עברית שפה קשה

עברית שפה קשה: הרצאה חובה לכל מי שעומד לעבוד עם עולים חדשים, בעיקר בתור מורה.

בחלק הראשון של ההרצאה, שרה ישראלי, מורה בעלת ניסיון של מעל 20 שנה בהוראת עברית כשפה זרה, מדברת על השפה העברית. ההרצאה קולחת ומשעשעת, והקהל נהנה ומשתתף בהתלהבות.

בחלק השני, פתאום משתתקים. תמר עילם גינדין נותנת שיעור ראשון בפרסית למתחילים. פתאום מבינים איך זה להיות עולה חדש, איך זה לא להבין מה רוצים ממך, איך זה להבין מה רוצים ממך אבל לא להיות מסוגל להוציא הגה.

בסוף השיעור כולם יכולים לנהל שיחת היכרות בסיסית (וגם לומר "טוב מאוד") בפרסית.

הרצאה חווייתית שלא שוכחים.



בשולי משבר הנדל"ן

יום חמישי, 26 במאי, 2011

הטור השבוע בוואינט עסק בדירות, דירים, מדורות, כדורים וכיוצא באלה דברים עגולים.

קיבלתי בעקבותיו, גם בתגובות וגם במייל, כמה שאלות והערות שמגיע להן פוסט, אז הנה:

חן מלינג, סגן מנהל מוזיאון הרכבת, סיפר לי שברכבת ישראל משתמשים עד עצם היום הזה בפועל לדייר. בלילה בלילה בנום כל הכפר, מדיירת רכבת ישראל את הרכבות שאינן פעילות בקווי דיור. בעיניי זה נפלא.

חן, וגם המורי הזקן מעין הזהו, שהגיב לתגובה 3, הזכירו לי שגם מטוסים גרים בדירים. תת קרקעיים אמנם, אבל דירים. דת"קים בלשון החיל. כל הכבוד לצה"ל!

שני נושאים שחסכתי בהם לקוראי וואינט, אבל אם אתם פה אז לכם זה בטח כן מעניין:

דור בבילוגיה הוא כל דבר שמסודר בעיגול במישור אחד. יכול להיות דור עלים:

צמח עם מלא מלא דורי עלים.

צמח עם מלא מלא דורי עלים. צילום: Matthew Veenker cc-by (קליק לפליקר שלו)

עלי הגביע מסודרים בד"כ בדורים, ועלי הכותרת יכולים להיות מסודרים בדור אחד או יותר.

פרח עם שלושה דורי עלים

אירוס כלשהו. עלי הכותרת מסודרים בשלושה דורים. צילום - דניאל ר. בלום cc-by-sa (קליק לעמוד הפליקר שלו)

שימו לב שיש כאן שלושה דורי עלים ולא שניים. שלושת העלים עם הכתם הצהוב ושלושת העלים עם הנקודות החומות הם לא באותו מישור. אלה שני דורים שונים.
ותודה לאמא שלי, הבוטניקאית המהוללה ד"ר אסתר גינדין, על ההסברים ועל הסבלנות, ועל כך שהביאה אותי עד הלום.

רפי מתגובה 7 שאל האם "דאר" בערבית זה לא דת, ואם דאר אל אסלאם זה לא דת האסלאם. אז לא. דאר זה מקום, משכן, בית. הביטוי דאר אל-אסלאם אינו מתייחס לדת האסלאם, אלא לארצות האסלאם – כלומר לארצות שבהם יש למוסלמים חופש דת. יש עוד דארים חוץ מדאר אל-סלאם ודאר אל-חרב: יש דאר אל-כֻּפר, שזה מונח שכבר לא כל כך משתמשים בו. מחמד השתמש בו לתאר את המצב במכה בין הִג'רתו לבין חזרתו.
חשוב לציין שדאר אל-חרב הן ארצות של כופרים שגובלות בדאר אל-אסלאם. יש גם ארצות של כופרים שאינן גובלות בדאר אל-אסלאם, ולא צריך להכריז עליהן מלחמה (כלומר, עד שכל מדינות דאר אל-חרב שבדרך ייכבשו, ואז הן יהפכו בעצמן לדאר אל-חרב). כדי לא לאכול חרב לנצח, הומצאו גם דאר אל-הֻדנה, דאר א-דעוה, דאר אל-אמן ודאר אל-עהד, שכולם מונחים המתארים מדינות של כופרים שאין איתן מלחמה.  אפשר לקרוא על כך בהרחבה בוויקיפדיה, למשל.

אהוד מתגובה 17 הוסיף שדת זה חוק בפרסית ושמכאן בא datum – "נתון" בלטינית וברבים data. אז רק כדי להעמיד דברים על דיוקם – הפרסית והלטינית לא שאלו זו מזו אלא התפתחו מאותה שפה שנקראת היום פרוטו-הודו-אירופית. גם בפרסית עתיקה dāta הוא נתון – כלומר מה שניתן, והייתה התפתחות סמנטית נוספת: מה שניתן על ידי המלך או על ידי האל הוא החוק. עד היום dād יכול להיות גם חוק, בצירופים מסוימים, וגם הפועל "הוא נתן". יש הגוזרים את dāta  בכלל משורש אחר שהתאחד בפרסית עם "לתת", והוא השורש "להניח, לשים". בדומה ל-lay – law.

