חנוכה



It's all about Rosh Hashana!

יום שישי, 11 בספטמבר, 2015

פוסט זה בעברית: ראש השנה – כל השנה!

My grandfather Shlomo Harari, RIP, used to say that Purim and Kippurim are the same holiday, because both are "pretend holidays": in Purim the Jews pretend to be Goyim (gentiles), and in Kippurim the "Goyim" pretend to be good Jews.

Little did he know, the link between Purim and Kippurim goes way beyond jokes. In fact, it goes thousands of years into the past. In this short series of articles, we will see that these two holidays share deep roots, beliefs, myths and even historical events in the ancient near east. Moreover, Hanukkah, Passover and the Mimuna spring from the same roots, as do New Year events in Islam, New Season holidays in Christianity and other holidays in other cultures. And it's all about New Year's.

Masechet Rosh Hashana says there are four New Years and four judgment days. The names of the Jewish (i.e. Babylonian) months also indicate at least two beginning points: Tishrei (Akkadian Tishritu) means "a beginning", while Marheshvan originates in Akkadian Waraḥ-Shamnu – the eighth month (w-m changes are routine in word-borrowings in the ancient near east, as both are labial – pronounced using the lips) – i.e. a count that begins in the ancient New Year in the month of Nissan.

As a matter of fact, the Tishrei New Year is just as ancient. The vernal (spring) equinox – Nissan – is a symbolic New Year. Nature wakes up, the trees begin to bloom, the days become longer than the nights, the weather is already/still pleasant. It's the national New Near for the Israelites, because in Passover we became a nation. The Mishna tells us it's the New Year for kings: We cannot begin the count of each king's years from the day of coronation, because each king will have a different new year, after several years we won't remember the exact date, and chaos is soon to follow. The solution is that regardless of the coronation date, the king's next year begins in Nissan. Even if he was crowned in Adar. But an agricultural new year in Nissan would be useless, because it would mean that in a Sabbath year, first we won't be allowed to reap what we've sown in the autumn, and then it would be prohibited to sew for next year. The natural and agricultural New Year begins in the autumn, that is, in Tishrei. Two of the judgement days mentioned in the Mishna are in Tishrei: Rosh Hashana is the personal judgement day, and Sukkot is the first judgement day for nature: Will there be enough rain? The other natural judgement days are the other pilgrimage festivals – Passover in Nissan – Will there be enough wheat? And Shavuot in Sivan: Will there be enough fruit?

The New Year has always been a source of excitement as well as fear. In our times it's mostly excitement (or depression), summing-up, intospection and New Year resolutions, but some of us remember the slightly superstitious fear before 5784, Hebrew תשמ"ד which spelled "will be destroyed") and before December 21st 2012 because of the Aztec prophecy, as well as the allegedly rational fear before the year 2000. In the ancient world the new year was also a mix of fear and excitement. Fortunes are about to be decided; the individual, the community and sometimes the whole world – is in danger. This is why we Jews do things we don't normally do throughout the month of Elul and to a greater extent on the first ten days of the year, culminating in Yom Kippur: getting up before dawn for Slichot during these forty days, and fasting on Yom Kippur, when the usual Jewish holiday is about "they tried to kill us, we won, let's eat!".

Let's take a closer look at the last statement. Does this description fit all the holidays? Not really. Sukkot, Shavuot and Tu Bishvat are about eating, but without the hating, though we did see the Mishna regards Sukkot and Shavuot as judgement days (and Tu Bishvat as a New Year). The "they tried to kill us we won" holidays are conveniently located around solstices and equinoxes: The solar, or lunisolar New Year usually begins with a new season: around the spring or autumn equinox (March and September 21st, give or take a day), or around a solstice (December or June 22nd±1 – winter or summer depends on hemisphere). In simpler words – Sun years (whether their months are based on the moon, like the Jewish year, or arbitrary like the Gregorian calendar) usually begin around the longest day or night of the year, or around the time when day and night are equal.

The Midrash tells us that Hanukkah was actually created on the first Kislev of existence, when Adam saw the days are getting shorter and shorter, and feared the world would come to an end (the world is in danger!). He fasted for 8 days (which is something he didn't normally do), and the days began to get longer: the world was saved! The Maccabis chose Kislev 25th because that was the day the Greeks desecrated the temple, and the Greeks chose that day probably because it is connected to the rebirth of the Sun and a time of light holidays all around the globe (the story of the little pot of oil, by the way, is first documented some 200 years after the events and is not flawless). In the Maccabis' story too, the Jews are in danger – spiritual danger – and there had to be a great massacre in order to save the day. If an 8 day holiday of light starting on the 25th of the month sounds familiar, it is because this was also the birth date of the Sun god in pagan Europe, and when the emperor Constantine wanted to make Christianity more appealing, he identified Jesus with the Sun God (and gave him a halo, later copied unto other saints).

Want to read more? crowdfund the English (and Persian) version of The Book of Esther, Unmasked. This article is based on parts of chapter 9 of The Book of Esther, Unmasked. Want to hear more? Invite me to a well-paid lecture. During the crowdfunding campaign – that is, until October 16th, there are serious discounts on lectures as well, so you may want to take advantage of that.

Next time: All Holidays are High! On the "they tried to kill us, we won, let's eat" paradigm of Jewish holidays. (will be linked when published)

***

Before you ask: This article series is licensed cc-by-sa. You may quote or republish it without explicit permission, as long as you give the following credit to the writer, Thamar E. Gindin (including links) + a link to the original article, and allow others to do the same.

Thamar E. Gindin is a faculty member in Shalem College in Jerusalem, researcher at the Ezri Center for Iran and Persian Gulf center in Haifa University, lecturer and author of The Good, the Bad and the World, a Journey to Pre-Islamic Iran (Hebrew) and The Book of Esther, Unmasked (Hebrew, English and Persian). This article is based on the 9th chapter of The Book of Esther, Unmasked.

ראש השנה — כל השנה!

יום שישי, 11 בספטמבר, 2015

This article in English: It's all about Rosh Hashana!

סבי, שלמה הררי מנוחתו עדן, נהג להתלוצץ עם נכדיו ולומר שפורים וכיפורים הם אותו חג: בפורים כל היהודים מתחפשים לגויים, ובכיפורים, כל ה"גויים" מתחפשים ליהודים.

מה שהוא לא ידע, הוא שהקשר בין פורים וכיפורים הוא הרבה מעבר להלצות. למעשה, זהו קשר שעומקו אלפי שנים. בסדרת מאמרים קצרה זו, נראה את השורשים העמוקים במזרח הקדום, את האמונות, את המיתוסים ואפילו את האירועים ההיסטוריים או ההיסטוריים לכאורה, שקושרים בין פורים וכיפורים. יתרה מזו, פסח והמימונה שואבים מאותם מקורות, וכך גם אירועי ראש שנה באסלאם, חגים עונתיים בנצרות, וחגים נוספים בתרבויות אחרות. והכול הכול נסוב סביב ראש השנה.

הרעיון של יותר מראש שנה אחד אינו חידוש: כבר במסכת ראש השנה כתוב שיש ארבעה ראשי שנים וארבעה ימי דין. שמות החודשים העבריים (כלומר הבבליים) מעידים גם כן על שני ראשי שנים לפחות: השם תשרי בא מהמילה האכדית תִּשְׁרִיתֻ "התחלה", ואילו השם מרחשון מקורו לא בהיעדר החגים (שעושים אותו מר) או בגשם הראשון (מר – מילה יחידאית במקרא שמשמעותה טיפה), אלא באכדית וַרַח-שַׁמְנֻ – הירח השמיני – לפי לוח השנה העתיק המתחיל בניסן (חילופי ו-מ נפוצים מאוד בשאילות בין שפות במזרח הקדום).

למען האמת, ראש השנה בתשרי קדום לא פחות מראש השנה בניסן. השוויון האביבי – הנקודה שבה היום והלילה משתווים בסביבות ראש חודש ניסן – היא ראש שנה סמלי. הטבע מתעורר, העצים מתחילים לפרוח, הימים הופכים להיות ארוכים מהלילות, ומזג האוויר כבר/עדיין נעים. זהו ראש השנה הלאומי של בני ישראל – החג שבו הפכנו לעם. המשנה מספרת לנו שזהו ראש השנה למלכים: הרי אי אפשר להתחיל לספור את שנותיו של כל מלך מיום הכתרתו, כי אחרי כמה שנים, או כמה מלכים, כבר לא יזכרו מי הומלך מתי, ויהיה בלגן גדול. הפתרון הוא שללא קשר לתאריך ההכתרה, השנה הבאה של המלך תתחיל בניסן. זה אומר שאם הוא הוכתר באדר, שנתו השנייה תתחיל אחרי פחות מחודש!

