שלומית קדם



(הטעות במקור) / שלומית קדם

יום חמישי, 15 באפריל, 2010

בפוסט  האלכימיה של המילים ציינתי, שבבעיות של אתיקה מקצועית אין למתרגם עם מי להתייעץ ועליו לקבל את ההחלטות בעצמו ולעמוד מאחוריהן. דוגמה מובהקת לכך היא הטיפול בטעויות של הסופר, בין אם מדובר בטעויות של ידע כללי, כגון בשאלות גיאוגרפיות או היסטוריות, למשל, או בטעויות הנוגעות לרצף הדברים בספר עצמו. להלן כמה דוגמאות להתלבטויות כאלה.

בספר אחד, שאת שמו שכחתי, שנכתב באנגלית על ידי סופרת יהודיה-אמריקאית, גיבורת הספר באה לביקור בישראל, ונוסעת ברחבי הארץ. בבואה לצפת, יושבת הגיבורה האמריקאית שלנו על מרפסת חדרה בבית המלון ומשקיפה אל ירושלים ואל הכינרת.
במקום זה עצרתי בקריאה והתחלתי להרהר. מה הייתי עושה, לו ניתן לי הספר לתרגום? כמובן, אפשר לכתוב אל הסופרת, להסביר לה את טעותה ולבקש את רשותה לתקן את הטעות. אבל מה אם הסופר (לאו דווקא במקרה זה) הלך לעולמו? ואיך בדיוק מסבירים טעות כזאת לסופרת, כשמשתמע מן ההסבר, שהיא כותבת מהרהורי לבה, על דברים שאין לה מושג בהם, ואולי לא ביקרה כלל בארץ אלא רק הסתכלה במפה, בחנה את המרחקים והסיקה מה שהסיקה? לא נעים, ולא תמיד אפשרי.
אפשר גם לתרגם את הדברים כלשונם ולהוסיף כוכבית להסביר, שהטעות במקור. כלומר להציג את הסופר במערומיו והעיקר שאני בסדר… לא לטעמי.
והפיתרון השלישי – פשוט להשמיט את מה שאינו מתקבל על הדעת או אינו אפשרי. את ירושלים היא לא ראתה מצפת, רק את הכינרת. את ירושלים היא ראתה ממקום אחר. בעצם, מאין רואים את ירושלים מלבד מהרי יהודה ואולי, ביום בהיר מאד ועם משקפת חזקה, ממצפה עזריאלי (שאיש עוד לא חלם עליו אז)? פשוט, הגון, מתחשב – אבל מה עם הנאמנות למקור?
בספר סונטת אור הירח הגיבור הוא פסנתרן קונצרטים נודע לתהילה ובין השאר נזכרת שם הסונטה של בטהובן, שעל שמה נקרא הספר. המחברת סבורה, שהסונטה היא מס' 1, אופוס 11, בסי מינור. אלא שבדיקה בספר התווים העלתה, כפי שחשבתי, שסונטת אור הירח היא אופוס 27 מס 2, בדו דיאז מינור. את הבלבול בסולם אפשר עוד להבין, בדוחק, כי באנגלית דו הוא C. אבל מניין נלקחו המספר והאופוס? נניח, שהמתרגם איננו מוזיקאי ואיננו מודע לטעות. מילא, אפשר להניח, שרוב הקוראים לא יהיו מודעים לה. אבל מה אם כן? לתקן או לא לתקן ואם כן, איך? (ראה לעיל).
בספר הבעל הטוב מאת גייל גודווין, בהוצאת מודן, נתקלתי בטעות, שמקורה ללא ספק בחוסר תשומת לב – הוגו הנרי, סופר מצליח, מהרהר, בעמ' 123, בשיחה שהיתה לו עם המו"ל הבריטי שלו, שבה השווה המו"ל את ספרו האחרון ליצירות אחרות, אחת אלמונית למדי והאחרת נודעת, אך הוא ממורמר משום שהמו"ל ,לא הזכיר אפילו במילה אחת את היצירה האהובה עליו, "דיוקנו של האמן כאיש צעיר" של ג'ויס,' ובהמשך ,ולמה לא את "בנים ואוהבים" של ג'ויס יקירו?'
אני בטוחה, שגם הסופרת וגם המתרגמת יודעות, שאת "בנים ואוהבים" חיבר ד. ה. לורנס, ולורנס גם מוזכר בהרהורי הסופר בעמוד הקודם, כשהוא מהרהר בנתוני המכירות של ספריו בשובו מאותה שיחה בשעת ארוחה עם המו"ל ואשתו. ובכל זאת, הטעות מופיעה בסוף עמ' 123, ואיש לא הרגיש בה.
במפגש במסגרת שבוע הספר סיפר מאיר שלו, שמתוך רצון לשוות אמינות לדמות המספר בגוף ראשון, נער כפרי, ולהבליט את בקיאותו בענייני חקלאות בכלל וטרקטורים בפרט, ציין הן את שם הפירמה של הטרקטור, ,אינטרנשיונל', והן את צבעו, צהוב. תיאור זה הביא עליו עשרות מכתבי מחאה של חקלאים ובקיאים בנושא, שטענו, כי לא היה כדבר הזה – ,אינטרנשיונל' לעולם הוא אדום!