אסף (תגובה 12) שאל אם יש עוד מילים שנוצרו כמו כדור, שהיה במקור כ+דור, כלומר כמו עיגול. "הכל זהב" ענה לו שגם כלום הוא כמו לום, כלומר כמו קצה הציפורן. בעצם גם כמו מורכב מ-כ' השימוש + מו = גוף, עצם (the very): במו ידיו – בעצם ידיו. בידיו עצמן.
ואם נעבור לרגע לקצה השני של העברית – לסלנג הישראלי הבועט, ימבה (צעירים עדיין משתמשים ב-ימבה?) התחיל מ"ים של", המשיך ב"ים + בַּ-", למשל "יש לי ים בַּעבודה", "יש לו ים בַּכסף", והפך למילה בפני עצמה, עד כדי כך ששמעתי אפילו "ימבה של" (אני חושבת שזה היה "ימבה של דוגמאות").

מספר 15 שאל אם יש קשר לבנדורה, והתשובה היא שלא: בנדורה זאת שאילה מאיטלקית pomodoro, "תפוח זהב", אבל ייתכן מאוד שבעצם "תפוח האהבה" (צרפתית pomme d'amour). גם עגבנייה היא פרי העגבים. אליעזר בן יהודה מאוד לא אהב את המילה והציע בַּדּוֹרָה, עברות של "בנדורה" הערבי, שבא כנראה מ"תפוח האהבה", שתורגם לעברית כפרי העגבים, שאליעזר בן יהודה לא אהב, והרי לנו מעגל אינסופי נוסף.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני אהבה). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

גזר טוב לעיניים

יום רביעי, 11 במאי, 2011

הלל גרשוני פרסם בתחילת השבוע שעבר פוסט בשם אביב? אין עונה כזו, שם הוא מעלה טענה שגם אני תמיד טוענת: בארץ שלנו יש רק חורף וקיץ. סתיו ואביב זה מספרי הלימוד באירופה. בהתחלה חשבתי לגנוב לו (ברשות ובקרדיט!) את כל הפוסט ולפרסם פה, אבל החלטתי לצטט חלקים נבחרים ולהמשיך אותו קלות.

קודם כול שתי השלמות אטימולוגיות: הלל מראה שבתנ"ך "סתיו" זו עונת הגשמים, ומשווה לארמית "סתוא" — חורף. ואני משווה גם לערבית شتاء שִׁתַאא' "חורף". באשר לאביב, מאותו שורש מגיע הביטוי "בעודו באִבּוֹ" — כלומר לפני שהבשיל.

ועכשיו בואו ניכנס לאווירה עתיקה:

הלל מצטט חלק מנאום הקב"ה לנח אחרי המבול:

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ
זֶרַע וְקָצִיר
וְקֹר וָחֹם
וְקַיִץ וָחֹרֶף
וְיוֹם וָלַיְלָה
לֹא יִשְׁבֹּתוּ

(בראשית ח,כב — אחרי המבול)

אלט-טאב: מכירים את הביטוי "כתב נח בשבע שגיאות"? אז ביידיש זה אפשרי: נאָיעך ןאָויעכ (זה אמנם רק חמש ששאותיות, אבל חלק מהאותיות מופיעות ביותר משגיאה אחת) שיפט-אלט-טאב.

בהתבסס על כך, קבעו חז"ל שש עונות לשנה:

ר' שמעון בן לעזר אומר משם ר' מאיר, וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו:
חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו – זרע.
חצי כסליו טבת וחצי שבט – חורף.
חצי שבט אדר וחצי ניסן – קור.
חצי ניסן אייר וחצי סיון – קציר.
חצי סיון תמוז וחצי אב – קיץ.
חצי אב אלול וחצי תשרי – חום.
(תוספתא תעניות א,ז ומקבילות)

הציטוטים האלה שהביא הלל, של אלוהים ושל חז"ל, ישר הזכירו לי את לוח גזר. לוח גזר הוא לוח גיר שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות בתל גזר בתחילת המאה ה-20. תל גזר הוא התל שנשקף מהמורדות המערביים של כרמי יוסף, ועל שמו קרויה מועצה אזורית גזר. ההשערה המקובלת היא שהלוח הוא תרגול כתיבה, כי התוכן שלו הוא משהו שלא היה צריך להזכיר לאף אחד: מחזור השנה החקלאית.

לוח גזר. תעתיק - יורם גנת.

לוח גזר. תעתיק - יורם גנת, מתוך דף הכתבים העתיקים של אתר קולמוס (קליק - קישור)

וזוהי לשונו:

ירחואספ|ירחוז
רע|ירחולקש
ירחעצדפשת
ירחקצרשערמ
ירחקצרוכל
ירחוזמר
ירחקצ
אבי(ה)

ועכשיו בחלוקה נורמלית למשפטים בתוספת אימות קריאה/ניקוד (ותרגום):

ירחַו אסיף                    (חודשיים אסיף)
ירחַו זרע                       (חודשיים זריעה)
ירחַו לֶקֶש                     (חודשיים לקש — זריעה מאוחרת או אסיף של פירות שמבשילים מאוחר)
ירח עֶצֶד פִּשְׁתָּה (חודש עצד פשתה. אף אחד לא באמת יודע מה זה: אולי עקירת הפשתה, אולי קציר/קטיף הפשתה ועיבודה, אולי קציר עשבי השדה)
ירח קציר שְׂעוֹרִים           (חודש קציר שעורים)
ירח קצר וכל/וכַלֵּה (חודש סוף הקציר, אולי קציר החיטה)
ירחַו זמר                       (חודשיים בציר)
ירח קֵץ                         (חודש קיץ)

אביה

כמה הערות קצרות לפני שנגיע לעיקר:
* לקש זה בטוח משהו מאוחר, אבל לא ברור אם זריעה או אסיף. מאותו שורש יש לנו מלקוש — הגשם האחרון בשנה (אמור להיות גשם עוד השבוע, אבל לא בטוח שזה מלקוש. בשנה שעברה היה גם ביוני).
* עצד פשתה — מעצדה היא כלי של נגרים, וגם השוואה לשורש הערבי עצ'ד (عضد) מעלה שזה קשור לחיתוך או גזירה. אבל לא ברור אם זו עקירת הפשתה או קטיף כדי לעבד אותה.
* זמר – מאותו שורש של זמורה ומזמרה.

