שאלות הגולשים



מכת בכורות

יום ראשון, 24 באפריל, 2011

שואל דורי:

איך זה שהריבוי של בכור הוא בכורים, אבל אומרים מכת בכורות?
ועל אותו משקל, קבר-קברים, אבל בית קברות?
בעקבות החיפוש הממצה שעשיתי (שתי דקות בויקימילון) אני מניח שזה בגלל שככה זה מופיע בתנ'ך. יש הסבר יותר מתוחכם מזה?

עונה תמר (כי איתמר היה בחו"ל):

יש גם קברות צדיקים (לצד קברי צדיקים).
ובנקבה – שנים, אבל שנות אור, שנות הילדות, ביצים אבל ביצות קינדר (טוב, זה רק בעילגית ובלשון ילדים).
הסברה המקובלת היא שבמקור לא היה הבדל בין סיומות הרבים -ים ו-ות. שתיהן שימשו גם לזכר וגם לנקבה. ולראיה – אבות, פילגשים, נשים ודומיהם. אלה צורות שאפילו דובר לא-ילידי לא יתבלבל במין שלהן (לעומת אבנים, דרכים ופעמים, שהמין הדקדוקי שלהן אינו משקף שום דבר אנטומי).
החלוקה של צורת הרבים ב-ות (במקור -āt) לנקבה וב-ים לזכר היא כנראה מאוחרת יותר. אני חושבת שהנקבה קיבלה את ה-āt מכיוון שה-t מאפיינת אותה גם בצורת היחיד.
אלט-טאב: בחלק מצורות הנקבה אפשר לראות את ה-ת בכל הנטייה (תינוקת, יושבת, סטודנטית, שפעת), ובחלק רק בנסמך [ילדה – ילדת פלא (ענתי, כמובן), עוגה – עוגת שמנת וכו'].שיפט אלט טאב
הצורה ב-ות נפוצה במיוחד במילים בזכר שיש להן תנועת o או ā בהברה האחרונה: שולחָנות, בכורות, קבָרות, פמוטות (!), פעוטות, תינוקות וכו'. הכלל הזה (שנקרא הרמוניה ווקאלית) הפסיק לעבוד בשלב מסוים, ולכן מילים חדשות יותר, כמו דרכונים ושעונים, הם ב-ים. בעברית החדשה גם פמוטים "יישרו קו" עם צורות הזכר והצורה נפוצה הרבה יותר מאשר "פמוטות" (כך אומר לי גוגל). למגינת לבי בפעוטון שבו התחנכו ילדיי קראו לכיתה של ענתי "פעוטים". אחר כך מתפלאים שהילדים הולכים לגן ולבית הספר עם עברית משובחת וחוזרים עילגים.
בקיצור, בכורות וקברות אלה כנראה צורות עתיקות יותר, ואחר כך צורות הרבים של אותן מילים "יישרו קו" עם צורות הרבים של הזכר ב-ים.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני עברית משובחת). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

תן עוד סמבוסק!

יום רביעי, 6 באפריל, 2011

שואלת סמדר:

ה'סמבוסק' הוא יחיד או רבים? מאיפה ה-ק' צצה לה פתאום?

אז קודם כול, סמבוסק הוא יחיד, ושנית – תודה שהפנית אותי למילה המופלאה הזאת!

הקשר בין סמבוסק לסמוסה מזכיר את הקשר בין פיג'מה לפוזמק:

פיג'מה, פוזמק, אטימולוגיה, מילים פרסיות בעברית, מילים מפרסית, תחתיות לכוסות

פיג'מה, מסדרת התחתיות האטימולוגיות. צילום רקע - מרטין פטיט (Martin Pettitt (cc-by

אלט-טאב: לפוזמק יש גם אטימולוגיה מתחרה, pati-mōk עם הקידומת pati שקיימת גם במילים הפרסיות פתגם ו-פתשגן, ומציינת תנועה לְעֶבֵר- , ושם העצם mōk "נעל". אבל לי לא ידוע על t שנשאלה לעברית כ-ז', וגם אם זה מפרסית אמצעית ובוטא כבר פַּיְמוֹג, אין הסבר ל-ז'. לעומת זאת j  הופכת באופן סדיר ל-ז' במילים שנשאלו לעברית לפני העת החדשה, למשל זמן. שיפט-אלט-טאב.

ובחזרה לכיסני הבצק הממולאים. בטורקיה ובאסיה התיכונה קוראים לכיסן סַמְסָה ובהודו סַמוֹסָה. samosa הוא אחד הערכים היחידים בוויקיפדיה שיש להם שתי מקבילות עבריות על מונח אנגלי אחד, כי אצלנו מפרידים בין סוגי כיסנים.

סמוסה סמבוסק ויקיפדיה

צילומסך מוויקיפדיה, samosa.