שלו הודה, כי אכן טעה – ,אינטרנשיונל' תמיד אדום. קטרפילר הוא הצהוב. ועוד הוסיף ומנה באוזנינו שישה או שבעה סוגי טרקטורים אחרים בשלל צבעים, כל אחד בצבעו הקבוע. האירוניה שבדבר היתה, שדווקא כשביקש להתגדר בידיעותיו ולהוכיח בקיאות בנושא, מעד ושגה, והקוראים מיהרו להגיב. לענייננו אנו בפוסט הזה אוסיף ואספר, שכעונש לעצמו סירב לתקן את הטעות גם במהדורות הבאות של הספר בעברית, אבל הקפיד להורות לכל מתרגם, לכל שפה שהיא (והיו רבים כאלה) לתקן את הטעות בתרגום, לבל תהיה ישראל למשל ולשנינה בפי חקלאי העולם…
בספר בית דין מאת קוונטין ריינולדס, ספר ישן, שהופיע בארץ בשנת 1958, בהוצאת רביב ובתרגומו המעולה של שמואל שניצר, מסופר על הסנגור הפלילי המבריק סמואל ליבוביץ, שפעל בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה העשרים ונודע לתהילה בכישרונו, בעקשנותו ובמלחמותיו ללא ליאות למען הנאשמים שייצג. בייחוד התפרסם במשפט של נערי סקוטסבורו, שם יצא חוצץ נגד הפליית הכושים בדרום העמוק של ארצות הברית, ונחל ניצחון.
הספר מצוין ללא ספק, כתוב היטב, מרתק, וניכר בו שמחברו הנו אדם משכיל, בקי בנושא ועתיר ידע. אבל בעמוד 64 כתוב בפירוש, בהתייחס למגבלותיו של אדם מסוים בילדותו, כי "מוצרט ובטהובן היו חירשים, אך בנפשם היתה דחיפה כבירה ליצור מוסיקה יפה".
אינני יודעת, מנין שאב מר ריינולדס את הרעיון, שמוצרט היה חירש. יש סבורים, שהיה אוטיסט. ודאי הוא, שהיו פגמים חמורים באישיותו ובהתפתחותו הרגשית. אבל נעלה מכל ספק, שמוצרט לא היה חירש.
זאת ועוד, בטהובן התחרש רק באמצע חייו, וגם אז בהדרגה. רק יצירותיו האחרונות, הגאוניות, נכתבו במצב של חירשות גמורה, לאחר שנים של הלחנה, נגינה וניצוח בשמיעה נחלשת והולכת.
נשאלת השאלה, מה היה מר שניצר, כמתרגם, צריך לעשות כאן (בהנחה,  הסבירה,  שידע שמוצרט לא היה חירש)?
מה הייתי אני עושה, במקומו? נראה לי, שהייתי משמיטה את שמו של מוצרט ומסתפקת בדוגמה של בטהובן, גם אם איננה מדויקת לגמרי בהקשר שהובאה בו. אולי הייתי מחפשת עוד מלחין שהתחרש (למשל, המלחין הצ'כי, בן המאה ה-19, סמטנה) ומביאה את שמו במקום זה של מוצרט.
מר שניצר בחר לא לעשות דבר ולתרגם את הדברים כפי שנאמרו. גם זו החלטה לגיטימית, אם כי אני אינני שלמה איתה.
בספר עוקצו של סיפור מאת ג'פרי ארצ'ר, בהוצאת זמורה ביתן, בסיפור איגנטיוס מנקה האורוות, בעמ' 52, מסופר, שגיבור הסיפור טס מניו יורק בטיסת סוויסאייר לז'נבה ובהגיעו אל "בירת שוויצריה נכנס לבית מלון צנוע וישן שנת ישרים של שמונה שעות." (ההדגשה שלי).
מוזר הדבר, שג'פרי ארצ'ר, סופר ומחזאי מוכשר וחבר פרלמנט לשעבר, לא ידע שבירת שוויצריה היא ברן, ולא ז'נבה, שהיא בירת הקנטון שלה ותו לא, אם כי יש בה מוסדות או"ם חשובים. מוזר גם שאיש בהוצאה לא הרגיש בטעות ולא תיקן אותה לפני ההדפסה. אבל אותי מעניינת השאלה הזו: מה צריך לעשות מתרגם במקרה כזה, לתקן או לא לתקן? עמנואל לוטם, מתרגם מעולה ואחראי, בחר להתעלם ולהשאיר את הטעות בעינה. מה הייתי אני עושה? אינני יודעת. חושבת ומחליטה כך או כך.
בספר שירת ארץ הרחוקה, עושה ספינת חלל את דרכה אל כוכב לכת רחוק שנות-אור רבות, ליישב שם את אחרוני הניצולים מכדור הארץ. בדרך עוצרת הספינה להצטיידות במושבה ותיקה, שנותקה מכדור הארץ מאות שנים קודם לכן, ואחד מתושביה שואל את ההיסטוריון הקשיש שהגיע עם הספינה, מי הוא אותו קארל סאגאן (כך בתרגום) שעל שמו נקרא הכוכב סאגאן 2, יעדה הסופי של הספינה. ועונה לו האיש: "סופר מדע בדיוני מסוף האלף השלישי".