לוח גזר נכתב בדיאלקט הישראלי. העברית שאנחנו מכירים מהתנ"ך היא עברית יהודאית, כלומר של ממלכת יהודה. הדיאלקט הישראלי – כלומר זה של ממלכת ישראל – שונה במעט מהדיאלקט היהודי. שניהם שייכים, כמובן למשפחה הכנענית. הכתיב החסר במאוד מאוד מאפיין את כל הכתובות שנשארו מאותו זמן, וגם בתנ"ך אם תשימו לב – בספרים המוקדמים הכתיב חסר והוא מתמלא ככל שעובר הזמן.
בלוח גזר יש שתי תופעות שגורמות לו להיחשד כדיאלקט שונה בכלל, וכישראלי בפרט.
אחד הוא צורת הזוגי ב-X ַו (כנראה aw): ירחַו = חודשיים.
השני הוא הכתיב קץ עבור קיץ. ה-י' במילה קַיִץ בעברית שלנו היא עיצורית, והיינו מצפים למצוא אותה. אם היא לא שם – כנראה מדובר באותה מילה ללא העיצור י' – ואכן קץ הוא צורתה של המילה קיץ בדיאלקט הישראלי: המשקל של קיץ (וגם יין, זית, בית, עין וכו') הוא פַּיִל בעברית שלנו וגם בעברית היהודאית. אנחנו יודעים זאת כי בטקסטים יהודאיים – חרסי לכיש, למשל – מופיעה המילה יין. בטקסטים ישראלים, לעומת זאת – למשל חרסי שומרון, המילה מופיעה כ-ין. הניקוד המקובל הוא יֵן.

אלוהים, כמובן, מודע למעתק הזה בין הדיאלקטים, ומשתמש במשחק המילים קיץ-קץ כדי לבשר לנביא עמוס על חורבן ישראל (עמוס ח:א-ב):

כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ.
וַיֹּאמֶר מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס
וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ.

איזו צורה היא המקורית?
שאלה טובה. אף אחת מהן, כנראה.

למשקל פַּיִל העברי שייכות בעצם מילים במשקל קַטְל ש-ע' הפועל שלהן היא י'. כך שבמקור היה בַּיְת, זַיְת, קַיְץ, יַיְן, עַיְן – בעצם כמו בערבית ספרותית עד היום. בעברית הפכו מילים רבות במשקל הזה לסגוליים, למשל כַּלְב > כֶּלֶב. כאשר ע' הפועל הייתה י' או ו', נוצר דיפתונג: במקרה של ו' הוא התכווץ (יַוְםyawm > יוֹם), ובמקרה של י' – בדיאלקט היהואי המשקל הפך לפַּיִל, ובדיאלקט הישראלי התכווץ הדיפתונג והפך ל-פֵּל, כמו בערבית מדוברת: בֵּית, זֵית, עֵין, גֵ'יש (צבא) וגם יוֹם.
אבל רגע, זה לא הסוף. כי גם בדיאלקט היהודאי שרדו הצורות מכֻווצות הדיפתונג. הצורה פַּיִל מופיעה בעצם רק בצורת היחיד הנפרד. בסמיכות – עֵין הסערה, אֵיל נפט, בֵּית משפט, זֵית שמן, יֵין נסך (אכן, במקור שַׁמְן, נַסְך). ברבים – קֵיצים, זֵיתים, יֵינות, עֵיניים. אמנם בָּתֵים ולא בֵּיתים, אבל גם לא בַּיִתים או בְּיָתים (על משקל כלבים). עם סיומת קניין – בֵּיתנו, יֵינו, וגם עם סיומות גזירה – בישול בֵּיתי, בגד קֵיצי, עֵינית הדלת.

אלט-טאב: הדוגמות הראשונות היו עם סיומות נטייה. כלומר סיומות שנוספות לאותה לֶקְסֶמָה (לקסמה היא ערך במילון. המילה "מילה" היא בעייתית מאוד בהקשר הזה). הן לא משנות את המשמעות אלא נותנות מידע תחבירי או דקדוקי כמו מין, מספר, קניין. סיומות גזירה יוצרות לקסמה חדשה. ערך מילוני חדש. במקרה של ביתי וקיצי – שם תואר. במקרה של עֵינית – הקטנה. הסיומת -וּת יוצרת שמות עצם מופשטים וכן הלאה).

האם גם בעברית שלנו, המבוססת על היהודאית, יש מילים שהיו פַּיְל והפכו לפֵּיל במקום ל-פַּיִל?

התשובה היא: אין.

