יום העצמאות



ניוזלטר של נספחת התרבות בטהראן, 2048

יום שני, 9 באפריל, 2018

בשביעי של פסח, פרסם מקור ראשון גיליון שלם של אוטופיות ל-2048. בז'אנר נתנו לנו יד חופשית, ואני בחרתי בניוזלטר.

ניוזלטר אביב 2048 מנספחת התרבות של ישראל באיראן החופשית (זאת אני)

למי שרוצה לדעת איך היה לפני העריכה: האמת היא שהעריכה הייתה מאוד קלה, אבל נו, OCD.

פיצלו פסקה שהייתה אמורה להיות אחת (נראה לי שחוץ ממני אף אחד לא שם לב); את כותרת המשנה לא נתנו לי לערוך לפני העימוד, אחרת היה כתוב טהראן עם א'; קצת קיצצו באירועי האביב, אבל באמת היו שם המון אירועים…

אז כל מי ששוקל להיעלב שלא הכנסתי אותו ללוח אירועי האביב – זה לא אני, זה הקיצוצים!

את אחד האירועים השאירו, אבל שינו את שם הדוברת, אולי כי חשבו שהתבלבלתי, אז יצא שאורלי נוי מופיעה פעמיים, שזה מעולה כי היא באמת המתרגמת הכי טובה בעולם מפרסית לעברית. ויצא שהיא ממש משתפת פעולה עם מדינת ישראל, שזה שיא האוטופיה.

וגם הפכו לי "מועדוני גייז" ל"מועדונים", אבל זה מלכתחילה היה בדיקת גבולות. בכל זאת מקור ראשון…

תודה לישי פלג על ההזדמנות לחלום בפומבי!

 

כֵּיצַד נִקְרָא בִּמְסִבַּת הַסִּיּוּם

יום רביעי, 25 ביוני, 2014

תקציר מנהלים:
ו' החיבור נהגית בשורוק (U) לפני שווא ולפני אותיות בומפ.
ל' היא לא אות בומפ.
אותיות השימוש כ-ל-ב נהגות בחיריק לפני שווא.
חיריק ≠ שווא (ראו חוקי ו' החיבור).
מילות היחס בעברית אינן מוטעמות.
כשמילת היחס מתייחס ליותר מדבר אחד, חוזרים עליה.
הטעם העיקרי במשפט הוא על הפועל.
לא על נושאי הפעלים.
בניין הִפעיל. בחיריק.

אמש נערכה מסיבת הסיום של כיתות ו' בבית הספר של ענתי. האוויר היה רווי אהבה, תודות והכרת טובה, בתוך הצוות, בין הצוות לבין הילדים לבין הוועד (בית ספרי ושכבתי) לבין ראש העיר, הרבה התרגשות שהילדים שלנו מסיימים ו', וחידושי טכנולוגיה שלא היו בזמננו – כל ההורים יכלו לראות את ההצגה כי רובה הייתה בווידאו על מסכים גדולים (אילו היו מוותרים על התאורה המהבהבת שכמעט גרמה לי התקף אפילפטי, החלק הזה היה יכול להיות מושלם). אפילו הריקודים בין לבין היו הרבה יותר מעניינים ממה שציפיתי, גם כשענתי לא השתתפה בהם.
לפני ההצגה היו נאומים וברכות בפורום שכבתי (כשעה), ואחריה בפורום כיתתי (כחצי שעה). רוב הדוברים הקפידו להגות ו' שרוקה (u) לפני האות ל', ואני ביליתי את רוב השעתיים האלה ברטינות חרישיות מסוג "וְלִכְבוֹד", "וְלִגְבֶרֶת". הילדים, שקיבלו הוראה "תחשבו שהקהל הוא עולה חדש ותדברו לאט", הקפידו להטעים את כל מילות היחס.

אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לכתוב כאן קובץ הוראות קצרצר, כולל הסברים. משרד החינוך, מוסדותיו, מנהלים ומורים – אנא השתמשו בו. כמו בכל התכנים בבלוג שלי, אין צורך לבקש רשות, רק לתת קרדיט וקישור. קרייני גל"צ ושדרניו – החלק על "ל' היא לא אות בומפ" הוא גם בשבילכם.

ו' החיבור:

הניקוד הרגיל של ו' החיבור הוא שווא (e). במקרים של חוסר ודאות, חזרו למקור.

ו' החיבור תנוקד בשורוק (וּ – u) לפני אותיות בומפ, כי אותיות בומפ הן שפתיות (בטאו אותן ושימו לב שהשפתיים משתתפות בהפקת העיצור, לעומת עיצורים אחרים, שבהם משתתפים איברים אחרים בפה – שיניים, לשון, לוע). וּבית הספר, וּמנהלת בית הספר, וּוֶרֶד, וּפתיחת שנת הלימודים.

ו' החיבור תנוקד בשורוק גם לפני שווא בכל אות (למעט י', אבל זה בפסקה הבאה):
וּגְברת, וּלְדבר, וּלְהזמין, וּלְהִזָּהֵר, וּלְהתרגש.
זה אומר שאם זו לא אות בומפ (ולא י') והיא אינה מנוקדת בשווא – ו' החיבור נשארת בשווא!
וְלִגברת, וְלִפתוח, ‏‏וְלִכבוד.
הסיבה שאני נותנת דוגמות ב-ל' היא שזוהי האות שנוטים לשגות בה הכי הרבה. מן הסתם כי בכל הבניינים חוץ מבניין פעל (קל) שמות הפועל מתחילים ב-ל' שוואית והם כל כך נפוצים, עד שֶׁמּוֹרים, מנהלים וקריינים נוטים לנקוט תיקון יתר, או יישור פרדיגמה, וְלִשכוח שלא בכל המקרים יש צורך ב-ו' שרוקה.

כאשר ו' החיבור מופיעה לפני י' שוואית, נוצר חיריק מלא. במילים אחרות, ה-י' הופכת לתנועה של ה-ו': וִירושלים, וִיהודה בן חמו.

אותיות השימוש כ-ל-ב:

מה שמשותף לאותיות השימוש וכלב הוא שהניקוד הבסיסי שלהן הוא שווא, ואין אחריהן דגש (קו מעל האות = אות רפֿה. אין בה דגש): בְּפֿוֹעל, לְבָֿנים וּלְבָֿנוֹת, ככֹֿל הילדים. שימו לב ש-ו' החיבור לפני "לבנות" שרוקה, כי ה-ל' בשווא.
אם המילה שאחריהן מיודעת, הן מקבלות את תנועת ה' היידוע וגם את הדגש שלה: בַּפּוֹעַל, לַבָּנים וְלַבָּנות, כַּכָּתוב. כאן ו' החיבור לפני "לבנות" שוואית, כי ה-ל' מנוקדת בפתח.