כידוע לכולנו, קרל סייגן כבר מת ואנחנו עדיין בראשית האלף השלישי.  ההיסטוריון שענה את התשובה הוא אדם משכיל וגדוש ידע במידה שאינה מצויה, וברור שהטעות אינה שלו. קשה לי להאמין, שהמתרגם טעה בין האלף השני לשלישי. אם כן, האשם בסופר, שהתבלבל בכל הקפיצות בין האלף השני, השלישי והרביעי, שלקראת סופו כלתה כל מערכת השמש על כל אשר בה. והעורך? מי יודע. השאלה שמעניינת אותנו כאן, בנושא האתיקה של המתרגם כפרט, היא: מה עליו לעשות, כשברור לו שמדובר בטעות?
בספר  ארמון הקרח של עדנה פרבר, שיצא בעברית בהוצאת מזרחי בסוף שנות ה-50' של המאה ה-20, ועוסק באלסקה משנותיה הראשונות ועד שנות ה-50', מופיע לראשונה בעמ' 43 "הזוג בארנט", עיתונאים בשבועון "נוגה הצפון". בעמ' 45 מוזכרים "האח והאחות בארנט". גם בעמ' 50 מוזכרת "מכוניתם העלובה של האחים בארנט". בעמודים הבאים נזכרים השניים רק בשמותיהם, בלי להתייחס למצבם המשפחתי, ורק בעמ' 157 נודע לנו פתאום, כי "טקס הכלולות הראשון בו השתתפה כריס [מגיבורות הספר] היה של פאול בארנט וכלתו אדי". העמודים הבאים עוסקים בחתונתם של השניים ושוב, בעמ' 183 עד 193 מוזכרים בני הזוג בחיפושיהם אחר בית ראוי למגורים, כשאדי כבר בראשית הריונה. לא ברור מה גרם לסתירה הזאת – יתכן, שהסופרת שקלה תחילה להביאם בספר כאח ואחות ואחר שינתה את דעתה, אבל איך חמק הדבר מעיניה, מעיני העורך והמגיה באנגלית ואחר מעיני המתרגם והעורך בעברית? או שמא הבחין בכך המתרגם, אלא שסבר כי אל לו להתערב בשיקוליה (או היעדרם) של הסופרת?
מה עושים במקרה כזה? לדעתי, ראוי היה לפנות בנימוס ובעדינות אל הגב' פרבר, סופרת ידועת-שם כבר בשנות ה-50', ולבקש את רשותה לתקן את הטעות בתרגום. מכל מקום, ההחלטה להנציח טעות ברורה צורמת לי, הן כקוראת בילדותי והן כיום, כקוראת שהיא מתרגמת.
*
בספר עולם מלא זרים של סינתיה פרימן (הוצאת מזרחי), סופרת יהודיה-אמריקאית שכל ספריה עוסקים ביהודים אמריקאים, מופיעה בעיה, שעם כל הצרימה שבה, אין למתרגם מה לעשות לגביה. כאן אין מדובר בטעות של חוסר ידיעה או התרופפות רגעית בתשומת הלב. הגב' פרימן שמה לה למטרה, בכתיבתה בכלל ובספר זה בפרט, להבליט את בעיית התערותם של מהגרים יהודים, בדור הראשון, השני והשלישי, באמריקה הגדולה והנוצרית ברובה. גיבור הספר סובל מאנטישמיות, חלקה אמיתית וחלקה פרי דמיונו, המוליכה אותו בדרך שממנה אין חזרה.  בדוגמה שאני מדברת עליה, בעמ' 136, מספרת גב' פרימן, בקולה של המספרת הכל-יודעת, על מה שהתרחש בארצות הברית בשנת 1939 – מלחמה פרצה באירופה, אבל באמריקה כמעט לא שמו לב אליה ו"רק מעטים התעניינו או האמינו ששישה מליון יהודים הולכים ונשמדים בידי הנאצים." (ההדגשה שלי.) סינתיה פרימן נולדה ב-1915.  במלחמת העולם השנייה לא הייתה ילדה אלא אישה צעירה, וכשכתבה את הספר ודאי ידעה היטב, שהידיעות על השמדת יהודים, בניגוד לידיעות על ההגבלות, מעשי השוד והבריונות, הגירושים והמשלוחים למחנות, החלו לחלחל לעולם שמחוץ לאירופה רק באמצע שנות ה-40' ורק לאחר המלחמה נודע, בהדרגה ובחוסר אמון, מה מספר היהודים שהושמדו ונספו במחנות הריכוז וההשמדה. כפי שהדבר מוצג כאן, יכול הקורא להניח, שהיטלר פירסם באמצעי התקשורת האמריקאים את תוכניותיו להשמדה מתוכננת של שישה מליון יהודים, לא פחות ולא יותר.
מה יכול המתרגם הישראלי המיודע לעשות? לא כלום. כשסופר מגייס את כתיבתו להשגת רושם מסוים על חשבון האמת ההיסטורית, אין למתרגם ולהוצאה בעברית מה לעשות. יכריעו הקוראים.

