עברית שפה קשה

עברית שפה קשה: הרצאה חובה לכל מי שעומד לעבוד עם עולים חדשים, בעיקר בתור מורה.

בחלק הראשון של ההרצאה, שרה ישראלי, מורה בעלת ניסיון של מעל 20 שנה בהוראת עברית כשפה זרה, מדברת על השפה העברית. ההרצאה קולחת ומשעשעת, והקהל נהנה ומשתתף בהתלהבות.

בחלק השני, פתאום משתתקים. תמר עילם גינדין נותנת שיעור ראשון בפרסית למתחילים. פתאום מבינים איך זה להיות עולה חדש, איך זה לא להבין מה רוצים ממך, איך זה להבין מה רוצים ממך אבל לא להיות מסוגל להוציא הגה.

בסוף השיעור כולם יכולים לנהל שיחת היכרות בסיסית (וגם לומר "טוב מאוד") בפרסית.

הרצאה חווייתית שלא שוכחים.



כתיבה נייטרלית מגדרית

יום רביעי, 23 באוגוסט, 2017

פוסט פרקטי, לשם שינוי.

אני קוראת בימים אלה שוב את ספרה של כנרת יפרח מיקרו קופי: המדריך המלא. יש לה שם הרבה תובנות מאוד מאוד מועילות, מתישהו גם איישם את כולן באתרים שלי…

אחד הפרקים נקרא "זכר ונקבה במיקרו קופי בעברית", והוא דווקא גרם לי לטפוח לעצמי על השכם בגאווה, כי לכתוב בשפה נייטרלית מגדרית זה אחד האתגרים החביבים עליי. נייטרלית מגדרית זה אומר בלי לוכסנים ובלי נקודות באמצע מילה (אחד המנהגים הנלוזים בעיניי. מה כבר ההבדל מלוכסן?) וכמובן בלי סיומותים מגוחכימות. אמנם זכר הוא המין הבלתי מסומן בעברית ויכול לפנות גם לנקבה, אבל אתגר הנייטרליות המגדרית הוא כיפי, ומתקבל הרבה יותר טוב מאשר חינוך להבנת כללי השפה.

אז אני רוצה לשתף אותך בכמה טריקים של השפה הכתובה (שמת לב מה עשיתי פה?) כדי שגם לך יהיה קל לכתוב בשפה נייטרלית מגדרית.

רוב ההוראות באתרים הן בגוף שני יחיד (רבים זה ממילא לא מסומן מגדרים), אז הבה נתמקד בו. למרבה הצער, רוב הטיפים כאן עובדים רק בשפה כתובה ולא בשפה דבורה.

  1. שמת לב שבעברית בלי ניקוד, צורות העבר נראות אותו דבר ל"את" ו"אתה"? ולראייה – איך קראת את הפעלים במשפט הזה? שימוש בלשון עבר הוא הטריק הכי פשוט. ונא לא להגיד לי עכשיו שעבר יכול לשמש רק לעבר. מה שאנחנו קוראים צורת עבר הוא בעצם אספקט מושלם, ואפשר להשתמש בו גם לזמנים אחרים. למשל: "אחרי שעברת את הכיכר, כדאי לך להתחיל לחפש חנייה".
  2. גם בכינוי החבור (שנייה, תיכף דוגמאות שיסבירו לך יותר טוב מכל הסבר מילולי) אין הבדל בין "את" ו"אתה": מה שמך? כתובתך, מספר הטלפון שלך, אני מאמינה בך, אני אוהבת אותך וכו'.
    הבעיה היא במילות יחס שנוטות כרבים, כי עליך זה זכר ו-עלייך זה נקבה. במקרים כאלה אני נוטה לרמות, כי תכל'ס, כמה אנשים יש שגם מפריעה להם שפה בלתי נייטרלית מגדרית וגם יודעים את כללי הכתיב חסר הניקוד? אז לי זה נראה כמו שנשמעת שריטת ציפורניים על לוח גירים, אבל לרוב הקוראים זה סבבה.
  3. חלק מהפעלים בהווה בגזרת נחי ל"י/ל"ה הם נייטרליים מגדרית, אבל יהיה עליך למצוא פתרונות יצירתיים להשמטת כינוי הגוף. אחד הפתרונות הוא שאלה: רוצה להשתמש בפעלים נייטרליים מגדרית? רואה איך עשיתי את זה?
  4. חג"מים (ביטויים חסרי גוף ומספר) ומבנים עקיפים: מילים כמו "כדאי, מותר, אסור, צריך, אפשר" וכו' יכולות לבוא גם ללא ציון גוף, אבל כשמציינים את הגוף, ברוב המקרים עושים זאת על ידי "לך", שהוא נייטרלי מגדרית: כדאי לך, מותר לך, אסור לך… במקרים של "צריך" ו"אפשר" צריך להשתמש בכינוי גוף. במקרים כאלה יש באפשרותך להשתמש בביטויים אחרים שאומרים אותו דבר. אני סומכת על היצירתיות שלך בנושא 🙂
  5. אפשר להפוך כמעט כל ביטוי פעלי לחג"מ אם משתמשים בצורות סבילות או לחילופין בצורות גרימה: במקום "תיכף תבינ/י" – תיכף אביא דוגמאות שיסבירו לך יותר טוב מכל הסבר מילולי (שמת לב? כתבתי כך לפני כמה סעיפים). ידוע לך שהשפה העברית מאוד גמישה בקטעים האלה.
  6. יאללה, אני מאתגרת אותך לכתוב עכשיו פוסט נייטרלי מגדרית בגוף שני יחיד (או בגופה שנייה יחידה). בבלוג שלך, ברשתות החברתיות או סתם בתגובה כאן למטה. מרשה לך לתייג אותי ו/או לקשר לפוסט!

והנה קישור לסיפור שעצם קישורו לפוסט הזה עושה לו ספוילר ענקי.

נ.ב. יקיר הבלוג ירון שהרבני, מוסיף:

כיוון שאני מאמץ את הגישה הזאת למעלה מעשור, יש מיזמים רבים בקוד פתוח שמתורגמים ככה, למשל: Ubuntu, Firefox, LibreOffice, VLC Media Player, GNOME, Wine (software), Twitter (לא במאת האחוזים אם כי אהרוני ואני מאוד הקפדנו) ויש עוד מגוון שהם קצת פחות ידועים.

שמת לב שאני כבר לא מפצירה בך להזמין אותי להרצאות? אני כבר כמעט לא מרצה, וכשכן אז רק במסגרות שמשלמות ממש ממש יפה, אבל מאוד אשמח לביקורך באתר של הוצאת זרש. בטח יהיה שם איזה ספר או שניים או שלושה או ארבעה שימצאו חן בעיניך…

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים (חלק ג)

יום ראשון, 12 באפריל, 2015

חלקה השלישי של ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

חיתוך הסרטים הוא לפי גחמותיה הפרטיות של המצלמה של עשהאל, ובין 2 ל-3 התחלפו כרטיסי הזיכרון, ולכן יש כמה דקות רווח בין החלק הקודם לחלק הנוכחי.

והנה חלק ג' (38:37 דקות)

והנה
חלק ד' ואחרון – בשבוע הבא.

כֵּיצַד נִקְרָא בִּמְסִבַּת הַסִּיּוּם

יום רביעי, 25 ביוני, 2014

תקציר מנהלים:
ו' החיבור נהגית בשורוק (U) לפני שווא ולפני אותיות בומפ.
ל' היא לא אות בומפ.
אותיות השימוש כ-ל-ב נהגות בחיריק לפני שווא.
חיריק ≠ שווא (ראו חוקי ו' החיבור).
מילות היחס בעברית אינן מוטעמות.
כשמילת היחס מתייחס ליותר מדבר אחד, חוזרים עליה.
הטעם העיקרי במשפט הוא על הפועל.
לא על נושאי הפעלים.
בניין הִפעיל. בחיריק.

אמש נערכה מסיבת הסיום של כיתות ו' בבית הספר של ענתי. האוויר היה רווי אהבה, תודות והכרת טובה, בתוך הצוות, בין הצוות לבין הילדים לבין הוועד (בית ספרי ושכבתי) לבין ראש העיר, הרבה התרגשות שהילדים שלנו מסיימים ו', וחידושי טכנולוגיה שלא היו בזמננו – כל ההורים יכלו לראות את ההצגה כי רובה הייתה בווידאו על מסכים גדולים (אילו היו מוותרים על התאורה המהבהבת שכמעט גרמה לי התקף אפילפטי, החלק הזה היה יכול להיות מושלם). אפילו הריקודים בין לבין היו הרבה יותר מעניינים ממה שציפיתי, גם כשענתי לא השתתפה בהם.
לפני ההצגה היו נאומים וברכות בפורום שכבתי (כשעה), ואחריה בפורום כיתתי (כחצי שעה). רוב הדוברים הקפידו להגות ו' שרוקה (u) לפני האות ל', ואני ביליתי את רוב השעתיים האלה ברטינות חרישיות מסוג "וְלִכְבוֹד", "וְלִגְבֶרֶת". הילדים, שקיבלו הוראה "תחשבו שהקהל הוא עולה חדש ותדברו לאט", הקפידו להטעים את כל מילות היחס.

אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לכתוב כאן קובץ הוראות קצרצר, כולל הסברים. משרד החינוך, מוסדותיו, מנהלים ומורים – אנא השתמשו בו. כמו בכל התכנים בבלוג שלי, אין צורך לבקש רשות, רק לתת קרדיט וקישור. קרייני גל"צ ושדרניו – החלק על "ל' היא לא אות בומפ" הוא גם בשבילכם.

ו' החיבור:

הניקוד הרגיל של ו' החיבור הוא שווא (e). במקרים של חוסר ודאות, חזרו למקור.

ו' החיבור תנוקד בשורוק (וּ – u) לפני אותיות בומפ, כי אותיות בומפ הן שפתיות (בטאו אותן ושימו לב שהשפתיים משתתפות בהפקת העיצור, לעומת עיצורים אחרים, שבהם משתתפים איברים אחרים בפה – שיניים, לשון, לוע). וּבית הספר, וּמנהלת בית הספר, וּוֶרֶד, וּפתיחת שנת הלימודים.

ו' החיבור תנוקד בשורוק גם לפני שווא בכל אות (למעט י', אבל זה בפסקה הבאה):
וּגְברת, וּלְדבר, וּלְהזמין, וּלְהִזָּהֵר, וּלְהתרגש.
זה אומר שאם זו לא אות בומפ (ולא י') והיא אינה מנוקדת בשווא – ו' החיבור נשארת בשווא!
וְלִגברת, וְלִפתוח, ‏‏וְלִכבוד.
הסיבה שאני נותנת דוגמות ב-ל' היא שזוהי האות שנוטים לשגות בה הכי הרבה. מן הסתם כי בכל הבניינים חוץ מבניין פעל (קל) שמות הפועל מתחילים ב-ל' שוואית והם כל כך נפוצים, עד שֶׁמּוֹרים, מנהלים וקריינים נוטים לנקוט תיקון יתר, או יישור פרדיגמה, וְלִשכוח שלא בכל המקרים יש צורך ב-ו' שרוקה.

כאשר ו' החיבור מופיעה לפני י' שוואית, נוצר חיריק מלא. במילים אחרות, ה-י' הופכת לתנועה של ה-ו': וִירושלים, וִיהודה בן חמו.

