שנת השפה העברית



כללי הכתיב חסר הניקוד לפי שמיעה

יום ראשון, 2 בפברואר, 2014

כשחתמתי על הסכם ממון עם אבי ילדיי הגדולים (להלן ש.), הדיון היה משהו כזה:

ש: למה היא מקבלת את הבית?

אני: פה לא צריך להיות י'.

אחת השגיאות שהכי מחרפנות אותי הן שגיאות של כתיב מלא או חסר מדיי. הבעיה עם כללי הכתיב חסר הניקוד כפי שהם מופיעים באתר האקדמיה ללשון העברית (אוקטובר 2013), היא שהם בנויים על כללי הכתיב המנוקד. זה אומר שצריך קודם כול לדעת לנקד, ורק אחר כך אפשר לכתוב בלי ניקוד. אבל מה לעשות שרוב האנשים (כולל מורים) לא יודעים לנקד, והדור הצעיר (שלמורים שלו היה נקדן אוטומטי) אפילו לא יודע לקרוא עם ניקוד?

לכן, לשירות הציבור, אני מביאה כאן את כללי הכתיב חסר הניקוד, לחסרי רקע בניקוד. זה מתוך פרק הרש"ע (רגע של עברית) בקורסים שאני מלמדת.

יש מעט מאוד נקודות שמתפספסות בצורה זו (בעיקר חטף-קמצים למיניהם), ואשמח להצעות ייעול בנקודות האלה.

אז ככה:

1. כללי הכתיב חסר הניקוד אינם תמיד כתיב מלא או חסר, אלא הם משלבים את שני סוגי הכתיב.
מפאת קוצר הזמן והמקום, ומכיוון שאיננו מצפים מהתוצר הממוצע של מערכת החינוך הישראלית לדעת את כללי הניקוד ופונולוגיה עברית היסטורית, אנחנו נתייחס למה שהדובר שומע ולא לדקדוק היסטורי (למשל דגש חזק לא ייחשב לסוגר הברה).

שימו לב:
• שמות פרטיים אינם חייבים לציית לכללי הכתיב חסר הניקוד או לכל חוק אחר. בבואנו לאיית שמות פרטיים, נאיית אותם כפי שמאיית האדם: יעקב או יעקוב, אייל או איל, אדווה או אדוה, גלעד או גילעד.
• כל אות הכתובה בכתיב המנוקד נכתבת גם בכתיב חסר הניקוד: הוא, היא, ביצים, אבותיו.

לפני שנמשיך, תזכורת למספר מושגים פונולוגיים בסיסיים. מי שמכיר את המושגים יכול לדלג הלאה.

עיצור (consonant) – הגה (צליל דיבור) שיש בו חסימה מלאה או חלקית של האוויר. בעברית – כל האותיות מלבד אהו"י (שיכולות להיות גם עיצורים וגם אימות קריאה)

תנועה (vowel) – הגה שיש בו זרימה חופשית של האוויר. מסומן בעברית על ידי ניקוד (למעט שווא נח) ועל ידי אותיות אהו"י בתפקידן כאימות קריאה.

אם קריאה – אות המציינת תנועה, ולא עיצור.

הברה – רצף הגאים שבמרכזו תנועה. לפני התנועה ואחריה יכולים להיות עיצורים.

הרבה פתוחה – הברה המסתיימת בתנועה.

הברה סגורה – הברה המסתיימת בעיצור אחד או יותר.

טעם / הטעמה – הדגשה של אחת ההברות במילה יותר מהאחרות.

הברה מוטעמת – ההברה המודגשת במילה.

הברה בלתי מוטעמת  (לא מוטעמת) – הברה שאינה מודגשת במילה.

1.1 סימון התנועות
1.1.1 במילים לועזיות
תנועת a אינה מצוינת במילים לועזיות: פופולרי, רנדומלי, נורמלי. גם אם WORD טוען אחרת.
תוספת שלי: בתעתוק מילים משפות שיש בהן הבדל בין a (קצרה) ו-ā (ארוכה) – כן נוסיף א: איראן, אסלאם, קאמה (סוטרה).

תנועות i, o, u מצוינות באם קריאה תמיד: מיליון, היסטוריה, אופטימי.

1.1.2 במילים עבריות
1.1.2.1. תנועת u מסומנת תמיד ב-ו': קופסה, דוגמה, הופצץ, פוקסס.

1.1.2.2. בתנועת i ו-o
הכלל המוביל הוא: סלב

הברה סגורה לא מוטעמת – בלי אם קריאה.

 

זאת אומרת שבכל מקום שבו ההברה פתוחה ו/או מוטעמת – יש אם קריאה (י' או ו' בהתאם לתנועה).

למשל:

סלב שדווקא יש לו י' בשם (אפילו 3) צילום: Nicole de Castro cc-by-sa

סלב שדווקא יש לו י' בשם (אפילו 3)
צילום: Nicole de Castro cc-by-sa

הזמין – ההברה הראשונה סגורה ולא מוטעמת (סלב), ההברה השנייה מוטעמת ולכן יש י'.
משפחה – אין י' כי ההברה סגורה ולא מוטעמת.
טיפש – ההברה הראשונה פתוחה, ולכן יש י'*.
ישראלי – ההברה האחרונה גם פתוחה וגם מוטעמת, ולכן יש י'.
תיכנס, ייכנס, להיכנס – הברות פתוחות – יש אם קריאה*.
שימו לב: מילות יחס והמילית "אם" אינן מוטעמות, ולכן אינן מקבלות אם קריאה: "מן", "עם", וכמובן "אם".
כלל הסלב נכון גם לגבי תנועת o:
חכמה – בלי ו' (חוכמה) כי ההברה סגורה ולא מוטעמת.
מתכון – ההברה מוטעמת ולכן יש ו'.
בוקר (תחילת היום) – ההברה פתוחה ומוטעמת ולכן יש ו'.
בוקר (קאובוי) – ההברה אינה מוטעמת, אבל היא פתוחה ולכן יש ו'.

החוק המקורי לגבי תנועת o הוא: כאשר יש חטף קמץ או קמץ קטן הנשמרים לאורך כל הנטייה – אין אם קריאה.

* כן, אני יודעת שמבחינת העברית הקלסית אלה הברות סגורות. אבל דובר העברית הממוצע לא חושב על דגשים כסוגרי הברה. אמרנו שהכללים כאן הם לפי שמיעה.

שני מקומות נוספים שאין בהם ו' כאם קריאה:
– כאשר יש שתי תנועות o רצופות שהשנייה בהן היא אות גרונית: מחרת, צהריים.
– כאשר יש אם קריאה אחרת: ראש, איפה, פה, תאמר.

שימו לב:
כאשר המילה "כל/כול" היא נסמך – היא נחשבת לא מוטעמת ואין בה אם קריאה: כל הילדים, כל הכבוד (כי כאן, לפחות מבחינה היסטורית, המילה כל היא בלתי מוטעמת).
כאשר המילה מופיעה מחוץ לצירוף סמיכות או כסומך – היא מוטעמת ולכן יש בה ו: הכול בסדר, יודע כול.

1.1.2.2.1. צורת היסוד היא הקובעת
הצורה הקובעת לגבי כל הנטייה היא צורת הבסיס – כלומר הצורה הבלתי מסומנת ביותר. בפועל זו תהיה צורת גוף שלישי זכר יחיד (לכל זמן בנפרד), בתואר זכר יחיד, ובשם העצם – צורת היחיד. גם בתארים או בשמות שנגזרו ממילים אחרות – הצורה הקובעת היא צורת הבסיס.
למשל: טיפש > טיפשים, טיפשות, טיפשי – למרות ששומעים בהם הברה סגורה.
קיבל > קיבלה, קיבלו.
פועל > פועלי, חומר > חומרי, זיכרון > זיכרונות, אמת > אמתי, לב > לבי, בת > בתי וכו'.
מילות יחס: מן > מפרס, ממקומות רבים, מזמן; את > אתי, אתך, אתנו; עם > עמי, עמך, עמנו.

לשאלתכם "מה עושים במקרה של דו משמעות?"
אם הניקוד לא ברור מההקשר, אפשר לנקד חלקית. למשל עִמי לעומת עַמי. נכון שכאן אנחנו מסתכנים בניקוד לא נכון, שהוא דבר עוד יותר מעצבן מאשר כתיב מלא מדיי או חסר מדיי, אבל זה עניין לכמה פוסטים נפרדים.

כיצד מנקדים? אם יש לכם ווינדוס – קאפס לוק, ואז שיפט ושורת המספרים למעלה + \. נסו ותיהנו.
1.1.2.2.2. יוצאי דופן
יוצאים מן הכלל: בניין הפעיל בגזרת פ"נ: הפיל, הציע ללא י', כמו הזמין, הפליא;
(חפ"נ חפי"צ. חפי"צ הם פעלים המתחילים ב-יצ ואז אחת האותיות של "רק עגבת". מתנהגים כמו חסרי פ"נ).
המילה הנה – גם בנטייה: הנו, הנני.

לפני יו (yu/yo) אין י' כאם קריאה: דיון, ציון, מיון, נטיות.

1.1.2.3 תנועת e
ככלל, תנועת e אינה מצוינת בכתיב חסר הניקוד: אזור, ממד, בררה.
תנועת e תסומן ב-י :
– כאשר היא תוצאה של הנמכת תנועה (i>e) בהשפעת עיצור גרוני, כאשר בנטייה (משקל או בניין) יש י:
שיגעון <=> תיאבון; טיפש <=> קירח, חירש; סידור <=> בירור; תישבר <=> תיעצר.

("ואיך נדע אם הייתה הנמכת תנועה?" שואל התלמיד.
ובכן, קודם כול אחרי התנועה חייב להיות עיצור גרוני.
אין? מעולה. זה לא.
אם יש עיצור גרוני – לבדוק אם אתם מכירים מילים דומות משדה סמנטי דומה, אבל בלי גרוניות ועם i במקום של ה-e)

– בשמות פועל של בניין הפעיל בגזרת נחי פ"נ: היכרות, הישג, היצע.
גם כאן צורת הבסיס היא הקובעת: הישג > הישגיות.
– מילים ממשקל פֵּלָה שאינן נגזרות מצורת זכר ושיש בהן תנועת e בכל צורותיהן:
תיבה, זיעה (אבל לא מאה, כי ב-מאתיים אין תנועת e, ולא עדה, כי יש קורח ועדתו, למשל).

