האקדמיה ללשון העברית



כללי הכתיב חסר הניקוד לפי שמיעה

יום ראשון, 2 בפברואר, 2014

כשחתמתי על הסכם ממון עם אבי ילדיי הגדולים (להלן ש.), הדיון היה משהו כזה:

ש: למה היא מקבלת את הבית?

אני: פה לא צריך להיות י'.

אחת השגיאות שהכי מחרפנות אותי הן שגיאות של כתיב מלא או חסר מדיי. הבעיה עם כללי הכתיב חסר הניקוד כפי שהם מופיעים באתר האקדמיה ללשון העברית (אוקטובר 2013), היא שהם בנויים על כללי הכתיב המנוקד. זה אומר שצריך קודם כול לדעת לנקד, ורק אחר כך אפשר לכתוב בלי ניקוד. אבל מה לעשות שרוב האנשים (כולל מורים) לא יודעים לנקד, והדור הצעיר (שלמורים שלו היה נקדן אוטומטי) אפילו לא יודע לקרוא עם ניקוד?

לכן, לשירות הציבור, אני מביאה כאן את כללי הכתיב חסר הניקוד, לחסרי רקע בניקוד. זה מתוך פרק הרש"ע (רגע של עברית) בקורסים שאני מלמדת.

יש מעט מאוד נקודות שמתפספסות בצורה זו (בעיקר חטף-קמצים למיניהם), ואשמח להצעות ייעול בנקודות האלה.

אז ככה:

1. כללי הכתיב חסר הניקוד אינם תמיד כתיב מלא או חסר, אלא הם משלבים את שני סוגי הכתיב.
מפאת קוצר הזמן והמקום, ומכיוון שאיננו מצפים מהתוצר הממוצע של מערכת החינוך הישראלית לדעת את כללי הניקוד ופונולוגיה עברית היסטורית, אנחנו נתייחס למה שהדובר שומע ולא לדקדוק היסטורי (למשל דגש חזק לא ייחשב לסוגר הברה).

שימו לב:
• שמות פרטיים אינם חייבים לציית לכללי הכתיב חסר הניקוד או לכל חוק אחר. בבואנו לאיית שמות פרטיים, נאיית אותם כפי שמאיית האדם: יעקב או יעקוב, אייל או איל, אדווה או אדוה, גלעד או גילעד.
• כל אות הכתובה בכתיב המנוקד נכתבת גם בכתיב חסר הניקוד: הוא, היא, ביצים, אבותיו.

לפני שנמשיך, תזכורת למספר מושגים פונולוגיים בסיסיים. מי שמכיר את המושגים יכול לדלג הלאה.

עיצור (consonant) – הגה (צליל דיבור) שיש בו חסימה מלאה או חלקית של האוויר. בעברית – כל האותיות מלבד אהו"י (שיכולות להיות גם עיצורים וגם אימות קריאה)

תנועה (vowel) – הגה שיש בו זרימה חופשית של האוויר. מסומן בעברית על ידי ניקוד (למעט שווא נח) ועל ידי אותיות אהו"י בתפקידן כאימות קריאה.

אם קריאה – אות המציינת תנועה, ולא עיצור.

הברה – רצף הגאים שבמרכזו תנועה. לפני התנועה ואחריה יכולים להיות עיצורים.

הרבה פתוחה – הברה המסתיימת בתנועה.

הברה סגורה – הברה המסתיימת בעיצור אחד או יותר.

טעם / הטעמה – הדגשה של אחת ההברות במילה יותר מהאחרות.

הברה מוטעמת – ההברה המודגשת במילה.

הברה בלתי מוטעמת  (לא מוטעמת) – הברה שאינה מודגשת במילה.

1.1 סימון התנועות
1.1.1 במילים לועזיות
תנועת a אינה מצוינת במילים לועזיות: פופולרי, רנדומלי, נורמלי. גם אם WORD טוען אחרת.
תוספת שלי: בתעתוק מילים משפות שיש בהן הבדל בין a (קצרה) ו-ā (ארוכה) – כן נוסיף א: איראן, אסלאם, קאמה (סוטרה).

