיבה למסיבה.

מתוך משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג':

א  בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזירות על ישראל (..) עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם.  וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה–עד החורבן השני.

ב  וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסליו היה.  ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד; ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים–עד שכתשו זיתים  והוציאו שמן טהור.

ג  ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל; ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות (…)

ניתן לפיכך לקוות שאלף שנה אחרי חורבן מדינת ישראל, כשיתקיים בנו "גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק ט' פסוק ו'), היהודים יפסיקו לריב בינם לבין עצמם לגבי מעמדה ההלכתי, התיאולוגי והאידיאולוגי של המדינה המסכנה הזאת וייזכרו בערגה בימים אלה, שבהם אנו חיים עתה, וישאלו את עצמם "איה אותה ארץ" שהייתה ואיננה. ואולי הבנה זו, ראוי לה שתגרום גם לנו, כבר עתה, להעריך את מה שיש, במקום להתלונן.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

במהלך הסדרה פיזר דוד רמזים לאפשרויות לסדרות נוספות. בא לכם? באיזה נושא מהנושאים שנרמזו?

האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ה) / דוד פילאווין

יום שלישי, 8 בנובמבר, 2011

אחרי הפסקה מסיבות אישיות ומערכתיות של העורכת, אנו חוזרים לסדרת הלהיט הפרובוקטיבית משהו. אחרי שבפרק הקודם גילינו שאולי דווקא החרדים יניפו את דגל ישראל "כמנהג דבי רבי כהנמן", אנו פונים לחפש דוגמה דומה בציונות הדתית. 

הרב קוק (המכונה גם הראי"ה) כותב, בקטע הגליאני להחריד ומפורסם במיוחד מתוך כתביו – אולי המפורסם ביותר (שמונה קבצים, קובץ א', פסקא קפ"ו):

…מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוייתה תוכן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר. ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון.

הדבר שחשוב לשים לב אליו כאן הוא שהקטע נכתב לכל המאוחר בשנות ה-30, הרבה לפני קום המדינה. ברור אפוא שהרב קוק איננו מדבר על המדינה העכשווית הקרויה "מדינת ישראל" אלא על איזושהי אידיאה אפלטונית.

אף על פי כן, הקטע הזה מצוטט פעמים רבות בתוככי הציונות הדתית כאילו נאמר אודות המדינה שלנו ומוסדותיה – הממשלה, הצבא וכן הלאה. עד כדי כך דברים מגיעים, שחוגים קטנים מסויימים, קיצוניים במיוחד, רואים איסור בהשתתפות בהפגנות – זה נחשב "מרידה במלכות" (עבירה שעונשה מוות בהלכה הקדומה) ואף יותר מכך: מרידה באלוהים עצמו, שמוסדות המדינה הם יסוד כסאו בעולם, האמצעי שבעזרתו באה שליטתו בהיסטוריה ובפוליטיקה הארצית לידי ביטוי.

אבל הדברים ידועים: התקוות הגדולות שנתלו במדינה על ידי חוגי "מרכז הרב" בשעתו לא התממשו, והמדינה הקונקרטית לא רק שלא קידמה את התוכניות המשיחיות כפי שהיה מצופה ממנה אלא אף פעלה פעמים מספר בכיוון ההפוך. משום כך, חוגים שונים בציונות הדתית סיגלו אסטרטגיות שונות להתמודד עם אכזבה זו (כוונתי כמובן לאותם חוגים הרואים בעצמם מלכתחילה תלמידי הרב קוק – השאר אינם מעניינינו בדיון הנוכחי). היו שוויתרו על התוכניות המשיחיות כליל והשלימו עם כך שהמדינה הנוכחית איננה הגשמת חזונו של הרב קוק. אחרים התנערו מהציונות ואימצו יחס "חרדי" למדיי כלפי המדינה. יש שלא וויתרו על החזון המשיחי, אבל הפסיקו לראות במדינה הנוכחית כלי המגשים אותו: בין אם משום שהיא אף פעם לא הייתה כלי כזה, ובין אם משום שהיא "סיימה את תפקידה ההיסטורי" והגיע הזמן לנוע לשלב הבא. גישה נוספת היא ניסיון לפרש את התנודות במדיניות הארצית כדרך פתלתלה שבה חזונו של הרב קוק בכל זאת מוגשם באופן איטי וסמוי מעיניהם של הדיוטות (על משקל "האירונה של ההיסטוריה" של הגל – עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום).

אבל אסטרטגיית ההתמודדות המעניינת אותי בהקשר הנוכחי היא אחרת: והיא זו הנוכחת ביותר ב"ישיבות הקו" – הישיבות הרואות בישיבת "הר המור" את ספינת הדגל שלהן וברב צבי ישראל טאו את מנהיגן הרוחני. אצלם תורת הרב קוק נתפסת פחות ופחות כתורה הנוגעת להיסטוריה ולפוליטיקה הארצית ויותר ויותר כתורה מיסטית המתארת את המבנה המטפיזי של העולם, או משהו כזה.

היחס לכתבי הרב קוק אצלם הוא של יראת קודש.

למשל, בעוד שבשדרות הרחבות של הציונות הדתית כתבי הרב קוק משמשים כ"פילר" מקובל בדברי תורה ואף בפעולות בתנועות נוער, בהר המור, כך סיפרו לי, הלימוד בכתבים רבים שלו נאסר על "מתחילים" ונדרשת הכנה נרחבת מהתלמידים על מנת לזכות ולהגיע ללמוד מכתביו. סיפרו לי יודעי דבר שאחד מרבני ה"קו" טען שניתן ללמוד בכתבים מסויימים של הראי"ה "רק בשיעור י' (כלומר, אחרי 10 שנות לימוד בישיבה) ורק אחרי טבילה במקווה". יחס זה מזכיר יותר מכל את היחס המסורתי לקבלה ביהדות לדורותיה – מצד אחד מכירים בתורה הזאת כמשהו קדוש, אבל מאידך מגבילים את לימודהּ עד לכדי איסור גמור (או היתר בתנאים לא ריאליים), כך שהשפעתה על אופיין של הדת ושל הדתיות הרווחת בעם מועטה ועקיפה בלבד.

זאת ועוד, אנשי הר המור מסרבים להסביר את תורת הראי"ה במונחים המובנים להדיוט. לדידם, הסבר כזה על כורחך יפשט ויעוות את התורה המקורית. "יש לעלות אל התורה, לא להוריד את התורה אליך", הם נוהגים לומר. לכן, האופן היחידי עבור מי שהולך בדרך זו להבין את תורת הראי"ה היא ללמוד את השפה, כפי שלומד ילד – ללא מילון, מתוך שהות בסביבת הדיבור של שפה זו. לכן אין זה פלא ששיחות טיפוסיות של הר-המור'ניקים יישמעו כג'יבריש לאוזני האדם הרגיל (כמו שיחותיהם של לאקאניאנים, אנשי התיאוריה הביקורתית ושאר קונטיננטליים, אגב: אם כבר אני מקים לעצמי אוייבים ברשימה הנוכחית, אז כבר עד הסוף 🙂 ).

 יש לציין שבאופן כללי היחס של אסכולת הר המור לדברי תורה שונה מזה המקובל בשדרות הרחבות של הדת היהודית. מאז ומתמיד (לפחות מימי חז"ל) נהוג להגיד באירועים שונים "וואָרטים" – דרשות נחמדות ולא מחייבות המשתמשות בחומר הגלם של המקורות כדי להעביר פואנטה ערכית זו או אחרת. זה נעשה על דרך הפרשנות האסוציאטיבית והיצירתית למקורות הללו, מבלי לחשוש יתר על המידה מטעויות פרשניות. האמרה "אין מקשין על הדרשן", וכן הסיווג הנפוץ של דרשות רבות של חז"ל (!) כ"אסמכתא בעלמא" (הסתמכות סתמית) ממחישה את היחס היהודי הקליל, בדרך כלל, לדברי תורה כאלו.

האופן שבו רואים אנשי הר המור את המקורות שונה לחלוטין: הם רואים בתורה כולה מעין "תיאוריה-של-הכל" בה כל פרט חשוב וחייב לנבוע במדוייק מתוך השיטה הכוללת האחת. לכן, אין הם רואים בעין יפה דברי תורה "מהמותן".

למשל, הרב טאו בקובץ הדרשות שלו צדיק באמונתו יחיה (דרשות המשתלחות בפרקטיקת הפרשנות ה"עממית" של התנ"ך, המכונה "תנ"ך בגובה העיניים" – שהוא רואה בה קונספירציה של האו"ם האפיפיור, השמאל ומי לא…) מביע זעזוע עמוק ממקרה שאירע במסיבת בר מצווה שבה נכח (הספר איננו לפני, אז אני מספר זאת מזכרון.. שגיאות מי יבין וכל זה..):

הילד בר המצווה נשא דרשה ובה טען שהסיבה שבגינה התייחס יצחק אבינו בסלחנות ובאהבה לעשיו בנו חרף היותו רשע היא שאביו שלו, אברהם אבינו, התייחס רע לישמעאל בנו וגירש אותו מהבית ויצחק לא רצה לחזור על הטעות החינוכית של אביו. עכשיו, התגובה הטבעית ביותר, בקונטקסט היהודי דתי, לדרשה כזאת היא "אוקיי, בואו נאכל". הרב טאו, לעומת זאת, יוצא בהתקפה חריפה: איך הילד מעז להמציא מהמותן סיפורים פסיכולוגיסטיים על אבות האומה.

באותו אופן כופרים אנשי הקו באפשרות של מחלוקת-של-אמת בין חכמים – כי אז יוצא שחלק מן החכמים טעו בדבריהם, ח"ו – ונוטים לפרש את מה שנראה כמחלוקות או בתור ניסוחים שונים של אותו הדבר, או בתור תיאוריות חלקיות המתיישבות זו עם זו בתוך התיאוריה השלמה, שבה הם מחזיקים. הגל כבר אמרנו?

אגב, הם מניחים גם שהתיאוריה השלמה – שהיא תורת הרב קוק –  הייתה ידועה לחכמים לדורותיהם, ואף הייתה מובנת מאליה עבורם, כה מובנת מאליה שהם לא טרחו לנסחה במפורש במלואה אלא רק חלק ממנה בכל פעם. לך תבין אותם…

היחס ה"כבד" לכתבי הרב קוק משתלב אפוא במגמה הכללית הזאת. מאחר שהיחס לכתבי הראי"ה הוא כה רציני, הם נוטים פחות לגייס אותם לכל מיני מטרות יומיומיות חולפות. ממילא, הם נוטים להיות מודעים הרבה יותר מהציבור הרחב לכך שהרב קוק, ואף בנו הרב צבי יהודה קוק (המכונה "הרבצביודה") היו הרבה יותר "חרדים" ממה שמקובל לחשוב אודותם.

הרב קוק עצמו אמנם ראה בעין יפה את המפעל הציוני ואפילו, במידת מה, את החילון (כאמצעי להגיע ליהדות "שלמה" יותר) אבל עמדתו זו שלו הייתה עמדה של משקיף מן הצד: הוא עצמו חיי בתוככי היישוב הישן בירושלים ומעורבותו במפעל הציוני הייתה מינימלית. הוא התנגד לתנועת המזרח"י, שמתוכה צמחה הציונות הדתית – שמאוחר יותר, אחרי מותו, אימצה את הרב קוק כאביה הרוחני וחלק מתורותיו, בצורה מסוננת ומרודדת, בתור האידיאולוגיה הרשמית שלה. הראי"ה ראה בהם פשרנים הן מבחינה דתית והן מבחינה לאומית – המזרח"י, למשל, הצביע בעד תוכנית אוגנדה וזה חרה מאד לרב קוק שראה בכך בגידה במפעל הציוני – וניסה להקים תנועה ציונית-דתית אלטרנטיבית, "דגל ירושלים",  ניסיון שלא עלה יפה.

