ישראלית



כתיבה נייטרלית מגדרית

יום רביעי, 23 באוגוסט, 2017

פוסט פרקטי, לשם שינוי.

אני קוראת בימים אלה שוב את ספרה של כנרת יפרח מיקרו קופי: המדריך המלא. יש לה שם הרבה תובנות מאוד מאוד מועילות, מתישהו גם איישם את כולן באתרים שלי…

אחד הפרקים נקרא "זכר ונקבה במיקרו קופי בעברית", והוא דווקא גרם לי לטפוח לעצמי על השכם בגאווה, כי לכתוב בשפה נייטרלית מגדרית זה אחד האתגרים החביבים עליי. נייטרלית מגדרית זה אומר בלי לוכסנים ובלי נקודות באמצע מילה (אחד המנהגים הנלוזים בעיניי. מה כבר ההבדל מלוכסן?) וכמובן בלי סיומותים מגוחכימות. אמנם זכר הוא המין הבלתי מסומן בעברית ויכול לפנות גם לנקבה, אבל אתגר הנייטרליות המגדרית הוא כיפי, ומתקבל הרבה יותר טוב מאשר חינוך להבנת כללי השפה.

אז אני רוצה לשתף אותך בכמה טריקים של השפה הכתובה (שמת לב מה עשיתי פה?) כדי שגם לך יהיה קל לכתוב בשפה נייטרלית מגדרית.

רוב ההוראות באתרים הן בגוף שני יחיד (רבים זה ממילא לא מסומן מגדרים), אז הבה נתמקד בו. למרבה הצער, רוב הטיפים כאן עובדים רק בשפה כתובה ולא בשפה דבורה.

  1. שמת לב שבעברית בלי ניקוד, צורות העבר נראות אותו דבר ל"את" ו"אתה"? ולראייה – איך קראת את הפעלים במשפט הזה? שימוש בלשון עבר הוא הטריק הכי פשוט. ונא לא להגיד לי עכשיו שעבר יכול לשמש רק לעבר. מה שאנחנו קוראים צורת עבר הוא בעצם אספקט מושלם, ואפשר להשתמש בו גם לזמנים אחרים. למשל: "אחרי שעברת את הכיכר, כדאי לך להתחיל לחפש חנייה".
  2. גם בכינוי החבור (שנייה, תיכף דוגמאות שיסבירו לך יותר טוב מכל הסבר מילולי) אין הבדל בין "את" ו"אתה": מה שמך? כתובתך, מספר הטלפון שלך, אני מאמינה בך, אני אוהבת אותך וכו'.
    הבעיה היא במילות יחס שנוטות כרבים, כי עליך זה זכר ו-עלייך זה נקבה. במקרים כאלה אני נוטה לרמות, כי תכל'ס, כמה אנשים יש שגם מפריעה להם שפה בלתי נייטרלית מגדרית וגם יודעים את כללי הכתיב חסר הניקוד? אז לי זה נראה כמו שנשמעת שריטת ציפורניים על לוח גירים, אבל לרוב הקוראים זה סבבה.
  3. חלק מהפעלים בהווה בגזרת נחי ל"י/ל"ה הם נייטרליים מגדרית, אבל יהיה עליך למצוא פתרונות יצירתיים להשמטת כינוי הגוף. אחד הפתרונות הוא שאלה: רוצה להשתמש בפעלים נייטרליים מגדרית? רואה איך עשיתי את זה?
  4. חג"מים (ביטויים חסרי גוף ומספר) ומבנים עקיפים: מילים כמו "כדאי, מותר, אסור, צריך, אפשר" וכו' יכולות לבוא גם ללא ציון גוף, אבל כשמציינים את הגוף, ברוב המקרים עושים זאת על ידי "לך", שהוא נייטרלי מגדרית: כדאי לך, מותר לך, אסור לך… במקרים של "צריך" ו"אפשר" צריך להשתמש בכינוי גוף. במקרים כאלה יש באפשרותך להשתמש בביטויים אחרים שאומרים אותו דבר. אני סומכת על היצירתיות שלך בנושא 🙂
  5. אפשר להפוך כמעט כל ביטוי פעלי לחג"מ אם משתמשים בצורות סבילות או לחילופין בצורות גרימה: במקום "תיכף תבינ/י" – תיכף אביא דוגמאות שיסבירו לך יותר טוב מכל הסבר מילולי (שמת לב? כתבתי כך לפני כמה סעיפים). ידוע לך שהשפה העברית מאוד גמישה בקטעים האלה.
  6. יאללה, אני מאתגרת אותך לכתוב עכשיו פוסט נייטרלי מגדרית בגוף שני יחיד (או בגופה שנייה יחידה). בבלוג שלך, ברשתות החברתיות או סתם בתגובה כאן למטה. מרשה לך לתייג אותי ו/או לקשר לפוסט!

והנה קישור לסיפור שעצם קישורו לפוסט הזה עושה לו ספוילר ענקי.

נ.ב. יקיר הבלוג ירון שהרבני, מוסיף:

כיוון שאני מאמץ את הגישה הזאת למעלה מעשור, יש מיזמים רבים בקוד פתוח שמתורגמים ככה, למשל: Ubuntu, Firefox, LibreOffice, VLC Media Player, GNOME, Wine (software), Twitter (לא במאת האחוזים אם כי אהרוני ואני מאוד הקפדנו) ויש עוד מגוון שהם קצת פחות ידועים.

שמת לב שאני כבר לא מפצירה בך להזמין אותי להרצאות? אני כבר כמעט לא מרצה, וכשכן אז רק במסגרות שמשלמות ממש ממש יפה, אבל מאוד אשמח לביקורך באתר של הוצאת זרש. בטח יהיה שם איזה ספר או שניים או שלושה או ארבעה שימצאו חן בעיניך…

גלגל סובב בעולם.

יום שישי, 24 באוגוסט, 2012

נתחיל בתיאור סינכרוני של תופעה אחת בעברית מדוברת, נעבור לתיאור דיאכרוני, ונסיים בנימה אישית ובסיפור שכבר סיפרתי.

סיומות הקניין בעברית מדוברת – תיאור סינכרוני

מורפולוגיה:

סיומות הקניין בעברית בת זמננו הן, בעיקרון:

גוף                  יחיד (ז//נ)                רבים
ראשון             -שְׁלִי                               -שְׁלָנוּ
שני                 -שְׁךָ//-שְׁלָךְ/-שַׁךְ            -שְכֶם
שלישי             -שְׁלוֹ/-שְׁלָה                     -שְׁלָאֵם/-שְׁלָם

סיומת השייכות אינה מיידעת תמיד. יש מילים שבהן מוצרכת תווית היידוע אַ- (עברית ספרותית: ה-) לפני הבסיס כדי ליידע את הצירוף, למשל אַבַּיִצְ'לִי (בית), ויש מילים שבהן היא מנועה (דוֹצְ'לִי, חַבְרָשְׁלִי – יכולים להיות מיודעים או לא מיודעים).

ההבחנה בין שתי הקבוצות היא סמנטית – בשמות בני משפחה וחברים אין תווית יידוע עם סיומת קניין, גם אם הדבר יוצר חוסר בהירות באשר ליידוע.

פונולוגיה:

סיומות הקניין אינן מוטעמות, והן גוררות שינויים פונטיים בסוף שם העצם שאליו הן נוספות, ולפעמים אף מתרכבות איתו. לתופעה של שינויים בעקבות מפגש הגאים, קוראים סַנְדְהִי. זה מונח שהוטבע לפני כ-2500 שנה על ידי בלשן-העל ההודי פאניני. תופעות הסנדהי הן:

– מילה המסתיימת בעיצור בלתי קולי (פוצץ או חוכך) – העיצור מאבד את קוליותו לפני הסיומת.
למשל:
אַגַב (נכתב: הגב) – אַגַפְשְׁלִי, אַגַפְשְׁךָ וכו'.
אַגַג  (נכתב: הגג) – אַגַקְשְׁלִי, אַגַקְשְׁךָ וכו'.
בּוּבּ – בּוּפְּשְׁלִי.
חָבֵר – חָבֵכְשְׁלִי, חָבֵכְשְׁךָ וכו'.

– בשורקים וב-ל' חלה הידמות מלאה ל-ש' של הסיומת. בשורקים לרוב מוכפלת ה-ש', וב-ל' אין הכפלה.
אַנַאַל (הנעל) – אַנַאַשְׁלִי, אַנַאַשְׁךָ וכו'. ana'ašli.
אַתַפּוּז (התפוז) – אַתַפּוּשְּׁלִי (עם תשלום דגש: atapuššli, לפעמים אפילו הידמות חלקית – איבוד קוליות בלבד – במקום הידמות מלאה: atapusšli אַתַּפּוּסְשְׁלי).
אַבּוֹס (הבוס) – אַבּוֹשְּׁלִי aboššli.
אַרַאַש (הרעש) – אַרַאַשְּׁכֶם araašxem.