שלומית קדם היא מתרגמת ותיקה, שלאחר תרגום עשרות ספרים בז'אנרים שונים, פעילה כיום בוויקיפדיה, בעיקר בתרגום ערכי מוזיקה מאנגלית, וכותבת אורחת אהובה בעברית וחיות אחרות.

תרגום שירה / שלומית קדם

יום שבת, 3 באפריל, 2010

עברית וחיות אחרות גאה לארח שוב את שלומית קדם, בפוסט נפלא על תרגום שירה.

תרגום שירה הוא הקשה והתובעני ביותר בין כל סוגי התרגום. אין תרגום שירה דומה לתרגום פרוזה. בבואנו לתרגם שיר, אנחנו נדרשים למעשה לכתוב אותו מחדש בשפת התרגום ועלינו להחליט, מה ממאפייני השיר המקורי נשתדל לשמור ועל מה נוותר.

מאליו יובן, שנושא השיר והמסר שהוא נושא אינם נתונים לשיקול,  אבל מה לגבי שאר מאפייני השיר – מבנה, מספר בתים, אורך שורות, אופן חריזה, משקל?  עד כמה אפשר לכפות אותם על שפת התרגום בלי לעוותה כליל? כדי להימנע מתוצאה כזו ועדיין לקיים את הקשר עם המקור, נדרש המתרגם לשמור ככל שניתן על המאפיינים החיצוניים של השיר לצד נושאו ותכניו, אבל להשתחרר מצליל השפה וממאפיינים מובהקים שלה, הסותרים את שפת  התרגום. שיר מוצלח הוא זה, הנשמע טוב בשפת התרגום בלי לאבד את הקשר עם מקורו.

כדוגמה לקשיים שמציב תרגום שירה, בחרתי להביא כאן את שירו של דילן תומס Do Not Go Gentle Into That Good Night  ואת התרגום שלי לשיר זה. תחילה, הרי המקור:

DYLAN  THOMAS

Do Not Go Gentle Into That Good Night

Do not go gentle into that good night,

Old age should burn and rave at close of day;

Rage, rage against the dying of the light.

Though wise men at their end know dark is right,

Because their words had forked no lightening they

Do not go gentle into that good night.

Good men, the last wave by, crying how bright

Their frail deeds might have danced in a green bay,

Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,

And learn, too late, they grieved it on its way,

Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight

Blind eyes could blaze like meteors and be gay,

Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on the sad  height,

Curse, bless, me now with your fierce tears, I pray.

Do not go gentle into that good night.

Rage, rage against the dying of the light.

והרי  התרגום:

דומם אל נא תלך/דילן תומס

תרגום: שלומית קדם

דומם אל נא תלך אל זה ליל המרגוע,

זיקנה ראוי לה שתבער, תגעש על רדת יום.

זעם, זעם כנגד אור התם לגווע.

חכמי הלב, אם בקצם צדקת מחשך ידעו ידוע,

כי לא השכילו מיליהם שחקים לפלוח בברק,

דומם אינם הולכים אל זה ליל המרגוע.

ברי לבב עם גל אחרון מקוננים על זוהר

פועלם, כי לא הגיע לשיאו וכבר נפסק,

הם זועמים כנגד אור התם לגווע.

פראי אדם, אשר לכדו ושרו את השמש בעופו גבוה

ובאיחור למדו לספוד לו עת חמק,

דומם אינם הולכים אל זה ליל המרגוע.

כבדי הראש, לפני מותם, יראו דולקות בזוהר

כוכבים עיני סומא וברשפי ברק –

הם זועמים כנגד אור התם לגווע.

ואף אתה, אבי, על הר תוגה גבוה,

קלל, ברך אותי בדמעותיך הרותחות ורק

דומם אל נא תלך אל זה ליל המרגוע.

זעם, זעם כנגד אור התם לגווע.

כפי שאנו רואים, השיר כתוב במקור במבנה אופייני וברור מאד, החוזר על עצמו בכל בית ונמשך כחוט השני דרך כל הבתים. השורות מתחרזות ביניהן א-ג ו-ב' עם ב', מבית לבית, לאורך כל בתי השיר. שתי שורות חוזרות במשך כל השיר לסירוגין, בסופו של כל בית, ורק בבית האחרון, כאשר הקביעה הכללית הופכת לפניה אישית – מזקנים בכלל אל אביו של המשורר – מופיעות שתי השורות יחד וחותמות את השיר.

באנגלית אפשר לחזור על שורות אלה ללא שינוי, משום שבציווי ובגוף שלישי רבים משתמשים באותן מילים עצמן – do not go gentle ,of the day   rage,  rage against the dying . בעברית, לעומת זאת, הכרחי לשנות את נטיית הפועל, מציווי לגוף שלישי רבים בהווה, כדי לשמור על מבנה דקדוקי נכון והגיוני של המשפט. צורך זה מחייב ויתור על השימוש הקצבי, החזק כל כך של rage, rage   – זעם, זעם כנגד אור התם לגווע – בשתיים מהחזרות והפיכתו לביטוי החלש יותר של "הם זועמים כנגד אור התם לגווע." לעומת זאת, נראה לי שיש חשיבות עליונה לשמירה על מבנה החריזה המיוחד לשיר זה, הן במסגרת כל בית לעצמו והן בין בית לבית בכל השיר. לשם כך נתתי היתר לעצמי לחרוג פה ושם מן המסגרת התוכנית-מילולית ולשנות מעט מן הטקסט הכתוב, בלי לשנות את משמעות השיר ורוחו. למשל, בבית השלישי במקור משתמש תומס במילים Their frail deeds might have danced in a green bay,  להרגשתי, המילים green bay  באו לשרת בעיקר, ואולי אך ורק, את החריזה, שכולה בנויה על אותה צורה – they, way, gay. . אין כל סיבה תוכנית או הגיונית לכך, שמעשי האנשים יחוללו במפרץ ירוק דווקא, פרט לחריזה.  משום כך לא ראיתי פסול בשינוי המשפט בצורה, שתאפשר את חריזתו בעברית לפי כללי המקור – "מקוננים על זהר פועלם, כי לא הגיע לשיאו וכבר נפסק"  –  מתחרז עם ברק, חמק ורק, וזאת בלי לשנות את מובנו הכללי של המשפט ואת המסר שהוא מבקש להעביר.

על אף כל מאמצי, לא הצלחתי לשמור על החריזה של שורה ב' לכל אורך השיר, והחריג הוא דווקא הבית הראשון. מצד אחד, לא מצאתי שום תחליף למילים "על רדת יום", שהן בעצם תמצית השיר ובלעדיהן אין לו קיום. מצד שני, לא מצאתי חרוזים מספקים למילה "יום" ביתר בתי השיר ומשום כך בחרתי להשאיר את "יום" בבית הראשון ולשמור בעקביות על החריזה בכל שאר הבתים.