מבחינה תרבותית, הרב קוק ותלמידיו שאפו לכונן תרבות יהודית אותנטית, הנקייה מכל השפעה חיצונית וגלותית. השאיפה הזאת כלשעצמה תאמה את הפוֹלְקִיזם, שהיה נפוץ בתקופה ההיא ברחבי המערב ואף בציונות החילונית. מה שייחד את חוג הרב קוק מבחינה זו היה הרצינות התהומית שבה הם לקחו משימה זו ללב. עד לידי כך הגיעו הדברים שאפילו מעשים המותרים על פי ההלכה נאסרו לעתים על ידי הרב קוק ותלמידיו בגלל היותם בלתי מתאימים ל"מהות הפנימית הישראלית" וכדומה. למשל, מסופר שמאוד חרה לרב קוק שהחפץ חיים, שנחשב פוסק הדור, ושחיבורו משנה ברורה נחשב עד היום, לפחות בקרב האשכנזים – חרדים וציונים כאחד – לקודקס ההלכתי החשוב ביותר שנכתב במאה ה-20, התיר לנשים ללכת בחצאיות עד הברכיים ולחשוף את שוקיהן. בכלל, כל הנושא של "צניעות" היווה אובססיה עבור חוג הרב קוק כבר בימי המייסד: הרב קוק למשל התנגד להענקת זכות הצבעה לנשים משום שההשתתפות בפוליטיקה – עיסוק פומבי, ציבורי במהותו – לא מתאימה לדעתו למהות הנשית המופנמת והביתית: "כל כבודה בת מלך פנימה" וכו' וכו'.

וגם בימינו, הספר היחיד שכתב רב ציוני ושקיבל "הסכמה" מאת גורמים בעדה החרדית הוא ספרו של הרב אבינר גן נעול העוסק בהלכות צניעות והמחמיר בהן אף יותר מאשר רוב הפוסקים החרדיים. בגין כך, הוא זכה שראש משמרות הצניעות (ארגון פנים חרדי המנסה, לרוב ללא הצלחה, להעלות את רמת ה"צניעות" בתוך הציבור החרדי פנימה), הרב בריזל, סמך את ידיו על ספר זה, למרות שנכתב על ידי ציוני משוקץ. הלך זרזיר אצל עורב…

הנשיא לשעבר חיים הרצוג, מספר באוטוביוגרפיה שלו דרך חיים (שאותה קראתי בתרגומה לאנגלית Living History ושגם היא איננה מצוייה ברגע זה לפניי) שכשאביו, הרב יצחק הרצוג (שזמן קצר לאחר מכן נבחר לרשת את מקומו של הרב קוק כרב הראשי לישראל – ועל שמו קרוי בוז'י), שלח אותו ללמוד ב"מרכז הרב" הוא מצא ישיבה מיושנת להחריד השקועה עמוק בתוך היישוב הישן והמלאה בזקנים פליטים מאירופה. מה שיש לו לומר על הרב קוק הוא שמדובר היה ב"קדוש" שהיה מנותק מהוויות העולם הזה. המקום הזה היה דכאוני מידי לטעמו והוא איפוא עבר לישיבה אחרת – ישיבת "חברון" (סלובודקה). אז, כהיום, הייתה זו אחת הישיבות הליטאיות המובילות. זאת אומרת, מדובר בישיבה חרדית. "חברון", לעומת מרכז הרב, נראתה לחיים הרצוג כמקום מודרני הרבה יותר – הן בשל היותה פתוחה יותר מבחינה תרבותית (למשל, הלבוש שם היה הלבוש האופנתי המקובל באירופה באותה תקופה), והן בשל המרחב שהוקצה בה לאקטיביזם ציוני: בהיותו תלמיד ב"חברון" חיים הרצוג, כמו רבים מחבריו לספסל הלימודים, הצטרף ל"הגנה".

הרב קוק חילק את העם באופן מאד חד לשתי קטגוריות: "זרע אדם וזרע בהמה" שבמקום אחר קרויים גם "יהודה ויוסף": הראשונים אחראים לצמיחה הרוחנית בעם המתחדש בארצו בעוד שהאחרונים אחראיים לקדמה החומרית, הארצית. לקבוצה הראשונה הוא כנראה משייך את עצמו וכמה מתלמידיו, ואולי איזה דור היפותטי עתידי של חכמים. לקבוצה השנייה הוא משייך את כל השאר: בין אם מדובר בעוסקים בעמל כפיים ובין אם מדובר במדענים ואנשי רוח. הוא איננו מוצא כל כך מקום לחפיפה בין שתי הקבוצות. השתתפותם של חוג הרב קוק במפעל הציוני התרחשה איפוא ברמה הווירטואלית, המטפיזית, המיסטית או הרוחנית. "מגן ולא ייראה", so to say.

לאור גישה כזאת, מובן מדוע בנו הרב צבי יהודה התנגד, למשל, לישיבות ההסדר וגרס שיש להפריד: ישיבה לחוד וצבא לחוד. אנקדוטה הממחישה את העניין היא האופן בו הרב צבי יהודה תיאר את הרב דב ליאור, מבחירי תלמידיו: "כולו קודש חוץ מחודש" (שאותו בילה בצבא). סיפר לי אחד הרבנים שלי שבהיותו תלמיד בישיבת "מרכז הרב", כשמלחמת ששת הימים עמדה בפתח וכולם חשבו שהקיץ הקץ, הוא ביקש להתגייס לצבא והרב צבי יהודה אסר עליו מכל וכל לעשות זאת: אתה תלמיד חכם, הוא אמר, ומקומך בישיבה. כמה רחוק זה מהדיבורים הנפוצים בציונות הדתית על כך ש"המדים הם קודש" וש"מי שמצחצח את הנעליים דומה לכותב ספר תורה" ושאר פק"לי רעל מצויים.

אנשי הקו אפוא, אינם לומדים בישיבות הסדר אלא בישיבות גבוהות, ומבצעים שירות מקוצר אף יותר מזה של ההסדרניקים: כחצי שנה עד שמונה חודשים. (הערה פנימית ל"מבינים": אינני עוסק כאן במכיניסטים, אלא רק באסליים ואכמ"ל).

היחס של הרב קוק ללימודי חול היה אמביוולנטי משהו. מצד אחד, הוא הכיר בעובדה שללא לימודי חול לא תתרחש התחייה החומרית של העם בארצו. אך מאידך, הוא הרי ראה בכל עיסוק החומרי עיסוק סוג ב', המתאים לאלו שאינם מסוגלים לממש את מהותם הישראלית הייחודית. מה גם שלימודי חול הגיעו (או חזרו) לתוך עם ישראל מהגויים, ולפיכך משוקעים בדיסציפלינות החילוניות מסרים "זרים" שיש לנפותם קודם שמגישים אותם לפני יהודים – שמא האחרונים יורעלו ללא משים ויידבקו ברוח הזרה למהותם הישראלית. מכיוון שניפוי זה לא נעשה עדיין בימיו, ואם הוא ייעשה אי פעם, עליו להיעשות על ידי "זרע אדם" והאחרונים הרי שקועים ברוח ואינם מתעסקים בחומר, מדובר במעגל סגור שאין דרך טבעית, בלתי ניסית, לצאת ממנו. נוח היה לרב קוק למעשה להפקיר את המפעל הציוני לידי החילונים ולקוות לטוב.
אלט-טאב: מעגל הקסמים הזה הוא בערך כמו טומאת מת: כולנו טמאי מתים ולכן אסור לנו לעלות להר הבית. להטהר מטומאה זו ניתן רק על ידי אפר פרה אדומה שאמורה להיות מוקרבת במקדש. אבל אי אפשר לבנות את בית המקדש כל עוד אנו טמאים. ארגו: אין מוצא… שיפט-אלט-טאב.

אבל הרב קוק מצידו הסתייג מאד, עקב הסיבות לעיל, מבתי הספר הדתיים שהיו קיימים בזמנו וששילבו לימודי חול בתוכנית שלהם. על בית הספר תחכמוני (בו למד, אגב, עמוס עוז – קוריוז),  הוא כותב למשל באגרת תרמ"ד (המצוטטת כאן) כך:

איני מוצא מקום של צורך לבאר כי מוסדים (! – ד"פ) כמו ה'תחכמוני', כמה שיהיו מכוונים כדי לעשות סייג לתורה, מפני התפרצות המינות והכפירה – לא על ידם ניבנה לקומם את פליטת ישראל. מקור החיים וההצלה הנצחית יישאר לעולם בבתים הגדולים, שמגדילים בהם אך תורה ויראת שמים. רק מהם יקומו לנו שרי קודש, גדולי תורה, רבי פעלים בעבודה ובמידות תרומיות, כאשר מעולם זאת על ישראל!

אנשי הקו, בעקבות כך, נוטים אפוא יותר ויותר לשלוח את ילדיהם לתלמודי תורה ול"חדרים" שבהם לא לומדים לימודי חול, ואחרי כן לישיבות קטנות במקום לישיבות תיכוניות. ללימוד במוסדות אקדמיים הם נוטים להתנגד הן מהסיבות שצוינו והן בגלל בעיות של צניעות וכפירה מפורשת הקיימים באקדמיה.

ישיבת הר המור התפצלה בזמנו מישיבת מרכז הרב בתואנה ש"הוכנס צלם להיכל". מי שחושב שאנטיוכוס השתלט על הישיבה והכריח את המרכזניקים להשתחוות לזאוס – טועה. מה שקרה באמת היה שהרב אברהם שפירא, שהיה אז ראש הישיבה (ונפטר מאז, זכרו לברכה), שקל את האופציה להסדיר עם מכללות מסויימות כך שלימודי הבחורים בישיבה ייחשבו להם לשעות סמסטריאליות. בסוף הוא דחה את הרעיון. אבל זה לא משנה: את התירוץ לפרישה הוא הספיק לספק – והמתחים היו קיימים הרבה לפני כן…

אז יוצא שאנשי הקו גם בקושי הולכים לצבא, גם לא לומדים לימודי חול – וזה אומר, כמובן, שאין הם יכולים לעבוד בעבודות רגילות – אפילו לא בחינוך במוסדות הדתיים הרשמיים (שם צריך תואר, בכל זאת). מה שנשאר להם לעשות הוא או להישאר בתור אברכים בישיבה או לשמש ברבנות (ואין כמעט משרות פנויות בתחום – בטח לא כאלה שהממסד החרדי הרבני של המדינה ירשה לציונים להתקרב אליהן…), או לעבוד בעבודות מזדמנות ומאולתרות, או לפרוש כליל מתוך הכת הזאת. בקיצור – אין מצבם שונה מזה של החרדים יתר על המידה. נו – חוץ מכך שהם רואים במדינה "ראשית צמיחת גאולתנו". שוין.

אחרי ההתנתקות, חלה תפנית אחת נוספת שקירבה חוגים אלו לחרדים: כמה מרבני הקו – ובראשם הרב טאו בכבודו ובעצמו – הכריזו שהם מצביעים מעתה ואילך לש"ס (עד אז הם הצביעו למפד"ל). זאת לא משום שהם פתאום הפכו את עורם והפכו לספרדים או הכירו ברב עובדיה כגדול הדור. אלא מסיבות יותר פרוזאיות: מהפוליטיקה הם התייאשו כליל, והגיעו למסקנה שהבגידה של מחנה הימין, ובראשו אריאל שרון, בערכיו המסורתיים קשורה לכך שערכים אלו היו שטחיים ולא מעוגנים בתורה. מה שנדרש לעשות עכשיו, לפיכך, הם אומרים, הוא "לחזק את התורה" בעם. ובשביל זה צריך לקיים ישיבות בהם ניתן לגדל תלמידי חכמים. ובשביל זה צריך כסף. ומי יותר טוב בהשגת כסף מאשר ש"ס….