לפי כל המקורות (שכולם מסתמכים על The Oxford Companion to Food), מקור המאפה באסיה התיכונה, אבל שמו בכל המקומות בא מפרסית.  בפרסית אמצעית בוטא השם sambōsag או sambūsag. רוב המילים הפרסיות שנשאלו לערבית, נשאלו מפרסית אמצעית. בערבית ספרותית, וגם בחלק גדול מהדיאלקטים המדוברים, אין g ולכן מילים פרסית שמסתיימות ב-g נשאלו לערבית ב-j או ב-q: برنامج – בַּרְנָאמַג', בערבית ישראלית בַּרְנָאמֶז' – "תוכנית", פרסית אמצעית barnāmag,  بتدق- בֻּנְדֻק, פרסית אמצעית pondig "אגוד", فسطق – פֻסְטֻק, פרסית אמצעית pistag. בימי הביניים מתועדות בערבית הצורות سنبوسج סנבוסג', سنبوسک סנבוסכ, سنبوسق ו-סנבוסק – כך שאין ספק שהשם הערבי הוא שאילה מפרסית אמצעית. בערבית של היום קיימות רק הצורות ב-כּ וב-ק.

אלט-טאב: האיות -נב- הוא הדרך הרגילה בפרסית לכתוב מילים שיש בהן -מב-, למשל تنبل תנבל – מבוטא תַמְבַּל – עצלן. המילה טמבל לעברית הגיעה דרך טורקית ולדינו, שם המשמעות היא עדיין עצלן. ייתכן שהייתה גם השפעה של dumbbell האנגלי, "משקולת", ובהשאלה "אידיוט". שיפט-אלט-טאב

הסיומת ag- הפכה בפרסית חדשה ל-a-, ובדיאלקט טהראני e-. לכן לפיסטוק קוראים בפרסית חדשה פֶּסְתֶה ולתוכנית בַּרְנָאמֶה. ובגד הוא גָ'אמֶה.יש גם מילים מעטות שנשאלו לערבית מהפרסית החדשה, והן כבר ב-a בסוף, למשל کارخانه כָּארְחָ'אנֶה "בית חרושת, מפעל" (כאר = עבודה, ח'אנה = בית), שנשאל לערבית דרך תורכית כ- کرخانه כַּרְחָ'אנַה, סוג מסוים מאוד של מפעל, והגיע לסלנג העברי כ-קרחנה, "מסיבת טראנס וסמים בשלבה האינטנסיבי" (הגדרה של רוביק רוזנטל ממילון הסלנג), ובהשאלה – "טירוף".

גם הסמבוסק הפך בפרסית חדשה ל-סַמְבּוּסֶה (ō ארוכה הפכה ברוב להגי הפרסית החדשה ל-u, בהשפעת הכתב הערבי). זה בהגייה טהראנית. המילים הפרסיות שנשאלו ללשונות הודו, נשאלו מאוחר יותר מאשר המילים הערביות, ולפי ההגייה סָמוֹסָה אפשר להניח שזה היה בזמן שבו הסיומת ag- כבר הפכה ל-e/a-, אבל ה-ō עדיין לא השתנתה, או שזה מדיאלקט שבו נשארה תנועת ō.

רגע. זה קצת מוזר. מילא שאין לי אטימולוגיה הגיונית לסמבוסג. אני לא מכירה את כל המילים בשפה. אבל בדרך כלל כאשר יש התאמים בין מילים עם הצרור -מב- לבין מילים עם אחד מהעיצורים האלה, הצורה עם העיצור האחד היא המקורית. לדוגמה שַׁמְבֶּה (פרסית "שבת"), סמבטיון מ-שַׁבָּת העברית, ו-רַמְבְּלַס הספרדית, שהיא בעצם עיר תאומה של רַמְלָה הערבית, עיר החולות, או בעברית – חולון. וגם camera הלטינית שהפכה בצרפתית ל-chambre ומשם באנגלית ל-chamber. זה קורה גם עם צרורות אחרים, למשל דרמשק ונבוכדנרצר, שמות אלטרנטיביים ופחות נפוצים לדמשק ונבוכדנצר. ואם אתם רוצים יידיש – אז מנחם, מנ'ל שהפך למנדל, ושיינה שהפכה בדיוק באותו תהליך לשיינדל. אז אמנם הסמבוסק מתועד בערבית כבר במאה התשיעית והסמוסה מתועדת בהודו רק מהמאה ה-13, אבל הרבה יותר קל להסביר את התפתחות כל השמות מסַמוֹסָה מאשר מ-סַמְבּוֹסַג או מ-סַמְסָה.

תוספת g- לא אטימולוגית בסוף מילה המסתיימת בתנועה בפרסית אמצעית זה דבר ידוע ומוכר. למשל תפילת ה-אָשְם ווֹהוּ (שמה האווסטי של התפילה) נקראת בפרסית אמצעית אָשֶם ווֹהוּג, ובהומור של איראניסטים ספציפיים קוראים גם ל-Yahoo יָאהוּג (חלק מהחוקרים הם אנשים מאוד מסורתיים שעדיין משתמשים ביאהו). לכן אין זה מן הנמנע שהפרסית האמצעית הוסיפה את ה-g הלא אטימולוגית בסוף, וממנה נשאל השם לערבית.