– מילה המסתיימת בפוצץ שיני (ד/ת) או בעיצור מחוכך שיני (צ) – הפוצץ האחרון של שם העצם מתרכב עם העיצור הראשון של הסיומת, ליצירת צ'.
למשל:
בַּת –  בַּצְ'לִי, בַּצְ'לָנוּ, בַּצְ'ךָ, בַּצְ'לָךְ/בַּצַ'ךְ, בַּצְ'כֶם, בַּצְ'לוֹ, בַּצְ'לָה, בַּצְ'לָאֵם/בַּצְ'לָם
דוד – דוֹצְ'לִי, דוֹצְ'ךָ וכו'.
אַבּוֹץ (הבוץ) – אַבּוֹצְ'ךָ וכו'.

– במילים המסתיימות בתנועה, יכולות לקרות מספר תופעות:

א. נשילת תנועה סופית בלתי מוטעמת, אם אינה מבחינה זכר-נקבה, ואם נשילת התנועה אינה יוצרת צרור ארוך מדיי (שלושה עיצורים. העיצור המחוכך צ' נחשב לשניים מבחינה פונטית). למשל:
אַבָּא – אַפְּשְׁלִי, אַפְּשְׁך וכו'.
אִמָּא – אִמְשְלִי, אִמְשְׁךָ וכו'.

אבל:
דוֹדָה – דוֹדָשְׁלִי, כדי להבחין מ-דוֹצְ'לִי בזכר.
סַפְתָא (נכתב סָבְתָא) – סַפְתָשְׁלִי, כי *סַפְצְ'לִי יוצר צרור ארוך מדיי.
כאשר נאמרת המילה "אמשך" כקללה, מבטאים את הדגש ב-מ'. ברגע שה-מ' מוכפלת, הצרור ארוך מדיי ותנועת ה-A נשארת: אִמָּשְׁךָ (immašxa לעומת imšxa).

ב. חיטוף ההברה שלפני האחרונה.

חֲבֵרָה – חַבְרַשְׁלְי.

היסטוריה:

שימו לב לדמיון למילת היחס "של" בנטייה. זהו אכן מקורה של הסיומת, אולם בעוד שמילת היחס "של" בנטייה מוטעמת, יש בה תנועת סגול ב-ש' והיא משמשת בעיקר כנשוא (הספר הזה שלי!), סיומת השייכות אינה מוטעמת, אין בה תנועה ב-ש', והיא משמשת כלוואי (אַפְּשְׁלי, דוֹצְ'לִי וכו').

גלגל סובב בעולם

אני מניחה שאת סיומות הקניין בעברית הספרותית – אלה שמצטרפות לשם עצם ללא יידוע ובעצם מיידעות אותו – כולכם מכירים. אני גם בטוחה למדיי שמעטים מביניכם גם משתמשים בהן למילים שאינן "אח" או "אחות".

גם הסיומות האלה היו כנראה במקור כינויים עצמאיים, שעקב שחיקה פונטית נצמדו לסופי המילים והפכו לצורן, כלומר חלק מהמילה שנושא משמעות משלו, אך אין לו קיום עצמאי.

מילת היחס "של" היא מאוחרת יחסית.
היא התחילה את דרכה כצירוף "אשר ל-": וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ שָׁלוֹם (בתרגום לעברית מדוברת – כל מה ששלך. שמואל א, כה:ו), שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה (שיר השירים א:א).
אחר כך התקצרה המילה "אשר" והפכה לתחילית ש-, והצירוף "אשר ל-" הפך ל"שֶׁלְּ-": מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה (שיר השירים ג:ז). מילת היחס ל- יכולה לבוא גם בנטייה: אשר לי > שלי:  כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א:ו).

בעברית בתר מקראית, כלומר העברית של המשנה ושל התלמוד, מילת היחס "של" כבר משמשת באופן סדיר, למשל:

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע: (אבות ה:י)

שימו לב שכאן המילה כבר מאבדת את המשמעות "אשר" ומבטאת קניין בלבד ("אשר לי אשר לי" – לא עובד. המשמעות היא "אשר לי שייך לי", או "מה ששייך לי – שייך לי").

בעברית בת זמננו, הדוברים שוב התעצלו. הפעם העצלות הייתה להשתמש במורפולוגיה המתוחכמת של כינויי הקניין. למה להשתמש בכינוי קניין חבור – מורפולוגי (כלומר סיומת השייכות), כשאפשר להשתמש במילת יחס נפרדת? וכך "אבי" הוחלף ב"אבא שלי", ו"ספרי" ב"הספר שלי".

מילת היחס "של" יכולה לשמש הן כלוואי קניין (זה הספר שלי) והן כנשוא שמני (הספר הוא שלי), אבל במדוברת נעשתה הבחנה בין הנשוא השמני, שהוא מוטעם ולכן שומר על כל התנועות שלו, לבין הלוואי, שהוא אֶנְקְלִיטִי (כלומר אין לו הטעמה משלו אלא הוא "נשען" על המילה שלפניו), ולכן איבד את התנועה ב-ש, ובעצם… הפך לסיומת. סיומת כל כך מתוחכמת, שהיא גורמת לשינויים גם במילה שלפניה.

כך שהתחלנו בכינויים שנצמדו בגלל שחיקה פונטית, איבדנו אותם במדוברת בגלל העדפת מבנה תחבירי (אבא שלי) על מבנה מורפולוגי (אבי), אבל המבנה התחבירי – שוב בגלל שחיקה פונטית – הפך שוב למבנה מורפולוגי, ומילת היחס "של" הפכה לצורן.

מה זה זה?

הפוסט הזה נכתב מידע אישי ולא ממחקר מעמיק הכולל הקלטות של דוברים רבים ופענוחן. לכן אני גם מפרסמת אותו כאן ולא בכתב עת מדעי מכובד. הוא מתאר משלב מסוים בשלב שפה מסוים, וברור שלא כולם מדברים כך (עדיין). כמו כן, יכול להיות שיש דברים שלא הבחנתי בהם, ואתם מוזמנים להעיר, להוסיף ולתקן.
אבל אולי יום אחד זו תהיה הנורמה, ואולי יום אחד תתקבל החלטה אמיצה במיוחד – להפריד בין השפה התקנית לשפה המדוברת. זה יעשה לשתיהן טוב.

הרעיון לכתוב את הפוסט הזה עלה לי אחרי עיון בקטע בשם "פוגים" שהתפרסם ללא קרדיט בכמה מקומות ברשת ומחוצה לה (אשמח לדעת מי כתב ולתת לו קרדיט ראוי. נא הלשינו). זה הקטע:

פוגים..
פמחת, אבשלי בילי מלן פוגים למייתי מזטוב-חנתי תכולשורים ולופרתי לאמא.
אז תקשרתי לדודו ואולויה בבית למאואלך עם דוצ'לו אאירה.
אז ירתי לחוב ותמינירואה? באימשלי-דודו ודודצ'לו.
ואואושלי: בו תרמה איביולי! דוברמן גור! ואניאוסלו: זובתך מכלבים. בונשחק פוגים.
אז דודסלי: בתורזה ממי! בונלכיתו לביצ'לו ונשחקיתו.
אזלכנו לביצ'לדודו ושחקנו אמא כלב.

הקטע נראה עילג, אבל הוא בסך הכול משקף את השפה המדוברת. בסנסקריט, השפה הקלסית של הודו, מפגש הגאים – סנדהי – מתבטא גם בכתב. בעצם גם העברית שלנו מתעדת בכתב שינויים פונטיים שקרו בעקבות מפגש הגאים, אבל רק אלה שקרו לפני שהתנ"ך הועלה על הכתב זכו גם להיות נורמטיביים. משויה בן משואל כתב על זה פוסט אורח זועם מתישהו.

אילו עברית בת זמננו הייתה נכתבת כמו סנסקריט – כלומר באמת כפי שהיא מבוטאת, אז הקטע "פוגים" (אבל עם ניקוד) היה תקני, וקטע כמו "פעם אחת אבא שלי הביא לי מלאן פוגים למה הייתי מה זה טוב – הכנתי את כל השיעורים ולא הפרעתי לאמא" – היה נחשב עילג, כי הכותב, או הדובר, אינו יודע את כללי הסנדהי. האלים, דעו לכם, יבינו את תפילותיכם ואת בקשותיכם רק אם הסנדהי יהיה תקני.

ונסיים בסיפור שהבאתי כבר בעבר, בפוסט על הומונימים:

יום אחד השתעשע המלך עם נשותיו בבריכה והשפריץ עליהן מים. אחת המלכות התעייפה וביקשה ממנו: modakair mām paripadyatām. המלך מיהר למלא את מבוקשה, ציווה שיביאו ממתקי שומשום, וזרק אותם עליה משל הייתה נער בר מצווה.

לעגה לו המלכה: האינך מכיר את חוקי הסנדהי? ביקשתי שלא (mā) יושפרצו (paripadyatām) עליי (mām) מים (udakair), ואתה השפרצת עליי ממתקים (modakair).

המלך כל כך התפדח והתבאס, שהפסיק לאכול ולשתות ונפל למשכב.

בהמשך הסיפור המלך מבקש ללמוד סנסקריט, אבל מהר, כי למלכים אין סבלנות ללמוד 12 שנים.

המשך מתישהו 🙂

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מלכים). צרו קשר להזמנת הרצאה.

