עברית שפה קשה

עברית שפה קשה: הרצאה חובה לכל מי שעומד לעבוד עם עולים חדשים, בעיקר בתור מורה.

בחלק הראשון של ההרצאה, שרה ישראלי, מורה בעלת ניסיון של מעל 20 שנה בהוראת עברית כשפה זרה, מדברת על השפה העברית. ההרצאה קולחת ומשעשעת, והקהל נהנה ומשתתף בהתלהבות.

בחלק השני, פתאום משתתקים. תמר עילם גינדין נותנת שיעור ראשון בפרסית למתחילים. פתאום מבינים איך זה להיות עולה חדש, איך זה לא להבין מה רוצים ממך, איך זה להבין מה רוצים ממך אבל לא להיות מסוגל להוציא הגה.

בסוף השיעור כולם יכולים לנהל שיחת היכרות בסיסית (וגם לומר "טוב מאוד") בפרסית.

הרצאה חווייתית שלא שוכחים.



ועיניתם את נפשותיכם

יום שבת, 18 בספטמבר, 2010

במפגש הייעוץ הפילוסופי לקראת יום כיפור, אמרה לאה טל מכפר מלל שהיא כל היום בבית הכנסת, מזדככת, והצום שלה עובר בקלי קלות בלי שהיא מרגישה בכלל.
כשהערתי לה שהיא מפספסת כך את המצווה, שהרי נאמר "ועיניתם את נפשותיכם", היא נתנה פרשנות משובבת ל"ועיניתם". היא גוזרת את הפועל לא מ"לְעַנּוֹת" הרגיל, שקשור לעינויים, אלא מ"לַעֲנוֹת", כלומר להשיב. ביום כיפור מתחברים מחדש לספירות עליונות ולבורא.
זה נפלא בעיניי.
מצד שני, ע.נ.ה של עינויים ו-ע.נ.ה של מענה אינם אותו שורש אלא שני שורשים שמיים שונים, שהפכו בעברית להומופונים.
מילא שניים, קליין טוען שיש 4 שורשים שונים ע.נ.ה: עינויים (סבל), מענה (תשובה), עניין (מחשבה), וקול ענות (שיר).

בשמית היו גם שני סוגי ע: ע' (غ, נשמעת כמו ר' ישראלית גרונית) ו-ع (נשמעת כמו ע' גרונית). כתבתי עליהן גם בפוסט לאשפז את האושפיזין. בנוסף לכך, ה' בסופי שורשים עבריים יכולה להיות במקור י' שמית (למשל בכה, בכיין, בֶּכִי) או ו' (שלווה – אשליה).

עינויים, עוני, ענווה ותענית נגזרים משורש שהסתיים במקור ב-ו, ולכן "ענווה". זהו שורש שקשור לכפיפות קומה, להכנעה. בערבית השורש הוא عنو (ע.נ.ו), והפעלים והשמות הנגזרים ממנו קשורים להכנעה ולכוח הזרוע.

המקבילה הערבית של השורש של "עניין" היא عنی (ע.נ.י). המילה המוכרת ביותר לישראלים מהשורש הזה היא "יעני" – "מתכוון ל-".

שירה באה מהשורש غنی (ע'.נ.י) שנגזרות ממנו מילים הקשורות לשירה, וגם לשמחה, לשבחים ולהסתפקות – ולכן המילה עשיר היא غنی. לא קשור אטימולוגית ל"עני".

בערבית אין שורש שמקביל אטימולוגית ל"לַעֲנוֹת" במובן להשיב תשובה. השורש האוגריתי הוא ע.נ.י, אבל זה לא אומר הרבה.

ואחר כל הדברים האלה, תהיתי: האם העובדה שעינויים ומענה באים משני שורשים שמיים שונים, מוציאה מכלל אפשרות את הפירוש של לאה טל מכפר מלל?
לא ממש. זה שהפועל ע.נ.ו נוטה בד"כ בבניין פיעל ו-ע.נ.ה(י?) בבניין קל, לא אומר שאי אפשר ההיפך. שני שורשים הומונימיים שנוטים באותו בניין אנחנו כבר מכירים – למשל צ.פ.ה גם במשמעות לחזות וגם במשמעות לכסות.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת  הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני אופטימיות). צרו קשר דרך כאן.

לא דיברנו עוד על אהבה

יום רביעי, 15 בספטמבר, 2010

מזמן מזמן, לפני שנים רבות, שאלה tamar_tamar@:

טענתי בדיון בלי יכולת להסביר: לבת הזוג של הלסבית קוראים "זוגתה" או "בת זוגה". "בת זוגתה" זה טעות. צדקתי או חרטטתי?

לפני מספר ימים קיבלתי סמס מחברתי אורלי רחימיאן העמלה בימים אלה על כתיבת הכתובות על מעטפות ההזמנות לחתונתה, האם יש לומר בת זוגו, זוגתו או בת זוגתו.

אז ככה:

המילה "זוגה" במשמעות "בת זוג" קיימת בעברית החל מתקופת המשנה. כך שחוקי לומר "זוגתה" או "זוגתו". אפשר גם "בת זוגה/בת זוגו".

מותר גם לומר "בת זוגתה/בת זוגתו", אבל אז הכוונה אינה לבת הזוג עצמה אלא לבת שלה (מזמן מזמן, כאשר היה לי בן זוג, אני הייתי בת זוגו — או זוגתו — וענתי הייתה בת זוגתו).

בלשון זכר אומרים רק בן זוג, אבל כשעומר היה בן שלוש וחזרנו לארץ וחצי שנה ראשונה הוא לא דיבר בגן, שאלתי אותו למה והוא אמר ש"לכל הילדים יש זוגים". התקדמנו הרבה מאז.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני התקדמות). צרו קשר להזמנת הרצאה.

הזמן הוא כמו גלגל ענק

יום שבת, 11 בספטמבר, 2010

זה מה שקורה כשכותבים פוסט קצר…

אתמול כתבתי פה "לרוב, ככל ששפה מתקדמת בזמן כך היא מתנוונת מבחינה מורפולוגית", ומיד – ובצדק – הגבתם שזה לא מדויק וקצת פשטני וכו'.

התחלתי להגיב וזה היה כל כך ארוך, שמגיע לנושא פוסט שלם. מצד שני, הוא חפרני ועם הרבה מילים בלשניות, אז מי שלא אוהב חפרנות משוחרר כרגע, ומתבקש לחזור בפוסט הבא.

ולמי שנשאר – אז ככה:
ככל ששפה נשחקת מבחינה מורפולוגית כך המבנים התחביריים שלה הופכים מחייבים יותר ועשירים יותר.

למשל בעוד שהאספקט המושלם בסנסקריט מובע באמצעות רדופליקציה (אמצעי מורפולוגי), בשפות הודו אירופיות רבות מביעים אותו באמצעות פריפרזה, כלומר כצורת פועל מורכבת, בד"כ עם PPP (מקביל, בערך, לבינוני פעול) עם פועל עזר כלשהו, בד"כ to have או to be.
בסנסקריט היו שלושה מינים ושמונה יחסות, באנגלית עתיקה היו חמש יחסות, ובאנגלית חדשה יש רק שתי יחסות (יחסת הקניין שמסתיימת ב-S וכל השאר), ובכינויי הגוף לפעמים שלוש (I, me, my). במקום יחסות משתמשים יותר במילות יחס.
בערבית יש שלוש יחסות, ובעברית אין יחסות בכלל, אבל יש צורות קפואות של היחסה השנייה בצורות כמו "חינם" ו"הביתה" (זה נושא לפוסט נפרד, נראה לי). ובעברית חדשה, בוטל ההבדל בין נוכחות ונסתרות בציווי ובעתיד, למעט בדיאלקט של מורות לספורט ולמלאכה (יש עדיין מקצוע כזה?)

אבל מן הסתם בין הנהמות של האדם הקדמון לשפה המורכבת שהתנוונה, היה תהליך של התפתחות.

