תרגום



אז תרגמתי לכם סרט איראני…

יום שני, 13 בנובמבר, 2017

כשזהר זקס מ"מדברים בסרט" שאל על איזה סרט איראני ארצה לדבר איתם, היה ברור לי שלא אלך על אחד המפורסמים, כמו פרספוליס (המדויק), 300 (הבלתי מדויק) או אחד מזוכי האוסקר – שכל אחד מהם נפלא ומעניין בפני עצמו, אבל.

הסרט "הצ'ק", מ-2012, לא זכה להצלחה כבירה ואפילו רוב האיראנים לא מכירים אותו. אבל הוא משקף באופן נפלא את החברה האיראנית, וגם קצת את הצנזורה, אבל על זה לא הספקנו לדבר בפודקאסט.
את הכתוביות כתבתי בעצמי, ונעזרתי קצת בעורך איראני במקומות שדיברו בהם מהר מדיי…

אז תראו את הסרט (אם אתם דוברים ילידיים ויש לי פדיחות תרגום, אמרו לי בבקשה בפרטי. תרגום משמע זה לא הצד החזק שלי, ואין כתוביות בפרסית)

ותקשיבו לפודקאסט מדברים בסרט, פרק 28 ובשבוע הבא גם פרק 29, שבו אני מדברת עם זהר זקס ודין לנגזם על איראן ועל החיים עצמם.

רוצים לשמוע עוד? גגלו או חפשו ביו-טיוב "תמר עילם גינדין". אני קצת פרשתי מהרצאות לעת עתה, למעט מסגרות של צעירים איכותיים שרוצים הרצאה דרך המרכז האקדמי שלם. ואולי בסייעתא דמזדא יהיה לי עוד מעט פודקאסט משל עצמי, כרגע אני בשלב ההתארחות והלמידה, ואני לא מתחילה שום פודקאסט לפני שאני משיקה סוף סוף את קורס הפרסית המקוון שלי, זה שאני כבר חודשים עומדת בו על המקפצה ואומרת "שלוש ארבע ו-".

הצצה לספר הבא — מיתולוגיה איראנית לכל גיל

יום ראשון, 6 בנובמבר, 2016

לכבוד יום הולדתי אני נותנת לכם מתנה – דוגמית מתוך מיתולוגיה איראנית לכל גיל. קמפיין מימון המונים מתנהל כרגע (עד 17.11.2016) בהדסטארט, ומתנת היומולדת הכי טובה תהיה תמיכתכם והפצתכם!

זהאכ. איור - ענת עילם. מתוך ספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל.

זהאכ. איור – ענת עילם. מתוך ספר מיתולוגיה איראנית לכל גיל.

זַהָאכּ
הָיֹה הָיָה בְּאֶרֶץ עֲרָב מֶלֶךְ טוֹב לֵב, יְשַׁר דֶּרֶךְ וִירֵא שָׁמַיִם בְּשֵׁם מַרְדָאס. מַרְדָאס הָיָה טוֹב וּמֵיטִיב לְכָל בְּנֵי הָאָדָם וְגַם לְבַעֲלֵי הַחַיִּים, וְהֵם הֵשִׁיבוּ לוֹ אַהֲבָה.

לְמַרְדָאס הָיָה בֵּן בְּשֵׁם זַהָאכּ. זַהָאכּ הָיָה אַמִּיץ אַךְ קַל דַעַת, וְלִבּוֹ כֹּה מָלֵא תַּאֲוַת גַּדְלוּת עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ מָקוֹם אֲפִלּוּ לְטִפַּת אַהֲבָה. יוֹמָם וָלַיְלָה הִתְאַמֵּן בְּסַיִף כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִגְבֹּר עַל כָּל יָרִיב.

יוֹם אֶחָד עִם שַׁחַר, בָּא אֵלָיו אֶבְּלִיס, הַשָּׂטָן, מְחֻפָּשׂ לְאִישׁ זָקֵן וְטוֹב לֵב.

אָמַר אֶבְּלִיס לְזַהָאכּ: "אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת סוֹד הַכּוֹחַ, וּבִיכָלְתִּי לַהֲפֹךְ אוֹתְךָ לַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁרָאָה הָעוֹלָם. אַךְ תְּחִלָּה עָלֶיךָ לִכְרׂת אִתִּי בְּרִית. הַבְטַח לִי שֶׁתַּעֲשֶׂה כָּל מַה שֶׁאֹמַר לְךָ, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ זוֹהֵר כַּחַמָּה! הָעוֹלָם כֻּלּוֹ יִהְיֶה לְמַמְלַכְתְּךָ. אָדָם וּבְהֵמָה, עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם יָסוּרוּ לְמָרוּתְךָ."

הַצָּעִיר קַל הַדַּעַת וּתְאֵב הַכּוֹחַ לֹא הִסֵּס לְרֶגַע וְעָנָה: "נִשְׁבָּע אֲנִי שֶׁאֶשְׁמַע לַעֲצָתְךָ, אֶעֱשֶׂה כִּדְבָרֶיךָ, וְלֹא אֲסַפֵּר לְאַף אֶחָד אֶת סוֹדוֹתֶיךָ. עֲשֵׂה אוֹתִי לַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁרָאָה הָעוֹלָם!"

שָׂמַח אֶבְּלִיס בְּלִבּוֹ וְאָמַר לְזַהָאכּ: "הַבְּעָיָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר הָעוֹמֶדֶת בְּפָנֶיךָ הִיא אָבִיךָ. הַזָּקֵן מַאֲרִיךְ יָמִים וְתוֹפֵס בָּעוֹלָם מָקוֹם שֶׁשַּׁיָּךְ לְךָ, וּבֵינְתַיִם נְעוּרֶיךָ חוֹלְפִים וְאַתָּה מְבַזְבֵּז אֶת זְמַנְךָ. לָמָּה לְבַיִת אֶחָד שְׁנֵי מַנְהִיגִים? עֲרֹף אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל אָבִיךָ הֶעָשִׁיר! כְּשֶׁתַּעֲשֶׂה כִּדְבָרַי, תַּהֲפֹךְ לְמֶלֶךְ רָם וּלְשַׁלִּיט עֶלְיוֹן."

זַהָאכּ חָשַׁב עַל דַּם אָבִיו וְלִבּוֹ נִמְלָא כְּאֵב. הוּא אָמַר לְאֶבְּלִיס: "זֶהוּ מַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה! תֵּן לִי עֵצָה אַחֶרֶת!"
מִתְבָּרֵר שֶׁאֲפִלּוּ בִּנְסִיכִים קַלֵּי דַעַת וּתְאֵבֵי גַּדְלוּת מִתְקַיֶּמֶת מִדַּת כִּבּוּד אָב. אִישׁ חָכָם אֶחָד אָמַר לִי פַּעַם שֶׁאֲפִלּוּ בֵּן סוֹרֵר, שֶׁהוֹפֵךְ לְחַיַּת טֶרֶף, לֹא יִשְׁלַח יָד בְּנֶפֶש אָבִיו. וְאִם שָׁלַח – יֵשׁ לְבָרֵר אֶת הָעִנְיָן עִם הָאֵם.

הֵשִׁיב לוֹ אֶבְּלִיס: "אִם תָּפֵר אֶת פְּקוּדָתִי עַתָּה, יִוָּדַע שִׁמְךָ בְּכָל הָעוֹלָם כְּאָדָם הַמֵּפֵר בְּרִיתוֹת. עַד סוֹף יָמֵיךָ תִּבְעַר נִשְׁמָתְךָ בְּאֵשׁ הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לִי וְתִּשָּׂרֵף בִּלְהָבוֹת הַבְּרִית שֶׁכָּרַתְנוּ. הַשְּׁבוּעָה וְהַבְּרִית יִשָּׁאֲרוּ כְּאוֹת קַיִן עַל מִצְחֲךָ, אָבִיךּ יִשָּׁאֵר שַׁלִּיט אָהוּב וּמָעֳרָךְ, וּמְנַת חֶלְקְךָ תִהְיֶה בּוּז וְהַשְׁפָּלָה."

נְסִיךְ עֲרָב נָפַל בַּפַּח שֶׁטָּמַן לוֹ אֶבְּלִיס. "אֱמֹר נָא לִי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת," בִּקֵּש. "אֵינִי רוֹצֶה לְהָפֵר בְּרִית שֶׁכָּרַתִּי!"
אֶבְּלִיס אָמַר: "אַל חָשָׁשׁ. יָדֵיךָ יְשָּׁאֲרוּ נְקִיּוֹת. עָלֶיךָ רַק לְהַסְכִּים. אֶת הַמַּעֲשֶׂה עַצְמוֹ הַשְׁאֵר לִי."
זַהָאכּ שָׁתַק.

לַמֶּלֶךְ מַרְדָאס טוֹב הַלֵּב הָיָה בֻּסְתָּן מְשׁוֹבֵב נֶפֶשׁ. בַּלֵּילוֹת הָיָה יוֹצֵא לְגַנּוֹ כְּדֵי לִרְחֹץ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת גּוּפוֹ בִּבְרֵכָה בְּפִנַּת סֵתֶר בַּגַּן, וּלְהִטָּהֵר לִקְרַאת עֲבוֹדַת הָאֵל. בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, כָּרָה אֶבְּלִיס בּוֹר עָמֹק בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶך, כִּסָּה אוֹתוֹ בִּזְרָדִים וְיִשֵּׁר אֶת הָאֲדָמָה מֵעָלָיו. כְּשֶׁשָּׂם מַרְדָאס פָּנָיו אֶל הַגִּנָּה בְּדַרְכּוֹ לַטָּהֳרָה הַלֵּילִית, נָפַל לַבּוֹר, שָׁבַר אֶת מִפְרַקְתּוֹ וָמֵת.

וְכָךְ, בְּתַחְבּוּלָה זוֹ, יָשַׁב זַהָאכּ עַל כֵּס אָבִיו, וְשָׂם עַל רֹאשׁוֹ אֶת כֶּתֶר הָעַרְבִים.

אֶבְּלִיס הַמְּחֻפָּשׂ לְזָּקֵן נֶעֱלַם, אַךְ הִמְשִׁיךְ לַעֲקֹב, לְחַכּוֹת לִשְׁעַת כֹּשֶׁר וּלְחַבֵּל תַּחְבּוּלוֹת.

יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ בִּפְנֵי זַהָאכּ אִישׁ צָעִיר וַחֲלַק לָשׁוֹן, וְהִצִּיג אֶת עַצְמוֹ כְּיוֹעֵץ חָכַם וּמְנֻסֶּה. הוּא פָּנָה אֶל זַהָאכּ, הִרְעִיף עָלָיו שְׁבָחִים וּמַחְמָאוֹת, וּבְסוֹף דְּבָרָיו הוֹסִיף וְאָמַר: "טַבָּח אֲנֹכִי וּשְׁמִי הוֹלֵךְ לְפָנַי. אִם תִּמְצָאֵנִי רָאוּי לְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶך, קָחֵנִי נָא אֶל מִטְבְּחֵי אַרְמוֹנְךָ!"
זַהָאכּ, שֶׁלא יָדַע שֶׁאֶבְּלִיס הוּא הָעוֹמֵד לְפָנָיו, נִשְבָּה בִּדִבְרֵי הַחֲלָקוֹת, וְהֵאִיר לוֹ פָּנִים. הוּא קִבֵּל אֶת הַצָּעָתוֹ בִּבְרָכָה, נָתַן לוֹ אֶת מַפְתְחוֹת מִטְבַּח הַמֶּלֶךְ, מִנָּה אוֹתוֹ לַטַּבָּח הָרָאשִׁי וְהִפְקִידוֹ עַל מַאֲכָלָיו.

עֲלֵיכֶם לָדַעַת שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן, בְּנֵי הָאָדָם עֲדַיִן לֹא גִּלּוּ אֶת כָּל הַמַּאֲכָלִים. לָכֵן לֹא עָבַר זְמַן רַב עַד שֶׁהַטַּבָּח שָׁבָה אֶת לִבּוֹ וְאֶת בִּטְנוֹ שֶׁל זַהָאכּ. הוּא גִּלָּה לוֹ אֶת סוֹד אֲכִילַת הַבָּשָׂר, כִּשֵּׁף אוֹתוֹ בְּמַטְעַמָּיו וְהָפַךְ אוֹתוֹ לְבֵן עֲרֻבָּה שֶׁל מַאֲכָלָיו, כִּי אַף אֶחָד אַחֵר עֲדַיִן לֹא יָדַע לְהָכִין מַאֲכָלִים כָּאֵלֶּה.

תְּחִלָּה הִגִּישׁ לוֹ חֶלְמוֹן בֵּיצָה. הַחֶלְמוֹן חִזֵּק אֶת זַהָאכּ וְעָשָׂה אוֹתוֹ בָּרִיא כְּשׁוֹר. הוּא אָכַל וְהִתְעַנֵּג, שָׂמַח וְהִתְמוֹגֵג, וְשִׁבֵּחַ אֶת הַטַּבָּח. וְכָךְ אָמַר אֶבְּלִיס הַנַּכְלוּלִי: "יְחִי מַלְכִּי הָרָם! שְׂמַח, מַלְכִּי, כִּי גַּם מָחָר אֲבַשֵּׁל לְךָ מַטְעַמִּים כָּאֵלֶּה. שֶׁיִּהְיֶה לְךָ לִבְרִיאוּת וּלְעֹנֶג!" וְכָל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה חָשַׁב אֶבְּלִיס אֵיזֶה מַאֲכָל מֵזִין, טָעִים וּמַפְתִיעַ יָכִין לְזַהָאכּ מָחָר כְּדֵי לְהַדֵּק אֶת אֲחִיזָתוֹ בְּלֵב הַמֶּלֶךְ.

לְמָחֳרָת הִתְקִין סְעוּדָה מִמַּטְעַמֵּי חוֹגְלוֹת וּפַסְיוֹנִים, וּמֶלֶךְ הָעַרְבִים שָׁלַח יָדוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַבָּשָׂר, אָכַל וְהִתְעַנֵּג, שָׂמַח וְהִתְמוֹגֵג, וְהַעֲרָצָתוֹ לַטַּבָּח הִתְעַצְּמָה שִׁבְעָתַיִם.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי עָרַךְ אֶבְּלִיס הַטַּבָּח מַפָּה עֲמוּסָה בְּמַעֲדַנֵּי עוֹף וְטָלֶה, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי הֵכִין מַאֲכָלִים מִנֶּתַח גַּב שֶׁל עֵגֶל צָעִיר, מֻשְׁרֶה בְּזַעֲפְרָן וּבְמֵי וְרָדִים, בְּיַיִן יָשָׁן נוֹשָׁן וּבְמוּשְׁק טָהוֹר.

זַהָאכּ הוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַמַּטְעַמִּים, הֵבִיאָהּ אֶל פִּיו, אָכַל – וְאוֹרוּ עֵינָיו. הוּא נִמְלָא הַפְתָּעָה וְתַדְהֵמָה מֵחָכְמָתוֹ שֶׁל הַטַּבָּח וְאָמַר לוֹ כָּךְ: "טַבָּחִי הַטּוֹב! רוֹצֶה אֲנִי לִגְמֹל לְךָ עַל מַאֲכָלֶיךָ הַטּוֹבִים וְהַמַּבְרִיאִים. אֱמֹר לִי מַה מִשְׁאַלְתְּךָ, וָתֵעַשׂ!"

עָנָה הַטַּבָּח: "מַלְכִּי הָרָם, מִי יִתֵּן וְתִחְיֶה תָּמִיד בְּשִׂמְחָה וּבְאֹשֶׁר וְשִׁלְטוֹנְךָ יִכּוֹן לָעַד. לִבִּי מָלֵא עַד גְּדוֹתָיו בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ. נִשְׁמָתִי מְלֵאָה בְּמַרְאֵה פָּנֶיךָ. אֶחָד וְיָחִיד הוּא רְצוֹנִי: לִהְיוֹת קָרוֹב לְמַלְכִּי. וְאָמְנָם אֵין מַעֲמָדִי רָם מַסְפִּיק כְּדֵי שֶׁיְּצַוֶּה הַמֶּלֶךְ שֶׁאֲנַשֵׁק אֶת כְּתֵפָיו, שֶׁאָנִיחַ עֲלֵיהֶן אֶת רֹאשִׁי וְאֶת פָּנַי…"

זַהָאכּ לֹא יָדַע, כַּמּוּבָן, מִיהוּ טַבָּחוֹ בֶּאֱמֶת וּמַהֵן מַטְרוֹתָיו הַנִּסְתָּרוֹת. הוּא שָׁמַע אֶת דְּבָרָיו וְאָמַר לוֹ: "מִשְׁאַלְתְּךָ תִּתְגַּשֵּׁם. מַגִּיעַ לְךָ אַף יוֹתֵר מִכָּךְ!" וְנָתַן אֶת הַפְּקֻדָּה.