מסע בזמן לפועל הישראלי / נורית דקל

יום שלישי, 24 בינואר, 2012

לפני שבוע וחצי, בסוף ההרצאה של גלעד צוקרמן בגלריה אורחא בגדרה, הוא נתן לד"ר נורית דקל כמה דקות לספר על המחקר שלה. בסוף ישר ביקשתי ממנה פוסט אורח. לפני שאתם מתחילים לקרוא: ההבחנה של נורית בין עברית וישראלית אינה אותה הבחנה של צוקרמן. היא קוראת לשפה הספרותית שלנו (זו המקפידה על חוקי האקדמיה) עברית – ולמדוברת, שיש לה חוקים משלה – ישראלית (בניגוד לצוקרמן, שקורא לשתיהן ישראלית, בניגוד לעברית שהיא לשון המקרא).

כתושבי מדינת ישראל, כולנו התחנכנו במסגרת אותה מערכת חינוך, וכולנו למדנו שהפעלים שאנחנו משתמשים בהם מציינים שלושה זמנים: עבר, הווה ועתיד. את התורה הזאת אנחנו נושאים איתנו הלאה, כאילו הייתה משהו מקודש, בלי בכלל לחשוב פעמיים. מעין סוג של אקסיומה. ככל שהתבגרתי הבנתי שהשימושים היומיומיים שלנו בפעלים אינם תואמים את ההגדרה הזאת. הסתקרנתי. מאותו רגע החלטתי שאני יוצאת למסע בזמן לתוך הפועל הישראלי, כלומר, אני מנסה להבין איך באמת אנחנו משתמשים במערכת הפועל שלנו. כך נולד המחקר שלי, שהפך כמה שנים מאוחר יותר לעבודת הדוקטור שלי.

כבלשנית, אני יודעת ששפה היא מערכת מסודרת של חוקים המשותפים לכל דובריה, ושימושי הלשון בכל שפה אינם מקריים. לכן, כששמעתי ישראלים, דוברים ילידיים של ישראלית, אומרים: "מחר אנחנו נוסעים לירושלים" או "אתמול אני יושבת לי בכיסא", היה לי ברור ש"נוסעים" ו"יושבת" אינם מציינים זמן הווה, כפי שאנחנו רגילים לחשוב. הרגשתי שמשהו לקוי במערכת ה"זמנים" הזאת שמלווה אותנו לאורך חיינו. לקוי מאוד. הרגשה זו התחזקה עוד יותר, כאשר שמעתי אמירות כמו: "ביי, הלכתי" (אבל אני עדיין כאן) או "תתקשרי שיצאת" (אבל את עדיין שם) – לכאורה צורות "עבר", אלא שאנחנו, הדוברים, משתמשים בהן כדי להתייחס לאירועים עתידיים.

זו הייתה הנקודה שבה התחלתי לאסוף מן השיחות ששמעתי את כל הפעלים שייצרו דוברי ישראלית ילידיים בתוך ההקשרים שלהם. כך התאספו אצלי בקובץ מעט יותר מששת אלפים פעלים, שנאמרו על ידי כחמישים דוברים משכבות אוכלוסייה שונות במשך דקות ארוכות של שיחות ספונטניות. את הפעלים האלה סיווגתי לפי השימושים שלהם בהתאם להגדרות בלשניות קיימות. רוב הפעלים, ליתר דיוק כ- 92% מהם, לא ציינו בכלל זמן.

אם כך, מה כן מציינים הפעלים בישראלית? לפעלים בישראלית יש שלושה שימושים (הסברים בהמשך), וקיימת ביניהם היררכיה ברורה. השימוש העיקרי והמרכזי בפעלים בישראלית הוא אספקטואלי, כלומר, פעלים שמציינים אספקט כלשהו. השימוש השני בהיררכיה הוא מודאלי, כלומר, פעלים שמציינים מודוס. השימוש השלישי הוא ה- 8% הנותרים; אלה הם פעלים שבאמת מציינים זמן.

מהו אספקט?

אספקט הוא דרך ההסתכלות של הדובר על הפעולה או ההתייחסות שלו אליה. קיימים מספר סוגים של מערכות אספקטואליות בשפות העולם, הנפוצה שבהן היא מערכת המחולקת לאספקט פרפקטיבי (מושלם) ולאספקט אימפרפקטיבי (בלתי מושלם). והמשמעות? אספקט פרפקטיבי הוא התייחסותו של הדובר לפעולה שהוא מתאר כפעולה שְׁלֵמָה מנקודת מבט חיצונית; הדובר אינו "נכנס" לתוך הפעולה, ואינו מפרק אותה לרכיבי תוכן בזמן הדיבור. מכאן תוכלו בוודאי לנחש שאספקט אימפרפקטיבי הוא בדיוק ההיפך: התייחסותו של הדובר לפרטי הפעולה שהוא מתאר מנקודת מבט פנימית; הדובר כאילו "נכנס" לתוך הפעולה, והוא מפרק אותה לרכיבי תוכן. כך הוא מתאר בדרך דקדוקית את תכונותיה של הפעולה, כגון: הַמֶּשֶׁך שלה, החזרתיות שלה ותכונות דומות אחרות. בשפות אספקטואליות האספקטים מתבטאים בדרך מורפולוגית, באמצעות צורן במערכת הפועל; הם מהווים רכיב מורפו-סמנטי במערכת, כלומר, חלק מורפולוגי קבוע המבטא משמעות ספציפית קבועה.

למשל, מערכת הפועל בעברית המקראית היא מערכת אספקטואלית, המבוססת על חלוקה לאספקט פרפקטיבי (צורות ה"עבר") ולאספקט אימפרפקטיבי (צורות ה"עתיד"). כך גם בערבית הסטנדרטית. במערכת הפועל הישראלית האספקטים הם אותם אספקטים, אבל החלוקה המורפולוגית שונה: צורות ה"עבר" מביעות אספקט פרפקטיבי, וצורות הבינוני או ה"הווה" מביעות אספקט אימפרפקטיבי.

אספקטים אינם תלויי זמן, ולכן ניתן להשתמש באספקטים כדי לציין פעולות בכל זמן שהוא. זוהי הסיבה שדוברי ישראלית יכולים להשתמש בצורות הבינוני כדי להביע פעולות גם בעבר וגם בעתיד (להזכירכם: "מחר אנחנו נוסעים", "אתמול אני יושבת" וכו'). זוהי גם הסיבה שהם יכולים להשתמש בצורות "עבר" כדי לבטא פעולות עתידיות ("ביי, הלכתי" וכו'). כ- 67% מן הפעלים במחקר שלי הביעו אספקט.

מודאליות ומודוס

מודאליות היא הבעת עמדה של הדובר. למשל, פעלים כמו "רוצה" או "מרגיש" הם פעלים בעלי משמעות מודאלית, כי הם מבטאים רצון או הרגשה של הדובר כלפי האירוע. מודוס הוא הבעה של המודאליות הזאת באמצעות צורן או מבנה. בפעלים כמו "רוצה" ו"מרגיש", המשמעות המודאלית היא לקסיקלית, ומקורה בשורש, כי היא נמצאת לכל אורך הנטייה שלו; גם המילים "רצון" ו"הרגשה" הן בעלות משמעות מודאלית, והן אינן פעלים. אבל אם נשתמש במבנים של צורות ה"עתיד" (בכל הבניינים), נקבל תמיד משמעות מודאלית, גם אם לשורש אין משמעות כזאת. זהו המודוס. לכן, הצורות שאנו רגילים לקרוא להן "עתיד" הן בעצם צורות שמציינות מודוס. דוברי הישראלית משתמשים בצורות "עתיד" כאלה, גם כדי ליצור מילים בעלות משמעות מודאלית שאינן נושאות משמעות של פועל, למשל: "תתחדשי" (ברכה), "תיזהר" (אזהרה) או "תירגע / תרגיע" (בקשה). כ- 25% מן הפעלים במחקר שלי הביעו מודוס.

מהו זמן בַּלָּשׁוֹן?

זמן בלשון (נקרא גם "זמן דקדוקי") הוא תכונה מורפו-סמנטית; בשפות שמחולקות חלוקה של זמן, ניתן לדעת מהו הזמן של הפעולה מתוך הצורה הפועלית עצמה, ולא ניתן להשתמש באותה צורה כדי להביע זמנים אחרים. כך באנגלית, למשל: הצורן –ed מציין עבר, ולא נוכל להשתמש בו לציין שום זמן אחר. כפי שציינתי, פעלים בישראלית אינם מציינים זמן, כי ניתן להשתמש בפעלים ב"עבר" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עבר, בפעלים ב"הווה" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו הווה, ובפעלים ב"עתיד"  כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עתיד. אבל יש צורה אחת שכן מציינת זמן במערכת הפועל הישראלית, והיא מהווה כ- 8% מן הפעלים שבהם אנו משתמשים בדיבור הספונטני: צורות פועליות המציינות זמן הן צורות נטייה של השורש היה בבניין קל בלבד (כלומר, "נהיה" בבניין נפעל כבר עובד לפי ההיגיון של שאר הצורות הפועליות והוא מציין אספקט, לא זמן). כשאנו משתמשים בצורות כמו "הייתי" – אנחנו באמת יודעים מה הזמן שבו קרה האירוע – זמן עבר.

אז איך אנחנו מביעים זמן?