סיומות הפועל בעברית (והתחיליות בעתיד) קשורות כנראה לכינויי גוף מקוצרים שנדבקו לפועל.
היחסות נוצרו כנראה מפוסט-פוזיציות (מילות יחס שבאות אחרי השם, בניגוד לפרה-פוזיציות, המוכרות לנו יותר, שבאות לפניו) שנדבקו לסוף המילה.
לפי מה שהבנתי, בשפות שיש בהן מיליון יחסות, כמו פינית, שאני ממש – אבל ממש – לא מבינה בה כלום חוץ מהשם של רמי סערי, יש ויכוח האם כל היחסות הן אכן יחסות או שחלק מהן הן פוסט-פוזיציות שנדבקו כל כך חזק עד שהפכו ליחסות.
בפרסית חדשה מדוברת ובדיאלקטים מערב איראניים, כמו בַּלוּצ'ית למשל (זה היה הנושא של הסאמר סקול המופלא שלנו בהמבורג), אפשר ממש לראות איך הפוסט-פוזיציה -רא נדבקה לסוף המילה שלפניה והפכה למעין יחסה ā-.
סיומות הפועל בהווה בפרסית חדשה הן בעצם אוגד מקוצר שנדבק לבינוני הפעול — שהפך כך לגזע עבר, והיה צריך ליצור בינוני פעול חדש באמצעות סיומת תואר.
למשל škast בפרסית אמצעית זה "שבור", ו-škast hēm זה "אני נשברתי (שברו אותי)".
אבל בפרסית חדשה šekastam הפך לגזע עבר, ו-šekastam זה "שברתי".
הבינוני הפעול (שבור) נגזר מ-šekast באמצעות סיומת התואר e-. כך ש"אני שבור" זה šekaste am.
אני מרגישה פה כמו ויזיני: wait till I get going!
אבל הבינוני הפעול עם האוגד המקוצר משמש היום להבעת האספקט המושלם, כך ש-šekaste am זה גם "אני (כבר) שברתי" – בהווה מושלם.
ואם זה לא מספיק, אז בפרסית מדוברת לא מבטאים את העיצור הגרוני באוגד המקוצר, ו"שברתי" בהווה מושלם יוצא šekastam. ההבדל בין הווה מושלם לבין עבר רגיל הוא בהטעמה: הווה מושלם šekastam, עבר רגיל šekastam.

בפרסית עתיקה היו סיומות רבים שונות ומגוונות, לפי המין, המספר, היחסה והעיצור האחרון בשם. בפרסית אמצעית נשארה רק סיומת הרבים ān- שמקורה ביחסת הקניין לרבים. בפרסית יהודית קדומה התחילו להשתמש לציון רבים גם בסיומת hā-, שהיא בכלל אדוורביאלית במקורה. במאות השנים הראשונות לא הייתה משמעות לבחירת סיומת הרבים, ואחר כך הסיומת ān- הפכה לסיומת הבלעדית של בני אדם ו-hā- לסיומת של לא בני-אדם: בעלי חיים, דוממים וישראלים. נשבעת לכם. היום המגמה היא שכל שם עצם יכול לקבל ריבוי ב-hā-, אבל רק בני אדם יכולים לקבל ריבוי ב-ān-. במדוברת משתמשים כבר כמעט רק ב-hā-, וכששורה עליי רוח הנבואה, אני אומרת לתלמידיי שבעוד מאה שנה כבר לא ילמדו בכלל את הסיומת ān- כי -hā תשתלט על כל הנטייה.

ובעצם גם wanna, gonna באמריקאית הם מבנים תחביריים שהפכו למיליות מודאליות בפני עצמן.
ואחד המעגלים האהובים עליי באנגלית הוא הצמדת המילית lic (שהפכה באנגלית חדשה ל-like) כפוסט-פוזיציה לשם עצם כדי ליצור שם תואר או תואר הפועל. הפוסט-פוזיציה נדבקה כל כך שהיא הפכה לסיומת -ly, ובאנגלית חדשה בנוסף לשמות תואר ותארי פועל ב-ly יש טרנד פרודוקטיבי של יצירת שמות תואר ותארי פועל על ידי הצמדת מילת היחס like כסיומת לשם העצם.

אז כן, יש מעגל של יצירה ושחיקה, אבל בעיקרון, שפות כל הזמן עוברות תהליך של פישוט: כשפוסט פוזיציות הופכות לסיומות זה פישוט של התחביר לכיוון מורפולוגיה עשירה יותר, וכאשר הבחנות מורפולוגיות נעלמות (כמו המין בפועל ברבים בעברית מדוברת), זהו פישוט של המורפולוגיה לטובת תחביר עשיר יותר.

מה שקורה עם שלילת הבינוני בעברית הוא סוג של פישוט וניוון שקורה בשפות רבות: במקום שתהיה שלילה אחת לשם ושלילה אחת לפועל ("אין" אבד גם בשלילת שמות תואר ושמות עצם שאינם בינוניים), התאחדו השלילות – עוד הבחנה דקדוקית שאבדה, ואין איש מבחין בחסרונה זולת קומץ טהרנים.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כבר הגעתם עד פה…). צרו קשר להזמנת הרצאה.

בשבחה של הבינוניות

יום שישי, 10 בספטמבר, 2010

כשלימדתי סנסקריט באוניברסיטת ת"א נכנס ראש החוג יואב אריאל לשיעור הראשון שלי, ודיבר בשבחה של הבינוניות. כי משם יש לאן להתקדם.
אני לא ממש הסכמתי איתו ודרשתי מהתלמידים מצוינות. אני חושבת שזה די עבד.

אבל אני לא באמת באה פה לדבר על בינוניות אלא על הבינוני.
בבלוגהּ נקודת ראות, כותבת עורכת הלשון ד"ר הדר פרי (בין השאר) על שגיאות נפוצות ולפעמים גם על הסיבות להן.היא עושה זאת בשפה משובבת נפש ובלתי אינטרנטית בעליל. שווה לקרוא. בפוסט שלילת הבינוני היא מדברת על שגיאה נפוצה כל כך, שלטעמי היא כבר נורמטיבית: השימוש ב"לא" לשלילת ההווה, במקום "אין". היא מציעה לכך שתי סיבות:

א. בהשפעת הלעז אנו רואים בבינוני פועל ממש ולא שם.

ב. בשל הרצון לפשט את הדיבור, המילה לא, שאינה מצריכה כל נטייה, באה במקום אין, הנוהגת בנטייה והמחייבת ידיעה ותשומת לב מיוחדת בשעת הדיבור: איני הולך, אינה מקשיבה (או איננה מקשיבה) וכדומה.

אני מסכימה יותר עם סיבה ב, משני טעמים:
א. הישראלי המצוי משתמש ב"אין" רק כדי לשלול את "יש". אנחנו משתמשים ב"לא" כדי לשלול גם שמות עצם ושמות תואר שאינם נחשדים כפעלים: היא לא יפה, אני לא חיילת.
ב. לרוב, ככל ששפה מתקדמת בזמן כך היא מתנוונת מבחינה מורפולוגית. כך איבדה העברית את היחסות (סיומות של שם העצם המעידים על תפקיד תחבירי במשפט) ואת הזוגי הפרודוקטיבי (כלומר הזוגי קיים ואנחנו יודעים לזהות אותו, אבל משתמשים רק במה שיש במילון ולא גוזרים מילים חדשות), כך היא מאבדת בימים אלה ממש את ההבחנות בין זכר לנקבה במספרים (תצילנה האוזניים, אבל זוהי המציאות), וכך היא איבדה — כבר כמעט לגמרי — את השלילה "אין" בהווה.

הערה נוספת לפוסט:
לבינוני קוראים "בינוני" לא משום שהוא בין העבר לבין העתיד אלא מפני שהוא בין הפועל לבין השם: יש לו קטגוריות דקדוקיות של השם — מין ומספר אבל לא גוף, ויידוע —  ושוללים אותו ב-"אין", אבל הוא חלק ממערכת הפועל: יש לו בניין ו-voice.
בעברית קלסית לא היו זמנים אלא אספקטים: האספקט המושלם הפך בימינו לזמן עבר, אבל מי שמקשיב היטב יכול לשמוע אותו גם בדיבור יומיומי, במיוחד בצה"לית אבל לא רק. הבינוני שימש להבעת מצב או פעולה הרגלית / ממושכת, והופיע לרוב עם אוגד שציין את האספקט: "ויהי אומן את הדסה" (אסתר ב:ז, איך לא). בעברית חדשה משתמשים ב"הווה" כבינוני בעבר הרגלי – "היינו יושבים שם הרבה".

שתהיה לכולנו שנה מצוינת. את הבינוניות נשאיר למערכת הפועל.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מצוינות). צרו קשר להזמנת הרצאה.

אותיות עשרים ושתים (?)