לפני שווא, אותיות כלב מנוקדות בחיריק: כִּתְמול-שלשום, בִּבְרכה, לִגְברת, לִכְבוד (ולכן גם לִשְמור). מאחר שחיריק אינו שווא, ו' החיבור במקרים האלה תהיה שוואית ("רגילה"): וְכִתְמול שלשום, וּבִבְרכה, וְלִגְברת, וְלִכְבוד.

אם אנחנו כבר באותיות שימוש, בואו נעשה סדר מהיר גם באותיות מה (ש' לא עושה בעיות, אז נדלג עליה).
מ' השימוש מנוקדת בחיריק ואחריו דגש: מִבּית הספר, מִכּאן, מִפּתיחת שנת הלימודים.
אם היא באה לפני אות גרונית (האח רע), היא מנוקדת בצירה (e): מֵארץ ישראל, מֵהיום, מֵחדש, מֵראש, מֵעירנו.

ה' הידיעה מנוקדת בד"כ בפתח ואחריו דגש. מאחר שקמץ ופתח נשמעים אותו דבר בימינו, לא אלאה אתכם בכל חוקי הגרוניות אלא רק בחוקי ה-e. כשיש ח' קמוצה (כולל קמץ קטן וחטף קמץ: הֶחֳרָפִים = hekhorafim למי שמתעקש לדבר סופר-נכון), וכשיש ה' או ע' קמוצות ובלתי מוטעמות: הָהר, אבל הֶהָרים. הָעיר, אבל הֶעָרים.

הטעמת מילות יחס:

הטעמה בלתי טבעית היא אחד הדברים המחרפנים ביותר בקריאה בטקסים בבית הספר. זה נשמע ככה: אני מתכבד, להזמין לבמה, את המנהלת, הגברת אורית ליבוביץ'. או בשירים האלה שכותבים להם, שהם קוראים בהטעמה של מילה ראשונה מכל זוג, עם פאוזה אחרי הזוג. לאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!

אז קודם כול: כל כללי ההטעמה (וחוסר ההטעמה) תקפים כל עוד אין הדגשה. מובן שאפשר להטעים את מילת היחס או את אות השימוש אם אני רוצה להדגיש שהלכתי לְבֿית הספר (ולא מִבּית הספר), או אם אורית היא המנהלת ב-הא הידיעה, או אם אני באדום (ולא רמי חרובי).

עדיין לא שמעתי אותיות שימוש מוטעמות, אבל למקרה שמישהו חשב לעשות זאת – בבקשה לא. גם אותיות השימוש וגם מילות היחס הנפרדות הן פרוקליטיות, כלומר אין להן הטעמה משלהן ומבחינת הטעמה הן "נשענות קדימה" על המילה שאחריהן: (אני מתכבד להזמין) את המנהלת שתדבר אל התלמידים על העתיד. מילות היחס עצמן לא מוטעמות. סבבה? סבבה.
(שמעתי צעירים מדברים. כך מסיימים היום טיעונים והוראות).

אגב, הדרך הטובה ביותר לזכור את זה הוא לחשוב איך ואיפה הייתם מטעימים בשיחה טבעית, אילו לא הייתם קוראים מהדף.

טעם המשפט:

טעם המשפט הוא ההברה המוטעמת ביותר במשפט. לכל מילה (או צמד מילים) יש הטעמה, אבל תמיד יש מילה אחרת מוטעמת יותר מהשאר. בדרך כלל זה הפועל (או הנשוא השמני). בעבר ובעתיד זו פחות בעיה בעברית, כי לרוב מוותרים על כינוי הגוף. בהווה בטקסים זה נשמע כך: בערב זה, אנו חוגגים, את סיומן, של שש שנים. זוגות זוגות, ברובם אחד מילה אחת מוטעמת, לא תמיד זו שטבעי להטעים. עכשיו נסו לקרוא את זה רגיל, כאילו זה חלק משיחה נורמלית במשלב קצת גבוה.
הטעם העיקרי במשפט הוא על הפועל: חוגגים. והמשפט כולו (טעם משני במודגש, טעם המשפט במודגש אדום. יש הבדלים גם בין הטעמים המשניים. אולי בפוסט אחר):
בערב זה אנו חוגגים את סיומן של שש שנים.
אני מתכבדת להזמין לבמה את מנהלת בית הספר.
ואם זה אמור להיות שיר ומתחרז, אז זה בכל מקרה מאולץ, אבל עדיין אפשר לקרוא טבעי יותר:
בערב זה אנו חוגגים / את סיומן של שש שנים.

שורה תחתונה: לא להטעים את כינוי הגוף, אלא אם כן זה לצורכי הדגשה. סבבה? סבבה.

בניין הפעיל:

זה אמנם לא היה בטקס אתמול (או שהיה אבל לא שמתי לב מרוב ענייני הטעמה ו-וּלִכבוד), אבל באחד מטקסי יום הזיכרון לא יכולתי לרוות נחת מבתי השרה במקהלה, כי הם שרו (וכן בפלייבק שהקליטו) – שדה זהב דעך באופל ואֶדליק נרות חצב.
גם כשאני מלמדת תלמידים בוגרים יותר את חוקי הכתיב חסר הניקוד, הם לא מבינים למה זה מיוחד שב-*הֶזמין אין י' בהברה הראשונה. תמיד מפתיע אותם לשמוע שזה אמור להיות הִזמין.
על ה-ה' כבר ויתרנו מזמן. כל עוד הם לא מבטאים אותה כ-א' (עיצור סדקי) אלא סתם כשינוי תנועה ללא עיצור, אני עוד יכולה להתגבר. עם שינויים בשפה אין מה לעשות, אבל לפחות בטקסים ובשירה אנחנו מנסים להיות נורמטיביים, אז בבקשה: תנועת הבניין היא i: הִפעיל, הִדליק, הִזמין.
מתי לא? כשיש אות גרונית (לא כולל ר'): הֶאֱזין, הֶחוויר, הֶחשיב, הֶעֱביר.

וטיפ לסיום: 

גם בהרצאות, גם בנאומים, גם בהנחיית טקסים: דמיינו שזאת שיחה רגילה, טבעית.

הטעימו במקומות הטבעיים לכם בדיבור, ולא במקומות שנראים לכם חגיגיים או רשמיים.

כמו כן, אם אתם לא בטוחים לגבי ניקוד אותיות השימוש – חזרו לכלל הבסיסי ואל תנסו לדבר גבוה.