תנועות i, o, u מצוינות באם קריאה תמיד: מיליון, היסטוריה, אופטימי.

1.1.2 במילים עבריות
1.1.2.1. תנועת u מסומנת תמיד ב-ו': קופסה, דוגמה, הופצץ, פוקסס.

1.1.2.2. בתנועת i ו-o
הכלל המוביל הוא: סלב

הברה סגורה לא מוטעמת – בלי אם קריאה.

 

זאת אומרת שבכל מקום שבו ההברה פתוחה ו/או מוטעמת – יש אם קריאה (י' או ו' בהתאם לתנועה).

למשל:

סלב שדווקא יש לו י' בשם (אפילו 3) צילום: Nicole de Castro cc-by-sa

סלב שדווקא יש לו י' בשם (אפילו 3)
צילום: Nicole de Castro cc-by-sa

הזמין – ההברה הראשונה סגורה ולא מוטעמת (סלב), ההברה השנייה מוטעמת ולכן יש י'.
משפחה – אין י' כי ההברה סגורה ולא מוטעמת.
טיפש – ההברה הראשונה פתוחה, ולכן יש י'*.
ישראלי – ההברה האחרונה גם פתוחה וגם מוטעמת, ולכן יש י'.
תיכנס, ייכנס, להיכנס – הברות פתוחות – יש אם קריאה*.
שימו לב: מילות יחס והמילית "אם" אינן מוטעמות, ולכן אינן מקבלות אם קריאה: "מן", "עם", וכמובן "אם".
כלל הסלב נכון גם לגבי תנועת o:
חכמה – בלי ו' (חוכמה) כי ההברה סגורה ולא מוטעמת.
מתכון – ההברה מוטעמת ולכן יש ו'.
בוקר (תחילת היום) – ההברה פתוחה ומוטעמת ולכן יש ו'.
בוקר (קאובוי) – ההברה אינה מוטעמת, אבל היא פתוחה ולכן יש ו'.

החוק המקורי לגבי תנועת o הוא: כאשר יש חטף קמץ או קמץ קטן הנשמרים לאורך כל הנטייה – אין אם קריאה.

* כן, אני יודעת שמבחינת העברית הקלסית אלה הברות סגורות. אבל דובר העברית הממוצע לא חושב על דגשים כסוגרי הברה. אמרנו שהכללים כאן הם לפי שמיעה.

שני מקומות נוספים שאין בהם ו' כאם קריאה:
– כאשר יש שתי תנועות o רצופות שהשנייה בהן היא אות גרונית: מחרת, צהריים.
– כאשר יש אם קריאה אחרת: ראש, איפה, פה, תאמר.

שימו לב:
כאשר המילה "כל/כול" היא נסמך – היא נחשבת לא מוטעמת ואין בה אם קריאה: כל הילדים, כל הכבוד (כי כאן, לפחות מבחינה היסטורית, המילה כל היא בלתי מוטעמת).
כאשר המילה מופיעה מחוץ לצירוף סמיכות או כסומך – היא מוטעמת ולכן יש בה ו: הכול בסדר, יודע כול.

1.1.2.2.1. צורת היסוד היא הקובעת
הצורה הקובעת לגבי כל הנטייה היא צורת הבסיס – כלומר הצורה הבלתי מסומנת ביותר. בפועל זו תהיה צורת גוף שלישי זכר יחיד (לכל זמן בנפרד), בתואר זכר יחיד, ובשם העצם – צורת היחיד. גם בתארים או בשמות שנגזרו ממילים אחרות – הצורה הקובעת היא צורת הבסיס.
למשל: טיפש > טיפשים, טיפשות, טיפשי – למרות ששומעים בהם הברה סגורה.
קיבל > קיבלה, קיבלו.
פועל > פועלי, חומר > חומרי, זיכרון > זיכרונות, אמת > אמתי, לב > לבי, בת > בתי וכו'.
מילות יחס: מן > מפרס, ממקומות רבים, מזמן; את > אתי, אתך, אתנו; עם > עמי, עמך, עמנו.