בזמנו, כששירתתי בצבא, שירתה איתי קבוצה נכבדה של תלמידי הר המור. היה זה עבורם שירות מקוצר יותר אפילו מזה שלי: ואני הייתי הסדרניק! הם היו בחורים הרבה יותר מבוגרים מאיתנו (בגיל של המג"ד בערך), כמעט כולם עם משפחות וילדים. אציין שמדובר היה בבחורים אחראיים וחברים טובים שניתן היה לסמוך עליהם בכל צרה שלא תבוא ועם חלקם אני עדיין בקשר. בכל אופן, שוחחתי עם אחד מהם פעם אחד באבט"ש ואמרתי לו: "במה אתם בעצם שונים מהחרדים? איך שהדברים מתפתחים, נראה שבעוד כמה שנים כולכם תלבשו כובעים". אז הוא ענה לי: "באמת לא היה איכפת לי כבר עכשיו ללבוש כובע, אילו היה זה מקובל בציבור שלנו". כך! נבואתי דאז, אגב, לא התגשמה, ומכל מיני סיבות עתה גם נראה לי עתה שלא תתגשם. אבל תשובתו באמת הפתיעה אותי מאד. כי מילא ר' אברום (שפירא), שאמר שהיה מוכן לקנות את עשרת הכובעים הראשונים לתלמידיו אילו היה סבור שזה יגרום לכל השאר ללכת לקנות כובעים – השתייכותו לציונות הדתית הייתה מקרית לחלוטין מלכתחילה – עניין של נישואין עם בת למשפחת הרב קוק ומשרה שהוצעה לו. אומרים שהאלטרנטיבה הייתה ללמד בפוניבז' (!). אבל תלמיד ב"הר המור" שידבר כך?

נראה שעבור אנשי הקו, הציונות הופכת פחות ופחות למשהו הקשור לכנסת, לצבא לממשלה, לחקלאות וכדומה, ויותר ויותר למשהו מיסטי, סטאטי, על זמני, א-היסטורי. פחות משהו שעושים אותו ויותר משהו שלומדים עליו. מדינת ישראל הופכת לאיזה היכל מספרות ההיכלות, או לעולם בהשתלשלות העולמות. ויש להם על מי לסמוך בפרשנות זו: הרב קוק בכבודו ובעצמו, כאמור, דיבר על מדינת ישראל שונה לחלוטין מזו שיש לנו פה עכשיו והרבה לפני שהאחרונה הייתה קיימת.

ממילא, אין מניעה שהם ימשיכו לדבר על "מדינת ישראל" אידאית כזו גם אחרי שהמדינה הארצית כבר לא תתקיים. אם הם ישרדו את חורבן המדינה בתור תנועה דתית, מן הסתם הם יהיו עוד כת חרדית: החב"דניקים לומדים תניא, הגערערים לומדים שפת אמת, וההר-המורניקים לומדים אורות. זה לא אמור להוות בעיה גדולה או חיץ, כשלעצמו.

כבר היו דברים מעולם. על כך – בשבוע הבא.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

הרפובליקה האסלאמית נגד האסלאם העממי / רז צימט

יום שני, 31 באוקטובר, 2011

ב-14.11 יתקיים באוניברסיטת ת"א ערב עיון להשקת ספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית. בהשקה הזאת ביקשתי מכל הדוברים לקשר בין איראן הטרום אסלאמית לאיראן האקטואלית. רז צימט יחבר בין המאמר המצ"ב, שפורסם לראשונה בזמן איראן 4 ביולי 2007, תחת הכותרת "גילויי משיחיות וצופיזם מול אסלאם שמרני ברפובליקה האסלאמית של איראן", לבין המתיחות העכשווית בין אחמדי-נז'אד לבין ח'אמנהא'י. מה הקשר בין זה לבין איראן הקדומה? בואו להשקה ו/או קראו את הספר…

ב-31 בינואר 2007 ציינו השיעים ברחבי העולם את יום העשוראא'. כמדי שנה האירוע כלל טקסי אבל וקינה מסורתיים, שמתעדים את יום מותו של האמאם השלישי, חוסיין אבן-עלי, בטבח כרבלא בשנת 680 לספירה (על פי המסורת ביום העשירי בחודש המוסלמי מחרם). אלא שדווקא ברפובליקה האסלאמית של איראן, שבה השיעה היא הדת הרשמית, נערכו טקסי האבלות המסורתיים תחת מגבלות קשות, שהטילו השלטונות על התנהלותם. בין היתר, אסרו הרשויות על הלקאה עצמית במהלך הטקסים, על קיום הטקסים לאחר חצות הליל, על הצבת תמונות של האמאמים השיעים ועל שימוש בכלי נגינה שלא אושרו על-ידי משרד ההכוונה האסלאמית. בנוסף לכך נקטו השלטונות במהלך החג צעדים נגד הפצת תקליטורים בעלי תכנים דתיים שלא אושרו על ידיהם. ראש ארגון ההסברה האסלאמית, חוג'ת אל-אסלאם מהדי ח'אמושי, הכפוף למנהיג הרוחני, הסביר כשבוע לפני העאשורא כי ההגבלות נועדו למנוע את ניצול הטקסים לשם הפצת אמונות תפלות והנהגת חידושים האסורים על פי האסלאם. על מנת לפקח על הטקסים ולאכוף את ההגבלות, נפרשו כשמונת אלפים אנשי ביטחון ברחבי המדינה.

את ההגבלות על טקסי העאשוראא' ניתן לראות כחלק ממערכה כוללת מצד המשטר שנועדה להגביר את הפיקוח על ביטויים דתיים שאינם עולים בקנה אחד עם הפרשנות ה"רשמית" המקובלת על ההנהגה הדתית הנוכחית באיראן ועם תפיסת שלטון חכם הדת (ولایتِ فقیه velāyat-e faqih). תפיסה זו, שגובשה על ידי מכונן המהפכה האסלאמית איתאללה רוחאללה ח'מיני, מקדמת את האחדת הדת והמדינה ומשלבת בין סמכותם הדתית של אנשי הדת לבין סמכותם הפוליטית. מנהיג איראן עצמו נהנה מסמכות אבסולוטית, פסיקותיו הן בעלות תוקף הלכתי מחייב ופרשנותו לאסלאם היא הפרשנות הלגיטימית היחידה. כל תפיסה שיש בה משום ערעור על מעמדם של אנשי הדת ומאפשרת פרשנות שאינה תלויה בממסד הדתי מהווה לפיכך איום תיאולוגי, אידיאולוגי ופוליטי משמעותי למשטר ולמעמדו של המנהיג.

המערכה להידוק הפיקוח על חיי הדת במדינה התחזקה בחודשים האחרונים ובאה לידי ביטוי בהגברת המאבק כנגד תופעות של אסלאם עממי ומשיחיות שיעית, בדיכוי פעילותם של מסדרים צופיים ובהצרת צעדיהם של אנשי דת שמערערים על תפיסת שלטון חכם הדת. בפברואר 2006 התעמתו כוחות ביטחון הפנים בעיר קום עם חברי המסדר הצופי "נעמתאללה גנאבאדי". זאת לאחר שאנשי המסדר סירבו לפנות את המדרשה הדתית "חוסייניה דרויש נעמתאללהי". במהלך המהומות נפצעו מאות מאמינים צופים ובסיומן נעצרו כחמישים מחברי המסדר באשמת הפצת אמונות סוטות. בעקבות האירוע הכריז איתאללה נורי המדאני, מאנשי הדת האולטרה-שמרנים בקום, כי לנוכח השתלטות "האסלאם הטהור" על חיי המוסלמים בעקבות המהפכה האסלאמית, אין עוד מקום לפעילותם של מסדרים צופיים. לעומתו טען איתאללה סיד חוסיין עלי מונתט'רי שדיכוי חברי המסדר נוגד את השריעה ואת החוק. מונתט'רי, שסומן בשנות השמונים כיורשו של ח'ומיני, מסתמן כאחד מהמתנגדים הבולטים לתפיסת שלטון חכם הדת. בחודשים האחרונים בוצעו מעצרים של חברי המסדר הצופי גם בערים נוספות באיראן כחלק ממאמץ גובר להביא להפסקת פעילותו הדתית. במאי 2006 נדונו למעלה מחמישים חברי המסדר ועורכי הדין שלהם לתקופות מאסר שונות, ובאוקטובר 2006 נדרש אחד מראשי המסדר בעיר גונאבאד לעזוב את העיר, ככל הנראה על מנת למנוע התקהלות חסידיו במהלך עיד אלפטר, החותם את חודש הרמדאן.

בסוף ספטמבר 2006, מספר חודשים לאחר התקרית כנגד חברי המסדר הצופי בעיר קום, נעצר בתהראן איתאללה סיד מחמד חוסיין כאט'מיני בורוג'רדי לאחר עימותים קשים בין חסידיו, שביקשו למנוע את מעצרו, לבין כוחות הביטחון. איתאללה בורוג'רדי, בנו של איתאללה חוסיין בורוג'רדי, שהיה מקור החיקוי (مرجع ِ تقلید marja'-e taqlid) היחיד באיראן עד למותו בשנת 1961, קרא גם כן בשנים האחרונות להפרדה בין דת למדינה ונחשב למתנגד נחרץ של תפיסת שלטון חכם הדת. מאז 1994 זומן בורוג'רדי מספר פעמים להופיע בפני בית הדין המיוחד לאנשי דת, שהוקם בשנת 1987, ואף היה עצור מספר פעמים. בעימותים שפרצו בין תומכיו לבין כוחות הביטחון, הושמעו סיסמאות, כגון: "חופש דת הוא זכותנו המוחלטת". טרם מעצרו הוא ציין בשיחה עם אחת מסוכנות הידיעות כי האזרחים באיראן התעייפו מדת פוליטית, וכי הם מעוניינים כעת לשוב לדת המסורתית.

אלט-טאב: דיווח על מצבו הבריאותי העגום של האיתאללה ברוג'רדי, על הפרת הזכות שלו אפילו לראות רופא, ועצומה לשחרורו או לפחות ליחס הוגן בכלא. שיפט-אלט-טאב.

זאת ועוד, לאחרונה פעל המשטר נגד תופעות של אסלאם עממי ומשיחיות שיעית, במיוחד נוכח קריאות להאצת חזרת האמאם השנים-עשר (המהדי), שנעלם על פי האמונה השיעית בשנת 874 לספירה. בדצמבר 2006 דיווחו כלי התקשורת באיראן על מעצרם של שני גברים בעיר קום, שטענו כי הם האמאמים השלושה-עשר והארבעה-עשר, ושל כחמישים מחסידיהם. השניים הטיפו נגד אנשי הדת ושלטונות המדינה ואף קראו להתנקש בחיי ראשי המשטר. בעקבות מעצרם ציין התובע הכללי של קום, שמאבק נגד כל סוג של אמונות תפלות הוא בבחינת משימה חשובה עבור כלל המוסלמים ובעיקר עבור הרשות השופטת. לדבריו במהלך החודשים האחרונים נעצרו מספר מגידי עתידות, שביקשו לנצל לרעה את רגשות המאמינים.

את הביקורת נגד התפשטות תופעת המשיחיות הוביל בחודשים האחרונים העיתון "ג'מהורי-י אסלאמי", הנחשב מקורב לראשי הממסד הדתי השמרני. במאמר פרשנות, שפרסם ב-13 בספטמבר, הביע העיתון דאגה נוכח התרחבות תופעת האמונות התפלות. במאמר נמתחה ביקורת כלפי אנשי דת, הטוענים בפני ציבור המאמינים שהמהדי צפוי להתגלות בקרוב. חודשיים מאוחר יותר, ב-11 באוקטובר, שבו ומתחו עורכי העיתון ביקורת חריפה נגד התפשטות תופעת המשיחיות וקראו לשלטונות לפעול למען חיסולה. "עלינו לשאול", קבע העיתון, "כיצד מתפתחים כיום בחברה האסלאמית והמהפכנית האיראנית זרמים מסיתים, מזוהמים ומוסתים, שדוגלים באמונות תפלות, כאשר באופן טבעי המשטר הדתי צריך לחסן את העם מפני תופעות כאלה […] כיצד שוק האמונות התפלות פורח ואנשים כמו בורוג'רדי אוספים סביבם תומכים רבים". העיתון הלין על כך שלא נעשה דבר כדי לטפל בתופעה ואף האשים את אמצעי התקשורת, שבביקורתם נגד השלטונות הם מגבירים את החשדנות בקרב הצעירים כלפי המשטר הדתי והופכים בכך לשופרם של אלה הדוגלים בשטחיות ובאמונות תפלות. לדברי עורכי העיתון תופעת האמונות התפלות התרחבה עד כדי כך שישנם אלה הטוענים שהם שליחי האמאם המהדי, ואחרים הטוענים שהם האמאם בכבודו ובעצמו, כמו גם נשים הטוענות שהן נשותיו של האמאם, ויש המרחיקים לכת בטענה כי הם האל בכבודו ובעצמו. עורכי העיתון סיכמו באומרם כי אין למתוח ביקורת על העם המוסת, אלא יש לטהר את החברה מהשלכותיה המסוכנות של תופעה זו, שייתכן וקיימת מאחוריה גם כוונה פוליטית.