אבל ראש שנה חקלאי בניסן הוא לא פרקטי, כי משמעותו היא שבשנת שמיטה לא נוכל לקצור מה שזרענו בשנה שעברה, וגם לא לזרוע לשנה הבאה. ראש השנה החקלאי, של מחזור הצמיחה בטבע, מתחיל בסביבות יום השוויון הסתווי, כלומר בתשרי. שניים מימי הדין המוזכרים במשנה הם בתשרי: ראש השנה הוא יום דין אישי, וסוכות הוא יום הדין הראשון לטבע: האם יהיה מספיק גשם? שני ימי הדין האחרים של הטבע מתאימים לשתי הרגלים האחרות: פסח בניסן: האם תהיה מספיק חיטה? ובשבועות – האם יהיו מספיק פירות?

ראש השנה היה תמיד – ועודנו – מקור להתרגשות ולפחד גם יחד. בימינו זו יותר התרגשות (או דיכאון), סיכומים, חשבון נפש והחלטות לשנה החדשה; אבל חלקנו עוד זוכרים את הפחד לפני שנת תשמ"ד, ואת האמונה הטפלה בנוגע ל-21 בדצמבר 2012 (היום הקצר ביותר בשנה גם הוא ראש שנה, נגיע לכך מיד), בגלל הנבואה האצטקית. נזכור גם את הפחד הרציונלי לכאורה לפני שנת 2000. גם בעולם העתיק ראש השנה התאפיין בהתרגשות מעורבת בפחד. הגורלות עומדים להיקבע; האדם, הקהילה, ולפעמים כל העולם – בסכנה. לכן ב-40 הימים מראש חודש אלול, אנחנו, היהודים, עושים דברים שאנחנו לא עושים בדרך כלל, כמו לקום לפנות בוקר לסליחות, ובשיא התקופה – כלומר ביום האחרון – גם לצום, כשהפרדיגמה הרגילה של חגי ישראל היא "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!".

נסתכל קצת יותר בעיון במשפט האחרון. האם התיאור הזה מתאים לכל החגים? לא ממש. בסוכות, בשבועות ובט"ו בשבט אנחנו אוכלים בלי לשנוא – וזאת למרות שהמשנה רואה בסוכות ובשבועות ימי דין (וט"ו בשבט הוא אחד מראשי השנה). החגים מסוג "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!" מתרכזים בנוחות בתחילת עונות: סביב נקודת השוויון האביבי (פורים לפני, פסח אחרי) וסביב הלילה הארוך ביותר בשנה – תחילת החורף (חנוכה). שנות שמש, או שנות שמש-ירח (כמו השנה העברית), מתחילה בד"כ בעונה חדשה: סביב נקודות השוויון באביב (21 במרץ ± יום) ובסתיו (21 בספטמבר ± יום), או בנקודות קיצון של השמש (21 בדצמבר ± יום ו-21 ביוני ± יום. קיץ או חורף תלוי בחצי הכדור שאתם נמצאים בו).

 

המדרש מספר לנו שחג החנוכה נוצר למעשה בכסלו הראשון לקיום העולם, כשאדם הראשון ראה שהימים מתקצרים, וחשש שהעולם עומד להיחרב (העולם בסכנה!) הוא צם במשך שמונה ימים (שזה משהו שהוא לא עשה בד"כ), והימים התחילו להתארך: העולם ניצל! המכבים בחרו את כ"ה בכסלו כי זה היה התאריך שבו היוונים חיללו את המקדש, והיוונים בחרו את התאריך הזה אולי כי הוא קשור ללידתה של השמש, וזהו זמן של חגי אור בכל רחבי העולם. סיפור נס פך השמן מוזכר לראשונה במקורות מאוחרים בכ-200 שנה לאירועים עצמם, והוא אינו חף מבעיות. גם בסיפורם של המכבים עם ישראל נמצא בסכנה – סכנה רוחנית – וחייב להיות טבח גדול כדי להציל את המצב. אם חג אור בן שמונה ימים המתחיל ב-25 בחודש החשוך ביותר בשנה נשמע לכם מוכר, זה מכיוון שזהו יום הולדתו של אל השמש באירופה שלפני הנצרות, וכשהקיסר קונסטנטין רצה לחבב על ההמונים את הדת הנוצרית, הוא זיהה את ישוע עם אל השמש (ולכן יש לישוע הילה, שעברה אחר כך גם לקדושים האחרים).

בפעם הבאה:

כל החגים הם ימים נוראים!
על פרדיגמת "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו בואו נאכל" של חגי ישראל. (יקושר כשיפורסם).

רוצים לשמוע עוד? עד 16.10.2015 אפשר לקבוע  הרצאות העשרה דרך קמפיין מימון ההמונים של התרגום לאנגלית ולפרסית במחירים נמוכים מהרגיל (511$ במקום 2400 + מע"מ + נסיעות בימי השנה, ו-1023$ במקום 4000+ מע"מ + נסיעות בעונת הפורים), ופה בצד למעלה יש קישורים להרצאות הקרובות שלי לקהל הרחב.

***

זה כתוב בתחתית העמוד אבל אני חוסכת לכם: סדרת מאמרים זו מתפרסמת ברישיון cc-by-sa. זה אומר שאתם יכולים לפרסם את כולו או חלקים ממנו איפה שבא לכם בלי לבקש קודם את רשותי, בתנאי שאתם נותנים את הקרדיט הבא, והפניה לדף זה, ומרשים לאחרים להפיץ באותה דרך.

הקרדיט: ד"ר תמר עילם גינדין היא חברת סגל בחוג למזרח תיכון במרכז האקדמי שלם בירושלים, חוקרת במרכז מאיר ומרים עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, מרצה בחסד ומחברת הספרים הטוב הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית (הוצאת מודן), ומגילת אסתר מאחורי המסכה (הוצאת זרש) סדרה זו מבוססת על חלק מפרק ט' של הספר.אם תעזרו בתמיכה ובהפצה, אז בקרוב יהיה גם באנגלית ובפרסית!).

(אם זה יותר מדיי קישורים, עד 16.10.2015 הקישור החשוב ביותר הוא האחרון – לקמפיין מימון ההמונים של המהדורות האנגלית והפרסית).

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – ההרצאה (חלק ד' ואחרון)

יום ראשון, 19 באפריל, 2015

חלקה הרביעי והאחרון של ההרצאה שנתתי לשותפים לדרך בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ב

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ג

והנה חלק ד' ואחרון (16:04 דקות)

זה לא עד סוף ההרצאה, כי מתישהו פשוט נגמר הזיכרון במצלמה.
(וגם ההרצאה לא מקיפה הכול. כי אי אפשר. בשביל זה יש הספר מגילת אסתר: מאחורי המסכה).

והנה מספר תמונות סטילס מההרצאה לתומכים בירושלים, שהתקיימה בבית משפחת אברמי (בקישור, חפשו "איראן", וגלו למה שירלי התנדבה לארח אותנו).

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. בית משפחת אברמי לפני.

בית משפחת אברמי לפני.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

מגילת אסתר - מאחורי המסכה: הרצאה לתומכים בירושלים. גוהר מסעדה פרסית

בתמונה: שותפים לדרך מאזינים בעניין + ירקות חתוכים + ח'ורשט אלו + אש רשתה (מהמסעדה הפרסית גוהר בכפר סבא).

רוצים גם לשמוע ולטעום? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מימון), ואפשר לשלב עם אוכל – מטעימות ועד סעודה מגוהר – מסעדה פרסית. צרו קשר פה מימין.

האם ימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם לאחר חורבן המדינה? פרק ו' ואחרון / דוד פילאווין

יום שלישי, 22 בנובמבר, 2011

 בפרקים הקודמים גילינו שיש מצב שימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם במחנה החרדי וגם במחנה הדתי-לאומי. היום נגלה שכבר היו דברים מעולם, ויש גם מוסר השכל בסוף.
לקריאת כל הפרקים בסדרה.