אני מתארת לעצמי שאם לי הפוסט עשה תיאבון, אז גם לכם. לכן ביקשתי מגלי לופו אלטרץ, הכוהנת הקטנטנה של הבישול הבריא, מתכון בריא לסמבוסק. גילוי נאות: אני בוגרת חמש מסדנאות הבישול הבריא של גלי, ולמרות שיש לי ספריית בישול נאה למדיי, אני מבשלת רק מהדפים שלה. אז הנה:

סמבוסק תרד

המצרכים לבצק:
1/2 ק"ג קמח מלא (רצוי שטיבל 6 )
1 כף שמרים יבשים
1 כף סוכר חום
1 כפית מלח
1/4 כוס שמן קנולה
1/2 1 כוסות מים חמימים

המצרכים למלית:
צרור גדול של תרד תורכי או מנגולד (עלים בלבד)
צרור גדול של בצל ירוק
1 כף שמן זית
1/3 כפית מלח
פלפל שחור טחון טרי
מעט שמן זית לליטוף הסמבוסק

הכנה:
1. בקערת המיקסר מערבבים את כל חומרי הבצק מלבד המים החמימים אשר אותם מוסיפים בהדרגה, (ייתכן שלא תידרש כל הכמות). ללוש כשמונה דקות.
2. לשמן את פני הבצק בקערה, לעטוף את הקערה בשקית ניילון ולאטום. להניח לתפיחה כשעתיים.
3. לשטוף היטב את עלי התרד או המנגולד, להניח בווק גדול ולאדות מהר עד הקטנת הנפח ויציאת הנוזלים. לצנן, לסחוט ולקצוץ בסכין.
4. לקצוץ דק את הבצל הירוק ולערבב עם התרד בתנועות מעיכה על מנת להוריד מעט מנפחו, לתבל בשמן מלח ופלפל.
5. לחלק את הבצק לכדורים (בגודל כדור פינג פונג), לרדד כל כדור לעיגול, למלא בכפית מלית גדושה, לסגור לחצי עיגול ולהדק קצוות בקיפולים או עם מזלג.
6. להניח על גבי תבנית עם נייר אפיה, ללטף את הסמבוסק עם שמן זית.
7. לאפות ב190 מעלות עד שמשחים בתחתית, כרבע שעה.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני תן עוד). צרו קשר להזמנת הרצאה.

ואם אתם רוצים לבשל עוד, זה דף מתכוני הבריאות באתר של גלי. יש שם גם עוגה על שמי.

סדר חייב להיות(?)

יום שלישי, 21 בדצמבר, 2010

שואל ארז:

מדוע בשפות מסויימות (למשל אנגלית) מופיע שם התואר לפני שם העצם (BIG DOG) ולעומת זאת בשפות אחרות (למשל עברית) הסדר הוא הפוך (כלב גדול) ?

עונה תמר:

זה הרבה יותר מסובך מזה…
בפרסית, למשל, שם התואר יכול לבוא לפני שם העצם בלי שום דבר (سفید کتاب – ספר לבן), או אחרי שם העצם עם תנועת E ביניהם (کتابِ سفید).
ובשפות כמו סנסקריט, שיש בהן יחסות, לא משנה הסדר שלהם והם אפילו לא חייבים להיות צמודים, כל עוד יש להם סיומת שמעידה על התאמה במין, מספר ויחסה.
בקיצור – התשובה היא "ככה". מכיוון שברוב השפות העתיקות לא הייתה משמעות לסדר, המוסכמות נקבעו בשלב מאוחר יחסית, ולכן בכל שפה יש מוסכמות אחרות.

החודש הכי מעניין בשנה

יום שבת, 9 באוקטובר, 2010

שואל רזי: זה חשוון או מרחשוון?
תקציר מנהלים: גם וגם.

הסבר מקוצר – חשוון הוא קיצור של מרחשוון, זה נכון. מרחשוון היה קודם, אבל הקיצור חשוון הוא כל כך עתיק, שאי אפשר לומר שהוא פחות "נכון" ממרחשוון. אולי פחות קרוב למקור. אני לא מצליחה למצוא מתי נקרא החודש לראשונה חשוון (בלי מר), אבל בחיפושיי אחר תשובה, מצאתי את הציטוט המשעשע הבא בכתבה על חודש חשוון ב-NRG:

פירוש השם חשוון – על פי המחקר שמו המקורי של החודש היה "ירח שמן" אשר פרושו החודש השמיני. במשך השנים הפך השם למר-חשוון. המסורת היהודית מוסיפה טעם נוסף לקידומת לה "זכה" חודש זה בלבד בלוח השנה הקידומת "מר". בחודש זה אין ימי שמחה ומועד ולכן זכה לתוספת מר.