בבית שלפני האחרון יוצרת המילה grave  קשר ברור בין כובד ראש לקברים. בעברית אין קשר מיידי כזה, וצריך היה למצוא דרך לרמז עליו בלי לאבד את המשקל והחריזה. מחוסר פיתרון טוב יותר, הסתפקתי בדברי המשורר במקור וויתרתי על הקונוטציה של כובד ראש וקבר.

*

בשיר "הוורד הדמשקי", בניגוד לקודמו, היתה עבודתי קלה יחסית. זהו שיר הנותן עצמו לתרגום לעברית ללא מאמצים יתרים. השורות קצרות, החריזה נוחה, וגם כשהיה צורך לשנות משהו פה ושם, השינוי היה קל, לא-מהותי, וביטא את משמעות הדברים גם אם לא בדייקנות גמורה.  מבנה השיר המקורי הוא של ארבעה בתים – שמונה שורות וארבע שורות לסירוגין, ושורת סיום חורגת. מקצב השיר משתנה בין הבתים הארוכים לקצרים. כל המאפיינים האלה נשמרו גם בתרגום לעברית. כאן אין צורך להכביר מילים והסברים. קראו ושפטו בעצמכם:

כוורד הדמשקי / סימון וסטל

כוורד הדמשקי שבגן,

או כלבלוב עלי אילן,

או כעדנת פרחי אביב,

או בוקר צח ביום של זיו,

או כצללים, או כחמה,

כקיקיון שליונה,

כך חוט חייו של האדם,

נטווה, נמתח, נחתך ותם.

הוורד נובל, נושרים העלים,

הפרח דוהה, הבקרים כלים.

נסים הצללים, השמש שוקע,

הקיקיון יבש והאדם – גווע!

כעשב מתחדש, צומח,

או כסיפור חדש קולח,

כעוף נודד שבא ליום,

כטל פנינים בטרם חום,

או כמו שעה או משך-זמן,

או כמו שירת ברבור לבן,

כך לאדם נשימתו,

אם פה אם שם עד בוא מותו.

קמל העשב, לסיפור נותר רק הד,

פרח העוף, הטל היה לאד,

קצרה השעה, לא ארוך הזמן

קרוב למותו הברבור הלבן,

תמו חיי האדם!

LIKE TO THE DAMASK ROSE / Simon Watell

Like to the damask rose you see,

Or like a blossom on a tree,

Or like a dainty flow'r of May,

Or like the morning of the day,

Or like the sun, or like the shade,

Or like the gourd that Jonas had,

E'ne such is man whose thread is spun

Drawn out and cut, and so is done.

The rose withers, the blossom blasted,

The flower fades, the morning hasteth,

The sun sets, the shadow flies,

The gourd consumes – the man he dies!

Like to the grass that's newly sprung,

Or  a tale that's new begun,

Or like a bird that's here today,

Or like the pearled dew of May,

Or like an hour, or like a span,

Or like the singing of a swan,

E'ne man who lives by breath,

Is here, now there, in life and death.

The grass withers, the tale is ended,

The bird is flown, the dew's ascended,

The hour is short, the span not long;

The swan near death,

Man's life is done!

*

השיר שלהלן, "שחפים לבנים" של ייטס, מתאפיין בשורות ארוכות, מתמשכות, שכמיהה לבלתי אפשרי, משאלת לב והכרה בחוסר הסיכוי להגשמתה נשמעים לא רק בתוכנן אלא גם בצורתן. אריכות השורות משווה לשיר אופי זורם, אלגי, התואם את נושאו – השאיפה להיחלץ מכבלי הקסם הרעיל, הממית, של מלנכוליה רומנטית, לא אל מציאות יום-יומית, איתנה ויציבה, אלא אל עבר קסום, מיתי, נטול יציבות (קצף גלים, חופים אגדיים) ואל קיום חופשי, משוחרר מאימה ומצער. זו שאיפה שנועדה לכישלון מלכתחילה, והדובר מודע לכך. את כל אלה, הכמיהה עצורת הנשימה, המאבק להיחלץ, המשאלה נטולת הסיכויים, הכרחי להעביר מן המקור לתרגום, תוך שמירה על המסגרת המבנית של השיר (שורות ארוכות, משקל קבוע פחות או יותר).

חירות מסוימת נטלתי לי כבר בשורה הראשונה, כשקבעתי ש"הציפורים הלבנות" של המקור הן שחפים, אבל זו קביעה הגיונית, בהתחשב בתוכן השיר ובהיות השחף סמל של חופש ושחרור. כן הסבתי את "חופי הדנאים" שבמקור לחופי אגדות סתם. אלה הם שינויים קלי-ערך, לא מהותיים, התורמים למשקל ולאופי השיר בעברית.

The white birds / W. B. Yeats

I would that we were, my beloved, white birds on the foam of the sea!

We tire of the flame of the meteor, before it can fade and flee;

And the flame of the blue star of twilight, hung low on the rim of the sky,

Has awaked in our hearts, my beloved, a sadness that may not die.

A weariness comes from those dreamers, dew-dabbled, the lily and rose;

Ah, dream not of them, my beloved, the flame of the meteor that goes,

Or the flame of the blue star that lingers hung low in the fall of the dew;

For I would we were changed to white birds on the wandering foam: I and you!

I am haunted by numberless islands, and many a Danaan shore,

Where Time would surely forget us, and Sorrow come near us no more;

Soon far from the rose and the lily and fret of the flames would we be

Were we only white birds, my beloved, buoyed out on the foam of the sea!