פשוט מאוד: אנחנו משתמשים בביטויי זמן. "אתמול", "מחר", "לפני שנה", "בעוד יומיים" ואחרים – כל אלה מביעים זמן. לכן כשיש ביטוי זמן כזה בסביבת הדיבור, נדמה לנו שהפועל הוא בזמן עבר או בזמן עתיד, אבל בעצם מה שנותן לנו את המידע של הזמן הוא ביטוי הזמן הלקסיקלי, ולא הפועל. פעלים שאין בסביבה שלהם ביטויי זמן תמיד מביעים אספקט או מודוס, ואין להם אף פעם משמעות של עבר או של עתיד.

ועוד דבר: כשאנחנו מדברים, אנחנו משתמשים בערבוביה בצורות פועל שונות. זה דבר שלא ניתן לעשות אותו, אם השפה היא שפה של זמן. בשפה של זמן, כל צורות הפועל שמתארות את אותו אירוע יהיו זהות, ויתארו את זמן האירוע.

ויש גם תוצרי לוואי למחקר…

תוך כדי מחקר, גיליתי "על הדרך" עוד כמה דברים. הנה החשובים שבהם:

צורות ציווי

כדי להביע ציווי בישראלית, משתמשים בצורות ה"עתיד". חלק מצורות הציווי זהה לצורות ה"עתיד" (למשל "תתלבשי" או "תאמינו לי"), וחלקן נגזר מצורות ה"עתיד" על ידי פעולה פשוטה של השמטת ההברה הראשונה של צורת העתיד (למשל "פְתֶחִי את הדלת" – ב- פ' רפה – או "כַּנְסוּ פנימה"). צורות כמו "לך", "בואו", "קחי", נוצרות בדיוק באותה הדרך של השמטת ההברה הראשונה של "תלך", "תבואו", "תקחי", בהתאמה. הן לא "שרידים" של צורות עתיקות שנשארו בשפה. הן פשוט תוצאה זהה של חוק אחר.

צורות סביל

אין כאלה בישראלית. ישראלים לא מייצרים בדיבור ספונטני צורות פועל סבילות. ישראלים משכילים יכולים לייצר צורות כאלה בדיבור רשמי מתוכנן או חצי-מתוכנן, אבל לא בדיבור ספונטני. מן הבניינים הסבילים יש לנו בישראלית רק צורות בינוני, והן כולן משמשות לתצורת שמות בלבד: שמות עצם או שמות תואר. אני מתייחסת אליהן כאל משקלי שם, לא כחלק ממערכת הפועל.

פעלים משורשרים

ב"פעלים משורשרים" הכוונה היא לא לצירופי פועל, אלא לשרשור של שני פעלים או יותר, כל אחד בעל נטייה עצמאית, בלי שום דבר שחוצץ ביניהם. ישראלים מייצרים בדיבור צורות כמו "יושב חושב" או "עומדת בוחרת", ויש למבנים האלה משמעויות אספקטואליות ומודאליות קבועות. הכוונה היא לא למבנים כמו "יודע לשיר" או "חשב ללכת", כי החלק השני של מבנים כאלה (צורת המקור) הוא לא בעל נטייה עצמאית, הוא קבוע. הכוונה היא גם לא למבנים כמו "עמד וניגן" או "ישב וחשב", כי אלה מכילים ו' חוצצת בין שני הפעלים, ולכן כל אחד מן הפעלים במבנה זה הוא בעל משמעות עצמאית.

שילוב של שני אלמנטים

במערכת הפועל הישראלית יש רק מבנה אחד שיכול להביע משמעות כפולה: עבר הרגלי. המבנה של היה+פועל בבינוני הוא בעל משמעות כפולה: גם זמן (עבר, שבא מתוך הפועל היה) וגם אספקט (אימפרפקטיבי, במבנה הזה תמיד הרגלי, שבא מתוך צורת הבינוני). למשל: "היא הייתה עוברת בשביל" או "הייתי הולך". אותו המבנה בדיוק, דרך אגב, משמש גם להבעת מודוס: "הייתי נוסעת, אם היה לי כרטיס". באופן מפתיע, התפקיד הכפול של המבנה הספציפי הזה נפוץ גם בהרבה שפות אחרות.

נורית דקל היא חוקרת בכירה במרכז לחקר שפה ותקשורת באוניברסיטת אמסטרדם בהולנד ובלשנית ראשית בחברת NSC – תקשורת בדיבור טבעי – המייצרת פתרונות מתקדמים לזיהוי דיבור.
וחוץ מזה היא מגדרה, שזה תמיד כיף לגלות. 

לקריאת המחקר המלא.

לעמוד הספר it's about time באמזון (אותו מחקר, משופץ ומשופצר).

 

גזר טוב לעיניים

יום רביעי, 11 במאי, 2011

הלל גרשוני פרסם בתחילת השבוע שעבר פוסט בשם אביב? אין עונה כזו, שם הוא מעלה טענה שגם אני תמיד טוענת: בארץ שלנו יש רק חורף וקיץ. סתיו ואביב זה מספרי הלימוד באירופה. בהתחלה חשבתי לגנוב לו (ברשות ובקרדיט!) את כל הפוסט ולפרסם פה, אבל החלטתי לצטט חלקים נבחרים ולהמשיך אותו קלות.

קודם כול שתי השלמות אטימולוגיות: הלל מראה שבתנ"ך "סתיו" זו עונת הגשמים, ומשווה לארמית "סתוא" — חורף. ואני משווה גם לערבית شتاء שִׁתַאא' "חורף". באשר לאביב, מאותו שורש מגיע הביטוי "בעודו באִבּוֹ" — כלומר לפני שהבשיל.

ועכשיו בואו ניכנס לאווירה עתיקה:

הלל מצטט חלק מנאום הקב"ה לנח אחרי המבול:

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ
זֶרַע וְקָצִיר
וְקֹר וָחֹם
וְקַיִץ וָחֹרֶף
וְיוֹם וָלַיְלָה
לֹא יִשְׁבֹּתוּ

(בראשית ח,כב — אחרי המבול)

אלט-טאב: מכירים את הביטוי "כתב נח בשבע שגיאות"? אז ביידיש זה אפשרי: נאָיעך ןאָויעכ (זה אמנם רק חמש ששאותיות, אבל חלק מהאותיות מופיעות ביותר משגיאה אחת) שיפט-אלט-טאב.

בהתבסס על כך, קבעו חז"ל שש עונות לשנה:

ר' שמעון בן לעזר אומר משם ר' מאיר, וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו:
חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו – זרע.
חצי כסליו טבת וחצי שבט – חורף.
חצי שבט אדר וחצי ניסן – קור.
חצי ניסן אייר וחצי סיון – קציר.
חצי סיון תמוז וחצי אב – קיץ.
חצי אב אלול וחצי תשרי – חום.
(תוספתא תעניות א,ז ומקבילות)

הציטוטים האלה שהביא הלל, של אלוהים ושל חז"ל, ישר הזכירו לי את לוח גזר. לוח גזר הוא לוח גיר שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות בתל גזר בתחילת המאה ה-20. תל גזר הוא התל שנשקף מהמורדות המערביים של כרמי יוסף, ועל שמו קרויה מועצה אזורית גזר. ההשערה המקובלת היא שהלוח הוא תרגול כתיבה, כי התוכן שלו הוא משהו שלא היה צריך להזכיר לאף אחד: מחזור השנה החקלאית.

לוח גזר. תעתיק - יורם גנת.

לוח גזר. תעתיק - יורם גנת, מתוך דף הכתבים העתיקים של אתר קולמוס (קליק - קישור)

וזוהי לשונו:

ירחואספ|ירחוז
רע|ירחולקש
ירחעצדפשת
ירחקצרשערמ
ירחקצרוכל
ירחוזמר
ירחקצ
אבי(ה)

ועכשיו בחלוקה נורמלית למשפטים בתוספת אימות קריאה/ניקוד (ותרגום):

ירחַו אסיף                    (חודשיים אסיף)
ירחַו זרע                       (חודשיים זריעה)
ירחַו לֶקֶש                     (חודשיים לקש — זריעה מאוחרת או אסיף של פירות שמבשילים מאוחר)
ירח עֶצֶד פִּשְׁתָּה (חודש עצד פשתה. אף אחד לא באמת יודע מה זה: אולי עקירת הפשתה, אולי קציר/קטיף הפשתה ועיבודה, אולי קציר עשבי השדה)
ירח קציר שְׂעוֹרִים           (חודש קציר שעורים)
ירח קצר וכל/וכַלֵּה (חודש סוף הקציר, אולי קציר החיטה)
ירחַו זמר                       (חודשיים בציר)
ירח קֵץ                         (חודש קיץ)

אביה

כמה הערות קצרות לפני שנגיע לעיקר:
* לקש זה בטוח משהו מאוחר, אבל לא ברור אם זריעה או אסיף. מאותו שורש יש לנו מלקוש — הגשם האחרון בשנה (אמור להיות גשם עוד השבוע, אבל לא בטוח שזה מלקוש. בשנה שעברה היה גם ביוני).
* עצד פשתה — מעצדה היא כלי של נגרים, וגם השוואה לשורש הערבי עצ'ד (عضد) מעלה שזה קשור לחיתוך או גזירה. אבל לא ברור אם זו עקירת הפשתה או קטיף כדי לעבד אותה.
* זמר – מאותו שורש של זמורה ומזמרה.