1.1.2.4 תנועת a סופית במילים שאולות מארמית

לא בדיוק כללי הכתיב חסר הניקוד, אבל דעו לכם ש-דוגמה, קופסה, כורסה, טיוטה, משכנתה, סיסמה ועוד מילים שנולדו בארמית או עברו דרכה והתאזרחו בעברית – נכתבות ב-ה' בסוף. הריבוי התקני הוא דוגמות, כורסות, סיסמות.

1.2 סימון י' ו-ו' עיצוריות

הכלל הגובר על כל הכללים האחרים: לא מכפילים י' או ו' עיצורית אם הדבר יגרום לרצף של יותר משתי י' או ו'. הדוגמה הקלסית, ובערך היחידה: וּוָווֹ = וווו uvavo – כל אחת מה-ו'ים מציינת עיצור/תנועה נפרדת.
1.2.1 י' או ו' עיצורית אינה מוכפלת בתחילת מילה
ילד, יער, ירח, ורד, ותיק, ועד.

1.2.2. בסוף מילה
בסוף מילה חד הברתית – אין הכפלה: קו, צו, שי, די.
בסוף מילה עם יותר מהברה אחת – נוספת י': עכשיו, סתיו, עליי, ספריי (sfaray).

שימו לב שבמילים עבריות בצירוף ey, ה-י' נחשבת חלק מתנועת צירה מלא, ולכן נכתבת רק פעם אחת: תשרי, ספרי לימוד, כל נדרי.
במילים לועזיות זהו עיצור, ולכן – ספריי (spray), היי (Hey = Hi), גיי (gay).

1.2.3. באמצע מילה – י' או ו' עיצורית מוכפלות 
איילה, שוויון, לוויין, שיירה.

ועכשיו כמה יוצאי דופן:

1.2.3.1. ו' עיצורית מוכפלת ו-י' עיצורית אינה מוכפלת:
– אחרי אותיות השימוש (משה וכלב): היער, שיצא, מוויכוח, לוועד, מירושלים, כוורד וכו'.
– לפני אם קריאה אחרת, או אחריה: מצוין, מאיה (שם פרטי), ראיה (re'aya), תקווה, ציווי.

חוץ מאשר…

1.2.3.1.1 צירופים של iy או yi
מסומנים בשני י' = אחד לתנועה ואחד לעיצור: ראייה (re'iya), חיים.

חוץ מאשר…

1.2.3.1.1.1 חריג: בצירופים iyu/iyo
יש רק י' אחת: דיון, מיון, ציון (ציוּן), ציון (ציוֹן).

 

תודות: לעשהאל ולאחותו על ההשראה, ליובל אברמי על הסלב, לנעם צ. על יאיר לפיד ולמזל כהן על העגבת.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני הכפלות). צרו קשר פה מימין.

הומוסקופ או הומופטיקון? הומומורף!

יום ראשון, 14 באוגוסט, 2011

יש לי שח-דפוק חדש. זה כמו שח-נבון, אבל דפוק.

אחרי שקיללתי אותו בפייסבוק בקללה המתבקשת לאנדרואיד, שהיא כמובן כוסדחכם כוסדכחם, התפתח דיון בשאלה איך לקרוא לתופעה הזאת, שדומה להומוגרפיה, אבל בין מערכות כתב שונות.

כוסדכחם = אנדרואיד

כוסדכחם על האנדרואיד הזה! הלוגו מתוך הערך "כוסברה" בדורבנות.

תקציר הפרקים הקודמים:
הומופונים הם מילים או ביטויים שנשמעים אותו דבר, למשל השורה המפורסמת – טוב לי או רע לי.
הומוגרפים הם מילים שנכתבות אותו אותו דבר, לדוגמה "לא להשליך בדלי סיגריות וגפרורים על הרצפה". ההומוגרפים יכולים להיות גם בין שפות. בגרמניה כל הזמן לא הבנתי למה כתוב על המנורות מעל הדלתות במלון not ausgang. אם זאת לא יציאה – תגידו מה כן! (לא אוהבת להסביר בדיחות, אבל הכוונה בגרמנית ליציאת חירום. not זה מצוקה)
אם שתי מילים הן גם הומוגרפיות וגם הומופוניות, הן נקראות הומונימים, כמו בפתגם העברי המפורסם שמיתרגם לאנגלית expectations are for pillows.
הומוקינים אלה שתי תנועות שנראות אותו דבר אבל יש להן משמעויות שונות בשפות שונות, כמו תנועת ה"לייק" הידועה, שהיא מאוד מעליבה בפרסית.
הומוקלידים – מונח שטבעתי ממש כאן בבלוג – הן שתי מילים שמקלידים אותן אותו דבר בשפות שונות. לפעמים לשתיהן יש משמעות בשפות שלהן, כמו למשל دور בפרסית ("סיבוב", מערבית, וגם "רחוק" המקורי) ו-מתה בעברית. או tal ו-אשך, nana ו-משמש. לפעמים נוצר ביטוי חדש, כמו אשלק בשרק ו-טמקא. הנה אתר ש(בין השאר) הופך הומוקלידים, אבל לא מבין פרסית.

́

עלילי מגבוני טישו

נשבעת לכם שראיתי בסופר כתוב בעברית "עלילי"

שוכנס

שוכנס האלמותי, של אורי. מתוך הערך "שוכנס" בדורבנות.

שולי - מיץ פירות וירקות של קנור. מצאה - שולי, חברתו המצוינת של אביעד שטיר.

מצאה - שולי חברתו המצוינת של אביעד שטיר

PINK = אמום. הומוסקופ או הומופטיקון?

"אמא, למה כתוב כאן אָמוּם?" שאלה ענתי בת השש

אז היום אתם מוזמנים להביע את דעתכם בקשר לשמו של ההומו החדש בעיר, שהוא כאמור הומוגרף לכאורה, אבל מדובר בשתי מערכות כתיב שונות. כמו כוסדחכם כוסדכחם לעיל, כמו アメリカ, שזה אמריקה ביפנית, ו-カナダ שנראה כמו פזמ, אבל זה קנדה. וכמו התמונות המופיעות כאן בצדדים.

בדיון שנערך בפייסבוק, הציע אביעד שטיר את "הומוסקופ" homoscope ו"הומופטיקון" homopticon. אני יותר אהבתי את הומופטיקון כי הוא נורא חמוד, אבל אילן גונן אמר – ובצדק: "לדעתי 'הומוסקופ' לוקח, זה כמו 'הורוסקופ'! בכל מקרה, 'סקופ' זה 'לראות', ואילו 'אופטיק' זה יותר 'להתבונן, להסתכל'."

מצד שני (שלישי? הפסקתי כבר לספור), ב-urban dictionary, האתר האמריקאי שהיווה את ההשראה לדורבנות בתחילת הדרך, אפשר למצוא homoscope, אבל לא homopticon. יש homoptical illusion, שזה גם משהו אחר, וכמו במילה הומופוביה, ה-הומו כאן הוא לא same במובנו המקורי אלא קיצור של הומוסקסואל:

Homoscope: What a desperate gay man thinks is gaydar, but really they just think every attractive man is gay.

Homoptical illusion: A man you swear is gay, but later find out he has a girlfriend.

(הבאתי את ההגדרות כי גיליתי שביומיים בין הכתיבה לפרסום הורידו את הערך הומוסקופ!)

כמו כן, הומוסקופ הוא שמו של פסטיבל סרטים קווירי שמתקיים בטקסס מדי שנה.
בקיצור במקום להחליט בעצמי, החלטתי לתת לקהל להחליט. איך נקרא לו? הומוסקופ, הומופטיקון?

(הומווויד homovid או הומווויז homovise זאת בעיה כי הוא מערב מין בשאינו מינו, כלומר יוונית ולטינית, ואנחנו נגד דברים כאלה כאן)

[עדכון עדכון!

יניב ג"מ אמר בהערות ואמר נכון, שהדגש במונחים הומוגרף והומופון הם לא על חוויית המשתמש אלא על תכונת המילה עצמה. ולכן זה לא צריך להיות מה שנראה אותו דבר, אלא מה שיש לו אותה צורה, כלומר הומומורף.

מי שיש לו התנגדות יביע אותה עכשיו או יידום לעד]

הצבעת – השפעת!

(קרדיט ראוי: את כוסדכחם הכרתי בזכות הערתה של רותי על סרט ההרצאה למי קראת הומופון)

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני השפעה). העבירו את הקישור לאתר למנהלת הרווחה או התרבות הקרובה אליכם, או צרו קשר להזמנת הרצאה.

But it was on the 'net!

יום שלישי, 2 באוגוסט, 2011

Tal Ofer sent me a link to this viral video and asked for my scholarly opinion on minutes 10-12. They basically say that elohim (Hebrew "God", but literally "gods") as well as the name of the Lord, i.e. Jehovah, are both masculine and feminine in Hebrew.

Direct link, in case the embedding doesn't work.

Tal, just as you thought, it's – well – crap. And you don't even have to be a linguist to know that. Just to be the Hebrew speaker you are. But when given a task – I excavate (that's a literal translation of Hebrew slang "to go on and on about something").

So this is my scholarly opinion:

The common literal translation of בראשית ברא אלוהים (Gen 1:1) is "In the beginning God creates.

NO!!!!!!! It's "created", and although I know it, I've checked both King James and the two New Revised Standard Versions (NRSV) – both the American one and the Anglicized edition. Thank you Oremus.

And thanks for quoting "the Hebraic translation, found in the Zohar" (penultimate stress, by the way: Zohar, not Zohar). According to the video, it is "with wisdom, Elohim creates". I've had the Zohar since 2004 and so far it only served for protection – against all sorts of evil forces, I guess, but also against falling bookshelves: 23 Zohar volumes on the lower shelves stabilize them. And whaddaya know – the English translation of the Zohar (vol. I p. 155) also says "In the Beginning Elohim created". ED. Past tense. And "in the beginning". Not "in wisdom". This is from the English translation of the Zohar, because the Aramaic quotes the Hebrew.

I've googled up "in wisdom Elohim creates" and found 6 occurences, the most credible of which was in gnosticteachings.org, which, as its name tells, is not exactly subjective nor scholarly.

This interpretation (to be distinguished from translation!) of בראשית ברא אלוהים Berešit bara elohim is based on Prov. 3:19 יְהוָה–בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ;    כּוֹנֵן שָׁמַיִם, בִּתְבוּנָה – The Lord by wisdom hath founded the earth; by understanding hath he established the heavens. The present tense is not justified in any way.

00:10:07 "The Feminine form of el (אל) is eloah (אלה), and means "Goddess". Elohim is plural, thus means Gods and Goddesses".