אַךְ נָשַׁק אֶבְּלִיס לִשְׁתֵי כִּתְפֵי הַמֶּלֶך, וְהִנֵּה נֶעֱלַם הַטַּבָּח הַצָּעִיר וְנָמוֹג אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה.

וְאָז קָרָה דָּבָר שֶׁאַף אָדָם בָּעוֹלָם לֹא רָאָה כָּמוֹהוּ וְלֹא יָכֹל לַחֲזוֹתוֹ: שְׁנֵי נְחָשִׁים שְׁחוֹרִים הֵחֵלוּ לִצְמֹחַ מִתּוֹךְ שְׁתֵי כְּתֵפָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ, בַּמָקוֹם שֶׁבּוֹ נָשַׁק לוֹ אֶבְּלִיס. הַמֶּלֶךְ כִּמְעַט הִתְעַלֵּף מֵהַהַפְתָּעָה וּמִכְּאֵבֵי הַתֹּפֶת. הוּא נִסָּה בְּכָל מְאוֹדוֹ לְסַלֵּק אֶת שְׁנֵי הַנְּחָשִׁים מִכְּתֵפָיו, אַךְ לַשָּׁוְא. בְּכָל פַּעַם שֶׁגָּדַע אוֹתָם הַמֶּלֶךְ בְּחַרְבּוֹ, צָמְחוּ שְׁנֵי נְחָשִׁים שְׁחוֹרִים חֲדָשִׁים מִכְּתֵפָיו, כַּעֲנָפִים רַעֲנָנִים שֶׁל עֵץ.

הַמֶּלֶךְ כִּנֵּס אֶת בְּכִירֵי הָרוֹפְאִים מִכָּל רַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה. הֵם יָעֲצוּ עֵצוֹת, חִבְּלוּ תַּחְבּוּלוּת, נִסּוּ נִסְיוֹנוֹת – אַךְ אַף אֶחָד לֹא מָצָא מַרְפֵּא לַבְּעָיָה, וְהַמֶּלֶךְ הִמְשִׁיךְ לִסְבֹּל כְּאֵבֵי תֹּפֶת.

וְאָז הוֹפִיעַ אֶבְּלִיס בַּשְּׁלִישִׁית, הַפַּעַם כְּרוֹפֵא. עָטָה אֲרֶשֶׁת פָּנִים חֲכָמָה וּרְצִינִית, נִגַּשׁ לְזַהָאכּ וְאָמַר: "לְקִיּוּמָם שֶׁל הַיְּצוּרִים הָאֵלֶּה יֵשׁ תַּכְלִית. הַשְׁאֵר אוֹתָם, כִּי יִקְרֶה אֲשֶׁר יִקְרֶה, אֵין לִפְגֹּעַ בָּהֶם. כְּדֵי לְהַשְׁקִיטָם, יֵשׁ לְהַאֲכִילָם. כָּל פִּתְרוֹן אַחֵר אָסוּר בְּתַכְלִית הָאִסּוּר, וְגַם לֹא יַעֲזֹר. מַאֲכָלָם הוּא מוֹחַ שֶׁל בְּנֵי אָדָם. אַל תִּתֵּן לָהֶם דָּבָר לֶאֱכֹל מִלְבַד זֹאת, פֶּן יָמוּתוּ."

רְאֶה מֶה עָשָׂה אֶבְּלִיס וּמַה בִּקֵּש בִּדְבָרָיו אֵלֶּה! אֵיזֶה מְחִיר עַל אַנְשֵׁי הָעוֹלָם לְשַׁלֵּם כְּדֵי לְחַלֵּץ מִצָּרָה אָדָם אֶחָד, קַל דַעַת וּבַעַל שְׂרָרָה.

***

דמותו של זהאכ, בן האנוש שהופך למפלצת, הוא התפתחות של הדרקון דַהָאג, שפגשנו בסיפורים הקודמים. בתקופה הטרום-אסלאמית מתואר דהאג כבבלי, כי אלה היו הרָעים באותו זמן. בזמנו של פרדוסי, הרעים הם הערבים, ולכן גם זהאכ מוצג כנסיך ערבי. מעניין לראות שבסיפורנו האיראנים הם אלה שמזמינים את זהאכ לשלוט עליהם, למרות שהוא מטיל אימה על נתיניו – בדיוק כפי שרוב האיראנים קיבלו בברכה את הכיבוש האסאלמי החל מהמאה השביעית לספירת הנוצרים, קבלה שפרדוסי מותח עליה ביקורת גלויה וסמויה.
"זַהָאכּ" היא הגיית השם בפרסית בת זמננו – ההגייה שנבחרה לכל השמות בספר. שמו של זַהָאכּ נכתב, בתעתיק מדויק, צ'חאכ (ضحاک). זוהי הגייה של השם דַהָאג במבטא ערבי מוגזם, וכנראה כך חשב דובר פרסית מהמאה ה-10 שערבי יהגה את השם.
זהאכ מתואר בסיפור גם כ"בעל מראה הדרקון", "בעל גוף של דרקון" ואפילו "הדרקון". המילה הפרסית לדרקון, עד עצם היום הזה, היא אֶזְ'דֶהָא – מהשם אָז'-י דַהָאג – "הדרקון דהאג" מהסיפור הקודם. חדי הזיכרון שביניכם בוודאי זוכרים שהמילה אז'י "דרקון" מתייחסת במקור לנחש. טשטוש הגבול הסמנטי (עירוב המשמעויות) בין נחש לבין דרקון עדיין משתקף בסיפורו של זהאכ.
חוט מקשר נוסף שעובר בין הסיפורים מהתקופות השונות, הוא ריבוי הישויות בגוף אחד. בסיפור הטרום-אסלאמי, פרידון לא הצליח להרוג את דהאג כי בכל פעם שכרת איבר מגופו האיבר הפך ליצור אופל בפני עצמו. הצמחת המפלצות מהכתפיים מופיעה כבר בדָאדִסְתָאן יִ דֵינִיג, טקסט מאוחר יחסית בפרסית אמצעית, הקודם לפרדוסי בכמאה שנים. שם מתואר דַהָאג כמי ש"מעצם הכתף שלו צומח השד 'שקר' בצורת דרקון".

רוצים לקרוא על נייר? הנה גרסת PDF של סיפורו של זהאכ, יפה ומעומדת להדפסה על נייר (הדפיסו את העמוד הראשון לרוחב, ואת העמודים הבאים לאורך או שניים בעמוד לרוחב). ואם אתם רוצים לשתף בפייסבוק אז הא לכם.
רוצים לקרוא עוד? תמכו בקמפיין מימון ההמונים של ספר מיתולוגיה איראנית, כדי שהספר יצא לאור! התומכים בפרויקט לא רק צוברים קארמה טובה, אלא גם עוזרים לי לקבל החלטות בקבוצת פייסבוק סגורה.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה בכל מקום שמשלמים בו היטב! במסגרת קמפיין מימון ההמונים יש תשורה של הרצאות במחירים נמוכים יותר, אז שווה להזמין לחוג בית או למסיבה בתשלום מראש דרך הקמפיין. ואם חשק לבבכם בכרטיס בודד – כשעוברים את ה-100% בעזרת אוהרמזד, כל 25% הם רף שפותח הרצאה לתומכים (כן, חינם חינם, כמו בקמפיין של מגילת אסתר מאחורי המסכה) באזור נוסף בארץ: ב-125% תהיה הרצאה באזור השרון או ת"א, ב-150% בירושלים, ב-175% בחיפה, אבל כשם שאי אפשר להגיע לירושלים בלי לעבור בכרבלא, כך אי אפשר להגיע ל-125% בלי לעבור ב-100%. ואנחנו לא שם ויש עוד קצת פחות משבועיים. אז תמכו, והפצירו גם בחבריכם לתמוך!

חיים טופול מספר מיתולוגיה איראנית

יום שישי, 28 באוקטובר, 2016

יש לי קמפיין מימון ההמונים חדש, לספר מיתולוגיה איראנית לכל הגילים!

הוא רץ כרגע בהדסטארט (עד 17.12.2016), ויהיה בו משהו לכל גיל: שיר מחורז וציור לצביעה לבני 3-120 (בתי ענתי מאיירת), הסיפור עצמו מנוקד לבני 6-120, ומכיוון שאני לא יכולה בלי – מידע נוסף, בתיבת טקסט בלתי מנוקדת, למי שרוצה לדעת לא רק את הסיפור אלא גם על הסיפור.

התשורה הפיצית ביותר בקמפיין היא ספרון קטון ובו סיפור אחד, מחורז כולו. בסוף יש גם עמוד עם מידע על הסיפור, אבל בסרטון שלהלן חיים טופול מספר רק את הסיפור (הצובעים לדוגמה הם בני 3-79).

בספר המלא הסיפור יהיה בפרוזה ועם יותר פרטים, שלא היה להם מקום בספרון. הנה קטע אחד כזה (מתוך סרטון הקמפיין)

ואחת התשורות, שעדיין לא נלקחה למרות שלדעתי היא בין השוות, היא גישה אל מאחורי הקלעים. בסרטוני מאחורי הקלעים אראה את תהליך העבודה שלי ושל ענתי, כולל קטעים שנשארו על רצפת חדר העריכה או ששיניתי כי השפה הייתה נמוכה מדיי, או סתם לא ראויה. כמו הקטע הקצר הזה על הסנונית:

רוצים לשמוע עוד? הרצאות פתוחות בנושא מיתולוגיה איראנית ובנושאים אחרים מופיעים למעלה בצד ימין (או שמאל. הצד הזה > ). אפשר גם להזמין אותי אליכם לסלון או לחברה – אני מרצה בכל מקום שמשלם היטב. יוצרים איתי קשר פה מימין (או משמאל. הצד הזה < ).
כדי שתוכלו לקחת את הסיפורים איתכם לכל מקום וגם להשכיל קצת אחרי כל סיפור, קמפיין מימון המונים מתנהל ממש בימים אלה בהדסטארט. אם כולם יחכו לקנות את הספר כשהוא ייצא למדפים, הוא לא ייצא לאור… אם רק אתם תחכו, אז מילא שעל המדפים תצטרכו לשלם יותר (בערך 50% יותר לספר המלא). אתם לא תהיו חלק מפורום מקבלי ההחלטות בנושאים כמו שם הספר ואיור הכריכה! וגם, אם נגיע בלעדיכם ל-125% לפחות, לא תקבלו הזמנות חינם להרצאות פתוחות לתומכים בלבד אחרי סיום הקמפיין. זהו. יותר פולנית מזה לא הצלחתי. הולכת לנוח לבד בחושך בלי סוודר.

טהראן, רחוב המהפכה

יום שישי, 8 בינואר, 2016

מזל טוב! אחרי חבלי לידה ארוכים, ראה השבוע אור הספר טהראן, רחוב המהפכה (בפרסית: "המוסר של דרי שדרות המהפכה") מאת אמיר צ'הלתן. תרגמה מפרסית אורלי נוי, ערך חיים פסח.  אני קיבלתי לידיי את כתב היד (המצוין) בפרסית, כדי לכתוב עליו אחרית דבר. טרם קראתי את הגרסה העברית, אבל מהיכרותי עם התרגומים של אורלי זהו כנראה תרגום מוֹפתי שאמליץ עליו לתלמידיי.

אני מביאה כאן את אחרית הדבר, מינוס הספוילרים. אחרית הדבר המלאה נמצאת, כמובן, בספר.
תקראו אותו, הוא שווה.

עטיפת הספר "טהראן, שדרות המהפכה" מאת אמיר צ'הלתן. תרגמה: אורלי נוי.

עטיפת הספר "טהראן, רחוב המהפכה" מאת אמיר צ'הלתן. תרגמה: אורלי נוי.

פתאח,המספר בגוף ראשון בעלילה זו, מתחיל להעלות את זיכרונותיו מהתקופה שקדמה למהפכה, ופורש טפח מהרקע החברתי של אותם הימים: אנו לומדים שעל אף שהמדובר בתקופת השאה והפתיחות למערב, רבים רעבים ללחם. כמו כן אנו למדים שהחברה עדיין דבקה בכללי המוסר המסורתיים כגון הצדקת גירוש בת מבית הוריה אם נכנסה להיריון ללא נישואין. בזיכרונותיו של פתאח מתקופת המהפכה הוא מספר על אביו המאמץ שנהרג במהומות בימיה הראשונים של המהפכה, עוד טרם פרצה המלחמה, כיצד הוא ואמו אימצו את הזהות האסלאמית החדשה, ואיך,כפועל יוצא מכך החלו לטפס בסולם החברתי.

אחר כך מסופר על שנות השמונים, שנותיה הראשונות של הרפובליקה האסלאמית: מלחמת איראן-עראק ברקע, אך אינה בולטת בעלילה: האזכור היחיד למלחמה הוא בהצטרפותה של האם לכוחות הסיוע. בינתיים פתאח מקדם את עצמו כשהוא מצטרף לכנופיית בריונים המציקים לכל מי שמקיים אורח חיים חילוני בפומבי: נערים ונערות הנפגשים ברחוב ומאזינים למוסיקה מערבית, או נשים שאינן מקפידות על חג'אב – כיסוי ראש אסלאמי.

בהווה של הסיפור, היעדרם המוחלט של אזכורי אינטרנט וטלפונים סלולריים, ואפילו תיאור פני העיר – למשל הרמזור שליד הלונה-פארק, שהתחלף בשנות האלפיים במחלף ענק על חשבון הלונה -פארק, מעיד על כך שעלילת הספר מתרחשת בשנות התשעים של המאה הקודמת, בתקופת הנשיאות של רפסנג'אני או של ח'אתמי (האינטרנט הגיע לאיראן בשנות התשעים, אבל הפך נפוץ בתחילת שנות האלפיים). בתקופה ההיא המלחמה הסתיימה. ח'מיני מת. סיד עלי ח'אמנהא'י התמנה לתפקיד המנהיג העליון, בכוונה לרוקן את התפקיד מתוכן ולהעביר את כל הסמכויות לידי הנשיא, עלי אכבר האשמי רפסנג'אני. בתחילת העשור, רפסנג'אני הוא מי שמנהל את המדינה, אבל ח'אמנהא'י, באמצעות סדרת חוקים שהעביר, מרחיב אט אט את סמכויות המנהיג, והופך כל-יכול שאינו מחויב בדין וחשבון. הנשיא הבא אחריו, סיד מחמד ח'אתמי, הוא כבר בובה של ח'אמנהא'י: תוכנית הגרעין והסנקציות טרם עלו אז, ולמרות הבטחותיו של הנשיא החדש להעניק חופש ביטוי וחרויות אחרות, הדבר לא היה בידיו והעם האיראני נשאב עמוק יותר ויותר לתוך משטר דיקטטורי. עיקר תרומתו של רפסנג'אני, שהשאירה חותמה עד היום, היא בהתעשרות מעטים מקרב נאמני המשטר על חשבון השכבות האחרות בחברה.

שמו של הספר בתרגום העברי נבחר בעצה אחת עם המחבר, אך הכותרת הפרסית בכתב היד של הספר (שנאסר להפצה באיראן) היא – "המוסר של דרי שדרות המהפכה".
שדרות המהפכה, אחד מצירי התנועה הראשיים של טהראן, שנקרא לפני כן שדרות שאה רזא, מסמלות, כמובן, את איראן אחרי המהפכה האסלאמית – הסיפור מתאר את הידרדרות אמות המידה של המוסר באיראן של הרפובליקה האסלאמית. כזכור, אחת הסיבות לפרוץ המהפכה האסלאמית הייתה השחיתות והמוסר הירוד בקרב השלטונות ומקורביהם, ושאיפתו של העם לחברה צודקת ולשלטון הוגן. השם "שדרות המהפכה" – של השדרה הקיימת במציאות – הוא בעצמו שם אירוני, כי הוא מציין את ציר התנועה המרכזי בעיר בכיוון מזרח-מערב, בעוד שסיסמת הרפובליקה האסלאמית הצעירה הייתה: "לא מזרחי, לא מערבי. רפובליקה אסלאמית "(בפרסית זה נשמע יותר טוב).