לאור זאת הביעו אנשי דת נוספים דאגה לנוכח התרחבות התופעה. איתאללה צאפי גולפיגאני ציין בנובמבר 2006, כי על אמצעי התקשורת להתייחס ברצינות לסוגיית האמונות התפלות, להתמודד עימן ולהתייצב אל מול המחשבות הצופיות, שכן יש המעוניינים להפיץ אמונות אלה לצורך החלשת בסיסי האמונה ויסודות ההיגיון. מנהיג איראן עלי ח'אמנהאי נדרש גם כן לנושא במהלך ביקורו במחוז סמנאן בנובמבר 2006, כאשר הוא הזהיר מפני התפשטותן של אמונות תפלות בחברה האיראנית וקרא לאנשי הדת להיאבק נגדן בנחישות וללא כל הסתייגות.

חלק מהמאבק הגובר נגד תופעת המשיחיות קשור גם להתנהלותו של הנשיא מחמוד אחמדינז'אד, שמרבה להתייחס לאפשרות שובו של האמאם הנעלם. בכנס אנשי דת, שנערך בנובמבר 2005, הוא הצהיר שמשימתה העיקרית של המהפכה האסלאמית היא לסלול את הדרך להופעת האמאם השנים-עשר. כתוצאה מכך הופנתה ביקורת על התפשטות תופעת המשיחיות גם כלפי הנשיא. כך, למשל, התייחסו עורכי העיתון "ג'מהורי-י אסלאמי" לדברים שהשמיע אחמדינז'אד בפני אנשי דת בקום, לאחר שובו מביקור בעצרת האו"ם בספטמבר 2005. לדברי הנשיא, בשעת נאומו בעצרת הוא חש שהילה אלוהית עוטפת אותו. בתגובה לכך טען "ג'מהורי-י אסלאמי" כי התבטאויות כגון אלה מצד מי שאמורים להיאבק בתופעת המשיחיות הופכת את המצב לקשה ומסוכן עוד יותר.

המאבק בתופעת המשיחיות ובגילויי האסלאם העממי קשור בטבורו למערכה הפוליטית אותה מנהל הממסד הדתי השמרני זה מכבר. מערכה זו שאחד מביטויה ניכר במהלך הבחירות האחרונות למועצת המומחים בדצמבר 2006, נועדה להסיר כל איום אפשרי על מעמדם של אנשי הדת מקרב הזרם השמרני המסורתי, השולט כיום באיראן. בשנים האחרונות שב וטען האינטלקטואל עבד אל-כרים סורוש, כי למרות שאין לאסלאם פרשנות רשמית אחידה, ואין פרשנות אחת עדיפה על פני האחרת, הרי שהמשטר האסלאמי עדיין מנסה לכפות את פרשנותו האקסקלוסיבית, ולדחות בתוקף כל פרשנות שיש בה לערער על מעמד אנשי הדת. התגברות תופעות של משיחיות ואסלאם עממי והופעת פרשנויות המערערות על מרכזיותם של אנשי הדת, ימשיכו להציב אתגר לתפיסת שלטון חכם הדת , במיוחד אם מוסד זה יעמוד בפני משבר נוסף כמו, למשל, הסתלקותו של המנהיג הרוחני הנוכחי, עלי ח'אמנהאי.

רז צימט הוא חוקר במרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת ת"א וקיבל אישור על הדוקטורט בביה"ס להיסטוריה, אבל מחכה לאיזה תעודה לפני שיתיר לי לקרוא לו דוקטור. 

אחמדינז'אד אינו היטלר

יום שישי, 28 באוקטובר, 2011

היום התפרסמה במוסף השבת כתבה של נחום ברנע שעסקה בכוונה של ביבי וברק לתקוף את מתקני הגרעין של הרפובליקה האסלאמית עוד לפני החורף (אלט-טאב: באיראן כבר קר וגשום ובחלק מהמקומות כבר היה שלג. שיפט-אלט-טאב). זה לא שאני קוראת עיתונים. סתם מנויה על תיקון עולם לפוסטים שעוסקים באיראן. וכרגיל אני נתפסת לזוטות. המשוואה שביבי ניסח בתחילת הקדנציה שלו שאחמדינז'אד = היטלר.

אז חדשות, ביבי: הוא לא. זה לא שהוא חסיד אומות עולם, אוהב ישראל ורודף שלום. ממש לא. אבל אין לו שום כוח. מאז שהוא התחיל לעשות דברים על דעת עצמו בלי רשות או הוראה מח'אמנהא'י, וגם בגלל השפעת "הזרם הסוטה" עליו – כלומר אמונות שלו שלא תואמות את הדוקטרינה האסלאמית של השלטון (פרטים בפוסט אורח של רז צימט ביום שני, שווה לחכות) – רבים מתומכיו, שבשנה שעברה עוד היו בצמרת השלטון, נמצאים עכשיו בכלא. חלקם בקבר, למשל האיש החזק ביותר באיראן. לשעבר.

הסכסוך בין אחמדינז'אד לבין ח'אמנהא'י

הסכסוך בין אחמדינז'אד לבין ח'אמנהא'י, מתוך הבלוג "דמוקטטורה"

ביולי שאלתי את פרשננו עלי זנג'אני (שם בדוי) מה חושבים באיראן על הסכסוך בצמרת. הנה התשובה, בתרגום טנטטיבי למדיי. המקור הפרסי נמצא כאן. כל הסוגריים שלי אלא אם כן צוין אחרת. הסוגריים העגולים במקור, המרובעים שלי [תודה, אלעזר, על ההצעה].

העימות בין ח'אמנהא'י לאחמדינז'אד הפך עכשיו למשבר השלטוני הגדול ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית. ח'אמנהא'י הורה למתנגדי אחמדינז'אד לסמן כמטרות את תומכי הנשיא שהם בעלי עמדות בכירות – ניהוליות וביצועיות – אבל לא להתעסק איתו עצמו. עכשיו לא רק המנהיגות הרוחנית הגבירה את לחצה על אחמדינז'אד ותומכיו, אלא גם גופים ממשלתיים אחרים ממשיכים ללא הפסקה לתקוף את תומכי אחמדינז'אד תחת שלטון המנהיג העליון [ולי פקיה – המנהיג האסלאמי העליון. עלי ח'אמנהא'י].
חברי המג'לס (בית הנבחרים) חושבים על בחירתם המחודשת בחודש אספנד [מרץ] הבא, ועסוקים בלְרַצּוֹת את המנהיג העליון כדי לקבל את חוות הדעת החיובית של מועצת שומרי החוקה כדי לעבור את סינון ה"סמכות לאשר" [כלומר כדי שמועצת שומרי החוקה תאשר את השתתפותם בבחירות הבאות]. הם מתחרים ביניהם בהתקפות על אחמדינז'אד.
הם הצליחו לגרום להתפטרותו תוך זמן קצר של הסגן החדש של שר החוץ, שמונה לתפקיד בפקודת אחמדינז'אד, ומאה מהם חתמו על מכתב המזמן את אחמדינז'אד למג'לס כדי לתת תשובות בעניין אדישותו לתקנות המג'לס. גם הרשות השופטת, שרואה את השירות למנהיג העליון ואת הציות לו כעומדים מעל כל חוק, לא ישבה בחיבוק ידיים ותרמה את חלקה בתפיסה ומעצר של תומכי אחמדינז'אד. בימים האחרונים הושלכו לכלא כמה מהם [מתומכי אחמדינז'אד], כמו סגן שר החוץ שפרש. מנגנון "לקיחת ההודאות" של הרפובליקה האסלאמית החל לפעול נגדם מיד.
עקירת חברי "הזרם הסוטה", שתמשיך אולי עד למעצר משאא'י [יועצו, מקורבו ומחותנו של הנשיא, והמואשם העיקרי בהשפעות "הזרם הסוטה" עליו], למעשה מנשלת את אחמדינז'אד מהזרועות הביצועיות שלו, והופכות אותו לנשיא ללא כוח. אחמדינז'אד יכול, כמובן, להישאר בתפקידו באופן מעשי (זו גם הבחירה המתבקשת של חא'מנהא'י), אבל חוץ מלהוציא לפועל את ההחלטות של ח'אמנהא'י לא ייצא ממנו שום דבר. אין לו צוות משל עצמו שהוא יכול לקדם בעזרתו את התוכניות של עצמו, ואין לו היכולת לעמוד בפני המנהיג העליון.
מכתב הזימון מחברי המג'לס עבר בינתיים בשקט, אבל המכתב הזה יהיה כמו חרב דמוקלס שתלויה מעל ראשו כדי להזכיר לו תמיד את הסכנות בהתנגדות להחלטות המנהיג העליון ולבקשות האולגרכיה הרוחנית, והוא תמיד ייזהר ממנה. כלומר בין אם אחמדינז'אד יישאר נשיא ובין אם לאו, לא יהיה לו יותר תפקיד משפיע בזירת ניהול המדינה בשנתיים הקרובות. אם הוא יישאר, הוא יהיה נשיא חסר כוח, ואם יתפטר – הוא ייצא לגמרי מזירת ניהול המדינה.
שנתיים אחרי הונאת הבחירות השערורייתית ביותר בתולדות איראן, שגרמה להפגנות הרחוב הגדולות ביותר מאז המהפכה, והמחיר הכבד שהטילו שלטונו של עלי ח'אמנהא'י והוא עצמו על העם האיראני – בדיכוי, בהרג, בכליאה, בעינויים, ובהוצאות להורג – על מנת להעלות את מחמוד אחמדינז'אד לנשיאות, עכשיו השלטון (בצוות של ח'אמנהא'י ואנשי הרוח השולטים) גייס את כל כוחותיו כדי לקצץ כליל את כנפיו של אותו נשיא, ולהכפיף אותו למרותו.
אבל במאבקי הכוח שהתהוו עכשיו בין אחמדינז'אד לבין ח'אמנהא'י לא יהיה מנצח (באף אחד משני צדי המאבק). החלשתו ותבוסתו של אחמדי נז'אד במאבק הזה, פירושם יהיה החלשתו ותבוסתו של האדם שהשקיע הכי הרבה בתמיכה בו, והאיש הזה הוא לא אחר מאשר עלי ח'אמנהא'י. במילים אחרות, יהיה אשר יהיה סופו של המאבק, הרפובליקה האסלאמית תהיה המפסידה הסופית בו.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני בשורות טובות). העבירו את הקישור לאתר למנהלת הרווחה או התרבות הקרובה אליכם, או צרו קשר להזמנת הרצאה.

אצלה זה לא יהיה ככה / עדנה קנטי

יום חמישי, 6 באוקטובר, 2011

ביום שלישי האחרון נערכה ההשקה הגדרתית של ספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום-אסלאמית. היה אוכל פרסי משובח ממסעדת גוהר בכפר סבא, היה סיור וירטואלי באצפהאן עם דיוויד ניסן, המשוררת אסתר שקלים קראה שניים משיריה וסיפרה קצת על האוכל ועל סטריאוטיפים עדתיים, עומר עילם (הבן שלי!) התפייט על האוכל הפרסי בחיקוי של אייל שני, אורלי רחימיאן סיפרה על קבר מרדכי ואסתר בהמדאן.
אבל אין ספק שמלכת הערב הייתה מספרת הסיפורים עדנה קנטי, שהשכיבה את כולם – אנשי רוח וספר וגם סתם אנשים אינטליגנטיים – על הרצפה מצחוק. לבקשתי, היא סיפרה שני סיפורים על המשפחה שלה, שימחישו את האמונות הטפלות הרווחות בקרב יהודי איראן. זה הראשון מביניהם. את השני – ועוד כמה – תוכלו לקרוא בספרה אהבות וצרות אחרות (זה לא סותר. שלה ספר סיפורים, שלי ספר עיון. וגם אילו היה ספר עיון זה לא היה סותר).

אמא שלי לא התחתנה מתוך אהבה, אבא שלה סבא מירזג'אין הפסיד אותה במשחק שש בש לסבא יוסף, עבור הבן שלו רחים הטמבל.