OMG, where do I start?
El is certainly "a god". The feminine is indeed written אלה, but pronounced ela. The he (ה) at the end of ela is a mater lectionis, i.e. it serves to mark the vowel a at the end of the word. It originates from ancient Semitic t, and goes back to t when not in final position, e.g. elat-hamazal "the goddess of fortune". It's also t in ancient Semitic languages such as Ugaritic and Akkadian. That's the feminine marker.
In Eloah the he is consonantal, i.e. it represents the consonant h. That's why its plural is elohim. The a before the h is not etymological, but rather a "stolen" vowel that facilitates the pronunciation of a vowelless laryngeal consonant (that is, it was supposed to be *eloh, but Hebrew can't pronounce that, so the a was added before the h). That's why it "disappears" before suffixes beginning with a vowel, such as the (masculine) plural –im.
I'm sorry, but there's no feminine marker there. Eloah is definitely masculine, and the consonantal h is also found in Arabic ilah and allah (as in la ilah illa 'llah – there is no god but allah).

The etymologies of el and eloah are subject to long debate, so with your permission, I'll omit them here.

Conclusion (10:30): God is established in the first words of the Bible as androgenous, containing both male and female.

How do you reach a (well, sort of) plausible conclusion with an argument that is long, wrong and not-so-strong? Here's how: The masculine in Hebrew is the unmarked gender. It means that if we don't know who we're talking about we use the masculine, e.g. "whoever forgot" in Hebrew would be מי ששכח, the verb in the 3rd sg. masc. When referring to a plural of unknown or mixed gender, we use the masculine. Thus when we say elim in Hebrew, the literal translation is "Gods", but it also includes Goddesses (surprise! it also happens in English! When referring to the Greek Gods or the Hindu Gods, the Goddesses are included. It's magic!). However, Hebrew Elohim is always referred to as masculine singular – we can know this by verb and adjective agreement (verbs and adjectives referring to the Lord are always masc. sg.), but it's no doubt a morphological plural.

ca. 10:50-11:00 The word Elohim referes to angels – the governors of creation, which are both masculine and feminine –

I know it's not an academic response, but — WTF?

Even in Zoroastrianism, that had much influence on Judaism and esoteric teachings in the West, the elements are identified with deities, but one supreme god created them all.

11:20 ff. In the Bible, the angel who oversaw the creation of Humanity is called Ja-hovah – Elohim (the narrator says Ja-hovah, the writing says Jehovah)

I hope our religious people don't hear you. Angels appeared in the Jewish faith much later, only after the contact with the Zoroastrian religion in the first-temple exile. Nowhere in the Bible will you find Elohim or Jehovah as the name of an angel (Angel, by the way, both the Greek word and the pre-exilic meaning of the Hebrew word it translates – מלאך – mal'akh, is originally "a messenger, an envoy").

11:40 Jehovah is another important name of God, not to be confused with Jahveh.

AND

12:00 Yod, or ya, can be translated as "male" or "phallus" – Adam.  (WTF?)

The name of the letter yod comes from Hebrew (Semitic) yad, meaning hand, and that was the form of the letter in ancient times. The connection between yad and phallus is – well, you're adults. You know. But girls do it too. The only connection I see between the letter yod and masculinity is that the Y chromosome is tiny, like the letter yod. But I don't think the ancients knew that, and the letter yod was not this small when the name YHWH came into being.

Hava or Heve, is female, mother, uterus – Eve. (double WTF).

Oh, I get it. English accent. You can't distinguish ḥet (ח) from he (ה). Well: Eve's name in Hebrew is חוה, transcribed in English as Hava, but actually pronounced in Modern Hebrew khava (Kh like German ch when it doesn't follow i or e) and in Ancient Hebrew probably ḥawa ( is the laryngeal h, that is deeper in the throat, as in Arabic Muhammad). It comes from the root חוה/חיה ḥwh/ḥyh from which also comes "life". And yes, women give life, that's why in so many languages "woman" comes from the same root as "creation" (Latin genesis, genetics – Greek gynaecology).

But the name YHWH comes from the root הוה/היה hwh/hyh, with the letter he (like good old English h), which means "to be". YHWH thus means something like "he exists" (Modern Hebrew "he will be"). It is sometimes pronounced Yahweh, and no one can really know how it's supposed to be pronounced, because vocalization is much later than the ancient inscriptions. In the Massoretic Bible it usually receives the same vocalization as the word that's supposed to be pronounced instead of it: Jehovah like Adonay, Jehovih like Elohim. Yahveh may be closer to the original pronunciation of the verb.

Even the name Jahovah contains both masculine and feminine forces.

Ummmm… no. It's a 3rd sg. masculine verb. Sorry.

Bottom lines, people:

1. The fact that something was on the net doesn't make it true. The Hebrew readers among you can read this article by Avishai Ivri on Latma website (this is what Latma makes for English speakers).

2. I don't know what it is that you were trying to prove, and I didn't watch further or before. But if you want to convince, use facts that are correct, or at least such that not many people would identify as complete BS.

Alt-tab: Six months ago an expert on spinal problems said that if I don't get surgery for my two lower vertebrae, hemiplegia will be mine (being cripple waist down, no control or sensation including sex and excretions). L5-S1 disc rupture is something I was completely ignorant about, but I do have some body-mind background. His speech about the non-existence of body-mind connection and lack of possibility to influence bodily processes by the mind, actually saved me from surgery:  I didn't believe anything else he said and got all sorts of alternative treatment + second and third opinions from his peers that said I'm not candidate for operation, and need not worry more than the next person. Shift-Alt-Tab.

I'm a linguist, but you only have to know basic Hebrew to understand your Hebrew arguments are, well, wrong, and once I know the part I understand is wrong, I won't listen to anything else you have to say.

Wanna hear more? I give enrichment lectures wherever they pay well. This is my Contact form.

למי קראת הומוקליד – ההרצאה

יום ראשון, 31 ביולי, 2011

ביום שישי 22.7 נערכה בסלון האינטלקטואלי בדיזנגוף סנטר ההשקה התל אביבית של הספר עברית אינטרנטית. את הספר כתבו אילן גונן (גילוי נאות: אנחנו מכירים כ-31 שנים) וכרמל וייסמן, ערך רוביק רוזנטל, והוא הכותר הראשון בסדרת השפה העברית שעורך רוביק בהוצאת כתר. יום אחד גם אכתוב פוסט שלם על הספר.
מעל 100 אנשים עשו אטנדינג, ורובם גם הגיעו.

זה חלק מההרצאה שנתתי שם. כרמל ערכה והשאירה רק את המקומות ששומעים אותי יותר טוב מאשר את הילדים שמאחוריה, כך שהדבר האחרון שתזכרו מההרצאה זה בת כמה אני. לא נורא, זאת רק אחת מני פדיחות רבות שעשיתי לעצמי בהרצאה.

(אני כבר שעה מנסה להעלות את הסרטון ולא יודעת אם זה פאק בדפדפן שלי או בוורדפרס. בכל מקרה, הנה קישור ישיר ליו-טיוב אם כאן זה לא עובד)

אני בלי משקפיים בגלל כאבי אף. היזהרו מפלסטרי breathe right. גיליתי שבלי משקפיים לא רק שיש ירידה בשמיעה, אלא גם בחשיבה ובזיכרון. לכן גם קשה לי לכתוב משהו אינטליגנטי על ההרצאה שלי או על הרצאות של אחרים שהיו שם. אני רק זוכרת שנהניתי מההרצאות ושהיה חם ומטושטש.

מספר ימים לאחר מכן התכנסנו, כמה מבלשני הרשת המובילים, לארוחת ערב צמחונית לכבוד אילן: לרגל צאת ספרו, לרגל ביקורו בארץ וסתם כי אנחנו אוהבים אותו. הנה תמונה נדירה של  הבלשנים החביבים עליכם:

אמיר אהרוני, אילן גונן, יובל פינטר, איתמר קסטנר, אורן צור, תמר עילם גינדין, בן לי וולק

בלשנים מהאינטרנט ומילונים וספרי בלשנות *מנייר*. קליק להגדלה.

עומדים, מימין לשמאל:

אמיר אהרוניגזניוס, אילן גונן + ספרו ההזוי של פריד "האטימולוגיה האנליטית והסינתטית של הלשון העברית", יובל פינטר (סמל מין) + מילון חידושי שלונסקי, איתמר קסטנרפאניני, אורן צור+ המילון הסוֹגְדִי-פרסי-אנגלי של ע'ריב.

יושבים, גם כן מימין לשמאל: שפחתכם החרופה + הספר עברית אינטרנטית, בן-לי וולק (בלשן של כבוד)+ כרך אקראי ממילון בן-יהודה.

רוצים לשמוע את סוף ההרצאה? במקרה אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני בלשנות פופולרית). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

ואם אתם רוצים לקרוא את שאר ההרצאה, זה בעיקרון מעובד מפוסטי המצוין vunuekhsho!. הרוב שם.