בחזון המפורסם בספר דניאל מוזכרות ארבע מלכויות המשעבדות את עם ישראל, שלאחר קִצה של האחרונה בהן אמורה לבוא הגאולה: המלכות החמישית הנצחית. הפרשנות המסורתית מזהה אותן עם בבל, פרס ומדי, יוון, ורומי. אלא שהאימפריה הרומאית הגיעה לקצה כבר מזמן, והגאולה עדיין לא באה. מה עושים? ובכן, לכל קושיה יש תירוץ, כמובן: מפרשים שמלכות רומי עדיין קיימת משום שהתרבות המערבית בכלל והנצרות בפרט (במיוחד הקתולית, שמרכזה ברומא) היא המשך של מלכות רומי.
אז מה יוצא? – שמלכויות בבל, פרס-מדי, ויוון (הכוונה כמובן לאימפריות ההלניסטיות), שמבחינה פוליטית ניתן לראות בהן למעשה המשכים של אותה המדינה רק עם שושלות שהדיחו זו את זו והרחיבו את הגבולות של המדינה שירשו, נחשבות שלוש מלכויות בחשבון הזה, בעוד שרומי נחשבת מלכות אחת הנמשכת עד לימינו עקב איזה בסיס תרבותי משותף לה ולתרבות המערבית העכשווית. אבל אם כבר אז כבר: מבחינות רבות, רומי היא יורשתה התרבותית של יוון. ומדוע לא תיחשבנה אפוא יוון ורומי למלכות אחת? לאלוהים פתרונים. אבן עזרא אמנם הרגיש שמשהו בנרטיב הזה איננו כשורה ורצה לפיכך לזהות את המלכות הרביעית עם מלכות ערב – כלומר עם האימפריה המוסלמית ששלטה אז (לפחות נומינלית) בחצי האי האיברי. ועל כך ענה לו הרמב"ן ש"נפל פחד הישמעאלים עליו", ופרשנותו לא נתקבלה לדורות. ואילו הייתה מתקבלת, זה לא היה עוזר, כי הח'ליף האחרון – שהיה גם הסולטן הטורקי האחרון –  פרש בשנת 1922 והגאולה טרם באה.

כך או כך, נראה שאין בעיה לפרש את כל הדיבורים על ישויות פוליטיות באופן מאד לא מילולי. ממילא, אין בעיה גדולה לפרש כך גם את המושג "מדינת ישראל".

ויש מוטיבציה לעשות כן: בשנת 1942, צבאותיו של רומל צבאו על שערי ארץ ישראל, ותושבי המדינה היהודים חרדו לגורלם. נראה היה שאם יהודים ברחו מהשואה האירופאית לכאן, השואה רדפה אחריהם. גובשה תוכנית יום הדין – "מצדה על הכרמל". ונראה היה שהקיץ הקץ (השתמשתי בביטוי הזה איפשהו לעיל – וזה לא מפליא: כל הזמן מקיץ עלינו הקץ אבל אנחנו עדיין פה, קמים כל פעם לתחיה כמו עוף החול…). הרב הרצוג (שגם כן הזכרתי אותו באותו עֵיל), רצה לעודד את רוח העם והכריז: "מסורת בידינו, בית שלישי לא ייחרב". הוא לא המציא את הרעיון – יש לו תקדימים במקורות. אבל בניסוח הזה האמרה מיוחסת לרב הרצוג דווקא.

מובן שהיישוב היהודי בארץ ישראל דאז היה רחוק מאד מהיות "בית שלישי" – אפילו מדינה לא נראתה עוד באופק, לא כל שכן בית מקדש (שגם היום לא נראה באופק). אבל המטפורה עשתה את שלה, ו"בית שלישי" אכן לא נחרב.

אז לא ייחסו חשיבות יתר לאמירה זו. כפי שאמרתי: לא נהוג, במסורת היהודית, להתייחס ברצינות רבה מדיי לווארטים.

אבל כשהציונות הדתית קמה לתחייה בשנות ה-60, 70, וכשתורת הרב קוק נמשתה מתהום הנשיה, וכשאנשי "גוש אמונים" ודומיהם החלו לתכנן את הגאולה לפרטיה, אז גם נשלפה אִמרה נשכחת זו של הרב הרצוג מהבוידעם ונלקחה ברצינות יתירה. היום, בחוגים מסויימים של הציונות הדתית, מי שיעז להעלות על בדל שפתיו את האפשרות שהמדינה תיחרב, לכופר ייחשב.

מה יקרה אפוא אם וכאשר המדינה, אפעס, תיחרב?

כמובן שהתגובה הטבעית לא תהיה "וואללה, הרב הרצוג טעה – התברר בדיעבד שהאמנו בשטויות".

לאון פסטינגר מתאר בספרו When Prophecy Fails איך כתות מתמודדות עם הפרכות אמפיריות של נבואות מנהיגיהן. התגובה מצד ה"גרעין הקשה" של הכת, במקרים כאלה, היא למצוא תירוץ מדוע הנבואה לא באמת הופרכה.

באותו אופן, כידוע, מתאר קארל פופר בכתביו איך תיאוריות מדעיות הופכות לאמונות מטפיזיות: כשבמקום לזרוק את התיאוריה לפח שעה שהיא הופרכה מוצאים הסברים אד-הוק מדוע תחזיותינו-לאור-התיאוריה לא התגשמו.

במקרה ההיפותטי שאותו אני מתאר, המוצא הקל ביותר היה יכול להיות, כמובן, להגיד: "לא היה זה בית שלישי".

ובאמת – כך כנראה יתייחסו לעניין החרדים: הרי גם עתה, כשהמדינה עודנה עומדת על תִלה, לדידם עם ישראל עדיין נמצא בגלות. מה גם ששום "בית שלישי" במובן המילולי של הביטוי לא נבנה.

זאת ועוד: לדעת חוקרים מסויימים, בר כוכבא, למשל, בעת המרד שלו נגד גזירות אדריאנוס, לא רק שגירש את הרומאים מיהודה לזמן מה וכונן מדינה יהודית, אלא אף בנה מזבח על הר הבית – מזבח שהיה פעיל כל עוד בר כוכבא שלט בירושלים. זאת ועוד, הוא כנראה קיבץ תרומות נדיבות מרחבי הפזורה היהודית בגולה לשם בניית בית מקדש ממשי. ישנן אינדיקציות שהוא הטמין אוצרות אלה איפשהו והשאיר הוראות איך למצוא אותם: לידיעתכם, מחפשי אוצרות מקצועיים וחובבים… 🙂

מה יותר "בית שלישי" מזה? ובכל זאת, המרד נכשל, בר כוזיבא הכזיב והשמיים לא נפלו: האפוקליפסה לא התרחשה והגאולה לא הגיעה.

כמובן שההסבר שייתן לכך דתי מצוי יהיה: "לא היה זה בית שלישי". זאת למרות שלכאורה מדובר בבית שלישי הרבה יותר מילולי מאשר מדינת ישראל הנוכחית.

אבל קשה יותר יהיה לציוני דתי מצוי לומר זאת במקרה ההיפותטי שאותו אני מתאר: הרי הרב הרצוג קרא בשם "בית שלישי" למשהו הרבה פחות "בית שלישי" אפילו מאשר מדינת ישראל. אם המיעוט היהודי בארץ ישראל תחת השלטון הבריטי היה "בית שלישי", קל וחומר מדינת ישראל.

יותר קל אפוא יהיה לומר שבית שלישי אף פעם לא נחרב ועדיין על תִלו עומד. קרי: שמדינת ישראל עדיין קיימת.

את זאת זה קל יהיה לעשות: למשל, לדעת רוב פוסקי ההלכה, במשך הדורות הרבים שחלפו מאז חורבן הבית הממשי עדיין חלה על הר הבית קדושת המקדש (ולכן אסור לנו לעלות להר בעודנו טמאים). אם כיפת הסלע יכולה להיחשב בית מקדש לעד, אז ארץ ישראל – אפילו חרבה – לא כל שכן.

יתר על כן, הנסיבות שבהן אמר הרב הרצוג מה שאמר מקילות על פרשנות כזו: כמו שהרב קוק דיבר על "מדינת ישראל" טרם המדינה הנקראת כן עוד נוסדה, כך הרב הרצוג דיבר על בית שלישי לפני קום המדינה, וממילא, אין אנו אמורים לצפות שאמיתות דבריו תהיה תלויה בהמשך התקיימותה של המדינה הנוכחית, הארצית.

מה יהיה איפוא על יום העצמאות?

כבר עתה בחוגים ה"ממלכתיים" יותר של הציונות הדתית (אלו שרואים במדינה את יסוד כסא ה' בעולם וכל זה) יום העצמאות מקבל מאפיינים של טקס דתי: תקיעה בשופר, אמירת הלל, קריאה מיוחדת בתורה והפטרה מיוחדת הבאה בעקבותיה, אמירת "פסוקי דזמרא" (חלק מתפילת שחרית) של יום טוב במקום של יום חול, וכדומה.