לשאלתכם "מה עושים במקרה של דו משמעות?"
אם הניקוד לא ברור מההקשר, אפשר לנקד חלקית. למשל עִמי לעומת עַמי. נכון שכאן אנחנו מסתכנים בניקוד לא נכון, שהוא דבר עוד יותר מעצבן מאשר כתיב מלא מדיי או חסר מדיי, אבל זה עניין לכמה פוסטים נפרדים.

כיצד מנקדים? אם יש לכם ווינדוס – קאפס לוק, ואז שיפט ושורת המספרים למעלה + \. נסו ותיהנו.
1.1.2.2.2. יוצאי דופן
יוצאים מן הכלל: בניין הפעיל בגזרת פ"נ: הפיל, הציע ללא י', כמו הזמין, הפליא;
(חפ"נ חפי"צ. חפי"צ הם פעלים המתחילים ב-יצ ואז אחת האותיות של "רק עגבת". מתנהגים כמו חסרי פ"נ).
המילה הנה – גם בנטייה: הנו, הנני.

לפני יו (yu/yo) אין י' כאם קריאה: דיון, ציון, מיון, נטיות.

1.1.2.3 תנועת e
ככלל, תנועת e אינה מצוינת בכתיב חסר הניקוד: אזור, ממד, בררה.
תנועת e תסומן ב-י :
– כאשר היא תוצאה של הנמכת תנועה (i>e) בהשפעת עיצור גרוני, כאשר בנטייה (משקל או בניין) יש י:
שיגעון <=> תיאבון; טיפש <=> קירח, חירש; סידור <=> בירור; תישבר <=> תיעצר.

("ואיך נדע אם הייתה הנמכת תנועה?" שואל התלמיד.
ובכן, קודם כול אחרי התנועה חייב להיות עיצור גרוני.
אין? מעולה. זה לא.
אם יש עיצור גרוני – לבדוק אם אתם מכירים מילים דומות משדה סמנטי דומה, אבל בלי גרוניות ועם i במקום של ה-e)

– בשמות פועל של בניין הפעיל בגזרת נחי פ"נ: היכרות, הישג, היצע.
גם כאן צורת הבסיס היא הקובעת: הישג > הישגיות.
– מילים ממשקל פֵּלָה שאינן נגזרות מצורת זכר ושיש בהן תנועת e בכל צורותיהן:
תיבה, זיעה (אבל לא מאה, כי ב-מאתיים אין תנועת e, ולא עדה, כי יש קורח ועדתו, למשל).

1.1.2.4 תנועת a סופית במילים שאולות מארמית

לא בדיוק כללי הכתיב חסר הניקוד, אבל דעו לכם ש-דוגמה, קופסה, כורסה, טיוטה, משכנתה, סיסמה ועוד מילים שנולדו בארמית או עברו דרכה והתאזרחו בעברית – נכתבות ב-ה' בסוף. הריבוי התקני הוא דוגמות, כורסות, סיסמות.

1.2 סימון י' ו-ו' עיצוריות

הכלל הגובר על כל הכללים האחרים: לא מכפילים י' או ו' עיצורית אם הדבר יגרום לרצף של יותר משתי י' או ו'. הדוגמה הקלסית, ובערך היחידה: וּוָווֹ = וווו uvavo – כל אחת מה-ו'ים מציינת עיצור/תנועה נפרדת.
1.2.1 י' או ו' עיצורית אינה מוכפלת בתחילת מילה
ילד, יער, ירח, ורד, ותיק, ועד.

1.2.2. בסוף מילה
בסוף מילה חד הברתית – אין הכפלה: קו, צו, שי, די.
בסוף מילה עם יותר מהברה אחת – נוספת י': עכשיו, סתיו, עליי, ספריי (sfaray).

שימו לב שבמילים עבריות בצירוף ey, ה-י' נחשבת חלק מתנועת צירה מלא, ולכן נכתבת רק פעם אחת: תשרי, ספרי לימוד, כל נדרי.
במילים לועזיות זהו עיצור, ולכן – ספריי (spray), היי (Hey = Hi), גיי (gay).

1.2.3. באמצע מילה – י' או ו' עיצורית מוכפלות 
איילה, שוויון, לוויין, שיירה.