אחת התוצאות של המהפכה האסלאמית הייתה התמורה בריבוד החברתי: רוב העשירים שעשו את הונם לפני המהפכה ברחו מאיראן, מיעוטם הוצאו להורג. מעמד הביניים נעלם כלא היה: מי שהמזל שיחק לו הוצא להורג, הרוב איבדו את כל רכושם. בני השכבות הנמוכות צברו הון ועוצמה והפכו בעצמם לבני המעמד העליון והבינוני הגבוה. באיראן היום קיימים פערים חברתיים-כלכליים עמוקים בין עשירים לעניים, בעיה דחופה שאינה זוכה לטיפול.

כאמור, פתאח, המספר והדמות הראשית בעלילה, הוא "מתעשר חדש", מאלה שהמהפכה שיפרה את מעמדם הכלכלי-חברתי לאין ערוך. הוא מייצג את אותם הטיפוסים שמנצלים כל מצב על מנת להתקדם חברתית וכלכלית: לפני המהפכה היה שליח של חנות אלכוהול. במהלך המהפכה, כשהמפגינים מחריבים את חנות האלכוהול שבה הוא עובד, הוא מחליט להתחבר לשורפים. אף שהוא עצמו נולד מחוץ למסגרת נישואים, בעקבות המהפכה הוא מצטרף לבסיג' (אז – מליציה של מתנדבים המקבלים הטבות מהשלטון, היום חלק ממשמרות המהפכה) ומציק לנערים ולנערות שמקיימים "יחסים בלתי הלכתיים", בדיוק כאלה שהביאו אותו לעולם. הוא רוצה להפריד בין הזמרת גוגוש לבין בעלה לשם סיפוק מאווייו הפרטיים – משאלה שאין לה אחיזה במציאות, אבל הוא מתעקש ומנסה בכל זאת בסיועו של מאשאללה (שספק קיים במציאות, ספק פרי דמיונו של פתאח). עיקר עיסוקו הוא כ"רופא" על אף שכלל לא הוכשר לכך וכל ניסיונו בתחום הרפואה מסתכם בניקיון חדרי ניתוח. הוא צובר את עושרו מניתוחי איחוי קרום הבתולין, מעשה המנוגד למוסר הדתי והאזרחי: בניגוד לכללי הדת, הוא מסייע במעשיו אלה ללקוחות שחטאו וקיימו יחסי מין לפני הנישואין, ובניגוד לכללי המוסר האזרחי, הוא מסייע להן לרמות את מי שמתעתד לשאתן לאישה באמונה שהן עדיין בתולות .

מוסטפא גם הוא תוצר של המהפכה ופועל במסגרתה. הוא מענה אסירים ועצירים בכלא אווין הידוע לשמצה, ומצטיין בעבודתו. הרמה המוסרית שלו משתקפת בעיקר ביחסו לשכנה ולבתה [ספוילר – צונזר].

אין כל התייחסות לזהותה הפוליטית של שהרזאד. על פי המתואר ככל הנראה אין לה כל דעה פוליטית, אבל דמותה מדגימה היטב את המתח השורר בחברה האיראנית בין המסורת לבין הקִדמה. מחד, ככל הנראה היא קיימה יחסי מין, ובכך בחרה במתירנות מערבית מודרנית. מאידך היא רוצה להציג את עצמה כבתולה ונערה מסורתית, בכוונה להינשא לנער מסורתי. גם היא משקרת כדי להשיג את מטרתה. מהשתלשלות האירועים בסיפור ניכר שהיא אוהבת את מוסטפא, אך לא די כדי לומר לו את האמת. היא מעדיפה לעבור ניתוח ולהתחזות לבתולה.

חשוב להבין שמדד האמת והשקר בחברה האיראנית השיעית שונה מהמערב. על פי האמרה הידועה, הפרסי אומר ההיפך ממה שהוא חושב ועושה ההיפך ממה שהוא אומר, אבל זה לא אומר שמה שהוא עושה זה לא ההיפך ממה שהוא חושב. אמת ושקר זה לא שחור ולבן, ויש גם גוני ביניים.

באיראן הטרום-אסלאמית שקר נחשב לחטא חמור, ואחד השמות הנרדפים לחוטא היה עוד מימי קדם – "שקרן". כמה מכתובות הסלע של דריוש, המלך הנזכר גם בתנ"ך, מסתיימות במלים "ישמור אהורה מזדא על הארץ הזאת מרעב, משקר ומאויב". אבל באסלאם השיעי פיקוח נפש דוחה את חטא השקר ("תקיה") וההגדרה של פיקוח נפש כוללנית ביותר. זוהי גם אחת הסיבות שלמערב קשה לנהל משא ומתן עם מנהיגי הרפובליקה האסלאמית: מנקודת ראותם של המנהיגים,הסרת החרם היא בגדר פיקוח נפש. האם ההבטחות שלהם לצמצום פרויקט הגרעין הן מעין "תקיה"? האם הבטחת נישואי הבת בתנאים טובים אינו נחשב פיקוח נפש?

מלבד תקיה, שקר המותר על פי השריעה, יש דרגה נוספת בין אמת לשקר, שנקראת "תעארֹף", מה שאנחנו נוהגים לכנות בשם "שקרים לבנים" או "שקרים מקובלים" מטעמי נימוס. למשל, אם אני מספרת שעשיתי דבר כלשהו בלעדיכם (הלכתי לסרט, אכלתי במסעדה וכו'), הנימוס מחייב שאומר שחסרתם לי, אפילו אם כלל לא העליתי אתכם בדעתי. לפעמים יש המתכוונים לכך באמת, ואז התשובה ל"חסרת לנו" אמורה להיות "החברים במקומי". בתגובה יש להתעקש שאף אחד לא היה במקומכם, ו"מקומכם הוריק" – כלומר צמחו בו עשבים מרוב ריקנות. כשאני רוצה לסיים שיחת טלפון כי אני ממהרת או שיש לי דברים אחרים לעשות, אני אומרת "טוב, לא אטריד אותך יותר". הצד השני צריך לומר "לא, את לא מטרידה כלל", ולסיים את השיחה במהירות האפשרית – אחרי חמש דקות של ברכות ושלומות ואיחולים זה לזה ולבני המשפחה. מספרים על אירופאי שהיה נשוי לאיראנית ופגש את בני משפחתה בפעם הראשונה בלעדיה, במסגרת נסיעת עבודה. בטרם הלך הדריכה אותו אשתו שקוד ההתנהגות האיראני מחייב לסרב בפעם הראשונה שמציעים לו אוכל. הם יתעקשו, ורק אחרי ה"תעארף" (אותו דיאלוג שבו ברור ששני הצדדים אינם מתכוונים לדבריהם, אבל כללי הטקס מחייבים) הרב, עליו להתרצות ולאכול. הם יתנצלו על כך שהאוכל אינו די טעים או אינו מספיק, ואבוי לו אם הוא יסכים איתם. בני המשפחה, מצדם הודרכו על ידי שכן שהכיר את התרבות האירופית , והסביר שלאלה, האירופים אין תעארף, ואם האירופי אומר שהוא לא רוצה לאכול ואתם מתעקשים – זה מתפרש אצלו כלחץ. למותר לציין שהאירופי שהגיע רעב ככלב הלך לישון רעב.

בסיפור שלנו כמעט כולם משקרים. אמות מידה מוסריות נוכל למצוא רק אצל סבו של מוסטפא, צופי באמונתו, כלומר, משתייך לפלג האסלאמי המיסטי המושפע מאוד מהדת הקדומה של איראן, דוגל באי-אלימות ובאהבה לאל ולכל ברואיו. הזרם הצופי קם כמחאה על שחיתות השלטונות שעיוותו את רוח האסלאם בהתאם לאינטרסים שלהם. הדבר היה לפני מעל לאלף שנה, אבל זוהי גם ההאשמה השגורה כלפי הרפובליקה האסלאמית כיום: הרפובליקה האסלאמית קמה על בסיס מספר עקרונות, שאחד מהם הוא ההתנהלות לפי חוקי האסלאם. אבל כבר בתקופתו של ח'מיני התגלעו הסדקים. אחד החוקים הראשונים ששונו היה התרת משחק השחמט,המשחק האהוב על המנהיגוהאסור על פי חוקי האסלאם. אחד החוקים האחרים שהוחלט ל"תקן" ומאז משפיע על מהלך חייו של כל איראני, היה בהענקת התואר "איאתאללה" לעלי ח'אמנהא'י כדי להכשיר את מינויו כמנהיג העליון. זאת על אף שלא עמד בתנאי הבסיסי הנדרש לתואר זה – כתיבת ספר הלכה. כמה מהאיאתאללות שתמכו במינוי, תירצו את עמדתם כך: ספר ההלכה, אמרו, נועד לכך שחסידיו יידעו מהי דעתו בנושאים שונים, ומכיוון שדעתו בדיוק כדעת ח'מיני – די בכך שכל מי שמבקש ללמוד את דעותיו יסתפק בקריאת ספרו של ח'מיני.

העלילה כולה עומדת בסימן דואליות ומתח: התלבטותה של שהרזאד בין שני הגברים והתנהלותן של הדמויות השונות ממחישות היטב את המתח הקיים בחברה האיראנית בין קִדמה לבין מסורת. יחסי המינים הם הנושא שבו מגיע המתח הזה לשיאו, ובעיניים מערביות – לגיחוך, אך דואליות ופרדוקסים קיימים גם בתחומים אחרים.

בתחום הפוליטי – "דמוקרטיה דתית": אמנם יש בחירות חופשיות וכל אחד רשאי להציג את מועמדותו לנשיאות, אבל ועדה המכונה "מועצת שומרי החוקה" מסננת את רוב המועמדים ומותירה רק את מי שמתאים בעיני המנהיג. וכך, כמו בתוכניות ריאליטי, הבחירה החופשית מתקיימת רק בשלב האחרון. השנה 1393 על פי הלוח הפרסי (2014-5) הוכרזה כשנת התרבות והכלכלה האסלאמית, והוחלט על ניהול אסלאמי של כלכלת המדינה, אך איש אינו יודע מה משמעות הניהול המסוים הזה. פרדוקס מתחום אחר – מצד אחד, מספר הפליטים הנמלטים מאיראן הוא מהגבוהים בעולם, ומצד שני איראן היא מהמדינות המובילות בעולם בקליטת פליטים, ומשמשת מקלט לכ-800,000 מבקשי מקלט, רובם אפגאנים ועראקים. בתוך תחומי המדינה הממשלה רודפת מוסלמים סונים, וגם שיעים אם הם חסידי איאתאללה שאינו מקובל עליה, ומצד שני – מחוץ לתחומי המדינה מסייעת למדינות סוניות ולמדינות מעורבות (שיעיות-סוניות) שאינן מקפידות באכיפת כללי הצניעות האסלאמית.

באיראן קיים פער מעמדי עצום, המתבטא גם בסיפור, למשל כשמשווים את פתאח למשפחתה של שהרזאד. סתירה נוספת מתחום הכלכלה, שקיימת גם בישראל: אמנם הדת אוסרת על ריבית (נשך), אך מתירה לבנקים לגבות ריבית. בישראל הפתרון הוא הלכתי – החוק חל רק על אנשים ולא על גופים, באיראן הפתרון סמנטי פשוט: הריבית של הבנקים מכונה "רווח בנקאי". בתחום הכלכלי-פוליטי –ממשלת איראן מחזיקה בכלל "עניי עירך אחרונים" וכך, בשעה שפליטי רעידת האדמה בצפון המדינה ישבו באוהלים בשלג שישה חודשים אחרי שאיבדו את בתיהם, העבירה הממשלה סיוע כספי נכבד למדינות אחרות, בנות ברית פוליטיות.

בד בבד עם הקִדמה הטכנולוגית, החברה האיראנית עדיין דבקה באמונות טפלות רבות שמקורן באיראן הטרום אסלאמית: שימוש נרחב בקטורת לטיהור, בצמח האספנד (שנקרא על שם האלה "דבקות קדושה", המזוהה עם היסוד המקודש אדמה ועם פריון) ובקמעות הגנה, ובמיוחד – ניסיונות לניבוי העתיד. סבו של מוסטפא עושה "אסתח'ארה" – הוא פותח את הקראן בפסוק אקראי כדי לחזות את העתיד – והוא כמובן צודק. ניסיונות לחיזוי העתיד כוללים גם "פאל-י חאפט'"(fāl-e hāfez) – פתיחה אקראית של ספר השירים של חאפט', המשורר הלאומי, כדי לקבל תשובה מוצפנת לשאלה שמעסיקה את השואל. בפארקים ובקרנות הרחוב קבצנים מוכרים קלפי פאל-י חאפט'. בראש השנה יש המאזינים בחשאי – בדרך כלל מאזינות – לשיחות העוברים ושבים, ועל פי השיחה שלהם חוזים מה יתרחש בשנה הקרובה. ניתן להביע משאלה עם ריסים שנשרו, וגם אם מצליחים לתפוס "סבא" של סביון שעף באוויר ולנשוף בו.

חלק מהפרדוקסים המתוארים כאן, ופרדוקסים אחרים, מתוארים בשיר "אהבת המהירות" של להקת הרוק האיראנית הגולה "קיוסק". למעשה, לפעמים יש גם יתרונות בפרדוקסים של המסורת מול הקדמה. כך למשל פיצה קורמה סבזי, שהיא מאכל מערבי מודרני ביסודו אך עם תוספת שהיא סמל המטבח הפרסי המסורתי, הפכה לשילוב שזכה בתחרויות קולינריה בינלאומיות.

הפרדוקס בין המסורת לקדמה מתבטא בעלילה, בין היתר, ביחסים בין שני המינים ובכל הנוגע למעמד האישה. מצד אחד, מעמד האישה באיראן טוב בהרבה ממעמדן של אחיותיה בארצות האסלאם האחרות. למשל, אם אישה נוהגת ללא כיסוי ראש הולם, מורידים את רכבה מהכביש ומציגים עליו שלט :"רכב זה הורד מהכביש בשל חוסר צניעותה של הנהגת". אי אפשר לומר דבר כזה על ערב הסעודית.

נשים איראניות ממלאות תפקידים בכירים בממשל ובתנועות ההתנגדות לו, באקדמיה, שם יש יותר סטודנטיות מאשר סטודנטים, בתעשייה, בכלכלה, בספורט ואפילו בביטחון. רובנו מכירים את התמונות הויראליות של הרעולות החמושות שעושות סנפלינג, המכונות בלשון הצעירים – "פאטי קומנדו": פאטי, קיצור של פאטֶמֶה, הוא שם גנרי למוסלמית אדוקה. אמו של פתאח הייתה "פאטי קומנדו" לפני שהלכה לסייע בחזית. היום לוחמות משמשות בעיקר במקומות שבהם צריך להפעיל כוח נגד נשים, כמו פיזור הפגנות ומשמרות צניעות.
מילת נשים אסורה באיראן על פי חוקי המדינה והשיעה, והמעטים שעוברים על החוק הזה הם בני המיעוט הערבי בדרום המדינה ובמזרחה. אנסים באיראן מוצאים להורג (השוו לאיחוד האמירויות, שם אישה שנאנסה נידונה למאסר בעוון קיום יחסי מין מחוץ לנישואין). בניגוד לנוהג הרווח במערב, אין מצפים מאישה איראנית, גם לפני מאה שנים ויותר, לשנות את שם משפחתה עם נישואיה: שם אשתו של עלי ח'אמנהא'י הוא מנצורה ח'ג'סתה באקר-זאדה, לגב' אחמדי-נז'אד קוראים בעצם אעט'ם אלסאדאת פראחי, וחסן רוחאני נשוי לצאחבה ערבי. נישואי קטינות אמנם אינם אסורים על פי חוק, אך אינם מקובלים כלל. בכפרים במחוזות המערביים של המדינה אפשר למצוא זוגות של נערה בת שש עשרה וגבר בן שבעים (אין זה מפתיע שבמחוזות אלה שיעור התאבדויות בקרב נערות הוא הגבוה במדינה), אבל ככלל גיל הנישואין הממוצע עלה מאוד בשנים האחרונות, והוא עומד על עשרים וחמש ויותר. בערים הגדולות אפילו שלושים ומעלה. זוגות נשואים אינם ממהרים להביא ילדים לעולם, ובקרב השכבה המשכילה מקובל להביא ילד אחד בלבד, בגלל יוקר המחיה.