יום שישי, 3 בספטמבר, 2010

היום מתפרסמת במוסף הארץ כתבה של יובל סער העוסקת בגופנים, ובה בוקסה צנועה פרי עטי. קישור בקרוב.
הכתבה עוסקת בשני פרויקטי גמר עיצוביים: האחד הוא פרויקט הגמר של של מיכל שני במסגרת תואר בעיצוב במכון הטכנולוגי  בחולון. הפרויקט אינו רק עיצוב גופן חדש אלא הצעה לרפורמה בא"ב העברי. בניגוד לרפורמה שמציעה ללטן את הכתב העברי (כלומר להפוך אותו לכתיב לטיני, kmo she'asu beturkit bishnot hashloshim shel hame'a ha'esrim), מיכל שני מציעה לנפות מהכתיב העברי הומוגרפים כמו ע' (מספיק א') ו-ת' (מספיק ט'), והיא גם מציעה מספר אותיות חדשות, לצלילים שאין להן אותיות, או אותיות שונות לאלופונים שונים (כלומר לביצועים שונים של אותה פונמה, כמו פּ ו-פֿ).

הפרויקט השני הוא הפרויקט של שי גולן, שבוחר במעבר העיצובי מפרנק ריהל לאריאל כדי להדגים את הפישוט שפשה בכל רובדי החברה שלנו.

הבוקסה שהתפרסמה הייתה מוגבלת במילים, וכאן זאת אני שמחליטה. אז הנה החפירות המלאות:

קשה לי עם הנחות היסוד של הפרויקט של שי גולן. אני לא חושבת שהעברית כפופה, שפופה ומתנצלת אם היא בגופן פשוט.
כשעיצבתי מחדש את האתר שלי לפני כשנה, הסביר לי יועץ המיתוג שלי עידו קינן שעדיף לכתוב בגופן בלי סֶריפים (סריפים זה הצ'ופצ'יקים של האותיות. אריאל זה סאנס-סריף, כלומר בלי סריפים) כי כשקוראים טקסט על מסך המחשב זה ממילא יותר קשה, אז עדיף כמה שיותר להקל על העין.
אני יכולה להעיד שעכשיו בהשתלמות שנתתי בפרסית יהודית קדומה ובעברית בהמבורג, מאוד בלבל את התלמידים השימוש בפרנק ריהל, ודווקא אריאל היה להם יותר קל. הבעיה היחידה שהייתה להם עם אריאל בהתחלה היא שה-י' וה-ו' וה-ן' הן רק קו אנכי בלי האופקי הקטן למעלה. בסך הכול, האותיות שאנו משתמשים בהן היום הן הפשטה של פיקטוגרמות, ופיקטוגרמות הן הפשטה של ציורים (למשל הכתב הסיני הוא כתב פיקטוגרפי). האות א', לדוגמה, מקורה בציור של ראש של שור (בעברית תנ"כית אֶלֶף, שמצוי רק ברבים, למשל באלפי מנשה. אכדית אַלְפֻּ, וגם באוגריתית אלפ). ראש השור נטה על צידו בכתב העברי העתיק, ששימש בעצם לכל השפות השמיות באזור, והתהפך לגמרי כאשר היוונים שאלו את הכתב מן הפיניקים.

הרצאות העשרה * השפה העברית * עברית * כתב עברי * מרצה * מרצים

התפתחות האות א' - מציור ועד האות A

עם הזמן התפתחו סגנונות שונים שמזוהים עם עמים מסוימים, כמו הגופן הגותי באותיות לטיניות, אבל בסך הכול אות היא הפשטה של צליל.

אני מסכימה עם שי שבפרנק ריהל יש מסורת ויידישקייט ובאריאל אין. גם שפרנק ריהל יותר יפה, ההבחנות בו יותר ברורות, ואפשר להבין גם מחוץ להקשר שאלה אותיות ובאיזו שפה.
הסיבה שהילד לא זיהה אותיות בודדות וש-פס נראה בדיוק כמו GO היא שבלי סריפים צריך הֶקשר כדי להבין איזו אות זאת, או בכלל כדי להבין שאלה אותיות ולא סתם צורות גיאומטריות. זהו מחיר ההפשטה. ברמת הפשטה גבוהה, מסתבר שגם שפות אחרות משתמשות באותן הפשטות כמונו (דרך אגב, זה קורה לא רק בגופן אריאל. ענתי שאלה אותי פעם למה על הכוס על הדלפק בבית הקפה כתוב "קוד").
בעניין העגבניה, אני לא יכולה להעיד על הטעם של בני אדם בכל העולם, אבל כל האנשים שפגשתי אוהבים עגבניות עם טעם. מה שקרה לעגבניה הוא שכדי לחסוך זמן ולעשות יותר כסף, מבחילים אותן באתילן (להבחיל זה מונח מתחום הבוטניקה, במקרה הדוקטורט של אמא שלי הוא בבוטניקה), שזה אומר שחושפים אותן לגז מסוים שגורם להן לגדול ולהאדים יותר מהר, אבל כשזה בלי זמן ובלי שמש, הן לא מספיקות לפתח את הסוכר ולכן אין להן טעם.
זה לא עניין של להתאים לכולם אלא עניין של חיסכון בזמן, וכאן אני כן רואה את הדמיון למעבר לאריאל ולטקסטים קצרים יותר. לאנשים אין זמן ואין סבלנות. למגדלים אין זמן לחכות שהעגבניה תבשיל באופן טבעי ותפתח את הסוכר, לאנשים אין זמן להתבלבל בין ב' ל-כ' ובין ד' ל-ר, דברים שדווקא קורים יותר בכתב עם סריפים. ככל שהגופן פשוט יותר, האות קרובה יותר לצורה המופשטת שלה והמוח לא צריך לעבוד כל כך קשה כדי לעשות את ההפשטות (כל עוד יש לו הקשר, כמובן). עידו אמר לי בהתחלה לכתוב פוסטים קצרים יותר בבלוג שלי, כי לאנשים אין סבלנות לקרוא טקסטים ארוכים.

קיבלתי את העצה העיצובית אבל הטקסטים שלי עדיין ארוכים, כמו שאתם יודעים.

בשורה התחתונה, אני לא חושבת שגופן אריאל גורם לאנשים לקרוא פחות. אם כבר, הוא מאפשר להם לקרוא יותר. אבל קיצור הטקסטים ופישוט הגופן נובעים מאותה סיבה: אין לנו זמן.

על הפרויקט של מיכל שני כתבתי:

הבעיה שמתארת מיכל שני הייתה קיימת הרבה לפני שהתחלנו להשתמש במילים אנגליות בעברית.
העברית שאלה מילים משפות זרות מרגע שבאה במגע איתן, כלומר תמיד. ההבדל הוא שהיום המילים האלה הן אורחות, ואנחנו רוצים לבטא אותן כמו בשפת המקור, ובעבר היינו "מאזרחים" אותן ללא היסוס.
בהטמעת המילים בעברית היו שני סוגי בעיות: צירופים בלתי אפשריים ועיצורים שלא קיימים. אני אתייחס עכשיו רק לעיצורים שלא קיימים, כי זה קשור לפרויקט.
כאשר מחבר מגילת אסתר רצה לבטא את העיצור TH בפרסית (כמו ב-THIN), הפתרון היה ת', כמו ב-אחשתרנים, או ד כמו באחשדרפנים. כאשר הוא רצה לבטא את העיצור J, הוא כתב ז, וכך קיבלנו את המילה זמן (פרסית עתיקה ג'מאן). CH (כמו בצ'יפס) תעתקו כ-ש [אפשר, שתר (במגילת אסתר)].
ההבדלים בין B ל-V (בֿ),בין K ל-X (ח') ובין P ל-F הם הבדלים ייחודיים לענף של השפות השמיות שאליו שייכת העברית, ואינם קיימים, למשל, בערבית ובאכדית (הם כן קיימים בארמית). במקור כל אותיות בגד כפת היו "דגושות" (כלומר פוצצים: BGDKPT), אבל בסביבות פונטיות מסוימות הן הפכו לחוככים (v,γ,δ,x,f,θ). הניקוד משקף את ההבדל בין אלופונים – כלומר בין ביצועים שונים של אותה פונמה. במקרה של אותיות בגד כפת, האלופונים הם פוצץ וחוכך.
זה לא אותו דבר כמו צליל שלא קיים בשפה.

בלשונות יהודיות בגולה, היה צורך לבטא צלילים שלא היו קיימים באותה שפה. ביידיש ביטאו צ' (כמו צ'יפס) כ-טש, כמו טשרניחובסקי. בפרסית יהודית קדומה ביטאו אותה כ-צ', עם או בלי נקודה למעלה (שאני מתעתקת כגרש), ובניבים מסוימים כ-ג'. כנ"ל לגבי ג' (יש ניבים שלא מבחינים בכתיבה בין צ' ו-ג', ומשתמשים באותה אות להביע את שתיהן, ויש כאלה שמפרידים ואז צ' זה צ' ו-ג' זה ג'). בפרסית יהודית קדומה, תֿ גֿ ו-דֿ (לפעמים בלי הקו למעלה) משמשות להבעת הפונמות הערביות ث (θ)، غ (γ)، ذ (δ) בהתאמה, כמו בעברית המקורית.