ועכשיו כמה יוצאי דופן:

1.2.3.1. ו' עיצורית מוכפלת ו-י' עיצורית אינה מוכפלת:
– אחרי אותיות השימוש (משה וכלב): היער, שיצא, מוויכוח, לוועד, מירושלים, כוורד וכו'.
– לפני אם קריאה אחרת, או אחריה: מצוין, מאיה (שם פרטי), ראיה (re'aya), תקווה, ציווי.

חוץ מאשר…

1.2.3.1.1 צירופים של iy או yi
מסומנים בשני י' = אחד לתנועה ואחד לעיצור: ראייה (re'iya), חיים.

חוץ מאשר…

1.2.3.1.1.1 חריג: בצירופים iyu/iyo
יש רק י' אחת: דיון, מיון, ציון (ציוּן), ציון (ציוֹן).

 

תודות: לעשהאל ולאחותו על ההשראה, ליובל אברמי על הסלב, לנעם צ. על יאיר לפיד ולמזל כהן על העגבת.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני הכפלות). צרו קשר פה מימין.

שחמט – פוסט משותף עם רות אלמגור-רמון

יום שני, 11 ביוני, 2012

ביום חמישי לפני שבוע וחצי תרמתי את חלקי הקט לפינה של רות אלמגור-רמון בתוכנית של איילה חסון, בנושא שחמט. רותי שאלה שתי שאלות פשוטות, וכרגיל ברגע שמתחילים לחפור מתגלה תמונה הרבה יותר מורכבת. בתיאום מופלא, טל מטלון שלחה לי בדיוק את אותה שאלה מספר ימים לאחר מכן.
מכיוון שחלק מהתחקיר שלי הגיע לרותי מאוחר מדיי וממילא לא היה מקום בפינה לכולו, וגם לא היה זמן בתוכנית לכל הפינה שלה, היא הרשתה לי לפרסם את הטקסט המלא שהכינה מבעוד מועד, עם הערות שלי – גם כאלה מהתחקיר שלא נכנסו לפינה, וגם חדשות שעלו בעקבות דברים שנאמרו בפינה ובהמשך התחקיר שערכתי.

תודה! המשך…

הטעויות של היום הם החוקים של מחר

יום חמישי, 5 באוגוסט, 2010

לא, זאת לא טעות של התאמת האוגד לנשוא במקום לנושא. זאת טעות בהתאמת האוגד לנושא.

בעצם,  בבלשנות תיאורית לא מדברים על טעויות אלא על הסיבות לשינויים בשפה, או לחריגות מהנורמה. ומי קובע את הנורמה?

בעברית – האקדמיה ללשון העברית. האקדמיה השיקה את אתרה החדש, וזוהי הרשומה השנייה בפסטיבל האקדמיה של עברית וחיות אחרות. הפוסט הראשון היה על המילה אקדמיה.

אחרי הבגרות בלשון, קיבלתי שאילתא מיהודה, בזו הלשון:

אחת השאלות של כיתה י"א היתה על "מצלמות שיפעלו עשרים וארבע שעות".
אם אינני טועה, עדיין לא עדכנו את הכללים והמצלמות "תפעלנה" ולא "יפעלו".
"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

אני עניתי לו שכבר בשנות התשעים היה נורמטיבי (כלומר מותר מבחינת האקדמיה) להשתמש בצורות הזכר במקום נקבה בנוכחות ובנסתרות בעתיד. בשנות התשעים לימדתי באולפני הקיץ של האוניברסיטה העברית, וכשלימדנו הטיות פעלים, לימדנו "אתם/אתן תעשו" "הם/הן יעשו". היו לנו תלמידים שלמדו עברית מקראית, בעיקר גרמנים, וזה בלבל אותם. הם המשיכו לומר "תסבורנה" במקום "יחשבו", ואנחנו קיבלנו גם את הצורות האלה, כתבנו להם על המבחנים שזו לא שגיאה, אבל לא משתמשים בזה. רק חסר היה לנו שהם ילכו אחר כך למחנה יהודה וידברו על העגבניות בצורת נסתרות.

אבל אז בדקתי באתר האקדמיה מתי הותר השימוש הזה, ונוכחתי לדעת ש…

האקדמיה ללשון העברית: תקני לומר "הן יעשו".