לשון הקודש וגדיד פיקטיבי

יום ראשון, 26 ביוני, 2011
יום שישי. פעילות סוף-שנה בבי"ס, מוקדשת לשנת השפה העברית. המדריכה בתחנה שואלת מה עשה אליעזר בן יהודה (תוך שהיא מציינת שהוא לא עשה זאת לבד. יפה). אחד הילדים אומר "המציא את השפה העברית". לא. אחד אחר אומר "חידש" וענתי אומרת "החיה".
נכון! חידש! עולצת המדריכה, וממשיכה את הסברה עם המילה "חידש" (אני לא יודעת אם משום ש"החיה" זה קשה מדיי לילדים בגיל הזה, או שהיא פשוט לא שמעה את הילדה החכמה). השפה העברית הייתה עד אז רק לשון קודש, והוא חידש אותה – עשה אותה שפה יומיומית, שכולם מדברים.
דניאל שאל שאלה מצוינת:
אם החיו את העברית, שעד אז הייתה רק לשון קודש, אז במה משתמשים כלשון קודש?
המדריכה ענתה לו תשובה יפה (חוץ ממילה אחת, נראה אם תזהו) אך חלקית: שאכן יש עד היום קהילות דתיות מאוד שמסרבות להשתמש בעברית כשפת יומיום, כי היא לשון קודש. הם משתמשים בעברית רק לתפילה (אני לא בטוחה שהיא הזכירה שימושים נוספים), אבל כשהם הולכים למכולת או משחקים כדורגל, הם מדברים יידיש.
שאלתי אם גם ההורים יכולים להוסיף משהו. היא הסכימה.
אמרתי לילדים שבעצם השפה שאנחנו משתמשים בה עכשיו שונה מלשון הקודש. נתתי כמה דוגמאות, גם מסלנג וגם משפה רגילה.
הייתי סתם אמא בשמלה כתומה ומשקפי שמש. אמנם כשדיברתי הסתכלתי על הילדים, אבל בשנייה שהסתכלתי עליה שמתי לב שהיא עושה פרצוף ותנועת ראש של "זאת לא יודעת על מה היא מדברת".
אז לידיעת המדריכה:
"בבקשה, אלוהים, תעשה שאני אצליח" זה בעברית מדוברת. אבל אין נוסח כזה בתפילה.
לעומת זאת אני לא בטוחה כמה הילדים של היום יבינו את "אנא ה' הושיעה נא" (ובטוחה למדיי שגם מי שמבין לא ישתמש בצורות האלה).
כמו כן, אף אחד לא אומר "ותען הנערה", כמו בתנ"ך.
נכון שבספרות העברית של תחילת המאה ה-20 כן ניסו לחקות את שפת התנ"ך, אבל השפה שלנו היום היא בפירוש לא "שפתו של דוד המלך".
עכשיו כשאני חושבת על זה, לדעתי תולדות אהרון יכולים כבר לדבר את שפתנו חופשי ללא חשש קדושה.
אלט-טאב: ד"ר דלית אסולין כתבה מאמר מרתק על המרכיב הישראלי ביידיש הארצישראלית. אני מקווה שבקרוב היא תמצא את הזמן לכתוב לי פוסט אורח שמבוסס עליו. זה הרבה יותר מסובך מאשר בשפות יהודיות אחרות, כי שם יש גם משמעות פוליטית לשימוש בעברית החדשה. שיפט-אלט-טאב.
לא נשארתי לתחנות האחרות, אבל כשבאתי למסיבת הסיום כעבור כשעה וחצי, שמעתי את אחד המדריכים במשחק דומינו מילים נרדפות (דווקא אחלה רעיון), מסביר שמסיק (mesik) זה שקוטפים זיתים וגדיד (gedid) זה שקוטפים תמרים.
חשבתי לתומי שכדאי ללמד את המדריכים כיצד לבטא את המילים לפני ששולחים אותם ללמד את הילדים.
אבל לפני שאני מתקנת אחרים בפומבי, אני אוהבת לבדוק שאני באמת צודקת. לכן פתחתי את מילוניי, ואכן מצאתי מָסיק. (בנסמך מְסיק, אבל המדריך לא אמר מְסיק זיתים אלא "מְסיק זה שקוטפים זיתים"). ב"גדיד" אני חייבת להודות שהופתעתי. כי גם אני תמיד נתתי את המילה גדיד כדוגמה לריבוי המילים לקטיף (קטיף, מסיק, קציר, בציר, גדיד) ולדעתי גם למדתי את זה בתיכון במסגרת אוצר מילים.
אבל הפלא ופלא! במילון ספיר ובמילון ההווה אין זכר לערך. באבן שושן ובמילון בן יהודה אין גדיד, אבל יש גְדִידָה (בשתי משמעויות שאחת מהן היא אכן קטיף תמרים). בויקימילון דווקא יש גדיד, אבל זה מקור קצת פחות מוסמך מכל הנ"ל.
זהו. אז אפילו אני למדתי משהו מפעילות סוף השנה בנושא לשון עברית.
תודה.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני פעילות בנושא שפה). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

שיעור מואבית לכיתה ה2

יום שני, 6 ביוני, 2011

מאז שהילדים היו בגן, אני משתדלת לבוא לפחות פעם בשנה אם לא יותר ולתת לילדים הפעלה כלשהי. בגן זה היה בעיקר בישולי (אוזני המן, משה בתיבה, לחם שאור) ובבית הספר אני משתדלת שזה יהיה לשוני, אם כי לעיתים הילדים מושכים אותי לכיוונים אחרים. כשעומר היה בכיתה ב', למשל, באתי לפני ראש השנה כדי לדבר על המילים חודש, ירח ועל שמות החודשים, אבל נתקענו ב"ירח" וזה הפך לשיעור כיפי על אסטרונומיה וחייזרים. בפורים האחרון נתתי בכיתה של עומר שיעור פרסית עתיקה על המילים הפרסיות במגילת אסתר (בכיתה ה' הם קוראים בפעם הראשונה את הנוסח המקראי), ובכיתה של ענתי קצת על מנהגי החצר האח'מניים.

ברגעים אלה ממש, לכבוד שבועות, יש לי שיעור מואבית בכיתה של עומר.

ומכיוון שאין שום סיכוי שבעולם שאספיק לומר כל מה שיש על הכתובת הזאת, ומאחר שזה חומר שאני מתכוונת להעביר גם בשנה הבאה בסמינריון "לשון המקרא במבט דיאכרוני" במכללת אורנים, ואני ממילא מתכננת לפרסם את כל חומר הלימוד בבלוג – אתם גם זוכים בשיעור מואבית מן ההפקר. לקורס באורנים קראתי "במבט דיאכרוני", אבל האמת היא זה רק אחד הצירים בקורס: הקורס יעסוק גם בדיאכרוניה בתוך המקרא (כלומר בהסתכלות על התפתחות השפה לאורך ציר הזמן), גם בשפות שהשפיעו על לשון המקרא (איך אני יכולה לתת קורס שלם בלי פרסית?), וגם במקומה של העברית המקראית בתוך השפות השמיות, הקדומות יותר ובנות אותו זמן.

אז מואבית היא אחת מאותן שפות שנלמד עליהן בקורס, וזאת דרך מצבת מישע מלך מואב.

ברשותכם, קצת רקע חברתי-היסטורי. רשות הדיבור לסופר המקראי:

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת–וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה:  מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת (מל"א יא:א).

רשות הדיבור לנחמיה בן חכליה:

בַּיּוֹם הַהוּא, נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה–בְּאָזְנֵי הָעָם; וְנִמְצָא, כָּתוּב בּוֹ, אֲשֶׁר לֹא-יָבוֹא עַמֹּנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים, עַד-עוֹלָם. (נחמיה יג:א),  גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות (אַשְׁדֳּדִיּוֹת), עמוניות (עַמֳּנִיּוֹת), מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית–וְכִלְשׁוֹן, עַם וָעָם. וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם; וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים, אִם-תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וְאִם-תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם, לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם.(נחמינ יג: כג-כה)

תודה תודה. ובכן, מה למדנו עד עכשיו? ליהודים הייתה חיבה לנשים זרות, בין השאר מואביות. אנחנו גם לומדים שהיו דיאלקטים שונים: לשפה שאנחנו קוראים לה עברית קראו "יהודית", ואכן העברית שלנו היא יהודאית. הדיאלקט הישראלי היה דומה מאוד, אבל לא זהה. אשדודית ועמונית לא השאירו זכר, אבל מואבית כן נשארה, והיא מסבירה למה החבר'ה שלנו היו מתחתנים עם הנשים הנכריות האלה (דעתי הבלתי אקדמית, אבל אולי מישהו יותר מוסמך כתב את זה איפשהו, להפניותיכם אודה): השפה הייתה כל כך דומה, שהיה צריך חינוך מאוד אינטנסיבי כדי לגרום לאנשים להבין/להאמין שזהו עם שונה.

אלט-טאב: בעצם כן פרסמתי פעם משהו על שפה וזהות. הפתיחה בנושא שפה וזהות הייתה רק תירוץ להשתתף בכנס הספציפי. למעשה, המאמר היה על משחקי מילים במגילת אסתר. בהקדמה ציטטתי כותרת מתוך "המחנה החרדי" שקוראת להיבדל מהחילונים בלבוש ובשפה, וכן על התפקיד של שפה בהגדרה לאומית. הרי ההבדל בין דיאלקט לשפה הוא בכלל לא לשוני אלא פוליטי, או כמו שאומרים ביידיש – שפּראַך איז אַ דיאַלעקט מיט אַן אַרמיי און פֿלאָט (שפה היא דיאלקט עם צבא ועם צי – מיוחס לבלשן היידיש הנודע מקס ויינרייך, אבל הוא כנראה המפיץ ולא המקור). שיפט-אלט-טאב.

ועוד קצת רקע היסטורי – פסוקיים משירת הבאר בספר במדבר:

אוֹי-לְךָ מוֹאָב, אָבַדְתָּ עַם-כְּמוֹשׁ; נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית, לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן.  וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן, עַד-דִּיבֹן; וַנַּשִּׁים עַד-נֹפַח, אֲשֶׁר עַד-מֵידְבָא. (במדבר כא:כט-ל) (השיר שבקישור לא מגיע עד למשפט הזה).

וירמיהו הנביא גם זועם על מואב ועל כמוש.

ובחזרה לסופר המקראי:

וּמֵישַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב, הָיָה נֹקֵד; וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל מֵאָה-אֶלֶף כָּרִים, וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר. וַיְהִי, כְּמוֹת אַחְאָב; וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב, בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. (מלכים ב' ג:ד-ה)

תודה לכולם. ועכשיו – סוף סוף, אחרי 540 מילים, למצבת מישע מלך מואב.

מצבת מישע מתוארכת לאמצע המאה ה-9 לפנה"ס. זה נחמד לראות את הזווית של הצד השני. קצת כמו הסכסוך הערבי ישראלי, רק שבקטע של העת העתיקה לנו יש יח"צ יותר חזק. אפשר ללמוד מהמצבה הרבה גם על היסטוריה, והיא חוללה מהפכה בהתייחסות למקרא כאל ספר היסטורי. מי שממש רוצה יכול להמשיך בקו הבלתי לשוני בוויקיפדיה או באתר של מק"מ חיפה.

את הכתובת ופענוחה נתתי לכם אתמול בפוסט נפרד, כדי שתתכוננו.

ועכשיו פשוט נקרא ביחד ונחפור, כמו שצריך ללמוד שפה (לא את כל החפירות שיש על כל מילה. אני צריכה גם לעבוד. רק מה ששונה מעברית ו/או מה שסותר "חוק" במואבית שצוין קודם).

הדבר הראשון ששמים לב אליו היא שהכתיב חסר באופן מזעזע. כלומר מזעזע אותנו המורגלים בכתיב מלא. אני משערת שאילו מישע מלך מואב היה רואה את הפוסט הזה הוא היה מזדעזע עשרות מונים יותר מאיתנו. בחלק גדול מהמקרים אין אימות קריאה אפילו בסוף מילה, למשל אנכ במקום אנוכי. כשנגיע לאימות קריאה – נפוצץ אותן. בתעתיק אין אותיות סופיות, כי בכתב העברי הקדום (aka פניקי, כנעני, דעץ, נעץ, רעץ) לא היו צורות שונות לאות לפי מקומה במילה.