לוח גזר נכתב בדיאלקט הישראלי. העברית שאנחנו מכירים מהתנ"ך היא עברית יהודאית, כלומר של ממלכת יהודה. הדיאלקט הישראלי – כלומר זה של ממלכת ישראל – שונה במעט מהדיאלקט היהודי. שניהם שייכים, כמובן למשפחה הכנענית. הכתיב החסר במאוד מאוד מאפיין את כל הכתובות שנשארו מאותו זמן, וגם בתנ"ך אם תשימו לב – בספרים המוקדמים הכתיב חסר והוא מתמלא ככל שעובר הזמן.
בלוח גזר יש שתי תופעות שגורמות לו להיחשד כדיאלקט שונה בכלל, וכישראלי בפרט.
אחד הוא צורת הזוגי ב-X ַו (כנראה aw): ירחַו = חודשיים.
השני הוא הכתיב קץ עבור קיץ. ה-י' במילה קַיִץ בעברית שלנו היא עיצורית, והיינו מצפים למצוא אותה. אם היא לא שם – כנראה מדובר באותה מילה ללא העיצור י' – ואכן קץ הוא צורתה של המילה קיץ בדיאלקט הישראלי: המשקל של קיץ (וגם יין, זית, בית, עין וכו') הוא פַּיִל בעברית שלנו וגם בעברית היהודאית. אנחנו יודעים זאת כי בטקסטים יהודאיים – חרסי לכיש, למשל – מופיעה המילה יין. בטקסטים ישראלים, לעומת זאת – למשל חרסי שומרון, המילה מופיעה כ-ין. הניקוד המקובל הוא יֵן.

אלוהים, כמובן, מודע למעתק הזה בין הדיאלקטים, ומשתמש במשחק המילים קיץ-קץ כדי לבשר לנביא עמוס על חורבן ישראל (עמוס ח:א-ב):

כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ.
וַיֹּאמֶר מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס
וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ.

איזו צורה היא המקורית?
שאלה טובה. אף אחת מהן, כנראה.

למשקל פַּיִל העברי שייכות בעצם מילים במשקל קַטְל ש-ע' הפועל שלהן היא י'. כך שבמקור היה בַּיְת, זַיְת, קַיְץ, יַיְן, עַיְן – בעצם כמו בערבית ספרותית עד היום. בעברית הפכו מילים רבות במשקל הזה לסגוליים, למשל כַּלְב > כֶּלֶב. כאשר ע' הפועל הייתה י' או ו', נוצר דיפתונג: במקרה של ו' הוא התכווץ (יַוְםyawm > יוֹם), ובמקרה של י' – בדיאלקט היהואי המשקל הפך לפַּיִל, ובדיאלקט הישראלי התכווץ הדיפתונג והפך ל-פֵּל, כמו בערבית מדוברת: בֵּית, זֵית, עֵין, גֵ'יש (צבא) וגם יוֹם.
אבל רגע, זה לא הסוף. כי גם בדיאלקט היהודאי שרדו הצורות מכֻווצות הדיפתונג. הצורה פַּיִל מופיעה בעצם רק בצורת היחיד הנפרד. בסמיכות – עֵין הסערה, אֵיל נפט, בֵּית משפט, זֵית שמן, יֵין נסך (אכן, במקור שַׁמְן, נַסְך). ברבים – קֵיצים, זֵיתים, יֵינות, עֵיניים. אמנם בָּתֵים ולא בֵּיתים, אבל גם לא בַּיִתים או בְּיָתים (על משקל כלבים). עם סיומת קניין – בֵּיתנו, יֵינו, וגם עם סיומות גזירה – בישול בֵּיתי, בגד קֵיצי, עֵינית הדלת.

אלט-טאב: הדוגמות הראשונות היו עם סיומות נטייה. כלומר סיומות שנוספות לאותה לֶקְסֶמָה (לקסמה היא ערך במילון. המילה "מילה" היא בעייתית מאוד בהקשר הזה). הן לא משנות את המשמעות אלא נותנות מידע תחבירי או דקדוקי כמו מין, מספר, קניין. סיומות גזירה יוצרות לקסמה חדשה. ערך מילוני חדש. במקרה של ביתי וקיצי – שם תואר. במקרה של עֵינית – הקטנה. הסיומת -וּת יוצרת שמות עצם מופשטים וכן הלאה).

האם גם בעברית שלנו, המבוססת על היהודאית, יש מילים שהיו פַּיְל והפכו לפֵּיל במקום ל-פַּיִל?

התשובה היא: אין.

כלומר, מבחינה היסטורית (ומבחינת המילונים המסורתיים יותר, כולל אבן שושן) הלקסמה בצורת הנפרד היא אַיִן, אבל אנחנו בדרך כלל משתמשים בה בצורת הנסמך: אם אֵין קמח אֵין לחם, או בצורתה הנוטה: אֵיני יכול. צורת הנסמך אֵין הפכה כל כך נפוצה — הרבה יותר מצורת הנפרד — שהיא כבר נתפסת כמילה בפני עצמה, ובמילונים חדשים יותר, כמו ספיר ומילון ההווה, היא כבר מופיעה כערך בפני עצמו.

אז כמה עונות יש? שתי עונות? ארבע עונות? שש? שמונה?
וכמה מכות לקו המצרים על הים?
מבחינתי יש שתי עונות. הכי קל. אבל העונה האהובה עליי ביותר קיימת, למרבה הצער, רק בצפון אמריקה.

זה וידאו טוב יותר של השיר: הוא לא מפסיק באמצע ויש בו תמונות יפות של קיץ אינדיני (וגם תמונות לא קשורות בכלל של יפהפיות אקזוטיות וכלבים):

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות כֶּסֶף טוב (אם אנחנו כבר בענייני סגוליים). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

צוקרמן וגינדין מתראיינים

יום שלישי, 18 בינואר, 2011

השבוע זכיתי בכבוד להיות "הבלשן שמביאים כקונטרה לגלעד צוקרמן".
זה עמוד התוכנית, ואנחנו בחלק השני של פרק 582
המסקנה העיקרית מהראיון הזה: ממחר דיאטה.

רוח הצפון

יום שלישי, 21 בספטמבר, 2010

אני נמצאת כאן בכנס ענק של מזרחנים (800 משתתפים, מהם 600 מציגים), ויש כאן גם יריד ענק של ספרים ותוכנות.
בעברי היום ליד אחד הדוכנים, שמעתי לפתע קול נשי קורא את הסיפור הבא:
"הרוח הצפונית והשמש התווכחו ביניהם מיהו החזק יותר ולפתע הגיע נוסע, עטוף באדרת חמימה. הם הגיעו להסכמה שזה אשר יצליח ראשון לשכנע את הנוסע להסיר אדרתו, ייחשב חזק יותר. לפתע נשבה הרוח הצפונית, נשבה חזק ככל האפשר, אך ככל שהיא נשבה חזק יותר, כך הידק הנוסע את האדרת סביבו. ולבסוף ויתרה הרוח הצפונית על מאמציה. אחר כך זרחה השמש בחום, ולפתע הסיר הנוסע את האדרת, וכך נאלצה הרוח הצפונית להודות כי השמש היא החזקה משתיהן".

שאלתי אותם מה מהות האתר, והאם אמורים ללמוד ממנו עברית ספרותית או מדוברת. האתר הוא linguistics online, ויש בו מילים בסיסיות, משפטים בסיסיים והפסקה הזאת בהמון המון שפות ודיאלקטים.
אמנם צריך להירשם כדי לגלוש באתר, אבל זה אתר אוניברסיטאי אז זה בסדר.
אם אתם רוצים רק לראות איך חייכתי היום ולשמוע את הפסקה שהקלטתי (הכיתוב עדיין של העברית הספרותית, כי אני צריכה לשלוח להם תעתיק חדש וזה לא יהיה היום), אתם יכולים להיכנס לקישור של עברית ישראלית מדוברת, ולבחור למעלה מימין מה אתם רוצים לשמוע.

דרך אגב, את הפסקה בעברית ספרותית משובחת תרגמה בע"פ מרים שלזינגר בלי לכתוב אפילו טיוטה.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני לשמוע עוד). צרו קשר דרך כאן.

נ.ב. סקר:
בפסקה שהקלטתי אמרתי "את המעיל", וזה אמור להיות מדוברת. האם עליי לגשת מחר או מחרתיים לדוכן האתר ולבקש להקליט שוב, עם ת' השימוש?

נ.ג. חייבת להשוויץ, הייתי היום בהרצאה שהייתה אמורה להיות באנגלית והייתה בסוף בפרסית, והבנתי הכול 🙂

בשבחה של הבינוניות

יום שישי, 10 בספטמבר, 2010

כשלימדתי סנסקריט באוניברסיטת ת"א נכנס ראש החוג יואב אריאל לשיעור הראשון שלי, ודיבר בשבחה של הבינוניות. כי משם יש לאן להתקדם.
אני לא ממש הסכמתי איתו ודרשתי מהתלמידים מצוינות. אני חושבת שזה די עבד.