כך שהבעיה שמציגה שני קיימת לא מהיום, ותמיד פתרו אותה באמצעות דיאקריטיקה (הוספת נקודות וקווים מסביב לאותיות, שזה גם ניקוד וגם סימון החוככים, למשל).
ההצעה שלה חמודה, אבל נורא קשה לי לקרוא ככה.
מצד שני, אני מניחה שבכל רפורמה בכתב היה קשה בהתחלה להתרגל לאותיות החדשות.

עכשיו קצת ביקורות:
לא הבנתי למה מיכל שני אומרת שאין צ. אם זה משום שאפשר לבטא צ כ-טס, אז למה צריך סימן מיוחד ל-קס/קז/גז ול-טש? (ובבקשה להבחין, כי סקס ואגזיט, ישראלית "אקזיט" זה לא אותו דבר).
העברית שהיא מתייחסת אליה היא עברית ישראלית במבטא אשכנזי. יש עדיין עדות שמדברים בהן ב-ע' ו-ח' ואפילו ט' ו-ק. על רעיון הרפורמה בכתב וביטול ההבחנה בין פונמות הומופוניות (כלומר בין "אותיות" שיוצרות הבדל בין מילים אבל כבר אין הבדל בהגייה שלהן) נכתבו ועוד ייכתבו קילומטרים. בעיניי זה בעייתי, כי האיות השונה עוזר לנו להבחין בין מילים שונות, למשל עלים ואלים. בפרסית, דרך אגב, אמנם נוספו אותיות כדי לבטא פונמות שאין בערבית, אך הכתיב בפרסית עדיין מבטא הבדלים בין פונמות ערביות שונות שהן הומופוניות בפרסית.

עם הרפורמה בכתיב, יהיה הרבה יותר קשה לקרוא, כי יותר מילים יהפכו להומוגרפיות (כאלה שנכתבות אותו דבר). אבל יהיה יותר קל לכתוב בלי שגיאות.
זה מזכיר לי את כל הנטייה של מערכת החינוך, במקום להעלות את רמת התלמידים, לפשט את החומר ואת הבחינות. מה שתיתן הרפורמה בכתב וביטול ההבחנות בין ח ל-כֿ, בין ע ל-א ובין כּ ל-ק, היא שלילדים יהיו פחות שגיאות כתיב.

זה קצת מחזיר אותנו לדיון הראשון, של פישוט הגופנים.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני פשטות). צרו קשר להזמנת הרצאה.

הטעויות של היום הם החוקים של מחר

יום חמישי, 5 באוגוסט, 2010

לא, זאת לא טעות של התאמת האוגד לנשוא במקום לנושא. זאת טעות בהתאמת האוגד לנושא.

בעצם,  בבלשנות תיאורית לא מדברים על טעויות אלא על הסיבות לשינויים בשפה, או לחריגות מהנורמה. ומי קובע את הנורמה?

בעברית – האקדמיה ללשון העברית. האקדמיה השיקה את אתרה החדש, וזוהי הרשומה השנייה בפסטיבל האקדמיה של עברית וחיות אחרות. הפוסט הראשון היה על המילה אקדמיה.

אחרי הבגרות בלשון, קיבלתי שאילתא מיהודה, בזו הלשון:

אחת השאלות של כיתה י"א היתה על "מצלמות שיפעלו עשרים וארבע שעות".
אם אינני טועה, עדיין לא עדכנו את הכללים והמצלמות "תפעלנה" ולא "יפעלו".
"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

אני עניתי לו שכבר בשנות התשעים היה נורמטיבי (כלומר מותר מבחינת האקדמיה) להשתמש בצורות הזכר במקום נקבה בנוכחות ובנסתרות בעתיד. בשנות התשעים לימדתי באולפני הקיץ של האוניברסיטה העברית, וכשלימדנו הטיות פעלים, לימדנו "אתם/אתן תעשו" "הם/הן יעשו". היו לנו תלמידים שלמדו עברית מקראית, בעיקר גרמנים, וזה בלבל אותם. הם המשיכו לומר "תסבורנה" במקום "יחשבו", ואנחנו קיבלנו גם את הצורות האלה, כתבנו להם על המבחנים שזו לא שגיאה, אבל לא משתמשים בזה. רק חסר היה לנו שהם ילכו אחר כך למחנה יהודה וידברו על העגבניות בצורת נסתרות.

אבל אז בדקתי באתר האקדמיה מתי הותר השימוש הזה, ונוכחתי לדעת ש…

האקדמיה ללשון העברית: תקני לומר "הן יעשו".

ובתרגום חופשי: בלשון חכמים (עברית בתר מקראית, כלומר עברית שאחרי תקופת המקרא) השתמשו בלשון זכר עבור נוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי, וזה קרה גם כמה פעמים בתנ"ך. לכן זה מותר וקביל גם בלי שהאקדמיה תאשר את זה.

אחת הביקורות על האקדמיה ללשון העברית היא שהיא מאשרת חריגות מהנורמה (להלן: שגיאות) רק מפני שהן קיימות בשלבים קודמים של העברית, מלפני שהמציאו את הדקדוק הנורמטיבי.

לפני כשנה סערה הארץ אחרי שהעיתונות גילתה החלטה אחרת (שגם עליה ידעתי לפני למעלה מעשור), שבה התירה האקדמיה לבטא תועבות כגון ניסֵיתי, גילֵיתי, כי הצורות האלה קיימות במקרא ובלשון חכמים, וכידוע אנשים שאומרים קיוֵיתי אומרים כך בשל בקיאותם הרבה בלשונו של הנביא.

הבעיה היא שכמעט כל השגיאות האפשריות מתועדות בעברית המקראית או הבתר מקראית. לפני מספר חודשים יצאתי  בקריאה נרגשת לאקדמיה ללשון עברית להכיר ב-ת' השימוש, שהרי היא קיימת בלשונו של גיבורנו בר כוכבא.

אספתי עבורכם מקבץ חריגות תנ"כיות מהנורמה, לא מכל המקרא. רק משני הפרקים הראשונים של הספר האהוב עליי, מגילת אסתר:

א:יז: כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן: בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו–וְלֹא-בָאָה.

ב:ג וְיִקְבְּצוּ אֶת-כָּל-נַעֲרָה-בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים

ב:ו אֲשֶׁר הֶגְלָה, נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל

ב:יד וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי

ב:יז וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים

ב:כא קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ

מורי ורבי פרופ' שאול שקד הגדיר פעם שפה חדשה כ"הצטברות של הרבה שגיאות של הרבה אנשים". זה היה כששאלנו אותו איך החליטו שעד כאן פרסית אמצעית, מכאן פרסית חדשה. במעבר הזה, דרך אגב, היו כמה מאות שנים של חפיפה בין השפות. אני רוצה להתעכב כאן על המילה "הרבה". בעיניי ההחלטה להתיר את השימוש בצורות הזכר לנוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי (מצלמות שיפעלו) היא נכונה לא רק מפני שהיא מופיעה בלשון חכמים, אלא כי היא דרך המלך בלשון חכמים. אבל יותר מכך, מפני שזוהי דרך המלך בעברית המדוברת בת זמננו. הצורות "שמנה לב" "תקראנה" וכו' קיימות היום כמעט רק בלשונן של מורות לספורט ולמלאכה. לפי סקר שערכתי, גם במגזר הדתי, שם הכיתות נפרדות, רוב המורות בבתי ספר של בנות משתמשות בצורת הנוכחים ("צאו להפסקה"  ולא "צאנה להפסקה"). לעומת זאת גיליתי באותו סקר, שמורות בחוג למגדר באוניברסיטת ת"א משתמשות בצורת הנוכחות גם אם יש זכרים בכיתה.

אלט-טאב: השמועה הגורסת שהאקדמיה ללשון העברית התירה להשתמש בלשון נקבה אם הרוב הן בנות, היא אגדה אורבנית. שווה פוסט נפרד. שיפט-אלט-טאב (זה מה שהחלטנו בסוף, נכון?)

אז אפילו כטהרנית, אני מקבלת את "בואו, בנות". אבל ניקֵיתי? בחייכם.

אז מה השורה התחתונה שלי, הפעם כטַהֲרנית?