עם זאת, נשים עדיין לא יכולות להיבחר לנשיאות. אישה יכולה להציג את מועמדותה, אבל אף אחת לא תעבור את הסינון הראשוני של מועצת שומרי החוקה. אישה אינה יכולה, כמובן, להיות המנהיג העליון, מהסיבה הפשוטה שאישה אינה יכולה להיות איתאללה, או בעלת כל דרגה דתית שהיא חוץ מקדושה, וגם זאת – רק אחרי מותה. הקנס על נטילת חיי גבר הוא פי שניים מאשר על נטילת חיי אישה, ועל הריגת גמל – עשירית מהריגת גבר. אם גבר רוצח אישה ומוצא להורג – משפחת הנרצחת צריכה לשלם למשפחתו את ההפרש בין שווי בין חיי אישה לשווי חיי גבר (משפחתו של אנס שמוצא להורג אינה מקבלת פיצוי כי זה פשע נגד המדינה). אזרחות ותעודת זהות איראנית היא רק לפי האב. כאשר אישה נישאת לתושב חוץ (אפילו הוא מוסלמי) או יולדת מחוץ למסגרת נישואין – הילד אינו זכאי לאזרחות איראנית. מן הסתם אין מנפיקים לו תעודת זהות, והוא אינו רשום במרשם האוכלוסין. גם לפתאח, בספר זה, לא הייתה תעודת זהות, עד שאמו נישאה ובעלה אימץ אותו כחוק.

בתחילת דרכה ניסתה הרפובליקה האסלאמית להחזיר חוקים אסלאמיים כמו ריבוי נשים וסקילת נואפים ונואפות. רשמית זהו עדיין החוק, אבל חוקים אחרים מקשים על אכיפתו: למשל, כדי לשאת אישה שנייה יש לקבל את הסכמת האישה הראשונה, והאישה הראשונה מקבלת את הזכות ליזום גירושין, זכות שאין לרוב הנשים. החוק מקשה גם על הוכחת ניאוף: בדיקת אבהות לילדים המשותפים-לכאורה אינה הוכחה לניאוף, וגם לא צילום של הזוג החוטא בשעת מעשה. כדי להוכיח ניאוף ארבעה גברים צריכים לתפוס את הזוג בשעת מעשה, להביא אותם בפני שופט כפותים כפי שנתפסו, כדי שיבדוק אם הם "מחוברים", ולתת עדות זהה לחלוטין בחקירה מפורטת. מקרים כמו הסרט המפורסם על סוראיה M בולטים כי הם יוצאי דופן.

במהלך העלילה, וגם בחיים האמיתיים, חוזרים חזור והדגש שבחירת החתן היא בידי הכלה. [ספוילרים – צונזרו]

ובכן, זה הדבר המפתיע ביותר בעיני מערביים – ואני מודה שגם אני נשארתי חסרת מילים כשהבנתי שכל האיראניות המשכילות והעצמאיות (לכאורה) שאני מכירה, חתמו מרצונן בעצם נישואיהן על חוזה שמנשל אותן מכל זכויותיהן – תמורת תשלום. אמנם טקס הנישואין באיראן אינו טקס דתי – המדובר בחתימה של בני הזוג מול פקיד רשות רישום האוכלוסין, וזמן מה אחר כך נערכת מסיבה גדולה – אבל האותיות הקטנות של החוזה שעליו חותמים הן החוק האסלאמי הגורס שהאישה היא רכושו של הבעל, והוא קונה אותה במוהר. מכיוון שבאיראן נשים עצמאיות יותר מאשר במדינות האסלאם האחרות, המוהר אינו מועבר לאבי הכלה, אלא זהו סכום כסף שהחתן מבטיח לשלם לכלה עצמה. האישה יכולה לדרוש אותו בכל שלב מרגע חתימת ההסכם ואילך: למשל,כתנאי למעבר למגורים משותפים, במהלך הנישואין, במעמד הגירושין – או אף פעם. יש נשים המוותרות על המוהר שלהן מראש, והחברה – במיוחד נשים אחרות – מתייחסות לכך בביקורתיות: "מה, את נותנת את עצמך בחינם?"

בספר […ספוילרים, צונזרו]. תפירת קרום הבתולים קשורה אף היא למוהר: בתולה מקבלת מוהר יותר גבוה. אם בני הזוג מחליטים להתגרש כשהאישה עדיין בתולה (זה עוד דבר שנוטה להפתיע את המערביים: זוגות רבים עוברים לגור ביחד רק אחרי המסיבה הגדולה, ובפרק הזמן שמהחתימה עד למסיבה עשויים לגלות שאינם מתאימים) –הבעל מחויב לשלם רק מחצית מסכום המוהר שנקבע בהסכם, כי בפעם הבאה כשהאישה תתחתן, היא שוב תקבל מוהר של בתולה. לפי מקורות (גבריים, יש לציין), יש נשים שהפכו את הליך הנישואין-גירושין לעסק רווחי.

בעבר המוהר היה סמלי בלבד, אבל לאחרונה, במיוחד לנוכח המצב הכלכלי הקשה, נשים דורשות – ומקבלות – מוהר שיכול להגיע גם למאות אלפי דולרים, כסף שֶלרוב אין לגברים. בניגוד לסכום הנקוב בכתובה היהודית שממומש לעתים נדירות ביותר, המוהר באיראן נאכף במלואו, וגברים גרושים רבים מאבדים את כל רכושם. גבר שאינו משלם את המוהר במלואו עלול להישלח לכלא או שמוצא נגדו צו איסור יציאה מהארץ.

בתמורה למוהר האישה משעבדת לגבר את כל זכויותיה: אישה איראנית נזקקת לרשות בעלה כדי לעבוד או לצאת מהמדינה. רק גבר יכול ליזום גירושין. יש סעיפים בחוזה שאפשר לשנות, כמו גובה המוהר או ויתור על מוהר, אבל אי אפשר למחוק את העברת כל זכויות האישה לידי הגבר. כדי להחזיר את הזכויות האלה לעצמה חייבת אישה בייפוי כוח מבעלה בכל הנוגע לקבלת החלטות – ורוב הנשים אינן מעלות על דעתן אפילו לבקש ייפוי כוח שכזה.

חוזה הנישואין הרשמי כולל סעיפים רבים המאפשרים לאישה לצאת ממסגרת הנישואין מסיבות התלויות בבעל, כמו מצג-שווא. למשל, אם שיקר באשר למצבו הכלכלי והתעסוקתי, אם נעצר, נאסר, השתמש באלכוהול, בסמים, ואפילו עקב מחלה שאינה מאפשרת לו לקיים את חובותיו כבעל שהם בעיקרון כמו ביהדות –שארה, כסותה ועונתה.

בסרט ההדרכה המינית הראשון מסוגו שהפיק משרד התרבות וההדרכה האסלאמית והמיועד, כמובן, לזוגות נשואים בלבד, רואים דוד נחמד שיושב על כורסה ומסביר איך לקיים יחסי מין. בין השאר, הוא מפציר בנשים – אל תפסיקו באמצע מעשה האהבה ותַתְנו את המשך הפעילות בקניית תכשיט מסוים. משיחותיי עם איראניות נשואות – שוב, משכילות ולכאורה בעלות מנטליות מערבית – עולה שזהו נוהג נפוץ למדי. כלומר, כל מוסד הנישואים הוא מין עסקה. ולכן אין תמה ששהרזאד, בעלילה זו, [ספוילר, צונזר]. אגב, באותו סרט הדרכה רופאת נשים עטוית חג'אב מסבירה שאם אישה אינה מדממת בפעם הראשונה של קיום יחסים, אין זה בהכרח מעיד על כך שמשהו "לא בסדר איתה" (זה נכון גם מבחינה רפואית, למען האמת, אבל בחברה המערבית זה לא משנה).

ניתן לקרוא את "טהראן, רחוב המהפכה" כאלגוריה על סיפור המהפכה האסלאמית ב-1979. דמותה של שהרזאד מסמלת את איראן. היא הדמות היחידה בסיפור שיש לה שם פרסי (ולא ערבי), ומשמעות שמה הוא "בת העיר", "ילידת העיר", או בפרסית קדומה יותר – בת הארץ, ילידת הארץ. זהו גם שמה של אחת הדמויות האיראניות המפורסמות ביותר בספרות הפרסית: מספרת הסיפורים באלף לילה ולילה. גם שהרזאד הנוכחית קצת מספרת סיפורים, בעיקר למוסטפא, אבל גם לעצמה. למשל [ספוילר, צונזר].

שהרזאד, הנקרעת בין שני גברים [ספוילר] – משולה לאיראן הנקרעת בין מסורת לקדמה, בין הזהות האסלאמית לזהות האיראנית, המזוהה במידה רבה יותר עם המערב .
פתאח מייצג את המערב. הוא אינו טלית שכולה תכלת, יש בינו לבין שהרזאד פער גילים ופער מעמדות [ספוילר]. אילו הייתה יודעת מה שהקורא יודע על [ספוילר], אולי הייתה [ספוילר] אבל היא אינה יודעת כל מה שאנחנו יודעים.

השאה היה קרוב בדעותיו ובאורח חייו למערב. הוא נטה להדגיש את האלמנט ההודו-אירופי בזהות האיראנית, ולכן גם ביקש ב-1935 שבמערב יקראו למדינה "איראן" ולא "פרס" (האיראנים תמיד קראו למולדתם איראן. "פארס" הוא שמו של מחוז בדרום מערב המדינה שבו היה מרכז השלטון בעת העתיקה). התושבים נהנו בזמנו של השאה מנגישות גבוהה יחסית למדינות אירופה וארה"ב, ומרמת חיים ואורח חיים מערביים. אבל לא כולם נהנו מאורח החיים המערבי: הייתה גם כפייה חילונית. בתקופה שבה נאסר על נשים לעטות רעלה ברחוב – דבר המזכיר את החוקים האנטי-אסלאמיים באירופה של ימינו – נשים מסורתיות פשוט לא יצאו מהבית. ההתנגשות בין מסורת לקדמה, או בין אסלאם למערב, הייתה קיימת אם כן הרבה לפני כינונה של הרפובליקה האסלאמית, שאינה אלא שלב היסטורי אחד במערכה, שלב שבו ידו של האסלאם על העליונה. הפילוסוף הלאומני אחמד כַּסְרַוִי, שנרצח בידי קיצונים אסלאמיים ב 1946 – שלושים ושלוש שנים לפני המהפכה האסלאמית – אמר שאיראן חייבת לתת לאנשי הדת את הממשלה. הוא התכוון לכך שרק כאשר איראן תיתן את מוסרות השלטון בידי אנשי הדת – רק אז יבינו האזרחים כמה רע האסלאם, ורק אז, כשיבינו, יוכלו להשתחרר מעולו של האסלאם.

מוסטפא מייצג את האסלאם, ומעשיו – את המהפכה האסלאמית. לגבר הזה, שלכאורה נראה מתאים יותר לשהרזאד, אין שום דבר בעולם, אבל הוא מבטיח לה גן עדן. היא מביעה הסכמה שבשתיקה לתוכניות שלו, למרות ש[ספוילר]. למוסטפא יש כוונות טובות, לפחות לגבי שהרזאד, והוא מתכוון לכל מה שהוא מבטיח לה – אבל הדברים משתבשים.

העם האיראני תמך בח'מיני ובמהפכה האסלאמית לא מפני שהבטיחו להם שכל הנשים יאולצו לעטות חג'אב ושמי שמביע דעה שונה מהדעה השולטת יושלך לכלא ויעבור עינויים אכזריים. האיראנים לא הפילו את השאה כדי שכספי אוצרות הטבע והמסים ילכו לחשבונות בנק של ראשי המדינה בחו"ל ולמימון מלחמות לא-להם, בעוד הם-עצמם רעבים ללחם. האיראנים בחרו בח'מיני כי הוא הבטיח לבער את השחיתות, כי הוא הבטיח חשמל חינם, מים חינם, גז חינם, חינוך חינם, חופש דת למאמינים. נכון שבדרך יש מהפכה, שיש לה מחיר. הוא לא צפה את התקיפה העראקית שתהפוך את שמונה השנים הראשונות בחיי המדינה המהפכנית (הרפובליקה האסלאמית הוכרזה רק כעבור כשנתיים) לגיהינום, תגבה את חייהם של מיליון בני אדם ותשאיר עוד מיליונים נכים. והעם, שהסכים למהפכה, הסכים גם להגנה המקודשת (כך קראו למלחמת איראן-עראק), אבל לא צפה שהמהפכה תהפוך אותו לשבוי בדיקטטורה גרועה עשרות מונים מקודמתה.

בימינו החריף מאוד המאבק על זהות העם האיראני. השלטונות מדגישים את האלמנט האסלאמי, והעם – או לפחות המשכילים והעירוניים – מדגישים את הזהות האיראנית ושואפים לקיים אורח חיים מערבי ככל האפשר. לפני הבחירות האחרונות (2013), התראיינו מספר אנשי דת בכירים ואמרו שהנשיא הבא צריך להיות מישהו שמבין שאנחנו קודם כול מוסלמים ורק אחר כך איראנים. אם לשפוט על פי החגיגות הספונטניות בקבר כורש בראש השנה הפרסי, דעתו של העם היא כנראה הפוכה.

אם נמשיך עם הקו הזה של הסיפור, המהפכה האסלאמית בעצם הרגה את איראן. או במילים המחודשות שהלאומנים נתנו לשירו של המשורר הלאומי חאפט': "האם אנחנו עשינו מהפכה, או שהמהפכה "עשתה" אותנו?" (לפועל -"לעשות מישהו" בפרסית יש בדיוק אותה משמעות שיש לו בעברית).

אם נבחן את שמותיהם של שני הגברים היריבים, נגלה שמשמעות השם "פתאח" בערבית היא "המנצח", ובפרסית "השולט", "השופט" או "הפותח". "פתאח" הוא אחד משמותיו של אללה, ואילו משמעות השם "מוסטפא" (מצטפא) הוא "הנבחר", וגם אחד משמותיו של הנביא מחמד [ספוילרים].

כפי שציינו מוקדם יותר, הרפובליקה האסלאמית הכפיפה את האסלאם למטרות השלטון. כמה מהאסירים הפוליטיים הם אנשי דת בכירים, כולל איאתאללות, למשל איאתאללה כאט'מיני ברוג'רדי שנאסר משום שהוא תומך בהפרדת הדת מהמדינה. אחת הביקורות הקשות כלפי האסלאם באיראן של היום היא שהוא סוטה מהאסלאם המקורי. באבכ איראן באן ניסח את זה כך: "אני תוהה, אילו היה אמאם חסין יודע ש-1400 שנה לאחר מכן (=לאחר מותו מות קדושים) יבוא עַם שישתמש בשמו כדי לאנוס ולשדוד ולהכניע אוּמה, וישתמש בסיפור חייו כדי לדכא אומה ולהתאכזר אליה – האם היה נלחם ביזיד באותה מידה של גבורה שמתארים כפי שמתארים?". המשורר מצטפא באד כובהא'י, פרופסור לספרות המתמחה בפירוש המשורר הלאומי חאפט' על פי הקוראן, כותב:

ביום שבו הפך ליל הגורל לעֶרֶב הבּוּרוּת
הקראן מתעב את תחילת הרמצ'אן.
החסיד, שזרועותיו מלאות בדמנו
תפילת "אללה אכבר" שלו מביישת את קריאת המואזין

אנו רואים שבעקבות גחמות השיח' (= איש דת),
בכל רגע משתנות מצוות האל."