תיקון יתר הוא השגיאה הגרועה ביותר. מבחינה חינוכית – זה נשמע יותר "נכון", ולכן הילדים יחשבו שכך נכון, ומבחינה בלשנית – טוב, מבחינה בלשנית אנחנו לא אומרים גרוע ולא אומרים שגיאה, אבל זה לא חלק מדיבור טבעי. לכן עדיף לשגות בדיבור טבעי מאשר לשגות בתיקוני יתר. עדיף לומר וְלְגְברת (velegveret) מאשר וּלִגברת. אם נשמע לכם מוזר לומר וּבְכַלְכָּלָה, אמרו וְבְּכַּלְכָּלָה. זה לא נכון, אבל זו לפחות "שגיאה" טבעית.

הנאומים שהכי אהבתי אתמול (ואין לי מושג מה הם אמרו. הקשבתי רק לעברית) היו של המורה ברכה בפורום הכיתתי ושל ראש העיר, מר יהודה בן חמו (טעם עיקרי על "דה", טעם משני על "מר" ו"ח"), כי הם פשוט דיברו טבעי בלי לקרוא מהנייר, בלי להתאמץ לדבר נכון ולכן גם בלי תיקוני יתר.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מסיבות). צרו קשר להזמנת הרצאת העשרה.

עדכונים:
תודה לרפי מוזס על הערותיו.
תודה ליובל פינטר על הקישור לפוסט המועיל והעוד יותר מפורט על אותיות השימוש.

האם ימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם לאחר חורבן המדינה? פרק ו' ואחרון / דוד פילאווין

יום שלישי, 22 בנובמבר, 2011

 בפרקים הקודמים גילינו שיש מצב שימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם במחנה החרדי וגם במחנה הדתי-לאומי. היום נגלה שכבר היו דברים מעולם, ויש גם מוסר השכל בסוף.
לקריאת כל הפרקים בסדרה.

בחזון המפורסם בספר דניאל מוזכרות ארבע מלכויות המשעבדות את עם ישראל, שלאחר קִצה של האחרונה בהן אמורה לבוא הגאולה: המלכות החמישית הנצחית. הפרשנות המסורתית מזהה אותן עם בבל, פרס ומדי, יוון, ורומי. אלא שהאימפריה הרומאית הגיעה לקצה כבר מזמן, והגאולה עדיין לא באה. מה עושים? ובכן, לכל קושיה יש תירוץ, כמובן: מפרשים שמלכות רומי עדיין קיימת משום שהתרבות המערבית בכלל והנצרות בפרט (במיוחד הקתולית, שמרכזה ברומא) היא המשך של מלכות רומי.
אז מה יוצא? – שמלכויות בבל, פרס-מדי, ויוון (הכוונה כמובן לאימפריות ההלניסטיות), שמבחינה פוליטית ניתן לראות בהן למעשה המשכים של אותה המדינה רק עם שושלות שהדיחו זו את זו והרחיבו את הגבולות של המדינה שירשו, נחשבות שלוש מלכויות בחשבון הזה, בעוד שרומי נחשבת מלכות אחת הנמשכת עד לימינו עקב איזה בסיס תרבותי משותף לה ולתרבות המערבית העכשווית. אבל אם כבר אז כבר: מבחינות רבות, רומי היא יורשתה התרבותית של יוון. ומדוע לא תיחשבנה אפוא יוון ורומי למלכות אחת? לאלוהים פתרונים. אבן עזרא אמנם הרגיש שמשהו בנרטיב הזה איננו כשורה ורצה לפיכך לזהות את המלכות הרביעית עם מלכות ערב – כלומר עם האימפריה המוסלמית ששלטה אז (לפחות נומינלית) בחצי האי האיברי. ועל כך ענה לו הרמב"ן ש"נפל פחד הישמעאלים עליו", ופרשנותו לא נתקבלה לדורות. ואילו הייתה מתקבלת, זה לא היה עוזר, כי הח'ליף האחרון – שהיה גם הסולטן הטורקי האחרון –  פרש בשנת 1922 והגאולה טרם באה.

כך או כך, נראה שאין בעיה לפרש את כל הדיבורים על ישויות פוליטיות באופן מאד לא מילולי. ממילא, אין בעיה גדולה לפרש כך גם את המושג "מדינת ישראל".

ויש מוטיבציה לעשות כן: בשנת 1942, צבאותיו של רומל צבאו על שערי ארץ ישראל, ותושבי המדינה היהודים חרדו לגורלם. נראה היה שאם יהודים ברחו מהשואה האירופאית לכאן, השואה רדפה אחריהם. גובשה תוכנית יום הדין – "מצדה על הכרמל". ונראה היה שהקיץ הקץ (השתמשתי בביטוי הזה איפשהו לעיל – וזה לא מפליא: כל הזמן מקיץ עלינו הקץ אבל אנחנו עדיין פה, קמים כל פעם לתחיה כמו עוף החול…). הרב הרצוג (שגם כן הזכרתי אותו באותו עֵיל), רצה לעודד את רוח העם והכריז: "מסורת בידינו, בית שלישי לא ייחרב". הוא לא המציא את הרעיון – יש לו תקדימים במקורות. אבל בניסוח הזה האמרה מיוחסת לרב הרצוג דווקא.

מובן שהיישוב היהודי בארץ ישראל דאז היה רחוק מאד מהיות "בית שלישי" – אפילו מדינה לא נראתה עוד באופק, לא כל שכן בית מקדש (שגם היום לא נראה באופק). אבל המטפורה עשתה את שלה, ו"בית שלישי" אכן לא נחרב.

אז לא ייחסו חשיבות יתר לאמירה זו. כפי שאמרתי: לא נהוג, במסורת היהודית, להתייחס ברצינות רבה מדיי לווארטים.

אבל כשהציונות הדתית קמה לתחייה בשנות ה-60, 70, וכשתורת הרב קוק נמשתה מתהום הנשיה, וכשאנשי "גוש אמונים" ודומיהם החלו לתכנן את הגאולה לפרטיה, אז גם נשלפה אִמרה נשכחת זו של הרב הרצוג מהבוידעם ונלקחה ברצינות יתירה. היום, בחוגים מסויימים של הציונות הדתית, מי שיעז להעלות על בדל שפתיו את האפשרות שהמדינה תיחרב, לכופר ייחשב.

מה יקרה אפוא אם וכאשר המדינה, אפעס, תיחרב?

כמובן שהתגובה הטבעית לא תהיה "וואללה, הרב הרצוג טעה – התברר בדיעבד שהאמנו בשטויות".

לאון פסטינגר מתאר בספרו When Prophecy Fails איך כתות מתמודדות עם הפרכות אמפיריות של נבואות מנהיגיהן. התגובה מצד ה"גרעין הקשה" של הכת, במקרים כאלה, היא למצוא תירוץ מדוע הנבואה לא באמת הופרכה.