העברית לדורותיה מלאה בשגיאות (או בסטיות מהנורמה, אם לנקוט לשון תארנית). האקדמיה ללשון העברית היא הסמכות בענייני עברית נורמטיבית בת זמננו, אבל מרוב גמישות היא מפספסת את המטרה. אי אפשר להכשיר כל שרץ רק מפני שהוא קיים גם בתנ"ך או בלשון חכמים, כי רוב השרצים קיימים שם. כמו כן, אי אפשר לצפות מאיתנו (וגם אף אחד לא מצפה) שנדבר עברית תנ"כית נורמטיבית. אני לא מכירה אף אחד  שאומר "וָיֹאמֶר". וכשאני אומרת אף אחד אני מתכוונת אפילו לא סבתא שלי ואפילו אפילו לא  ידיד המשפחה ד"ר בועז שכביץ ז"ל, שהייתה לו העברית המשובחת, התקנית והגבוהה  ביותר ששמעותי מעודי. אם אנחנו לא מחייבים בנורמות שכבר אינן מקובלות היום, אנחנו גם לא צריכים להתיר את הסטיות מהנורמה רק מפני שהן קיימות. אפשר להתיר אם הן רווחות בכל שכבות הציבור היום.

ומה נעשה עם העובדה שהצורות קיוֵיתי, ניסֵיתי קיימות בלשון הדיבור של חלקים מהעם?

לזה אני עונה — אותו דבר שנעשה עם זה שחלקים גדולים מהעם אומרים שמונָה עשרה, שמונָה מאות, וכמובן עשר שקל.

הגיע הזמן שגם בעברית החדשה יהיו שפה ספרותית ושפה מדוברת, כאשר לספרותית יש חוקים נוקשים ומחייבים, ואת המדוברת רק מתארים. חוקי העברית הספרותית לא חייבים להיות בדיוק כמו אלה של העברית המקראית, הבתר מקראית או כל עברית אחרת. גם אין חובה לכתוב ספרות רק בספרותית. כתבתי כאן לפני  זמן מה על הארי פוטר בפרסית. אחד הדברים שהכי שיגעו את התלמידים שלי הוא שדמבלדור מדבר מדוברת. בעיתונים ובחדשות חייבים לכתוב ולדבר בספרותית, אבל בכל המדיה האחרים הדבר נתון לבחירת הדובר. את הספרותית גם צריך ללמד בבית הספר כמעט כשפה זרה.

אני משערת שגם כשיפרידו בין עברית חדשה ספרותית לבין המדוברת, אני, וגם רוב קוראיי היקרים, עדיין נמשיך לדבר ספרותית. אבל אני חושבת שפחות נזדעדע מכל מיני שגיאות שעושים אנשים, כי הן יוגדרו כשפה אחרת.

ומי יחליט מהם חוקי הספרותית, אילו סטיות מהנורמה קבילות ואילו ייחשבו שגיאות?

את זה אני משאירה לאקדמיה ללשון העברית. ואת החוקים אפשר לשנות על פי הנורמות שישתנו בציבור.

כי בסך הכול, הטעויות של היום הן החוקים של מחר.

הן.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני המחר). צרו קשר להזמנת הרצאה.

IDAHO שלי

יום שני, 17 במאי, 2010

היום לפני 20 שנה, ב-17.5.1990, הוסרה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות על ידי ארגון הבריאות העולמי. יום זה נקבע כיום הבינלאומי נגד הומופוביה (IDAHO – International Day Against HOmophobia), ואני כרגיל מנצלת את האירוע לחפירות לשוניות.

סמל היום הבינלאומי נגד הומופוביה, מתוך ויקיפדיה

סמל היום הבינלאומי נגד הומופוביה, מתוך ויקיפדיה

מהקל אל הכבד.

הומופוביה היא מילה מצוינת בעיניי, כי שני המרכיבים שלה הם יווניים, אבל המשמעות הכללית היא שונה לגמרי מהיוונית.

המילה כמובן לא נולדה ביוונית קלסית אלא באנגלית, מתישהו בין 1955-1960 (לפי מילון וובסטר הלא-מקוון שלי. וובסטר המקוון אומר 1969).

בתרגום מילולי מיוונית קלסית, הומופוביה אמורה להיות פחד מפני הדומה (מפני דברים דומים או מפני מי שדומה לך). אבל כמובן שבזמן שהוטבעה המילה, התחילית "הומו" כבר הייתה בשימוש בפני עצמה כקיצור של הומוסקסואל.

גם המילה הומוסקסואל היא מילה מצוינת, שהוטבעה מאוחר יחסית (סוף המאה ה-19). היא מצוינת בעיניי כי דווקא היא מערבת מין בשאינו מינו ומשלבת את הקידומת היוונית הומו- עם לטינית sexualis.

הקידומת homo (שיכולה לתפקד ביוונית גם כמילה בפני עצמה) שווה למילה האנגלית same. המקור ההודו אירופי הוא S (סנסקריט sama). בשפות מסוימות – למשל יוונית ופרסית, S בתחילת מילה הופכת ברוב המקרים לנישוף (כלומר h). בפרסית עתיקה המילה same היא hama (פרסית חדשה هم). זוהי הקידומת בשמו של המדתא (בעל אותו חוק), ולפי חלק מהפרשנויות האפשריות, גם בשמו של בנו, המן (בעל אותה דעה – שם נפלא ליועץ).

מילים נוספות שבהן S לטיני מקביל ל-H יווני:

herpes=serpent ביוונית הרפס זה זוחל, נחש (הרפופוביה זה פחד מנחשים, למקרה שתהיתם), מהפועל herpein "לזחול, להתפשט". הקשר למחלה היא התפשטות הפריחה. המילה serpent שמשמשת באנגלית היא שאילה מלטינית serpens, ובסנסקריט sārpa מהשורש srp שמשמעותו — כמה מפתיע –"לזחול, להתפתל".

super=hyper. לא רק בסופרסל לעומת היפרכל, גם ב-over-ים אחרים. דרך אגב, המילה over גם קשורה, אם כי בה הנישוף/S אבד (כבר בסנסקריט upari). באנגלית עתיקה זה היה ofer , ו-F בין תנועות בוטאה כ-V.

את הקשר בין P בלטינית/יוונית/סנסקריט ל-F בלשונות גרמאניות (חוץ מגרמנית, שזאת דווקא בדיחה שמצחיקה רק לא-בלשנים) אנחנו כבר מכירים ממעגל גרים.

F שהופכת ל-V יש גם באמריקאית חדשה: of מבוטא כמעט תמיד אַב, וכשלמדתי בתיכון בארה"ב, שגיאה נפוצה ששמתי לב אליה הייתה כתיבת should of במקום should have (והיה לי מורה בשם רבי הכט שאמר I could have ran, אבל זאת שגיאה אחרת לגמרי).

המספר seofon באנגלית עתיקה = לטינית septa = יוונית hepta ממחיש גם את המעתקים p>f>v וגם את המעתק s-h בתחילת מילה.

חבל כל כך שאנגלית חדשה היא לא ממשיכת דרכה של האנגלית העתיקה, כי אז הייתה לי עוד מילה להדגים את שני המעתקים: המילה "חלום, שינה" באנגלית עתיקה הייתה swefne, וביוונית hypnos (כן, היפנוזה זה משם).

פעם עשיתי עריכת תרגום לספר שלא יצא בסוף, בשם Sexual Secrets. היו לי כמה ישיבות עם המתרגם, ברוך גפן, שבהם התלוננו שכבר עמוד 186 והם עדיין לא התנשקו (שנינו סיכמנו שהספר הוא חארטה, אבל הוא חשב שזה חארטה בּוֹנָה ואני חשבתי שזה חַרְטַבּוּנָה).

ומה הקשר?

שעדיין לא דיברנו על סקס.

בפעמים הקודמות הכותרת הבטיחה מין ובסוף זה היה מין דקדוקי או שם המין. הפעם הבטחתי סקס אמיתי.

אבל קודם קצת מין דקדוקי, כי בעצם גם סקס הוא דרך שלנו לחלק את העולם. גם מין דקדוקים מחלק את העולם לקטגוריות, שלפעמים מתאימות לטבע ולפעמים פחות. גם בשפות שיש בהן זכר-נקבה-סתמי, החלוקה לא תמיד מתאימה למציאות אחד לאחד. כפי שכתב מארק טווין במסה השפה הגרמנית האיומה בספר קבצן בארץ זרה:

בגרמנית, לנערה צעירה (Das Mädchen) אין מין (טוויין משתמש במילה sex), אך לסלק (Die Rübe) יש. חשבו על יראת הכבוד המופרזת שהיא מנת חלקו של הסלק, ועל הזלזול הבוטה שלו זוכה הנערה. הסתכלו כיצד זה נראה בדפוס – את הדו-שיח הבא תרגמתי מאחד מספרי הלימוד הגרמניים הטובים והמהוגנים ביותר:

גרטכן: וילהלם, איפה הסלק?