ליל הגורל הוא הלילה המכונן של האסלאם, הלילה שבו החל הקראן לרדת אל מחמד. הוא חל בחודש רמצ'אן, שהוא החודש הקדוש ביותר בשנה. שש השורות האלה, מתוך שיר מחאה שזיכה את באדכובהא'י בכמה חודשים בכלא אוין, מתמצתות את ההרגשה גם של אנשים דתיים כלפי הרפובליקה האסלאמית. האסלאם שלה הוא כבר לא מצווֹת האל.
הדבר מעניין במיוחד על רקע מספר פסוקים בקראן עצמו (בסורות שונות), שלפיהן אללה נתן תחילה את תורתו הקדושה והאמיתית למשה, אבל אחרי כמה דורות עיוותו אותה לטובת אינטרסים של בעלי הכוח, ואז הוא נתן אותה לישוע – שוב את התורה המקורית – ושוב היא השתנתה בגלל בעלי אינטרסים למיניהם, ואז נתן אותה שוב למחמד.
האסלאם של היום, על פי אותה הביקורת, שוב מעוות את התורה שניתנה למחמד.

האם סיפור כמתואר בספר "טהראן,רחוב המהפכה" עשוי להתרחש גם במציאות היום?

ייתכן, אך בשינויים קלים: נערה טהראנית בת שמונה עשרה היום עדיין אינה חושבת על חתונה. גיל הנישואין עלה מאוד בשנים האחרונות, ומהווה את אחת הדאגות העיקריות של השלטונות. בת דמותה של שהרזאד במציאות של היום היתה צריכה להיות מבוגרת יותר. יש להניח שכנראה עדיין הייתה דואגת לאחות את בתוליה כדי להגדיל את סכום המוהר, תופעה שפשטה מאוד בשנים האחרונות, יחד עם עליית גיל הנישואין. אך היום התהליך קל יותר, מסוכן פחות, וגם פחות יקר, כי בד בבד עם העלייה בביקוש חלה גם עלייה בהיצע. עדיין לא בטוח שהיה לאמה די כסף לממן את הניתוח, כי המצב הכלכלי הורע עשרות מונים בשנים האחרונות, הן בשל החרם והן בגלל תכנון כלכלי לקוי של הממשלה. אך אולי לה עצמה היה כסף, כי בגיל עשרים וחמש ייתכן שהייתה עובדת (אם כי רוב הצעירים מובטלים). באופן פרדוקסלי, חלק מהבנות היום מממנות את ניתוח איחוי קרום הבתולין בכסף או במתנות שהן מקבלות ממאהביהן.

בן דמותו של מוסטפא במציאות העכשווית עדיין היה מענה אסירים ועצירים, אם כי לצעיר איראני סיכוי גדול יותר להיות מובטל. שהרזאד המציאותית אולי הייתה יודעת על מעלליו של מוסטפא מפייסבוק. הם היו מבלים שם שעות ארוכות. ייתכן שגם מוסטפא היה יודע על מעלליה של שהרזאד. סביר להניח שהייתה מעלה תמונות סקסיות שלה, ללא חג'אב. לשניהם גם היו טלפונים סלולריים, וכך גם לדמויות האחרות. הרבה מהמתח בסיפור היה מתפוגג כשהודעות היו עוברות בן רגע, בווטסאפ, בסמסים, בטלפון ובהתכתבויות פייסבוק.

בן דמותו של פתאח, כדי שתהיה לו אותה היסטוריה, היה צריך להיות כבן ששים, אבל כסף עדיין מושך נשים – אפילו יותר מאשר בעבר – ויש להניח ש[ספוילר]. המוהר שלה היה גבוה הרבה יותר. המוהר היום ככלל גבוה בהרבה מהמוהר שהיה מקובל בשנות התשעים, והתחרות ועושרו של האיש והפרש הגילים מגדילים אף הם את הסכום.

מוסטפא, יש להניח, לא היה נלחץ מהעניין. אמנם לגבר האיראני הממוצע עדיין חשוב שאשתו תהיה בתולה (ולכן אין זה נדיר שרווק איראני יקיים יחסי מין עם כל מי שמזדמנת, לבד מארוסתו), אבל כסף חשוב יותר, ושהרזאד יכולה לממש את המוהר, להתגרש מפתאח ולחיות בעושר עם מוסטפא. סיפורים כאלה רווחים מאוד היום – נישואין עם מוהר גבוה, וגירושין מהירים. במצב הכלכלי היום, זוהי הדרך הקלה ביותר להתעשר, וכמו בכל העולם – בניגוד לעבר, זה אינו מותיר כתם. העלייה החדה בשיעור הגירושין באיראן הוא עוד אחת מהתופעות המדאיגות את השלטון. בשנת 1391 האיראנית (2012-13), למשל, אחוז הגירושים בטהראן – כלומר, רישום גירושין לעומת רישום נישואין – עמד על 35%. שיעור הגירושין הארצי היה כ-18%.

באשר להתנהלות בבתי הכלא – מצד אחד – אין היום הוצאות להורג ללא משפט, מצד שני – עצירים מתים בתאונות עינויים בלתי מוסברות, כמו הבלוגר סַתָּאר בֶּהֶשְׁתִי, שמשפחתו קיבלה את גופתו ללא כל הסבר מספר ימים לאחר מעצרו.

מה שלא נאמר בסיפור – דבר הברור מאליו לכל קורא איראני – הוא [ספוילר חבל על הזמן]. כך שבסופו של דבר, "המנצח" בתחרות בין מוסטפא ופתאח הוא [ספוילר].
האם היה יכול להיות לסיפור סוף טוב יותר? למרבה הצער, סיפור איראני חייב להסתיים באופן טרגי או לפחות במפח נפש, אחרת אינו מעניין ובוודאי אינו אמין.

רוצים לקרוא את הספר כולו ולדעת גם את הספוילרים? הנה הוא שוב, באתר ההוצאה לאור.
**תוספת מאוחרת: משום מה הגרסה של אחרית הדבר שהודפסה בספר היא גרסת עריכה לפני תיקונים שלי. מי שבאמת חשוב לו, הנה ה-PDF של אחרית הדבר עם התיקונים שלי (כמו מה שפרסמתי כאן, רק עם הספוילרים). אבל תעשו טובה, תקראו אותה רק אחרי שאתם קוראים את הספר. סבבה?**

רוצים לשמוע עוד על האישה האיראנית? יש לי הרצאה שמתאימה בול ליום האישה, ובאה גם בפורמט מופע משותף עם הדיווה חנה ג'האן פרוז, שבו תוכלו גם ליהנות ולהתרגש משירתה ומסיפורה האישי של חנה. תעבירו את עמוד הפייסבוק שלנו – האישה האיראנית – רכות ועוצמה – לוועדת התרבות, לוועד העובדים או לרווחה אצלכם, שיזמינו אותנו להופיע ביום האישה (או שתפנו אותם ישר לאתר שלי, יוצרים קשר פה משמאל. השמאל השני).

 

שיחה עם פיאם פילי – הטקסט המלא

יום ראשון, 26 ביולי, 2015

בסוף השבוע האחרון התפרסם במוסף 7 לילות ראיון שערכתי עם פיאם פילי לרגל צאת ספרו ואני אגדל ואניב פירות: תאנים בתרגום עברי נהדר, כמו כל התרגומים של אורלי נוי.

אז קודם כול, למי שפספס – הנה ה-PDF של הכתבה, באדיבות מוסף הספרים של ידיעות אחרונות (תודה!): ראיון עם פיאם פילי .

הראיון עבר עריכה מסיבית (וטובה!) של מאיה בקר, שהוסיפה, גרעה וערבבה, אבל אני רוצה להביא כאן גם את המקור, כדי להביא את כל דבריו של פיאם. בין השאר, כי קיבלנו הרבה תגובות בפייסבוק מאנשים שרוצים לקרוא עוד דברים שלו.

המקור הפרסי (לשימושם של תלמידים, מורים ודוברים ילידיים אחרים) – מתחת לתרגום העברי:

(הערה שתרד כשיעלו תמונות: אני מחכה לאישור שלו לפני שאני מפרסמת צילומי מסך מתוך אחת משיחות הסקייפ)

 

אז הנה הכתבה הגולמית, כפי ששלחתי לידיעות:

את הספר של פ'יאם פילי, ואני אגדל, ואניב פירות: תאנים, שהוא קורא לו בדרך כלל פשוט "תאנים", קיבלתי מההוצאה לאור לפני הראיון. הקריאה בו לא קלה, ועם זאת אי אפשר להפסיק. הסיפור סוריאליסטי, קו העלילה חמקמק, ואני מוצאת את עצמי עם סחרחורת קלה, תוהה אם כך מרגישים תחת השפעת סמים (כן, כן, זו אני, הישראלית היחידה שלא ניסתה).
ואז הוא מתחיל את השיחה בהתנצלות על האיחור, כי היה תור ארוך בבית מרקחת, והדבר הכל כך מציאותי הזה נראה לגמרי לא שייך. זה בסדר, אני אומרת לו, גם אנחנו עם מזרח תיכוני ושעה אצלנו זו לא שעה.

השיחה בינינו מתקיימת בווידאו צ'ט בסקייפ. בשיחות עם בני תמותה רגילים, הבה נודה בכך, העין נודדת לתמונה של עצמך. בשיחה עם פ'יאם פילי זה לא קורה. כמו הספר, גם כשהשיחה מגיעה למחוזות קשים, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. בחור נשי ויפה, כחוש ("איבדתי 12 קילו ממשקלי מאז שיצאתי מאיראן. לפעמים אני לא מסוגל לאכול, ימים שלמים ברצף"), מדי פעם מוחה דמעה מעין מאופרת. כישראלית, הדבר הבולט ביותר לעיניי הוא הקעקוע של מגן דוד שיש לו על הצוואר, ועוד מגן דוד שהוא עונד לצווארו.

אתה עשית את הקעקוע הזה באיראן?
לא (מחייך), עשיתי אותו בשנה האחרונה, אחרי שיצאתי מאיראן.

גם בספר יש מגן דוד (תורגם כ"כוכב דוד", כמו בפרסית, בגלל המטאפורות הקשורות אליו), ויש מלכת ישראל, שמות האבות, שם השם – ליהדות יש נוכחות בולטת בספר. איך ולמה פיתחת אהבה ליהדות?

אין לי אהבה ליהדות, או לאף דת אחרת. היהדות בשבילי היא רק אחד היסודות של החיים בארץ הזאת. ההיסטוריה של עם ישראל תמיד הייתה בשבילי מקור השראה – ועודנה. מלבד זאת, את סיפורי התורה אני אוהב, בלי קשר לכל דבר אחר, בגלל האיכויות הטקסטואליות ובגלל הסיפורים… המוסיקה של השפה העברית ואפילו השמות העבריים… את רואה שאני משתמש ברבים מהשמות האלה בסיפורים שלי. כל אלה ביחד, הם בעבורי דברים קדומים, טהורים ומלאי הוד. דברים שחלקי בהם הוא רק תמונות מקוטעות וקצרות שאינן מתחברות זו לזו, כך שלעולם לא אוכל להסביר אותן. אותן תמונות, עם כל החוסרים שיש לי בהשגתן, הופכות לסיפור ולשיר בי ובעבורי.

ספר לי על ילדותך, על המשפחה שלך.
נולדתי למשפחה מרובת ילדים. יש לי שני אחים ושתי אחיות.

ההורים שלך דתיים?! :O
לא, המשפחה שלי פתוחה ומתונה, אין בה זכר לדת או לאידיאולוגיה מיוחדת. מבחינה זו, אף פעם לא כפו עליי שום דבר. מעולם לא ראיתי את אבי או את אמי מתפללים או מקיימים טקס דתי או משהו דומה. אבי ניהל את המשפחה כיאה למוצאו (לפי שם המשפחה – שייך לאחד השבטים הלורים במערב איראן – תע"ג): הוא היה צריך להחליט עם מי נתרועע, אם בכלל נתרועע. אמי תמיד הייתה המקלט של כולנו. בבית לא הייתה מערכת חינוך מאורגנת ומסודרת. למדנו רק מושגים כלליים: לא לשקר; למחות כשמשהו נראה לנו לא צודק; להודות בטעויותינו, וכמובן לסלוח לאחרים. עברנו ביחד שנים קשות מאוד, והן עדיין ממשיכות ולא נגמרות. הקשרים שלנו היו מוגבלים ונבחרים. רק החברים של אבי ושל אמי. זהו. כמעט לא היו לנו קשרים עם קרובי משפחה. אבא שלי למעשה אסר על כך. למען האמת, אני חושב שחלק מהדברים שאני מתגאה בהם היום, הם תוצאה של אותה שיטה של אבא שלי, שהגבילה את חיינו החברתיים. נכון שהשיטה שלו הייתה כוחנית וכופה, אבל בכל מקרה, הייתה לה תוצאה רצויה: זה שלא היינו מודעים לכל מעשי הנבלה של האנשים שסביבנו. זה שלא למדנו בכלל לעשות מעשי נבלה. אבי למעשה הגן על משפחתו בדרכו שלו. למען האמת, אני לא יודע מה היו הסיבות של אבא שלי לכך שהוא דאג שיהיו לנו קשרים רק עם אנשים מסוימים, אבל ככל שעברו השנים, יותר הצדקתי אותו. לא יודע. אולי ירשתי את המחלה שלו, אבל אני לגמרי לא מתחרט על כך שבמשך חלק גדול מחיי נזהרתי מאנשים והתרחקתי מהם.

מתי הבנת שהמדינה שאתה חי בה היא לא מדינה רגילה?
מוקדם מאוד. לא קשה לאדם שגר באיראן להבין את זה. מהילדות אתה רואה שמסיבות, למשל, נערכות בסתר. אתה רואה שמערכות היחסים בין בני האדם מתקיימות בסתר. חגיגות מתקיימות בסתר. להביע דעה אפשר רק בסתר. הכול אסור: אהבה, סקס, מוסיקה… ריקודים… הכול… באיראן אתה מבין בגיל צעיר מאוד שלבני האדם יש למעשה "חיים נסתרים", כי אין שום דמיון בין מי שהם בביתם לבין מי שהם בחברה. כשאתה רואה שהכול מתקיים בסתר, אתה מבין שהדברים אינם רגילים.

מתי נפל לך האסימון שאתה הומו? במדינה שבה להיות הומו זה פשע, מה הרגשת ומה חשבת?
הייתי נער צעיר מאוד, וככל שהכרתי יותר את העניין, חשבתי לעצמי שבטוח יהיו לי חיים יותר קשים מאשר לרוב האנשים. הרגשתי אי ביטחון. אבל מעולם לא הרגשתי הרגשה של חטא, ואף פעם לא חשבתי שאני טעות. היה בכך גם מעין פחד מתמשך, כי הרגשתי שהשלטונות, וגם רבים בחברה האיראנית, הם נגדי ונגד הטבע שלי. אבל הדבר שהכי עינה אותי לחשוב עליו, היה שאני עומד בפני חיים בסתר. לא רציתי להיות כמו פושע, להסתיר את זהותי ואת כל העניינים שלי, כי לא הרגשתי שאני פושע. ההסתתרות לוותה אצלי בהשפלה, ולא רציתי להיות מושפל. את זה שנאתי. אולי השנאה הזאת היא שהניעה אותי לחשוף את החיים שלי, לדבר על זה, ולא לתת לאף אחד ולשום דבר – אפילו לא לעצמי – לצנזר אותי ולהכריח אותי לשתוק. כמה שנים לפני שיצאתי מאיראן ובאותה אווירה של חנק, דיברתי בגלוי בעיתונות האיראנית ובספרים שלי על המחשבות שלי, על הדברים שהם לא בסדר בעיניי, וגם על הנטיות שלי. נכון שהתעוזה הזאת סיכנה את חיי, ואת כל השנים האחרונות באיראן העברתי במתח ובתחושה עזה של פחד ושל אי-ביטחון. אבל אני עדיין מעדיף תחושה של אימה ואי-ביטחון מאשר את ההשפלה הכרוכה בהסתרה של עצמי ושל חיי. המשפחה והחברים הקרובים תמכו בי, כמובן, למרות שרבים גם הביעו סלידה ממני ומאורח חיי, ולא הייתה לכך שום חשיבות בעיניי. היה לי חשוב רק להיות עצמי.