ובתרגום חופשי: בלשון חכמים (עברית בתר מקראית, כלומר עברית שאחרי תקופת המקרא) השתמשו בלשון זכר עבור נוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי, וזה קרה גם כמה פעמים בתנ"ך. לכן זה מותר וקביל גם בלי שהאקדמיה תאשר את זה.

אחת הביקורות על האקדמיה ללשון העברית היא שהיא מאשרת חריגות מהנורמה (להלן: שגיאות) רק מפני שהן קיימות בשלבים קודמים של העברית, מלפני שהמציאו את הדקדוק הנורמטיבי.

לפני כשנה סערה הארץ אחרי שהעיתונות גילתה החלטה אחרת (שגם עליה ידעתי לפני למעלה מעשור), שבה התירה האקדמיה לבטא תועבות כגון ניסֵיתי, גילֵיתי, כי הצורות האלה קיימות במקרא ובלשון חכמים, וכידוע אנשים שאומרים קיוֵיתי אומרים כך בשל בקיאותם הרבה בלשונו של הנביא.

הבעיה היא שכמעט כל השגיאות האפשריות מתועדות בעברית המקראית או הבתר מקראית. לפני מספר חודשים יצאתי  בקריאה נרגשת לאקדמיה ללשון עברית להכיר ב-ת' השימוש, שהרי היא קיימת בלשונו של גיבורנו בר כוכבא.

אספתי עבורכם מקבץ חריגות תנ"כיות מהנורמה, לא מכל המקרא. רק משני הפרקים הראשונים של הספר האהוב עליי, מגילת אסתר:

א:יז: כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן: בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו–וְלֹא-בָאָה.

ב:ג וְיִקְבְּצוּ אֶת-כָּל-נַעֲרָה-בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים

ב:ו אֲשֶׁר הֶגְלָה, נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל

ב:יד וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי

ב:יז וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים

ב:כא קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ

מורי ורבי פרופ' שאול שקד הגדיר פעם שפה חדשה כ"הצטברות של הרבה שגיאות של הרבה אנשים". זה היה כששאלנו אותו איך החליטו שעד כאן פרסית אמצעית, מכאן פרסית חדשה. במעבר הזה, דרך אגב, היו כמה מאות שנים של חפיפה בין השפות. אני רוצה להתעכב כאן על המילה "הרבה". בעיניי ההחלטה להתיר את השימוש בצורות הזכר לנוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי (מצלמות שיפעלו) היא נכונה לא רק מפני שהיא מופיעה בלשון חכמים, אלא כי היא דרך המלך בלשון חכמים. אבל יותר מכך, מפני שזוהי דרך המלך בעברית המדוברת בת זמננו. הצורות "שמנה לב" "תקראנה" וכו' קיימות היום כמעט רק בלשונן של מורות לספורט ולמלאכה. לפי סקר שערכתי, גם במגזר הדתי, שם הכיתות נפרדות, רוב המורות בבתי ספר של בנות משתמשות בצורת הנוכחים ("צאו להפסקה"  ולא "צאנה להפסקה"). לעומת זאת גיליתי באותו סקר, שמורות בחוג למגדר באוניברסיטת ת"א משתמשות בצורת הנוכחות גם אם יש זכרים בכיתה.

אלט-טאב: השמועה הגורסת שהאקדמיה ללשון העברית התירה להשתמש בלשון נקבה אם הרוב הן בנות, היא אגדה אורבנית. שווה פוסט נפרד. שיפט-אלט-טאב (זה מה שהחלטנו בסוף, נכון?)

אז אפילו כטהרנית, אני מקבלת את "בואו, בנות". אבל ניקֵיתי? בחייכם.

אז מה השורה התחתונה שלי, הפעם כטַהֲרנית?