וילהלם: היא הלכה למטבח.

גרטכן: איפה הנערה האנגלייה היפה והמחוננת?

וילהלם: זה הלך לאופרה.

(התרגום מתוך גלגולי לשון של גיא דויטשר. אם אהבתם את הבלשנות החופרת שלי, אתם תשתגעו עליו)

הערה קצרה שלי לפני שנמשיך — האמת היא שלנערה צעירה יש מין, אבל הוא סתמי. כבודו של המין הסתמי במקומו מונח, אבל כן, זה די מעליב להיות it. טוויין לא שם לב, אבל גם באנגלית child ו-baby הם it. אני לא יודעת איך זה היה בתקופתו של טוויין, אבל כיום באמריקאית child ו-baby הם he/she לפי מינם הטבעי.

וסוף סוף הגענו לקטע של הסקס:

המילה מגיעה מלטינית sexus, מהשורש secāre "לחלק, לחתוך". כך שגם מין דקדוקי וגם מין טבעי הם עוד צורה של חלוקת העולם (כי מה זה בעצם מין טבעי? חלוקה לחי ודומם היא לא חלוקה טבעית? חלוקה לדברים ארוכים לעומת עגולים היא לא טבעית? שפה שפה וסטיותיה, ועלינו לכבד זאת).מאותו שורש – section. הייתי רוצה שגם sect יהיה מאותו שורש, אבל וובסטר טוען בתוקף שזה מ-sectāri, לנהות, לעקוב אחרי, שקשור גם ל-sequence, sequel.

וכדי לסגור את המעגל של עירוב מין בשאינו מינו, אני חייבת להתלונן על המילה prequel. זאת מילה מצוינת לִבְלוֹג עליה כתארנית, אבל כטהרנית קשה לי להבליג על הצורה שלה: קרעו את ה-se, שהוא חלק אינטגרלי מהשורש, והחליפו אותו בקידומת pre שמצטרפת לשורשים אבל אינה חלק מהם. מצטערת, אבל קשה לי עם זה.

נ.ב. מוזר לי לומר "טוויין אומר, טוויין לא שם לב", כאשר Mark Twain היא בעצם קריאה בז'רגון של משיטי ספינות, שאומרת שעומק המים הוא שני fathom (משהו כמו 3.5 מ'). אבל אילו הייתי אומרת "קלמנס אומר, קלמנס לא שם לב" זה היה נשמע עוד יותר מוזר. לא?

אני מסיימת כאן לכתוב על הומו=same כשם ש-hyper=super ועל sex שזה מאותו שורש של sect

יש בינינו כִּימיה

יום שבת, 15 במאי, 2010

תקציר מנהלים:
במילים שאולות, פ' שומרת על הדגש המקורי (או הרפיון המקורי) ללא קשר לסביבה הפונטית העברית.

האות כ' אמורה לנהוג לפי כללי העברית, אם כי גם לאקדמיה יש הרהורי חרטה.
ואם המילה אמורה להתחיל ב-ב' רפויה, פשוט משתמשים ב-ו'.

כמה מכם שאלו אותי על הסלוגן של המיזם החדש שלי. למי שעדיין לא יודע ולא מכיר – קוראים לנו מַר צִים וַחֲבוּרָתוֹ, והסלוגן שלנו הוא מרצים בְּפִּינְצֶטָה להרצאות שוות (זה אותו קישור, אני סתם מתאמנת ב-SEO). העיקרון שלנו הוא שחוגי בית ומועדוני לקוחות משלמים מחיר אחיד פר הרצאה, ומקבלים גם מרצים מתחילים ולכן זולים יחסית, וגם מרצים יקרים שהם לא יכולים להרשות לעצמם בדרך כלל.

אבל על זה תקראו באתר של מר צים וחבורתו. וגם תפיצו את הקישור על הדרך.

<a href=

אני רציתי לדבר על בְּפִּינְצֶטָה. כמה מכם שאלו על ה-פ' הדגושה אחרי ב' השימוש.

ובכן, חברים, פינצטה אינה מילה עברית. וככזאת, היא אינה מצייתת לחוקי העברית. כשם שאיננו אומרים פּלאפל גם כשה-פ' היא בראש מילה, כך הדגש בפּינצטה נשאר גם כשהיא אחרי אות שימוש שוואית, שאינה מצריכה דגש חזק אחריה: לְפּינצטה, כְּפּינצטה, בְּפּינצטה, וְפִּינצטה וּפִּינצטה.

אלה שכן אומרים פּלאפל. וגם זחוק, ושום, וחילבה

אמנם סבתא שלי, שתזכה לחיים טובים וארוכים, נוהגת לומר "הוא עובד בְּבַנְק", אבל זה תיקון יתר – היפר קורקציה. הצורה התקנית היא בְּבַּנק, כי בנק אינו מילה עברית. כשהייתי קטנה נהגנו לומר פּסטיבל, ואני חושבת שיש עוד כאלה שאומרים כך, אבל זהו גם תיקון יתר, או יישור לפי חוקי השפה העברית. יצא לי גם לשמוע את ההגייה פִּילוסופיה, וכשהייתי בחטיבת הביניים היה ילד אחד בשם אורי, שלאבא שלו קראו פּוטו, כי על חנות הצילום שלו היה שלט פוטו.

ההבדל בין תיקון יתר לבין יישור הוא שתיקון יתר נעשה מתוך מחשבה וכנגד מה שטבעי, והוא אופייני יותר דווקא למשכילים. ואילו היישור הוא תהליך טבעי שקורה בשפה. כתבתי על זה בynet השבוע בהקשר של עומל-עומלת שתופס לאט לאט את מקומו של הצמד התקני עָמֵל-עֲמֵלָה.

בימי קדם מילים נשאלו בשינויים פונטיים שהיו הכרחיים על מנת לשלב אותם בעברית. למשל הפרתמים ממגילת אסתר מגיעים מפרסית עתיקה fratama "הכי ראשון", אבל fra הוא גם צרור עיצורים בתחילת מילה וגם מתחיל ב-פ' רפויה, שאינה אפשרית בעברית של אותה תקופה. לכן היה צריך לשבור את הצרור ולדגוש את ה-פ: פַּרְתמים. העברית של היום יכולה להתמודד גם עם צרור עיצורים וגם עם עיצור רפוי בתחילת מילה, וגם עם אות בגד כפת דגושה אחרי אות שימוש שוואית.

לפני שנים רבות, בני בגין רץ לראשות הממשלה. כמעט הצבעתי לו, כי הוא היה המועמד היחיד שאמר וּבְכַלְכָּלָה. כל האחרים אמרו וְבְּכַּלְכָּלָה. חוקי ההגה של העברית החדשה, הישראלית, המדוברת, שונים מאוד מחוקי העברית הקלסית. רק אני, סבתא בתיה ובני בגין עוד שומרים על החוק*. בסוף הצבעתי לו רק בסקר באוניברסיטה, אבל לא בקלפי.

במקרה של פ' אין בעיה, כי בכל הלשונות שהעברית שאלה מהן יש הבחנה ברורה בין P לבין F, בין π לבין Φ, או בין ف לבין پ (בערבית יש רק ف, אבל אף אחד לא מבלבל אותה עם פּ).

גם במקרה של B-V אין בעיה, גם בגלל ההבחנה הברורה בשפות השונות, וגם כי העברית שאלה מילים ב-B כ-בּ, ומילים המתחילות ב-V כ-ו'.

אבל האות כ' עושה שמח בשם כולן. בכלל, הייצוג של העיצורים X (=כֿ) ו-K במילים שאולות הוא שמח. בעברית קלסית יש ח שהיא גרונית, ק שהיא נחצית, והאלופונים הווילוניים כֿ ו-כּ. אלופונים הם ביצועים שונים של אותה פונמה בסביבות שונות, ואם אתם ממש רוצים לדעת מה זה הווילון, תכניסו את האצבע לפה ותיגעו בחך הרך, למעלה בפנים. מרגישים שזה וילון? זהו. ושם נוגעת הלשון כשמבטאים כּ, וכמעט נוגעת כשמבטאים כֿ.

בעברית חדשה ח ו-כֿ הן הומופוניות, וכך גם כּ ו-ק. האלופונים כּ ו-כֿ כבר אינם "מצייתים" לחוקי העברית הקלסית, וניתן לשמוע יותר ויותר לְכַּבּוֹת, לְכּוּדִים, ו-כְתְבִי (lekabot, lekudim, xtevi). אני משתדלת בכל כוחי להיות פה תארנית ולא להעביר אל הכתב את הזעזוע העמוק שלי מצורות כאלה.