אבל אני לא באמת באה פה לדבר על בינוניות אלא על הבינוני.
בבלוגהּ נקודת ראות, כותבת עורכת הלשון ד"ר הדר פרי (בין השאר) על שגיאות נפוצות ולפעמים גם על הסיבות להן.היא עושה זאת בשפה משובבת נפש ובלתי אינטרנטית בעליל. שווה לקרוא. בפוסט שלילת הבינוני היא מדברת על שגיאה נפוצה כל כך, שלטעמי היא כבר נורמטיבית: השימוש ב"לא" לשלילת ההווה, במקום "אין". היא מציעה לכך שתי סיבות:

א. בהשפעת הלעז אנו רואים בבינוני פועל ממש ולא שם.

ב. בשל הרצון לפשט את הדיבור, המילה לא, שאינה מצריכה כל נטייה, באה במקום אין, הנוהגת בנטייה והמחייבת ידיעה ותשומת לב מיוחדת בשעת הדיבור: איני הולך, אינה מקשיבה (או איננה מקשיבה) וכדומה.

אני מסכימה יותר עם סיבה ב, משני טעמים:
א. הישראלי המצוי משתמש ב"אין" רק כדי לשלול את "יש". אנחנו משתמשים ב"לא" כדי לשלול גם שמות עצם ושמות תואר שאינם נחשדים כפעלים: היא לא יפה, אני לא חיילת.
ב. לרוב, ככל ששפה מתקדמת בזמן כך היא מתנוונת מבחינה מורפולוגית. כך איבדה העברית את היחסות (סיומות של שם העצם המעידים על תפקיד תחבירי במשפט) ואת הזוגי הפרודוקטיבי (כלומר הזוגי קיים ואנחנו יודעים לזהות אותו, אבל משתמשים רק במה שיש במילון ולא גוזרים מילים חדשות), כך היא מאבדת בימים אלה ממש את ההבחנות בין זכר לנקבה במספרים (תצילנה האוזניים, אבל זוהי המציאות), וכך היא איבדה — כבר כמעט לגמרי — את השלילה "אין" בהווה.

הערה נוספת לפוסט:
לבינוני קוראים "בינוני" לא משום שהוא בין העבר לבין העתיד אלא מפני שהוא בין הפועל לבין השם: יש לו קטגוריות דקדוקיות של השם — מין ומספר אבל לא גוף, ויידוע —  ושוללים אותו ב-"אין", אבל הוא חלק ממערכת הפועל: יש לו בניין ו-voice.
בעברית קלסית לא היו זמנים אלא אספקטים: האספקט המושלם הפך בימינו לזמן עבר, אבל מי שמקשיב היטב יכול לשמוע אותו גם בדיבור יומיומי, במיוחד בצה"לית אבל לא רק. הבינוני שימש להבעת מצב או פעולה הרגלית / ממושכת, והופיע לרוב עם אוגד שציין את האספקט: "ויהי אומן את הדסה" (אסתר ב:ז, איך לא). בעברית חדשה משתמשים ב"הווה" כבינוני בעבר הרגלי – "היינו יושבים שם הרבה".

שתהיה לכולנו שנה מצוינת. את הבינוניות נשאיר למערכת הפועל.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מצוינות). צרו קשר להזמנת הרצאה.

בר כוכבא היה דיסלקט

יום רביעי, 28 באפריל, 2010

תקציר מנהלים: אבל לא באמת.
מה שיותר מעניין הוא הציטוטים של "שגיאות הכתיב" שלו באתרי אינטרנט.
בסוף יש קריאה לפעולה.

שבוע ניסיתי לכתוב פוסט בשם "בר כוכבא היה גיבור" על הקשר בין בר כוכבא לל"ג בעומר (תקציר מנהלים: אין), כדי שהפוסט הבא אחריו יהיה "בר כוכבא היה דיסלקט". אבל לא הייתה לי השראה, אז החלטתי לוותר על הבדיחה. חשבתי גם שאחרי כמעט שבועיים של שתיקה, לפרסם פוסט לא בלשני יהיה קצת לאכזב את הקוראים הנאמנים. אז מבטיחה פוסט בנושא לל"ג בעומר הבא.

אנשים אוהבים לומר שלבר כוכבא היו שגיאות כתיב נוראות. הוא תיאר את עצמו כנסי על ישראל, ואיים על אנשיו במשפט האלמותי מעיד אני עלי תשמים: יפסד אחד מן הגללאים שהצלכם כל אדם  שאני נתן תכבלים ברגלכם, כמו שעסתי לבן עפלול.

ובתרגום לעברית תקנית פחות או יותר: מעיד אני עליי את השמים: ייפסד אחד מן הגלילאים שאצלכם כל אדם – שאני נותן את הכבלים ברגליכם, כמו שעשיתי לבן עפלול.

בר כוכבא

בר כוכבא היה דיסלקט

היום אני במצברוח תארני, ולכן לא אתרעם על שגיאות הכתיב של בר כוכבא, מה גם שגדעון סער מסרב להגיב לבלוג שלי. כמו כן, לתקן את בר כוכבא זה קצת טיפשי. ובעיקר, אי אפשר לדבר על שגיאות כתיב בתקופה ההיא, כי זה היה לפני שהקונבנציות האורתוגרפיות היו מחייבות. אני מאוד אוהבת את הביטוי הזה, קונבנציות אורתוגרפיות. פעם הייתי משתמשת בו בתחילת כל הרצאה כדי להמחיש לקהל שאם הם לא מבינים מושג כדאי שישאלו. אחר כך כשיצאתי לשוק הפרטי באופן גורף יותר, פשוט למדתי להנמיך את הרמה של כל ההרצאה. קונבנציות אורתוגרפיות הן מוסכמות הכתיב. פעם הן היו רק מוסכמות, כלומר הסכימו להן. או שלא. היום אלה חוקים והם מחייבים (ועדיין הרבה אנשים אינם מצייתים להם).

היום כותבים עשיתי למרות שבמבטא ישראלי טיפוסי שומעים בדיוק כמו אסיטי, כי זו הצורה התקנית. אמנם האקדמיה החליטה שמותר לכתוב כל שׂ כ-ס (פריסה, סריטה, חספנית), אבל במקרה של הפועל לעשות עדיין אפילו בבי"ס יסודי יודעים שצריך לאיית ב-שׂ.

הסיבה שבתנ"ך כתוב עשיתי ולא אסיטי היא שהיה הבדל בהגייה בין ע ל-א, בין שׂ ל-ס ובין ת ל-ט. הבדלי א-ע, ת-ט עדיין קיימים בערבית ובמבטא תימני, אבל ההבדל שׂ ל-ס אבד בשלב קדום יחסית. בכל שפה ממשיכים לכתוב בכתיב היסטורי למשך זמן מה, גם אם כבר לא מבטאים כמו שכותבים. הדוגמה הטובה ביותר לכך מימינו היא הצרפתית, שבה, למשל parlent מבוטא פַּרְל. האותיות האחרונות נשארו שם מסיבות היסטוריות. לאט לאט מצטברות "שגיאות" שבעצם משקפות את המציאות באופן נאמן יותר מאשר הכתיב ההיסטורי, עד שהן הופכות לנורמה. דוגמה קצת עצובה לכך היא המילה thru בשלטי דרכים בארה"ב. דוגמה עצובה מאוד לכך היא המילה כנסו כציווי של נפעל (במקום היכנסו), בעיקר בהקשרי אינטרנט. זה לא כל כך עצוב כשזה באינטרנטית, אבל ראיתי את זה כבר בפוסטר רשמי של האוניברסיטה העברית (לצערי ולצערכם זה היה לפני שהכרתי את עידוק ונדבקתי ממנו בצלמנות כפייתית של שגיאות).

כשהייתי קטנה, בשנה א' של הBA, הייתי בתוכנית אמירים. בגלל היושר הגובל בפיגור שלי, עזבתי את התוכנית אחרי שהגשתי את עבודות הסמסטר הראשון אבל לפני שקיבלנו את המלגה. מהקורס בפילוסופיה של המדע אני זוכרת רק את דיוויד יוּם. הסיבה שאהבתי אותו היא שהוא כתב במאה ה-18, כשהקונבנציות האורתוגרפיות עדיין לא היו מחייבות. והוא כתב wou'd shou'd cou'd ואני התמוגגתי. אל תשאלו אותי מה הוא אמר על מה, כי אין לי מושג.

בכל אופן, לשונו של בר כוכבא משקפת משהו שהוא בין המוסכמות הישנות (הבדלי ע-א), לבין מציאות התקופה (הבדלי שׂ-ס), ולכן לקרוא לזה שגיאות זה קצת אנכרוניזם. אבל נכון, הוא לא כתב לגמרי לפי המוסכמות. לפי מה שהייתי אמורה לכתוב בפוסט "הוא היה גיבור", אף אחד גם לא היה מעז לתקן אותו.

אבל מה שבאמת יפה במכתב האִיּוּם הזה הוא ת' השימוש. בעברית מדוברת, בשגיאות כתיב של ילדים ובמשלבים נמוכים של אינטרנטית מילת היחס אֶת כמעט אינה קיימת. היא קיימת לפני שמות פרטיים, כולל כאלה המתחילים ב-ha (אני אוהבת את הדס. היי הדס!), אבל בצירוף ה' הידיעה היא כבר מזמן הפכה לתחילית תַ.