אותיות השימוש כ-ל-ב:

מה שמשותף לאותיות השימוש וכלב הוא שהניקוד הבסיסי שלהן הוא שווא, ואין אחריהן דגש (קו מעל האות = אות רפֿה. אין בה דגש): בְּפֿוֹעל, לְבָֿנים וּלְבָֿנוֹת, ככֹֿל הילדים. שימו לב ש-ו' החיבור לפני "לבנות" שרוקה, כי ה-ל' בשווא.
אם המילה שאחריהן מיודעת, הן מקבלות את תנועת ה' היידוע וגם את הדגש שלה: בַּפּוֹעַל, לַבָּנים וְלַבָּנות, כַּכָּתוב. כאן ו' החיבור לפני "לבנות" שוואית, כי ה-ל' מנוקדת בפתח.

לפני שווא, אותיות כלב מנוקדות בחיריק: כִּתְמול-שלשום, בִּבְרכה, לִגְברת, לִכְבוד (ולכן גם לִשְמור). מאחר שחיריק אינו שווא, ו' החיבור במקרים האלה תהיה שוואית ("רגילה"): וְכִתְמול שלשום, וּבִבְרכה, וְלִגְברת, וְלִכְבוד.

אם אנחנו כבר באותיות שימוש, בואו נעשה סדר מהיר גם באותיות מה (ש' לא עושה בעיות, אז נדלג עליה).
מ' השימוש מנוקדת בחיריק ואחריו דגש: מִבּית הספר, מִכּאן, מִפּתיחת שנת הלימודים.
אם היא באה לפני אות גרונית (האח רע), היא מנוקדת בצירה (e): מֵארץ ישראל, מֵהיום, מֵחדש, מֵראש, מֵעירנו.

ה' הידיעה מנוקדת בד"כ בפתח ואחריו דגש. מאחר שקמץ ופתח נשמעים אותו דבר בימינו, לא אלאה אתכם בכל חוקי הגרוניות אלא רק בחוקי ה-e. כשיש ח' קמוצה (כולל קמץ קטן וחטף קמץ: הֶחֳרָפִים = hekhorafim למי שמתעקש לדבר סופר-נכון), וכשיש ה' או ע' קמוצות ובלתי מוטעמות: הָהר, אבל הֶהָרים. הָעיר, אבל הֶעָרים.

הטעמת מילות יחס:

הטעמה בלתי טבעית היא אחד הדברים המחרפנים ביותר בקריאה בטקסים בבית הספר. זה נשמע ככה: אני מתכבד, להזמין לבמה, את המנהלת, הגברת אורית ליבוביץ'. או בשירים האלה שכותבים להם, שהם קוראים בהטעמה של מילה ראשונה מכל זוג, עם פאוזה אחרי הזוג. לאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!

אז קודם כול: כל כללי ההטעמה (וחוסר ההטעמה) תקפים כל עוד אין הדגשה. מובן שאפשר להטעים את מילת היחס או את אות השימוש אם אני רוצה להדגיש שהלכתי לְבֿית הספר (ולא מִבּית הספר), או אם אורית היא המנהלת ב-הא הידיעה, או אם אני באדום (ולא רמי חרובי).

עדיין לא שמעתי אותיות שימוש מוטעמות, אבל למקרה שמישהו חשב לעשות זאת – בבקשה לא. גם אותיות השימוש וגם מילות היחס הנפרדות הן פרוקליטיות, כלומר אין להן הטעמה משלהן ומבחינת הטעמה הן "נשענות קדימה" על המילה שאחריהן: (אני מתכבד להזמין) את המנהלת שתדבר אל התלמידים על העתיד. מילות היחס עצמן לא מוטעמות. סבבה? סבבה.
(שמעתי צעירים מדברים. כך מסיימים היום טיעונים והוראות).

אגב, הדרך הטובה ביותר לזכור את זה הוא לחשוב איך ואיפה הייתם מטעימים בשיחה טבעית, אילו לא הייתם קוראים מהדף.

טעם המשפט:

טעם המשפט הוא ההברה המוטעמת ביותר במשפט. לכל מילה (או צמד מילים) יש הטעמה, אבל תמיד יש מילה אחרת מוטעמת יותר מהשאר. בדרך כלל זה הפועל (או הנשוא השמני). בעבר ובעתיד זו פחות בעיה בעברית, כי לרוב מוותרים על כינוי הגוף. בהווה בטקסים זה נשמע כך: בערב זה, אנו חוגגים, את סיומן, של שש שנים. זוגות זוגות, ברובם אחד מילה אחת מוטעמת, לא תמיד זו שטבעי להטעים. עכשיו נסו לקרוא את זה רגיל, כאילו זה חלק משיחה נורמלית במשלב קצת גבוה.
הטעם העיקרי במשפט הוא על הפועל: חוגגים. והמשפט כולו (טעם משני במודגש, טעם המשפט במודגש אדום. יש הבדלים גם בין הטעמים המשניים. אולי בפוסט אחר):
בערב זה אנו חוגגים את סיומן של שש שנים.
אני מתכבדת להזמין לבמה את מנהלת בית הספר.
ואם זה אמור להיות שיר ומתחרז, אז זה בכל מקרה מאולץ, אבל עדיין אפשר לקרוא טבעי יותר:
בערב זה אנו חוגגים / את סיומן של שש שנים.

שורה תחתונה: לא להטעים את כינוי הגוף, אלא אם כן זה לצורכי הדגשה. סבבה? סבבה.

בניין הפעיל:

זה אמנם לא היה בטקס אתמול (או שהיה אבל לא שמתי לב מרוב ענייני הטעמה ו-וּלִכבוד), אבל באחד מטקסי יום הזיכרון לא יכולתי לרוות נחת מבתי השרה במקהלה, כי הם שרו (וכן בפלייבק שהקליטו) – שדה זהב דעך באופל ואֶדליק נרות חצב.
גם כשאני מלמדת תלמידים בוגרים יותר את חוקי הכתיב חסר הניקוד, הם לא מבינים למה זה מיוחד שב-*הֶזמין אין י' בהברה הראשונה. תמיד מפתיע אותם לשמוע שזה אמור להיות הִזמין.
על ה-ה' כבר ויתרנו מזמן. כל עוד הם לא מבטאים אותה כ-א' (עיצור סדקי) אלא סתם כשינוי תנועה ללא עיצור, אני עוד יכולה להתגבר. עם שינויים בשפה אין מה לעשות, אבל לפחות בטקסים ובשירה אנחנו מנסים להיות נורמטיביים, אז בבקשה: תנועת הבניין היא i: הִפעיל, הִדליק, הִזמין.
מתי לא? כשיש אות גרונית (לא כולל ר'): הֶאֱזין, הֶחוויר, הֶחשיב, הֶעֱביר.

וטיפ לסיום: 

גם בהרצאות, גם בנאומים, גם בהנחיית טקסים: דמיינו שזאת שיחה רגילה, טבעית.

הטעימו במקומות הטבעיים לכם בדיבור, ולא במקומות שנראים לכם חגיגיים או רשמיים.

כמו כן, אם אתם לא בטוחים לגבי ניקוד אותיות השימוש – חזרו לכלל הבסיסי ואל תנסו לדבר גבוה.

תיקון יתר הוא השגיאה הגרועה ביותר. מבחינה חינוכית – זה נשמע יותר "נכון", ולכן הילדים יחשבו שכך נכון, ומבחינה בלשנית – טוב, מבחינה בלשנית אנחנו לא אומרים גרוע ולא אומרים שגיאה, אבל זה לא חלק מדיבור טבעי. לכן עדיף לשגות בדיבור טבעי מאשר לשגות בתיקוני יתר. עדיף לומר וְלְגְברת (velegveret) מאשר וּלִגברת. אם נשמע לכם מוזר לומר וּבְכַלְכָּלָה, אמרו וְבְּכַּלְכָּלָה. זה לא נכון, אבל זו לפחות "שגיאה" טבעית.

הנאומים שהכי אהבתי אתמול (ואין לי מושג מה הם אמרו. הקשבתי רק לעברית) היו של המורה ברכה בפורום הכיתתי ושל ראש העיר, מר יהודה בן חמו (טעם עיקרי על "דה", טעם משני על "מר" ו"ח"), כי הם פשוט דיברו טבעי בלי לקרוא מהנייר, בלי להתאמץ לדבר נכון ולכן גם בלי תיקוני יתר.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מסיבות). צרו קשר להזמנת הרצאת העשרה.

עדכונים:
תודה לרפי מוזס על הערותיו.
תודה ליובל פינטר על הקישור לפוסט המועיל והעוד יותר מפורט על אותיות השימוש.

כללי הכתיב חסר הניקוד לפי שמיעה

יום ראשון, 2 בפברואר, 2014

כשחתמתי על הסכם ממון עם אבי ילדיי הגדולים (להלן ש.), הדיון היה משהו כזה:

ש: למה היא מקבלת את הבית?

אני: פה לא צריך להיות י'.

אחת השגיאות שהכי מחרפנות אותי הן שגיאות של כתיב מלא או חסר מדיי. הבעיה עם כללי הכתיב חסר הניקוד כפי שהם מופיעים באתר האקדמיה ללשון העברית (אוקטובר 2013), היא שהם בנויים על כללי הכתיב המנוקד. זה אומר שצריך קודם כול לדעת לנקד, ורק אחר כך אפשר לכתוב בלי ניקוד. אבל מה לעשות שרוב האנשים (כולל מורים) לא יודעים לנקד, והדור הצעיר (שלמורים שלו היה נקדן אוטומטי) אפילו לא יודע לקרוא עם ניקוד?

לכן, לשירות הציבור, אני מביאה כאן את כללי הכתיב חסר הניקוד, לחסרי רקע בניקוד. זה מתוך פרק הרש"ע (רגע של עברית) בקורסים שאני מלמדת.

יש מעט מאוד נקודות שמתפספסות בצורה זו (בעיקר חטף-קמצים למיניהם), ואשמח להצעות ייעול בנקודות האלה.

אז ככה:

1. כללי הכתיב חסר הניקוד אינם תמיד כתיב מלא או חסר, אלא הם משלבים את שני סוגי הכתיב.
מפאת קוצר הזמן והמקום, ומכיוון שאיננו מצפים מהתוצר הממוצע של מערכת החינוך הישראלית לדעת את כללי הניקוד ופונולוגיה עברית היסטורית, אנחנו נתייחס למה שהדובר שומע ולא לדקדוק היסטורי (למשל דגש חזק לא ייחשב לסוגר הברה).

שימו לב:
• שמות פרטיים אינם חייבים לציית לכללי הכתיב חסר הניקוד או לכל חוק אחר. בבואנו לאיית שמות פרטיים, נאיית אותם כפי שמאיית האדם: יעקב או יעקוב, אייל או איל, אדווה או אדוה, גלעד או גילעד.
• כל אות הכתובה בכתיב המנוקד נכתבת גם בכתיב חסר הניקוד: הוא, היא, ביצים, אבותיו.

לפני שנמשיך, תזכורת למספר מושגים פונולוגיים בסיסיים. מי שמכיר את המושגים יכול לדלג הלאה.

עיצור (consonant) – הגה (צליל דיבור) שיש בו חסימה מלאה או חלקית של האוויר. בעברית – כל האותיות מלבד אהו"י (שיכולות להיות גם עיצורים וגם אימות קריאה)

תנועה (vowel) – הגה שיש בו זרימה חופשית של האוויר. מסומן בעברית על ידי ניקוד (למעט שווא נח) ועל ידי אותיות אהו"י בתפקידן כאימות קריאה.

אם קריאה – אות המציינת תנועה, ולא עיצור.

הברה – רצף הגאים שבמרכזו תנועה. לפני התנועה ואחריה יכולים להיות עיצורים.

הרבה פתוחה – הברה המסתיימת בתנועה.

הברה סגורה – הברה המסתיימת בעיצור אחד או יותר.

טעם / הטעמה – הדגשה של אחת ההברות במילה יותר מהאחרות.