ממשיכים.

במילים דיבני, אבי, מלכתי – יש י' כאם קריאה. למה?
דיבני – ייתכן שהיה כאן דיפתונג ושה-י' בעצם הייתה עיצורית.
דיבני – בערבית י' היחס (ה-י' שגוזרת שמות תואר משמות עצם) היא דגושה, כלומר עיצורית. הסיומת היא בעצם iy.
אבי – סיומת הקניין דווקא לא דגושה, אבל צריך כנראה לסמן אותה כדי להבחין בין צורת הנפרד לבין צורת הקניין.
מלכתי – למיטב ידיעתי זאת לא י' עיצורית. אבל אולי הוא מסמן בכל זאת כי יש מספיק בלבול בין "את" ו"אתה", ולא צריך להוסיף עוד הומוגרף למערכת.

חדי העין שביניכם בוודאי הבחינו שסיומת השייכות והמושא -O מסומנת במואבית כ-ה סופית: בארצה = בארצו, ויחלפה = ויחליפו, בבתה = בביתו, לה=לו, ועוד כמה שלא ברור אם הם זכר או נקבה, כי עם האורתוגרפיה המואבית (כלומר כללי הכתיב במואבית), אסחבה יכול להיות גם "אסחב אותה" וגם "אסחב אותו".
במשפט הזה, הנחתי ש"ארץ" היא נקבה, כמו בעברית ובערבית, אבל בעצם זה היה יכול להיות גם "בו" ו"וישיבו".

וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבענ. שת. וישבה. כמש. בימי |
וישב בה ימיו וחצי ימי בנו, ארבעים שנה. וישיבה (=השיב אותה) כמוש בימיי.

יש הטוענים שמישע מלך מואב פשוט כתב את כל ה-O הסופית כ-ה', אבל זה שבעברית זה O לא אומר שגם בשפות כנעניות אחרות. תנועת ה-O בסיומת הקניין והמושא העברית מקורה ב-הוא שנדבק והפך ל-הו, והתקצר (או שלא) ל-וֹ. בכוונה כתבתי כאן "ויחליפו", "ואסחבו". אבל אפילו בעברית זה היה יכול להיות "ויחליפהו", "ואסחבהו". נכון?
יכול להיות, אם כן, שבמואבית הסיומת פשוט לא התקצרה והייתה, לפחות במאה התשיעית לפני הספירה, תמיד הו (כלומר הֻ).

שלשנ = שלושים. לכתיב חסר אנחנו כבר רגילים, והנה מאפיין של עברית שמייחד אותה אפילו בתוך המשפחה הכנענית: סיומת הרבים שלנו היא -ים ולא -ין, כמו אצל אנשים נורמלים. איך יודעים מה הנורמה ומה השונה? משווים לשפות אחרות, למשל ארמית (גברין יהודאין) ולערבית (טליבאן, פדאיון, פדאיין). אפשר לראות את אותה סיומת גם ב-ימנ רבנ – ימים רבים, וגם ב-שבעת אלפנ גברנ וגרנ – שבעת אלפים גברים וגורים (ילדים), וכמובן איך אפשר בלי החרננ – החורנים (יושבי חורן, לא קשור להזנחה עצמית).

<תוספת מהשיעור> עילי  הוסיף שגם בעברית יש מילים ברבים המסתיימות ב-ין, כמו סובין, מסובין, נישואין, אין משיחין וכו'. הצורות ב-ין בעברית הן מלשון חכמים, המושפעת מאוד מארמית</תוספת>

שת = שנה. מה כאן המקורי? משווים לארמית – הַשַּׁתָּא הָכָא. משווים לערבית – سنة – סַנַה.
הממ… תיקו?
לא ממש, כי בערבית ה-ה' הסופית היא תא מרבוטה, כלומר ה' שמקורה ב-ת', כמו ה-ה' בסוף מילים נקביות בעברית, ובארמית יש דגש ב-ת'.
המקור הוא שנת. בארמית *שַׁנְתָּא הפכה ל-שַׁתָּא בתהליך שנקרא הידמות מלאה, או אסימילציה מלאה. אני מניחה שיש לכם ידע של תיכון, אם אין אז תשאלו. בעברית ובערבית -ַת בסוף מילה הופכת ל-ַה: סנה, שנה, אבל כשזה לא סוף מילה, חוזרת ה-ת' המקורית. זה קורה בסמיכות – שנת הדרקון, וגם בשייכות: שנתו הטובה ביותר. במואבית, מסתבר, ת' סופית לא הפכה ל-ה אלא נשארה, ואפשר לראות אותה גם ב-במת (=במה).

הבמת זאת – בעברית יש "הבמה הזאת", "במה זאת" וגם "זאת הבמה". "הבמה זאת"? לא בבית ספרנו. אבל שוב – מי הנורמלי ומי השונה?
מי שמאוד רוצה לדעת איך זה בשפות אחרות – בארמית יאמרו "המקום זה" (אתרא הדין), בערבית יאמרו "זה הילד" (הד'א אלולד هذا الولد).  אבל בתחביר הקביעות הן הרבה פחות נחרצות מאשר בפונולוגיה ובמורפולוגיה, ולכן נשאיר את זה בגדר "שונה" ולא ננסה למצוא מה קדם למה.

אלט-טאב: תרגום מושגים מהיר:
פונולוגיה היא תורת ההגה, כלומר כל מה שקשור לצלילים שיש בשפה ולמה שקורה להם כשהם באים במגע זה עם זה (או לא באים במגע).
מורפולוגיה היא תורת הצורות, כלומר כל מה שקשור למבנה המילה: תחיליות, סיומות, שורשים, בניינים, משקלים וכיוצא באלה.
תחביר קשור למבנה המשפט. לא רק סדר מילים אלא גם יחסים ביניהן (למשל האם יש התאמה במין, במספר וביידוע ומה זה אומר?)
שיפט-אלט-טאב.

הקר (הקיר). יכול להיות שהכוונה היא לעיר המכונה במקרא קיר מואב (וגם קיר חרשׂ וקיר חֲרָשֶׂת), ויכול להיות שזוהי פשוט המילה עיר, כמו עברית קרת ו-קריה. בהמשך הכתובת מופיעה גם המילה קרית וגם השם קריתנ = (כנראה) קִרְיָתִַּים. יכול להיות שגם זה וגם זה: עיר ששמה "עיר", או שזה הקיצור שלה. קיר מואב כמו מכסיקו סיטי, או כמו קריית חרושת.

אלט-טאב: אם כבר שבועות – בקריית חרושת, שזאת שכונה של טבעון, יש מקום בשם האוהל הקסום, ויש שם גלידה טעימה טעימה מחלב עיזים. יש שם גם גבינות עיזים, אבל מגבינות אני מתרחקת. יש גם לחם (טעים) ויין (מתרחקת). שיפט-אלט-טאב.

בת = בית, אנ = אין. מעיד כנראה על התכווצות הדיפתונג, בדומה לצורות הנסמך והשייכות בעברית, ולצורה הרגילה בדיאלקט הישראלי. פעם אחת מופיע בביתה (=בביתו), אבל יש גם בבתה. אולי זה מעיד על כך שבחלק מהצורות ה-י' כן בוטאה.

ונעבור לכמה פעלים:

הראני בכל שנאי (הראני בכל שונאיי), וארא בה ובבתה (ואראה בו ובביתו) – נראה שהפועל "לראות" עבר שינוי משמעות במואבית. מישע משתמש ב"לראות ב-" במובן "לראות במפלתו של". בטקסטים שנשארו במואבית אין "לראות את-", ולכן קשה לדעת אם היו שתי משמעויות שאפשר להבחין ביניהן לפי מילת היחס, או שהייתה רק המשמעות הזו.
<תוספת אחרי תיקון שבועות של בית תפילה ישראלי> שימו לב לפסוק הזה:
יְהוָה לִי, בְּעֹזְרָי;    וַאֲנִי, אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי. (תהלים קיח:ז)</תוספת>

עוד פעלים מעניינים:
ויענו, אענו: שורשים המסתיימים ב-ו' וב-י' הפכו בעברית לשורשים עם ה' סופית. ל"ה-ל"י זה מוכר ומקובל, אבל יש גם מספר מצומצם מאוד של שורשים שבהם העיצור הסופי המקורי היה ו', ואם אורבים בשקט בשקט, אפשר למצוא אותה בצורות כמו: עוני-ענווה, גאה – גאווה, אשליה – שלווה. יש המנקדים את ויענו כך: וַיְּעַנּוּ, אבל הפועל מתייחס לעמרי, ולכן צריך להיות וַיְּעַנֵּו (wayye⁽anew).

ויאנף – קיים גם בעברית מקראית. כעס. שם העצם אַנְףּ הפך ל-אף (ה-נ' עברה הידמות מלאה ובסוף מילה אין דגש). חרה אפו של כמוש.

אהלך = אלך. מואבית שמרה על פ' הפועל (בעברית זה א ביסלע יותר מסובך, אבל לא ניכנס לזה עכשיו).

ואלתחמ, בהלתחמה, הלתחמ. ברור שהמשמעות היא ואלחם, בהילחמה, הילחם. גם בעברית בת זמננו הבניינים נפעל והתפעל חולקים משמעות של פעולות הדדיות או עצמיות.
הדבר המעניין בפעלים האלה הוא לא הבניין, אלא המיקום של ה-ת' וה-ל'. האם במואבית חל שיכול אותיות לא רק בשורקים, כמו בעברית הסתרק, השתמש וכו', אלא גם בעיצורים נוספים, אולי למנ"ר?
הרי גם בעברית שיכול האותיות מטרתו ליצור צרור קל יותר להגייה, וגם הִלְתַּחֵם זה בעצם יותר זורם מאשר הִתְלַחֵם. לסיבה קוראים היררכיה סונורית, וזה עוד נושא שאני מוסיפה לי לרשימת הנושאים שיום אחד אכתוב עליהם.
מאחר שבמואבית זה הפועל היחיד שיש לנו בבניין התפעל, לא ברור אם השיכול הוא בכל הבניין, או שהוא מתרחש רק בסביבות פונטיות מסוימות.