כלומר, מבחינה היסטורית (ומבחינת המילונים המסורתיים יותר, כולל אבן שושן) הלקסמה בצורת הנפרד היא אַיִן, אבל אנחנו בדרך כלל משתמשים בה בצורת הנסמך: אם אֵין קמח אֵין לחם, או בצורתה הנוטה: אֵיני יכול. צורת הנסמך אֵין הפכה כל כך נפוצה — הרבה יותר מצורת הנפרד — שהיא כבר נתפסת כמילה בפני עצמה, ובמילונים חדשים יותר, כמו ספיר ומילון ההווה, היא כבר מופיעה כערך בפני עצמו.

אז כמה עונות יש? שתי עונות? ארבע עונות? שש? שמונה?
וכמה מכות לקו המצרים על הים?
מבחינתי יש שתי עונות. הכי קל. אבל העונה האהובה עליי ביותר קיימת, למרבה הצער, רק בצפון אמריקה.

זה וידאו טוב יותר של השיר: הוא לא מפסיק באמצע ויש בו תמונות יפות של קיץ אינדיני (וגם תמונות לא קשורות בכלל של יפהפיות אקזוטיות וכלבים):

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות כֶּסֶף טוב (אם אנחנו כבר בענייני סגוליים). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

מכת בכורות

יום ראשון, 24 באפריל, 2011

שואל דורי:

איך זה שהריבוי של בכור הוא בכורים, אבל אומרים מכת בכורות?
ועל אותו משקל, קבר-קברים, אבל בית קברות?
בעקבות החיפוש הממצה שעשיתי (שתי דקות בויקימילון) אני מניח שזה בגלל שככה זה מופיע בתנ'ך. יש הסבר יותר מתוחכם מזה?

עונה תמר (כי איתמר היה בחו"ל):

יש גם קברות צדיקים (לצד קברי צדיקים).
ובנקבה – שנים, אבל שנות אור, שנות הילדות, ביצים אבל ביצות קינדר (טוב, זה רק בעילגית ובלשון ילדים).
הסברה המקובלת היא שבמקור לא היה הבדל בין סיומות הרבים -ים ו-ות. שתיהן שימשו גם לזכר וגם לנקבה. ולראיה – אבות, פילגשים, נשים ודומיהם. אלה צורות שאפילו דובר לא-ילידי לא יתבלבל במין שלהן (לעומת אבנים, דרכים ופעמים, שהמין הדקדוקי שלהן אינו משקף שום דבר אנטומי).
החלוקה של צורת הרבים ב-ות (במקור -āt) לנקבה וב-ים לזכר היא כנראה מאוחרת יותר. אני חושבת שהנקבה קיבלה את ה-āt מכיוון שה-t מאפיינת אותה גם בצורת היחיד.
אלט-טאב: בחלק מצורות הנקבה אפשר לראות את ה-ת בכל הנטייה (תינוקת, יושבת, סטודנטית, שפעת), ובחלק רק בנסמך [ילדה – ילדת פלא (ענתי, כמובן), עוגה – עוגת שמנת וכו'].שיפט אלט טאב
הצורה ב-ות נפוצה במיוחד במילים בזכר שיש להן תנועת o או ā בהברה האחרונה: שולחָנות, בכורות, קבָרות, פמוטות (!), פעוטות, תינוקות וכו'. הכלל הזה (שנקרא הרמוניה ווקאלית) הפסיק לעבוד בשלב מסוים, ולכן מילים חדשות יותר, כמו דרכונים ושעונים, הם ב-ים. בעברית החדשה גם פמוטים "יישרו קו" עם צורות הזכר והצורה נפוצה הרבה יותר מאשר "פמוטות" (כך אומר לי גוגל). למגינת לבי בפעוטון שבו התחנכו ילדיי קראו לכיתה של ענתי "פעוטים". אחר כך מתפלאים שהילדים הולכים לגן ולבית הספר עם עברית משובחת וחוזרים עילגים.
בקיצור, בכורות וקברות אלה כנראה צורות עתיקות יותר, ואחר כך צורות הרבים של אותן מילים "יישרו קו" עם צורות הרבים של הזכר ב-ים.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני עברית משובחת). העבירו לרכזי תרבות, למנהלי רווחה ולחברים בחוגי בית, וצרו קשר להזמנת הרצאה.

ביידיש זה נשמע יותר טוב

יום שבת, 15 בינואר, 2011

מכירים את הבדיחות האלה שאי אפשר לתרגם?

שני חברים נפגשים בבית קפה, מדברים ונחמד, אבל חסרה קצת אווירה.
אז אחד מהם מוציא מהתיק פסנתרן קטן, שם אותו ליד, והפסנתרן מנגן וממש נחמד.
השני מתלהב: יו! זה פסנתרן אמיתי אבל מיניאטורי! מאיפה לך?
אומר הראשון: יש מכשפה אחת ביער שמגשימה משאלות.
החבר לוקח את הכתובת של המכשפה, הולך אליה, מבקש מיליון דולר.
כשהוא יוצא מבית המכשפה, הוא רואה ברווזים מאופק עד אופק.
חוזר לחבר שלו, אומר לו: החברה שלך, המכשפה, היא לא שומעת כל כך טוב, נכון?
עונה החבר: אתה באמת חושב שהייתי מבקש פסנתרן בגודל 30 ס"מ?

ותודה לגיסי היקר שסיפר לי את הבדיחה הזו.
ועכשיו להיפך הגמור: בדיחה שאפשר להבין גם בלי להבין את המילים. קבלו את אחותי ואת גיסי:

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני צחוקים). צרו קשר דרך כאן

הורסים לנו את השפה! / משויה בן משואל

יום חמישי, 16 בדצמבר, 2010

היום מארח הבלוג טַהֲרָן מלפני חמשתלפים שנה, בערך. הפוסט תורגם לעברית לשם נוחות, מלבד המילים שטהרננו מדבר עליהן, שמופיעות בגופן מודגש.