ולתוך המערכת הזאת, על כל המתח בין עברית קלסית לחדשה, נכנסות מילים זרות. פעם היו כותבים בעברית טכסט, סכסית ו-חימיה. היום האיותים האלה נראים מוזרים. אבל אלכסנדר זה בסדר. אילו היו כותבים אלקסנדר זה היה מוזר.

העיצור היווני χ (חִי) נהגה ביוונית כ-כֿ. מילים יווניות המתחילות בחי, נשאלו ללשונות אירופה ב-ch. כאשר נקבעו כללי ההגייה של העברית החדשה, הם נקבעו לפי השפות שדיברו מחדשי השפה: רוסית, פולנית, גרמנית. בעיקר פולנית. פאול וקסלר בכלל טוען שעברית היא פולנית עם אוצר מילים עברי (אבל עדיין בהגייה פולנית), ובלקסיקון הלועזי-עברי שלו, המילים הלועזיות מובאות בצורתן הפולנית.

אלט-טאב זוכרים לפני כמה שנים, היה מתמודד בכספת שקיבל שאלת נכון/לא נכון. השאלה הייתה: המילה פוטוסינתזה מקורה בשפה זו. התשובה הייתה פולנית. המתמודד אמר לא נכון, ואיבד את כל כספו. אני מייד שאלתי אם היועץ הלשוני שלהם הוא פאול וקסלר, ואכן כאשר התוכנית הותקפה בתקשורת מכל עבר, הם הביאו את פאול וקסלר להגנתם. אז פוטוסינתזה מקורה ביוונית, אבל הדרך שבה אנחנו מבטאים את המילה היא כמו בפולנית. שיפט-אלט-טאב.

בפולנית, כמו ביוונית, ch מבוטאת כ-כֿ, ולכן מילים המתחילות ב-ch בוטאו בהתחלה ב-כֿ ופעמים אף נכתבו ב-ח', כמו חימיה. כֿאוס, כֿריזמה, כֿרומוזומים, כֿירורגיה, כֿוראוגרפיה – עם תחיית השפה העברית כולן נהגו ב-כֿ רפה (ומאותו כֿורה – ריקוד – קיבלנו גם את ההורָה, ההיא עם הה', הורה). אבל מאז שהיינו פולנים עברו כמה שנים, וכמה שפות נוספות השתלטו על לשוננו, החזקה מביניהן היא אנגלית אמריקאית. ובאנגלית – מכל הדיאלקטים – מבטאים ch כ-כּ. כּאוס (האמת היא שאם כבר אז קֵייאַס), כּריזמה, כּוריאוגרפי, כּרומוסומס וכו'. במקרה של המילה כימיה, לא רק שבאנגלית זה נשמע כ-K, מקור המילה הוא ערבי ושם זה ב-ک (כּ).

אני תמיד הקפדתי לבטא את המילים האלה כמו ביוונית (כלומר בפולנית), אבל לפני זמן מה, בעקבות דיון בטוויטר, פתחתי את המילונים שלי, וגיליתי להוותי שכל המילים היווניות ב-χ מתחילות בעברית ב-כ' דגושה.

שאלתי את רות אלמגור רמון, יועצת הלשון של רשות השידור מטעם האקדמיה ללשון עברית: "הכצעקתה?"
וזאת תשובתה:

יש החלטה יְשָנה בדבר העיצור כ  (ch היוונית) בלבד: מאחר שיש לו פנים של כֿ ופנים של כּ בלשונות אירופה, הוחלט להכפיפו לכללי ריפוי ודיגוש כ העברית: כּירורגייה – בכֿירורגייה. לא כן פ, ב: פֿילוסופיה, פּסימי, פֿדיחה (סתם…)
ואולם כימיה – קל וחומר דגוש – בגלל המקור הערבי – אלכימיה.
עכשיו יש הרהורי חרטה באקדמיה על עניין דו-פניות הכ"ף, אבל לפי שעה אין שינוי רשמי. הנטייה כרגע לומר כֿירורגייה, כֿוריאוגרפיה – רפה כנהוג בדיבור. אינני בטוחה שכימיה תיגרר אף היא עם השינוי.

לא יודעת למה, אבל זה מזכיר לי קצת את קרב המוחות בנסיכה הקסומה.

ובחזרה לפינצטה: היום אני מבקשת מכל מי שאוהב אותי, את הכתיבה שלי ו/או את ההרצאות שלי, להפיץ את הקישור www.hamartsim.com לכל מי שעשוי להתעניין בבלוג שיש לנו שם, וכמובן לכל מי שאתם מכירים שהוא חבר בחוג בית או מרכז מועדון הרצאות (מועדוני גמלאים וכו') שמשלם היטב. קישורים מבלוגים ומפורומים גם יתקבלו בברכה, במיוחד אם הקישור הוא של המילים הרצאות או מרצים. ותבוא הברכה על ראשכם.

*לכל החבר'ה מפורום לשון עברית – אני יודעת. גם אתם. זאת הייתה בדיחה ואני מאושרת שיש עוד מופרעים כמוני וכמו בני.

כאילו דה

יום שבת, 10 באפריל, 2010

תקציר מנהלים: בביטויים מארמית ה-ד- מחוברת למילה: ריבית דריבית, דרבנן, דאורייתא. במילים מלטינית ובנותיה דה היא מילה נפרדת: דה פקטו, דה יורה, טור דה פראנס.
יוצא דופן – דה לפני תווית יידוע, למשל איטלקית דלה della "של ה-".
הישראלים מתבלבלים כי לשתי הקידומות יש משמעות "של" (בנוסף למשמעויות אחרות).

פוסט אחרון (אני חושבת) במסגרת פסטיבל הריבית של עברית וחיות אחרות. הראשון היה טור על ריבית ב-ynet כלכלה, השני היה פוסט על ההבדל בין נשך לבין ריבית (תקציר מנהלים: הדעות חלוקות).

והפעם – יאיר דקל ויעקב לקס הלשינו למדור התיקונים של עידו קינן על כתבה באתרא דמרקר מ-26.3.2010, שבה נכתב גם בגוף הכתבה וגם במסגרת הנאה:

ריבית דה ריבית

התיקון הראשון היה כבר בתגבובים לכתבה: ריבית דריבית הוא ביטוי שנשאל מארמית כמות שהוא, גם המילה ריבית וגם ד-, ארמית "של" או "ש-". מכיוון שטעם המצות עדיין בפינו, הדוגמה היא מביעור החמץ, כי יש שם הרבה ד-: כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל ולהווי הפקר כעפרא דארעא. כל שאור וחמץ שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, יתבטל ויהיה הפקר כעפר (של) הארץ. ריבית דריבית היא ריבית של הריבית.

דֶה, שנכתב בנפרד, הוא מילת היחס הלטינית "מ-", ובצרפתית, בספרדית ובאיטלקית גם "של" (כשחושבים על זה, זה במידה מסוימת התפתחות של מ-). דה פקטו – מילולית "מהעובדה" (לטינית) קרם דה לה קרם – השמנת של השמנת (צרפתית), טור דה פראנס וכו'. באיטלקית ובספרדית, כאשר מילת היחס de באה לפני תווית היידוע la, המילים מתחברות, ולכן נכון לתעתק אותה כ-ד בלבד: Pizza della casa פיצה דלה קזה. גם בצרפתית יש שינויים פונטיים.

אבל ארמית נכתבת באותן אותיות כמו עברית, וה-ד בה תמיד, אבל תמיד מחוברת למילה שאחריה, ולכן אין לתעתק אותה כמילה נפרדת דה.

ועכשיו נהיה לרגע בלשנים תארנים, ובמקום לתקן (כלומר בנוסף…) נבדוק למה זה קורה.

גם ל-ד- הארמי וגם ל-דה הלטיני יש משמעות משותפת: של. שתי השפות משמשות במשלב גבוה יחסית. הדוברים לא תמיד יודעים איזה ביטוי מגיע מאיזו שפה. יתרה מזו, בניגוד לרוב קוראי הבלוג הזה, רוב הדוברים בכלל לא חושבים מאיזו שפה מגיע כל ביטוי. הישראלי הממוצע, אולי קצת מעל הממוצע כי הוא מכיר ביטויים גבוהים, יודע שלפעמים כותבים דה ולפעמים ד-. הוא גם יודע שבעברית יש מילות יחס ומיליות רבות שניתן לכתוב אותן ביותר מצורה אחת: מן=מ-, אשר=ש-, אל=ל-. מכאן הוא מסיק (וכל זה בלי לחשוב על זה, כן?) שגם דה ו-ד- זאת אותה מילת יחס, וניתן לכתוב אותה בשתי הצורות. זה שגם התקשורת ומבחן גוגל מראים שאפשר גם ככה וגם ככה, לא ממש משפר את המצב.