באותו אופן, כידוע, מתאר קארל פופר בכתביו איך תיאוריות מדעיות הופכות לאמונות מטפיזיות: כשבמקום לזרוק את התיאוריה לפח שעה שהיא הופרכה מוצאים הסברים אד-הוק מדוע תחזיותינו-לאור-התיאוריה לא התגשמו.

במקרה ההיפותטי שאותו אני מתאר, המוצא הקל ביותר היה יכול להיות, כמובן, להגיד: "לא היה זה בית שלישי".

ובאמת – כך כנראה יתייחסו לעניין החרדים: הרי גם עתה, כשהמדינה עודנה עומדת על תִלה, לדידם עם ישראל עדיין נמצא בגלות. מה גם ששום "בית שלישי" במובן המילולי של הביטוי לא נבנה.

זאת ועוד: לדעת חוקרים מסויימים, בר כוכבא, למשל, בעת המרד שלו נגד גזירות אדריאנוס, לא רק שגירש את הרומאים מיהודה לזמן מה וכונן מדינה יהודית, אלא אף בנה מזבח על הר הבית – מזבח שהיה פעיל כל עוד בר כוכבא שלט בירושלים. זאת ועוד, הוא כנראה קיבץ תרומות נדיבות מרחבי הפזורה היהודית בגולה לשם בניית בית מקדש ממשי. ישנן אינדיקציות שהוא הטמין אוצרות אלה איפשהו והשאיר הוראות איך למצוא אותם: לידיעתכם, מחפשי אוצרות מקצועיים וחובבים… 🙂

מה יותר "בית שלישי" מזה? ובכל זאת, המרד נכשל, בר כוזיבא הכזיב והשמיים לא נפלו: האפוקליפסה לא התרחשה והגאולה לא הגיעה.

כמובן שההסבר שייתן לכך דתי מצוי יהיה: "לא היה זה בית שלישי". זאת למרות שלכאורה מדובר בבית שלישי הרבה יותר מילולי מאשר מדינת ישראל הנוכחית.

אבל קשה יותר יהיה לציוני דתי מצוי לומר זאת במקרה ההיפותטי שאותו אני מתאר: הרי הרב הרצוג קרא בשם "בית שלישי" למשהו הרבה פחות "בית שלישי" אפילו מאשר מדינת ישראל. אם המיעוט היהודי בארץ ישראל תחת השלטון הבריטי היה "בית שלישי", קל וחומר מדינת ישראל.

יותר קל אפוא יהיה לומר שבית שלישי אף פעם לא נחרב ועדיין על תִלו עומד. קרי: שמדינת ישראל עדיין קיימת.

את זאת זה קל יהיה לעשות: למשל, לדעת רוב פוסקי ההלכה, במשך הדורות הרבים שחלפו מאז חורבן הבית הממשי עדיין חלה על הר הבית קדושת המקדש (ולכן אסור לנו לעלות להר בעודנו טמאים). אם כיפת הסלע יכולה להיחשב בית מקדש לעד, אז ארץ ישראל – אפילו חרבה – לא כל שכן.

יתר על כן, הנסיבות שבהן אמר הרב הרצוג מה שאמר מקילות על פרשנות כזו: כמו שהרב קוק דיבר על "מדינת ישראל" טרם המדינה הנקראת כן עוד נוסדה, כך הרב הרצוג דיבר על בית שלישי לפני קום המדינה, וממילא, אין אנו אמורים לצפות שאמיתות דבריו תהיה תלויה בהמשך התקיימותה של המדינה הנוכחית, הארצית.

מה יהיה איפוא על יום העצמאות?

כבר עתה בחוגים ה"ממלכתיים" יותר של הציונות הדתית (אלו שרואים במדינה את יסוד כסא ה' בעולם וכל זה) יום העצמאות מקבל מאפיינים של טקס דתי: תקיעה בשופר, אמירת הלל, קריאה מיוחדת בתורה והפטרה מיוחדת הבאה בעקבותיה, אמירת "פסוקי דזמרא" (חלק מתפילת שחרית) של יום טוב במקום של יום חול, וכדומה.

יצא לי להיות נוכח בטקסי יום עצמאות רבים של הציבור הדתי שבהם בסוף הטקס הושר ההמנון – המנגינה הייתה המנגינה הרגילה של "התקווה" אבל המילים היו מילות מזמור התהילים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". לפי מה שהסבירו לי, מה שקרה הוא שפעם, באיזו וועידה ציונית נשכחת כלשהי בפולין מישהו הציע לאמץ את פרק התהילים הזה בתור ההמנון הרשמי של התנועה הציונית. הרעיון נדחה, אבל מאז יש דתיים מסויימים שמרגישים ש"גנבו להם" את ההמנון ומנסים "להחזיר עטרה ליושנה" ולהחליף  את "התקווה" ב"שיר המעלות". שיהיה.

נראה לי שהתופעה מתגברת ככל שמתגברת התופעה הקודמת שדובר בה: ה"מטפיזיקציה" של המדינה.

אם המגמה תימשך, לא תיהיה מניעה מיוחדת, אחרי חורבן המדינה, לבצע את הטקס הקבלי הקדוש הזה של שירת "שיר המעלות" בניגון "התקווה" ב-ה' באייר שבכל שנה —- טקס שנועד לתקן את העולמות העליונים בכלל, ואת ספירת "מלכות", הקרויה גם "מדינת ישראל" בפרט….

בנוסף למטפיזיקציה האופיינית ליהדות, שדובר בה כבר, יש תכונה בולטת נוספת אצל יהודים: הרמוניזציה של העבר.

בכל דור נתון, המחלוקות בין חכמים יכולות להיות קשות ומרות ועויינות. ויכולות אף לגלוש להאשמות הדדיות בכפירה ובחטאים ואף לשריפת ספרים.

אבל בכל דור נתון, כמשסתכלים רטרוספקטיבית על מחלוקות העבר, נוטים לתאר אותן בתור "מחלוקות לשם שמיים" ידידותיות ביסודן, שבהן אף צד לא באמת טעה: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (תלמוד בבלי, מסכת "עירובין", דף י"ג עמוד ב') "קנאת סופרים תרבה חוכמה" (תלמוד בבלי, מסכת "בבא בתרא", דף כ"א, עמוד א') ועוד כהנה וכהנה אמרות שפר.

בעוד שהרשב"א האשים את הרמב"ם בכפירה ופקד לשרוף ספריו, היום כתבי שני המחברים נלמדים באותם בתי מדרשות זה לצד זה ומתייחסים לדברי שניהם בחרדת קודש.

רבים מכירים את המשנה (מסכת "יבמות", פרק א', משנה ד') האומרת: "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי".