שחפים לבנים/ ו. ב. ייטס תרגום: שלומית קדם

שחפים לבנים לו נהיה, אהובה,  נישאים על קצף הים!

משלהוב מטאור הן ניעף, עוד בטרם יגווע, נעלם;

ורשף כוכב בין ערביים כחול, נמוך בשולי הרקיע,

בלבנו יעיר, אהובה, עצבות אל סופה לא נגיע.

מה נלאה מחולמים שקויי טל, חבצלת וורד הוזה;

די לחלום, אהובה, על כוכב הנופל וכבה,

ועל רשף כחול, מנצנץ, ברקיע טלול, ריחני;

שחפים לו נהיה, אהובה, על קצף גל,  את ואני.

ירדפוני איים אין מספר, חופי אגדות מיני אז,

שם הזמן אותנו ישכח, הצער לשם לא יקרב.

מחבצלת וורד ואימת השלהבת נרחק, לא נשוב לעולם,

לו שחפים לבנים אך נהיה, אהובה, שחפים על קצף הים.

שלומית קדם היא מתרגמת ותיקה, שלאחר תרגום עשרות ספרים בז'אנרים שונים, פעילה כיום בוויקיפדיה, בעיקר בתרגום ערכי מוזיקה מאנגלית

האלכימיה של המילים / שלומית קדם

יום שלישי, 23 בפברואר, 2010

אלכימיה של מילים היא ההגדרה שלי למלאכת התרגום. מקובל להגדיר תרגום כיציקה מכלי לכלי, אבל לדעתי הגדרה זו נכונה רק כשמדובר בתרגום טכני, אם הוראות הפעלה למכשירים וכדומה, ואם תרגום מקצועי יבש. במקרים כאלה, הדגש חייב להיות על דיוק מקסימלי ואין מקום לניואנסים אישיים, לפרשנות או לשינויי גוונים. מה שנאמר בשפה אחת הוא שייאמר בשפה האחרת, בצורה הברורה, הפשוטה והמובנת ביותר.

בתרגום אמנותי, לעומת זאת, כר האפשרויות נפתח לפני העושה במלאכה, ומידותיו משתנות בהתאם לסוג היצירה, ליכולתו האישית של המתרגם, לעושר הלשוני במקור, למרחק בין שפת המקור לשפת התרגום ובין התרבויות השונות, ועוד. בקצה האחד של הסקאלה נמצאת ספרות עיון והדרכה לסוגיה השונים, הכוללת במקרים רבים גם תיאורי מקרים, דוגמאות, סיפורים אישיים וכדומה, לצד תרגילים, תפריטים, טבלאות ותרשימים. חירות המתרגם תלויה באופי החומר המתורגם.
בקצה האחר של הסקאלה נמצא, כמובן, השיר האמנותי, המציב לפני המתרגם את האתגר הגדול ביותר. למעשה, שיר אי אפשר לתרגם במלוא מובנה של המילה. מי שמנסה לשמר בכל מחיר את מסגרת השיר המקורית – מספר מילים, מבנה תחבירי, צליל  – חזקה עליו שייכשל, אלא במקרה של דמיון מובהק בין שתי השפות. בעצם, המתרגם נדרש לחבר שיר חדש, שכולו מבוסס על שיר קיים – נושא, תוכן, מבנה כללי, אופי – והצלחתו נמדדת לא במידת דמיונו לשיר המקורי אלא באיכותו כשיר העומד לעצמו, בשפת התרגום. בהשוואות תרגומים שונים לשיר אחד אפשר לעמוד על ההבדלים הבולטים בין שתי הגישות – מצד אחד, הניסיון לשמר כל מאפיין של שפת  המקור מביא לא פעם לתוצאות מוזרות ביותר בשפת התרגום, גם אם המתרגם הגאה מצביע על הצלחתו בשימור הפרמטרים המכניים של השיר, ומצד שני, לקיחת חירויות יתרות יכולה להניב שיר יפה כשלעצמו, אבל הקשר היחיד בינו לבין המקור מתמצה בנושא.
תרגום שירה מחייב הליכה על חבל דק. לפעמים מעשה הלוליינות עולה יפה ואנו יכולים להתברך בשיר מעולה, שקול וחרוז בשפה החדשה כמו במקורית ומבטא בהצלחה את המסר שבשיר המקורי; לפעמים אנחנו נוכחים לדעת, שהמעלל אינו לפי כוחנו וחוזרים כבר בתחילת הדרך ולפעמים – וזה הגרוע מכל – נדמה לנו שהצלחנו ואיננו מבחינים, שהחבל נקרע ואנו מקרטעים לא בחלל האוויר אלא על הקרקע, למשל ולשנינה בפי כל קורא.
ויש נקיקים, ששום חבל אינו עשוי לגשר עליהם, ומוטב לנו להישאר מן העבר הזה וליהנות מן הנוף מרחוק. יש דברים שאי אפשר לתרגם, ומוטב לוותר מאשר להוציא מוצר פגום וכושל, לפחות עד שיבוא מי מענקי הדור ויעשה בנפלאותיו.

בתווך, בין שני הקצוות האלה, נמצא תרגום הפרוזה, הספרות היפה לכל סוגיה ורמותיה, מתומס מאן עד לרומן הרומנטי, מאסימוב וניבן אל ספרי מתח ופעולה, מספרות ילדים קלאסית אל ספרות ילדים ונוער קלילה, פופולארית וחסרת ערך כמו ג'אנק פוד, מסאגה של גלסוורתי או טולסטוי עד סיפורים קצרים של דורותי פרקר ואו הנרי, וכל מה שבין אלה לאלה, לטוב ולרע.

