אטימולוגיה עממית



האנליזה מתה

יום ראשון, 19 בספטמבר, 2010

כשעומר היה בן שלוש, הוא ביקש לתת לענתי את הבובה של הבְּרָה, בגן החיות הוא פחד מהאֵב, והוא אהב להוציא תיקים מהגַז'.

(למי שצריך הסבר: זה ברה, זה אב והתיקים בגז').

אחר הדברים האלה, לימדתי אותו לומר מטאנליזה (הוא היה אומר "מטליזה")  בגיל שלוש. כל הורה דופק את הילדים שלו איך שהוא יודע.

מטא היא קידומת שמשמעותה המקורית מעבר או אחרי — בזמן ובמרחב — והיא מציינת שינוי (למשל מטמורפוזה – שינוי צורה).
אנליזה – אתם יודעים.
במטאנליזה, הדוברים מפרקים זוג מילים באופן שגוי, או מפרקים מילה אחת לשתי מילים.

באנגלית קרו המון מטאנליזות בשמות עצם שמתחילים ב-N, או שמתחילים בתנועה. הדוברים פירשו, למשל, a norange  כ- an orange, ולכן בשמו של התפוז יש N בחלק מהלשונות ההודו אירופיות, ובחלק אחר הוא מתחיל בתנועה. אותו דבר בדיוק קרה גם במילים nadder (נחש ארסי, כיום adder)  ו- napron (סינר, apron). התהליך ההפוך קרה ב-an ekename "שם נוסף, שם חיבה", שהפך ל-nick name, ואף התקצר בימינו ל-nick.

המטאנליזות החביבות עליי הן אלה המשקפות אטימולוגיה עממית משעשעת. והחביבה ביותר מביניהן היא ללא ספק ביטוי הסלנג ראס בן אמו, או ראס בילעינו (בהתאמה: "ראש בן אמו" ו- "ראש יקללהו" או "ראש בעינו" בשגיאה), שמשמעותו "על אפו ועל חמתו". אבל בסלנג.

מקור הביטוי בערבית غصبـًا عنهُ – בתעתיק מדויק ע'צבא (ע'צבן) ענהֻ. מבטאים את זה רַסְבַּן עַנְהוּ (רסבן עם ר' ישראלית, שהיא העיצור הקרוב ביותר ל-غ בערבית). כמו שאפשר לנחש מהתעתיק המדויק, יש לזה קשר לעצבים. בתרגום מילולי, ע'צבן ענהֻ זה בערך "באופן שמעצבן אותו". דוברי הסלנג הישראלי יודעים לבנות ביטויים וקללות בערבית, אבל תואר הפועל הערבי עם סיומת an- הוא פחות מוכר לדוברי עברית, ולכן הם לא חושבים עליו כשהם באים "לנתח" את הביטוי. ראס ו-בן, או ב+אל זה הרבה יותר הגיוני.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני היגיון). צרו קשר להזמנת הרצאה.

ועיניתם את נפשותיכם

יום שבת, 18 בספטמבר, 2010

במפגש הייעוץ הפילוסופי לקראת יום כיפור, אמרה לאה טל מכפר מלל שהיא כל היום בבית הכנסת, מזדככת, והצום שלה עובר בקלי קלות בלי שהיא מרגישה בכלל.
כשהערתי לה שהיא מפספסת כך את המצווה, שהרי נאמר "ועיניתם את נפשותיכם", היא נתנה פרשנות משובבת ל"ועיניתם". היא גוזרת את הפועל לא מ"לְעַנּוֹת" הרגיל, שקשור לעינויים, אלא מ"לַעֲנוֹת", כלומר להשיב. ביום כיפור מתחברים מחדש לספירות עליונות ולבורא.
זה נפלא בעיניי.
מצד שני, ע.נ.ה של עינויים ו-ע.נ.ה של מענה אינם אותו שורש אלא שני שורשים שמיים שונים, שהפכו בעברית להומופונים.
מילא שניים, קליין טוען שיש 4 שורשים שונים ע.נ.ה: עינויים (סבל), מענה (תשובה), עניין (מחשבה), וקול ענות (שיר).

בשמית היו גם שני סוגי ע: ע' (غ, נשמעת כמו ר' ישראלית גרונית) ו-ع (נשמעת כמו ע' גרונית). כתבתי עליהן גם בפוסט לאשפז את האושפיזין. בנוסף לכך, ה' בסופי שורשים עבריים יכולה להיות במקור י' שמית (למשל בכה, בכיין, בֶּכִי) או ו' (שלווה – אשליה).

עינויים, עוני, ענווה ותענית נגזרים משורש שהסתיים במקור ב-ו, ולכן "ענווה". זהו שורש שקשור לכפיפות קומה, להכנעה. בערבית השורש הוא عنو (ע.נ.ו), והפעלים והשמות הנגזרים ממנו קשורים להכנעה ולכוח הזרוע.

המקבילה הערבית של השורש של "עניין" היא عنی (ע.נ.י). המילה המוכרת ביותר לישראלים מהשורש הזה היא "יעני" – "מתכוון ל-".

שירה באה מהשורש غنی (ע'.נ.י) שנגזרות ממנו מילים הקשורות לשירה, וגם לשמחה, לשבחים ולהסתפקות – ולכן המילה עשיר היא غنی. לא קשור אטימולוגית ל"עני".

בערבית אין שורש שמקביל אטימולוגית ל"לַעֲנוֹת" במובן להשיב תשובה. השורש האוגריתי הוא ע.נ.י, אבל זה לא אומר הרבה.

ואחר כל הדברים האלה, תהיתי: האם העובדה שעינויים ומענה באים משני שורשים שמיים שונים, מוציאה מכלל אפשרות את הפירוש של לאה טל מכפר מלל?
לא ממש. זה שהפועל ע.נ.ו נוטה בד"כ בבניין פיעל ו-ע.נ.ה(י?) בבניין קל, לא אומר שאי אפשר ההיפך. שני שורשים הומונימיים שנוטים באותו בניין אנחנו כבר מכירים – למשל צ.פ.ה גם במשמעות לחזות וגם במשמעות לכסות.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני אופטימיות). צרו קשר דרך כאן.