אז קצת סדר בבלגן. טוב?

אמנם בגן אמרו לנו ש"מר חשוון" הוא אדון חשוון, ובבית הספר הבנו שהוא מר כי אין בו חגים וחופשים. גם לפי המסורת היהודית החודש מר כי חלו בו פורענויות רבות, וזה עוד לפני רצח רבין ביום הולדתי ה-22 (י"א בחשוון. אצלנו סופרים עברי). המתקדמים בינינו למדו שה"מר" של חשוון אינו הטעם המר, אלא ההומונים "מר" שמשמעותו טיפת מים. מר היא מילה יחידאית בתנ"ך, בביטוי כְּמַר מִדְּלִי (ישעיהו מ:טו). והרי בחשוון מתחילים לרדת הגשמים.

עד כאן, גבירותיי ורבותיי, האטימולוגיות העממיות הנפוצות של שם החודש. שמואל חגי מביא אטימולוגיות עממיות נוספות נוספות (ואחת אמיתית) לשם מרחשוון, ולשמו העברי המקורי, "ירח בול".

ועתה – לאמת.
כל האטימולוגיות העממיות, וגם השם המקוצר חשוון, הם תוצאה של מטאנליזה.

באכדית שם החודש היה וַרַח-שַמְנוּ.

בעברית, ו' שמית בתחילת מילה הופכת ל-י'. לכן ولد וַּלַד בערבית מקביל ל-ילד בעברית, ולכן גם ברוב פעלי פ"י (פעלים שפ' הפועל שלהם, כלומר האות הראשונה של השורש, היא י'), יש ו' כאשר פ' הפועל אינה בתחילת מילה. למשל ישב – תושב – הושיב, ילד(ה) – נולד – הוליד. זה קורה רק ברוב פעלי פ"י, כי בחלק מהפעלים פ' הפועל הייתה י' גם במקור, והיא נשארת גם באמצע מילה. למשל ינק – תינוק – היניקה (ו"להיניק". סורי, אבל זאת הצורה התקנית).

ורח, אם כן, הופך בשמית ל-יֶרַח, כלומר חודש.

שמנו – השמיני. כשמתחילים לספור בניסן, הירח השמיני הוא ורח-שמנו (ובתרגום ללטינית – אוקטובר).

חילופי ו-מ נפוצים מאוד בשאילות בין שפות במזרח הקדום. הסיבה היא שהן ו(W) והן מ הן שפתיות, כלומר את שני הצלילים הוגים באמצעות השפתיים ללא שיתוף לשון ושיניים – ורק זרימת האוויר שונה. חילופי ו-מ נמצאים גם בשם החודש כסלו (kislimu, בחודש הבא), ואולי גם בסיוון (יש המפרשים simanu). מחוץ ללוח השנה אפשר למצוא את החילופים האלה בצבע ארגוון (ארמית) – ארגמן, שיש בו המילה הפרסית gaona שבמקור הייתה "שיער", אבל הפכה ל"צבע". אותי הכי הצחיק שזיהו את המלכה ושתי עם האלה העילמית מַשְׁתִי. הסיבה שזה הצחיק אותי היא שכולם מצטטים את אותו ספר, וכשמגיעים למקור, מגלים שהמחבר אומר שאמנם אין אלה כזאת, אבל ניתן לשחזר את השם שלה.

למרות שמי, העילמית שלי לא משהו ואני לא יודעת אם גם בעילמית, כמו בעברית, יש מניעה ל-ו' בתחילת מילה. אז אני לא יודעת אם זה מ-מש מצחיק שהוא שחזר משתי, או שזה פשוט לא יכול היה להיות ושתי.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני להצחיק חנונים). צרו קשר להזמנת הרצאה.

לא יכול להיות

יום רביעי, 6 באוקטובר, 2010

שואלת אמא של:

כשמישהו אומר יכל, זה מעצבן אותי. אומרים יכלה, אבל בזכר אומרים יכול. כדי להדגיש את העבר, אני אומרת היה יכול. מצד שני אם מישהו אומר: היה גר זה מעצבן אותי גם. למה יכלה זה בסדר ויכל לא (או שאני טועה).

עונה תמר:

את לגמרי צודקת.
הצורה "יכול" משמשת גם בעבר וגם בהווה.
בדיוק כפי ש"קטונתי" בנסתרת > קָטְנָה, כך יכולתי בנסתרת > יכלה.
הצורה *יָכַל אינה מופיעה במקורות הקדומים של עם ישראל ולכן אינה תקנית.
צורת הנסתרת אינה משתנה בין המשקלים השונים של העבר. ההבדל מתבטא בגופים האחרים בלבד. הסיבה לכך שצורות הנסתרת התאחדו, היא היחטפות התנועה בע' הפועל:
הלָך > הלְכה , יכוֹל > יכְלה.
יכול היה / היה יכול זה בדיוק כמו היה גר, אלא שמשום מה עם ישראל מבין את "גר" גם כעבר, בעוד ש"יכול" נתפס רק כהווה. אולי כי הוא היחיד שנשאר בעבר מכל הפעלים שנטו כך, מלבד "קטונתי" הספרותי, שמציין מצב, בעוד ש"קטנתי", שגם הוא תקני, מציין שינוי מצב.
הסיבה שאומרים יָכַל היא יישור פרדיגמה, כלומר מחילים את הכלל של רוב הפעלים גם על פעלים יוצאי דופן. בדיוק אותו דבר קורה בהווה עם *דובקת ו-*עומלת במקום דְּבֵקָה ו-עֲמֵלָה, התקניים (אוף, קשה לי לכתוב את הפעלים האלה בלי כוכבית, למרות ש"עומלת" ו-"דובקת" מופיעות 1000 פעמים באינטרנט כל אחת (אי אפשר לבדוק את עמלה כי זה הומוגרפי לעמלה של בנקים, דבקה זה גם שם של ריקוד, ושתי הצורות – עמלה ו-דבקה הן גם צורות העבר של הנסתרת).
אלט-טאב: גוגל כותב בחיפוש הראשוני שיש מעל 9000 מופעים של המילה, אבל אם מחפשים עד הסוף מגיעים ל-506, ויחד עם התוצאות הדומות מאוד- 1000 תוצאות בדיוק, "דובקת" 349/1000. עכשיו כשאני חושבת על זה, גם חיפוש "תמר עילם גינדין" זה 1000 יחד עם התוצאות הדומות. אולי גוגל מגביל תוצאות דומות מאוד?  שיפט-שלט-טאב.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני עמל ודבקות). צרו קשר להזמנת הרצאה.

הטורכים באים!

יום שלישי, 5 באוקטובר, 2010

שואלת שרון:

למה כולם כותבים "תורכים" או "טורקים", ואף אחד לא כותב "תורקים" או "טורכים"?

עונה תמר:

לשפה התורכית מעולם לא היה כתב משלה. עד 1928 השתמשו בכתב הערבי, והאיות תורכים משקף את הכתיב הערבי – ترکیا (תֻרְכּיא).

ב-1928 הנהיג מצטפא כמאל אתא-תורכּ רפורמה בכתיב. התורכים עברו לכתב לטיני, והפכו לטורקים, ואתא-תורכּ הפך לאטא-טורק. האיות טורקים משקף את הכתיב הלועזי, Türkiye.

בעברית משתמשים בשתי מוסכמות האיות: התורכים הם אלה ששלטו בארץ עד 1917, בעוד שהטורקים הם החברים החדשים בציר הרשע. בשם המדינה אין מערבבים מוסכמות כתיב, אבל בשמו של המנהיג כן: בד"כ מאייתים אתא (איות ערבי) טורק (איות לטיני).

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני שאלות ותשובות). צרו קשר להזמנת הרצאה.

אני מזכירה לכם שאפשר לכתוב שאלות בתגובה לפוסט הרלוונטי כאן באתר, אפשר להפנות בטוויטר ל- @thmr, לכתוב על הקיר שלי בפייסבוק גם אם אתם לא חברים שלי (Thamar Eilam Gindin), לשלוח במייל או בדף יצירת הקשר באתר.

שְׁמוֹנֶה שָׁמֵן ועגול

יום ראשון, 3 באוקטובר, 2010

שואלת רויטל:

מהו מקור המילים שָׁמֵן ו-שֶׁמֶן, והאם יש קשר למספר שמונה.

עונה תמר:

שָׁמֵן ו-שֶׁמֶן הן צורות שונות של השורש ש.מ.נ, המקביל לשורש הערבי ס.מ.נ. שֶׁמֶן במשקל סגוליים, המציין לרוב עצמים, שָׁמֵן במשקל פָּעֵל, כמו רעב, ישן, רזה.

פָּעֵל הוא בינוני הווה של פעלי מצב: צורת העבר היא שָׁמַן ובעתיד – יִשְׁמַן.

המספר שמונה נגזר משורש שמי שונה, ומקביל לת'מנייה בערבית.

ה-ש' העברית מקורה בשני עיצורים שמיים שונים, שהתאחדו בעברית. לפעמים היא מקבילה ל-ס ערבית/ש ארמית: שלום-סלאם, שם-אִסם, שלטון-סֻלטאן, ולפעמים ל-ת' בערבית ו-ת בארמית: שלוש-תלת, שור-תורא, שניים-תניין. באיחוד ה-ש' נוצרו שורשים הומונימיים רבים, ביניהם שני השורשים ש.מ.נ.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני שולטתתת). צרו קשר להזמנת הרצאה.

שואלת רויטל:

מהו מקור המילים שָׁמֵן ו-שֶׁמֶן, והאם יש קשר למספר שמונה.