את השם ת' השימוש טבע אורי. אותיות השימוש הוא שמן הרשמי של אותיות משה וכלב, שנושאות משמעות משלהן אך מבחינה אורתוגרפית הן חלק מהמילה שאחריהן (מירושלים, שעשיתי, האותיות, וכו'). אני כבר לא זוכרת אם זאת הייתה המורה ללשון בחטיבת הביניים או בקורס למורי עברית כשפה זרה, שהשתעשעה מאוד לומר מ' השימוש, ל' השימוש, ב' השימוש. מה שאורי מציע זה בעצם להפוך את משה וכלב ל-משה וכלבת. אם למישהו יש רעיונות טובים יותר לסדר את האותיות האלה – תבורכו.

אלט-טאב: זוכרים את בקעת גר משיעורי לשון בתיכון? אלה מהשורשים של יצ + בקעת גר שמתנהגות כמו גזרת נחי פ"נ? מזל כהן, (מזל במלרע) המורה שלי מקורס הוראת עברית קראה לזה יצ + רק עגבת. תודו שזה הרבה יותר קל לזכור. ואז גם אפשר לדבר קצת על הרצל, שזה בכלל מוסיף ערך ציוני.

אלט-טאב: לשורשים שמתחילים ב-י' בעברית אין חוק אחד. תלוי מה היה שם במקור. לכן ירד-הוריד, ינק-היניקה, ומהשורש י.צ.ב – הִצִּיב. זה לפוסט אחר, אם בכלל. שיפט-אלט-טאב-טאב.

ת' השימוש נכתבת גם בטקסטים בעברית תקנית כאשר רוצים לחקות דיבור טבעי. במקרים כאלה מוסיפים גרש, כדי להמחיש שזה סלנג: "תעביר ת'חומוס", אמרה.

הדבר היפה ביותר בעיניי במשפט האלמותי הזה של בר כוכבא הוא שמצאתי אותו באינטרנט בכמה גרסות שונות. חלק מהגרסות מתקנות את השגיאות, למשל "מעיד אני עלי את השמים". אבל זה, אני חייבת להודות, לא כתוב כל כך ברור כמו תכבלים. אמנם הפתק הזה ברור יחסית, אבל במילה הזאת הפענוח גובל ברורשך. התיקון שהכי אהבתי נמצא דווקא באתרים שמסתיימים ב-ac.il, כלומר אתרים של מוסדות אקדמיים. שם כתוב: נותן אני ת'כבלים ברגליכם. בר כוכבא לא כתב ת'כבלים, הוא כתב תכבלים. הם הוסיפו תגרש כדי להמחיש תצורה הבלתי תקנית.

אני מניחה שמתישהו בעתיד האקדמיה ללשון עברית גם תקבל את ת' השימוש, כפי שקיבלה תשגיאות האחרות שאנשים עושים, באמתלה שהצורה קיימת בעברית תנ"כית או משנאית. לפני מספר חודשים סערה הארץ מהגילוי שהאקדמיה הכשירה תצורות ניסֵיתי, גילֵיתי ודומותיהן. זאת מכיוון שיש ניקוד כזה בירמיה, וכידוע אנשים שאומרים ניסֵיתי בקיאים מאוד בלשונו של הנביא. האמת היא שהאקדמיה קיבלה תהחלטה הזאת כבר בשנות התשעים, אבל רק עכשיו העיתונות גילתה תחדשות המרעישות.

אם האקדמיה מקבלת כל צורה לא-נורמטיבית שיש בתנ"ך ובספרות הבתר-מקראית, ובמיוחד אם היא מכשירה תשרצים שממילא עולים על לשונם של דוברי העברית הישראלית, אני קוראת לה להכשיר גם תשרץ הזה ולהכריז על ת' השימוש כאות כשרה למהדרין שאין צורך להוסיף לה את גרש הקלון.

אבל לא באמת.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני גיבורים). תעבירו תלינק לאתר שלי למנהלת הרווחה שלכם.

קווים למותה של העברית

יום שני, 8 בפברואר, 2010

תקציר מנהלים: אבולוציה של מבחני שפה לכיתה ב': המתאים פחות הוא השורד.

אמש פרסמתי פוסט עצוב עצוב עצוב על מצב העברית של מורי ישראל.

בפוסט העליתי השערות בנוגע למבחן המחפיר שהביאה הילדה הביתה (מחפיר למערכת החינוך, לא לילדה. לה יש קצת שגיאות, אבל איך אפשר לצפות שלא יהיו אם זאת רמת החינוך). ואז – – –

חיפשתי ברשת ומצאתי!

אני מרגישה גאה כמדען שהשערתו אוששה. בבלשנות זה לא קורה הרבה, שמוצאים ממצאים חדשים שמאששים תיאוריה. בפעם האחרונה, לדעתי, זה קרה עם חיתית (על זה – בפוסט על עיצורים גרוניים בהודו אירופית).

מצד שני, זאת גאווה מהולה בעצב עמוק, אולי כמו של רופא שמאבחן מחלה נדירה, חמקמקה וחשוכת מרפא.

ההשערות מהפוסט העצבני על המבחן של ענתי, אומתו על ידי האתר הנורא הזה: קוראים לו קישורן – קישורים לחומרי למידה. הוא שייך להסתדרות המורים בישראל.

האתר – כשמו כן הוא. כל מורה יכולה להעלות בו מבחנים וחומרי למידה שלה, לשימושן הבלתי-מושכל של המורות האחרות, שלא טורחות לקרוא ולבדוק (אבל לפעמים כן משנות משהו כדי שיהיה עוד יותר עילג). או אולי פשוט אין להן הכלים לקרוא ולבדוק.

הקבצים בקישורן הם בפורמט זיפ, שדורש התעסקות מיותרת. לכן העליתי את הקבצים גם כאן. אם יש כאן הפרת זכויות יוצרים, העירו לי ואוריד אותם. במחשב שלי הם נשארים לדראון עולם, למקרה הבלתי סביר שיורידו אותם גם מקישורן.

חשדתי שהמילים "חיצוני" ו-"פנימי" נוספו מאוחר יותר, ואמרתי גם שלא הגיוני לבקש לסדר מילים שמתחילות באותיות שונות לפי א"ב פנימי.

אז הנה שני המבחנים שההכלאה ביניהם הולידה את המוטציה החדשה שענתי הייתה צריכה להתמודד איתה:

במבחן הראשון של נטע וליבנת (אני מכבדת את הדרך שבה כל אדם מאיית את שמו), שאינו מנוקד, אכן מבקשים לסדר כל קבוצת מילים לפי סדר הא"ב. זה הגיוני.

במבחן של שלי, יש שתי קבוצות מילים: אחת – אותה קבוצה של נטע וליבנת, לסידור לפי א"ב חיצוני, ועוד קבוצה, של מילים שכולן מתחילות ב-מ, לסידור לפי א"ב פנימי. זה יותר הגיוני (יש שגיאות ניקוד מעטות, אין לי כוח עכשיו. בסך הכול מבחן סביר).

האב הקדמון של המבחן של ענתי הוא המבחן השני של נטע, בלי ליבנת. המבחן כבר מנוקד, עם כל השגיאות שהיו במבחן של ענתי, ונוספו המילים "חיצוני" ו"פנימי", בלי ניקוד ובלי יידוע, ובלי היגיון במקרה של א"ב פנימי.

במבחן החוזר של נטע, המילים "פנימי" ו"חיצוני" כן מנוקדות, אבל עדיין לא מיודעות. וסידור הא"ב הפנימי הוא עדיין למילים שמתחילות באותיות שונות. שגיאת הניקוד הזוכה הפעם היא ללא ספק

נָח סִדֵּר אֶת הַחַיּוֹת לְפִי סַדֵּר הא"ב.

המשפט עם הַמְּכַנֵּס לא נמצא באתר הזה. לא יודעת אם הוא מקורי של המורה של ענתי או שהוא סתם ממקור אחר.

בקובץ מבדק מסכם בנושא מילון, שמיועד לכיתה ג', הבקשה לסדר לפי סדר פנימי היא אכן של מילים שמתחילות באותה אות. חוץ מ"היגידים" במקום "היגדים" ועוד משפט אחד, אין שם דברים מזעזעים במיוחד. אבל המשפט האחד הזה ממש גורם לי לרצות להשליך את עצמי אל הירקון בייאוש:

גיל הבטיחה  לרון שתתקשר אליה כשתגיעה הבייתה.

הפעם אני רצינית לשם שינוי.

זוהי בושה, חרפה, כלימה ואף פדיחה לעם שזאת הרמה של מוריו, ושזה האתר שממנו הם מורידים את המבחנים שלהם. ולמי שחושב שהמורים האלה יכולים ללמד את התלמידים עברית. אני לא מדברת על נטע, ולא על אתי, ולא על ליבנת ולא על המורה של ענתי. זאת מערכת החינוך בישראל.

פרופ' גלעד צוקרמן, אין לך מה לדאוג. הילדים שלנו לא ילמדו עברית בבית הספר. אין להם ממי.

מר גדעון סער, צור קשר. יש לי רעיונות.