התאהבתם במואבית? הנה עוד קצת, אבל ממש קצת: קטע מכתובת קיר של ידידנו מישע (כנראה), כתובת מלכותית מאוחרת יותר.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מלכים). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

מצבת מישע מלך מואב – חומר לשיעור מואבית

יום ראשון, 5 ביוני, 2011

שלום חברים, מחר יש לנו שיעור מואבית לכבוד שבועות.
הטקסט שנקרא יהיה מצבת מישע מלך מואב.
מי שרוצה להתכונן כבר מעכשיו – הנה התמסיר. מי שלא – חכו חכו למחר.

זה הטקסט בכתב המקורי

מצבת מישע מלך מואב

מצבת מישע מלך מואב. מתוך H. F. B. Compston. The inscription on the stele of Mesa, commonly called the Moabite Stone - The Text in Moabite and Hebrew, with Translation. London 1919 (דרך ויקיפדיה)

תעתוק הכתובת לאותיות מרובעות לפי שורות:
1.      אנכ. משע. בנ. כמש.. . מלכ. מאב. הד
2.      יבני | אבי. מלכ. על. מאב. שלשנ. שת. ואנכ. מלכ
3.      תי. אחר. אבי | ואעש. הבמת. זאת. לכמש. בקרחה | במ[ת. י]
4.      שע. כי. השעני. מכל. המלכנ. וכי. הראני. בכל. שנאי | עמר
5.      י. מלכ. ישראל. ויענו. את. מאב. ימנ. רבנ. כי. יאנפ. כמש. באר
6.      צה | ויחלפה. בנה. ויאמר. גמ. הא. אענו. את. מאב | בימי. אמר. כ[…]
7.      וארא. בה. ובבתה | וישראל. אבד. אבד. עלמ. וירש. עמרי. את א[ר]
8.      צ. מהדבא | וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבענ. שת. ויש
9.      בה. כמש. בימי | ואבנ. את. בעלמענ. ואעש. בה. האשוח. ואבנ
10.     את. קריתנ | ואש. גד. ישב. בארצ. עטרת. מעלמ. ויבנ. לה. מלכ. י
11.     שראל. את. עטרת | ואלתחמ. בקר. ואחזה | ואהרג. את. כל. העמ.
12.     הקר. רית. לכמש. ולמאב | ואשב. משמ. את. אראל. דודה. ואס
13.     חבה. לפני. כמש. בקרית | ואשב. בה. את. אש. שרנ. ואת. אש
14.     מחרת | ויאמר. לי. כמש. לכ. אחז. את. נבה. על. ישראל | וא
15.     הלכ. הללה. ואלתחמ. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרמ | ואח
16.     זה. ואהרג. כלה. שבעת. אלפנ. גברנ. ו[גר]נ | וגברת. וגר
17.     ת. ורחמת | כי. לעשתר. כמש. החרמתה | ואקח. משמ. א[ת. כ]
18.     לי. יהוה. ואסחב. המ. לפני. כמש | ומלכ. ישראל. בנה. את
19.     יהצ. וישב. בה. בהלתחמה. בי | ויגרשה. כמש. מפני | ו
20.     אקח. ממאב. מאתנ. אש. כל. רשה | ואשאה. ביהצ. ואחזה.
21.     לספת. על. דיבנ | אנכ. בנתי. קרחה. חמת. היערנ. וחמת
22.     העפל | ואנכ. בנתי. שעריה. ואנכ. בנתי. מגדלתה | וא
23.     נכ. בנתי. בת. מלכ. ואנכ. עשתי. כלאי. האש[וח למי]נ. בקרב
24.     הקר | ובר. אנ. בקרב. הקר. בקרחה. ואמר. לכל. העמ. עשו. ל
25.     כמ. אש. בר. בביתה | ואנכ. כרתי. המכרתת. לקרחה. באסר
26.     [י]. ישראל | אנכ. בנתי. ערער. ואנכ. עשתי. המסלת. בארננ.
27.     אנכ. בנתי. בת. במת. כי. הרס. הא | אנכ. בנתי. בצר. כי. עינ
28.     —– ש. דיבנ. חמשנ. כי. כל. דיבנ. משמעת | ואנכ. מלכ
29.     ת[י] —– מאת. בקרנ. אשר. יספתי. על. הארצ | ואנכ. בנת
30.     [י. את. מה]דבא. ובת. דבלתנ | ובת. בעלמענ. ואשא. שמ. את. […]
31.     ——— צאנ. הארצ | וחורננ. ישב. בה. ב
32.     ——— אמר. לי. כמש. רד. הלתחמ. בחורננ | וארד
33.     ———[ויש]בה. כמש. בימי. ועל[…]. משמ. עש
34.     ————– שת. שדק | וא

כמו שבטח שמתם לב, נקודה מפרידה בין מילים, ודַנְדַה מפרידה בין משפטים. אז הנה תעתיק לפי משפטים + ניקוד בעת הצורך, ומתחתיו תרגום לעברית.

אנכ. משע. בנ. כמש.. . מלכ. מאב. הדיבני |
אנוכי מישע בן כמש[ית] מלך מואב הדיבוני.

אבי. מלכ. על. מאב. שלשנ. שת. ואנכ. מלכתי. אחר. אבי |
אבי מלך על מואב שלושים שנה ואנוכי מלכתי אחר אבי.

ואעש. הבמת. זאת. לכמש. בקרחה |
ואעש הבמה הזאת לכמוש בקרחו (שם של עיר או מצודת העיר).

במ[ת. י]שע. כי. השעני. מכל. המלכנ. וכי. הראני. בכל. שנאי |
במת ישע כי הושיעני מכל המלכים וכי הראני ב(מפלת) כל שונאיי.

עמרי. מלכ. ישראל. ויענו. את. מאב. ימנ. רבנ. כי. יאנפ. כמש. בארצה |
עמרי מלך ישראל עינה את מואב ימים רבים, כי יאנף כמוש בארצו.

ויחלפה. בנה. ויאמר. גמ. הא. אענו. את. מאב |
ויחליפו בנו ויאמר גם הוא – אענה את מואב.

בימי. אמר. כ[ן?] וארא. בה. ובבתה |
בימי אמר כן. ואראה בו ובביתו (כנראה – אראה במפלתו ובמפלת ביתו)

וישראל. אבד. אבד. עלמ. וירש. עמרי. את א[ר]צ. מהדבא |
וישראל אבוד אבד לעולם! וירש עמרי את ארץ מידבא

וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבענ. שת. וישבה. כמש. בימי |
וישב בה ימיו וחצי ימי בנו, ארבעים שנה. וישיבה (=השיב אותה) כמוש בימיי.

ואבנ. את. בעלמענ. ואעש. בה. האשוח. ואבנ. את. קריתנ |
ואבנ(ה) את בעל מעון ואעש בה האשוח (מאגר מים) ואבן את קריתן (קרייתיים?)

ואש. גד. ישב. בארצ. עטרת. מעלמ. ויבנ. לה. מלכ. ישראל. את. עטרת |
ואיש גד ישב בארץ עטרות מעולם, ויבן לו מלך ישראל את עטרות.

ואלתחמ. בקר. ואחזה |
ואלחם בעיר ואוחזה.

ואהרג. את. כל. העמ.הקר. רית. לכמש. ולמאב |
ואהרוג את כל העם העיר (=הקִרְיָה) רית (חרם?) לכמוש ולמואב.

ואשב. משמ. את. אראל. דודה. ואסחבה. לפני. כמש. בקרית |
ואשְׁבְּ משם את אראל דודו/דודה (לא ברור מה זה) ואסחבהו לפני כמוש בעיר (קריה)

ואשב. בה. את. אש. שרנ. ואת. אש.מחרת |
ואשב (=אשבה או אושיב) בה את איש שרון ואת איש מחרת.

ויאמר. לי. כמש. לכ. אחז. את. נבה. על. ישראל |
ויאמר לי כמוש – לך אחוז את נבו על ישראל.

ואהלכ. הללה. ואלתחמ. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרמ |
ואלך בלילה ואלחם בה מבקוע השחרית עד הצהרים.

ואחזה. ואהרג. כלה. שבעת. אלפנ. גברנ. ו[גר]נ |
ואוחזה ואהרוג כולו. שבעת אלפים גברים וגורים.

וגברת. וגרת. ורחמת |
וגברות וגורות ורחמות (נערות בתולות? נשים הרות? שפחות?)

כי. לעשתר. כמש. החרמתה |
כי לעשתר כמוש החרמתיה/החרמתיו.

ואקח. משמ. א[ת. כ]לי. יהוה. ואסחב. המ. לפני. כמש |
ואקח משם את כלי י'י ואסחבהם לפני כמוש.

ומלכ. ישראל. בנה. את.יהצ. וישב. בה. בהלתחמה. בי |
ומלך ישראל בנה את יהץ, וישב בה בהילחמו בי.

ויגרשה. כמש. מפני |
ויגרשהו כמוש מפניי.

ואקח. ממאב. מאתנ. אש. כל. רשה |
ואקח ממואב מאתיים איש כל  ראשיה / רשיה.

ואשאה. ביהצ. ואחזה.לספת. על. דיבנ |
ואשאהָ/אשאהו ביהץ ואוחזה(ו) להוסיף על דיבון (בנוסף לדיבון, או להוסיף אותה – לספח לדיבון).

אנכ. בנתי. קרחה. חמת. היערנ. וחמת.העפל |
אנוכי בניתי את קרחו (שם עיר), את חומת היערים ואת חומת העופל.

ואנכ. בנתי. שעריה. ואנכ. בנתי. מגדלתה |
ואנוכי בניתי את שעריה/שעריו ואנוכי בניתי את מגדלותיה/מגדלותיו.

ואנכ. בנתי. בת. מלכ. ואנכ. עשתי. כלאי. האש[וח למי]נ. בקרב.הקר |
ואנוכי בניתי בית מלך ואנוכי עשיתי את כלאי האשוח למים (סכר או מאגר מים) בקרב העיר.

ובר. אנ. בקרב. הקר. בקרחה. ואמר. לכל. העמ. עשו. לכמ. אש. בר. בביתה |
ובור אין בקרב העיר בקרחו. ואומר לכל העם – עשו לכם איש בור בביתו.

ואנכ. כרתי. המכרתת. לקרחה. באסר[י]. ישראל |
ואנוכי כריתי את המכרתת/המכרות לקרחו ב(אמצעות) אסירי ישראל.

אנכ. בנתי. ערער. ואנכ. עשתי. המסלת. בארננ.אנכ. בנתי. בת. במת. כי. הרס. הא |
אנוכי בניתי (את) ערוער ואנוכי עשיתי את המסילות/המסילה בארנון. אנוכי בניתי בית במות כי הרוס הוא.