אשבח את האלים כיאה לפוסט שהובא מכתבים עתיקים. יסלחו לי השמיים על הפולניות, על אף שפולניה טרם הומצאה.

הכנענים האלה, פשוט הורסים לנו את השפה. והנוער – אפילו מיטב הנוער – מתקלקל ומדבר כמוהם. והסופרים של עמי כנען – העברים, הפניקים, המואבים ודומיהם – כותבים כמו שהם מדברים, כלומר בשגיאות כתיב איומות, תצילינה העיניים.

כמשל אביא את בניין התפעל. בניין כליל יופי, מקושט בדגש ובמוספיות למכביר. לא אבין מה כל כך קשה להם לבטא הִתְסַכֵּל כמו שצריך. אכן, צריך לעצור את שטף הדיבור כדי להפריד בין ה-ת' ל-ס', אולם אנה ימהרו כל כך? ויהיו משכלים את האותיות ויאמרו הסתכל במקום התסכל. נו שוין. אבל למפונקים האלה גם קשה לומר הִתְצַדֵּק, מכיוון שה-צ' היא נחצית וה-ת' אינה נחצית. ולכן יאמרו הטצדק, וגם זאת קשתה עליהם, ויהיו משכלים את האותיות גם כאן ויאמרו הצטדק. טפו! ומילא שמבטאים הצטדק – הם אפילו כותבים ככה! נקרו את עיניי שככה רואות! שלא לדבר על הזוועה החיה, הכנענים והצעירים שמבטאים הזדקן במקום הִתְזַקֵּן הישן והטוב. מבין אני שקשה עליהם ההגייה, ויהיו זקוקים לרווח קט בין ה-ת' ל-ז' כדי להכין את פיהם להגה הקולי ולשורק שאחרי פוצץ, אבל גם אם אינכם יכולים לבטא – האינכם יכולים עדיין לכתוב נכון? למען ידעו הדורות הבאים כיצד הייתה השפה באמת?

הצטדק והזדמן הן רעות קטנות לעומת מה שעשו למילים כמו הִתְדַּקֵּק. אין הם מבטאים עוד את ה-ת' כלל ועיקר. כה התדמתה היא לאות שאחריה, עד שנבלעה בה כליל ולא נודע כי בא אל קרבה, ויכתבו הִדַּקֵּק. וכך כותבים גם הסופרים! וכיצד נוכל לצפות מילדינו לדעת את השפה הנכונה אם אפילו סופריהם אינם יודעים כיצד לאיית נכון את המילים?!

וכל זאת בגזרת השלמים! וכי [… הכתב משובש]

ואם לא די בשגיאותיהם המזעזעות במערכת הפועל, אי יכולתם להתמודד עם הברות קמוצות (כלומר עם תנועת a ארוכה) בכלל מורידה אותי ביגון שאולה. בהברה מוטעמת, יבטאו הם תנועה זו ממש כ-ō במקום כקמץ, שהוא בין a ל-o. מה זה פה, יידיש? במקום שלָם אומרים הם שלוֹם, במקום שלָש אומרים הם שלוֹש, וסיומת הרבות שלהם אינה -את כי אם -וֹת, וכך הם גם כותבים, ירחם השם!

ובולעים הם הברות ותנועות, ובמהרם לדבר כבר אינם יכולים לבטא את תנועת הקמץ כאשר ירחק טעם המילה מן ההברה הקמוצה. בחלק מהמקומות יחטפוהו ויהפכו את קָצִיר הַחִטִּים ל-קְצִיר חִטִּי ואת ה-כָּחֻלִּים ל-כְּחֻלִּים, ובחלק מהמקומות יקצרוהו וידגשו העיצור שאחריו למען החזק ההברה, ויהפוך צָדִיק לצַדִּיק, אך לפחות נשאר הוא צדיק גם בצורות הרבים והנסמך, בזכות קיצור התנועה. אך יחידו של ה-כָּחֻל, רחמנא לצלן, הפך ל-כָּחֹל, ותתארך ותונמך התנועה בהברה המוטעמת.

וכך יהפכו גם הזָנָבָאת לזְנָבוֹת. אבוי! כי גם בטא ביטאו בצורות שונות את אותה תנועה במרחקים שונים מן הטעם, וגם ציינו זאת בכתב לדיראון עולם!

וקצרה לשונם מִבַּטֵּא שווא באותיות גרוניות, או מדגוש אותן. ויבטאו גרוניות שוואיות בתנועה הקרובה אליהן, כגון צָהֳרַיִם (sohorayim) במקום צֻהְרַיִם (suhrayim), ויאריכו התנועה הקודמת לאות דגושה במקום לשים בה דגש כגון תֵּאֵר, או יוותרו על הדגש מבלי לפצות בתנועה, כגון מִהֵר. דברים כאלה לאוזניי הם כציפורני אצבעות על לוח ירוק של כיתה בעוד כחמשת אלפי שנים.

רבים ורעים הם השינויים המתרחשים בלשוננו ללא הרף, רעה אף יותר כתיבתם של הסופרים, המחקה את הדיבור הקלוקל. תופעות מעטות מניתי כאן, וכל צורה קלוקלת שהעליתי בקולמוסי עלתה לי ביגון וביאוש רב. אשב נא לי בצד עכשיו, שהרי ממילא לא יאזינו לדבריי, ואשתה לי תה פושר בחושך בלי סוודר.