אבל מעטים יותר מכירים את הקטע הבא מתוך התלמוד הירושלמי (מסכת "שבת", פרק א' הלכה ד'): "אותו היום (שבו נגזרו "שמונה עשר דברים" – הלכות שלדעת חוקרים מסויימים סימנו את תחילתו של המרד הגדול, ד.פ.) היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל … תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל".

כך בערך קרה גם למורשת החשמונאים בזכרון הקולקטיבי היהודי.

הרמב"ן, שאותו ציטטתי באחד הפוסטים הקודמים, לפני שהוא ניגש להאשים את המכבים בחטאים שונים, נזהר להתנצל (פירוש הרמב"ן על בראשית, פרק מ"ט, פסוק י'): "…כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן…".

כבר בתקופת הגאונים, מחבר תפילת "על הניסים", בניגוד למקורות היהודיים המוקדמים יותר, בהחלט מפרט את פועלם של החשמונאים – אפילו פותח את התפילה באזכור שמם וייחוסם – ואילו דווקא את נס פך השמן משמיט כליל (דגשים שלי):

בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו .. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ

כשהמחלוקת שוככת, זוכרים רק את הטוב, ושושלת שנזקף לחובתה הרג שיטתי של חכמי התורה פתאום הופכת ל"עוסקי תורתך".

גם הרמב"ם, שהיה בקיא גם ב"ספרות חיצונית", בנוסף לזו התורנית, וכידוע שואב את תורתו הן משם והן משם,  מזכיר זה לצד זה, משל נשאבו מאותו מקור, הן את נס פך השמן ואת את התקומה המדינית ואת ייסוד ממלכת החשמונאים. בניגוד לרמב"ן, הוא אף איננו רואה במאורע האחרון שום בעיה אלא להיפך – סיבה למסיבה.

מתוך משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג':

א  בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזירות על ישראל (..) עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם.  וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה–עד החורבן השני.

ב  וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסליו היה.  ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד; ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים–עד שכתשו זיתים  והוציאו שמן טהור.

ג  ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל; ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות (…)

ניתן לפיכך לקוות שאלף שנה אחרי חורבן מדינת ישראל, כשיתקיים בנו "גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת, פרק ט' פסוק ו'), היהודים יפסיקו לריב בינם לבין עצמם לגבי מעמדה ההלכתי, התיאולוגי והאידיאולוגי של המדינה המסכנה הזאת וייזכרו בערגה בימים אלה, שבהם אנו חיים עתה, וישאלו את עצמם "איה אותה ארץ" שהייתה ואיננה. ואולי הבנה זו, ראוי לה שתגרום גם לנו, כבר עתה, להעריך את מה שיש, במקום להתלונן.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

במהלך הסדרה פיזר דוד רמזים לאפשרויות לסדרות נוספות. בא לכם? באיזה נושא מהנושאים שנרמזו?

האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ה) / דוד פילאווין

יום שלישי, 8 בנובמבר, 2011

אחרי הפסקה מסיבות אישיות ומערכתיות של העורכת, אנו חוזרים לסדרת הלהיט הפרובוקטיבית משהו. אחרי שבפרק הקודם גילינו שאולי דווקא החרדים יניפו את דגל ישראל "כמנהג דבי רבי כהנמן", אנו פונים לחפש דוגמה דומה בציונות הדתית. 

הרב קוק (המכונה גם הראי"ה) כותב, בקטע הגליאני להחריד ומפורסם במיוחד מתוך כתביו – אולי המפורסם ביותר (שמונה קבצים, קובץ א', פסקא קפ"ו):

…מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוייתה תוכן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר. ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון.

הדבר שחשוב לשים לב אליו כאן הוא שהקטע נכתב לכל המאוחר בשנות ה-30, הרבה לפני קום המדינה. ברור אפוא שהרב קוק איננו מדבר על המדינה העכשווית הקרויה "מדינת ישראל" אלא על איזושהי אידיאה אפלטונית.

אף על פי כן, הקטע הזה מצוטט פעמים רבות בתוככי הציונות הדתית כאילו נאמר אודות המדינה שלנו ומוסדותיה – הממשלה, הצבא וכן הלאה. עד כדי כך דברים מגיעים, שחוגים קטנים מסויימים, קיצוניים במיוחד, רואים איסור בהשתתפות בהפגנות – זה נחשב "מרידה במלכות" (עבירה שעונשה מוות בהלכה הקדומה) ואף יותר מכך: מרידה באלוהים עצמו, שמוסדות המדינה הם יסוד כסאו בעולם, האמצעי שבעזרתו באה שליטתו בהיסטוריה ובפוליטיקה הארצית לידי ביטוי.

אבל הדברים ידועים: התקוות הגדולות שנתלו במדינה על ידי חוגי "מרכז הרב" בשעתו לא התממשו, והמדינה הקונקרטית לא רק שלא קידמה את התוכניות המשיחיות כפי שהיה מצופה ממנה אלא אף פעלה פעמים מספר בכיוון ההפוך. משום כך, חוגים שונים בציונות הדתית סיגלו אסטרטגיות שונות להתמודד עם אכזבה זו (כוונתי כמובן לאותם חוגים הרואים בעצמם מלכתחילה תלמידי הרב קוק – השאר אינם מעניינינו בדיון הנוכחי). היו שוויתרו על התוכניות המשיחיות כליל והשלימו עם כך שהמדינה הנוכחית איננה הגשמת חזונו של הרב קוק. אחרים התנערו מהציונות ואימצו יחס "חרדי" למדיי כלפי המדינה. יש שלא וויתרו על החזון המשיחי, אבל הפסיקו לראות במדינה הנוכחית כלי המגשים אותו: בין אם משום שהיא אף פעם לא הייתה כלי כזה, ובין אם משום שהיא "סיימה את תפקידה ההיסטורי" והגיע הזמן לנוע לשלב הבא. גישה נוספת היא ניסיון לפרש את התנודות במדיניות הארצית כדרך פתלתלה שבה חזונו של הרב קוק בכל זאת מוגשם באופן איטי וסמוי מעיניהם של הדיוטות (על משקל "האירונה של ההיסטוריה" של הגל – עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום).

אבל אסטרטגיית ההתמודדות המעניינת אותי בהקשר הנוכחי היא אחרת: והיא זו הנוכחת ביותר ב"ישיבות הקו" – הישיבות הרואות בישיבת "הר המור" את ספינת הדגל שלהן וברב צבי ישראל טאו את מנהיגן הרוחני. אצלם תורת הרב קוק נתפסת פחות ופחות כתורה הנוגעת להיסטוריה ולפוליטיקה הארצית ויותר ויותר כתורה מיסטית המתארת את המבנה המטפיזי של העולם, או משהו כזה.