דודה מאהין, אחותה,שאצלה זה לא יהיה ככה. היא תמצא מישהו שהיא אוהבת. היא תתחתן עם מי שהיא רוצה. רק המחשבה לבדה היא מחשבה אמיצה מאוד עבור ילדה בת ארבע עשרה . מה היא העלתה על דעתה, שהיא תמצא מישהו נחמד ותבוא להגיד להורים שלה :"את זה אני רוצה". וכי אין לה הורים שידאגו לה? היא מופקרת?

מופקרת או לא מופקרת. מצויידת בניסיון המר של אחותה היא הייתה נחושה.

העיירה ארק בצפון פרס הייתה מושלגת משך כל החורף. אחרי פסח ואחרי שבעת השבועות של ספירת העומר היו יוצאות כל המשפחות היהודיות לפיקניק על שפת הנחל, מחוץ לעיירה. לחגוג את האביב בחגיגה שנקראה "אשה רשדה" (Ashe-reshde)

אש – תבשיל. רשדה – איטריות.

אשה רשדה הוא מאכל עשוי מעדשים ואיטריות. המרכיבים של המאכל נשמעים משעממים מאוד. אבל התוספות על המאכל היו עיקר החגיגה.

כל משפחה הביאה לפיקניק את האשה רשדה שלה. כל משפחה התיישבה מתחת לעץ על שפת הנחל. כל משפחה הכינה את התוספות. בצל מטוגן עם זעפרן ושקדים. צימוקים ובוטנים עם עשבי תיבול. יוגורט כבשים מתובל בעיסת תמרים, רצועות חבושים מתובלות בפיסות של פלפלים חריפים. ועל כל אלה הכמון והכרכום וההל הבלתי נמנעים.

כל משפחה כיבדה את המשפחות האחרות והשוויצה בפאר הבישול שלה.

המשפחה של אמא שלי שלחה את מאהין. מאהין הייתה בת חמש עשרה. היא לקחה את הכלי החם, עטפה אותו במגבת גדולה, החזיקה את שתי הידיים מתחת לכלי והלכה לכיוון של המשפחה של אליאס. אליאס בן השמונה עשרה בא לקראתה לקחת ממנה את הכלי. כשהוא הושיט את הידיים שלו להחזיק בתחתית הכלי, נגעו האצבעות שלו באצבעות שלה. שניהם קפאו. האצבעות מתחת לכלי נוגעות. הפנים לוהבות. ככה הם עמדו זה מול זו. דקה? חמש דקות? שעה? נצח? בסופו של הנצח שמטה מאהין את הידיים וחזרה למשפחה שלה. הלב שלה פועם בקצב אחר. הדם שלה זורם בכיוון אחר, בקצות האצבעות שלה: כוויות. ובליבה החלטה.

שלושה חודשים לאחר מכן הודיעו למאהין שמחר יבואו לראות אותה. ההכנות התחילו, שמו על הפנים שלה יוגורט והמתינו שיתייבש ואז רחצו בעדינות. גזזו את ציפרני הידיים והרגליים, מרחו לה ביצה ודבש על השערות, רחצו אותה וסכו את הגוף שלה בשמן. אסתי לאודר וג'רנטיק עוד לא הגיעו לעיירה. ככה, רכה ונימוחה עטפו אותה במגבת, שלחו אותה למיטה במטרה להעיר בבוקר את הלחמניה המתוקה והמתובלת מוכנה ומזומנה להראות בפני משפחת החתן.

דודה מאהין זכרה את הצריבה בקצות האצבעות.

באמצע הלילה היא קמה. היא ידעה מה שיודע כל חייל שרוצה כמה גימלים. היא רצתה להיות חולה ומכוערת ליום שלמחרת. היא ניגשה לאח, לא הייתה זו האח שאנחנו מכירים מהסרטים על אירופה או בארץ, אצל אלה שהשלגים בחורף ברמת השרון הם ממש מעל כוחם. הייתה זו חפירה באמצע החדר המרכזי ששימש גם חדר שינה וגם מטבח. את החמין של שבת היו שמים על רשת בפינת האח. באח היו רק גחלים. המדורה העיקרית והמעשנת הייתה בחוץ. בעזרת מחתה גדולה היו מביאים את הגחלים לתוך החור שבאמצע חדר האורחים. מסביב לאח ישנו כמה מבני המשפחה. בשקט בשקט היא עברה ביניהם, הגיעה לאח שהגחלים בה כבר כבו. שלחה את היד, לקחה אפר ובלעה אותו יחד עם מים שהיו בקנקן שתמיד עמד בצד. היא ניקתה את עצמה מפרורי האפר והלכה לישון.

בבוקר, כאשר באו להעיר את הלחמניה המתוקה, מצאו נערה ירוקה, מקיאה ובוערת מחום. מיד נשלחו רצים למשפחת החתן המיועד, אל תבואו. המועמדת חולה.

המשפחה של החתן התפלאה מאוד שנערה בת חמש עשרה נעשית ככה סתם חולה. אם עכשיו היא חולה, מה יקרה כשיהיו ילדים? כשהיא תצטרך לשרת את בעלה? הם לא קבעו תאריך אחר.

מספר חודשים לאחר מכן שוב הכינו אותה ושוב יוגורט ושמן וביצה ודבש. ושוב היא נשלחה למיטה ושוב קמה באמצע הלילה ושוב אכלה אפר ושוב הביקור בוטל.

סבתא שלי, עאפרין חנום, התפלאה על צרוף המקרים המוזר ושאלה את מאהין איך יתכן שכל ימות השנה היא בריאה כמו גמל והפעמים היחידות בהן היא חלתה, אלה הפעמים בהן באו לראות אותה.

מאהין הכינה מבעוד מועד את הסיפור שלה.

בשתי הפעמים, בלילה לפני שהיו אמורים לבוא ולראות אותי, בא אלי בחלום הרבי הזקן, המנוח של העיירה ואמר לי "את תתחתני עם הגבר שייגע בדם שלך". החלום הפחיד אותי מאוד ובגלל החלום חליתי. סבתא שלי לא ידעה אם להתפלא או להתפלץ לשמע החלום המוזר הזה. היא רצה לסבא מירזג'אן שמיד ידע שקודם כל צריך להתפלץ. ביחד הם הלכו אל הרבי החדש, הצעיר שכיהן אחרי מות קודמו.

הוא שמע את הסיפור המוזר ולא הייתה לו תשובה מוכנה.

לכו הביתה הוא אמר להם, ואקרא לכם כשהתשובה תהיה מוכנה.

אחרי שהלכו כתב מכתבים לגדולי הרבנים של משהד ושיראז וטהרן. אפילו לבגדד הוא שלח מכתב. אחרי מספר שבועות הוא קרא להם והביא יחד עימו פסיקה.

מה שהיא חלמה הוא אמר להם, זוהי אזהרה חמורה לנו ולעיירה שלנו. כל אחד יודע מהו דם של בחורה, בעיקר בתולה. דם הנידה. ברור שאסור שאף גבר, לעולם לא יכול לגעת בדם הנידה בלי שהעונש על המשפחה ועל כל העיירה יהיה חמור. לכן, משך כל ימי הנידה שלה, היא צריכה להיות סגורה בחדר. לא לצאת לאכול ולא לצרכיה. הכול יובא אליה לחדר. בתום הנידה היא צריכה ללכת למקווה, אף על פי שאיננה נשואה. ובעוד מספר חודשים נחשוב ונראה מה יקרה הלאה.

ככה הושמה מאהין בחדר משך מספר ימים כל חודש. עד חג האשה רשדה הבא.

בחג האשה רשדה הבא התמקמה המשפחה שלה מתחת לעץ הקבוע. מאהין הבחינה מרחוק באליאס. היא לקחה את כד החרס והלכה למלא מים במעלה הנחל. איפה שהמים צלולים יותר. בהליכתה היא הרגישה את דקירות המבטים של אליאס שעקבו אחריה. במעלה הנחל, היא נכנסה למים, עלתה על סלע לכיוון מפל מים קטן שהיה אמור למלא את הכד. החליקה ונפלה. הכד נפל גם הוא, נשבר והיד שלה נפצעה ונחתכה.

אליאס, שעקב במבטו אחריה, היה הראשון לראות את הנפילה ותוך כדי קריאות רץ לקראתה לעזור לה. כאשר ניגש אליה, הושיטה אליו מאהין את היד המדממת על מנת להאחז בו. ובדרך מרחה את הדם על הפנים שלו.

כל העיירה ראתה מי הוא הגבר שנגע בדם שלה.

לא הייתה ברירה. לא שאלו את פיה. מייד השיאו את השניים.

היום הם בני שמונים, חיים ברחוב הרצל ברחובות. לפעמים היא חותכת את היד עם הסכין במטבח. היא מעיפה אליו מבט משועשע, חושבת לעשות משהו, כמו למשל לשלוח את היד עם טיפות הדם המתהוות לכיוון הפנים שלו, אבל אז היא מטלטלת את היד כאילו מגרשת זבוב. די עם השטויות היא אומרת לעצמה.

הסיפור התפרסם לראשונה בבלוג המרצים.

האם ימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ד) / דוד פילאווין

יום שלישי, 20 בספטמבר, 2011

סדרת הלהיט ממשיכה, והיום פרק קצר עם פואנטת ביניים ורמז לבאות.

בשנים הראשונות לקיומה של המדינה, היחס של היהדות החרדית המיינסטרימית, האגודאית (להבדיל מזה של העדה החרדית בירושלים) כלפי המדינה וטקסיה היה הרבה יותר אמביוולנטי מאשר היום.

מספרים שבשנות החמישים, עוד בטרם היות בני ברק מרכז חרדי, כשרוב האדמו"רים קיימו את חצרותיהם בתל אביב, בליל שבת שלפני יום העצמאות מדי שנה היו כל אדמו"רי תל אביב מתכנסים בבית הכנסת הגדול ועורכים "טיש" משותף חגיגי לכבוד יום העצמאות. וגם בצד הליטאי של המפה החרדית, הרב כהנמן, מקים ישיבת פוניבז' בארץ ישראל (יש לבטא שם זה "פונוביץ'", אגב),  ציווה להניף את דגל המדינה על גג הישיבה בכל שנה ב-ה' באייר.

האלמנטים הרדיקלים יותר ביהדות החרדית – הן מחוץ לישיבה והן מתוכה – התנגדו להנפת דגל זו בפוניבז' והיו נוהגים לתלוש אותו אחרי שהיה מונף. כדי "להגן" על הדגל, היה הרב כהנמן יושב עם חוג תלמידיו הנאמנים על הגג מדי יום עצמאות ולומד תמידים כסדרם. בעקבות "טיפ" מהרב מיכאל אברהם, אף יצא לי לשוחח, לרגל כתיבת פוסט זה, עם הסופר והעיתונאי דב גנחובסקי שהשתתף באחד ה"שיעורים" הללו של הרב כהנמן על הגג והוא אישר את עיקרי הדברים (מר גנחובסקי לא הבין מאיפה "נפלתי" עליו פתאום – עמו הסליחה 🙂 )

כותב אמנון לוי בספרו החרדים [(הוצאת כתר) פרק שמיני: "רבניות", עמ' 94, דגש שלי]:

כשנפטר הרב כהנמן, גברו המגמות החרדיות הלא-ציוניות בישיבה. לאחר זמן מה, שבו חלחלה ההשפעה אנטי ציונית, ביקשו התלמידים להוריד את דגל המדינה שהיו מניפים מידי שנה ביום העצמאות, בתקופתו של כהנמן. לרבנית הינדא (אלמנתו של הרב כהנמן, ד.פ.) כבר לא היה מעמד בישיבה. בכל זאת היא איימה להקים שערורייה אם יורד הדגל, והרב שך פסק כי מפאת כבודה וכבוד בעלה המנוח הדגל יישאר.

וכך נוהגים עד ימינו אנו מידי שנה בשנה: הדגל בפוניבז' מונף לדקות ספורות בלבד (על השעון!), מול דגל זה מפגינים ה"נטורי קרתא", וכמה תלמידים מגינים עליו מפני תלישה באותן כמה דקות, שלאחריהן הדגל מופקר לידי הקנאים ונשרף לקול תשואות הקהל.

זה עצמו הפך לריטואל מעין-דתי כזה.