יצא לי להיות נוכח בטקסי יום עצמאות רבים של הציבור הדתי שבהם בסוף הטקס הושר ההמנון – המנגינה הייתה המנגינה הרגילה של "התקווה" אבל המילים היו מילות מזמור התהילים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". לפי מה שהסבירו לי, מה שקרה הוא שפעם, באיזו וועידה ציונית נשכחת כלשהי בפולין מישהו הציע לאמץ את פרק התהילים הזה בתור ההמנון הרשמי של התנועה הציונית. הרעיון נדחה, אבל מאז יש דתיים מסויימים שמרגישים ש"גנבו להם" את ההמנון ומנסים "להחזיר עטרה ליושנה" ולהחליף  את "התקווה" ב"שיר המעלות". שיהיה.

נראה לי שהתופעה מתגברת ככל שמתגברת התופעה הקודמת שדובר בה: ה"מטפיזיקציה" של המדינה.

אם המגמה תימשך, לא תיהיה מניעה מיוחדת, אחרי חורבן המדינה, לבצע את הטקס הקבלי הקדוש הזה של שירת "שיר המעלות" בניגון "התקווה" ב-ה' באייר שבכל שנה —- טקס שנועד לתקן את העולמות העליונים בכלל, ואת ספירת "מלכות", הקרויה גם "מדינת ישראל" בפרט….

בנוסף למטפיזיקציה האופיינית ליהדות, שדובר בה כבר, יש תכונה בולטת נוספת אצל יהודים: הרמוניזציה של העבר.

בכל דור נתון, המחלוקות בין חכמים יכולות להיות קשות ומרות ועויינות. ויכולות אף לגלוש להאשמות הדדיות בכפירה ובחטאים ואף לשריפת ספרים.

אבל בכל דור נתון, כמשסתכלים רטרוספקטיבית על מחלוקות העבר, נוטים לתאר אותן בתור "מחלוקות לשם שמיים" ידידותיות ביסודן, שבהן אף צד לא באמת טעה: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (תלמוד בבלי, מסכת "עירובין", דף י"ג עמוד ב') "קנאת סופרים תרבה חוכמה" (תלמוד בבלי, מסכת "בבא בתרא", דף כ"א, עמוד א') ועוד כהנה וכהנה אמרות שפר.

בעוד שהרשב"א האשים את הרמב"ם בכפירה ופקד לשרוף ספריו, היום כתבי שני המחברים נלמדים באותם בתי מדרשות זה לצד זה ומתייחסים לדברי שניהם בחרדת קודש.

רבים מכירים את המשנה (מסכת "יבמות", פרק א', משנה ד') האומרת: "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי".

אבל מעטים יותר מכירים את הקטע הבא מתוך התלמוד הירושלמי (מסכת "שבת", פרק א' הלכה ד'): "אותו היום (שבו נגזרו "שמונה עשר דברים" – הלכות שלדעת חוקרים מסויימים סימנו את תחילתו של המרד הגדול, ד.פ.) היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל … תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל".

כך בערך קרה גם למורשת החשמונאים בזכרון הקולקטיבי היהודי.

הרמב"ן, שאותו ציטטתי באחד הפוסטים הקודמים, לפני שהוא ניגש להאשים את המכבים בחטאים שונים, נזהר להתנצל (פירוש הרמב"ן על בראשית, פרק מ"ט, פסוק י'): "…כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן…".

כבר בתקופת הגאונים, מחבר תפילת "על הניסים", בניגוד למקורות היהודיים המוקדמים יותר, בהחלט מפרט את פועלם של החשמונאים – אפילו פותח את התפילה באזכור שמם וייחוסם – ואילו דווקא את נס פך השמן משמיט כליל (דגשים שלי):

בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו .. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ

כשהמחלוקת שוככת, זוכרים רק את הטוב, ושושלת שנזקף לחובתה הרג שיטתי של חכמי התורה פתאום הופכת ל"עוסקי תורתך".

גם הרמב"ם, שהיה בקיא גם ב"ספרות חיצונית", בנוסף לזו התורנית, וכידוע שואב את תורתו הן משם והן משם,  מזכיר זה לצד זה, משל נשאבו מאותו מקור, הן את נס פך השמן ואת את התקומה המדינית ואת ייסוד ממלכת החשמונאים. בניגוד לרמב"ן, הוא אף איננו רואה במאורע האחרון שום בעיה אלא להיפך – סיבה למסיבה.

מתוך משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג':

א  בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזירות על ישראל (..) עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם.  וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה–עד החורבן השני.

ב  וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסליו היה.  ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד; ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים–עד שכתשו זיתים  והוציאו שמן טהור.

ג  ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל; ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות (…)

ניתן לפיכך לקוות שאלף שנה אחרי חורבן מדינת ישראל, כשיתקיים בנו "גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק ט' פסוק ו'), היהודים יפסיקו לריב בינם לבין עצמם לגבי מעמדה ההלכתי, התיאולוגי והאידיאולוגי של המדינה המסכנה הזאת וייזכרו בערגה בימים אלה, שבהם אנו חיים עתה, וישאלו את עצמם "איה אותה ארץ" שהייתה ואיננה. ואולי הבנה זו, ראוי לה שתגרום גם לנו, כבר עתה, להעריך את מה שיש, במקום להתלונן.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

במהלך הסדרה פיזר דוד רמזים לאפשרויות לסדרות נוספות. בא לכם? באיזה נושא מהנושאים שנרמזו?

האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ג) / דוד פילאווין

יום שלישי, 13 בספטמבר, 2011

או: מה בין דגל ישראל לחנוכיה
ובין רבי יהודה הנשיא לרב כהנמן?

עברית וחיות אחרות מביא בשמחה ובהתנצלות את הפוסט השלישי בסדרה שהחלה בתשעה באב, ומקשרת את יום העצמאות עם חג החנוכה. השמחה היא על כך שקוראים כתבו לי ושאלו מה עם המשך הסדרה. ההתנצלות היא על כך שמסיבות אישיות לא היה לי זמן לערוך את הפוסטים ולפרסמם במועד המובטח, וגם לא פוסטים שלי, ואפילו לא להתחיל את  חגיגות צאת ספרי המצוין, שנמצא על המדפים כבר מעל לשבועיים. אז הנה, ללא שהיות נוספות – המשך הדיון המרתק הזה.


בפרק הראשון
: מתחקה הכותב האורח דוד פילאווין  אחר מקורותיו של סיפור נס פך השמן, ומגלה שהוא מפוקפק למדיי, ובכל זאת דווקא אותו בחרו חז"ל להדגיש, בעודם דוחקים את מרד המכבים לקרן זווית. בפרק השני גילינו שהסיבה היא שזהו אינו חג דתי אלא לאומי. מזכיר משהו? נכון – את ההסתייגות החרדית מיום העצמאות של מדינת ישראל.

יש שתי סיבות עיקריות להסתייגות החרדית מהמדינה, ממוסדותיה ומחגיה. האחת מטפיזית, והאחרת יותר ארצית:

הראשונה נובעת מהאמונה שעד לגאולה נִסית העתידה להתרחש בעת ביאת המשיח, אסור ליהודים להקים מחדש את מדינתם בכוחות עצמם. האחרונה קשורה לעובדה שהתנועה הציונית מראשיתה, וכן מדינת ישראל, מונהגות על ידי גורמים חילוניים, שלעתים אף פועלים כנגד הדת היהודית. גזיזת פאות העולים על ידי עובדי משרד הקליטה היא דוגמה מוכרת לעייפה.

ניתן למצוא מקבילה לשני אופני הסתייגות אלה גם במסורת הרבנית בכל הנוגע לממלכה החשמונאית: האחד מטפיזי: תפיסת הכיסא המובטח (מ-ה') לבית דוד על ידי אנשים שאינם מזרעו. השני ארצי יותר: האופי ההלניסטי והאנטי-פרושי של הממלכה החשמונאית.

אלט-טאב: האמת היא שישנן מקבילות רבות שאני יכול לשרטט בין ימי בית שני לימינו. ואם יהיה ביקוש, אולי אעשה זאת מתישהו 🙂 שיפט-אלט-טאב.

אם חנוכה הייתה "יום העצמאות" של הממלכה החשמונאית-הרודיאנית, מדוע איפוא המשיכו לחגוג אותה בשדרות הרחבות של העם גם אחרי החורבן?