היחס לכתבי הרב קוק אצלם הוא של יראת קודש.

למשל, בעוד שבשדרות הרחבות של הציונות הדתית כתבי הרב קוק משמשים כ"פילר" מקובל בדברי תורה ואף בפעולות בתנועות נוער, בהר המור, כך סיפרו לי, הלימוד בכתבים רבים שלו נאסר על "מתחילים" ונדרשת הכנה נרחבת מהתלמידים על מנת לזכות ולהגיע ללמוד מכתביו. סיפרו לי יודעי דבר שאחד מרבני ה"קו" טען שניתן ללמוד בכתבים מסויימים של הראי"ה "רק בשיעור י' (כלומר, אחרי 10 שנות לימוד בישיבה) ורק אחרי טבילה במקווה". יחס זה מזכיר יותר מכל את היחס המסורתי לקבלה ביהדות לדורותיה – מצד אחד מכירים בתורה הזאת כמשהו קדוש, אבל מאידך מגבילים את לימודהּ עד לכדי איסור גמור (או היתר בתנאים לא ריאליים), כך שהשפעתה על אופיין של הדת ושל הדתיות הרווחת בעם מועטה ועקיפה בלבד.

זאת ועוד, אנשי הר המור מסרבים להסביר את תורת הראי"ה במונחים המובנים להדיוט. לדידם, הסבר כזה על כורחך יפשט ויעוות את התורה המקורית. "יש לעלות אל התורה, לא להוריד את התורה אליך", הם נוהגים לומר. לכן, האופן היחידי עבור מי שהולך בדרך זו להבין את תורת הראי"ה היא ללמוד את השפה, כפי שלומד ילד – ללא מילון, מתוך שהות בסביבת הדיבור של שפה זו. לכן אין זה פלא ששיחות טיפוסיות של הר-המור'ניקים יישמעו כג'יבריש לאוזני האדם הרגיל (כמו שיחותיהם של לאקאניאנים, אנשי התיאוריה הביקורתית ושאר קונטיננטליים, אגב: אם כבר אני מקים לעצמי אוייבים ברשימה הנוכחית, אז כבר עד הסוף 🙂 ).

 יש לציין שבאופן כללי היחס של אסכולת הר המור לדברי תורה שונה מזה המקובל בשדרות הרחבות של הדת היהודית. מאז ומתמיד (לפחות מימי חז"ל) נהוג להגיד באירועים שונים "וואָרטים" – דרשות נחמדות ולא מחייבות המשתמשות בחומר הגלם של המקורות כדי להעביר פואנטה ערכית זו או אחרת. זה נעשה על דרך הפרשנות האסוציאטיבית והיצירתית למקורות הללו, מבלי לחשוש יתר על המידה מטעויות פרשניות. האמרה "אין מקשין על הדרשן", וכן הסיווג הנפוץ של דרשות רבות של חז"ל (!) כ"אסמכתא בעלמא" (הסתמכות סתמית) ממחישה את היחס היהודי הקליל, בדרך כלל, לדברי תורה כאלו.

האופן שבו רואים אנשי הר המור את המקורות שונה לחלוטין: הם רואים בתורה כולה מעין "תיאוריה-של-הכל" בה כל פרט חשוב וחייב לנבוע במדוייק מתוך השיטה הכוללת האחת. לכן, אין הם רואים בעין יפה דברי תורה "מהמותן".

למשל, הרב טאו בקובץ הדרשות שלו צדיק באמונתו יחיה (דרשות המשתלחות בפרקטיקת הפרשנות ה"עממית" של התנ"ך, המכונה "תנ"ך בגובה העיניים" – שהוא רואה בה קונספירציה של האו"ם האפיפיור, השמאל ומי לא…) מביע זעזוע עמוק ממקרה שאירע במסיבת בר מצווה שבה נכח (הספר איננו לפני, אז אני מספר זאת מזכרון.. שגיאות מי יבין וכל זה..):

הילד בר המצווה נשא דרשה ובה טען שהסיבה שבגינה התייחס יצחק אבינו בסלחנות ובאהבה לעשיו בנו חרף היותו רשע היא שאביו שלו, אברהם אבינו, התייחס רע לישמעאל בנו וגירש אותו מהבית ויצחק לא רצה לחזור על הטעות החינוכית של אביו. עכשיו, התגובה הטבעית ביותר, בקונטקסט היהודי דתי, לדרשה כזאת היא "אוקיי, בואו נאכל". הרב טאו, לעומת זאת, יוצא בהתקפה חריפה: איך הילד מעז להמציא מהמותן סיפורים פסיכולוגיסטיים על אבות האומה.

באותו אופן כופרים אנשי הקו באפשרות של מחלוקת-של-אמת בין חכמים – כי אז יוצא שחלק מן החכמים טעו בדבריהם, ח"ו – ונוטים לפרש את מה שנראה כמחלוקות או בתור ניסוחים שונים של אותו הדבר, או בתור תיאוריות חלקיות המתיישבות זו עם זו בתוך התיאוריה השלמה, שבה הם מחזיקים. הגל כבר אמרנו?

אגב, הם מניחים גם שהתיאוריה השלמה – שהיא תורת הרב קוק –  הייתה ידועה לחכמים לדורותיהם, ואף הייתה מובנת מאליה עבורם, כה מובנת מאליה שהם לא טרחו לנסחה במפורש במלואה אלא רק חלק ממנה בכל פעם. לך תבין אותם…

היחס ה"כבד" לכתבי הרב קוק משתלב אפוא במגמה הכללית הזאת. מאחר שהיחס לכתבי הראי"ה הוא כה רציני, הם נוטים פחות לגייס אותם לכל מיני מטרות יומיומיות חולפות. ממילא, הם נוטים להיות מודעים הרבה יותר מהציבור הרחב לכך שהרב קוק, ואף בנו הרב צבי יהודה קוק (המכונה "הרבצביודה") היו הרבה יותר "חרדים" ממה שמקובל לחשוב אודותם.

הרב קוק עצמו אמנם ראה בעין יפה את המפעל הציוני ואפילו, במידת מה, את החילון (כאמצעי להגיע ליהדות "שלמה" יותר) אבל עמדתו זו שלו הייתה עמדה של משקיף מן הצד: הוא עצמו חיי בתוככי היישוב הישן בירושלים ומעורבותו במפעל הציוני הייתה מינימלית. הוא התנגד לתנועת המזרח"י, שמתוכה צמחה הציונות הדתית – שמאוחר יותר, אחרי מותו, אימצה את הרב קוק כאביה הרוחני וחלק מתורותיו, בצורה מסוננת ומרודדת, בתור האידיאולוגיה הרשמית שלה. הראי"ה ראה בהם פשרנים הן מבחינה דתית והן מבחינה לאומית – המזרח"י, למשל, הצביע בעד תוכנית אוגנדה וזה חרה מאד לרב קוק שראה בכך בגידה במפעל הציוני – וניסה להקים תנועה ציונית-דתית אלטרנטיבית, "דגל ירושלים",  ניסיון שלא עלה יפה.