מעניין אותי במיוחד הטעם לריטואל זה בימינו: בעוד שלרב כהנמן כנראה היו קצת רגשות פטריוטיים בגינם הוא ציווה להניף את הדגל, היום הדגל מונף לזכר הרב כהנמן ולכבודו – לא לזכר הקמת המדינה ולכבודה, חלילה.

זה מזכיר (לי לפחות) את הסיפור החסידי הרוז'ינאי הידוע, המובא על ידי אבא קובנר בשם עגנון:

כשהרגיש הבעל שם טוב שצרה גדולה עומדת להתרגש על עם ישראל והגיעה השעה לחשבון נפש היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו והולך ליער. שם, במקום סודי, הדליק מדורה לרגלי עץ אלון עתיק ועמד שעה ארוכה בדממת היער בעצימת עיניים, מכוון את ליבו בתפילה מיוחדת ובקשתו של הבעל שם טוב פתחה שערי השמים והרחמים.
דור אחד אחרי הבעל שם טוב נתבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח נפש גדול. היה זה בימיו של המגיד ממזריץ. הוא לבש את הגלימה השחורה שלו ופנה לאותו יער, גם מצא את האלון העתיק ושם עמד ואמר : "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעל שם טוב, אבל יש בכוחנו לומר אותה תפילה". עמד ואמר את התפילה וגם בקשתו נתקבלה.
ושוב עבר דור אחד והפעם נתבקש הרבי מסאסוב לפעול למען פיקוח נפש גדול. קם משה לייב מסאסוב ולבש את חלוק המשי החגיגי שלו, פנה ליער ובעומדו שם אמר : "אין בידינו להדליק את המדורה ההיא וכבר שכחנו את הכוונות המיוחדות של התפילה הקדושה, אבל עדיין אנו זוכרים את המקום שם אירע הדבר – ואולי זה יספיק". ואכן גם זה הספיק והגזירה נתבטלה. אבל הנה חלף עוד דור ורבי ישראל מרוז’ין נתבקש לפעול כדי למנוע צרה גדולה. הרבי מרוז’ין היה, כידוע, מנהיג מורם מעם והיה יודע ערכו ונוהג בחצרו מעשה מלך. שמע הרבי את הבקשה והבין שהגיעה שעה של חשבון נפש, התיישב בכיסא המצופה זהב שבאמצע ארמונו המפואר, עצם את עיניו וכה אמר : "בעוונותינו הרבים אין עוד בכוחנו ללכת לאותו יער ולהדליק את המדורה, גם את התפילה הישנה שכחנו כבר ואפילו אין אנו יודעים היכן הוא המקום ששם אירעו הדברים. אבל את מה שאירע יודעים אנו עדיין לספר!"

מן הסתם, אם ריטואל זה, של הנפת הדגל ב-ה' באייר, יימשך, ובמיוחד אם הוא יתפשט לחלקים בעם הנוטים יותר למיסטיקה מאשר הליטוואקעס, עם הזמן יבואו גם מקובלים שיעניקו לו פרשנות מיסטית. בטח משהו בסגנון: דליית הניצוצות היהודיים הקדושים מתוך הקליפות הציוניות הטמאות שלאחריה מקיימים את "קרע (מעשה) שטן" בקריעת הדגל ובשריפתו. יש ב"תגרה" הזאת בין מגיני הדגל לתולשיו אפילו אלמנט של המחזת המאבק בין כוחות השאול של הסטרא אחרא לכוחות השמימיים – המחזה הקיימת בדתות עתיקות רבות ושאפילו התגלגלה לנצרות הקתולית במוסד "פרקליט השטן" בעת תהליך הקנוניזאציה.

כך או כך – פוטנציאל לניתוק מוחלט של טקס הנפת הדגל ב-ה' באייר מהשורשים הציוניים שלו בהחלט יש כאן. אם זה ייתרחש, אזי גם אם לא תהיה קיימת יותר מדינה, יכול להיות שימשיכו לחגוג את ה' באייר בתור "מנהג דבי הרב כהנמן, יסודתו בהררי קודש" או משהו כזה.

אבל דוגמה יותר משכנעת לתהליך כזה ניתן למצוא דווקא בחוגים מסויימים בציונות הדתית, ועל כך בהמשך הסדרה.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ב) / דוד פילאווין

יום רביעי, 17 באוגוסט, 2011

או: מה בין דגל ישראל לחנוכיה
ובין רבי יהודה הנשיא לרב כהנמן?

תקציר הפרק הקודם: הכותב האורח דוד פילאווין מתחקה אחר מקורותיו של סיפור נס פך השמן, ומגלה שהוא מפוקפק למדיי. מדוע, אם כן, בחרו חז"ל להדגיש אותו ולדחוק את מרד המכבים לקרן זווית?

חנוכה ופורים דומים בסטטוס ההלכתי שלהם: שניהם חגים שלא מן התורה אלא מדרבנן; בשני המקרים יש מצווה אחת מרכזית המיוחדת לאותו החג: בפורים זוהי קריאת מגילה ובחנוכה – הדלקת הנר(ות); מלבד "על הנסים" (השונה מפורים לחנוכה, אך דומה בפורמט שלה) לא קיימות תפילות-חובה מיוחדות לימים אלה.

אך בניגוד לפורים, שלו מוקדשת מסכת תלמודית שלמה, מגילה, המקור התנאי היחיד על אודות טעמו של חג החנוכה וכינונו, הוא הברייתא הקצרה, שהובאה כאן בשבוע שעבר, המספרת על נס פך השמן – מקור תנאי "חיצוני" שאפילו לא נכנס למשנה.

בעולם הישיבות רווח מיתוס שהולך בערך ככה:

היה היה, ל"ע, חוקר תלמוד, שר"י, באקאדעמיע ר"ל, שטען שהסיבה שבגינה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, לא חיבר "מסכת חנוכה", היא שר' יהודה הנשיא הוא מצאצאי בית דוד ולכן נטר טינה לבית חשמונאי שתפסו את כס המלוכה, נחלת בית דוד על פי ההלכה – ולכן לא רצה להזכיר שמם במשנה. ומכיוון שלא ניתן לכתוב מסכת שלמה על חנוכה מבלי להזכיר אפילו פעם אחת את המכבים, אז ר' יהודה הנשיא החליט להשמיט את עניין חג החנוכה כליל מתוך המשנה (כאמור: הברייתא היא מקור חיצוני למשנה, הגם שהיא מקור תנאי).

הסיפור הזה מובא בדרך כלל כאילוסטרציה הן למניעים הקטנוניים שחוקרי התלמוד מייחסים לחז"ל, הן לאופי הספקולטיבי הבלתי מבוסס של התיאוריות שלהם, והן לחוסר הכבוד הכללי שהם רוחשים כלפי מושאי מחקרם.

כששמעתי את הסיפור, משהו בו נראה לי חשוד.

אינני נאיבי. אני מודע לכך שפילולוגים נסחפים לעתים לספקולציות.

אבל בכל זאת: לכל תחום יש הז'אנר שלו, גם כשזה נוגע לספקולציות. תיאוריית "קשר-השתיקה" הזאת נשמעה מתאימה יותר, מבחינת הז'אנר שלה, לווליקובסקי (ולולא דמסתפינא, הייתי אומר: לפרויד) מאשר לחוקר תלמוד.

התחקיתי איפוא אחר מקורותיו של המיתוס הזה, והפלא ופלא:

מי שהעלה את ההשערה הזאת לראשונה (כנראה) היה לא אחר מאשר … החת"ם סופר, אבי היהדות החרדית!

וכך מובא בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים מאת הרב אברהם יצחק שפרלינג מלבוב – ספר חרדי למהדרין שהודפס על ידי חוגי הקנאים בגליציה:

טעם שנס חנוכה לא נזכר כלל במשנה, לפי שרבינו הקדוש מסדר המשנה  היה מזרע דוד המלך ע״ה, ונס חנוכה נעשה ע״י בית החשמונאים שתפסו המלוכה ולא היו מזרע דוד, וזה הרע לרבינו הקדוש. ובכתבו המשנה ע״פ רוח הקודש, נשמט הנס מחיבורו (בשם הגאון הקדוש בעל חת״ס זצוק״ל) [שפרלינג, אברהם יצחק. טעמי המנהגים,"עניני חנוכה", עמוד שס"ה, סימן תתמ"ז]

עד כמה שהסיפור על ה"ברוגז" האישי של ר' יהודה הנשיא עם החשמונאים הוא מיתולוגי, נדמה כי הוא בכל זאת מספק קצה חוט לפתרון התעלומה שהועלתה כאן בשבוע שעבר:

איננו יודעים, כמובן, מה הלך בראשו של רבי יהודה הנשיא, אבל אנו כן יודעים שלחז"ל היו סיבות להסתייג בחריפות מבית חשמונאי – עם או בלי קשר לירושת בית דוד שהללו "גזלו".

בית חשמונאי, החל מהדור השני לפחות (כלומר, מתקופתו של יוחנן הורקנוס), זוהה כצדוקי. הצדוקים היו, כידוע, מתנגדיהם של הפרושים. חז"ל היו יורשיהם הרוחניים של הפרושים וראו בצדוקים כופרים.

האריסטוקרטיה הכהנית הצדוקית, ובראשה בית חשמונאי, אף נהגה גינוני אצולה הלניסטיים – כמה אירוני, לאור העובדה שהיא עלתה לשלטון דווקא על גל הריאקציה העממית נגד ההלניזם.

ולא רק זאת, אלא שהמלך אלכסנדר ינאי דיכא באכזריות יתרה (אפילו במונחי התקופה) מרידות חוזרות ונשנות של הפרושים נגדו. מעלליו מתוארים בפרוטרוט אצל יוספוס בקדמוניות, ספר י"ג, פרקים י"ג, י"ד וכן במלחמת, ספר א', פרק ד'.

הד לזוועות אלה הגיע גם לכמה מקורות תלמודיים. למשל, במסכת קידושין דף ס"ו עמוד א', אחד החכמים הפרושים מעורר על עצמו את חמת המלך כשהוא מזכיר את השמועה העממית כי אמו של ינאי נאנסה על ידי שומרונים ועל בסיס זה מטיל במלך חשד כי הינו ממזר (המונח הטכני היותר מדוייק: "חלל"), ולפיכך פסול לכהונה (שום דבר כנראה לא השתנה מאז: "אמא שלו ערביה" וכל זה). יועצו של ינאי אומר למלך "אם אתה שומע לעצתי – רומסם [=הרוג את החכמים]". וינאי שומע בקולו: "ויהרגו כל חכמי ישראל".

אם ניקח גם בחשבון שהשושלת שהמשיכה את בית חשמונאי הייתה בית הורדוס, לא ייפלא בעינינו מדוע נקשרה מלכות החשמונאים בזכרון הקולקטיבי הפרושי עם כפירה, הלניזם והתבוללות, רציחות המוניות וסיאוב כללי.

הד רחוק (וחלש – על כך בהמשך) לרושם השלילי שהתירו החשמונאים במסורת הפרושית ניתן למצוא גם בימי הביניים. למשל, בפירוש הרמב"ן על התורה, בראשית, פרק מ"ט, פסוק י' [דגשים שלי]: "..שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד".

ועכשיו נשאל: איך תפסו היהודים בימי בית שני את משמעותו של חג החנוכה? מה הם חגגו?

הבה נתבונן במקורות מאותה תקופה המזכירים חג זה:

מתוך מקבים א' פרק ד' [דגשים שלי]:

(נג) ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה [..] (נו) ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. (נז) ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה.

אמנם ההקשר המיידי של פסוקים אלה הוא טיהור המקדש מטומאתו. אבל היינו מצפים, במקרה כזה, שיהיה כתוב "..כי גלל ה' את חרפת הגויים מעל המקדש" או משהו בסגנון. נראה איפוא, שעילת השמחה כאן היא יותר רחבה מאשר טיהור המקדש גרידא: "על אשר נתן להם עוז ותשועה". השמחה היא על הנצחון שהעם נחל על הסֶלֶוְקִים ואולי אף על השחרור מעולו של אנטיוכוס (לפחות, ככל שמציג זאת מחבר הספר, הכותב במבט רטרוספקטיבי).