איך המשפחה הגיבה לגילוי?
אמא שלי והאחים שלי מקבלים אותי. עם אבא שלי לא דיברתי על זה עד היום. אני חושב שהוא יודע, אבל לא צריך לפתוח את זה לדיון.

איך זה לחיות עם מחלה? מה ההשפעה של זה על הכתיבה שלך?
האמת היא שלא קל להשלים עם ההפרעה הזאת. עדיין לא קל. בנושא זה אני לא יכול לומר שהצלחתי. המחלה כבשה חלק חשוב בחיים שלי, והשפיעה גם על מערכות היחסים שלי. חוויתי תקופות ארוכות שבהן החיים שלי ממש הושבתו בעקבות המחלה. הרגשתי אותה מגיל צעיר מאוד, למרות שלא ידעתי מה זה. בכל מקרה, אני חושב שבמידה רבה מאוד, היא ביצעה את השליחות המאוסה שלה בחיים שלי, אבל העיקר שהיא לא הפריעה לכתיבה שלי. כשהייתי מאושפז בבית חולים וקיבלתי טיפול בנזע חשמלי, אני זוכר שכתבתי. כתבתי כמה פרקים טובים. זאת אולי תהיה קלישאה לומר שאני נלחם במחלה באמצעות הכתיבה, אבל באופן כללי אין לי כוח לשחק את הגיבור. נקטתי דרך אחרת לגמרי. אולי מהסיבה הזו לקחתי עליה פיקוד. כלומר שיתפתי אותה בכתיבה שלי, ושאבתי השראה מההשפעות שלה. תחת השפעת ההפרעה הדו-קוטבית חוויתי חוויות מוזרות ומטלטלות, וכמובן מרות, שאפשר לזהות את עקבותיהן בסיפורים שלי. למען האמת, כל דבר שמאפשר לי לכתוב, אני מחשיב כגורל טוב 🙂

מתי ואיך התחלת לכתוב?
אמי היא משוררת, אבי אוהב ספרות. בבית שלנו תמיד היו קוראים שירה עד אמצע הלילה. חוג מצומצם של החברים של הוריי. אני, שהייתי החבר הצעיר ביותר בחוג הזה – בהפרש גדול מכולם – הפכתי בסתר למשורר. הייתי להוט. מסוחרר מעייפות, הייתי יושב כל הלילות, בלי להבין בדיוק את מה שאני שומע, אבל הלחן של השירים והמקצב שבו את חושיי. לא הבנתי את השירה, אבל אהבתי את המשקל ואת המוסיקה. לעתים הייתי מצרף חופן אותיות, הגאים ומילים, מתאימים ושקולים, שלא הבנתי לגמרי את משמעויותיהם. פיסות קטנות שלא נשאו שום משמעות. רק התענגתי על הלחן. אף פעם לא העזתי, תמיד התביישתי. אבל לאט לאט, מתחילת גיל הנעורים ובעידודה של אמי, התחלתי לכתוב ברצינות, כי הרגשתי שאני יכול לעשות את זה. בדיוק כמו אמי, אבל לא יותר טוב ממנה.

איפה פרסמת את השירים שלך?
בגרמניה, בבריטניה, בקנדה ובארה"ב.

הספרים שלך תורגמו לאנגלית ולגרמנית?
לא, הם התפרסמו שם בפרסית. התרגום העברי של "תאנים" הוא התרגום הראשון של ספר שלי שמתפרסם בשפה זרה. הספר תורגם גם לאנגלית, אבל הוא עדיין בשלבי הוצאה לאור כי רוצים שהוא יהיה מאויר, והעניין הזה עדיין לא סגור.

הספר שלך נותן את אותה הרגשה כמו הציורים של איל שחל. גם הוא לא כמו כולם. לקשר ביניכם?
כן, בבקשה!

רגע, אז הספרים שלך פורסמו במדינות אחרות בפרסית? במולדתך לא פרסמת?
מחזור השירים הראשון שלי, בשם "עריסת השמש", ראה אור ב-2005, אחרי שמשרד הצנזור מחק ממנו שני שירים ארוכים. זה למעשה היה הספר הראשון והאחרון שלי שהותר לפרסום באיראן. "עריסת השמש" הודפס שלוש פעמים, ואז הופסק, כי משרד הצנזור שלל את רישיון הפרסום שלו. אחרי "עריסת השמש", עשרה מחזורי שירים שלי לא הצליחו לקבל רישיון פרסום מטעם משרד התרבות וההדרכה של הרפובליקה האסלאמית. לכן התחלתי לעבוד עם מו"לים מחוץ לאיראן, ושנה לאחר מכן כתבתי את הרומן הראשון שלי, שהתפרסם בארה"ב. אחריו התפרסמו חמישה ספרים אחרים שלי. שני רומנים, אוסף סיפורים קצרים, ושני מחזורי שירים. את כל אלה פרסמו מו"לים מחוץ לאיראן.

הסיפור סוריאליסטי לחלוטין. אני מניחה, למשל, שאמא שלך גרה על היבשה ושיש לך שם. אבל עד כמה המספר בסיפור מבוסס עליך?
הסיפור הזה, בחלקים חשובים שלו, הוא סיפור החיים שלי, עם כל ההזיות והפנטזיות שמצאו דרך לחיי. כתבתי אותו בהשראת חיי ובהשראת היחסים שלי עם האנשים ועם העולם שסביבי. אני יכול אולי לומר שזו הביוגרפיה הסוריאליסטית שלי, שבהחלט קיימת. אבל האמת היא שזה קצת מוגזם, אם נוצר הרושם שפרטי החיים של המספר בסיפור שלי הם בדיוק כמו שלי. יש לנו הרבה מן המשותף, אבל היבטים רבים בחיי המספר הם שונים ולפעמים אפילו רחוקים מהחיים שלי. המספר הוא צעיר שלא הגיע עדיין לתשובות חותכות בקשר לעצמו ולאורח חייו, ויש חלקים של עצמו שהוא גילה רק לאחרונה, או שעדיין אינו מכיר. כשאני הייתי בגילו, כבר מצאתי את התשובות לרבות מן השאלות שיש לו, וגם הגעתי למסקנות. אני רוצה לומר שלי ולמספר יש נקודות דמיון שאי אפשר להכחיש, כמו הרגשת אי-ביטחון תמידית, פחד ודיכאון הרסני והרגשה פיזית של גוף פצוע. אבל למרות זאת, אנחנו לא דומים זה לזה בהכול. למעשה, עם המספר ובאמצעותו, זכיתי לחוות את החיים באופן שונה.

במהלך הסיפור, המספר נכנס להריון. איזה פן זה משקף בחיים שלך?
בא לי ילד. אני מרגיש בעצמי תחושות אימהיות, תחושות נשיות. אני שמח, כי נשים הן בני אדם טובים יותר.

אתה יודע שבמערב הומואים יכולים להוליד ילדים. הם אמנם לא נכנסים להריון בעצמם…
באמצעות פונדקאית? לא, אני לא אעשה את זה למישהו אחר (מתורגלת, אני מתחילה לתרגם בראש משפטי הסברה בעד פונדקאות). אני לא אביא נשמה אחרת לסבול בעולם הזה (סתם תרגמתי).

המספר ב"תאנים" אומר שהוא סולד מגברים בני שלושים. אתה תהיה בן שלושים בנובמבר. אתה סולד מעצמך עכשיו?
אני כבר לא סולד מעצמי ומזה שאני בן שלושים. אני מאוהב בעצמי ויודע איך לאהוב את עצמי. אני יודע שפעמים רבות לא הייתי טוב לעצמי, אבל בסופו של דבר אני אוהב את עצמי.

הוא אומר שגברים בני שלושים מגעילים אותו, בין השאר, כי הם כבר קיבלו את כל ההחלטות החשובות בחייהם. אתה כבר קיבלת את כל ההחלטות החשובות בחייך?
טוב, כן, קיבלתי החלטות שקשורות יותר לעבר. מתחילת גיל הנעורים חשבתי לעצמי שאני צריך לכתוב, ורק לכתוב. זה העניין החשוב ביותר. האמת היא שזה הדבר היחיד שאני יכול לעשות כמו שצריך, ודברים אחרים נכפו עליי בלי שאחליט. למשל לברוח מאיראן, דבר ששינה את אורח חיי. זהו.

מאילו סופרים אתה שואב השראה והשפעה?
למען האמת, אני לא חושב שהסיפורים שלי מושפעים מסופר כלשהו. אני חושב שאני כותב אותם בלשוני. ההשראה שלי היא מהפנטזיות שלי ומהדברים שאני אוהב.

אבל יש הערת שוליים בקשר לאחנתון, מסיפורו של הסופר הפיני הסוריאליסטי מיקה וולטארי.
הערת השוליים הזאת היא רק הסבר (היסטורי!) לגבי אחנתון, הפרעה המצרי מהשושלת השמונה עשרה, ואני קראתי עליו בספרו של הסופר הפיני מיקה וולטארי. זאת לא השפעה, זו הערת שוליים. למען האמת, אני לא חושבת שהספר של וולטארי הוא מקור היסטורי אמין. אני קראתי מעט מאוד על אחנתון בספר שלו, אבל יצרתי בעצמי את אחנתון שלי. לאחנתון בספר שלי אין הרי פן היסטורי. שמעתי וקראתי עליו גם ממקורות אחרים, אבל יצרתי ממנו מישהו שנוצר בפנטזיות שלי ובלב שלי, לא את מי שההיסטוריה מציגה.

מי הסופרים שאתה אוהב, ובאילו סגנונות הם כותבים?
אני מעריץ את אלבר קאמי ואת ז'אן פול סארטר. אני יודע שהסיפורים שלי לא מושפעים מהם, והעולם שלי בכלל לא דומה לעולם שלהם. אבל כל הנעורים שלי ואפילו יותר, חלפו בעולם שלהם… למשל "הזר" של קאמי הוא אחד האהובים עליי.

את מי אתה אוהב מהסופרים האיראנים? סגנון מסוים?
אני לא ממש עוקב אחרי פרוזה איראנית, וגם לא הקהל שלה. כלומר, מתישהו הפסקתי לעקוב. אולי לסופרים האיראניים כתיבת סיפורים בסגנון מודרני היא עדיין שאילה מהמערב, ולא משהו שהופנם, לא חלק מישותם. אבל צאדק הדאית הוא משהו אחר, נפרד מהפרוזה האיראנית. הוא לא דומה לאף אחד. אני מהלל אותו בגלל (קובץ הסיפורים הקצרים) "הינשוף העיוור". הוא יחיד במינו.

מה אתה מרגיש כלפי איראן הקדומה ותרבות איראן?
אני רחוק מזה. אין בזה שום דבר שמרגש אותי כפי שאני מתרגש, למשל, מההיסטוריה של מצרים הקדומה. אולי אחת הסיבות שאני מתרחק ממנה היא תחושה חזקה של עצב וכמיהה. בהיסטוריה האיראנית עד עצם היום הזה, קרו וקורים דברים מזעזעים, שקשורים בדרך כלל לכך שאומה שלמה מאבדת הכול. סיבה נוספת היא שאני נוטה להתרחק מההיסטוריה הזאת, היא ההתנהגות המעצבנת וחסרת המודעות הנפוצה בין האיראנים. אני סולד מכך שהם מגזימים לגמרי באזכורי ההיסטוריה והתרבות שלהם, ועכשיו הם רוצים להחריב את החברה שבה הם חיים בשם ציוויליזציה שלא נשאר לה זכר. זה שבשל הרעב למשהו להתגאות בו בהיסטוריה של העידן המודרני, הם מתגאים באנשים ובדברים שעברו מאות שנים מאז שקיעתם. תחושת ההשפלה בעידן המודרני אילצה רבים מהאיראנים להקצין בצלילה למעמקי ההיסטוריה, וזה מעצבן אותי.

אתה לא הסופר האיראני ההומו הראשון?
אני לא המשורר ההומו הראשון, אבל הסופר הראשון דווקא כן. בכל מקרה, זה לא משנה איזה מספר אני, למרות שבדידותי בספרות המודרנית כשלעצמה, העניקה כמה פנים ייחודיות לחיי המקצועיים. ראשית – זה שלא היה לי תקדים בפרוזה, גרמה לעיתונות להתרגש ממני ולרוץ אליי. אני רק מספר על העולם שלי מתוך המקום הפרטי שלי, אבל מתוך רעב ספרותי שמספר גם על זהות אסורה. הטיפול העיתונאי בסיפורים שלי על חיי האסורים, היה טיפול גולמי וראשוני. אבל בשירה, ההיסטוריה של הספרות הפרסית הקלסית היא היסטוריה שיש בה ענקים ספרותיים שרובם מהללים אהוב בן מינם. העניין הזה אמנם לא מוצא חן בעיני רבים והם מנסים להכחיש אותו, אבל בשבילי הוא רק אחת התכונות הייחודיות בספרות של מדינה אחת בפינה אחת בעולם. בעבור רבים מהאיראנים שאין להם הבנה מספקת ומדויקת בספרות של עצמם, או שאינם מעורים בפן הזה של הספרות – הנושא הזה נתפס כעלבון. אפילו בקרב רבים מחוקרי הספרות ופרשניה, הייחודיות הזאת של הספרות נחשבת לעלבון לעמודי התווך של הספרות הקלסית. כי הם דחקו את הכוכבים של הספרות הפרסית הקלאסית לאיזשהו קודש-הקודשים מגוחך, והם חושבים שאהבה לבן אותו המין היא עלבון בעבורם.

איפה אתה עכשיו?
למרבה הצער אני כבר שנה בטורקיה.

למה למרבה הצער?
כמו אנשים רבים, אני מרגיש חוסר שלווה במדינה מוסלמית. אמנם אין לי כמעט יחסים עם אנשים בטורקיה ואת רוב זמני, חוץ מטיולים ליליים לפעמים, אני מבלה בבית. טוב, מצבי באיראן היה מאוד פגיע. איומים ומעצרים הפכו לעניין יומיומי. בגלל כל הלחצים האלה, המשפחה שלי איבדה את תחושת הביטחון המועטה שהייתה לה. הספרים שלי לא הצליחו לקבל רישיון לפרסום. סוכנויות הידיעות לא יכלו לדבר איתי או עליי. בשנים האחרונות, כל חיי המקצועיים עברו, שלא מבחירה, אל מחוץ לאיראן, וחיי האישיים גם הגיעו למבוי סתום מבחינות רבות. לא הייתה לי אפשרות לעבוד או להביע את עצמי בתוך המדינה. רבים מהקרובים אליי קיבלו איומים, ופחדו להיות בקשר איתי. בתקופה האחרונה גם סוכנויות הידיעות הקשורות למשמרות המהפכה התחילו לפרסם מאמרים מאיימים נגדי, שלמעשה הכינו את הקרקע ל"טיפול" משפטי בי. במאמריהם הסדרתיים הם אפילו הציגו אותי ואת אורלי נוי, המתרגמת של הספר שלי "ואני אגדל ואניב פירות: תאנים", כחתרנים במימון ישראלי. אני רוצה לומר שהמצב כבר היה מגוחך מרוב חוסר שקט וסכנה.

מהמערכת ביקשו ממני לשאול אותך על דעתך על תוכנית הגרעין ועל ההסכם, אבל אני רוצה שזה יהיה ראיון ספרותי בלי אקטואליה.
מזל, כי אני שונא לדבר על דברים כאלה!

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
אני מקווה שלא אראה את עצמי בשום מקום. אני חושב שלחיות עוד עשור זה באמת בלתי נסבל.

למה?!
היו לי חיים קשים והרסניים. אני עייף מאוד, והעולם המטונף הזה העביר לי את החשק לחיות. אני לא רוצה לשבת עוד עשור ולראות את כל הזוועות האלה… רוב העולם הוא כזה… בשבילי זה מספיק.

אבל אמרת שאתה אוהב את עצמך!
אני אוהב את עצמי, לא את החיים.

אין שום דבר שיכול לעשות את החיים שווים? הצלחה? אהבה?
לא. שום דבר הוא לא מספיק חזק ונחשק עד כדי כך שיהיה יותר טוב מאשר לא להיות. על הצלחה בכלל אל תסמכי. ואהבה… פעם אחת ויחידה חוויתי אהבה בצורה כזאת שבפעם הראשונה בחיי רציתי לחיות. רציתי שימשיך. הייתה לי תשוקה מוזרה לחיות עוד שנים. אבל אחרי החוויה ההיא, אחרי ההתמוטטות ההיא, הכול חזר לקדמותו. שוב לא רציתי לחיות.