הברה מוטעמת – ההברה המודגשת במילה.

הברה בלתי מוטעמת  (לא מוטעמת) – הברה שאינה מודגשת במילה.

1.1 סימון התנועות
1.1.1 במילים לועזיות
תנועת a אינה מצוינת במילים לועזיות: פופולרי, רנדומלי, נורמלי. גם אם WORD טוען אחרת.
תוספת שלי: בתעתוק מילים משפות שיש בהן הבדל בין a (קצרה) ו-ā (ארוכה) – כן נוסיף א: איראן, אסלאם, קאמה (סוטרה).

תנועות i, o, u מצוינות באם קריאה תמיד: מיליון, היסטוריה, אופטימי.

1.1.2 במילים עבריות
1.1.2.1. תנועת u מסומנת תמיד ב-ו': קופסה, דוגמה, הופצץ, פוקסס.

1.1.2.2. בתנועת i ו-o
הכלל המוביל הוא: סלב

הברה סגורה לא מוטעמת – בלי אם קריאה.

 

זאת אומרת שבכל מקום שבו ההברה פתוחה ו/או מוטעמת – יש אם קריאה (י' או ו' בהתאם לתנועה).

למשל:

סלב שדווקא יש לו י' בשם (אפילו 3) צילום: Nicole de Castro cc-by-sa

סלב שדווקא יש לו י' בשם (אפילו 3)
צילום: Nicole de Castro cc-by-sa

הזמין – ההברה הראשונה סגורה ולא מוטעמת (סלב), ההברה השנייה מוטעמת ולכן יש י'.
משפחה – אין י' כי ההברה סגורה ולא מוטעמת.
טיפש – ההברה הראשונה פתוחה, ולכן יש י'*.
ישראלי – ההברה האחרונה גם פתוחה וגם מוטעמת, ולכן יש י'.
תיכנס, ייכנס, להיכנס – הברות פתוחות – יש אם קריאה*.
שימו לב: מילות יחס והמילית "אם" אינן מוטעמות, ולכן אינן מקבלות אם קריאה: "מן", "עם", וכמובן "אם".
כלל הסלב נכון גם לגבי תנועת o:
חכמה – בלי ו' (חוכמה) כי ההברה סגורה ולא מוטעמת.
מתכון – ההברה מוטעמת ולכן יש ו'.
בוקר (תחילת היום) – ההברה פתוחה ומוטעמת ולכן יש ו'.
בוקר (קאובוי) – ההברה אינה מוטעמת, אבל היא פתוחה ולכן יש ו'.

החוק המקורי לגבי תנועת o הוא: כאשר יש חטף קמץ או קמץ קטן הנשמרים לאורך כל הנטייה – אין אם קריאה.

* כן, אני יודעת שמבחינת העברית הקלסית אלה הברות סגורות. אבל דובר העברית הממוצע לא חושב על דגשים כסוגרי הברה. אמרנו שהכללים כאן הם לפי שמיעה.

שני מקומות נוספים שאין בהם ו' כאם קריאה:
– כאשר יש שתי תנועות o רצופות שהשנייה בהן היא אות גרונית: מחרת, צהריים.
– כאשר יש אם קריאה אחרת: ראש, איפה, פה, תאמר.

שימו לב:
כאשר המילה "כל/כול" היא נסמך – היא נחשבת לא מוטעמת ואין בה אם קריאה: כל הילדים, כל הכבוד (כי כאן, לפחות מבחינה היסטורית, המילה כל היא בלתי מוטעמת).
כאשר המילה מופיעה מחוץ לצירוף סמיכות או כסומך – היא מוטעמת ולכן יש בה ו: הכול בסדר, יודע כול.

1.1.2.2.1. צורת היסוד היא הקובעת
הצורה הקובעת לגבי כל הנטייה היא צורת הבסיס – כלומר הצורה הבלתי מסומנת ביותר. בפועל זו תהיה צורת גוף שלישי זכר יחיד (לכל זמן בנפרד), בתואר זכר יחיד, ובשם העצם – צורת היחיד. גם בתארים או בשמות שנגזרו ממילים אחרות – הצורה הקובעת היא צורת הבסיס.
למשל: טיפש > טיפשים, טיפשות, טיפשי – למרות ששומעים בהם הברה סגורה.
קיבל > קיבלה, קיבלו.
פועל > פועלי, חומר > חומרי, זיכרון > זיכרונות, אמת > אמתי, לב > לבי, בת > בתי וכו'.
מילות יחס: מן > מפרס, ממקומות רבים, מזמן; את > אתי, אתך, אתנו; עם > עמי, עמך, עמנו.

לשאלתכם "מה עושים במקרה של דו משמעות?"
אם הניקוד לא ברור מההקשר, אפשר לנקד חלקית. למשל עִמי לעומת עַמי. נכון שכאן אנחנו מסתכנים בניקוד לא נכון, שהוא דבר עוד יותר מעצבן מאשר כתיב מלא מדיי או חסר מדיי, אבל זה עניין לכמה פוסטים נפרדים.

כיצד מנקדים? אם יש לכם ווינדוס – קאפס לוק, ואז שיפט ושורת המספרים למעלה + \. נסו ותיהנו.
1.1.2.2.2. יוצאי דופן
יוצאים מן הכלל: בניין הפעיל בגזרת פ"נ: הפיל, הציע ללא י', כמו הזמין, הפליא;
(חפ"נ חפי"צ. חפי"צ הם פעלים המתחילים ב-יצ ואז אחת האותיות של "רק עגבת". מתנהגים כמו חסרי פ"נ).
המילה הנה – גם בנטייה: הנו, הנני.

לפני יו (yu/yo) אין י' כאם קריאה: דיון, ציון, מיון, נטיות.

1.1.2.3 תנועת e
ככלל, תנועת e אינה מצוינת בכתיב חסר הניקוד: אזור, ממד, בררה.
תנועת e תסומן ב-י :
– כאשר היא תוצאה של הנמכת תנועה (i>e) בהשפעת עיצור גרוני, כאשר בנטייה (משקל או בניין) יש י:
שיגעון <=> תיאבון; טיפש <=> קירח, חירש; סידור <=> בירור; תישבר <=> תיעצר.

("ואיך נדע אם הייתה הנמכת תנועה?" שואל התלמיד.
ובכן, קודם כול אחרי התנועה חייב להיות עיצור גרוני.
אין? מעולה. זה לא.
אם יש עיצור גרוני – לבדוק אם אתם מכירים מילים דומות משדה סמנטי דומה, אבל בלי גרוניות ועם i במקום של ה-e)

– בשמות פועל של בניין הפעיל בגזרת נחי פ"נ: היכרות, הישג, היצע.
גם כאן צורת הבסיס היא הקובעת: הישג > הישגיות.
– מילים ממשקל פֵּלָה שאינן נגזרות מצורת זכר ושיש בהן תנועת e בכל צורותיהן:
תיבה, זיעה (אבל לא מאה, כי ב-מאתיים אין תנועת e, ולא עדה, כי יש קורח ועדתו, למשל).

1.1.2.4 תנועת a סופית במילים שאולות מארמית

לא בדיוק כללי הכתיב חסר הניקוד, אבל דעו לכם ש-דוגמה, קופסה, כורסה, טיוטה, משכנתה, סיסמה ועוד מילים שנולדו בארמית או עברו דרכה והתאזרחו בעברית – נכתבות ב-ה' בסוף. הריבוי התקני הוא דוגמות, כורסות, סיסמות.

1.2 סימון י' ו-ו' עיצוריות

הכלל הגובר על כל הכללים האחרים: לא מכפילים י' או ו' עיצורית אם הדבר יגרום לרצף של יותר משתי י' או ו'. הדוגמה הקלסית, ובערך היחידה: וּוָווֹ = וווו uvavo – כל אחת מה-ו'ים מציינת עיצור/תנועה נפרדת.
1.2.1 י' או ו' עיצורית אינה מוכפלת בתחילת מילה
ילד, יער, ירח, ורד, ותיק, ועד.

1.2.2. בסוף מילה
בסוף מילה חד הברתית – אין הכפלה: קו, צו, שי, די.
בסוף מילה עם יותר מהברה אחת – נוספת י': עכשיו, סתיו, עליי, ספריי (sfaray).

שימו לב שבמילים עבריות בצירוף ey, ה-י' נחשבת חלק מתנועת צירה מלא, ולכן נכתבת רק פעם אחת: תשרי, ספרי לימוד, כל נדרי.
במילים לועזיות זהו עיצור, ולכן – ספריי (spray), היי (Hey = Hi), גיי (gay).

1.2.3. באמצע מילה – י' או ו' עיצורית מוכפלות 
איילה, שוויון, לוויין, שיירה.

ועכשיו כמה יוצאי דופן:

1.2.3.1. ו' עיצורית מוכפלת ו-י' עיצורית אינה מוכפלת:
– אחרי אותיות השימוש (משה וכלב): היער, שיצא, מוויכוח, לוועד, מירושלים, כוורד וכו'.
– לפני אם קריאה אחרת, או אחריה: מצוין, מאיה (שם פרטי), ראיה (re'aya), תקווה, ציווי.

חוץ מאשר…

1.2.3.1.1 צירופים של iy או yi
מסומנים בשני י' = אחד לתנועה ואחד לעיצור: ראייה (re'iya), חיים.

חוץ מאשר…

1.2.3.1.1.1 חריג: בצירופים iyu/iyo
יש רק י' אחת: דיון, מיון, ציון (ציוּן), ציון (ציוֹן).

 

תודות: לעשהאל ולאחותו על ההשראה, ליובל אברמי על הסלב, לנעם צ. על יאיר לפיד ולמזל כהן על העגבת.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני הכפלות). צרו קשר פה מימין.

סוכנות הידיעות XT מציגה: אתר עברי חדש ומצוין!

יום חמישי, 20 בדצמבר, 2012

תקציר מנהלים: אתר של הרפובליקה האסלאמית בעברית. לא רק התכנים מצחיקים אלא גם השפה. המתרגמים הם ערביים ולא פרסיים – אפשר לדעת לפי השגיאות שלהם:
אין שגיאות יידוע ומין דקדוקי כמו שפרסים עושים, ויש המון שגיאות של ערבים, כמו השמטת "את", ב' במקום פּ, ותרגום מילולי של מבנים ערביים כמו "פועלים להצית" ו"מי שהולכים בעקבותיהם מן המדינות", במשמעות "אלה מן המדינות שהולכות בעקבותיהם".

קשה לנו להחליט איזו מהידיעות לצטט קודם: מחשב אירני מועיל לזקנים מופלגיםטילי פטריות בטורקיה, התבטרות ליברמן או העובדה שציפי לבני עסקה בזנות למען "ישראל".

חברנו נימא תמדן הכיר לנו את אתר החדשות האיראני הזה, שכתוב בעברית, או לפחות מתיימר להיות כתוב בעברית. האתר הזה הוא תחליף מעולה לגוגל טרנסלייט, שלאט אט מפסיק לספק את הסחורה שהתרגלנו אליה – פרצי צחוק בלתי נשלטים.

אממה – השגיאות שלהם הן לא איראניות. גם כאן אלה ערבים שכותבים את הידיעות. כידוע, אני (תמר) אוהבת לזהות את מוצאו של הכותב לפי שגיאותיו, ובניגוד לפרסית ורוסית, ערבית ופרסית הן מספיק רחוקות כדי שלא יהיה ספק.

התבטרות ליברמן היא דוגמה מצוינת לפונולוגיה ערבית (בפרסית יש پ, כלומר פּ דגושה, ולכן הם לא יעשו שגיאות כאלה), אבל יש גם דוגמאות תחביריות.