עונה תמר:

שָׁמֵן ו-שֶׁמֶן הן צורות שונות של השורש ש.מ.נ, המרוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני כֵּלים). צרו קשר דרך האתר שלי.קביל לשורש הערבי ס.מ.נ. שֶׁמֶן במשקל סגוליים, המציין לרוב עצמים, שָׁמֵן במשקל פָּעֵל, כמו רעב, ישן, רזה.

פָּעֵל הוא בינוני הווה של פעלי מצב: צורת העבר היא שָׁמַן ובעתיד – יִשְׁמַן.

המספר שמונה נגזר משורש שמי שונה, ומקביל לת'מנייה בערבית. ה-ש' העברית מקורה בשני עיצורים שמיים שונים, שהתאחדו בעברית. לפעמים היא מקבילה ל-ס ערבית/ש ארמית: שלום-סלאם, שם-אִסם, שלטון-סֻלטאן, ולפעמים ל-ת' בערבית ו-ת בארמית: שלוש-תלת, שור-תורא, שניים-תניין.

מי היה קודם?

יום שבת, 2 באוקטובר, 2010

שואל ינשוף:

איך בדיוק תומכים האינדולוגים בתאוריה שמתעליינת על הפרסית הקדומה ו"מכפיפה" אותה לסנסקריט? האם הדיאכרוניה אכן לצידם?ו

עונה תמר:

דבר ראשון, לכל עם ברור שהוא היה כאן קודם. יש המון הוכחות לכך שההודים היו כאן ראשונים – עובדה, כל השפות האירופיות דומות לסנסקריט, ישוע המשיח נקרא בשמו של קרישנה הפוחז, ושיטת הספירה כולל הצורות של הספרות, היא המצאה הודית עתיקת יומין. אם תשווה את צורות הספרות בערבית ובעולם המערבי (הספרות שאנחנו משתמשים בהן) לספרות בכתב ההודי, תגלה שזה המקור, וממנו התפתחו הספרות השונות.

דיאכרוניה? כמובן.

הַוֶּדוֹת, כתבי הקודש ההודים הקדומים, מתארות(מתארים?) אירועים אסטרונומיים שקרו עוד לפני הפלישה הארית להודו, ומתוארכים ל-4000-2500 לפנה"ס. לשונן של הוודות, הנקראת וֶדִית, היא הצורה הקדומה ביותר של סנסקריט, ואחת השפות הקשות ביותר שקראתי. כמו סנסקריט, אבל בלי היגיון. זה בערך כמו עברית תנ"כית עבור עולה חדש שלמד רק עברית מודרנית.

אלט-טאב: התלבטתי באיזה מין לתרגם את המילה ודות. עצם השימוש בצורת הרבים ודות הוא משעשע, כי  זוהי גזירה עברית. בסנסקריט וֶדָה זה זכר, וברבים – vedās / vedāḥ. אלט-טאב: נתתי כאן שתי צורות רבים, כי עקרונית הצורה הבסיסית מסתיימת ב-S, אבל אם זה בסוף משפט או לפני P, זה הופך ל-ḥ, וכך מופיעה צורת הרבים בטבלאות הנטייה. שיפט-אלט-טאב. דוברי עברית, ואני בתוכם, מתייחסים לוודות בנקבה ואף יוצרים צורת ריבוי נקבית עברית. כי ככה זה בעברית – מסתיים ב-A? נקבה. וברבים – וֹת. שיפט-אלט-טאב.

האָוֶסְטָה, כתבי הקודש האיראנים הקדומים, אינה מתארת (אינם מתארים? מה קורה לי היום עם התמורות האלה? מה עושים כשהתמורה שונה במין ובמספר מהגרעין שלה?) אירועים אסטרונומיים שאנו יכולים לזהות, אבל לפי תיאורים אחרים מקובל להניח שהחלק הקדום שלה התחבר בתחילת תקופת הברונזה. אבל לך תדע מתי הגיעה הברונזה לערבות דרום רוסיה, המקום שבו ממקמים בד"כ את זרתושטרה. זה מן הסתם מאוחר יותר מאשר האירועים האסטרונומיים המתוארים בוודות, אבל זה שמשפה מסוימת שרדו כתבים (ליתר דיוק יצירות. גם האווסטה וגם הוודות הועלו על הכתב אחרי כמה אלפי שנים של מסירה בע"פ) עתיקים יותר מאשר משפה אחרת, עדיין אינו מוכיח את קדימותה בזמן. רק את תיעודה העתיק יותר.

גם קדמות טיפולוגית של שפה – כלומר שפה שמראה מאפיינים ארכאיים יותר משפה אחרת – אינה מעידה בהכרח על קדמות כרונולוגית. די להשוות את המחזות של שייקספיר לעיתון שיצא אתמול בברלין כדי להבין זאת. גרמנית בת זמננו שמרה על מאפיינים ארכאיים יותר מאשר אנגלית של המאה ה-16. אותה השוואה, דרך אגב, ניתן לעשות גם בין התנ"ך לבין העיתון שיצא אתמול בקהיר, או בין הדיאלקטים של חברון ושל שכם.