מי חוגג היום, למשל, את יום הרפובליקה במזרח גרמניה ב-7 באוקטובר (נו, חוץ מכמה "אוסטאלגים", המתגעגעים לעבר הקומוניסטי – וגם עבורם זהו יותר יום אבל על העבר שנחרב מאשר חגיגה – משהו המקביל יותר לתשעה באב מאשר ליום העצמאות)? הרי יש ב"חגיגה" כזאת בעיקר כדי לזרות מלח על הפצעים, בדומה לחגיגות יום הולדת לאדם שנפטר.

יש התולים זאת בכך שהחנוכה הייתה לא רק חג לאומי-מדיני אלא גם חג חקלאי (ותודה למי שהפנה אותי..) ויש הטוענים שחג החנוכה – כמו חג המולד וכמו חגים רבים אחרים בתרבויות שונות – ציין במקורו את יום ההיפוך החורפי, ושהמשיך בתפקיד זה אף כשהתרוקן מתוכנו הלאומי.

ויכול מאד להיות גם שאכן, המשיכו לציין את החנוכה בשנים הראשונות שלאחר חורבן הבית בתור ימי אבל ולא בתור חג.

אם כך, צודק הרב ז'ולטי, מיודעינו מפרק א, שהדלקת הנרות נעשתה בתור זכר לחורבן (כמו מנהגים יהודיים רבים אחרים) – לשם הנצחת הדלקת המנורה במקדש שנחרב.

לא אתיימר לפתור תעלומה זו כאן. אך ברור שכך או כך, משמעותו של החג הייתה חייבת להשתנות עם חורבן הבית.

נראה שעובדת קיומו של חג החנוכה בתור חג עממי הייתה עבור חז"ל נתון קיים וחז"ל הוצרכו להתמודד עם נתון זה – להעניק לו פרשנות סבירה, שלא תסתור את האידאולוגיה שלהם, וגם שלא תהפכנו ליום-אבל (כאילו שאין לנו מספיק כאלה): מה שנקרא באנגלית to explain away, להבדיל מ-to explain.

זו כנראה הסיבה ל"הלבשה" המוזרה, בהצתה מאוחרת, של סיפור נס פך השמן על חג החנוכה: היה נתון חג שבו הדליקו נרות לזכר המנורה שבמקדש, ולכן ייחסו חז"ל את מקור החג הזה לנס חביב ולא מזיק שאמור היה להתרחש סביב אותה מנורה: נס נייטרלי מבחינה אידאולוגית, א-היסטורי, ושהרלוונטיות שלו, לפיכך, איננה נעלמת עם תהפוכות ההיסטוריה.

זוהי תופעה נפוצה ביהדות: למנהג כלשהו יש טעם קונקרטי ארצי, וכשטעם זה פג, אזי, אם אף על פי כן המנהג שורד, מלבישים עליו טעם על-זמני, על-מקומי כלשהו. דוגמה בנאלית לכך תהיה חג השבועות: משמעותו העיקרית בימי המקרא ואף לאחר מכן הייתה חקלאית-פולחנית: זהו החג שבו נקצרו ביכורי השדה והובאו למקדש בתור מנחה, ואי לכך נקרא החג בתורה גם "יום הביכורים" ו"חג הקציר", בנוסף לשמו הרגיל. כשנחרב המקדש ופסקו הביכורים, יוחסה לחג זה רטרואקטיבית המשמעות של "חג מתן תורה". זאת אף על פי שהיסטורית, טרם לוח השנה העברי היה קיים, הסנהדרין הייתה מכריזה על תחילתו של כל חודש על פי הראייה, כלומר לפי עדים שהיו באים וטוענים שראו את הלבנה לראשונה לאחר מולד הירח. לפיכך, חג השבועות, החָל תמיד 50 יום לאחר הפסח (או 50 יום לאחר שבת הראשונה אחרי הפסח, אצל הצדוקים והקראים), לא היה נופל על אותו התאריך משנה לשנה, וממילא לא יכול היה, באופן מתקבל על הדעת, לציין מאורע היסטורי כלשהו, ומתן תורה בכלל זה.

הנטייה לעשות "מטפיזיקציה" ליהדות היא אחד הדברים שמלכתחילה הבחינו בין היהדות הפרושית לזו הצדוקית, ואף שיוו ליהדות הפוסט-חורבנית את אופיה המיוחד, ה"גלותי": הדתיות של הצדוקים, כמו זו של העמים השכנים, סבבה את המקדש ואת פולחנו והתבטאה בעיקר במועדים שבהם התקיימה עלייה לרגל (ואצל הכוהנים גם כשזומנו לשרת במקדש במהלך השנה), ואילו בכל שאר הזמנים והמקומות, נדמה כי היא לא באה לידי ביטוי מיוחד או מחייב כלשהו. גם המנהיגות הדתית הצדוקית הייתה כוהנית ולא רבנית ועסקה בעיקר בפולחן טקסי.

הפרושים, לעומת זאת, פיתחו צורות חדשות של עבודת האל, מחוץ למקדש – וזאת כנראה משום שהאחרון לא היה בשליטתם ממילא. כך בית הכנסת המקומי בכל יישוב יהודי היווה "מקדש מעט". ובו, במקום להקריב קרבנות, התפללו, קראו בתורה ולימדו אותה. כך התפתחה התורה שבעל פה כעיסוק עיוני של שדרות רחבות בעם, ללא תלות בייחוס כוהני או לויי, וההלכה כנורמה מחייבת כל יהודי ויהודי (אם כי לא את כולם באותה מידה) – משהו מעבר לחוקי טומאה וטהרה של כוהנים בלבד. מעניין לציין, למטרותינו כאן, שמזמורי התהילים, אותם המנונים שהיו מושרים במקדש, לא החלו להיכנס לסידור התפילה עד לתקופת האמוראים – זמן רב לאחר חורבן הבית.

כשבית המקדש חרב, נעלמו הצדוקים כתנועה דתית, וכנראה לא בכדי: לא עלתה על דעתם יהדות מחוץ למקדש. הפרושים, לעומת זאת, יכלו להמשיך בשגרה, לפחות עד רמה מסוימת: זאת משום שעד לשלב הזה כבר הספיקו לפתח תפיסה של יהדות שאיננה תלויה בזמן ובמקום.

אלט-טאב: במקביל, אגב, התפתחה דתיות "רוחנית" יותר גם בקרב העמים השכנים, דתיות שהיוותה אלטרנטיבה לדת הרשמית הטקסית של המדינה (Civic Religion – הנקראת "דת נימוסית" במקורות יהודיים מאוחרים יותר). למשל: הכתות הגנוסטיות, הנצרות (שכבר חרגה מעבר לגבולות היהדות בשלב הזה), "דתות המסתורין", הפולחן המיתראי, וכן הלאה. אבל אני חורג מהנושא הראשי שלי כאן…
אלט-טאב: קצת על גנוסטיקה אפשר לקרוא בספרה המצוין של העורכת, הטוב הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית. גם על מיתרה מסופר שם קצת, אבל לא על הכת המיתראית. שיפט-אלט-טאב, שיפט-אלט-טאב.

ממילא, ביהדות הפרושית נפוצה התופעה של "פרשנות מחדש", הפשטה, של אלמנטים ביהדות שהיו במקורם תלויים בזמן ובמקום: בחקלאות, בעונות השנה, בטקסים פולחניים וכן הלאה. נראה שזוהי תופעה שגרעינה נזרע עוד ביהדות המקראית – ולו בעצם האיסור לפסל את דמותו של האל – שהיה בו בכדי לספק טריגר לאהבת ההפשטה הידועה (לשמצה?) של היהודים: אהבה שיש בה – ביחד עם המשיחיות היהודית – בכדי להסביר את ריבוים היחסי של היהודים בתנועות מהפכניות למיניהם במאתיים שנה האחרונות. כאן המקום לציין כבדרך אגב את המתודה הפרשנית של מ"ד קאסוטו, שרואה אפילו בסיפורי התורה "גיור על ידי הפשטה" של מיתולוגיה אלילית.

אף פסוקים כגון "כי גרים ותושבים אתם עמדי", וכן ההיסטוריה של חורבן הבית הראשון והגלות שבאה בעקבותיו, ואפילו עצם סיפור כינונה של הדת היהודית: עזיבתו של אברהם אבינו את מולדתו, מהווים אינדיקציה מוקדמת ליהדות שיש בה פוטנציאל לא להיות מרותקת למקום כלשהו – ומתוך כך לקוסמופוליטיות שבה הואשמו היהודים מקדמת דנא: "וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ", כפי שאומר פרעה בתחילת ספר שמות, והמן אומר לאחשוורוש: " יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים".