*טוב, מודה. זה לא באמת פוסט אורח של טהרן מלפני חמשתלפים שנה. ולקחתי לעצמי חרות מסוימת בכתיבה. ערבבתי עברית מכל מיני משלבים ושכבות, התופעות המתוארות בפוסט לא התרחשו כולן באותו זמן (אבל כולן התרחשו! וזה לא כל התופעות. אם תאהבו נארח אותו שוב), וחלק מהדוגמות שלי הן עם מילים שלא מופיעות בתנ"ך. זיוף מסמכים זה כיף גדול!

במקום התנצלות

יום רביעי, 10 בנובמבר, 2010

כשהייתי בקורס בצבא, בתחילת כל מבחן היה כתוב "המבחן כתוב בלשון זכר אך מתייחס לשני המינים, ועמכן הסליחה". לקראת סוף הקורס, כשהמדריכים התחילו להיפער איתנו, הם כתבו מבחן שלם בלשון נקבה עם התנצלות בפני הבנים, ובמבחן שאחריו הם כתבו התנצלות על כך שהמבחן בלשון חז"ל (אני זוכרת עדיין את הניסוחים, ומתבאסת מכך שאיני יכולה לפרסמם כאן).

זה היה משעשע ביותר.

אבל האמת, מאז שאני בלשנית, ההתנצלויות האינסופיות האלה על לשון הזכר — וגם המתקפה הפמיניסטית על העברית כשפה שוביניסטית — קצת משגעות אותי. העברית לא שוביניסטית, אם כבר אז להיפך.

יש לי מעין ניוזלטר בשם "רגע של פרסית", שאני שולחת במייל לתפוצה של פרסיסטים. באחד הרגעים האחרונים נתתי דוגמאות, ומכיוון שבפרסית אין מין, תרגמתי את כולן ללשון זכר.אני לא זוכרת את הנוסח המדויק, אבל אני רוצה לשתף אתכם ואולי נתחיל להפיץ את הנוסח החדש, שיש בו ערך מוסף חינוכי במקום התנצלויות מגוחכות.

כל הדוגמאות הן בלשון זכר, כי הצורה המשמשת להבעת הזכר היא הצורה הבלתי מסומנת בעברית. כלומר, אם מדובר בנקבה (או בנקבות) בלבד — משתמשים במין נקבה. בכל מקרה אחר — דהיינו זכר, מינים מעורבים או מין לא ידוע — משתמשים בצורה הבלתי מסומנת, הנקראת גם "לשון זכר". שימו לב שבמספרים הצורה הבלתי מסומנת היא לשון נקבה, ובה משתמשים גם כשלא ידוע (ולפעמים כשלא מצוין) מה סופרים. אי לכך ובהתאם לזאת איני רואה כל צורך להתנצל.

(אם כבר, אז צריך להתנצל בפני הזכרים, שאין להם סימון מין משלהם. אבל גם בפניהם אני לא מתנצלת).

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני לא להתנצל). צרו קשר להזמנת הרצאה.

לא יכול להיות

יום רביעי, 6 באוקטובר, 2010

שואלת אמא של:

כשמישהו אומר יכל, זה מעצבן אותי. אומרים יכלה, אבל בזכר אומרים יכול. כדי להדגיש את העבר, אני אומרת היה יכול. מצד שני אם מישהו אומר: היה גר זה מעצבן אותי גם. למה יכלה זה בסדר ויכל לא (או שאני טועה).

עונה תמר:

את לגמרי צודקת.
הצורה "יכול" משמשת גם בעבר וגם בהווה.
בדיוק כפי ש"קטונתי" בנסתרת > קָטְנָה, כך יכולתי בנסתרת > יכלה.
הצורה *יָכַל אינה מופיעה במקורות הקדומים של עם ישראל ולכן אינה תקנית.
צורת הנסתרת אינה משתנה בין המשקלים השונים של העבר. ההבדל מתבטא בגופים האחרים בלבד. הסיבה לכך שצורות הנסתרת התאחדו, היא היחטפות התנועה בע' הפועל:
הלָך > הלְכה , יכוֹל > יכְלה.
יכול היה / היה יכול זה בדיוק כמו היה גר, אלא שמשום מה עם ישראל מבין את "גר" גם כעבר, בעוד ש"יכול" נתפס רק כהווה. אולי כי הוא היחיד שנשאר בעבר מכל הפעלים שנטו כך, מלבד "קטונתי" הספרותי, שמציין מצב, בעוד ש"קטנתי", שגם הוא תקני, מציין שינוי מצב.
הסיבה שאומרים יָכַל היא יישור פרדיגמה, כלומר מחילים את הכלל של רוב הפעלים גם על פעלים יוצאי דופן. בדיוק אותו דבר קורה בהווה עם *דובקת ו-*עומלת במקום דְּבֵקָה ו-עֲמֵלָה, התקניים (אוף, קשה לי לכתוב את הפעלים האלה בלי כוכבית, למרות ש"עומלת" ו-"דובקת" מופיעות 1000 פעמים באינטרנט כל אחת (אי אפשר לבדוק את עמלה כי זה הומוגרפי לעמלה של בנקים, דבקה זה גם שם של ריקוד, ושתי הצורות – עמלה ו-דבקה הן גם צורות העבר של הנסתרת).
אלט-טאב: גוגל כותב בחיפוש הראשוני שיש מעל 9000 מופעים של המילה, אבל אם מחפשים עד הסוף מגיעים ל-506, ויחד עם התוצאות הדומות מאוד- 1000 תוצאות בדיוק, "דובקת" 349/1000. עכשיו כשאני חושבת על זה, גם חיפוש "תמר עילם גינדין" זה 1000 יחד עם התוצאות הדומות. אולי גוגל מגביל תוצאות דומות מאוד?  שיפט-שלט-טאב.
רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני עמל ודבקות). צרו קשר להזמנת הרצאה.