התיאור האמין ביותר, אם כן, הוא שפרסית עתיקה (הצעירה מבין שלוש השפות – סנסקריט, אווסטית ופרסית, מתועדת החל מהמאה ה-6 לפנה"ס), אווסטית וסנסקריט הם דיאלקטים של אותה שפה. ניתן לשחזר את השפה הפרוטו-הודו-איראנית (פרוטו-ארית), וכן את הפרוטו-איראנית, שממנה התפתחו האווסטית והפרסית. הפרוטו-איראנית כבר שונה מהוֹדית, וברור שלא נוצרה ממנה. לפרוטו-איראנית יש מאפיינים שהיא חולקת עם שפות הודו-אירופיות אחרות (למשל רוסית) וסנסקריט מראה מאפיינים שונים. משלוש השפות, השפה הקרובה ביותר לפרוטו-הודו-איראנית היא אווסטית, והרחוקה ממנה ביותר היא פרסית עתיקה. אבל אי אפשר לומר שסנסקריט, או פרסית עתיקה, התפתחו מאווסטית. אפילו שני הדיאלקטים של האווסטית לא התפתחו אחד מהשני.

אז למה ההודים טוענים שסנסקריט הייתה קודם?

ראשית, בסנסקריט יש הרבה יותר טקסטים – לאין ערוך יותר מאשר באווסטית ובפרסית עתיקה. כמו כן, לסנסקריט יש דקדוק מסודר שנכתב על ידי המדקדק ההודי הנערץ פאניני, במאה הרביעית לפנה"ס. לשם השוואה, לאווסטית ולפרסית עתיקה נכתבו דקדוקים רק על ידי זרים, במאה ה-20. לכן מי שרוצה ללמוד פרסית עתיקה ו/או אווסטית, מוטב לו ללמוד קודם סנסקריט, ואז השפות האיראניות העתיקות זה פשוט ללמוד כמה מעתקים פשוטים ולקרוא שוטף. אם יבקשו הקוראים, אולי אכתוב גם פוסט עם דוּגמוֹת, אבל אני חוששת שזה יהיה קצת מסובך וטכני.

אבל כל זה, כידוע, שטויות. השפה הראשונה בעולם הייתה עברית. זו השפה שדיבר אלוהים עם אדם וחווה בגן עדן. וכולם מכירים את הניסוי הידוע, שאם מגדלים תינוקות ללא שפה, השפה שהם מתחילים לדבר ביניהם היא עברית. אל תנסו את זה בבית!

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני שפות). צרו קשר להזמנת הרצאה.

(א) פרוסתטית ללא א' פרוסתטית

יום שישי, 1 באוקטובר, 2010

שואל אסף שגיא

אני זוכר שאומרים "אפלטון" ולא "פלטון" בגלל כלל בעברית שאומר שמילה לא יכולה להתחיל ברצף שני עיצורים. לפי הכלל הזה גם לא אמורים להגיד "פרוטזה", אלא "אפרוטזה". נכון?

אז יופי, זה בלועזית. אבל יש מילה עברית – "קרושה" (כמו רגל קרושה). מה קרה לדור שלנו?!

עונה תמר:

לדור שלנו קרו שני דברים:

א – אנחנו מסתדרים נהדר עם צרור עיצורים בתחילת מילה, ולכן אין צורך באותה "פרוטזה" פונטית, שנקראת א' פרוסתטית. אנו אומרים ספורט, סטייק, ספגטי, פרוטזה ו-(א') פרוסתטית.

ב- פעמים רבות אנו מבטאים שווא נע כשווא נח. ההגייה המקורית הייתה kerusha, begadim, serefa.

מין חסר משמעות

יום שלישי, 28 בספטמבר, 2010

ככה זה ישראלים, לא משנה על מה השיחה, בסוף תמיד מגיעים למין.

שואל גרי רשף: לנו ברור שמדרכה היא נקבה וכביש הוא זכר (למרות שאין להם איברי מין). זה תמיד ככה? הרי זה חסר הגיון!
ועפרי שאל: למה צ'אט זה זכר? מה הקטע עם מין של דברים דוממים?
לזאת אוסיף שכשהקלטתי את הסיפור על התחרות בין השמש לבין רוח הצפון, במקור באנגלית קראו להם he. בתרגום של מרים שלזינגר, שנעשה תוך כדי קריאה, היא מתחילה בזכר, ובסוף עוברת לנקבה. גם אני התלבטתי אם להשתמש בלשון זכר או בלשון נקבה. כי המילים האלה הן זו"נ, ובסיפורים רבים רוח הצפון הוא זכר (וגם בשיר "זה הרו-הו-או-הו-אח, זה הרוח השובב, זה הרו-הו-או-הו-אח שהביא עמו הסתיו).