השגיאות החביבות עליי בפרסית הן שגיאות של יידוע. בפוסט על ההאקר ציינתי שרוסים לא רק משמיטים יידוע, אלא גם משתמשים ביידוע כשלא צריך. פרסים, בניגוד לכך, משמיטים יידוע על ימין ועל שמאל, אבל אינם שוגים בסיתום (מוסיפים a באנגלית שכצריך, ולא ישימו יידוע מיותר בעברית). באתר המדובר אין כמעט שגיאות יידוע, למעט מקומות כמו ההתקוממות שוברת כיפת ברזל, וגם שם – השגיאה לא חוזרת בגוף הידיעה (וברור למה היא נעשתה: "כיפת ברזל" מקבלת יידוע כי זה בעצם שם פרטי, אבל מבחינה מורפולוגית זה לא מיודע).

כמו כן, כמעט אין שם שגיאות של מין דקדוקי, שפרסים עושים על ימין ועל שמאל, כי בפרסית אין מין דקדוקי. גם כשיש, זוהי תוצאה של שגיאת דפוס ("טילי ההתקוממות הפלסטינית שפגעו בעיר הקדוש הכבושה, תל אביב והערים הנוספות": בעיר הקדוש = בעיר הקודש = אלקדס), או של מרחק גדול מדיי בין המילים: "בכמה מדינות באירופה היו תיקים פליליים נגדה בגין מעשי רצח וסחיטה מינית אך הצליחה להסירן הודות ללחצים שהפעילה הממשלה הישראלית" (מתוך הידיעה על ציפי לבני). דברים כאלה יכולים לקרות גם בעברית, לפעמים כתוצאה משינוי מילים בעריכה מאוחרת.

הנה ידיעה מעולה, מתוך נאום המנהיג. הבה נראה כיצד יודעים שערבי כתב אותה ולא איראני:

מנהיג המהפכה האיסלאמית באירן אייתאללה סייד עלי ח'מינאי קבע כי ארה"ב והחוגים הציונים עושים להצית מחלוקות בין המוסלמים משרטטים ומתכננים תוכניות ותכסיסים להביא להפחדת הסונים מהשיעים והשיעים מהסונים ובכך יפגעו באומה האיסלאמית.

עושים להצית מחלוקות – מבנה שאינו קיים בפרסית. תרגום רע מפרסית (או עברית של מישהו שחושב בפרסית) היה יכול להיות משהו כמו "ארה"ב והחוגים הציונים עושים צעדים להצתת מחלוקות", או משהו כזה.
ערביסטית הבית שלנו, מילה ניישטדט, מציינת כי בערבית המבנה یفعل ان (יַפְעַל אן) "פּוֹעֵל ל-" הוא מבנה נפוץ ביותר. גם בעברית, "פועלים להצתת מחלוקות" היה יכול לעבוד יופי, אבל המתרגם בחר את המילים הלא נכונות מהמילון: בערבית אין הבדל בין מקור לבין שם פעולה, ולכן אין הבדל בין "להצית" ו"להצתה". כמו כן, הפועל "יפעל" הוא גם "פּוֹעֵל" וגם "עושה", והם פשוט בחרו את הפועל הפחות מתאים כאן.
סימני הפיסוק הבולטים בהיעדרם – זה מאפיין גם של פרסים. גם המשפטים הבלתי נגמרים.

דבר מוזר: השמטת ו' החיבור. גם בפרסית וגם בערבית יש שימוש עודף ב-ו' החיבור. בפרסית אין הצדקה להשמטת ו' החיבור כאן  (הכוונה ל-ו' החסרה ב"משרטטים", או לחילופין, ". הם"), אבל בערבית זה יכול להיות משפט זיקה אסינדטי – כלומר פסוקית שמתארת את המילה "מחלוקות". מצד שני, הפסוקית הזו היא באה בלי שום התראה מוקדמת. התראה מוקדמת במקום כזה יכלה להיות סימן פיסוק (נקודתיים היה עובד יופי), או, למשל, ", בכך שהם".
"ובכך יפגעו באומה האסלאמית" – תחביר ערבי לגמרי. האמת היא שזה המשפט שהפיל לי את הדוזארי.

השימוש בעתיד בעברית דווקא יכול להיות תרגום של הסוביונקטיב הפרסי, אבל אם כבר תרגמו שמות פועל בתחילת המשפט, היה צריך להמשיך עם שמות פועל גם כאן (אם זה המשך של מה שהם עושים), או לכתוב פסוקית תכלית עם מילית שמקבילה ל"כדי".

קונטרול-טי: דוזארי הוא מטבע של אלפיים דינאר, המטבע שקדם לריאל. שווה ערך ל-20 ריאל, או 2 תומאן של היום. הדולר היום הוא 2500 תומאן, תחשבו לבד כמה זה דוזארי. ונחשו מה היה השימוש הקלסי של הדוזארי. התשובה במהופך: כמו אסימון וכמו פני, זה המטבע שהתשמשו בו בטלפונים ציבוריים, והוא נפל ברגע שהתחברה השיחה. קונטרול-דאבליו.

המנהיג אמר בנאום בו פנה לעולי הרגל במכה היום כי ארה"ב והחוגים הציונים תוך שיתוף פעולה עם סוכניהם באזור מציתים המחלוקות בסוריה להסיח את דעת ההמונים מהסכנות המאיימות עליהם לנקום את הממשל בסוריה על התמודדתו בציונים ותמיכתו בהתקוממות בפלסטינה ובלבנון. המנהיג הדגיש את תמיכת אירן בעם הסורי וממשלתו.

"תוך שיתוף פעולה עם סוכניהם באזור" דווקא יכול להיות תחביר פרסי. הם מאוד אוהבים "תוך" או "עִם", אבל תראו: חסר "את" וחסרה מילת שעבוד.
פרסים שמדברים עברית אמנם משמיטים יידוע על ימין ועל שמאל, אבל את מילת היחס "את" לא משמיטים, כי בפרסית דווקא יש מילת יחס כזאת (הפוסט-פוזיציה را, שבד"כ מתרגמים אותה "את", ומציינת מושא ישיר מסוים). לפעמים משתמשים ב-"את" לפני מושא ישיר בלתי מיודע, כי בפרסית היא מציינת ספציפיות, ולאו דווקא יידוע. לפעמים לא מטים אותה נכון ("היא מאוד אהבה את אתה", מתוך הסרט געגוע של אפי בנאי) – אבל לא משמיטים אותה.
תיאורי התכלית באים ללא מילת יחס ("כדי"). במקום "כדי להסיח" ו"כדי לנקום" – רק "להסיח" ו"לנקום". בערבית משתמשים במצדר (המקור) עם מילת היחס ל- כדי לציין תיאור תכלית. עד היום אני זוכרת את للعلم و لاتخاذ اللازم מהקורס בצבא. וגם את התרגומים שלנו "לידיעה, לידיעה, לידיעה, לזהירות, לזהירות ולזהירות".
אילו פרסי היה כותב את תיאורי התכלית האלה בשגיאות, הוא לא היה משמיט מילת שעבוד או מילת יחס, והיה משתמש בשם הפעולה (לא בשם הפועל), או בפסוקית עם פועל בעתיד.
קונטרול-טי: בערבית בעצם אין שם פועל כמו בעברית, יש מקור שהוא שם פעולה, ויש מקור נטוי, כלומר מקור עם מילות יחס מסוימות. גם שם הפועל העברי התחיל את דרכו כמקור נטוי. המקור היה, למשל שֶׁבֶת, ואפשר היה להטות אותו עם מילות יחס שונות: בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (דברים יא:יט), וַיְהִי בְמָלְכוֹ כְּשִׁבְתּוֹ עַל-כִּסְאוֹ (מלכים א, טז:יא), וגם להשתמש בו ככה כמו שהוא, כמו ב-הִנֵּה מַה-טּוֹב, וּמַה-נָּעִים– שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד (תהלים קלג:א), הצורה לָשֶׁבֶת, עם מילת היחס ל-, שימשה גם כתיאור תכלית, למשל  וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם, לָשָׁבֶת (במדבר לה:ג), ומכיוון שהייתה הצורה הנפוצה ביותר של המקור, היא הפכה לשם הפועל. קונטרול-דאבליו, ותודה ליובל שהביאני עד הלום.

"לנקום את הממשל בסוריה על התמודדתו בציונים ותמיכתו בהתקוממות בפלסטינה ובלבנון" – מילת היחס "על" מתאימה לפועל בערבית, מילת היחס "את" סתם מעידה על אי ידיעת עברית. גם בפרסית וגם בערבית נוקמים ממישהו, בפרסית נוקמים "בשביל" או "בגלל", בערבית נוקמים "על". הדוגמה של בפומט היא (בתרגום מילולי עם מילות היחס המוצרכות): אנחנו ניקח נקמה מח'אמנהאי בשביל הריגת צעירינו.
מה שמוביל אותנו לעוד שגיאה שמקומה ריק (בפרסית, כשאומרים "מקומך ריק" מתכוונים שנעדרת וחסרת לנו): פעלים מורכבים. בפרסית של היום משתמשים בפעלים מורכבים הרבה יותר מאשר בפעלים פשוטים, וברמת השגיאות של האתר הזה, היינו מצפים לפעלים מורכבים למכביר.
שימוש היתר בשמות פעולה במקום בפעלים נוטים, אופייני לשתי השפות.

המנהיג קבע כי הפשעים בסוריה נעשים בידי ארה"ב הציונים ומי שהולכים בעקבותיהם ממדינות שממשיכות לשפוך שמן למדורה. המנהיג הדגיש את התנגדות אירן לכל התערבות זרה בסוריה שכל ריפורמה בה ניתנת רק בידי אזרחיה.

כאן אין יותר מדיי שגיאות, ואלה שיש (לא בדיוק שגיאות – יותר סגנון שלא מתאים לעברית) – משותפות לפרסית ולערבית. למשל "המנהיג הדגיש את התנגדות אירן".

ערביסטית הבית מילה ניישטדט ובקי כאן בתגובות מוסיפות: דווקא המבנה "מי שהולכים בעקבותיהם ממדינות…", שנראה נורמלי בעברית, נראה דווקא כמו מבנה ערבי אהוב, המכונה "ما … مِنْ" (מא מִן) או "مَنْ مِنْ" (מַן מִן). הכוונה היא לא לאנשים מהמדינות האלה שהולכים בעקבות ארה"ב והציונים ממדינות אלה (כפי שאפשר היה להבין מהעברית), אלא לאלה מהמדינות שהולכות בעקבותיהם.

עד כאן ניתוח לשוני. סוכנות הידיעות XT מבקשת להודות שוב לערביסטית הבית מילה ניישטדט.

סבבה. הוכחנו שערבים כותבים את האתר. עכשיו לשאלה החשובה יותר – למה? האם אין מספיק איראנים שיודעים עברית מספיק טוב?

התשובה לכך היא כן ולא. לימודי עברית אסורים באוניברסיטות, ועקרונית אסורים גם לאיראנים שאינם יהודים. אבל ועד יהודי תהראן מפרסם את ספר הלימוד שלו באינטרנט, וגם גויים מורידים אותו ללמידה עצמית. העברית של היהודים באיראן היא טובה יחסית. הנה דוגמה, ובה תוכלו לראות שגם כשיש שגיאות והבדלי סגנון מהעברית שלנו, הם שונים לחלוטין מאלה הערביים.

אז למה בכל זאת לקחו ערבים לכתוב את האתר?