שְׁמוֹנֶה שָׁמֵן ועגול

יום ראשון, 3 באוקטובר, 2010

שואלת רויטל:

מהו מקור המילים שָׁמֵן ו-שֶׁמֶן, והאם יש קשר למספר שמונה.

עונה תמר:

שָׁמֵן ו-שֶׁמֶן הן צורות שונות של השורש ש.מ.נ, המקביל לשורש הערבי ס.מ.נ. שֶׁמֶן במשקל סגוליים, המציין לרוב עצמים, שָׁמֵן במשקל פָּעֵל, כמו רעב, ישן, רזה.

פָּעֵל הוא בינוני הווה של פעלי מצב: צורת העבר היא שָׁמַן ובעתיד – יִשְׁמַן.

המספר שמונה נגזר משורש שמי שונה, ומקביל לת'מנייה בערבית.

ה-ש' העברית מקורה בשני עיצורים שמיים שונים, שהתאחדו בעברית. לפעמים היא מקבילה ל-ס ערבית/ש ארמית: שלום-סלאם, שם-אִסם, שלטון-סֻלטאן, ולפעמים ל-ת' בערבית ו-ת בארמית: שלוש-תלת, שור-תורא, שניים-תניין. באיחוד ה-ש' נוצרו שורשים הומונימיים רבים, ביניהם שני השורשים ש.מ.נ.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני שולטתתת). צרו קשר להזמנת הרצאה.

שואלת רויטל:

מהו מקור המילים שָׁמֵן ו-שֶׁמֶן, והאם יש קשר למספר שמונה.

עונה תמר:

שָׁמֵן ו-שֶׁמֶן הן צורות שונות של השורש ש.מ.נ, המרוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני כֵּלים). צרו קשר דרך האתר שלי.קביל לשורש הערבי ס.מ.נ. שֶׁמֶן במשקל סגוליים, המציין לרוב עצמים, שָׁמֵן במשקל פָּעֵל, כמו רעב, ישן, רזה.

פָּעֵל הוא בינוני הווה של פעלי מצב: צורת העבר היא שָׁמַן ובעתיד – יִשְׁמַן.

המספר שמונה נגזר משורש שמי שונה, ומקביל לת'מנייה בערבית. ה-ש' העברית מקורה בשני עיצורים שמיים שונים, שהתאחדו בעברית. לפעמים היא מקבילה ל-ס ערבית/ש ארמית: שלום-סלאם, שם-אִסם, שלטון-סֻלטאן, ולפעמים ל-ת' בערבית ו-ת בארמית: שלוש-תלת, שור-תורא, שניים-תניין.

(א) פרוסתטית ללא א' פרוסתטית

יום שישי, 1 באוקטובר, 2010

שואל אסף שגיא

אני זוכר שאומרים "אפלטון" ולא "פלטון" בגלל כלל בעברית שאומר שמילה לא יכולה להתחיל ברצף שני עיצורים. לפי הכלל הזה גם לא אמורים להגיד "פרוטזה", אלא "אפרוטזה". נכון?

אז יופי, זה בלועזית. אבל יש מילה עברית – "קרושה" (כמו רגל קרושה). מה קרה לדור שלנו?!

עונה תמר:

לדור שלנו קרו שני דברים:

א – אנחנו מסתדרים נהדר עם צרור עיצורים בתחילת מילה, ולכן אין צורך באותה "פרוטזה" פונטית, שנקראת א' פרוסתטית. אנו אומרים ספורט, סטייק, ספגטי, פרוטזה ו-(א') פרוסתטית.

ב- פעמים רבות אנו מבטאים שווא נע כשווא נח. ההגייה המקורית הייתה kerusha, begadim, serefa.

התאמה מינית

יום רביעי, 29 בספטמבר, 2010

בסיכומו של פוסט-אתמול, הגענו למסקנה שמין הוא חסר משמעות, בעיקר בדוממים, אבל בשפות מסוימות גם מין של בני אדם יכול להיות סתמי. למשל תינוקות וילדים (ונערות צעירות) בגרמנית, ואפילו חבר בסנסקריט (זה לא היה כתוב שם. צריך קצת לחדש, לא?). ויש שפות, כמו פרסית אמצעית, שאין בהן בכלל מין דקדוקי (בפרסית חדשה יש קצת, אבל לא כפי שאנחנו תופסים מין דקדוקי. פוסט אחר).

אז למה בכלל צריך מין?

ובכן – הבה נחזור מספר שנים אחורה, נאמר 3000 שנה להודו הקדומה. בסנסקריט, השפה הקלסית של הודו, סדר המילים במשפט הפשוט הוא גמיש ביותר, ובוודית – הדיאלקט הקדום שלה – אקראי לחלוטין, או יותר נכון – תלוי במשקל השיר ולא בתחביר המשפט. ואני מתכוונת שזה ברמה כזאת ששם התואר יכול להיות מופרד משם העצם שאותו הוא מתאר על ידי מספר מילים עצום ורב. ואפילו כינוי הרמז "זה", שמשמש בסנסקריט גם ליידוע, יכול להופיע במקום אקראי כלשהו. במשפטים מורכבים ומאוחים (זה רק אני שתמיד חושבת שהם מעוכים?) או במשפטים עם בינוניים יש קצת יותר משמעות לסדר, אבל זה עדיין הרבה פחות מאשר בשפות שאנחנו רגילים אליהן.