למלאכת המחשבת הזאת, אותה לוליינות בין שפה לשפה, אני קוראת האלכימיה של המילים – לא יציקה של אותה מסת חומר מכלי בעל צורה אחת לכלי בעל צורה אחרת, אלא המרת חומר אחד בחומר אחר, בעל משקל סגולי שונה ותכונות אחרות – ובכל זאת תוך שימור המרכיב העיקרי, הלא הוא התוכן הרעיוני, העלילה, המסר – הרוח והנשמה של הדברים, בלבוש שונה ובצורה אחרת. תאמרו, אלכימיה היא מעשה כשפים, יציר אגדה? יפה אמרתם. לפעמים, גם תרגום משובח הוא מעשה כשפים.

*

המתרגם הוא אדם בודד, העושה מלאכתו ביחידות וכל ההכרעות עליו ועל ראשו. יש לו כלי עזר רבים – מילונים, מודפסים ומקוונים; לכסיקונים ואנציקלופדיות; אטלסים; וכמובן – אינטרנט. כשעומדת לפניו שאלת בקיאות בתחום מסוים, הוא יכול להתייעץ עם מומחה וכך גם בשאלות תעתיק, דיוק היסטורי וכדומה. אבל בבעיות תרגום גרידא – שם אין עצה ואין תבונה. שם נאלץ המתרגם לסמוך על עצמו, על הידע והניסיון שצבר במשך השנים ובמקרים רבים – על תחושות בטן ועל מצפון. להלן דוגמאות להתלבטויות כאלה, לצד טעויות תרגום מבדחות שנעשו, מן הסתם, ללא כל התלבטות שהיא.

בשני ספרים של דיק פרנסיס, "קאמבק" ו"מהירות מסוכנת", שיצאו שניהם בהוצאת שלגי ובתרגומו של אותו מתרגם, נתקלתי בפיתרון גרוע לבעיה, שאולי אין לה פיתרון טוב. בראשון אומר אב לבנו החורג, שלא יפנה לעולם אל אמו בתואר "אמא", שיש בו משום יחס מתנשא ושתלטני, אלא ב"אמא'לה", למשל. בספר השני, אב שגידל את בנו, היתום מאם, בשלט-רחוק, אפשר להגיד, ומשתדל להתקרב אליו כשהוא בן שמונה-עשרה,  פוקד על הבן להימנע מלפנות אליו בתואר "אבא" אלא ב"אבא'לה". הבן מרגיש שלא בנוח עם התואר הזה, המרמז, לדעתו, על קרבה מתמדת בין אב לבן משחר הילדות, בניגוד לקשר המרוחק הקיים בינו לבין אביו, שיש בו יותר כבוד מאהבה.
אגב, בסוגריים, התייחסות דומה מופיעה בספרה של לין ריד בנקס, Two is Lonely, השלישי  בטרילוגיה שראשיתה בספר "החדר דמוי L"  (היחיד שתורגם לעברית). ג'יין, אם חד-הורית, מגלה לבנה, בעל כורחה, מיהו אביו האמיתי, שאתו ניתקה במתכוון כל קשר עוד בהריונה והרחיקה אותו מבנם המשותף מאז היוולדו. הילד בן השמונה מתעניין בזהות אביו, שאליו הוא מתייחס כ"Daddy". אמו מסתייגת מכינוי זה ומסבירה לו, ש"דדי" הוא אבא שמטפל בילד, משחק אתו, לוקח אותו לטיולים וכדומה, בניגוד ל"father", שרק הוליד אותו, אבחנה דקה מדי לילד בן שמונה, כמובן.
איפה הבעיה בתרגום? מיד נראה. באנגלית הכוונה, כמובן, לFather" " ו"Mother", בניגוד ל-Dad, Daddy, Pop, Papa ו-Mom, Mammy, Mum וכו'. אלא שבעברית אין הבחנה כזאת. "אמא" היא הפניה המקובלת בין ילדים לאמותיהם בכל גיל, מינקות עד זקנה ושיבה וכך גם  "אבא". הפניה "אבי" ו"אמי", בתרגומים עבריים, מופיעה רק בהקשר דתי, אל כומר או אב מנזר או אל אם מנזר. בעברית אין מקבילה ל-father ו-mother האנגליים, ואפילו ילדים קטנים אינם פונים אל הוריהם, בדרך כלל, ב"אבא'לה" וב"אמא'לה" (אמא'לה מופיעה, אם בכלל, כקריאת אימה בשעת בהלה פתאומית ו"אבא'לה" אולי כפניית זלזול לאדם מבוגר מצד צעיר זר, כמו "דודה" לכל אישה מבוגרת).
איך פותרים את הבעיה, אם כך? אולי לא פותרים. לא הכל אפשר לפתור. אפשר לשים "אדוני" במקום Father ו "אבא" כמקביל ל-Dad"" או Daddy ובאותה שיטה, "גברתי" במקום Mother ו"אמא" לכל שאר האפשרויות. הבעיה היא, שבאנגלית קיימת, בחוגים מסוימים, פניית כבוד Sir לאב וMa’m לאם (קיצור של מאדאם, לא של אמא). אפשר גם להשמיט את כל הדיון, אבל זה לא תמיד רעיון טוב, כיון שהדברים אינם עומדים בפני עצמם ומתקשרים לדברים אחרים. המבחן הטוב ביותר, אולי היחיד, הוא להציב את המילים במסגרת שיחה יום-יומית שגרתית בעברית ולראות, איך הן נקלטות שם, לא כתרגום אלא כדיבור חי ונושם. במקרה הנוכחי, הן אינן נקלטות.