ועתה לשאלה המופיעה בכותרת: האם ייתכן שגם על יום העצמאות שלנו, על ה' באייר דהיינו, יולבש טעם כלשהו שאיננו תלוי בקיומה של מדינת ישראל – טעם שיאפשר את חגיגתו אף לאחר חורבנה?

נדמה שיש כבר אינדיקציות לכך שכן: כבר עתה מיוחסות ליום העצמאות משמעויות שאינן מדיניות-היסטוריות אלא על-זמניות, מטפיזיות.

ועל כך בפוסט הבא.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ב) / דוד פילאווין

יום רביעי, 17 באוגוסט, 2011

או: מה בין דגל ישראל לחנוכיה
ובין רבי יהודה הנשיא לרב כהנמן?

תקציר הפרק הקודם: הכותב האורח דוד פילאווין מתחקה אחר מקורותיו של סיפור נס פך השמן, ומגלה שהוא מפוקפק למדיי. מדוע, אם כן, בחרו חז"ל להדגיש אותו ולדחוק את מרד המכבים לקרן זווית?

חנוכה ופורים דומים בסטטוס ההלכתי שלהם: שניהם חגים שלא מן התורה אלא מדרבנן; בשני המקרים יש מצווה אחת מרכזית המיוחדת לאותו החג: בפורים זוהי קריאת מגילה ובחנוכה – הדלקת הנר(ות); מלבד "על הנסים" (השונה מפורים לחנוכה, אך דומה בפורמט שלה) לא קיימות תפילות-חובה מיוחדות לימים אלה.

אך בניגוד לפורים, שלו מוקדשת מסכת תלמודית שלמה, מגילה, המקור התנאי היחיד על אודות טעמו של חג החנוכה וכינונו, הוא הברייתא הקצרה, שהובאה כאן בשבוע שעבר, המספרת על נס פך השמן – מקור תנאי "חיצוני" שאפילו לא נכנס למשנה.

בעולם הישיבות רווח מיתוס שהולך בערך ככה:

היה היה, ל"ע, חוקר תלמוד, שר"י, באקאדעמיע ר"ל, שטען שהסיבה שבגינה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, לא חיבר "מסכת חנוכה", היא שר' יהודה הנשיא הוא מצאצאי בית דוד ולכן נטר טינה לבית חשמונאי שתפסו את כס המלוכה, נחלת בית דוד על פי ההלכה – ולכן לא רצה להזכיר שמם במשנה. ומכיוון שלא ניתן לכתוב מסכת שלמה על חנוכה מבלי להזכיר אפילו פעם אחת את המכבים, אז ר' יהודה הנשיא החליט להשמיט את עניין חג החנוכה כליל מתוך המשנה (כאמור: הברייתא היא מקור חיצוני למשנה, הגם שהיא מקור תנאי).

הסיפור הזה מובא בדרך כלל כאילוסטרציה הן למניעים הקטנוניים שחוקרי התלמוד מייחסים לחז"ל, הן לאופי הספקולטיבי הבלתי מבוסס של התיאוריות שלהם, והן לחוסר הכבוד הכללי שהם רוחשים כלפי מושאי מחקרם.

כששמעתי את הסיפור, משהו בו נראה לי חשוד.

אינני נאיבי. אני מודע לכך שפילולוגים נסחפים לעתים לספקולציות.

אבל בכל זאת: לכל תחום יש הז'אנר שלו, גם כשזה נוגע לספקולציות. תיאוריית "קשר-השתיקה" הזאת נשמעה מתאימה יותר, מבחינת הז'אנר שלה, לווליקובסקי (ולולא דמסתפינא, הייתי אומר: לפרויד) מאשר לחוקר תלמוד.

התחקיתי איפוא אחר מקורותיו של המיתוס הזה, והפלא ופלא:

מי שהעלה את ההשערה הזאת לראשונה (כנראה) היה לא אחר מאשר … החת"ם סופר, אבי היהדות החרדית!

וכך מובא בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים מאת הרב אברהם יצחק שפרלינג מלבוב – ספר חרדי למהדרין שהודפס על ידי חוגי הקנאים בגליציה:

טעם שנס חנוכה לא נזכר כלל במשנה, לפי שרבינו הקדוש מסדר המשנה  היה מזרע דוד המלך ע״ה, ונס חנוכה נעשה ע״י בית החשמונאים שתפסו המלוכה ולא היו מזרע דוד, וזה הרע לרבינו הקדוש. ובכתבו המשנה ע״פ רוח הקודש, נשמט הנס מחיבורו (בשם הגאון הקדוש בעל חת״ס זצוק״ל) [שפרלינג, אברהם יצחק. טעמי המנהגים,"עניני חנוכה", עמוד שס"ה, סימן תתמ"ז]

עד כמה שהסיפור על ה"ברוגז" האישי של ר' יהודה הנשיא עם החשמונאים הוא מיתולוגי, נדמה כי הוא בכל זאת מספק קצה חוט לפתרון התעלומה שהועלתה כאן בשבוע שעבר:

איננו יודעים, כמובן, מה הלך בראשו של רבי יהודה הנשיא, אבל אנו כן יודעים שלחז"ל היו סיבות להסתייג בחריפות מבית חשמונאי – עם או בלי קשר לירושת בית דוד שהללו "גזלו".

בית חשמונאי, החל מהדור השני לפחות (כלומר, מתקופתו של יוחנן הורקנוס), זוהה כצדוקי. הצדוקים היו, כידוע, מתנגדיהם של הפרושים. חז"ל היו יורשיהם הרוחניים של הפרושים וראו בצדוקים כופרים.

האריסטוקרטיה הכהנית הצדוקית, ובראשה בית חשמונאי, אף נהגה גינוני אצולה הלניסטיים – כמה אירוני, לאור העובדה שהיא עלתה לשלטון דווקא על גל הריאקציה העממית נגד ההלניזם.

ולא רק זאת, אלא שהמלך אלכסנדר ינאי דיכא באכזריות יתרה (אפילו במונחי התקופה) מרידות חוזרות ונשנות של הפרושים נגדו. מעלליו מתוארים בפרוטרוט אצל יוספוס בקדמוניות, ספר י"ג, פרקים י"ג, י"ד וכן במלחמת, ספר א', פרק ד'.

הד לזוועות אלה הגיע גם לכמה מקורות תלמודיים. למשל, במסכת קידושין דף ס"ו עמוד א', אחד החכמים הפרושים מעורר על עצמו את חמת המלך כשהוא מזכיר את השמועה העממית כי אמו של ינאי נאנסה על ידי שומרונים ועל בסיס זה מטיל במלך חשד כי הינו ממזר (המונח הטכני היותר מדוייק: "חלל"), ולפיכך פסול לכהונה (שום דבר כנראה לא השתנה מאז: "אמא שלו ערביה" וכל זה). יועצו של ינאי אומר למלך "אם אתה שומע לעצתי – רומסם [=הרוג את החכמים]". וינאי שומע בקולו: "ויהרגו כל חכמי ישראל".

אם ניקח גם בחשבון שהשושלת שהמשיכה את בית חשמונאי הייתה בית הורדוס, לא ייפלא בעינינו מדוע נקשרה מלכות החשמונאים בזכרון הקולקטיבי הפרושי עם כפירה, הלניזם והתבוללות, רציחות המוניות וסיאוב כללי.

הד רחוק (וחלש – על כך בהמשך) לרושם השלילי שהתירו החשמונאים במסורת הפרושית ניתן למצוא גם בימי הביניים. למשל, בפירוש הרמב"ן על התורה, בראשית, פרק מ"ט, פסוק י' [דגשים שלי]: "..שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד".

ועכשיו נשאל: איך תפסו היהודים בימי בית שני את משמעותו של חג החנוכה? מה הם חגגו?

הבה נתבונן במקורות מאותה תקופה המזכירים חג זה:

מתוך מקבים א' פרק ד' [דגשים שלי]:

(נג) ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה [..] (נו) ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. (נז) ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה.

אמנם ההקשר המיידי של פסוקים אלה הוא טיהור המקדש מטומאתו. אבל היינו מצפים, במקרה כזה, שיהיה כתוב "..כי גלל ה' את חרפת הגויים מעל המקדש" או משהו בסגנון. נראה איפוא, שעילת השמחה כאן היא יותר רחבה מאשר טיהור המקדש גרידא: "על אשר נתן להם עוז ותשועה". השמחה היא על הנצחון שהעם נחל על הסֶלֶוְקִים ואולי אף על השחרור מעולו של אנטיוכוס (לפחות, ככל שמציג זאת מחבר הספר, הכותב במבט רטרוספקטיבי).