בסוף החלטתי להשתמש בנקבה, כי הסיפור שלי היה בעברית מדוברת, ובדיבור אנחנו משתמשים בנקבה לרוח ולשמש.

מין דקדוקי הוא גם אחת הדרכים שבה האדם מקטלג את העולם. ברוב השפות העתיקות שאני מכירה ובחלק גדול מהשפות החדשות יש שלושה מינים דקדוקיים: זכר, נקבה וסתמי. בפולנית יש ארבעה מינים, כי זכר יכול להיות אנושי ולא אנושי — כולל ירח, księżyc, שבעברית גם יכול להיות לבנה. בפרסית עתיקה היו שלושה מינים, בפרסית אמצעית לא נשאר אף אחד (כולל "הוא" ו"היא" שזאת אותה מילה), ובפרסית חדשה יש מין אנושי ולא אנושי, אבל ההבחנה כיום היא לא 100%. האמת – זה ראוי לפוסט נפרד, נבואי.
בגרמנית, וגם באנגלית בריטית, מינם של תינוקות וילדים (child) הוא סתמי. באנגלית זה מתבטא רק בכינויי הגוף – לא אשכח איך הזדעדעתי כשהסבתא של הילדים שלי, שהאנגלית שלה בריטית למהדרין, קראה לעומר it – ובגרמנית גם בשמות תואר, ובכינויים אחרים – זה, ה-, אחד (=אנגלית a), כלשהו, איזה, ועוד.
לדוגמה:
סלק (נקבה) – Rübe
הסלק – die Rübe
סלק אחד (a סלק) eine Rübe
סלק קטן eine) kleine Rübe)

לעומת ילד – Kind, שהוא סתמי: das Kind, ein kleines Kind
ועצה, שהיא (הוא?) כמובן זכר: der Rat
אלט-טאב: בגרמנית שמות עצם מתחילים באות גדולה, כמו שמות פרטיים באנגלית. זה מקל מאוד על הקריאה. צריך לאמץ את זה בכל השפות. שיפט-אלט-טאב.

יכולתי להביא עוד מיליון דוגמאות למילים שהמין הדקדוקי שלהם בשפות אחרות הוא שונה מאשר בעברית, וכמו שראיתם – לא רק דוממים.

בעת כתיבת שורות אלה, באה אליי ענתי ושאלה משהו על המקלות הקוליות והמגניבות שיכולות להיות מעולות ליצירה. כמובן שכאם טַהֲרנית שאלתי אותה מייד מהו מינו של מקל והיא תיקנה את עצמה שמקלות הם קוליים ומגניבים ויכולים להיות מעולים ליצירה.

אבל האם זה בעצם משנה? אני הרי הבנתי מה היא רצתה לומר. ולמה מקל הוא בכלל זכר? בגלל הצורה שלו? אם כן- למה אַלָּה היא נקבה? ולמה כדור הוא זכר?

המין בעברית חדשה נקבע בדרך כלל לפי סיומת המילה: מילים שמסתיימות ב-ָה או ב-ֶת יהיו נקביות, ומילים המסתיימות בכל עיצור אחר [כולל ט', ע"ע אינטרנט, ראו מאמרי המצוין  מין באינטרנט (נכון להיום מקום שני בגוגל בחיפוש "מין באינטרנט")]. מילים המסתיימות בעיצר והיו נקביות בעברית מקראית, נשארו כך בד"כ גם בעברית חדשה: אבן, פעם, דרך, שן, עין, יד וכו'. צורת הרבים היא בד"כ -ות לנקבה ו-ים לזכר, אבל לא תמיד. אבנים, דרכים ופעמים מקבלות גם ריבוי זכרי, ואילו לילה מקבל ריבוי נקבי – לילות. אבל לא רק לילה: גם מקל, שולחן, עוון ועוד.

עולים חדשים מתבלבלים הרבה פעמים בשמות עצם המסתיימים ב-a שאינו -ה. אילו היה לי שקל על כך פעם ששמעתי "צבא קטנה", "קֶטוֹת קצרות" (קטעים קצרים) ו"צבע יפָה". ענתי מוכיחה שגם ילדים ישראלים מתבלבלים במין כאשר הסיומת היא הסיומת של המין השני (אבנים קטנים, מקלות מגניבות).

אז סיכמנו שהמין הדקדוקי של חפצים דוממים קשור רק להגייה, אבל גם זה לא 100%. סיכמנו גם שבשפות שונות יכול להיות לאותו חפץ דומם (ולעיתים גם לאותו אדם!) מין שונה, ושהרבה מתבלבלים. האמת, וחוץ מ-קֶטות ו-פֶּצות, ששמעתי מתלמידי האולפן שלי, לא הייתי צריכה לחשוב כדי להבין למה הם מתכוונים – מה שאומר שגם אם מתבלבלים, אפשר עדיין להבין. אז בשביל מה זה באמת טוב?

שאלה מצוינת. על כך בפוסט של מחר.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני שאלות מצוינות). צרו קשר דרך כאן.