אתה לא חושב שזה יכול לקרות שוב?
לא. שום דבר חד פעמי לא חוזר על עצמו.

המקור הפרסי

והנה המקור הפרסי, העוד יותר לא ערוך (שלחתי שאלות בכתב בעקבות שיחת סקייפ, כי אני אוהבת שהכול כתוב. על חלק מהשאלות התשובות מופיעות במקומות אחרים…)
به دنیا آمدن و بزرگ شدن (خانواده، ادبیات، آغاز نوشتن و انتشار)

1 ــ من در یک خانواده ی باز و غیر متعصب به دنیا آمدم که در آن خبری از مذهب و یا ایدئولوژی خاصی نبود. هیچ وقت چیزهایی از این دست به ما تحمیل نشد. من هرگز پدر یا مادرم را در حال عبادت یا چیزی شبیه به آن ندیدم. یک خانواده ی پر جمعیت که پدرم به شیوه ی تبارش آن را اداره می کرد. اون باید تصمیم می گرفت که معاشرت ما چه شکلی باشه یا اینکه اصلا شکلی داشته باشه یا نه؟ مادرم شاعر است و همیشه پناهِ همه ی ما بوده. پدرم علاقه مند به ادبیات. در خانه ی ما سیستم تربیتی مدون و منظمی وجود نداشت. ما فقط مفاهیم کلی را یاد می گرفتیم؛ اینکه دروغ نگوییم. اعتراض کنیم اگر چیزی را نادرست دانستیم. اینکه به اشتباهات مان اعتراف کنیم و البته دیگران را ببخشیم. ما کنار هم سال های خیلی سختی را سپری کردیم گرچه آن سال ها هنوز ادامه دارند و تمام نمی شوند. روابط ما محدود و گزینشی بود؛ دوستان پدر و مادرم. فقط همین. ما تقریبا روابط فامیلی نداشتیم. این را پدرم عملا ممنوع کرده بود. راستش من فکر می کنم خیلی از چیزهایی که بهشان می بالم، از قِبلِ همین شیوه ی پدرم برای معاشرت به دست آمد. درسته که رَوشِ ش جبر و تحمیل بود ولی به هر حال نتیجه ی مطلوبی داشت؛ اینکه ما چندان در جریان خباثت های ریز و درشت آدم های اطراف مان قرار نگرفتیم. اینکه خباثت را یاد نگرفتیم. پدرم در واقع به روش خودش از خانواده ش مراقبت می کرد. راستش دقیقا نمی دونم دلایل پدرم برای قطع ارتباط با آدم های اطراف که دور یا نزدیک نسبتی هم با ما داشتن ــ چه ها بود؟ اما هر چقدر سال ها گذشت، بیشتر به او حق دادم. نمی دانم. شاید من وارث بیماری او باشم اما هیچ پشیمان نیستم که سهم بیشتر عمرم از مردم پرهیز کردم و فاصله گرفتم. با این حال همیشه در خانه ی ما تا نیمه های شب، شعر خوانی بر پا بود؛ یک حلقه ی خاص از دوستان مشترک پدر و مادرم. من که با فاصله ی زیادی، کوچیک ترین عضو این جمع بودم داشتم پنهانی شاعر می شدم. پای ثابت بودم. همیشه گیجِ خواب تا نزدیکی های صبح می نشستم و بی که درک مشخصی از شنیده هام داشته باشم، آهنگ و ریتم شعر ها هوش از سرم می برد. شعر را نمی فهمیدم اما وزن و موسیقی آن رو دوست داشتم. گاهی وقت ها هم یک مشت حرف و هجا و کلمه ی هم آهنگ و موزون را ــ که هیچ از معناشان سر در نمی آوردم ــ کنار هم می چیدم؛ پاره های کوتاهی که هیچ معنی نداشتند. فقط خوش بودم که آهنگ دارند… هیچ وقت هم رو نکردم… خجالت می کشیدم… اما کم کم از اوایل نوجوانی با تشویق مادرم به طور جدی شروع کردم به نوشتن چون احساس می کردم می توانم این کار را انجام بدهم. درست مثل مادرم اما نه بهتر از او.
در همان دوره یک مجموعه شعر نوشتم با عنوان "سکوی آفتاب" که با فاصله ی دوسال بعد با حذف دو شعر بلند بوسیله ی اداره ی ممیزی، چاپ و منتشر شد. این مجموعه شعر در واقع اولین و آخرین کتاب من هست که در ایران مجوز چاپ و نشر دریافت کرد. سکوی آفتاب به چاپ سوم رسید و همانجا متوقف شد چون اداره ی ممیزی مجوز تجدید چاپ آن رو لغو کرد. بعد از سکوی آفتاب بیش از ده مجموعه شعر من نتوانستند از وزارت فرهنگ و ارشاد جمهوری اسلامی مجوزی برای نشر دریافت کنند. بنابراین شروع کردم به کار کردن با ناشران خارج از کشور و یک سال بعد اولین رمانم را نوشتم که در امریکا منتشر شد. بعد از آن به مرور پنج کتاب دیگر از من منتشر شد؛ دو رمان. یک مجموعه داستان کوتاه و دو منظومه ی شعر. همه ی این ها را ناشرانی در خارج از ایران منتشر کردند.

دارد سی سالتان میشود. راوی در کتاب از مردان سی ساله بدش میاید. شما هم از خودتان بدتان میاید؟ همۀ تصمیمات مهم زندگیتان را گرفتهاید؟
این داستان در بخش های مهمی، داستان زندگی خود من هست با همه ی اوهام و تخیلاتی که در زندگی ام راه پیدا کرده اند. من آن را مُلهم از زندگی خودم و نسبت ام با آدم ها و جهان پیرامون خودم نوشتم. شاید بتوانم بگویم این داستان بیوگرافی سورئال من است که قاطعانه واقعیت دارد. اما راست ش این کمی اغراق آمیز است اگر برداشت شود که زندگی راوی داستانم دقیقا مختصات زندگی مرا دارد و با وجود اشتراکات مهمی که من و راوی با هم داریم، اما خیلی از وجوه زندگی راوی متفاوت و گاهی حتا دور از زندگی من است. راوی جوانی ست که در مورد خودش و نوع زندگی اش به جواب های دقیقی نرسیده و بخش هایی از خود را تازه کشف کرده و هنوز نمی شناسد. من وقتی این داستان را می نوشتم پاسخ خیلی از سوالاتی را که راوی دارد، پیدا کرده بودم و به نتایجی هم رسیده بودم. می خواهم بگویم با وجود اینکه من و راوی نقاط مشترک غیر قابل انکاری داریم از جمله احساس مداوم نا امنی، ترس و افسرده گی کاهنده، اما در همه ی موارد لزوما به هم شبیه نیستیم. در واقع من شکل دیگری از زندگی را با راوی و به وسیله ی او تجربه کردم. و دیگر اینکه من هیچ از بودنم و سی سالگی ام بیزار نیستم. من عاشق خودم هستم و می دانم چطور باید خودم را دوست داشته باشم. می دانم خیلی وقت ها با خودم مهربان نبوده ام اما در نهایت خودم را دوست دارم و خب، بله، تصمیماتی هم گرفتم که بیشتر مربوط به گذشته میشوند. من از اوایل نوجوانی با خودم فکر کردم که باید بنویسم و فقط بنویسم. این مهم ترین مسئله ست. راستش این تنها کاری هست که می توانم درست انجام ش بدهم. و چیزهای دیگری هم خارج از تصمیماتم به من تحمیل شد. مثل بیرون زدن از ایران که دست کم فرم زندگیم را کمی تغییر داده. همین

کی و چطور فهمیدید که کشوری که توش زندگی میکنید عادی نیست؟

خیلی زود. درک این مسئله برای کسی که در ایران زندگی می کنه کار سختی نیست. از همون بچه گی تو می بینی که مثلا مهمانی ها پنهانی برگزار می شوند. می بینی که روابط آدم ها با هم پنهانی ست. جشن ها پنهانی ست. اضهار نظر ها پنهانی ست. همه چیز ممنوع است. عشق، سکس، موسیقی… رقص… همه چیز… تو در ایران خیلی زود می فهمی که آدم ها در واقع یک جور "زندگی مخفیانه" دارند چون آن چیزی که در خانه هستند، کمترین شباهتی به چیزی که در جامعه هستند، ندارد. وقتی ببینی همه چیز پنهانی برگزار می شود می فهمی که اوضاع عادی نست.

کی دوزاریت افتاد که همجنسگرایید؟ آنوقت، در کشوری که همجنسگرایی را جرم میبیند، احساس و اندیشههایتان چی بود؟

نوجوان بودم و وقتی مسئله به مرور برایم شناخته تر شد با خودم فکر کردم که حتما زندگی دشوار تری نسبت به اکثریت خواهم داشت. احساس ناامنی می کردم. اما هیچ وقت در این مورد احساس گناه نداشتم و هیچ وقت فکر نکردم که آدم اشتباهی هستم. یک نوع ترس مداوم هم داشتم چون احساس می کردم حاکمیت و همچنین خیلی ها در جامعه ی ایرانی بر علیه من و طبیعت ام هستند اما چیزی که بیش از همه فکرش آزارم می داد رو آوردن به زندگی مخفیانه بود. دلم نمی خواست مثل جانی ها هویتم و همه چیزم را پنهان کنم چون خودم را مجرم احساس نمی کردم. پنهان شدن برایم همراه بود با تحقیر و من نمی خواستم تحقیر شوم. از این متنفر بودم. شاید همین تنفر مرا واداشت به اینکه زندگی ام را روو کنم. از آن حرف بزنم و نگذارم هیچ کس و هیچ چیز ــ حتا خودم ــ مرا سانسور کند و وادار به سکوت. چند سال پیش از اینکه از ایران بیرون بزنم و در همان فضای خفه گی از افکارم، از چیزهایی که غلط می دانم و حتا از گرایشم با صراحت با رسانه ها و در کتاب هایم حرف زدم. درست است که این بی پروایی زندگی ام را به خطر انداخت و همه ی سالهای آخر را در ایران با استرس و احساس شدید ناامنی و ترس سپری کردم. اما هنوز هم احساس ناامنی و وحشت را ترجیح میدهم به اینکه با پنهان کردن خودم و زندگی ام، تحقیر شوم. البته خانواده و دوستان نزدیکم از من حمایت می کردند اگر چه خیلی ها هم از من و شیوه ی زندگی ام ابراز بیزاری کردند که البته اهمیتی نداشت. مهم برایم فقط این بود که خودم باشم.

زندگی با بیماری چگونه است؟ – تاثیر اون بر نوشتن ت چی هست؟

راستش کنار آمدن با این اختلال آسان نیست/ نبوده. من نمی توانم در این مورد بگویم که موفق بودم. این بخش مهمی از زندگی ام را اشغال کرده و روابطم را تحت تاثیر خودش قرار داده. دوره های طولانی ای رو تجربه کردم که در اثر این بیماری زندگیم مختل شده. از سنین خیلی کم احساس ش می کردم اگر چه نمی شناختم ش. به هر حال فکر می کنم تا حدود زیادی رسالت مزخرف ش رو توی زندگیم انجام داده اما به هر حال حریفِ نوشتنِ من نشده. وقتی هم که در بیمارستان بستری بودم و جلسات شوک تراپی را می گذراندم یادم هست که می نوشتم؛ چند فصلی که خوب هم از کار درآمدند. شاید توقع کلیشه ای از من این باشد که با نوشتن به جنگ با این بیماری بروم اما من در کل حوصله ی قهرمان بازی ندارم و کاملا شیوه ی دیگری را پیش گرفتم؛ شاید به این دلیل که سیتره ی اون رو پذیرفتم. منظورم اینکه که اون رو در نوشتن ام سهیم کردم و از تاثیرات ش الهام گرفتم. تحت تاثیر بی پلار فضاهای عجیب و تکان دهنده ای رو تجربه کردم و البته تلخ که میشه رَدِ اونها رو در داستان هام شناخت. راستش من هر چیزی رو که امکانی به دست بده برای نوشتن، به فال نیک می گیرم 🙂

در کتاب هم ستارۀ داود، ملکۀ اسراییل، اسمهای پدران، اسم یهوه – یهودیت حضور قابل توجهی دارد. چرا و چطور علاقهای به یهودیت پیدا کردید؟
من علاقه ای به یهودیت ندارم و نه به هیچ دین دیگری. یهودیت برای من فقط یک المان از زندگی این سرزمین است. حیات تاریخی اسرائیل همیشه برایم الهام بخش بوده و هست. غیر از این، متن تورات را فارغ از هر چیز دیگر تنها به خاطر ظرائف متنی و افسانه هایش دوست دارم… موسیقیِ زبان عبری و حتا اسامی عبری… میبینی که اغلب از این اسمها در داستانهایم استفاده میکنم. همه ی اینها با هم، برای من چیزهای قدیمی و با شکوه و پاک را تداعی میکنند. چیزهایی که سهم من از آنها تنها تصاویر بریده بریده و کوتاهی ست که به هم نمیپیوندند تا من هم نتوانم هیچ وقت توضیح شان بدهم. به هر حال به همینها قانعم چون همین تصاویر با همه ی نقایصی که در دریافتشان دارم، باز هم داستان و شعر میشوند در من و برای من.

آیا همۀ کتابهایتان در ایران چاپ شده است؟ (نه، فقط <سکوی آفتاب> در سال 2005)
باقی کتاب ها کجا منتشر شده اند؟ کانادا. امریکا. آلمان و بریتانیا

آیا به زبانهای این کشورها ترجمه شده؟
نه، به فارسی منتشر شده اند. ترجمۀ عبری اولین ترجمه ی کتاب من است که به زبان دیگر چاپ و منتشر شده است، همین
کتاب البته به انگلیسی هم ترجمه شده. منتها درگیر تصویر سازی ست و هنوز نهایی نشده.

کدام نویسندگان برایتان منبع الهام و تاثیرند؟

راستش فکر نمی کنم که داستان هایم را متاثر از نویسنده ای نوشته باشم. فکر می کنم به زبان خودم نوشته باشم شان. برای من معمولا اوهام و دلبستگی های خودم الهام بخشم هستند.
ولی آن پانویس در مورد اخنتون…
آن پانویس فقط توضیحی ست (تاریخی!) درباره ی اخناتون، فرعون مصر که از دودمان هجدهم است و من در کتاب میکا والتاری نویسنده ی فنلاندی خوانده بودم. این تاثیر گرفتن نیست. یک پاورقی ست. راستش کتاب والتاری یک کار تاریخی/ داستانی ست که البته فکر می کنم از نظر تاریخی هم کتاب مرجع و معتبری نیست. من تا حدود خیلی کم و مختصری درباره ی اخناتون در کتاب او خواندم اما خودم اخناتون دیگری ساختم. اخناتونی که چندان در کتاب من وجه تاریخی ندارد. از منابع دیگر هم درباره اش شنیده بودم و خوانده بودم اما من از او کسی را ساختم که در اوهام و قلب خودم شکل گرفته بود نه کسی که تاریخ معرفی می کند

آنهایی که دوست داری کیاند و سبکشان چیست؟

من شیفته ی آلبر کامو و ژان پل سارتر هستم. می دانم داستان های من درواقع هیچ تاثیری از این دو نگرفته و دنیای من شاید شبیه نباشد به دنیای این دو. اما همه ی نو جوانی ام و حتا بیشتر، در جهان این دو گذشت… مثلا "بیگانه" ی کامو یکی از محبوب ترین های من است.
از نویسندگان ایرانی کدام را دوست دارید؟ یه سبک خاصی؟ من زیاد پیگیر ادبیات داستانی ایران نیستم و نه مخاطب آن. یعنی از یک وقتی به این طرف دیگر پیگری نکردم. شاید نوشتن داستان به شکل مدرن، هنوز برای نویسند ه ی ایرانی چیزی ست عاریه از غرب. احساس می کنم برای نویسنده ی فارسی زبان هنوز نوشتن داستان، درونی نشده و ذاتی نیست. به هر حال… اما برای من صادق هدایت جدا از داستان نویسی ایرانی ست. او شبیه به هیچ کس نیست. من او را به اعتبار بوف کور ستایش می کنم. او منحصر به فرد است.