שאלה מצוינת. לפי עדויות של מפגינים מ-2009, אנשי הבסיג' שפיזרו את ההפגנות דיברו ביניהם ערבית (אחד המקורות זיהה אותה כערבית לבנונית). הפקידות הבכירה של הבסיג' הם באמת שותי טרופית איראנים, אבל פעילי השטח הם ערבים. בפומט אומר שגם אנשי הבסיג' שנשלחים לעזור לאסד בסוריה אינם איראנים, כי אם בעיקר עראקים שיעים מהמליציה "צבא המהדי" (جیش المهدی. המהדי – האמאם הנעלם – הוא המשיח השיעי) של מקתדא א-צדר. הם גם תומכים ברפובליקה האסלאמית, וגם דוברים ערבית ילידיים. מעל 60% מאוכלוסיית עראק הם שיעים, ויש שם הרבה יותר תמיכה ברפובליקה האסלאמית מאשר בתוך איראן. בין השאר בגלל כסף.

מכיוון שאין לה מספיק תמיכה מבית, הרפובליקה האסלאמית משתמשת בשיעים במדינות ערב (עראק, סוריה – העלווים, לבנון, בחריין, תימן וכו') כדי לשמר את כוחה – הן בעולם הערבי והן בבית פנימה.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני כסף ושימור הכוח). העבירו את הקישור לאתר למנהלת הרווחה או התרבות הקרובה אליכם, או צרו קשר להזמנת הרצאה.

גלגל סובב בעולם.

יום שישי, 24 באוגוסט, 2012

נתחיל בתיאור סינכרוני של תופעה אחת בעברית מדוברת, נעבור לתיאור דיאכרוני, ונסיים בנימה אישית ובסיפור שכבר סיפרתי.

סיומות הקניין בעברית מדוברת – תיאור סינכרוני

מורפולוגיה:

סיומות הקניין בעברית בת זמננו הן, בעיקרון:

גוף                  יחיד (ז//נ)                רבים
ראשון             -שְׁלִי                               -שְׁלָנוּ
שני                 -שְׁךָ//-שְׁלָךְ/-שַׁךְ            -שְכֶם
שלישי             -שְׁלוֹ/-שְׁלָה                     -שְׁלָאֵם/-שְׁלָם

סיומת השייכות אינה מיידעת תמיד. יש מילים שבהן מוצרכת תווית היידוע אַ- (עברית ספרותית: ה-) לפני הבסיס כדי ליידע את הצירוף, למשל אַבַּיִצְ'לִי (בית), ויש מילים שבהן היא מנועה (דוֹצְ'לִי, חַבְרָשְׁלִי – יכולים להיות מיודעים או לא מיודעים).

ההבחנה בין שתי הקבוצות היא סמנטית – בשמות בני משפחה וחברים אין תווית יידוע עם סיומת קניין, גם אם הדבר יוצר חוסר בהירות באשר ליידוע.

פונולוגיה:

סיומות הקניין אינן מוטעמות, והן גוררות שינויים פונטיים בסוף שם העצם שאליו הן נוספות, ולפעמים אף מתרכבות איתו. לתופעה של שינויים בעקבות מפגש הגאים, קוראים סַנְדְהִי. זה מונח שהוטבע לפני כ-2500 שנה על ידי בלשן-העל ההודי פאניני. תופעות הסנדהי הן:

– מילה המסתיימת בעיצור בלתי קולי (פוצץ או חוכך) – העיצור מאבד את קוליותו לפני הסיומת.
למשל:
אַגַב (נכתב: הגב) – אַגַפְשְׁלִי, אַגַפְשְׁךָ וכו'.
אַגַג  (נכתב: הגג) – אַגַקְשְׁלִי, אַגַקְשְׁךָ וכו'.
בּוּבּ – בּוּפְּשְׁלִי.
חָבֵר – חָבֵכְשְׁלִי, חָבֵכְשְׁךָ וכו'.

– בשורקים וב-ל' חלה הידמות מלאה ל-ש' של הסיומת. בשורקים לרוב מוכפלת ה-ש', וב-ל' אין הכפלה.
אַנַאַל (הנעל) – אַנַאַשְׁלִי, אַנַאַשְׁךָ וכו'. ana'ašli.
אַתַפּוּז (התפוז) – אַתַפּוּשְּׁלִי (עם תשלום דגש: atapuššli, לפעמים אפילו הידמות חלקית – איבוד קוליות בלבד – במקום הידמות מלאה: atapusšli אַתַּפּוּסְשְׁלי).
אַבּוֹס (הבוס) – אַבּוֹשְּׁלִי aboššli.
אַרַאַש (הרעש) – אַרַאַשְּׁכֶם araašxem.

– מילה המסתיימת בפוצץ שיני (ד/ת) או בעיצור מחוכך שיני (צ) – הפוצץ האחרון של שם העצם מתרכב עם העיצור הראשון של הסיומת, ליצירת צ'.
למשל:
בַּת –  בַּצְ'לִי, בַּצְ'לָנוּ, בַּצְ'ךָ, בַּצְ'לָךְ/בַּצַ'ךְ, בַּצְ'כֶם, בַּצְ'לוֹ, בַּצְ'לָה, בַּצְ'לָאֵם/בַּצְ'לָם
דוד – דוֹצְ'לִי, דוֹצְ'ךָ וכו'.
אַבּוֹץ (הבוץ) – אַבּוֹצְ'ךָ וכו'.

– במילים המסתיימות בתנועה, יכולות לקרות מספר תופעות:

א. נשילת תנועה סופית בלתי מוטעמת, אם אינה מבחינה זכר-נקבה, ואם נשילת התנועה אינה יוצרת צרור ארוך מדיי (שלושה עיצורים. העיצור המחוכך צ' נחשב לשניים מבחינה פונטית). למשל:
אַבָּא – אַפְּשְׁלִי, אַפְּשְׁך וכו'.
אִמָּא – אִמְשְלִי, אִמְשְׁךָ וכו'.

אבל:
דוֹדָה – דוֹדָשְׁלִי, כדי להבחין מ-דוֹצְ'לִי בזכר.
סַפְתָא (נכתב סָבְתָא) – סַפְתָשְׁלִי, כי *סַפְצְ'לִי יוצר צרור ארוך מדיי.
כאשר נאמרת המילה "אמשך" כקללה, מבטאים את הדגש ב-מ'. ברגע שה-מ' מוכפלת, הצרור ארוך מדיי ותנועת ה-A נשארת: אִמָּשְׁךָ (immašxa לעומת imšxa).

ב. חיטוף ההברה שלפני האחרונה.

חֲבֵרָה – חַבְרַשְׁלְי.

היסטוריה:

שימו לב לדמיון למילת היחס "של" בנטייה. זהו אכן מקורה של הסיומת, אולם בעוד שמילת היחס "של" בנטייה מוטעמת, יש בה תנועת סגול ב-ש' והיא משמשת בעיקר כנשוא (הספר הזה שלי!), סיומת השייכות אינה מוטעמת, אין בה תנועה ב-ש', והיא משמשת כלוואי (אַפְּשְׁלי, דוֹצְ'לִי וכו').

גלגל סובב בעולם

אני מניחה שאת סיומות הקניין בעברית הספרותית – אלה שמצטרפות לשם עצם ללא יידוע ובעצם מיידעות אותו – כולכם מכירים. אני גם בטוחה למדיי שמעטים מביניכם גם משתמשים בהן למילים שאינן "אח" או "אחות".

גם הסיומות האלה היו כנראה במקור כינויים עצמאיים, שעקב שחיקה פונטית נצמדו לסופי המילים והפכו לצורן, כלומר חלק מהמילה שנושא משמעות משלו, אך אין לו קיום עצמאי.

מילת היחס "של" היא מאוחרת יחסית.
היא התחילה את דרכה כצירוף "אשר ל-": וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ שָׁלוֹם (בתרגום לעברית מדוברת – כל מה ששלך. שמואל א, כה:ו), שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה (שיר השירים א:א).
אחר כך התקצרה המילה "אשר" והפכה לתחילית ש-, והצירוף "אשר ל-" הפך ל"שֶׁלְּ-": מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה (שיר השירים ג:ז). מילת היחס ל- יכולה לבוא גם בנטייה: אשר לי > שלי:  כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א:ו).

בעברית בתר מקראית, כלומר העברית של המשנה ושל התלמוד, מילת היחס "של" כבר משמשת באופן סדיר, למשל:

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע: (אבות ה:י)

שימו לב שכאן המילה כבר מאבדת את המשמעות "אשר" ומבטאת קניין בלבד ("אשר לי אשר לי" – לא עובד. המשמעות היא "אשר לי שייך לי", או "מה ששייך לי – שייך לי").

בעברית בת זמננו, הדוברים שוב התעצלו. הפעם העצלות הייתה להשתמש במורפולוגיה המתוחכמת של כינויי הקניין. למה להשתמש בכינוי קניין חבור – מורפולוגי (כלומר סיומת השייכות), כשאפשר להשתמש במילת יחס נפרדת? וכך "אבי" הוחלף ב"אבא שלי", ו"ספרי" ב"הספר שלי".

מילת היחס "של" יכולה לשמש הן כלוואי קניין (זה הספר שלי) והן כנשוא שמני (הספר הוא שלי), אבל במדוברת נעשתה הבחנה בין הנשוא השמני, שהוא מוטעם ולכן שומר על כל התנועות שלו, לבין הלוואי, שהוא אֶנְקְלִיטִי (כלומר אין לו הטעמה משלו אלא הוא "נשען" על המילה שלפניו), ולכן איבד את התנועה ב-ש, ובעצם… הפך לסיומת. סיומת כל כך מתוחכמת, שהיא גורמת לשינויים גם במילה שלפניה.

כך שהתחלנו בכינויים שנצמדו בגלל שחיקה פונטית, איבדנו אותם במדוברת בגלל העדפת מבנה תחבירי (אבא שלי) על מבנה מורפולוגי (אבי), אבל המבנה התחבירי – שוב בגלל שחיקה פונטית – הפך שוב למבנה מורפולוגי, ומילת היחס "של" הפכה לצורן.

מה זה זה?

הפוסט הזה נכתב מידע אישי ולא ממחקר מעמיק הכולל הקלטות של דוברים רבים ופענוחן. לכן אני גם מפרסמת אותו כאן ולא בכתב עת מדעי מכובד. הוא מתאר משלב מסוים בשלב שפה מסוים, וברור שלא כולם מדברים כך (עדיין). כמו כן, יכול להיות שיש דברים שלא הבחנתי בהם, ואתם מוזמנים להעיר, להוסיף ולתקן.
אבל אולי יום אחד זו תהיה הנורמה, ואולי יום אחד תתקבל החלטה אמיצה במיוחד – להפריד בין השפה התקנית לשפה המדוברת. זה יעשה לשתיהן טוב.

הרעיון לכתוב את הפוסט הזה עלה לי אחרי עיון בקטע בשם "פוגים" שהתפרסם ללא קרדיט בכמה מקומות ברשת ומחוצה לה (אשמח לדעת מי כתב ולתת לו קרדיט ראוי. נא הלשינו). זה הקטע:

פוגים..
פמחת, אבשלי בילי מלן פוגים למייתי מזטוב-חנתי תכולשורים ולופרתי לאמא.
אז תקשרתי לדודו ואולויה בבית למאואלך עם דוצ'לו אאירה.
אז ירתי לחוב ותמינירואה? באימשלי-דודו ודודצ'לו.
ואואושלי: בו תרמה איביולי! דוברמן גור! ואניאוסלו: זובתך מכלבים. בונשחק פוגים.
אז דודסלי: בתורזה ממי! בונלכיתו לביצ'לו ונשחקיתו.
אזלכנו לביצ'לדודו ושחקנו אמא כלב.