מבחינה תרבותית, הרב קוק ותלמידיו שאפו לכונן תרבות יהודית אותנטית, הנקייה מכל השפעה חיצונית וגלותית. השאיפה הזאת כלשעצמה תאמה את הפוֹלְקִיזם, שהיה נפוץ בתקופה ההיא ברחבי המערב ואף בציונות החילונית. מה שייחד את חוג הרב קוק מבחינה זו היה הרצינות התהומית שבה הם לקחו משימה זו ללב. עד לידי כך הגיעו הדברים שאפילו מעשים המותרים על פי ההלכה נאסרו לעתים על ידי הרב קוק ותלמידיו בגלל היותם בלתי מתאימים ל"מהות הפנימית הישראלית" וכדומה. למשל, מסופר שמאוד חרה לרב קוק שהחפץ חיים, שנחשב פוסק הדור, ושחיבורו משנה ברורה נחשב עד היום, לפחות בקרב האשכנזים – חרדים וציונים כאחד – לקודקס ההלכתי החשוב ביותר שנכתב במאה ה-20, התיר לנשים ללכת בחצאיות עד הברכיים ולחשוף את שוקיהן. בכלל, כל הנושא של "צניעות" היווה אובססיה עבור חוג הרב קוק כבר בימי המייסד: הרב קוק למשל התנגד להענקת זכות הצבעה לנשים משום שההשתתפות בפוליטיקה – עיסוק פומבי, ציבורי במהותו – לא מתאימה לדעתו למהות הנשית המופנמת והביתית: "כל כבודה בת מלך פנימה" וכו' וכו'.

וגם בימינו, הספר היחיד שכתב רב ציוני ושקיבל "הסכמה" מאת גורמים בעדה החרדית הוא ספרו של הרב אבינר גן נעול העוסק בהלכות צניעות והמחמיר בהן אף יותר מאשר רוב הפוסקים החרדיים. בגין כך, הוא זכה שראש משמרות הצניעות (ארגון פנים חרדי המנסה, לרוב ללא הצלחה, להעלות את רמת ה"צניעות" בתוך הציבור החרדי פנימה), הרב בריזל, סמך את ידיו על ספר זה, למרות שנכתב על ידי ציוני משוקץ. הלך זרזיר אצל עורב…

הנשיא לשעבר חיים הרצוג, מספר באוטוביוגרפיה שלו דרך חיים (שאותה קראתי בתרגומה לאנגלית Living History ושגם היא איננה מצוייה ברגע זה לפניי) שכשאביו, הרב יצחק הרצוג (שזמן קצר לאחר מכן נבחר לרשת את מקומו של הרב קוק כרב הראשי לישראל – ועל שמו קרוי בוז'י), שלח אותו ללמוד ב"מרכז הרב" הוא מצא ישיבה מיושנת להחריד השקועה עמוק בתוך היישוב הישן והמלאה בזקנים פליטים מאירופה. מה שיש לו לומר על הרב קוק הוא שמדובר היה ב"קדוש" שהיה מנותק מהוויות העולם הזה. המקום הזה היה דכאוני מידי לטעמו והוא איפוא עבר לישיבה אחרת – ישיבת "חברון" (סלובודקה). אז, כהיום, הייתה זו אחת הישיבות הליטאיות המובילות. זאת אומרת, מדובר בישיבה חרדית. "חברון", לעומת מרכז הרב, נראתה לחיים הרצוג כמקום מודרני הרבה יותר – הן בשל היותה פתוחה יותר מבחינה תרבותית (למשל, הלבוש שם היה הלבוש האופנתי המקובל באירופה באותה תקופה), והן בשל המרחב שהוקצה בה לאקטיביזם ציוני: בהיותו תלמיד ב"חברון" חיים הרצוג, כמו רבים מחבריו לספסל הלימודים, הצטרף ל"הגנה".

הרב קוק חילק את העם באופן מאד חד לשתי קטגוריות: "זרע אדם וזרע בהמה" שבמקום אחר קרויים גם "יהודה ויוסף": הראשונים אחראים לצמיחה הרוחנית בעם המתחדש בארצו בעוד שהאחרונים אחראיים לקדמה החומרית, הארצית. לקבוצה הראשונה הוא כנראה משייך את עצמו וכמה מתלמידיו, ואולי איזה דור היפותטי עתידי של חכמים. לקבוצה השנייה הוא משייך את כל השאר: בין אם מדובר בעוסקים בעמל כפיים ובין אם מדובר במדענים ואנשי רוח. הוא איננו מוצא כל כך מקום לחפיפה בין שתי הקבוצות. השתתפותם של חוג הרב קוק במפעל הציוני התרחשה איפוא ברמה הווירטואלית, המטפיזית, המיסטית או הרוחנית. "מגן ולא ייראה", so to say.

לאור גישה כזאת, מובן מדוע בנו הרב צבי יהודה התנגד, למשל, לישיבות ההסדר וגרס שיש להפריד: ישיבה לחוד וצבא לחוד. אנקדוטה הממחישה את העניין היא האופן בו הרב צבי יהודה תיאר את הרב דב ליאור, מבחירי תלמידיו: "כולו קודש חוץ מחודש" (שאותו בילה בצבא). סיפר לי אחד הרבנים שלי שבהיותו תלמיד בישיבת "מרכז הרב", כשמלחמת ששת הימים עמדה בפתח וכולם חשבו שהקיץ הקץ, הוא ביקש להתגייס לצבא והרב צבי יהודה אסר עליו מכל וכל לעשות זאת: אתה תלמיד חכם, הוא אמר, ומקומך בישיבה. כמה רחוק זה מהדיבורים הנפוצים בציונות הדתית על כך ש"המדים הם קודש" וש"מי שמצחצח את הנעליים דומה לכותב ספר תורה" ושאר פק"לי רעל מצויים.

אנשי הקו אפוא, אינם לומדים בישיבות הסדר אלא בישיבות גבוהות, ומבצעים שירות מקוצר אף יותר מזה של ההסדרניקים: כחצי שנה עד שמונה חודשים. (הערה פנימית ל"מבינים": אינני עוסק כאן במכיניסטים, אלא רק באסליים ואכמ"ל).