עוד מכשלה אורבת לכל מתרגם גם אם הוא בקיא בשפת המקור ובשפת התרגום, והיא נובעת מכישלונו של המתרגם לזהות מובאות משפתו הוא כשהן מצוטטות בתרגום. התוצאה חמורה ביותר כשמדובר במובאות מן התנ"ך, שהמתרגם השקדן מנסח אותן מחדש בלשונו הוא בלי שיהיה לו צל של מושג, שהוא כותב מחדש את ספר הספרים. נכון, לפעמים קשה מאד לזהות מובאה מן התנ"ך או מדברי חכמים, כשאין שום רמז למקום שממנו נלקחה, ומתרגם מנוסה צריך לפתח חוש שישי  לזיהוי מובאות כאלה. לא פעם מצאתי עצמי עוברת על כל ספר תהילים, למשל, משום שהחוש השישי שלי אמר לי, שהפסוק האנגלי שלפני נלקח מאי-שם בספר זה, אם כי לא היה לכך רמז במקור. כמובן, קונקורדנציה יכולה לעזור מאד במקרה זה, אם יודעים מה להזין לה כשאילתא.

התלבטות, אחת מרבות, הפוקדת מתרגם אחראי היא בשאלה, איך לנהוג בטעות מובהקת של הסופר, שחמקה גם מעינו הצופייה (בשאיפה…) של העורך והתגנבה אל הספר. טעויות כאלה מצאתי לא אחת בתחומים שונים ומשונים – היסטוריה, גיאוגרפיה ואמנות. אם נצא מהנחה, שהמתרגם  מודע לטעות, מה עליו לעשות? האם יתקן אותה על דעת עצמו ויצפין את הטעות מעין הקורא העברי? האם יתקן אותה בתוספת כוכבית והערת שוליים מבארת? או שמא יבחר להתעלם ולתרגם את הטעות כמות שהיא, בבחינת אותם שלושה קופים – לא רואה, לא שומע, לא מדבר?
אין לי תשובה אחת לכל המקרים ולכל המתרגמים. יהיו שיעדיפו לתקן, כשהם בטוחים כליל בצדקתם, וחסל. אחרים יעדיפו את שיטת הכוכבית והערת השוליים או יסתפקו ב(כך במקור) בגוף הטקסט. החששנים ורכי הלבב יעדיפו כנראה להתעלם ולהנציח את הטעות (כמובן, יתכן גם שאינם מודעים לה…). כך או כך, האחריות על המתרגם ועליו בלבד, בכל דרך שיבחר בה.

ועכשיו לקטע הבידורי – להלן כמה טעויות תרגום מבדחות.

1. קשישה שאוהבת "סוג מסוים ויקר להחריד של שמנת קרה שבאה בצנצנות זכוכית חלבית עם מכסה ורוד". ("דלת פתוחה", אליזבת ברג, עמ' 108)   ({cold cream
2. אדם שנחקר בפרשת רצח רוטן: "בסוף הם עוד יאשימו אותי ברצח ממדרגה שלישית".  (הסרט "בכבלי השכחה" עם אינגריד ברגמן וגרגורי פק)   (third degree)
3. אדם אומר לחברו, כי מבין שלוש אפשרויות להשיב לשאלה קשה, הוא בוחר בחמישית. (המקור לא זכור)  (I’ll take the fifth )
4. אישה בריטית מבקרת בסינגפור ומתאכזבת מאופיה הקולוניאלי כל כך.  "היא עדיין לא ראתה קרב צרצרים על המדשאה הכפרית, אבל הייתה בטוחה, שבקרוב תראה גם את זה" ("סולמות ונחשים", מדג' סווינדלס, עמ' 278).  ((cricket
5.  "הרגשתי שאני הולך אגוזים". (מקור נשכח מזמן)   (אני בטוחה שתבינו בעצמכם.)

ועוד דוגמה מבדחת, לא בדיוק טעות תרגום:
יש לנו קרובת משפחה קשישה, שבמהלך נדודיה הספיקה לחיות שנתיים בארץ וכיום היא חיה בגרמניה, כבר יותר מארבעים שנה. למרבה הפלא, השתמר בפיה לא מעט מן העברית שלמדה בנעוריה, אבל הדקויות, מה לעשות – זה כבר לא זה. והנה, בביקורה אצלנו אמרה לי, שבשובה לגרמניה היא מתכוונת לשלוח לנו סמים.
אתם צריכים להבין את הסיטואציה: אלמנה קשישה, מהנדסת בדימוס, אזרחית למופת, שומרת חוק, תושבת פרנקפורט כבודה – מודיעה לי על כוונתה לשלוח לנו, אזרחי ישראל כבודים ושומרי חוק, סמים. בדואר.
כיוון שפירשה נכונה את מבטי הנדהם, הסבירה, תמהה למדי – נו, סמים, שמים באדמה, יוצאים פרחים…
נשמתי לרווחה, כבשתי את צחוקי והסברתי לה: "זרעים, אדית, לא סמים. סמים זה הרואין, קוקאין. פרחים מגדלים מזרעים". (גם אותם אסור לשלוח בדואר, אבל זה כבר סיפור אחר.)

שלומית קדם היא מתרגמת ותיקה, שלאחר תרגום עשרות ספרים בז'אנרים שונים, פעילה כיום בוויקיפדיה, בעיקר בתרגום ערכי מוזיקה מאנגלית

אני רוצה להודות לעמיחי בנעט שהפנה אותי לדף המר"נים המצוין שלה.

דף המר"נים של שלומית קדם – שגיאות תרגום קורעות!.