אנכ. בנתי. בצר. כי. עינ—– ש. דיבנ. חמשנ. כי. כל. דיבנ. משמעת |
אנוכי בניתי בצור כי עיים (=עיי חורבות) [… ?אי]ש דיבון חמישים/חמושים, כי כל דיבון נשמעת לי.

ואנכ. מלכת[י] —– מאת. בקרנ. אשר. יספתי. על. הארצ |
ואנוכי מלכתי … מאה בערים / על מאות בערים (=מאות ערים) אשר הוספתי על הארץ.

ואנכ. בנת[י. את. מה]דבא. ובת. דבלתנ |
ואנוכי בניתי את מידבא ואת בית דבלתיים.

ובת. בעלמענ. ואשא. שמ. את. […] ——— צאנ. הארצ |
ואת בית בעל מעון, ואשא שם את …. צאן הארץ.

וחורננ. ישב. בה. ב ——— אמר. לי. כמש. רד. הלתחמ. בחורננ |
וחורנים ישבו בה/בו. ב… אמר לי כמוש – רד הילחם בחורנים.

וארד  ———[ויש]בה. כמש. בימי. ועל[…]. משמ. עש  ————– שת. שדק | וא
וארד …. וישיבה כמוש בימיי ועל ….

<תוספת מהשיעור> עדי ביקשה לדעת קצת על האבן: גובהה מטר, רוחבה 60 ס"מ והיא מוצבת במוזיאון הלובר בפריס. האבן נמצאה כמעט שלמה, אבל הבדואים באזור ראו כמה האירופים מתלהבים ממנה, עד שהיו בטוחים שיש בתוכה אוצר. הם שברו את האבן כדי לחפש את האוצר, ולכן מה שמוצג היום בלובר הוא שחזור על סמך תעתיקים שנעשו לפני שבירת האבן. הנה תמונה </תוספת>

מצבת מישע, שיעור מואבית, השפה המואבית

מצבת מישע, הלובר. צילום: Henry Sivonen, cc-by (קליק לפליקר)


בשולי משבר הנדל"ן

יום חמישי, 26 במאי, 2011

הטור השבוע בוואינט עסק בדירות, דירים, מדורות, כדורים וכיוצא באלה דברים עגולים.

קיבלתי בעקבותיו, גם בתגובות וגם במייל, כמה שאלות והערות שמגיע להן פוסט, אז הנה:

חן מלינג, סגן מנהל מוזיאון הרכבת, סיפר לי שברכבת ישראל משתמשים עד עצם היום הזה בפועל לדייר. בלילה בלילה בנום כל הכפר, מדיירת רכבת ישראל את הרכבות שאינן פעילות בקווי דיור. בעיניי זה נפלא.

חן, וגם המורי הזקן מעין הזהו, שהגיב לתגובה 3, הזכירו לי שגם מטוסים גרים בדירים. תת קרקעיים אמנם, אבל דירים. דת"קים בלשון החיל. כל הכבוד לצה"ל!

שני נושאים שחסכתי בהם לקוראי וואינט, אבל אם אתם פה אז לכם זה בטח כן מעניין:

דור בבילוגיה הוא כל דבר שמסודר בעיגול במישור אחד. יכול להיות דור עלים:

צמח עם מלא מלא דורי עלים.

צמח עם מלא מלא דורי עלים. צילום: Matthew Veenker cc-by (קליק לפליקר שלו)

עלי הגביע מסודרים בד"כ בדורים, ועלי הכותרת יכולים להיות מסודרים בדור אחד או יותר.

פרח עם שלושה דורי עלים

אירוס כלשהו. עלי הכותרת מסודרים בשלושה דורים. צילום - דניאל ר. בלום cc-by-sa (קליק לעמוד הפליקר שלו)

שימו לב שיש כאן שלושה דורי עלים ולא שניים. שלושת העלים עם הכתם הצהוב ושלושת העלים עם הנקודות החומות הם לא באותו מישור. אלה שני דורים שונים.
ותודה לאמא שלי, הבוטניקאית המהוללה ד"ר אסתר גינדין, על ההסברים ועל הסבלנות, ועל כך שהביאה אותי עד הלום.

רפי מתגובה 7 שאל האם "דאר" בערבית זה לא דת, ואם דאר אל אסלאם זה לא דת האסלאם. אז לא. דאר זה מקום, משכן, בית. הביטוי דאר אל-אסלאם אינו מתייחס לדת האסלאם, אלא לארצות האסלאם – כלומר לארצות שבהם יש למוסלמים חופש דת. יש עוד דארים חוץ מדאר אל-סלאם ודאר אל-חרב: יש דאר אל-כֻּפר, שזה מונח שכבר לא כל כך משתמשים בו. מחמד השתמש בו לתאר את המצב במכה בין הִג'רתו לבין חזרתו.
חשוב לציין שדאר אל-חרב הן ארצות של כופרים שגובלות בדאר אל-אסלאם. יש גם ארצות של כופרים שאינן גובלות בדאר אל-אסלאם, ולא צריך להכריז עליהן מלחמה (כלומר, עד שכל מדינות דאר אל-חרב שבדרך ייכבשו, ואז הן יהפכו בעצמן לדאר אל-חרב). כדי לא לאכול חרב לנצח, הומצאו גם דאר אל-הֻדנה, דאר א-דעוה, דאר אל-אמן ודאר אל-עהד, שכולם מונחים המתארים מדינות של כופרים שאין איתן מלחמה.  אפשר לקרוא על כך בהרחבה בוויקיפדיה, למשל.

אהוד מתגובה 17 הוסיף שדת זה חוק בפרסית ושמכאן בא datum – "נתון" בלטינית וברבים data. אז רק כדי להעמיד דברים על דיוקם – הפרסית והלטינית לא שאלו זו מזו אלא התפתחו מאותה שפה שנקראת היום פרוטו-הודו-אירופית. גם בפרסית עתיקה dāta הוא נתון – כלומר מה שניתן, והייתה התפתחות סמנטית נוספת: מה שניתן על ידי המלך או על ידי האל הוא החוק. עד היום dād יכול להיות גם חוק, בצירופים מסוימים, וגם הפועל "הוא נתן". יש הגוזרים את dāta  בכלל משורש אחר שהתאחד בפרסית עם "לתת", והוא השורש "להניח, לשים". בדומה ל-lay – law.

אסף (תגובה 12) שאל אם יש עוד מילים שנוצרו כמו כדור, שהיה במקור כ+דור, כלומר כמו עיגול. "הכל זהב" ענה לו שגם כלום הוא כמו לום, כלומר כמו קצה הציפורן. בעצם גם כמו מורכב מ-כ' השימוש + מו = גוף, עצם (the very): במו ידיו – בעצם ידיו. בידיו עצמן.
ואם נעבור לרגע לקצה השני של העברית – לסלנג הישראלי הבועט, ימבה (צעירים עדיין משתמשים ב-ימבה?) התחיל מ"ים של", המשיך ב"ים + בַּ-", למשל "יש לי ים בַּעבודה", "יש לו ים בַּכסף", והפך למילה בפני עצמה, עד כדי כך ששמעתי אפילו "ימבה של" (אני חושבת שזה היה "ימבה של דוגמאות").

מספר 15 שאל אם יש קשר לבנדורה, והתשובה היא שלא: בנדורה זאת שאילה מאיטלקית pomodoro, "תפוח זהב", אבל ייתכן מאוד שבעצם "תפוח האהבה" (צרפתית pomme d'amour). גם עגבנייה היא פרי העגבים. אליעזר בן יהודה מאוד לא אהב את המילה והציע בַּדּוֹרָה, עברות של "בנדורה" הערבי, שבא כנראה מ"תפוח האהבה", שתורגם לעברית כפרי העגבים, שאליעזר בן יהודה לא אהב, והרי לנו מעגל אינסופי נוסף.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני אהבה). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

גזר טוב לעיניים

יום רביעי, 11 במאי, 2011

הלל גרשוני פרסם בתחילת השבוע שעבר פוסט בשם אביב? אין עונה כזו, שם הוא מעלה טענה שגם אני תמיד טוענת: בארץ שלנו יש רק חורף וקיץ. סתיו ואביב זה מספרי הלימוד באירופה. בהתחלה חשבתי לגנוב לו (ברשות ובקרדיט!) את כל הפוסט ולפרסם פה, אבל החלטתי לצטט חלקים נבחרים ולהמשיך אותו קלות.

קודם כול שתי השלמות אטימולוגיות: הלל מראה שבתנ"ך "סתיו" זו עונת הגשמים, ומשווה לארמית "סתוא" — חורף. ואני משווה גם לערבית شتاء שִׁתַאא' "חורף". באשר לאביב, מאותו שורש מגיע הביטוי "בעודו באִבּוֹ" — כלומר לפני שהבשיל.

ועכשיו בואו ניכנס לאווירה עתיקה:

הלל מצטט חלק מנאום הקב"ה לנח אחרי המבול:

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ
זֶרַע וְקָצִיר
וְקֹר וָחֹם
וְקַיִץ וָחֹרֶף
וְיוֹם וָלַיְלָה
לֹא יִשְׁבֹּתוּ

(בראשית ח,כב — אחרי המבול)

אלט-טאב: מכירים את הביטוי "כתב נח בשבע שגיאות"? אז ביידיש זה אפשרי: נאָיעך ןאָויעכ (זה אמנם רק חמש ששאותיות, אבל חלק מהאותיות מופיעות ביותר משגיאה אחת) שיפט-אלט-טאב.

בהתבסס על כך, קבעו חז"ל שש עונות לשנה:

ר' שמעון בן לעזר אומר משם ר' מאיר, וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו:
חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו – זרע.
חצי כסליו טבת וחצי שבט – חורף.
חצי שבט אדר וחצי ניסן – קור.
חצי ניסן אייר וחצי סיון – קציר.
חצי סיון תמוז וחצי אב – קיץ.
חצי אב אלול וחצי תשרי – חום.
(תוספתא תעניות א,ז ומקבילות)

הציטוטים האלה שהביא הלל, של אלוהים ושל חז"ל, ישר הזכירו לי את לוח גזר. לוח גזר הוא לוח גיר שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות בתל גזר בתחילת המאה ה-20. תל גזר הוא התל שנשקף מהמורדות המערביים של כרמי יוסף, ועל שמו קרויה מועצה אזורית גזר. ההשערה המקובלת היא שהלוח הוא תרגול כתיבה, כי התוכן שלו הוא משהו שלא היה צריך להזכיר לאף אחד: מחזור השנה החקלאית.