העברית לדורותיה מלאה בשגיאות (או בסטיות מהנורמה, אם לנקוט לשון תארנית). האקדמיה ללשון העברית היא הסמכות בענייני עברית נורמטיבית בת זמננו, אבל מרוב גמישות היא מפספסת את המטרה. אי אפשר להכשיר כל שרץ רק מפני שהוא קיים גם בתנ"ך או בלשון חכמים, כי רוב השרצים קיימים שם. כמו כן, אי אפשר לצפות מאיתנו (וגם אף אחד לא מצפה) שנדבר עברית תנ"כית נורמטיבית. אני לא מכירה אף אחד  שאומר "וָיֹאמֶר". וכשאני אומרת אף אחד אני מתכוונת אפילו לא סבתא שלי ואפילו אפילו לא  ידיד המשפחה ד"ר בועז שכביץ ז"ל, שהייתה לו העברית המשובחת, התקנית והגבוהה  ביותר ששמעותי מעודי. אם אנחנו לא מחייבים בנורמות שכבר אינן מקובלות היום, אנחנו גם לא צריכים להתיר את הסטיות מהנורמה רק מפני שהן קיימות. אפשר להתיר אם הן רווחות בכל שכבות הציבור היום.

ומה נעשה עם העובדה שהצורות קיוֵיתי, ניסֵיתי קיימות בלשון הדיבור של חלקים מהעם?

לזה אני עונה — אותו דבר שנעשה עם זה שחלקים גדולים מהעם אומרים שמונָה עשרה, שמונָה מאות, וכמובן עשר שקל.

הגיע הזמן שגם בעברית החדשה יהיו שפה ספרותית ושפה מדוברת, כאשר לספרותית יש חוקים נוקשים ומחייבים, ואת המדוברת רק מתארים. חוקי העברית הספרותית לא חייבים להיות בדיוק כמו אלה של העברית המקראית, הבתר מקראית או כל עברית אחרת. גם אין חובה לכתוב ספרות רק בספרותית. כתבתי כאן לפני  זמן מה על הארי פוטר בפרסית. אחד הדברים שהכי שיגעו את התלמידים שלי הוא שדמבלדור מדבר מדוברת. בעיתונים ובחדשות חייבים לכתוב ולדבר בספרותית, אבל בכל המדיה האחרים הדבר נתון לבחירת הדובר. את הספרותית גם צריך ללמד בבית הספר כמעט כשפה זרה.

אני משערת שגם כשיפרידו בין עברית חדשה ספרותית לבין המדוברת, אני, וגם רוב קוראיי היקרים, עדיין נמשיך לדבר ספרותית. אבל אני חושבת שפחות נזדעדע מכל מיני שגיאות שעושים אנשים, כי הן יוגדרו כשפה אחרת.

ומי יחליט מהם חוקי הספרותית, אילו סטיות מהנורמה קבילות ואילו ייחשבו שגיאות?

את זה אני משאירה לאקדמיה ללשון העברית. ואת החוקים אפשר לשנות על פי הנורמות שישתנו בציבור.

כי בסך הכול, הטעויות של היום הן החוקים של מחר.

הן.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני המחר). צרו קשר להזמנת הרצאה.

יחסים אפלטוניים באקדמיה

יום שלישי, 13 ביולי, 2010

האקדמיה ללשון העברית חובקת אתר חדש, ולרגל האירוע אני פוצחת בפסטיבל אקדמיה (בתקווה שאעמוד בהבטחה זו).

שאלת השאלות בנוגע לאקדמיה ללשון העברית היא – האקדמיה היא גוף ששם לעצמו לכוון את התפתחותה של השפה העברית, להמציא מילים חדשות שיחליפו את המילים הלועזיות – ודווקא לעצמה היא שומרת שם לועזי שכזה?

אז נכון שזה שם לועזי, אבל משמעות המילה היוונית אקדמיה היא [כרם הזיתים] של אקדמוֹס (בלטינית אקדמוּס). מקורות שונים מספרים דברים שונים על אקדמוס. לפי מילון המיתולוגיה של סמית', כשהלנה, בתו של זאוס נחטפה בפעם הראשונה (הפעם השנייה הייתה יותר מפורסמת, אז היא נחטפה לטרויה), אקדמוס היה זה שגילה לאחֵיה איפה היא מוחזקת, ובתמורה נחלתו, ששכנה ליד אתונה, נשארה מוגנת מפני פולשים ופורעים מסוימים (Lacedaemonians). על אדמה זו ניטעו אחר כך כרמי  זיתים שנקראו על שמו, ושם גם בחר אפלטון להתפלסף. ואם רוצים לדייק – בגימנסיון שהוקם שם.