אמנם הפוסט הזה מתפרסם בעקבות הלשנות על דה מארקר (הבדיחה עם הארמית מיצתה את עצמה, נכון?), אבל המציאות כרגיל הרבה יותר עצובה. תודה לאלי שהסב את תשומת ליבי לכך שזה לא המקום היחיד שבו משתמשים בביטוי. ליתר דיוק יש 283 דפים ברשת שבהם כתוב ריבית דה ריבית.

אלט-טאב: בחיפוש הראשוני בגוגל כתוב 19,300 מופעים, אבל כשמנסים ללכת עד הסוף, מגיעים ל-131 תוצאות בלבד, ובחיפוש עם התוצאות הדומות מאוד – 283. המספרים שמופיעים למעלה בחיפוש בגוגל משמעותיים בערך כמו הנקודות בשל מי השורה הזאת.

גיליתי את זה כשגיגלתי את עצמי. "תמר עילם גינדין" עם מרכאות, נכון לרגע זה, יש 144,000 תוצאות (206, או 1000 עגול עם התוצאות הדומות מאוד, ותודה לדורבנות). בלי מרכאות יש כ-2970 תוצאות (220, 1000). לא אלאה אתכם עם "תמר עילם", אבל אני חושבת המסר הובן. שיפט-אלט-טאב.

יש 26 מקומות שבהם מופיעים זה לצד זה "ריבית דריבית" ו"ריבית דה ריבית" (בחיפוש הראשוני כתוב 509). ברוב המקומות זה נובע מחוסר תשומת לב, או פשוט מחוסר ידע, אבל בחלקם זה כדי לתקן את המעוות:  גלעד סרי לוי בתגובה לעדו מרוז ב"לחיות אבל אחרת", העכבר ששתק ב"פרש" וגם כמה תגבובים, לכתבה הזאת בדה-מארקר (זה דה שונה לחלוטין. לא היום) ולכתבה של רמי שטיירמן בגלובס, מ-2007.

הפוסט הוא בעקבות ריבית דריבית, אבל חיפוש קצר בגוגל מעלה גם דפקטו (אני לא עוברת על כל התוצאות. חלק הן משחק מילים על דֶפֶקט, אבל חלק בלתי מבוטל זה בעצם דה פקטו, לפעמים לצד דיורה, שאמור כמובן להיות דה יוּרֶה), וגם שארל דגול (דה גול), טור דפרנס ו(מצוות, שליח, קדיש) דה-רבנן (דרבנן). ואפילו קצת דה-אורייתא. נקודת האור הקטנה שלנו היא שהצורות האלה הן עדיין במיעוט.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני כלכלה). צרו קשר להזמנת הרצאה.

ריבית דה ריבית

יום חמישי, 8 באפריל, 2010

תקציר מנהלים: יש האומרים שאין הבדל בין נשך וריבית, יש האומרים שנשך זה ריבית שנלקחת מראש, ויש האומרים שנשך זאת ריבית קצוצה.
כולם צודקים.

ביום שישי שעבר התפרסם הטור השני שלי ב-ynet כלכלה, והפעם על המילה ריבית, השאולה מארמית, ועל המילה התנ"כית נשך.

לפני הכול – תודה ליחזקאל וליובל על הייעוץ בעניינים הלכתיים.

היו 54 תגובות ב-30 דיונים, מהם 3 או 4 תשובות שלי ורק אחת (למיטב ידיעתי) של חברה שלי. אני מה-זה מרוצה.
בתגבובים התפתח דיון בנושא ההבדל בין נשך וריבית ששווה להתעכב עליו קצת. מי שמאמין לי ולא צריך דוגמאות, פשוט תדלגו על הקטעים המצוטטים.

המילה ריבית אינה קיימת במקרא, אלא רק בתרגומי מקרא לארמית, שם היא מתרגמת את המילה נשך, למשל

לָא תְּרַבֵּי לַאֲחוּךְ, רִבִּית כְּסַף רִבִּית עֲבוּר:  רִבִּית, כָּל מִדָּעַם דְּמִתְרַבֵּי, שמתרגם את לֹא-תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל:  נֶשֶׁךְ, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ (דברים כג:כ).

בתרגום האנגלי החדש של אותו פסוק, המילה נשך היא interest ומופיעה גם המילה loan, ובתרגום קינג ג'יימס, התרגום הראשון של התנ"ך לאנגלית, משתמשים במילה usury.

התרגום הארמי שאני משתמשת בו הוא תרגום אונקלוס מאתר מכון ממרא, והתרגומים האנגליים, הן ה-New Revised Standard Version והן תרגום קינג ג'יימס לקוחים מאורמוס.

אייל מרמת ישי ואבנר כותבים שנשך הוא ריבית שנקבעת מראש, וארז גורס שהמילה נשך באה לתאר ריבית נשכנית מופרזת, וכיום יש אפילו הגדרה משפטית למה שיוגדר ריבית נשך שאינה חוקית. לדוגמה 10% לשנה ייחשב ריבית. אולם 10% ליום תיחשב ריבית נשך שאינה חוקית. לדבריו, ההבדל מצוי גם בשפות אחרות. לדוגמה ריבית באנגלית היא interest וריבית נשך הינה usury.

הבה נראה איך כולם צודקים:

כאשר מופיעות המילים מרבית ותרבית לצד המילה נשך, הן מתורגמות כריבית, בעוד שנשך מתורגמת כחיבֻליא. חבל בעברית מקראית הוא משכון, וחיבליא בארמית היא מילה נרדפת לריבית, הפעם מהפן שכובל את הלווה. בתרגום האנגלי החדש, מרבית ותרבית הן profit ונשך, בהתאמה לדברי אייל, הוא interest taken in advance. בתרגום קינג ג'יימס נשך מתורגם usury, ומרבית ותרבית מתורגמות increase.

דברים כה:לו אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, מתורגם לָא תִּסַּב מִנֵּיהּ חִיבֻלְיָא וְרִבִּיתָא,
באנגלית חדשה Do not take interest in advance or otherwise make a profit from them
ובאנגלית ארכאית Take thou no usury of him, or increase

והפסוק הבא, דברים כה:לז
אֶת-כַּסְפְּךָ–לֹא-תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ; וּבְמַרְבִּית, לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ, יָת כַּסְפָּךְ–לָא תִּתֵּין לֵיהּ, בְּחִיבֻלְיָא; וּבְרִבִּיתָא, לָא תִּתֵּין מֵיכְלָךְ
אנגלית חדשה You shall not lend them your money at interest taken in advance, or provide them food at a profit
ארכאית Thou shalt not give him thy money upon usury, nor lend him thy victuals for increase

באנגלית ארכאית המילה היא אכן usury, אבל המילה interest כלל לא מופיעה בהקשרים של ריבית. ההגדרה המילונית של usury היא אכן ריבית מטורפת, אבל זה בימינו. הפירוש הארכאי הוא פשוט ריבית, וקינג ג'יימס כתוב בשפה ארכאית. אני חושבת שהמחוקק העברי המודרני החליט להשתמש במילה נשך לתיאור ריבית לא הגיונית, כי המילה עצמה נשמעת הרבה יותר שלילית מאשר סתם ריבית.

התרגום בגרסה החדשה הוא תרגום חדש יותר, והפרשנות – כאשר נשך מוצב מול ריבית – תומכת בדברי אייל ואבנר. אבל כאשר נשך ניצב לבד, הוא מתורגם כ-interest בלי קשר לזמן הגבייה ולזמן הפרעון.

מירי מרמת אביב הפנתה למאמר של עו"ד טל שרון על משכנתאות וריבית. לקראת סוף המאמר מצטט עו"ד שרון את הרמב"ם, מתוך ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה פרק ד. הרמב"ם אומר "נשך ומרבית אחד הוא", ואחר כך עובר להשתמש במילה ריבית.

למי שתהה, המילה usury אכן באה מהפועל "להשתמש", ו-interest בלטינית זה "זה באמצע" (inter – בין, באמצע, est=is).

יופי. כולם יצאו צודקים.

הכותרת היא דווקא לא נכונה, אבל 529 מילים זה כבר מספיק לפוסט אחד, אז מבטיחה לכתוב עליה מייד ולפרסם בעוד 3 ימים (זה טוב גם כדי שלא ייראה כאילו אני יורדת על אתרא דמרקר באותו פוסט שאני משבחת את הטור הבלשני הנפלא של ynet כלכלה).

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מינוח עסקי). צרו קשר להזמנת הרצאה.