לוח גזר. תעתיק - יורם גנת.

לוח גזר. תעתיק - יורם גנת, מתוך דף הכתבים העתיקים של אתר קולמוס (קליק - קישור)

וזוהי לשונו:

ירחואספ|ירחוז
רע|ירחולקש
ירחעצדפשת
ירחקצרשערמ
ירחקצרוכל
ירחוזמר
ירחקצ
אבי(ה)

ועכשיו בחלוקה נורמלית למשפטים בתוספת אימות קריאה/ניקוד (ותרגום):

ירחַו אסיף                    (חודשיים אסיף)
ירחַו זרע                       (חודשיים זריעה)
ירחַו לֶקֶש                     (חודשיים לקש — זריעה מאוחרת או אסיף של פירות שמבשילים מאוחר)
ירח עֶצֶד פִּשְׁתָּה (חודש עצד פשתה. אף אחד לא באמת יודע מה זה: אולי עקירת הפשתה, אולי קציר/קטיף הפשתה ועיבודה, אולי קציר עשבי השדה)
ירח קציר שְׂעוֹרִים           (חודש קציר שעורים)
ירח קצר וכל/וכַלֵּה (חודש סוף הקציר, אולי קציר החיטה)
ירחַו זמר                       (חודשיים בציר)
ירח קֵץ                         (חודש קיץ)

אביה

כמה הערות קצרות לפני שנגיע לעיקר:
* לקש זה בטוח משהו מאוחר, אבל לא ברור אם זריעה או אסיף. מאותו שורש יש לנו מלקוש — הגשם האחרון בשנה (אמור להיות גשם עוד השבוע, אבל לא בטוח שזה מלקוש. בשנה שעברה היה גם ביוני).
* עצד פשתה — מעצדה היא כלי של נגרים, וגם השוואה לשורש הערבי עצ'ד (عضد) מעלה שזה קשור לחיתוך או גזירה. אבל לא ברור אם זו עקירת הפשתה או קטיף כדי לעבד אותה.
* זמר – מאותו שורש של זמורה ומזמרה.

לוח גזר נכתב בדיאלקט הישראלי. העברית שאנחנו מכירים מהתנ"ך היא עברית יהודאית, כלומר של ממלכת יהודה. הדיאלקט הישראלי – כלומר זה של ממלכת ישראל – שונה במעט מהדיאלקט היהודי. שניהם שייכים, כמובן למשפחה הכנענית. הכתיב החסר במאוד מאוד מאפיין את כל הכתובות שנשארו מאותו זמן, וגם בתנ"ך אם תשימו לב – בספרים המוקדמים הכתיב חסר והוא מתמלא ככל שעובר הזמן.
בלוח גזר יש שתי תופעות שגורמות לו להיחשד כדיאלקט שונה בכלל, וכישראלי בפרט.
אחד הוא צורת הזוגי ב-X ַו (כנראה aw): ירחַו = חודשיים.
השני הוא הכתיב קץ עבור קיץ. ה-י' במילה קַיִץ בעברית שלנו היא עיצורית, והיינו מצפים למצוא אותה. אם היא לא שם – כנראה מדובר באותה מילה ללא העיצור י' – ואכן קץ הוא צורתה של המילה קיץ בדיאלקט הישראלי: המשקל של קיץ (וגם יין, זית, בית, עין וכו') הוא פַּיִל בעברית שלנו וגם בעברית היהודאית. אנחנו יודעים זאת כי בטקסטים יהודאיים – חרסי לכיש, למשל – מופיעה המילה יין. בטקסטים ישראלים, לעומת זאת – למשל חרסי שומרון, המילה מופיעה כ-ין. הניקוד המקובל הוא יֵן.

אלוהים, כמובן, מודע למעתק הזה בין הדיאלקטים, ומשתמש במשחק המילים קיץ-קץ כדי לבשר לנביא עמוס על חורבן ישראל (עמוס ח:א-ב):

כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ.
וַיֹּאמֶר מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס
וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ.

איזו צורה היא המקורית?
שאלה טובה. אף אחת מהן, כנראה.

למשקל פַּיִל העברי שייכות בעצם מילים במשקל קַטְל ש-ע' הפועל שלהן היא י'. כך שבמקור היה בַּיְת, זַיְת, קַיְץ, יַיְן, עַיְן – בעצם כמו בערבית ספרותית עד היום. בעברית הפכו מילים רבות במשקל הזה לסגוליים, למשל כַּלְב > כֶּלֶב. כאשר ע' הפועל הייתה י' או ו', נוצר דיפתונג: במקרה של ו' הוא התכווץ (יַוְםyawm > יוֹם), ובמקרה של י' – בדיאלקט היהואי המשקל הפך לפַּיִל, ובדיאלקט הישראלי התכווץ הדיפתונג והפך ל-פֵּל, כמו בערבית מדוברת: בֵּית, זֵית, עֵין, גֵ'יש (צבא) וגם יוֹם.
אבל רגע, זה לא הסוף. כי גם בדיאלקט היהודאי שרדו הצורות מכֻווצות הדיפתונג. הצורה פַּיִל מופיעה בעצם רק בצורת היחיד הנפרד. בסמיכות – עֵין הסערה, אֵיל נפט, בֵּית משפט, זֵית שמן, יֵין נסך (אכן, במקור שַׁמְן, נַסְך). ברבים – קֵיצים, זֵיתים, יֵינות, עֵיניים. אמנם בָּתֵים ולא בֵּיתים, אבל גם לא בַּיִתים או בְּיָתים (על משקל כלבים). עם סיומת קניין – בֵּיתנו, יֵינו, וגם עם סיומות גזירה – בישול בֵּיתי, בגד קֵיצי, עֵינית הדלת.

אלט-טאב: הדוגמות הראשונות היו עם סיומות נטייה. כלומר סיומות שנוספות לאותה לֶקְסֶמָה (לקסמה היא ערך במילון. המילה "מילה" היא בעייתית מאוד בהקשר הזה). הן לא משנות את המשמעות אלא נותנות מידע תחבירי או דקדוקי כמו מין, מספר, קניין. סיומות גזירה יוצרות לקסמה חדשה. ערך מילוני חדש. במקרה של ביתי וקיצי – שם תואר. במקרה של עֵינית – הקטנה. הסיומת -וּת יוצרת שמות עצם מופשטים וכן הלאה).

האם גם בעברית שלנו, המבוססת על היהודאית, יש מילים שהיו פַּיְל והפכו לפֵּיל במקום ל-פַּיִל?

התשובה היא: אין.

כלומר, מבחינה היסטורית (ומבחינת המילונים המסורתיים יותר, כולל אבן שושן) הלקסמה בצורת הנפרד היא אַיִן, אבל אנחנו בדרך כלל משתמשים בה בצורת הנסמך: אם אֵין קמח אֵין לחם, או בצורתה הנוטה: אֵיני יכול. צורת הנסמך אֵין הפכה כל כך נפוצה — הרבה יותר מצורת הנפרד — שהיא כבר נתפסת כמילה בפני עצמה, ובמילונים חדשים יותר, כמו ספיר ומילון ההווה, היא כבר מופיעה כערך בפני עצמו.

אז כמה עונות יש? שתי עונות? ארבע עונות? שש? שמונה?
וכמה מכות לקו המצרים על הים?
מבחינתי יש שתי עונות. הכי קל. אבל העונה האהובה עליי ביותר קיימת, למרבה הצער, רק בצפון אמריקה.

זה וידאו טוב יותר של השיר: הוא לא מפסיק באמצע ויש בו תמונות יפות של קיץ אינדיני (וגם תמונות לא קשורות בכלל של יפהפיות אקזוטיות וכלבים):

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות כֶּסֶף טוב (אם אנחנו כבר בענייני סגוליים). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

מכת בכורות

יום ראשון, 24 באפריל, 2011

שואל דורי:

איך זה שהריבוי של בכור הוא בכורים, אבל אומרים מכת בכורות?
ועל אותו משקל, קבר-קברים, אבל בית קברות?
בעקבות החיפוש הממצה שעשיתי (שתי דקות בויקימילון) אני מניח שזה בגלל שככה זה מופיע בתנ'ך. יש הסבר יותר מתוחכם מזה?

עונה תמר (כי איתמר היה בחו"ל):

יש גם קברות צדיקים (לצד קברי צדיקים).
ובנקבה – שנים, אבל שנות אור, שנות הילדות, ביצים אבל ביצות קינדר (טוב, זה רק בעילגית ובלשון ילדים).
הסברה המקובלת היא שבמקור לא היה הבדל בין סיומות הרבים -ים ו-ות. שתיהן שימשו גם לזכר וגם לנקבה. ולראיה – אבות, פילגשים, נשים ודומיהם. אלה צורות שאפילו דובר לא-ילידי לא יתבלבל במין שלהן (לעומת אבנים, דרכים ופעמים, שהמין הדקדוקי שלהן אינו משקף שום דבר אנטומי).
החלוקה של צורת הרבים ב-ות (במקור -āt) לנקבה וב-ים לזכר היא כנראה מאוחרת יותר. אני חושבת שהנקבה קיבלה את ה-āt מכיוון שה-t מאפיינת אותה גם בצורת היחיד.
אלט-טאב: בחלק מצורות הנקבה אפשר לראות את ה-ת בכל הנטייה (תינוקת, יושבת, סטודנטית, שפעת), ובחלק רק בנסמך [ילדה – ילדת פלא (ענתי, כמובן), עוגה – עוגת שמנת וכו'].שיפט אלט טאב
הצורה ב-ות נפוצה במיוחד במילים בזכר שיש להן תנועת o או ā בהברה האחרונה: שולחָנות, בכורות, קבָרות, פמוטות (!), פעוטות, תינוקות וכו'. הכלל הזה (שנקרא הרמוניה ווקאלית) הפסיק לעבוד בשלב מסוים, ולכן מילים חדשות יותר, כמו דרכונים ושעונים, הם ב-ים. בעברית החדשה גם פמוטים "יישרו קו" עם צורות הזכר והצורה נפוצה הרבה יותר מאשר "פמוטות" (כך אומר לי גוגל). למגינת לבי בפעוטון שבו התחנכו ילדיי קראו לכיתה של ענתי "פעוטים". אחר כך מתפלאים שהילדים הולכים לגן ולבית הספר עם עברית משובחת וחוזרים עילגים.
בקיצור, בכורות וקברות אלה כנראה צורות עתיקות יותר, ואחר כך צורות הרבים של אותן מילים "יישרו קו" עם צורות הרבים של הזכר ב-ים.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני עברית משובחת). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.