גימנסיון (gymnasion) היה מקום שבו מתעמלים (מכאן gymnastics באנגלית), בעיקר אימונים גופניים, אבל גם שכליים. והמקום נקרא גימנסיון, כי התעמלו שם עירומים, ו-gymnos ביוונית זה עירום. נותן מימד חדש לשיר, נכון?

לחמש האסכולות הראשיות של הפילוסופיה היוונית קוראים על שם המקום שבו התכנסו: לאסכולה של אפלטון קראו, כאמור, אקדמיה, על שם המטע של אקדמוס. לאסכולה של זנון מקיטיון קראו האסכולה הסטואית, על שם המרפסת (stoa) שבה הם נהגו ללמוד. לאסכולה של אריסטו קראו בלטינית גם Lyceum וביוונית Lykeion על שם הגן שבו לימד, ששכן ליד מקדש אפולו, שאחד מכינוייו הוא "הורג הזאבים" Lykeios. לאסכולה של אפיקורוס קוראים פשוט "הגן" על שם הגינה של אפיקורוס עצמו, והציניקנים התפלספו כנראה באמבט (the Tub). קצת מזכיר את הכינויים של האוניברסיטות – אלה שלא קרויות מלכתחילה על שם ערים: אוניברסיטת ירושלים במקום האוניברסיטה העברית ו-באר שבע במקום בן גוריון. אם כי לא שמעתי שקוראים לבר אילן בשם רמת גן או גבעת שמואל.

כשדיברתי על אסכולות עם אמרי אביטן, הפילוסוף הפרטי שלי (במסגרת קבוצת ייעוץ פילוסופי, או כמו שנהוג לקרוא לזה היום – פילוסופיה יישומית), הוא כל הזמן אמר "בית ספר" במקום אסכולה. זה בעצם אותו דבר. המילה היוונית schole (קראו: סְכוֹלֶה) קיבלה א פרוסתטית בעברית וכך הפכה לאסכולה, ובאנגלית התנועה האמצעית פשוט הפכה ל-OO (ויצא school), מעתק רגיל באנגלית.

במאה השש עשרה התחילו להשתמש במונח אקדמיה כדי לתאר את העולם האוניברסיטאי, וגימנסיה ו-Lycee (בצרפתית) מציינים גם הם מקום לימודים גבוהים (אבל פחות) – בית הספר התיכון.

אלט טאב: המונח תיכון לקוח, לדעתי, מפולנית. לא מהשפה, מהמנטליות. ברור שאחר כך הולכים לאוניברסיטה ובית הספר התיכון כשמו כן הוא – הוא נמצא באמצע בין היסודי והאוניברסיטה.
אלט טאב: היו פה מספר דיונים איך לחזור מדיון אלט-טאב. האמת היא שאם עזבנו את האלט, אז אלט טאב מחזיר לדיון הקודם. אבל אם לא – שיפט אלט טאב מחזיר בחיפוש אחורה. שיפט-אלט-טאב
שיפט-אלט-טאב

אז בחזרה לשאלת השאלות – יש מילה עברית – תרביץ. תרביץ במקור הוא גינה של בית (מקום שנעים לרבוץ בו), ובגלל נטייתם של הפילוסופים להתפלסף במקומות נעימים כמו גנים, תרביץ הפך גם לאקדמיה, או בכלל לבית ספר. אבל רק גלעד צוקרמן קורא לאקדמיה ללשון העברית "התרביץ ללשון העברית", ואף אחד לא מבין אותו.

אי אפשר לעברת את השם אקדמיה ולשמור על כל המטען התרבותי שלו, ובעיניי גם לא כל כך נכון לעברת מילים שנקראות על שם בני אדם. אני מנסה לחפש דוגמאות נוספות למילים כאלה, אבל חוץ מכריסטופר ווקן אני לא מצליחה להיזכר בשום דבר…

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (ואוהבים בהן הרצאות ברמה אקדמית) צרו קשר להזמנת הרצאה.