אך זוהי ראיה חלשה הזקוקה לסיוע. נתבונן איפוא במקבים ב', פרק י' [דגשים שלי] [הציטוט באנגלית כי העורכת בחו"ל ללא גישה לתרגום העברי – תע"ג]:

[4] When that was done, they fell flat down, and besought the Lord that they might come no more into such troubles; but if they sinned any more against him, that he himself would chasten them with mercy, and that they might not be delivered unto the blasphemous and barbarous nations.

..

[6] And they kept the eight days with gladness, as in the feast of the tabernacles, remembering that not long afore they had held the feast of the tabernacles, when as they wandered in the mountains and dens like beasts.

שוב אנו רואים שלפחות חלק מהשמחה היא על הישועה של היהודים מידי אויביהם בשדה הקרב ועל השחרור מעול ההלנים, ואפילו על השיפור בתנאי המחייה שלהם.

ולבסוף, נביט שוב בקטע שכבר צוטט בחלקו – הפעם  מזווית חדשה. מתוך קדמוניות, ספר י"ב, פרק ז', חלק ז' [דגשים שלי]:

.. they were so very glad at the revival of their customs, when, after a long time of intermission, they unexpectedly had regained the freedom of their worship, that they made it a law for their posterity, that they should keep a festival, on account of the restoration of their temple worship, for eight days. And from that time to this we celebrate this festival, and call it Lights. I suppose the reason was, because this liberty beyond our hopes appeared to us; and that thence was the name given to that festival.

אז מה יש לנו כאן? מצד אחד, הם חוגגים את "חופש הפולחן" שלהם. מצד שני, "החירות הזאת" מתוארת כ-"חירות מעבר לתקוותינו". עכשיו, ברוב תקופת השלטון הפרסי וההלני הכובשים הניחו ליהודים לנפשם בכל מה שנוגע לפולחן: כל עוד היהודים שילמו את המיסים שהוטלו עליהם, השליטים couldn't care less לגבי אופי הפולחן במקדש. הרעיון "לתרבת" את היהודים ולהפוך את כולם להלניסטים נולד כתוצאה משילוב בין "ג'וק" אישי של אנטיוכוס אפיפנס לבין תככים פנימיים בתוככי האריסטוקרטיה היהודית.

אם כל מה שהמורדים היו משיגים היה השבת חופש הפולחן, לא נכון היה לאפיין חופש זה כ"חירות מעבר לתקוותינו" אלא שיבה לסטטוס-קוו-אנטה.

משמע ש החגיגה נסובה כנראה (או, לפחות, תוארה ברטרוספקטיבה כנסובה) גם על החירות המדינית שלה זכו היהודים.

החנוכה נחוגה, אפוא, (גם) לציון השחרור מהעול הסלווקי וכינונה מחדש של המדינה היהודית.

ובתרגום למונחים מודרניים  – החנוכה הייתה חג העצמאות של הממלכה החשמונאית.

לנו, כישראלים מודרניים, השוואה זו נראית טבעית ואף טריוויאלית ("למה היית בכלל צריך להביא שלוש מקורות רק כדי להוכיח זאת?"). אך לאורך כאלף וחצי החג הזה כמעט רוקן מתוכנו הלאומי והמדיני.

הטעם ה"רשמי" לחגיגה במסורת היהודית הרבנית, כאמור, הוא נס פך השמן. באופן אירוני, הקראים, שמבחינת השקפתם אינם כה רחוקים מהצדוקים, בכלל נמנעו מלחוג את החנוכה – זאת משום שאיננה מוזכרת במקרא. בספרות הרבנית, ההתייחסות לחנוכה הייתה מועטה – כאל "הילד החורג" של מועדי ישראל – ונסובה בעיקר על הפן ההלכתי: דיני הדלקת נרות וכדומה.

אם הייתה התייחסות מעבר לזו ההלכתית, היא דנה בפרטי נס פך השמן. למשל, מפורסמת קושייתו של הבית יוסף מדוע חוגגים את החנוכה שמונת ימים בעוד שהנס אירע רק בשבעת הימים האחרונים: שהרי היה מספיק שמן בפך עבור היום הראשון…

ואם הדיון הרבני המריא לגבהים קצת יותר רעיוניים, מעין-פילוסופיים, החג התפרש בעיקר כנצחון היהדות על תרבות המערב או הרוח על החומר או משהו בסגנון. כך, הרב שמשון רפאל הירש, אבי האורתודוקסיה המודרנית, כותב בהזמנים, עמ' קמא-קמב בתרגום א"י אפרתי:

מצרים העבידה את גוף ישראל; בבל, ואחריה רומי, היו לוכדי ארצות; ופרס אף הטה חסד למדינות הכבושות. כולן [..]תכליתן היתה שוב הגברת כוח וקניין חומרי. לאנטיוכוס [..] נפל ה"כבוד" לפתוח בעריצות נגד הרוח. הוא אימן את ישראל בניסיונות שהיו למנת חלקם מאות רבות בשנים: לבחור בין מות הרוח למות הגוף […]
מתתיהו [..] בטח בה' הנותן ניצחון לרוח על הכוח הזידוני […]
עתה ניגשו להדליק מחדש את המנורה – סמל זה של רוח ישראל בהאצלתה מה' […]
שנה בשנה בבוא זמן חנוכה מדליק כל יהודי בכל בית ישראל נרות [..ש]יאירו [..] לישראל המחשך במסעיהם: שאור רוחם לא יכבה לעולם.

אנו חבים לציונות החילונית את החייאתה של החנוכה כחג שתוכנו לאומי-מדיני. ועד היום יש הסתייגות ביהדות הדתית (אפילו בציונות הדתית!) מפרשנות כזו של החג. פרשנות זו נתפסת כ"חילון" של חג שבמקורו דתי – בעוד שבעצם הינה, במידת מה, החזרת עטרה ליושנה דווקא.

לאור זאת, נקל להבין את חוסר החיבה של חז"ל לחג הזה. אין היא שונה כל כך מההסתייגות החרדית בימינו מיום העצמאות הישראלי.

על כך בפוסט הבעל"ט.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? / דוד פילאווין

יום רביעי, 10 באוגוסט, 2011

בערב תשעה באב התקיים בפייסבוק ערב לימוד משותף שיזמו עמליה שנוולד וחיותה דויטש. היה מעניין ועמוס, וטוב שהכול נשאר ושיש לאן לחזור.
אחת ההערות, של דוד פילאווין, הייתה כל כך מחדשת (לי) ומרתקת, שביקשתי ממנו פוסט אורח לתשעה באב בנושא חורבן, תקומה וזיכרון, ויצאה מיני-סדרה. הרי לפניכם חלקה הראשון:

או: מה בין דגל ישראל לחנוכיה
ובין רבי יהודה הנשיא לרב כהנמן?

(מבוסס על דברים שנשאתי בכנס חנוכה תשס"ו בישיבתי, אור עציון)

בהיותי נער במונטריאול, נהג מורי ורבי הרב שמיעדמאן זצ"ל ללמד את ספר-החידושים משנת-יעבץ מאת הרב בצלאל ז'ולטי, שהיה הרב-הראשי של ירושלים וידידו של הרב שמיעדמאן. פעם, בעת חג-החנוכה, למדנו את חידושיו של המשנת-יעבץ בנוגע למצוות-נר-חנוכה, שם לכדו את עיני המילים הבאות:

..שעיקר התקנה של נר חנוכה הוא זכר להדלקת המנורה במקדש שבה היה הנס [..] וא״כ בזמן שהיה הבית קיים לא היו מדליקין נר חנוכה, שהרי הדליקו את המנורה במקדש, ורק לאחר חורבן הבית התחילו להדליק נר של חנוכה..

[ז'ולטי, בצלאל. משנת-יעבץ, חלק אורח-חיים, הלכות-המועדים, סימן ע"ג, מצוות-נר-חנוכה.]

את ההשקפה הזאת מייחס המשנת-יעבץ לראב"ד ותולה בה מחלוקת מסויימת בין הראב"ד לרמב"ם.

עכשיו, דבר רגיל הוא שמחדשי-חידושים עוסקים בספקולציות באשר לכוונות-הצדדים במחלוקות שאותן המחדשים באים לפרש. מה שחריג במקרה הזה הוא שהמחלוקת המשוערת היא עובדתית ולא הלכתית. ובעוד שלגבי מחלוקות הלכתיות "טהורות" ניתן להגיד "אלו ואלו דברי-אלוהים-חיים", קשה יותר לומר זאת בנוגע למחלוקות היסטוריות מבלי להיסחף לרלטיביזם מהזן המשונה ביותר.