מורפולוגיה ישראלית / גלעד צוקרמן

יום שני, 25 בינואר, 2010

גלעד צוקרמן עונה לרוביק רוזנטל, המשך הדיון מכנס דורבנות. סוגריים מרובעים – שלי, פירושי מילים בלבד (אם יש מילים קשות שלא פירשתי – כתבו לי). את התגובות אכתוב בפוסט נפרד או בתגובות (תלוי כמה ארוך זה ייצא)

חלק ב. אין תקציר מנהלים.

גם המורפולוגיה הישראלית שונה מהמורפולוגיה העברית.
מאות הדוגמאות שאני מביא אינן "בעיקר מן התחביר" אלא גם מכל שאר מרכיבי השפה, למשל פונטיקה, פונולוגיה, סמנטיקה, פרגמטיקה, שיח, אוצר המילים והביטויים ומורפולוגיה.
"צירופי סמיכות בעברית הפוכים בסדרם מצירופי סמיכות אירופיים (גן ילדים ולא ילדים-גן), על פי המודל הקדום" לא מחזיק מים במקרה של "אחלה מאמר", חרא סרט", "מותק של ילד", "יוסי קינוחים" או "רותי תרגומים".
מכיוון שקצרה היריעה מלהכיל, אפרט מספר תופעות מני עשרות דווקא מתחום המורפולוגיה, שהוא לכאורה עברי לחלוטין: (1) אנליטיות הישראלית, סמיכות ושייכות [אנליטיוּת זה כשמשתמשים במילים נפרדות במקום בצורנים. יש הדגמות בהמשך] ו-(2) מבנה פרוזודי [כלומר דפוסי הטעמה ואינטונציה], פרודוקטיביות הבניינים [כלומר שעדיין נוצרים בהם פעלים חדשים] ומעמד השורש. תופעות אלה מראות את השיטתיות בהשפעה האירופית על הישראלית. אפילו במורפולוגיה, שהיא מרכיב שפה חשוב ביותר, ניכרות היידיש ואירופית ממוצעת סטנדרטית, קל וחומר בפונטיקה, בפונולוגיה ובתחביר.

אנליטיות הישראלית, סמיכות ושייכות

בעוד שהעברית היתה סינתטית [משתמשת בצורנים], הישראלית הרבה יותר אנליטית [משתמשת במילים נפרדות], הן בשמות והן בפעלים. מלכה מוצ'ניק (2004) מראה שהישראלית הספרותית מעדיפה מבנים דקדוקיים אנליטיים. אליבא דידי, האנליטיות שבספרות הישראלית נובעת מזו של הלשון הישראלית (המדוברת), שמלכתחילה – עקב התרומה האירופית – היתה הרבה יותר אנליטית מהעברית. במילים אחרות, לא מדובר באנליטיציזציה פנימית של העברית מרובת השנים, אלא באנליטיות אבּ איניטיוֹ – מלכתחילה – של הישראלית, שהינה שפה חדשה בת מאה ועשרים שנה. מה אומרים ליהודי ביום הולדתו ה-120? Have a nice day.

הביטו, למשל, על הסמיכות, תופעה שמית נפוצה. בניגוד לעברית, סמיכות המציינת שייכות איננה פרודוקטיבית בישראלית. השוו את אֵם הילד העברית ל-האמא של הילד הישראלית. האנליטיות הישראלית ניכרת גם בשייכות שאינה סמיכות. הישראלית מעדיפה את מבנה השייכות האנליטי היידי והאירופי, כמו ב- my grandfather, על מבנה סינתטי. כך, בעוד שבעברית נהוג היה לאמר סבי, הרי שבישראלית אומרים סבא שלי.

אך האנליטיות הישראלית ניכרת לא רק בצירופים שמניים. יש הרבה מבנים פריפרסטיים [מורכבים, כלומר שיש בהם מספר מילים] של צירופים פועליים. הביטו על שם צעקה (לעומת צעק), נתן מבט ו-העיף מבט (לעומת הביט). הן הרצון לבטא פעולה מהירה והן המבנה המורפולוגי האנליטי מקורן ביידיש ובאירופית ממוצעת סטנדרטית – ראו, למשל, את הצירופים היידיים gebn a kuk "לתת מבט", ton a kuk "לעשות מבט" ו-khapn a kuk "לתפוס מבט". אל נא תחשבו כי המבנים הישראליים הם רק תרגומי בבואה אד הוקיים. המערכת הישראלית היא פרודוקטיבית ולעיתים קרובות צירוף פועלי אנליטי ספציפי בישראלית לא קיים ביידיש – למשל הרביץ מהירות, הרביץ ארוחה.

'מבנה פְּרוֹזוֹדִי', פרודוקטיביות הבניינים ומעמד השורש

ההשפעה האירופית ניכרת למדיי אפילו בצורות הפועל הלא-פריפראסטיות של הישראלית. ננסה להתאים את transfer, אותו אני מכנה "גזע הפועל", לתבנית של בניין פָּעַל: אתמול הוא טְרָנספַר, היום הוא טְרוֹנספֵר. עד כה, הכול כשורה, 'המבנה הפְּרוֹזוֹדִי' נשמר: רצף העיצורים של הגזע transfer נשמר; שינוי התנועות אינו חשוב, מה שחשוב הוא מיקומן! אבל מה קורה בעתיד? לפי גרם-גורם-יגרום, הרי ש-הוא *יִטְרְנְסְפוֹר. מתעוררות כאן שתי בעיות:

(א) ראשית, רצף העיצורים טרנספ במילה יִטְרְנְסְפוֹר הוא בלתי אפשרי כי הוא מפר את הכללת רצף הצליליות (Sonority Sequencing Generalization), שבישראלית אוסרת צליליות עולה מ-שיא (peak) ההברה לשוליים (margins) שלה (בשפות אחרות צליליות עולה מהשיא לשוליים היא הכרחית). במילים אחרות, ב-Vtr.nsfV, ה-r יותר צלילית מה-t, וה-n יותר צלילית מה-s ומה-f [וכך יוצא שלקראת התנועה – שהיא פסגת ההברה, הסונוריות בין העיצורים דווקא יורדת]

(ב) אך גם אם *יִטְרְנְסְפוֹר היה אפשרי, יש להניח שעדיין בניין פיעל לא היה נבחר לארח ולשבץ את הגזע transfer מכיוון שחוסר התנועה בין ה-r ל-n הורס את המבנה הפְּרוֹזוֹדִי של transfer. זוהי הסיבה לכך שהגזע klik (ראו אנגלית click) משובץ בבניין הפעיל (למעשה: hi⌂(⌂⌂)⌂í⌂) ולא בבניין פיעל (למעשה σiσe, או(⌂)(⌂)⌂i(⌂)(⌂)⌂é⌂(⌂)) או בבניין פעל. בניגוד ל-*קילק ול-*קלק, הצורה הקליק היא היחידה שמשמרת את צרור העיצורים kl.

מסקנה חשובה אחת היא ששיקולים פונולוגיים מבטלים שיקוליים סמנטיים: למרות ש-הפעיל הוא היסטורית של בניין גרימה (causative), הישראלית משתמשת בו – מסיבות פונולוגיות גרידא – לשיבוץ הגזעים shvits ו-klik למשל וליצירת הפועל העומד השוויץ והפועל האמביטרנזיטיווי (בדרך-כלל עומד) הקליק [אמביטרנזיטיוויפועל שיכול להיות גם עומד וגם יוצא]. ואלה רק שתי דוגמאות מני עשרות. אין מדובר כאן על התפתחות סמנטית פנימית!

השלכה חשובה אחרת היא שלמרות שהישראלית עדיין משתמשת בבניינים עבריים, הפרודוקטיביות שלהם נקבעת על-ידי היידיש ושפות אירופיות אחרות השופעות מילים שהפכו חלק בִּלְתִין (בלתי-נפרד \ built-in) אל הישראלית והן מקורם של גזעים רבים בתוך הישראלית. בעוד שבעברית הבניין הפרודוקטיבי ביותר היה פָּעַל, בישראלית הרי הוא פִּיעֵל. אך פרודוקטיביותו של פיעל איננה ניכרת רק בפעלים הגזורים משמות שיש התופסים אותם כזרים כמו במקרה של לשנורר, לטרנפר ולחרופּ. ראו, למשל, לסמרטט, לקודד, לסבן ו-לאותת.

מסקנה קריטית היא שחשיבות השורש השמי בישראלית איננה גבוהה כפי שהיא בעברית. כמו אותי בת-אל (1994) ובניגוד לרוב הלשונאים, אינני מאמין של-שנורר יש שורש. למגנט לא גזור מ-מגנ"ט אלא מהגזע magnet, שהוא במקורו אינטרנציונליזם (מילה בינלאומית). בהשוואה לנטיית הפעלים השמית המסורתית של שורשים עיצוריים, המערכת המוצגת כאן – עם זוגות מזעריים כמו לפקס (focus) ו-לפקסס (fax) –  דומה יותר ל-Ablaut ההודו-אירופי כבגרמנית spr□ch "לדבר" (ראו spricht-sprechen-sprach-gesprochen-Spruch) וכבאנגלית s□ng (sing-sang-song-sung) "לשיר". יוצא שלמרות שעל פניו, הישראלית משתמשת ברכיבים שמיים (בניינים), הרי שהשימוש בהם עונה על צרכים אירופיים. ההסוואה מושלמת!

ישראלי, דבּר ישראלית!