احساست نسبت به ایران باستان و فرهنگ و تمدن ایرانی چیه؟

ازش فاصله دارم. برایم ابعاد تحریک آمیزی ندارد آنطور که مثلا تاریخ مصر باستان دارد. شاید هم یک دلیل که از آن فاصله می گیرم احساس شدید دریغ و حسرت است. در تاریخ ایران تا همین امروز اتفاقات وحشت باری افتاده که غالبا مربوط به از دست دادنِ همه چیزِ یک ملت هستند. یک دلیل دیگر هم که پرهیز می کنم از این تاریخ، ناخوداگاه رفتار زننده ای ست که خیلی بین ایرانی ها شایع است. از اینکه به شکلی فوق العاده اغراق آمیز از تاریخ و تمدن خود یاد می کنند و اکنونِ ویرانِ جامعه ی خود را می خواهند با سابقه ی تمدنی که نشانی از آن نمانده، توجیه کنند، بیزارم. اینکه در قحطیِ افتخاراتِ تاریخِ معاصر، یکسر به کسان و چیزهایی افتخار می کنند که قرن ها از زوال شان گذشته. احساس تحقیر در دوره ی معاصر خیلی از ایرانی ها را واداشته که در غوطه خوردن در قعر تاریخ افراط کنند و این برایم زننده است.

شما اولین نویسندۀ همجنسگرای ایرانی نیستید
نه، من اولین شاعر همجنسگرا نیستم اما اولین نویسنده چرا. به هر حال حالا مهم نیست که چندمین نفر باشم. هر چند همین تنهایی من در ادبیات معاصر خودش مختصات خاصی را به زندگی حرفه ای ام بخشید. یکی اینکه چون پیش از من سابقه ای در ادبیات داستانی وجود نداشت، به طبع برخورد رسانه ها با من همراه بود با هیجان و شتابزده گی. من تنها از دریچه ی خودم دنیایم را روایت می کنم اما در قحطیِ ادبیاتی که هویتِ ممنوعه را هم روایت کند، برخورد با روایت من از زندگی ممنوعه ام، یک برخورد خام و ابتدایی بود. به هر حال گذشته از این ها تاریخ ادبیات کلاسیک فارسی تاریخی ست که در آن غول های ادبیات غالبا معشوق همجنس خود را ستایش می کنند. و این موضوع اگر چه برای بسیاری هیچ خوشآیند نیست و سعی در انکار آن دارند، برای من تنها یک ویژه گی ست در ادبیات یک کشور در یک گوشه ی این دنیا. اما غالبا برای خیلی از ایرانی ها که درک کافی و دقیقی از ادبیات خودشان ندارند، یا در جریان این وجه از ادبیات قرار نگرفته اند ــ این موضوع بر خورنده و منحرف کننده است. حتا در بین بسیاری از محققان و تحلیل گران ادبیات، این ویژه گی توهینی به ارکان ادبیات کلاسیک به شمار می رود. به سبب اینکه ستاره های ادبیات کلاسیک فارسی را در یک حاله ی مضحکِ مقدس پیچیده اند و همجنس خواهی را تهمت به آنها تلقی می کنند.

الان: کجایید؟ چرا؟ (گریز پیش از موعد، مشکلات با مقامات، دلیلش)
حالا یک سالی ست که در ترکیه هستم. مثل خیلی از آدم ها من هم در یک کشور مسلمان احساس آرامش نمی کنم اگر چه رابطه ام با جامعه ی ترکیه تقریبا قطع است و بیشتر اوقاتم را به جز شبگردی های گه گاهی، در خانه می گذرانم. خب وضعیت من در ایران خیلی آسیب پذیر شده بود. تهدید و توقیف مسائل روزمره شده بودند و البته خانواده ام به خاطر همه ی این فشارها همان اندک احساس امنیت را هم دیگر نداشت. کتاب هایم نمی توانستند مجوز بگیرند و منتشر شوند. رسانه ها با من و در مورد من نمی توانستند حرفی بزنند. سال های آخر، همه ی زندگی حرفه ایم ناگزیر به خارج از ایران منتقل شده بود و زندگی فردی ام هم از خیلی جهات به بن بست رسیده بود. امکانی برای کار و بروز خودم در کشور نداشتم. خیلی از نزدیکانم تهدید شده بودند و از ارتباط با من می ترسیدند. این اواخر هم که رسانه های سپاه پاسداران شروع کرد به انتشار مقالات تهدید آمیزی بر علیه من که در واقع زمینه سازی برای برخورد قضایی با من بود. حتا آنها در مقاله های سریالی شان من و اورلی نوی، مترجم داستان من سبز می شوم… را به اقدام برای براندازی با پشتوانه ی اسرائیل معرفی کردند. می خواهم بگویم اوضاع از فرط نا آرامی و خطر، دیگر مضحک به نظر می رسید.

ده سال دیگه کجا خودتان را میبینید؟
امیدوارم هیچ جا خودم را نبینم. به نظرم یک دهه ی دیگر زندگی کردن، واقعا خارج از تحمل است.

چرا؟
من زندگی ملال آور و کاهنده ای داشته ام. احساس خستگی شدید می کنم و این دنیای کثیف حوصله ام را از زندگی سر برده. هیچ دلم نمی خواهد چند دهه ی دیگر هم بنشینم و این همه وحشیگری و هرزه گی را تماشا کنم… سهم عمده ی دنیا همین هاست… برای من کافی ست.

اما گفتی خودتان را دوست دارید
خودم را دوست دارم، نه زندگی را.

هیچی نیست که بیتونه زندگی را ارزششو داشته باشه؟ موفقیت؟ عشق؟
نه. هیچ چیزی اینقدر قوی و مطلوب نیست که از نبودن خوب تر باشد. موفقیت را که اصلا روش حساب نکن. و عشق… یک بار و فقط یک بار عشق را طوری تجربه کردم که برای اولین بار در عمرم دلم می خواست زندگی کنم. دلم می خواست ادامه پیدا کند. شوق عجیبی داشتم برای اینکه سالها زندگی کنم. اما بعد از آن تجربه، بعد از آن فروپاشی، باز همه چیز مثل سابق شد. باز هم دلم زندگی را نخواست.

فکر نمی کنی این می تواند باز هم تکرار شود؟
نه. هیچ چیز یگانه ای دوباره تکرار نمی شود.

 

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – ההרצאה (חלק ד' ואחרון)

יום ראשון, 19 באפריל, 2015

חלקה הרביעי והאחרון של ההרצאה שנתתי לשותפים לדרך בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ב

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ג

והנה חלק ד' ואחרון (16:04 דקות)

זה לא עד סוף ההרצאה, כי מתישהו פשוט נגמר הזיכרון במצלמה.
(וגם ההרצאה לא מקיפה הכול. כי אי אפשר. בשביל זה יש הספר מגילת אסתר: מאחורי המסכה).

והנה מספר תמונות סטילס מההרצאה לתומכים בירושלים, שהתקיימה בבית משפחת אברמי (בקישור, חפשו "איראן", וגלו למה שירלי התנדבה לארח אותנו).

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. בית משפחת אברמי לפני.

בית משפחת אברמי לפני.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

מגילת אסתר - מאחורי המסכה: הרצאה לתומכים בירושלים. גוהר מסעדה פרסית

בתמונה: שותפים לדרך מאזינים בעניין + ירקות חתוכים + ח'ורשט אלו + אש רשתה (מהמסעדה הפרסית גוהר בכפר סבא).

רוצים גם לשמוע ולטעום? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מימון), ואפשר לשלב עם אוכל – מטעימות ועד סעודה מגוהר – מסעדה פרסית. צרו קשר פה מימין.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים (חלק ג)

יום ראשון, 12 באפריל, 2015

חלקה השלישי של ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

חיתוך הסרטים הוא לפי גחמותיה הפרטיות של המצלמה של עשהאל, ובין 2 ל-3 התחלפו כרטיסי הזיכרון, ולכן יש כמה דקות רווח בין החלק הקודם לחלק הנוכחי.

והנה חלק ג' (38:37 דקות)

והנה
חלק ד' ואחרון – בשבוע הבא.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים (חלק ב)

יום שבת, 4 באפריל, 2015

כמובטח, חלקה השני של ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום!

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את חלק א' – הנה קישור: מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

והנה חלק ב' (33:05 דקות)

והנה תמונה שלי מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2 עם מגילת אסתר: מאחורי המסכה.

"מגילת אסתר - מאחורי המסכה", מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2, פורים תשע"ה.

"מגילת אסתר – מאחורי המסכה", מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2, פורים תשע"ה.

חלק ג' בשבוע הבא.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים

יום שישי, 27 במרץ, 2015

לטובת הכלל, מתחילה היום להעלות את ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה.
ההרצאה התקיימה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א (מההרצאה בירושלים, אבוי, אין לי וידאו!)

כמה מילים למי שמחפש מקום להרצאה או להופעה אינטימית בת"א:
אם הקהל שלכם הוא עד 50-60 איש ואתם לא צריכים מקום נגיש לנכים – מקום לשבט זה ה-מקום. המקום פשוט נעים. זה הדבר הראשון שמרגישים כשנכנסים לחדר. היה לי גם נעים לעבוד מול שחף (מקום) ועדן (כיבוד) בתהליך ההזמנה. החנייה בשפע (לפחות בשעות הערב), המחירים ללא השוואה למקומות אחרים בת"א שביררתי בהם – בקיצור, אני יצאתי מרוצה. מאוד. וגם הקהל. וגם נשאר לי תקציב לכיבוד ולעוד הרצאה בירושלים.
מכיוון שהיו לי אורחים דתיים, תיאמתי עם עדן ירקות ופירות חתוכים מיבול נכרי, אבל בד"כ מזמינים קייטרינג או כיבוד טבעוני מ"הבר-קיימא" למטה (טבעוני זה לא אוטומטית כשר. המסעדה עובדת בשבת ולכן אין לה תעודת כשרות), ומותר לאורחים לקנות אוכל במסעדה ולהעלות לאולם.

זהו. ועכשיו – להרצאה!
תודה לעשהאל על הצילום. חיתוך הסרטים הוא לפי גחמותיה הפרטיות של המצלמה שלו (ובין 2 ל-3 התחלפו כרטיסי הזיכרון אז יש כמה דקות רווח).
חלק א' (37:40 דקות)

והנה עופר צ'יזיק מדגמן בגדים של אנשי דת שיעי שאינו מצאצאי הנביא, ושני ספרים מצוינים.

הטוב הרע והעולם - מסע לאיראן הטרום אסלאמית, מגילת אסתר: מאחורי המסכה, עופר צ'יזיק, איש דת שיעי, פורים, אחשוורוש, המן, אסתר, ושתי

עופר צ'יזיק מדגמן בגדי אח'ונד (איש דת) שיעי שאינו מצאצאי הנביא, וספרים מצוינים על איראן.

חלק ב – בשבוע הבא (אבל מי שממש במתח יכול לחפש אותו בעצמו ביו-טיוב).

شادباش نوروزی یک دانشجوی اسراییلی

יום שישי, 21 במרץ, 2014

תלמיד שלי כתב, אני רק תרגמתי בעזרתו האדיבה של בפומט (זה המקור העברי). מפיצה ברשות, אך ללא שם התלמיד הביישן.
אמנם אני מלמדת בעיקר שפה, אבל אני משתמשת בטקסטים כדי להמחיש לתלמידים שאיראן אינה אויבת של ישראל. לאיראן ולישראל יש אויב משותף ששמו הרפובליקה האסלאמית (ויש שיאמרו – יש אויב משותף ששמו אינטרסים בינלאומיים שאינם מעוניינים באנשים אלא בהון ובשררה). ברכות נורוז כאלה גורמות לי להרגיש שהצלחתי.

یکی از دانشجویان گرامی دیروز به عبری نوشته، من ترجمه میکنم:
امروز در ایران نوروز 1393 – سال نو ایرانی را – جشن می گیرند. درست در چند ساعت آینده میلیون ها شهروند ایرانی با خانواده های خود دیدار می کنند، می خورند و می آشامند، آواز می خوانند و به همدیگر مهر می ورزند. دور سفره های هفت سین در هزاران خانه، آدم ها به همراه خانواده ها و دوستانشان می نشینند – کسانی که برای هم گرامی هستند، گرد هم می آیند برای گرامیداشت سنتِ باستانیِ یک قوم شگفت انگیز. من با ایشان هیچ وقت همسخن نشده ام و در نتیجه در جشن هایشان شرکت نکرده ام، اما یقین دارم و مطمئنم که در بیشتر خانه ها هیچ برنامه هسته ای و هیچ توطئۀ توسعۀ امپریالیستی وجود نخواهد داشت، مگر تنها آرزوهای مشترک برای شادی و خوشحالی و زندگی بهتر.
کمتر از ماهی دیگر ما هم پای سفره های پسح (عید پاک) خواهیم نشست – و مانند ایشان، ما هم بخوریم و بیاشامیم، آواز بخوانیم و به هم دیگر مهر بورزیم. ما هم یک سنت باستانی یک قوم شگفت انگیز را گرامی خواهیم داشت، و مانند آنها سر بیشتر سفره هایمان غالباً آرزوهای مشترک برای شادی و خوشحالی و زندگی خوب خواهد بود، و نه حیله های «یک دشمن صهیونیستی».
شاید بگویید حرف هایم پیش پا افتاده است و نیز خودم را ساده لوح بنامید. ولی من این باور را انتخاب می کنم که دشمن تنها در ذهن است – هم در ذهن هر یک از ما، و هم در ذهن مجازی که کشورهای ما را رهبری می کند.
بزرگ ترین ترس آنان این است که در واقع و به حقیقت، ما به همین سادگی چنین شبیه به هم هستیم…
ای کاش که همه ما – اسراییلی ها و ایرانیان – همراه هم نوروز پیروز و خجسته داشته باشیم.

Hebrew-Persian Nowruz Greeting by Ars Luminis. www.arsluminis.com

Nowruz piruz. Ars Luminis, cc-by-nc-sa – click for link

היום חוגגים באיראן את הנורוז של שנת 1393 – ראש השנה הפרסי. ממש בשעות הקרובות ייפגשו מיליוני אזרחים איראנים עם בני משפחותיהם, יסעדו, ישירו, ויאהבו. סביב שולחנות הנורוז באלפי בתים ישבו בני אדם, משפחות וחברים – אנשים יקרים זה לזה שמתאגדים ביחד כדי לציין מסורת ארוכת שנים של עם מופלא. מעולם לא דיברתי איתם, ובטח שלא השתתפתי בחגיגות שלהם – אך אני סמוך ובטוח שברוב הבתים לא יהיו תוכניות גרעין זדוניות או מזימות השתלטות אימפריאליסטיות, אלא רק שאיפות משותפות לאושר ולחיים טובים יותר.
בעוד פחות מחודש מהיום נסב אנחנו לשולחן הפסח – וכמוהם, גם אנחנו נסעד, נשיר, ונאהב. גם אנחנו נציין מסורת ארוכת שנים של עם מופלא, וכמוהם, גם על רוב שולחנותינו יהיו בעיקר שאיפות משותפות לאושר ולחיים טובים, ולא קנוניות של "אויב ציוני".
קראו לי נדוש, ואולי אף תמים – אך אני בוחר להאמין שהאויב הוא רק בראש – הן הפיסי של כל אחד מאיתנו, והן זה הוירטואלי שמוביל את המדינות שלנו.
הפחד הכי גדול שלהם הוא העובדה שבעצם, בבסיס, אנחנו פשוט כל כך דומים…
מי ייתן שיהיה לכולנו – ישראלים ואיראניים כאחד – נורוז שמח ומאושר.

רוצים גם להיות תלמידים שלי? יש לכם הזדמנות! ב-13.7 ייפתח באוניברסיטת חיפה קורס קיץ אינטנסיבי ללימוד השפה הפרסית. חודשיים וקצת אני לא יוצאת לכם מהוורידים, בסוף אתם יודעים פרסית וגם יודעים שאיראן לא אויבת של ישראל. לפרטים – המחלקה לשפות זרות, אוניברסיטת חיפה.