הקטע נראה עילג, אבל הוא בסך הכול משקף את השפה המדוברת. בסנסקריט, השפה הקלסית של הודו, מפגש הגאים – סנדהי – מתבטא גם בכתב. בעצם גם העברית שלנו מתעדת בכתב שינויים פונטיים שקרו בעקבות מפגש הגאים, אבל רק אלה שקרו לפני שהתנ"ך הועלה על הכתב זכו גם להיות נורמטיביים. משויה בן משואל כתב על זה פוסט אורח זועם מתישהו.

אילו עברית בת זמננו הייתה נכתבת כמו סנסקריט – כלומר באמת כפי שהיא מבוטאת, אז הקטע "פוגים" (אבל עם ניקוד) היה תקני, וקטע כמו "פעם אחת אבא שלי הביא לי מלאן פוגים למה הייתי מה זה טוב – הכנתי את כל השיעורים ולא הפרעתי לאמא" – היה נחשב עילג, כי הכותב, או הדובר, אינו יודע את כללי הסנדהי. האלים, דעו לכם, יבינו את תפילותיכם ואת בקשותיכם רק אם הסנדהי יהיה תקני.

ונסיים בסיפור שהבאתי כבר בעבר, בפוסט על הומונימים:

יום אחד השתעשע המלך עם נשותיו בבריכה והשפריץ עליהן מים. אחת המלכות התעייפה וביקשה ממנו: modakair mām paripadyatām. המלך מיהר למלא את מבוקשה, ציווה שיביאו ממתקי שומשום, וזרק אותם עליה משל הייתה נער בר מצווה.

לעגה לו המלכה: האינך מכיר את חוקי הסנדהי? ביקשתי שלא (mā) יושפרצו (paripadyatām) עליי (mām) מים (udakair), ואתה השפרצת עליי ממתקים (modakair).

המלך כל כך התפדח והתבאס, שהפסיק לאכול ולשתות ונפל למשכב.

בהמשך הסיפור המלך מבקש ללמוד סנסקריט, אבל מהר, כי למלכים אין סבלנות ללמוד 12 שנים.

המשך מתישהו 🙂

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מלכים). צרו קשר להזמנת הרצאה.

מסע בזמן לפועל הישראלי / נורית דקל

יום שלישי, 24 בינואר, 2012

לפני שבוע וחצי, בסוף ההרצאה של גלעד צוקרמן בגלריה אורחא בגדרה, הוא נתן לד"ר נורית דקל כמה דקות לספר על המחקר שלה. בסוף ישר ביקשתי ממנה פוסט אורח. לפני שאתם מתחילים לקרוא: ההבחנה של נורית בין עברית וישראלית אינה אותה הבחנה של צוקרמן. היא קוראת לשפה הספרותית שלנו (זו המקפידה על חוקי האקדמיה) עברית – ולמדוברת, שיש לה חוקים משלה – ישראלית (בניגוד לצוקרמן, שקורא לשתיהן ישראלית, בניגוד לעברית שהיא לשון המקרא).

כתושבי מדינת ישראל, כולנו התחנכנו במסגרת אותה מערכת חינוך, וכולנו למדנו שהפעלים שאנחנו משתמשים בהם מציינים שלושה זמנים: עבר, הווה ועתיד. את התורה הזאת אנחנו נושאים איתנו הלאה, כאילו הייתה משהו מקודש, בלי בכלל לחשוב פעמיים. מעין סוג של אקסיומה. ככל שהתבגרתי הבנתי שהשימושים היומיומיים שלנו בפעלים אינם תואמים את ההגדרה הזאת. הסתקרנתי. מאותו רגע החלטתי שאני יוצאת למסע בזמן לתוך הפועל הישראלי, כלומר, אני מנסה להבין איך באמת אנחנו משתמשים במערכת הפועל שלנו. כך נולד המחקר שלי, שהפך כמה שנים מאוחר יותר לעבודת הדוקטור שלי.

כבלשנית, אני יודעת ששפה היא מערכת מסודרת של חוקים המשותפים לכל דובריה, ושימושי הלשון בכל שפה אינם מקריים. לכן, כששמעתי ישראלים, דוברים ילידיים של ישראלית, אומרים: "מחר אנחנו נוסעים לירושלים" או "אתמול אני יושבת לי בכיסא", היה לי ברור ש"נוסעים" ו"יושבת" אינם מציינים זמן הווה, כפי שאנחנו רגילים לחשוב. הרגשתי שמשהו לקוי במערכת ה"זמנים" הזאת שמלווה אותנו לאורך חיינו. לקוי מאוד. הרגשה זו התחזקה עוד יותר, כאשר שמעתי אמירות כמו: "ביי, הלכתי" (אבל אני עדיין כאן) או "תתקשרי שיצאת" (אבל את עדיין שם) – לכאורה צורות "עבר", אלא שאנחנו, הדוברים, משתמשים בהן כדי להתייחס לאירועים עתידיים.

זו הייתה הנקודה שבה התחלתי לאסוף מן השיחות ששמעתי את כל הפעלים שייצרו דוברי ישראלית ילידיים בתוך ההקשרים שלהם. כך התאספו אצלי בקובץ מעט יותר מששת אלפים פעלים, שנאמרו על ידי כחמישים דוברים משכבות אוכלוסייה שונות במשך דקות ארוכות של שיחות ספונטניות. את הפעלים האלה סיווגתי לפי השימושים שלהם בהתאם להגדרות בלשניות קיימות. רוב הפעלים, ליתר דיוק כ- 92% מהם, לא ציינו בכלל זמן.

אם כך, מה כן מציינים הפעלים בישראלית? לפעלים בישראלית יש שלושה שימושים (הסברים בהמשך), וקיימת ביניהם היררכיה ברורה. השימוש העיקרי והמרכזי בפעלים בישראלית הוא אספקטואלי, כלומר, פעלים שמציינים אספקט כלשהו. השימוש השני בהיררכיה הוא מודאלי, כלומר, פעלים שמציינים מודוס. השימוש השלישי הוא ה- 8% הנותרים; אלה הם פעלים שבאמת מציינים זמן.

מהו אספקט?

אספקט הוא דרך ההסתכלות של הדובר על הפעולה או ההתייחסות שלו אליה. קיימים מספר סוגים של מערכות אספקטואליות בשפות העולם, הנפוצה שבהן היא מערכת המחולקת לאספקט פרפקטיבי (מושלם) ולאספקט אימפרפקטיבי (בלתי מושלם). והמשמעות? אספקט פרפקטיבי הוא התייחסותו של הדובר לפעולה שהוא מתאר כפעולה שְׁלֵמָה מנקודת מבט חיצונית; הדובר אינו "נכנס" לתוך הפעולה, ואינו מפרק אותה לרכיבי תוכן בזמן הדיבור. מכאן תוכלו בוודאי לנחש שאספקט אימפרפקטיבי הוא בדיוק ההיפך: התייחסותו של הדובר לפרטי הפעולה שהוא מתאר מנקודת מבט פנימית; הדובר כאילו "נכנס" לתוך הפעולה, והוא מפרק אותה לרכיבי תוכן. כך הוא מתאר בדרך דקדוקית את תכונותיה של הפעולה, כגון: הַמֶּשֶׁך שלה, החזרתיות שלה ותכונות דומות אחרות. בשפות אספקטואליות האספקטים מתבטאים בדרך מורפולוגית, באמצעות צורן במערכת הפועל; הם מהווים רכיב מורפו-סמנטי במערכת, כלומר, חלק מורפולוגי קבוע המבטא משמעות ספציפית קבועה.

למשל, מערכת הפועל בעברית המקראית היא מערכת אספקטואלית, המבוססת על חלוקה לאספקט פרפקטיבי (צורות ה"עבר") ולאספקט אימפרפקטיבי (צורות ה"עתיד"). כך גם בערבית הסטנדרטית. במערכת הפועל הישראלית האספקטים הם אותם אספקטים, אבל החלוקה המורפולוגית שונה: צורות ה"עבר" מביעות אספקט פרפקטיבי, וצורות הבינוני או ה"הווה" מביעות אספקט אימפרפקטיבי.

אספקטים אינם תלויי זמן, ולכן ניתן להשתמש באספקטים כדי לציין פעולות בכל זמן שהוא. זוהי הסיבה שדוברי ישראלית יכולים להשתמש בצורות הבינוני כדי להביע פעולות גם בעבר וגם בעתיד (להזכירכם: "מחר אנחנו נוסעים", "אתמול אני יושבת" וכו'). זוהי גם הסיבה שהם יכולים להשתמש בצורות "עבר" כדי לבטא פעולות עתידיות ("ביי, הלכתי" וכו'). כ- 67% מן הפעלים במחקר שלי הביעו אספקט.

מודאליות ומודוס

מודאליות היא הבעת עמדה של הדובר. למשל, פעלים כמו "רוצה" או "מרגיש" הם פעלים בעלי משמעות מודאלית, כי הם מבטאים רצון או הרגשה של הדובר כלפי האירוע. מודוס הוא הבעה של המודאליות הזאת באמצעות צורן או מבנה. בפעלים כמו "רוצה" ו"מרגיש", המשמעות המודאלית היא לקסיקלית, ומקורה בשורש, כי היא נמצאת לכל אורך הנטייה שלו; גם המילים "רצון" ו"הרגשה" הן בעלות משמעות מודאלית, והן אינן פעלים. אבל אם נשתמש במבנים של צורות ה"עתיד" (בכל הבניינים), נקבל תמיד משמעות מודאלית, גם אם לשורש אין משמעות כזאת. זהו המודוס. לכן, הצורות שאנו רגילים לקרוא להן "עתיד" הן בעצם צורות שמציינות מודוס. דוברי הישראלית משתמשים בצורות "עתיד" כאלה, גם כדי ליצור מילים בעלות משמעות מודאלית שאינן נושאות משמעות של פועל, למשל: "תתחדשי" (ברכה), "תיזהר" (אזהרה) או "תירגע / תרגיע" (בקשה). כ- 25% מן הפעלים במחקר שלי הביעו מודוס.

מהו זמן בַּלָּשׁוֹן?

זמן בלשון (נקרא גם "זמן דקדוקי") הוא תכונה מורפו-סמנטית; בשפות שמחולקות חלוקה של זמן, ניתן לדעת מהו הזמן של הפעולה מתוך הצורה הפועלית עצמה, ולא ניתן להשתמש באותה צורה כדי להביע זמנים אחרים. כך באנגלית, למשל: הצורן –ed מציין עבר, ולא נוכל להשתמש בו לציין שום זמן אחר. כפי שציינתי, פעלים בישראלית אינם מציינים זמן, כי ניתן להשתמש בפעלים ב"עבר" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עבר, בפעלים ב"הווה" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו הווה, ובפעלים ב"עתיד"  כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עתיד. אבל יש צורה אחת שכן מציינת זמן במערכת הפועל הישראלית, והיא מהווה כ- 8% מן הפעלים שבהם אנו משתמשים בדיבור הספונטני: צורות פועליות המציינות זמן הן צורות נטייה של השורש היה בבניין קל בלבד (כלומר, "נהיה" בבניין נפעל כבר עובד לפי ההיגיון של שאר הצורות הפועליות והוא מציין אספקט, לא זמן). כשאנו משתמשים בצורות כמו "הייתי" – אנחנו באמת יודעים מה הזמן שבו קרה האירוע – זמן עבר.

אז איך אנחנו מביעים זמן?

פשוט מאוד: אנחנו משתמשים בביטויי זמן. "אתמול", "מחר", "לפני שנה", "בעוד יומיים" ואחרים – כל אלה מביעים זמן. לכן כשיש ביטוי זמן כזה בסביבת הדיבור, נדמה לנו שהפועל הוא בזמן עבר או בזמן עתיד, אבל בעצם מה שנותן לנו את המידע של הזמן הוא ביטוי הזמן הלקסיקלי, ולא הפועל. פעלים שאין בסביבה שלהם ביטויי זמן תמיד מביעים אספקט או מודוס, ואין להם אף פעם משמעות של עבר או של עתיד.