ובייחוד הפתיע אותי שהעילה היחידה לייחוס השקפה זו לראב"ד הן מילותיו: "..זו הברכה הוקבעה על הנרות שבמקדש.." [ראב"ד, הלכות ברכות, פרק י"א, הלכה ט"ו. דגש שלי].

מכיוון שהרב ז'ולטי היה קצת בעל נטיות "משכיליות", חשדתי שמא לא מהראב"ד הוא למד את הסברא ההיסטורית הזאת אלא בספרות "חיצונית". הלכתי איפוא לחפש ביוספוס אם צודק הראב"ד-אליבא-דז'ולטי.

והנה, בעוד שבמלחמת היהודים חג החנוכה כלל לא מוזכר, בקדמוניות היהודים דווקא כן. אחרי שמסופר איך המכבים טיהרו את המקדש וחנכוהו מחדש, מסופר גם שהם חגגו את חנוכת הבית שמונה ימים ו-:

..that they made it a law for their posterity, that they should keep a festival, on account of the restoration of their temple worship, for eight days. And from that time to this we celebrate this festival, and call it "Lights". I suppose the reason was, because this liberty beyond our hopes appeared to us; and that thence was the name given to that festival.

[יוסף-בן-מתתיהו, קדמוניות, ספר י"ב, פרק ז', חלק ז' (דגשים שלי)]

אילו היה מנהג הדלקת הנרות מוכר ליוספוס, לא היה לו כלל צורך להעלות השערות ופרשנויות מטפוריות מדוע החג נקרא "חג האורים". הסיבה הייתה מונחת לנגד עיניו במובן המילולי ביותר, במקרה כזה. ומכאן נראה שהמנהג לא היה מוכר לו. נמצא איפוא המקור לחידושו של הרב ז'ולטי בדברי הראב"ד.

אבל אז, שמתי לב לדבר נוסף:

יוספוס אינו נמנע, בכתביו, מלתאר נסים (הגם שהוא "מרכך" אותם קצת בתיאוריו). מוזכרים אצלו מאורעות כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. אבל בבואו לתאר את טיהור המשכן, אין הוא מזכיר, משום מה, את נס פך השמן. וזה התמיה אותי. האם יוספוס לא הכיר את הסיפור?

פניתי אפוא לחפש בספרי מקבים. עכשיו, ספרי מקבים, כמו יוספוס, אינם מתביישים לספר על נסים. ובניגוד ליוספוס, אינם נמנעים מלעשות כן לא רק כשמדובר על תקופות קדומות יחסית לזמן כתיבתם (ימי משה וכדומה), אלא גם על נסים שהתרחשו למכבים עצמם. למשל, במקבים ג', מסופר:

אָז הוֹפִיעַ בְּקָדְשׁוֹ אֲלֹהֵי הַכָּבוֹד וְהַכֹּחַ וְהָאֱמֶת וַיִּפְתַּח אֶת-שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם וַיֵּרְדוּ מִשָּׁם שְׁנֵי מַלְאָכִים אַדִּירִים וְתָאֳרָם נוֹרָא מְאֹד וַיֵּרָאוּ אֶל כֻּלָּם רַק לֹא אֶל הַיְּהוּדִים: וַיָּקוּמוּ וַיְּמַלְּאוּ אֶת חֵיל הָאוֹיֵב פַּחַד וַחֲרָדָה וַיַּעַמְדוּ תַּחְתָּם כַּאֲסִירֵי בַרְזֶל: [מקבים ג', פרק ו', פס' י"ח-י"ט, תרגום אברהם כהנא]

ואף על פי כן, נס פך השמן איננו מוזכר באף אחד מספרי מקבים, זאת אע"ג שסיפור חנוכת הבית מתואר בפרוטרוט ובאריכות במקבים א' ובמקבים ב'. גם אצל יוספוס בקדמוניות, תיאור חנוכת הבית נמשך שני פרקים תמימים. אבל נס פך השמן? – יוק!

באותו אופן, בדומה למקרה אצל יוספוס, בשני ספרי המקבים הראשונים, מתואר כינון חג החנוכה לדורות, ומתוארים מנהגים של הלל והודאה בשמונת ימים אלה, אבל המנהג להדליק נרות איננו מוזכר.

ואז שמתי לב למשהו עוד יותר מתמיה: גם בתפילת "על הנסים" – שהיא התפילה היחידה המיוחדת לחנוכה שנכנסה לסידור כתפילת-חובה (להבדיל מפיוטים וכדומה) – נס פך השמן איננו מוזכר, לפחות לא בפירוש, וגם לא המנהג להדליק את נרות החנוכה. תחת זאת כתוב בה:

..וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. [מתוך "על הנסים". דגשים שלי]

ניתן כמובן, אם רוצים, לפרש את "והדליקו נרות" בתור רמז לנס פך השמן ואת "להודות ולהלל" בתור הדלקת הנרות (את הפירוש האחרון הרב ז'ולטי באמת מייחס לרמב"ם. על כך בהמשך). אבל זה אינו מחוייב ואף אינו מתבקש מתוך הטקסט.

לעומת כל המקורות הללו, במקור התנאי היחיד המדבר על כינונו של חג החנוכה, תופס נס פך השמן מקום מרכזי, כמעט בלעדי, ככל שזה נוגע להסבר טעם החג (שימו לב, אגב, שגם בו המנהג להדליק נרות אינו מוזכר. אחרת, כמובן, הרב ז'ולטי לא יכול היה לייחס את הדעה שהוא ייחס לראב"ד, שהרי הראב"ד לא היה מעז לחלוק על התנאים):

מאי חנוכה דתנו רבנן: "בכ"ה בכסליו, יומי דחנוכה תמניא אינון: דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון"? [תרגום: מהי אותה חנוכה אודותיה לימדו רבותינו "בכ"ה בכסליו ימי החנוכה שמונה: אין לספוד בהם ואין להתענות"?] שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי, ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ולא היה בו, אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת, קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. [תלמוד בבלי, מסכת "שבת", דף כ"א עמוד ב'. דגש שלי]

מהי הסיבה לפער הכה גדול בין תיאור מקורות החנוכה אצל חז"ל ואצל כל השאר (אפילו כשמדובר על מחבר תפילת "על הנסים")?

את השאלה הנ"ל ניתן למעשה לפצל לשתיים:
(1) מדוע אין נס פך השמן מוזכר במקורות אחרים מאשר אותה ברייתא?
(2) מדוע נס פך השמן משחק תפקיד כה מרכזי אצל חז"ל – עד כדי כך ששאר מאורעות המרד נדחקים לצד ומוזכרים רק ברמז ("..כשגברה מלכות בית חשמונאי, ונצחום..")?

ובכן, התשובה המתבקשת לשאלה הראשונה היא, כמובן, "כי הנס הזה לא התרחש".

מובטחני שהקוראים כבר שלפו תשובה זו "מהשרוול".

אבל זו אינה תשובה מספקת: שהרי גם רבים מנסי המקרא לא התרחשו, כנראה, ואף על פי כן יוספוס וספרי מקבים אינם נמנעים מלהזכירם.

תשובה קצת יותר מחושבת, אפוא, תהיה: "משום שעוד לא המציאו את הסיפור על נס פך השמן כשמקורות אלה נכתבו".

גם תשובה זו אינה חפה מבעיות: תפילת "על הנסים" מתוארכת לתקופת הגאונים, כ-500 שנה לאחר חיבור הברייתא. מחבר התפילה בוודאות הכיר את סיפור נס פך השמן ובכל זאת נמנע מלהזכירו.

זאת ועוד, לנוכח תשובה זו, מתעצמת ביתר שאת השאלה השניה:

מדוע בחרו חז"ל לתלות את כל משמעותו של חג החנוכה בסיפור מאוחר ומפוקפק כלשהו, ולדחוק מפניו לקרן זווית את הסיפור המופלא של מרד המכבים ("מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים" וכל זה) ושל כינונה מחדש של המדינה היהודית, ואפילו את סיפור חנוכת הבית – שהוא הרי המקור לשם החג – "חנוכה"?!

המשך בעוד שבוע, אז גם נגלה מה הקשר של דגל ישראל לכל זה, ואיך משתלב כל הסיפור בתשעה באב.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

*בעריכת הפוסט החלטתי לקרוא לאנשים מכבים, כמו שנהוג לקרוא להם בימינו, ולספרים מקבים, כי כך מאייתים את שמם.