אך זוהי ראיה חלשה הזקוקה לסיוע. נתבונן איפוא במקבים ב', פרק י' [דגשים שלי] [הציטוט באנגלית כי העורכת בחו"ל ללא גישה לתרגום העברי – תע"ג]:

[4] When that was done, they fell flat down, and besought the Lord that they might come no more into such troubles; but if they sinned any more against him, that he himself would chasten them with mercy, and that they might not be delivered unto the blasphemous and barbarous nations.

..

[6] And they kept the eight days with gladness, as in the feast of the tabernacles, remembering that not long afore they had held the feast of the tabernacles, when as they wandered in the mountains and dens like beasts.

שוב אנו רואים שלפחות חלק מהשמחה היא על הישועה של היהודים מידי אויביהם בשדה הקרב ועל השחרור מעול ההלנים, ואפילו על השיפור בתנאי המחייה שלהם.

ולבסוף, נביט שוב בקטע שכבר צוטט בחלקו – הפעם  מזווית חדשה. מתוך קדמוניות, ספר י"ב, פרק ז', חלק ז' [דגשים שלי]:

.. they were so very glad at the revival of their customs, when, after a long time of intermission, they unexpectedly had regained the freedom of their worship, that they made it a law for their posterity, that they should keep a festival, on account of the restoration of their temple worship, for eight days. And from that time to this we celebrate this festival, and call it Lights. I suppose the reason was, because this liberty beyond our hopes appeared to us; and that thence was the name given to that festival.

אז מה יש לנו כאן? מצד אחד, הם חוגגים את "חופש הפולחן" שלהם. מצד שני, "החירות הזאת" מתוארת כ-"חירות מעבר לתקוותינו". עכשיו, ברוב תקופת השלטון הפרסי וההלני הכובשים הניחו ליהודים לנפשם בכל מה שנוגע לפולחן: כל עוד היהודים שילמו את המיסים שהוטלו עליהם, השליטים couldn't care less לגבי אופי הפולחן במקדש. הרעיון "לתרבת" את היהודים ולהפוך את כולם להלניסטים נולד כתוצאה משילוב בין "ג'וק" אישי של אנטיוכוס אפיפנס לבין תככים פנימיים בתוככי האריסטוקרטיה היהודית.

אם כל מה שהמורדים היו משיגים היה השבת חופש הפולחן, לא נכון היה לאפיין חופש זה כ"חירות מעבר לתקוותינו" אלא שיבה לסטטוס-קוו-אנטה.

משמע ש החגיגה נסובה כנראה (או, לפחות, תוארה ברטרוספקטיבה כנסובה) גם על החירות המדינית שלה זכו היהודים.

החנוכה נחוגה, אפוא, (גם) לציון השחרור מהעול הסלווקי וכינונה מחדש של המדינה היהודית.

ובתרגום למונחים מודרניים  – החנוכה הייתה חג העצמאות של הממלכה החשמונאית.

לנו, כישראלים מודרניים, השוואה זו נראית טבעית ואף טריוויאלית ("למה היית בכלל צריך להביא שלוש מקורות רק כדי להוכיח זאת?"). אך לאורך כאלף וחצי החג הזה כמעט רוקן מתוכנו הלאומי והמדיני.

הטעם ה"רשמי" לחגיגה במסורת היהודית הרבנית, כאמור, הוא נס פך השמן. באופן אירוני, הקראים, שמבחינת השקפתם אינם כה רחוקים מהצדוקים, בכלל נמנעו מלחוג את החנוכה – זאת משום שאיננה מוזכרת במקרא. בספרות הרבנית, ההתייחסות לחנוכה הייתה מועטה – כאל "הילד החורג" של מועדי ישראל – ונסובה בעיקר על הפן ההלכתי: דיני הדלקת נרות וכדומה.

אם הייתה התייחסות מעבר לזו ההלכתית, היא דנה בפרטי נס פך השמן. למשל, מפורסמת קושייתו של הבית יוסף מדוע חוגגים את החנוכה שמונת ימים בעוד שהנס אירע רק בשבעת הימים האחרונים: שהרי היה מספיק שמן בפך עבור היום הראשון…

ואם הדיון הרבני המריא לגבהים קצת יותר רעיוניים, מעין-פילוסופיים, החג התפרש בעיקר כנצחון היהדות על תרבות המערב או הרוח על החומר או משהו בסגנון. כך, הרב שמשון רפאל הירש, אבי האורתודוקסיה המודרנית, כותב בהזמנים, עמ' קמא-קמב בתרגום א"י אפרתי:

מצרים העבידה את גוף ישראל; בבל, ואחריה רומי, היו לוכדי ארצות; ופרס אף הטה חסד למדינות הכבושות. כולן [..]תכליתן היתה שוב הגברת כוח וקניין חומרי. לאנטיוכוס [..] נפל ה"כבוד" לפתוח בעריצות נגד הרוח. הוא אימן את ישראל בניסיונות שהיו למנת חלקם מאות רבות בשנים: לבחור בין מות הרוח למות הגוף […]
מתתיהו [..] בטח בה' הנותן ניצחון לרוח על הכוח הזידוני […]
עתה ניגשו להדליק מחדש את המנורה – סמל זה של רוח ישראל בהאצלתה מה' […]
שנה בשנה בבוא זמן חנוכה מדליק כל יהודי בכל בית ישראל נרות [..ש]יאירו [..] לישראל המחשך במסעיהם: שאור רוחם לא יכבה לעולם.

אנו חבים לציונות החילונית את החייאתה של החנוכה כחג שתוכנו לאומי-מדיני. ועד היום יש הסתייגות ביהדות הדתית (אפילו בציונות הדתית!) מפרשנות כזו של החג. פרשנות זו נתפסת כ"חילון" של חג שבמקורו דתי – בעוד שבעצם הינה, במידת מה, החזרת עטרה ליושנה דווקא.

לאור זאת, נקל להבין את חוסר החיבה של חז"ל לחג הזה. אין היא שונה כל כך מההסתייגות החרדית בימינו מיום העצמאות הישראלי.

על כך בפוסט הבעל"ט.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? / דוד פילאווין

יום רביעי, 10 באוגוסט, 2011

בערב תשעה באב התקיים בפייסבוק ערב לימוד משותף שיזמו עמליה שנוולד וחיותה דויטש. היה מעניין ועמוס, וטוב שהכול נשאר ושיש לאן לחזור.
אחת ההערות, של דוד פילאווין, הייתה כל כך מחדשת (לי) ומרתקת, שביקשתי ממנו פוסט אורח לתשעה באב בנושא חורבן, תקומה וזיכרון, ויצאה מיני-סדרה. הרי לפניכם חלקה הראשון:

או: מה בין דגל ישראל לחנוכיה
ובין רבי יהודה הנשיא לרב כהנמן?

(מבוסס על דברים שנשאתי בכנס חנוכה תשס"ו בישיבתי, אור עציון)

בהיותי נער במונטריאול, נהג מורי ורבי הרב שמיעדמאן זצ"ל ללמד את ספר-החידושים משנת-יעבץ מאת הרב בצלאל ז'ולטי, שהיה הרב-הראשי של ירושלים וידידו של הרב שמיעדמאן. פעם, בעת חג-החנוכה, למדנו את חידושיו של המשנת-יעבץ בנוגע למצוות-נר-חנוכה, שם לכדו את עיני המילים הבאות:

..שעיקר התקנה של נר חנוכה הוא זכר להדלקת המנורה במקדש שבה היה הנס [..] וא״כ בזמן שהיה הבית קיים לא היו מדליקין נר חנוכה, שהרי הדליקו את המנורה במקדש, ורק לאחר חורבן הבית התחילו להדליק נר של חנוכה..

[ז'ולטי, בצלאל. משנת-יעבץ, חלק אורח-חיים, הלכות-המועדים, סימן ע"ג, מצוות-נר-חנוכה.]

את ההשקפה הזאת מייחס המשנת-יעבץ לראב"ד ותולה בה מחלוקת מסויימת בין הראב"ד לרמב"ם.

עכשיו, דבר רגיל הוא שמחדשי-חידושים עוסקים בספקולציות באשר לכוונות-הצדדים במחלוקות שאותן המחדשים באים לפרש. מה שחריג במקרה הזה הוא שהמחלוקת המשוערת היא עובדתית ולא הלכתית. ובעוד שלגבי מחלוקות הלכתיות "טהורות" ניתן להגיד "אלו ואלו דברי-אלוהים-חיים", קשה יותר לומר זאת בנוגע למחלוקות היסטוריות מבלי להיסחף לרלטיביזם מהזן המשונה ביותר.

ובייחוד הפתיע אותי שהעילה היחידה לייחוס השקפה זו לראב"ד הן מילותיו: "..זו הברכה הוקבעה על הנרות שבמקדש.." [ראב"ד, הלכות ברכות, פרק י"א, הלכה ט"ו. דגש שלי].

מכיוון שהרב ז'ולטי היה קצת בעל נטיות "משכיליות", חשדתי שמא לא מהראב"ד הוא למד את הסברא ההיסטורית הזאת אלא בספרות "חיצונית". הלכתי איפוא לחפש ביוספוס אם צודק הראב"ד-אליבא-דז'ולטי.

והנה, בעוד שבמלחמת היהודים חג החנוכה כלל לא מוזכר, בקדמוניות היהודים דווקא כן. אחרי שמסופר איך המכבים טיהרו את המקדש וחנכוהו מחדש, מסופר גם שהם חגגו את חנוכת הבית שמונה ימים ו-:

..that they made it a law for their posterity, that they should keep a festival, on account of the restoration of their temple worship, for eight days. And from that time to this we celebrate this festival, and call it "Lights". I suppose the reason was, because this liberty beyond our hopes appeared to us; and that thence was the name given to that festival.

[יוסף-בן-מתתיהו, קדמוניות, ספר י"ב, פרק ז', חלק ז' (דגשים שלי)]

אילו היה מנהג הדלקת הנרות מוכר ליוספוס, לא היה לו כלל צורך להעלות השערות ופרשנויות מטפוריות מדוע החג נקרא "חג האורים". הסיבה הייתה מונחת לנגד עיניו במובן המילולי ביותר, במקרה כזה. ומכאן נראה שהמנהג לא היה מוכר לו. נמצא איפוא המקור לחידושו של הרב ז'ולטי בדברי הראב"ד.

אבל אז, שמתי לב לדבר נוסף:

יוספוס אינו נמנע, בכתביו, מלתאר נסים (הגם שהוא "מרכך" אותם קצת בתיאוריו). מוזכרים אצלו מאורעות כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. אבל בבואו לתאר את טיהור המשכן, אין הוא מזכיר, משום מה, את נס פך השמן. וזה התמיה אותי. האם יוספוס לא הכיר את הסיפור?

פניתי אפוא לחפש בספרי מקבים. עכשיו, ספרי מקבים, כמו יוספוס, אינם מתביישים לספר על נסים. ובניגוד ליוספוס, אינם נמנעים מלעשות כן לא רק כשמדובר על תקופות קדומות יחסית לזמן כתיבתם (ימי משה וכדומה), אלא גם על נסים שהתרחשו למכבים עצמם. למשל, במקבים ג', מסופר:

אָז הוֹפִיעַ בְּקָדְשׁוֹ אֲלֹהֵי הַכָּבוֹד וְהַכֹּחַ וְהָאֱמֶת וַיִּפְתַּח אֶת-שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם וַיֵּרְדוּ מִשָּׁם שְׁנֵי מַלְאָכִים אַדִּירִים וְתָאֳרָם נוֹרָא מְאֹד וַיֵּרָאוּ אֶל כֻּלָּם רַק לֹא אֶל הַיְּהוּדִים: וַיָּקוּמוּ וַיְּמַלְּאוּ אֶת חֵיל הָאוֹיֵב פַּחַד וַחֲרָדָה וַיַּעַמְדוּ תַּחְתָּם כַּאֲסִירֵי בַרְזֶל: [מקבים ג', פרק ו', פס' י"ח-י"ט, תרגום אברהם כהנא]

ואף על פי כן, נס פך השמן איננו מוזכר באף אחד מספרי מקבים, זאת אע"ג שסיפור חנוכת הבית מתואר בפרוטרוט ובאריכות במקבים א' ובמקבים ב'. גם אצל יוספוס בקדמוניות, תיאור חנוכת הבית נמשך שני פרקים תמימים. אבל נס פך השמן? – יוק!