ועוד דבר: כשאנחנו מדברים, אנחנו משתמשים בערבוביה בצורות פועל שונות. זה דבר שלא ניתן לעשות אותו, אם השפה היא שפה של זמן. בשפה של זמן, כל צורות הפועל שמתארות את אותו אירוע יהיו זהות, ויתארו את זמן האירוע.

ויש גם תוצרי לוואי למחקר…

תוך כדי מחקר, גיליתי "על הדרך" עוד כמה דברים. הנה החשובים שבהם:

צורות ציווי

כדי להביע ציווי בישראלית, משתמשים בצורות ה"עתיד". חלק מצורות הציווי זהה לצורות ה"עתיד" (למשל "תתלבשי" או "תאמינו לי"), וחלקן נגזר מצורות ה"עתיד" על ידי פעולה פשוטה של השמטת ההברה הראשונה של צורת העתיד (למשל "פְתֶחִי את הדלת" – ב- פ' רפה – או "כַּנְסוּ פנימה"). צורות כמו "לך", "בואו", "קחי", נוצרות בדיוק באותה הדרך של השמטת ההברה הראשונה של "תלך", "תבואו", "תקחי", בהתאמה. הן לא "שרידים" של צורות עתיקות שנשארו בשפה. הן פשוט תוצאה זהה של חוק אחר.

צורות סביל

אין כאלה בישראלית. ישראלים לא מייצרים בדיבור ספונטני צורות פועל סבילות. ישראלים משכילים יכולים לייצר צורות כאלה בדיבור רשמי מתוכנן או חצי-מתוכנן, אבל לא בדיבור ספונטני. מן הבניינים הסבילים יש לנו בישראלית רק צורות בינוני, והן כולן משמשות לתצורת שמות בלבד: שמות עצם או שמות תואר. אני מתייחסת אליהן כאל משקלי שם, לא כחלק ממערכת הפועל.

פעלים משורשרים

ב"פעלים משורשרים" הכוונה היא לא לצירופי פועל, אלא לשרשור של שני פעלים או יותר, כל אחד בעל נטייה עצמאית, בלי שום דבר שחוצץ ביניהם. ישראלים מייצרים בדיבור צורות כמו "יושב חושב" או "עומדת בוחרת", ויש למבנים האלה משמעויות אספקטואליות ומודאליות קבועות. הכוונה היא לא למבנים כמו "יודע לשיר" או "חשב ללכת", כי החלק השני של מבנים כאלה (צורת המקור) הוא לא בעל נטייה עצמאית, הוא קבוע. הכוונה היא גם לא למבנים כמו "עמד וניגן" או "ישב וחשב", כי אלה מכילים ו' חוצצת בין שני הפעלים, ולכן כל אחד מן הפעלים במבנה זה הוא בעל משמעות עצמאית.

שילוב של שני אלמנטים

במערכת הפועל הישראלית יש רק מבנה אחד שיכול להביע משמעות כפולה: עבר הרגלי. המבנה של היה+פועל בבינוני הוא בעל משמעות כפולה: גם זמן (עבר, שבא מתוך הפועל היה) וגם אספקט (אימפרפקטיבי, במבנה הזה תמיד הרגלי, שבא מתוך צורת הבינוני). למשל: "היא הייתה עוברת בשביל" או "הייתי הולך". אותו המבנה בדיוק, דרך אגב, משמש גם להבעת מודוס: "הייתי נוסעת, אם היה לי כרטיס". באופן מפתיע, התפקיד הכפול של המבנה הספציפי הזה נפוץ גם בהרבה שפות אחרות.

נורית דקל היא חוקרת בכירה במרכז לחקר שפה ותקשורת באוניברסיטת אמסטרדם בהולנד ובלשנית ראשית בחברת NSC – תקשורת בדיבור טבעי – המייצרת פתרונות מתקדמים לזיהוי דיבור.
וחוץ מזה היא מגדרה, שזה תמיד כיף לגלות. 

לקריאת המחקר המלא.

לעמוד הספר it's about time באמזון (אותו מחקר, משופץ ומשופצר).

 

בשולי משבר הנדל"ן

יום חמישי, 26 במאי, 2011

הטור השבוע בוואינט עסק בדירות, דירים, מדורות, כדורים וכיוצא באלה דברים עגולים.

קיבלתי בעקבותיו, גם בתגובות וגם במייל, כמה שאלות והערות שמגיע להן פוסט, אז הנה:

חן מלינג, סגן מנהל מוזיאון הרכבת, סיפר לי שברכבת ישראל משתמשים עד עצם היום הזה בפועל לדייר. בלילה בלילה בנום כל הכפר, מדיירת רכבת ישראל את הרכבות שאינן פעילות בקווי דיור. בעיניי זה נפלא.

חן, וגם המורי הזקן מעין הזהו, שהגיב לתגובה 3, הזכירו לי שגם מטוסים גרים בדירים. תת קרקעיים אמנם, אבל דירים. דת"קים בלשון החיל. כל הכבוד לצה"ל!

שני נושאים שחסכתי בהם לקוראי וואינט, אבל אם אתם פה אז לכם זה בטח כן מעניין:

דור בבילוגיה הוא כל דבר שמסודר בעיגול במישור אחד. יכול להיות דור עלים:

צמח עם מלא מלא דורי עלים.

צמח עם מלא מלא דורי עלים. צילום: Matthew Veenker cc-by (קליק לפליקר שלו)

עלי הגביע מסודרים בד"כ בדורים, ועלי הכותרת יכולים להיות מסודרים בדור אחד או יותר.

פרח עם שלושה דורי עלים

אירוס כלשהו. עלי הכותרת מסודרים בשלושה דורים. צילום - דניאל ר. בלום cc-by-sa (קליק לעמוד הפליקר שלו)

שימו לב שיש כאן שלושה דורי עלים ולא שניים. שלושת העלים עם הכתם הצהוב ושלושת העלים עם הנקודות החומות הם לא באותו מישור. אלה שני דורים שונים.
ותודה לאמא שלי, הבוטניקאית המהוללה ד"ר אסתר גינדין, על ההסברים ועל הסבלנות, ועל כך שהביאה אותי עד הלום.

רפי מתגובה 7 שאל האם "דאר" בערבית זה לא דת, ואם דאר אל אסלאם זה לא דת האסלאם. אז לא. דאר זה מקום, משכן, בית. הביטוי דאר אל-אסלאם אינו מתייחס לדת האסלאם, אלא לארצות האסלאם – כלומר לארצות שבהם יש למוסלמים חופש דת. יש עוד דארים חוץ מדאר אל-סלאם ודאר אל-חרב: יש דאר אל-כֻּפר, שזה מונח שכבר לא כל כך משתמשים בו. מחמד השתמש בו לתאר את המצב במכה בין הִג'רתו לבין חזרתו.
חשוב לציין שדאר אל-חרב הן ארצות של כופרים שגובלות בדאר אל-אסלאם. יש גם ארצות של כופרים שאינן גובלות בדאר אל-אסלאם, ולא צריך להכריז עליהן מלחמה (כלומר, עד שכל מדינות דאר אל-חרב שבדרך ייכבשו, ואז הן יהפכו בעצמן לדאר אל-חרב). כדי לא לאכול חרב לנצח, הומצאו גם דאר אל-הֻדנה, דאר א-דעוה, דאר אל-אמן ודאר אל-עהד, שכולם מונחים המתארים מדינות של כופרים שאין איתן מלחמה.  אפשר לקרוא על כך בהרחבה בוויקיפדיה, למשל.

אהוד מתגובה 17 הוסיף שדת זה חוק בפרסית ושמכאן בא datum – "נתון" בלטינית וברבים data. אז רק כדי להעמיד דברים על דיוקם – הפרסית והלטינית לא שאלו זו מזו אלא התפתחו מאותה שפה שנקראת היום פרוטו-הודו-אירופית. גם בפרסית עתיקה dāta הוא נתון – כלומר מה שניתן, והייתה התפתחות סמנטית נוספת: מה שניתן על ידי המלך או על ידי האל הוא החוק. עד היום dād יכול להיות גם חוק, בצירופים מסוימים, וגם הפועל "הוא נתן". יש הגוזרים את dāta  בכלל משורש אחר שהתאחד בפרסית עם "לתת", והוא השורש "להניח, לשים". בדומה ל-lay – law.

אסף (תגובה 12) שאל אם יש עוד מילים שנוצרו כמו כדור, שהיה במקור כ+דור, כלומר כמו עיגול. "הכל זהב" ענה לו שגם כלום הוא כמו לום, כלומר כמו קצה הציפורן. בעצם גם כמו מורכב מ-כ' השימוש + מו = גוף, עצם (the very): במו ידיו – בעצם ידיו. בידיו עצמן.
ואם נעבור לרגע לקצה השני של העברית – לסלנג הישראלי הבועט, ימבה (צעירים עדיין משתמשים ב-ימבה?) התחיל מ"ים של", המשיך ב"ים + בַּ-", למשל "יש לי ים בַּעבודה", "יש לו ים בַּכסף", והפך למילה בפני עצמה, עד כדי כך ששמעתי אפילו "ימבה של" (אני חושבת שזה היה "ימבה של דוגמאות").

מספר 15 שאל אם יש קשר לבנדורה, והתשובה היא שלא: בנדורה זאת שאילה מאיטלקית pomodoro, "תפוח זהב", אבל ייתכן מאוד שבעצם "תפוח האהבה" (צרפתית pomme d'amour). גם עגבנייה היא פרי העגבים. אליעזר בן יהודה מאוד לא אהב את המילה והציע בַּדּוֹרָה, עברות של "בנדורה" הערבי, שבא כנראה מ"תפוח האהבה", שתורגם לעברית כפרי העגבים, שאליעזר בן יהודה לא אהב, והרי לנו מעגל אינסופי נוסף.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני אהבה). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

גזר טוב לעיניים

יום רביעי, 11 במאי, 2011

הלל גרשוני פרסם בתחילת השבוע שעבר פוסט בשם אביב? אין עונה כזו, שם הוא מעלה טענה שגם אני תמיד טוענת: בארץ שלנו יש רק חורף וקיץ. סתיו ואביב זה מספרי הלימוד באירופה. בהתחלה חשבתי לגנוב לו (ברשות ובקרדיט!) את כל הפוסט ולפרסם פה, אבל החלטתי לצטט חלקים נבחרים ולהמשיך אותו קלות.

קודם כול שתי השלמות אטימולוגיות: הלל מראה שבתנ"ך "סתיו" זו עונת הגשמים, ומשווה לארמית "סתוא" — חורף. ואני משווה גם לערבית شتاء שִׁתַאא' "חורף". באשר לאביב, מאותו שורש מגיע הביטוי "בעודו באִבּוֹ" — כלומר לפני שהבשיל.

ועכשיו בואו ניכנס לאווירה עתיקה:

הלל מצטט חלק מנאום הקב"ה לנח אחרי המבול:

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ
זֶרַע וְקָצִיר
וְקֹר וָחֹם
וְקַיִץ וָחֹרֶף
וְיוֹם וָלַיְלָה
לֹא יִשְׁבֹּתוּ

(בראשית ח,כב — אחרי המבול)

אלט-טאב: מכירים את הביטוי "כתב נח בשבע שגיאות"? אז ביידיש זה אפשרי: נאָיעך ןאָויעכ (זה אמנם רק חמש ששאותיות, אבל חלק מהאותיות מופיעות ביותר משגיאה אחת) שיפט-אלט-טאב.