אז איך בכל זאת יודעים איזו מילה הולכת עם איזו מילה ומה התפקיד התחבירי של כל אחת מהמילים? לפי המין, המספר והיחסה של המילה. מין ומספר אנחנו יודעים, כי גם בעברית יש זכר ונקבה, יחיד ורבים. בסנסקריט יש להוסיף סתמי (מין) וזוגי (מספר). על יחסות כתבתי כאן מספר פעמים. למשל בפוסט הזה, על שחיקה מורפולוגית של שפה. יחסה היא סיומת של שם העצם המעידה על תפקידו התחבירי במשפט. לוואים שהם כינויים (זה, איזה, כלשהו וכו') או שמות תואר, מקבלים אותה יחסה כמו הגרעינים שלהם – כלומר כמו שמות העצם שהם מתארים. מכיוון שהקשר בין לוואי לגרעין מובע באמצעות התאמת מין, מספר ויחסה – אין צורך בקרבה "פיזית" בין המילים במשפט.

אינדולוגים נוהגים לומר שפרסית עתיקה היא דיאלקט של סנסקריט, אבל זוהי גישה אינדוצנטרית שאנחנו לא מסכימים איתה גם כי היא מעליבה, אבל בעיקר כי היא לא נכונה. פרסית עתיקה וסנסקריט הן דיאלקטים של אותה שפה, וזה בכלל לא אותו דבר. אם תרצו ארחיב על כך מתישהו.

בפרסית עתיקה, כמו בסנסקריט, היו מינים, מספרים ויחסות, אבל כבר בפרסית אמצעית, המתועדת החל מהמאה ה-3 לספירה, הכול אבד מלבד המספר – יחיד ורבים. בפרסית חדשה אפילו זה לא עובד בדיוק כמו אצלנו. למשל אם יש שם עצם ללא סיומות, ניתן לתרגם אותו כיחיד מיודע או כרבים בלתי מיודע.

לכן בפרסית סדר המילים במשפט חשוב ביותר. שם התואר, למשל, יבוא צמוד לשם העצם שאותו הוא מתאר. בעברית אפשר לומר "חבר המועצה המסואב" ואפשר לומר "חבר המועצה המסואבת": התאמת המין מאפשרת לדעת למי מתייחס שם התואר, וכך אין חובה להצמיד אותו לשם העצם. בפרסית, אם החבר מסואב, התואר יבוא מייד אחרי המילה "חבר", ואם המועצה מסואבת – שם התואר יבוא אחריה.

בעברית נוצרת דו משמעות תחבירית רק אם שני אברי הסמיכות הם באותו מין, וכך נוצרים צירופים שהם מקור להנאה צרופה, כגון "פרת דודתי השמנה", האהוב על מורות ללשון באשר הן, "מכנסי גברים שחורים", "מרק כרוב סיני" וכמובן "מועצת המדינה הזמנית". ניתן, כמובן, לפתור את הדו-משמעות אם מפרקים את הסמיכות: המועצה הזמנית של המדינה — או המועצה של המדינה הזמנית, מרק מכרוב סיני — או מרק סיני מכרוב, וכולי וכולי.

מקום נוסף שבו התאמת המין חשובה בעברית, היא בלוואי מצב (הנקרא גם תיאור מצב): "היא הביטה בו צוחקת" לעומת "היא הביטה בו צוחק". בשפות עם יחסות, המילה "צוחק/ת" גם משנה את היחסה בהתאם למי שהיא מתארת – נושא המשפט או מושא הפועל.

באנגלית, למשל, אין התאמת מין. אמנם בכינויים יש מין דקדוקי (he, she, it), אבל אין לו למה להתאים.  בחלק מהמקרים התחביר יהיה נוקשה יותר מאשר בעברית, ובחלק פשוט יהיו יותר מקרים של דו משמעות. במקרים של לוואי מצב יש פסיק משמעותי: he saw her crying – הוא ראה אותה בוכָה, לעומת he saw her, crying – הוא ראה אותה בוכֶה.  במקרה של פרת דודתי השמנה יהיה הבדל ברור בין my fat aunt's cow (הדודה שמנה) לבין my aunt's fat cow (הפרה שמנה), אבל בשיר black magic woman עדיין לא ברור האם זוהי אשת קסם שחורה או אשת קסם שחור.

אלט-טאב: בעברית לא יאמרו התאמה מינית על התאמת מין דקדוקי. הפרסית אוהבת להשתמש בשמות תואר – מהנדס חשמלי, מסיבה עיתונאית, שיחה טלפונית – והעברית מעדיפה צירופי סמיכות: שיחת טלפון, מסיבת עיתונאים, מהנדס חשמל. אבל אני עדיין קצת חושבת בפרסית, וחוצמזה אתם כבר מכירים אותי – אני צריכה כותרת מטעה. שיפט-אלט-טאב.

אחרית דבר על אחרית הימים האיראנית: באחרית הימים האיראנית, העקוב יהיה למישור, כל בני האדם יקומו לתחייה בגיל 25, לא יהיה צורך באכילה לשם הישרדות אבל יהיה מותר לאכול לשם הנאה, לא יהיה צורך ברבייה, אבל מין יהיה מותר לשם הנאה.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני הנאה). צרו קשר דרך כאן.