באותו אופן, בדומה למקרה אצל יוספוס, בשני ספרי המקבים הראשונים, מתואר כינון חג החנוכה לדורות, ומתוארים מנהגים של הלל והודאה בשמונת ימים אלה, אבל המנהג להדליק נרות איננו מוזכר.

ואז שמתי לב למשהו עוד יותר מתמיה: גם בתפילת "על הנסים" – שהיא התפילה היחידה המיוחדת לחנוכה שנכנסה לסידור כתפילת-חובה (להבדיל מפיוטים וכדומה) – נס פך השמן איננו מוזכר, לפחות לא בפירוש, וגם לא המנהג להדליק את נרות החנוכה. תחת זאת כתוב בה:

..וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. [מתוך "על הנסים". דגשים שלי]

ניתן כמובן, אם רוצים, לפרש את "והדליקו נרות" בתור רמז לנס פך השמן ואת "להודות ולהלל" בתור הדלקת הנרות (את הפירוש האחרון הרב ז'ולטי באמת מייחס לרמב"ם. על כך בהמשך). אבל זה אינו מחוייב ואף אינו מתבקש מתוך הטקסט.

לעומת כל המקורות הללו, במקור התנאי היחיד המדבר על כינונו של חג החנוכה, תופס נס פך השמן מקום מרכזי, כמעט בלעדי, ככל שזה נוגע להסבר טעם החג (שימו לב, אגב, שגם בו המנהג להדליק נרות אינו מוזכר. אחרת, כמובן, הרב ז'ולטי לא יכול היה לייחס את הדעה שהוא ייחס לראב"ד, שהרי הראב"ד לא היה מעז לחלוק על התנאים):

מאי חנוכה דתנו רבנן: "בכ"ה בכסליו, יומי דחנוכה תמניא אינון: דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון"? [תרגום: מהי אותה חנוכה אודותיה לימדו רבותינו "בכ"ה בכסליו ימי החנוכה שמונה: אין לספוד בהם ואין להתענות"?] שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי, ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ולא היה בו, אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת, קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. [תלמוד בבלי, מסכת "שבת", דף כ"א עמוד ב'. דגש שלי]

מהי הסיבה לפער הכה גדול בין תיאור מקורות החנוכה אצל חז"ל ואצל כל השאר (אפילו כשמדובר על מחבר תפילת "על הנסים")?

את השאלה הנ"ל ניתן למעשה לפצל לשתיים:
(1) מדוע אין נס פך השמן מוזכר במקורות אחרים מאשר אותה ברייתא?
(2) מדוע נס פך השמן משחק תפקיד כה מרכזי אצל חז"ל – עד כדי כך ששאר מאורעות המרד נדחקים לצד ומוזכרים רק ברמז ("..כשגברה מלכות בית חשמונאי, ונצחום..")?

ובכן, התשובה המתבקשת לשאלה הראשונה היא, כמובן, "כי הנס הזה לא התרחש".

מובטחני שהקוראים כבר שלפו תשובה זו "מהשרוול".

אבל זו אינה תשובה מספקת: שהרי גם רבים מנסי המקרא לא התרחשו, כנראה, ואף על פי כן יוספוס וספרי מקבים אינם נמנעים מלהזכירם.

תשובה קצת יותר מחושבת, אפוא, תהיה: "משום שעוד לא המציאו את הסיפור על נס פך השמן כשמקורות אלה נכתבו".

גם תשובה זו אינה חפה מבעיות: תפילת "על הנסים" מתוארכת לתקופת הגאונים, כ-500 שנה לאחר חיבור הברייתא. מחבר התפילה בוודאות הכיר את סיפור נס פך השמן ובכל זאת נמנע מלהזכירו.

זאת ועוד, לנוכח תשובה זו, מתעצמת ביתר שאת השאלה השניה:

מדוע בחרו חז"ל לתלות את כל משמעותו של חג החנוכה בסיפור מאוחר ומפוקפק כלשהו, ולדחוק מפניו לקרן זווית את הסיפור המופלא של מרד המכבים ("מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים" וכל זה) ושל כינונה מחדש של המדינה היהודית, ואפילו את סיפור חנוכת הבית – שהוא הרי המקור לשם החג – "חנוכה"?!

המשך בעוד שבוע, אז גם נגלה מה הקשר של דגל ישראל לכל זה, ואיך משתלב כל הסיפור בתשעה באב.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

*בעריכת הפוסט החלטתי לקרוא לאנשים מכבים, כמו שנהוג לקרוא להם בימינו, ולספרים מקבים, כי כך מאייתים את שמם.

פרשננו מהשטח

יום שני, 11 ביולי, 2011

שאלתי את עלי איך מרגישים אנשי האופוזיציה לגבי הסכסוך הנוכחי בין אחמדינז'אד לבין ח'אמנהא'י.

הסכסוך בין אחמדינז'אד לבין ח'אמנהא'י

הסכסוך בין אחמדינז'אד לבין ח'אמנהא'י, מתוך הבלוג "דמוקטטורה"

"עלי" אינו בדיוק איש אופוזיציה, כי האופוזיציה היא בעצם אלטרנטיבה לנשיאות הרפובליקה האסלאמית.
כפי שציינתי לא פעם במדורי המצוין מהנעשה באיראן, האיראנים שיצאו לרחובות השנה אינם מעוניינים בנשיא אחר (למשל מיר חסין מוסוי) לרפובליקה האסלאמית, אלא בדמוקרטיה חילונית באיראן.

לי התשובה לא חידשה הרבה, אבל היו בה מבנים תחביריים יפהפיים שממחישים למה להווה מושלם קוראים הווה למרות שהוא בעבר (רוב הפעלים כאן הם בהווה מושלם). אבל מכיוון שיש אנשים שקצת פחות עוקבים, הרי סיכום העניינים מנקודת מבטו של עלי. הסוגריים שלי אלא אם צוין אחרת, ואם ההסבר ההיסטורי ארוך מדיי, נתתי קישורים לזרקורים הרלוונטיים של רז צימט (ניוזלטר מומלץ ביותר).

שימו לב לשימוש המחושב מאוד בשמות "איראן" ו"הרפובליקה האסלאמית".

העימות בין ח'אמנהא'י לאחמדינז'אד הפך עכשיו למשבר השלטוני הגדול ביותר בתולדות הרפובליקה האסלאמית. ח'אמנהא'י הורה למתנגדי אחמדינז'אד לסמן כמטרות את תומכי הנשיא שהם בעלי עמדות בכירות – ניהוליות וביצועיות – אבל לא להתעסק איתו עצמו. עכשיו לא רק המנהיגות הרוחנית הגבירה את לחצה על אחמדינז'אד ותומכיו, אלא גם גופים ממשלתיים אחרים ממשיכים ללא הפסקה לתקוף את תומכי אחמדינז'אד תחת שלטון המנהיג העליון (ולי פקיה – המנהיג האסלאמי העליון. עלי ח'אמנהא'י).

חברי המג'לס (בית הנבחרים) חושבים על בחירתם המחודשת בחודש אספנד (מרץ) הבא, ועסוקים בלְרַצּוֹת את המנהיג העליון כדי לקבל את חוות הדעת החיובית של מועצת שומרי החוקה, כדי לעבור את סינון ה"סמכות לאשר" (כלומר כדי שמועצת שומרי החוקה תאשר את השתתפותם בבחירות הבאות). הם מתחרים ביניהם בהתקפות על אחמדינז'אד. הם הצליחו לגרום לכך שהסגן החדש של שר החוץ, שמונה לתפקיד בפקודת אחמדינז'אד, התפטר תוך זמן קצר; מאה מהם חתמו על מכתב המזמן את אחמדינז'אד למג'לס כדי לתת תשובות בעניין אדישותו לתקנות המג'לס.

גם הרשות השופטת, שרואה את השירות למנהיג העליון ואת הציות לו כעומדים מעל כל חוק, לא ישבה בחיבוק ידיים ותרמה את חלקה בתפיסה ומעצר של תומכי אחמדינז'אד. בימים האחרונים הושלכו לכלא כמה מהם (מתומכי אחמדינז'אד), כמו סגן שר החוץ שפרש. מנגנון "לקיחת ההודאות" של הרפובליקה האסלאמית החל לפעול נגדם מיד.

עקירת חברי "הזרם הסוטה", שתמשיך אולי עד למעצר משאא'י (יועצו, מקורבו ומחותנו של הנשיא, והמואשם העיקרי בהשפעות "הזרם הסוטה" עליו), למעשה מנשלת את אחמדינז'אד מהזרועות הביצועיות שלו, והופכות אותו לנשיא ללא כוח. אחמדינז'אד יכול, כמובן, להישאר בתפקידו באופן מעשי (זו גם הבחירה המתבקשת של חא'מנהא'י), אבל חוץ מלהוציא לפועל את ההחלטות של ח'אמנהא'י לא ייצא ממנו שום דבר. אין לו צוות משל עצמו שהוא יכול לקדם בעזרתו את התוכניות של עצמו, ואין לו היכולת לעמוד בפני המנהיג העליון.

מכתב הזימון מחברי המג'לס עבר בינתיים בשקט, אבל המכתב הזה יהיה כמו חרב דמוקלס שתלויה מעל ראשו כדי להזכיר לו תמיד את הסכנות בהתנגדות להחלטות המנהיג העליון ולבקשות האולגרכיה הרוחנית, והוא תמיד ייזהר ממנה. כלומר בין אם אחמדינז'אד יישאר נשיא ובין אם לאו, לא יהיה לו יותר תפקיד משפיע בזירת ניהול המדינה בשנתיים הקרובות. אם הוא יישאר, הוא יהיה נשיא חסר כוח, ואם יתפטר – הוא ייצא לגמרי מזירת ניהול המדינה.

שנתיים אחרי הונאת הבחירות השערורייתית ביותר בתולדות איראן, שגרמה להפגנות הרחוב הגדולות ביותר מאז המהפכה, והמחיר הכבד שהטילו שלטונו של עלי ח'אמנהא'י והוא עצמו על העם האיראני – בדיכוי, ברצח, בכליאה, בעינויים, ובהוצאות להורג – על מנת להעלות את מחמוד אחמדינז'אד לנשיאות, עכשיו השלטון (פמלייתו של ח'אמנהא'י ואנשי הרוח השולטים – סוגריים במקור) גייס את כל כוחותיו כדי לקצץ כליל את כנפיו של אותו נשיא, ולהכפיף אותו למרותו.

תמונה מימים טובים יותר. מתוך הבלוג "קריאת החירות" nedayeazady

תמונה מימים טובים יותר. מתוך הבלוג "קריאת החירות" nedayeazady

אבל במשחקי החתול והעכבר שהתהוו עכשיו בין אחמדינז'אד לבין ח'אמנהא'י לא יהיה מנצח (באף אחד משני צדי המתרס – סוגריים במקור). החלשתו ותבוסתו של אחמדי נז'אד במאבק הזה, פירושם יהיה החלשתו ותבוסתו של האדם שהשקיע הכי הרבה בתמיכה בו, והאיש הזה הוא לא אחר מאשר עלי ח'אמנהא'י. במילים אחרות, יהיה אשר יהיה סופו של המאבק, הרפובליקה האסלאמית תהיה המפסידה הסופית בו.

שני המפסידים במאבק

שני המפסידים במאבק, מתוך הבלוג "דמוקטטורה"

ולי רק נותר לומר אמן.

[המשך התכתובת שלי עם עלי:

אני: אז אם אני מבינה נכון, אתם לא תומכים באף אחד מהם, אלא רק מתרווחים, נהנים מההצגה ומחכים ששניהם יפסידו. נכון?

עלי: כן, כל הצעירים באיראן חושבים רק על צד אחד – חופש! ללא דת! העימות בין ח'אמנהא'י לבין אחמדי נז'אד הוא הדרך הטובה ביותר להשמיד את המערכת ברפובליקה האסלאמית של איראן. כל הצעירים רוצים לשנות את השיטה. אנחנו גם רוצים להניח את האסלאם בצד. אנחנו שונאים את הדת!]

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני איראן). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.