בהתבסס על כך, קבעו חז"ל שש עונות לשנה:

ר' שמעון בן לעזר אומר משם ר' מאיר, וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו:
חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו – זרע.
חצי כסליו טבת וחצי שבט – חורף.
חצי שבט אדר וחצי ניסן – קור.
חצי ניסן אייר וחצי סיון – קציר.
חצי סיון תמוז וחצי אב – קיץ.
חצי אב אלול וחצי תשרי – חום.
(תוספתא תעניות א,ז ומקבילות)

הציטוטים האלה שהביא הלל, של אלוהים ושל חז"ל, ישר הזכירו לי את לוח גזר. לוח גזר הוא לוח גיר שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות בתל גזר בתחילת המאה ה-20. תל גזר הוא התל שנשקף מהמורדות המערביים של כרמי יוסף, ועל שמו קרויה מועצה אזורית גזר. ההשערה המקובלת היא שהלוח הוא תרגול כתיבה, כי התוכן שלו הוא משהו שלא היה צריך להזכיר לאף אחד: מחזור השנה החקלאית.

לוח גזר. תעתיק - יורם גנת.

לוח גזר. תעתיק - יורם גנת, מתוך דף הכתבים העתיקים של אתר קולמוס (קליק - קישור)

וזוהי לשונו:

ירחואספ|ירחוז
רע|ירחולקש
ירחעצדפשת
ירחקצרשערמ
ירחקצרוכל
ירחוזמר
ירחקצ
אבי(ה)

ועכשיו בחלוקה נורמלית למשפטים בתוספת אימות קריאה/ניקוד (ותרגום):

ירחַו אסיף                    (חודשיים אסיף)
ירחַו זרע                       (חודשיים זריעה)
ירחַו לֶקֶש                     (חודשיים לקש — זריעה מאוחרת או אסיף של פירות שמבשילים מאוחר)
ירח עֶצֶד פִּשְׁתָּה (חודש עצד פשתה. אף אחד לא באמת יודע מה זה: אולי עקירת הפשתה, אולי קציר/קטיף הפשתה ועיבודה, אולי קציר עשבי השדה)
ירח קציר שְׂעוֹרִים           (חודש קציר שעורים)
ירח קצר וכל/וכַלֵּה (חודש סוף הקציר, אולי קציר החיטה)
ירחַו זמר                       (חודשיים בציר)
ירח קֵץ                         (חודש קיץ)

אביה

כמה הערות קצרות לפני שנגיע לעיקר:
* לקש זה בטוח משהו מאוחר, אבל לא ברור אם זריעה או אסיף. מאותו שורש יש לנו מלקוש — הגשם האחרון בשנה (אמור להיות גשם עוד השבוע, אבל לא בטוח שזה מלקוש. בשנה שעברה היה גם ביוני).
* עצד פשתה — מעצדה היא כלי של נגרים, וגם השוואה לשורש הערבי עצ'ד (عضد) מעלה שזה קשור לחיתוך או גזירה. אבל לא ברור אם זו עקירת הפשתה או קטיף כדי לעבד אותה.
* זמר – מאותו שורש של זמורה ומזמרה.

לוח גזר נכתב בדיאלקט הישראלי. העברית שאנחנו מכירים מהתנ"ך היא עברית יהודאית, כלומר של ממלכת יהודה. הדיאלקט הישראלי – כלומר זה של ממלכת ישראל – שונה במעט מהדיאלקט היהודי. שניהם שייכים, כמובן למשפחה הכנענית. הכתיב החסר במאוד מאוד מאפיין את כל הכתובות שנשארו מאותו זמן, וגם בתנ"ך אם תשימו לב – בספרים המוקדמים הכתיב חסר והוא מתמלא ככל שעובר הזמן.
בלוח גזר יש שתי תופעות שגורמות לו להיחשד כדיאלקט שונה בכלל, וכישראלי בפרט.
אחד הוא צורת הזוגי ב-X ַו (כנראה aw): ירחַו = חודשיים.
השני הוא הכתיב קץ עבור קיץ. ה-י' במילה קַיִץ בעברית שלנו היא עיצורית, והיינו מצפים למצוא אותה. אם היא לא שם – כנראה מדובר באותה מילה ללא העיצור י' – ואכן קץ הוא צורתה של המילה קיץ בדיאלקט הישראלי: המשקל של קיץ (וגם יין, זית, בית, עין וכו') הוא פַּיִל בעברית שלנו וגם בעברית היהודאית. אנחנו יודעים זאת כי בטקסטים יהודאיים – חרסי לכיש, למשל – מופיעה המילה יין. בטקסטים ישראלים, לעומת זאת – למשל חרסי שומרון, המילה מופיעה כ-ין. הניקוד המקובל הוא יֵן.

אלוהים, כמובן, מודע למעתק הזה בין הדיאלקטים, ומשתמש במשחק המילים קיץ-קץ כדי לבשר לנביא עמוס על חורבן ישראל (עמוס ח:א-ב):

כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ.
וַיֹּאמֶר מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס
וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ.

איזו צורה היא המקורית?
שאלה טובה. אף אחת מהן, כנראה.

למשקל פַּיִל העברי שייכות בעצם מילים במשקל קַטְל ש-ע' הפועל שלהן היא י'. כך שבמקור היה בַּיְת, זַיְת, קַיְץ, יַיְן, עַיְן – בעצם כמו בערבית ספרותית עד היום. בעברית הפכו מילים רבות במשקל הזה לסגוליים, למשל כַּלְב > כֶּלֶב. כאשר ע' הפועל הייתה י' או ו', נוצר דיפתונג: במקרה של ו' הוא התכווץ (יַוְםyawm > יוֹם), ובמקרה של י' – בדיאלקט היהואי המשקל הפך לפַּיִל, ובדיאלקט הישראלי התכווץ הדיפתונג והפך ל-פֵּל, כמו בערבית מדוברת: בֵּית, זֵית, עֵין, גֵ'יש (צבא) וגם יוֹם.
אבל רגע, זה לא הסוף. כי גם בדיאלקט היהודאי שרדו הצורות מכֻווצות הדיפתונג. הצורה פַּיִל מופיעה בעצם רק בצורת היחיד הנפרד. בסמיכות – עֵין הסערה, אֵיל נפט, בֵּית משפט, זֵית שמן, יֵין נסך (אכן, במקור שַׁמְן, נַסְך). ברבים – קֵיצים, זֵיתים, יֵינות, עֵיניים. אמנם בָּתֵים ולא בֵּיתים, אבל גם לא בַּיִתים או בְּיָתים (על משקל כלבים). עם סיומת קניין – בֵּיתנו, יֵינו, וגם עם סיומות גזירה – בישול בֵּיתי, בגד קֵיצי, עֵינית הדלת.

אלט-טאב: הדוגמות הראשונות היו עם סיומות נטייה. כלומר סיומות שנוספות לאותה לֶקְסֶמָה (לקסמה היא ערך במילון. המילה "מילה" היא בעייתית מאוד בהקשר הזה). הן לא משנות את המשמעות אלא נותנות מידע תחבירי או דקדוקי כמו מין, מספר, קניין. סיומות גזירה יוצרות לקסמה חדשה. ערך מילוני חדש. במקרה של ביתי וקיצי – שם תואר. במקרה של עֵינית – הקטנה. הסיומת -וּת יוצרת שמות עצם מופשטים וכן הלאה).

האם גם בעברית שלנו, המבוססת על היהודאית, יש מילים שהיו פַּיְל והפכו לפֵּיל במקום ל-פַּיִל?

התשובה היא: אין.

כלומר, מבחינה היסטורית (ומבחינת המילונים המסורתיים יותר, כולל אבן שושן) הלקסמה בצורת הנפרד היא אַיִן, אבל אנחנו בדרך כלל משתמשים בה בצורת הנסמך: אם אֵין קמח אֵין לחם, או בצורתה הנוטה: אֵיני יכול. צורת הנסמך אֵין הפכה כל כך נפוצה — הרבה יותר מצורת הנפרד — שהיא כבר נתפסת כמילה בפני עצמה, ובמילונים חדשים יותר, כמו ספיר ומילון ההווה, היא כבר מופיעה כערך בפני עצמו.

אז כמה עונות יש? שתי עונות? ארבע עונות? שש? שמונה?
וכמה מכות לקו המצרים על הים?
מבחינתי יש שתי עונות. הכי קל. אבל העונה האהובה עליי ביותר קיימת, למרבה הצער, רק בצפון אמריקה.

זה וידאו טוב יותר של השיר: הוא לא מפסיק באמצע ויש בו תמונות יפות של קיץ אינדיני (וגם תמונות לא קשורות בכלל של יפהפיות אקזוטיות וכלבים):

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות כֶּסֶף טוב (אם אנחנו כבר בענייני סגוליים). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

מכת בכורות

יום ראשון, 24 באפריל, 2011

שואל דורי:

איך זה שהריבוי של בכור הוא בכורים, אבל אומרים מכת בכורות?
ועל אותו משקל, קבר-קברים, אבל בית קברות?
בעקבות החיפוש הממצה שעשיתי (שתי דקות בויקימילון) אני מניח שזה בגלל שככה זה מופיע בתנ'ך. יש הסבר יותר מתוחכם מזה?

עונה תמר (כי איתמר היה בחו"ל):

יש גם קברות צדיקים (לצד קברי צדיקים).
ובנקבה – שנים, אבל שנות אור, שנות הילדות, ביצים אבל ביצות קינדר (טוב, זה רק בעילגית ובלשון ילדים).
הסברה המקובלת היא שבמקור לא היה הבדל בין סיומות הרבים -ים ו-ות. שתיהן שימשו גם לזכר וגם לנקבה. ולראיה – אבות, פילגשים, נשים ודומיהם. אלה צורות שאפילו דובר לא-ילידי לא יתבלבל במין שלהן (לעומת אבנים, דרכים ופעמים, שהמין הדקדוקי שלהן אינו משקף שום דבר אנטומי).
החלוקה של צורת הרבים ב-ות (במקור -āt) לנקבה וב-ים לזכר היא כנראה מאוחרת יותר. אני חושבת שהנקבה קיבלה את ה-āt מכיוון שה-t מאפיינת אותה גם בצורת היחיד.
אלט-טאב: בחלק מצורות הנקבה אפשר לראות את ה-ת בכל הנטייה (תינוקת, יושבת, סטודנטית, שפעת), ובחלק רק בנסמך [ילדה – ילדת פלא (ענתי, כמובן), עוגה – עוגת שמנת וכו'].שיפט אלט טאב
הצורה ב-ות נפוצה במיוחד במילים בזכר שיש להן תנועת o או ā בהברה האחרונה: שולחָנות, בכורות, קבָרות, פמוטות (!), פעוטות, תינוקות וכו'. הכלל הזה (שנקרא הרמוניה ווקאלית) הפסיק לעבוד בשלב מסוים, ולכן מילים חדשות יותר, כמו דרכונים ושעונים, הם ב-ים. בעברית החדשה גם פמוטים "יישרו קו" עם צורות הזכר והצורה נפוצה הרבה יותר מאשר "פמוטות" (כך אומר לי גוגל). למגינת לבי בפעוטון שבו התחנכו ילדיי קראו לכיתה של ענתי "פעוטים". אחר כך מתפלאים שהילדים הולכים לגן ולבית הספר עם עברית משובחת וחוזרים עילגים.
בקיצור, בכורות וקברות אלה כנראה צורות עתיקות יותר, ואחר כך צורות הרבים של אותן מילים "יישרו קו" עם צורות הרבים של הזכר ב-ים.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני עברית משובחת). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.