היחס של הרב קוק ללימודי חול היה אמביוולנטי משהו. מצד אחד, הוא הכיר בעובדה שללא לימודי חול לא תתרחש התחייה החומרית של העם בארצו. אך מאידך, הוא הרי ראה בכל עיסוק החומרי עיסוק סוג ב', המתאים לאלו שאינם מסוגלים לממש את מהותם הישראלית הייחודית. מה גם שלימודי חול הגיעו (או חזרו) לתוך עם ישראל מהגויים, ולפיכך משוקעים בדיסציפלינות החילוניות מסרים "זרים" שיש לנפותם קודם שמגישים אותם לפני יהודים – שמא האחרונים יורעלו ללא משים ויידבקו ברוח הזרה למהותם הישראלית. מכיוון שניפוי זה לא נעשה עדיין בימיו, ואם הוא ייעשה אי פעם, עליו להיעשות על ידי "זרע אדם" והאחרונים הרי שקועים ברוח ואינם מתעסקים בחומר, מדובר במעגל סגור שאין דרך טבעית, בלתי ניסית, לצאת ממנו. נוח היה לרב קוק למעשה להפקיר את המפעל הציוני לידי החילונים ולקוות לטוב.
אלט-טאב: מעגל הקסמים הזה הוא בערך כמו טומאת מת: כולנו טמאי מתים ולכן אסור לנו לעלות להר הבית. להטהר מטומאה זו ניתן רק על ידי אפר פרה אדומה שאמורה להיות מוקרבת במקדש. אבל אי אפשר לבנות את בית המקדש כל עוד אנו טמאים. ארגו: אין מוצא… שיפט-אלט-טאב.

אבל הרב קוק מצידו הסתייג מאד, עקב הסיבות לעיל, מבתי הספר הדתיים שהיו קיימים בזמנו וששילבו לימודי חול בתוכנית שלהם. על בית הספר תחכמוני (בו למד, אגב, עמוס עוז – קוריוז),  הוא כותב למשל באגרת תרמ"ד (המצוטטת כאן) כך:

איני מוצא מקום של צורך לבאר כי מוסדים (! – ד"פ) כמו ה'תחכמוני', כמה שיהיו מכוונים כדי לעשות סייג לתורה, מפני התפרצות המינות והכפירה – לא על ידם ניבנה לקומם את פליטת ישראל. מקור החיים וההצלה הנצחית יישאר לעולם בבתים הגדולים, שמגדילים בהם אך תורה ויראת שמים. רק מהם יקומו לנו שרי קודש, גדולי תורה, רבי פעלים בעבודה ובמידות תרומיות, כאשר מעולם זאת על ישראל!

אנשי הקו, בעקבות כך, נוטים אפוא יותר ויותר לשלוח את ילדיהם לתלמודי תורה ול"חדרים" שבהם לא לומדים לימודי חול, ואחרי כן לישיבות קטנות במקום לישיבות תיכוניות. ללימוד במוסדות אקדמיים הם נוטים להתנגד הן מהסיבות שצוינו והן בגלל בעיות של צניעות וכפירה מפורשת הקיימים באקדמיה.

ישיבת הר המור התפצלה בזמנו מישיבת מרכז הרב בתואנה ש"הוכנס צלם להיכל". מי שחושב שאנטיוכוס השתלט על הישיבה והכריח את המרכזניקים להשתחוות לזאוס – טועה. מה שקרה באמת היה שהרב אברהם שפירא, שהיה אז ראש הישיבה (ונפטר מאז, זכרו לברכה), שקל את האופציה להסדיר עם מכללות מסויימות כך שלימודי הבחורים בישיבה ייחשבו להם לשעות סמסטריאליות. בסוף הוא דחה את הרעיון. אבל זה לא משנה: את התירוץ לפרישה הוא הספיק לספק – והמתחים היו קיימים הרבה לפני כן…

אז יוצא שאנשי הקו גם בקושי הולכים לצבא, גם לא לומדים לימודי חול – וזה אומר, כמובן, שאין הם יכולים לעבוד בעבודות רגילות – אפילו לא בחינוך במוסדות הדתיים הרשמיים (שם צריך תואר, בכל זאת). מה שנשאר להם לעשות הוא או להישאר בתור אברכים בישיבה או לשמש ברבנות (ואין כמעט משרות פנויות בתחום – בטח לא כאלה שהממסד החרדי הרבני של המדינה ירשה לציונים להתקרב אליהן…), או לעבוד בעבודות מזדמנות ומאולתרות, או לפרוש כליל מתוך הכת הזאת. בקיצור – אין מצבם שונה מזה של החרדים יתר על המידה. נו – חוץ מכך שהם רואים במדינה "ראשית צמיחת גאולתנו". שוין.

אחרי ההתנתקות, חלה תפנית אחת נוספת שקירבה חוגים אלו לחרדים: כמה מרבני הקו – ובראשם הרב טאו בכבודו ובעצמו – הכריזו שהם מצביעים מעתה ואילך לש"ס (עד אז הם הצביעו למפד"ל). זאת לא משום שהם פתאום הפכו את עורם והפכו לספרדים או הכירו ברב עובדיה כגדול הדור. אלא מסיבות יותר פרוזאיות: מהפוליטיקה הם התייאשו כליל, והגיעו למסקנה שהבגידה של מחנה הימין, ובראשו אריאל שרון, בערכיו המסורתיים קשורה לכך שערכים אלו היו שטחיים ולא מעוגנים בתורה. מה שנדרש לעשות עכשיו, לפיכך, הם אומרים, הוא "לחזק את התורה" בעם. ובשביל זה צריך לקיים ישיבות בהם ניתן לגדל תלמידי חכמים. ובשביל זה צריך כסף. ומי יותר טוב בהשגת כסף מאשר ש"ס….

בזמנו, כששירתתי בצבא, שירתה איתי קבוצה נכבדה של תלמידי הר המור. היה זה עבורם שירות מקוצר יותר אפילו מזה שלי: ואני הייתי הסדרניק! הם היו בחורים הרבה יותר מבוגרים מאיתנו (בגיל של המג"ד בערך), כמעט כולם עם משפחות וילדים. אציין שמדובר היה בבחורים אחראיים וחברים טובים שניתן היה לסמוך עליהם בכל צרה שלא תבוא ועם חלקם אני עדיין בקשר. בכל אופן, שוחחתי עם אחד מהם פעם אחד באבט"ש ואמרתי לו: "במה אתם בעצם שונים מהחרדים? איך שהדברים מתפתחים, נראה שבעוד כמה שנים כולכם תלבשו כובעים". אז הוא ענה לי: "באמת לא היה איכפת לי כבר עכשיו ללבוש כובע, אילו היה זה מקובל בציבור שלנו". כך! נבואתי דאז, אגב, לא התגשמה, ומכל מיני סיבות עתה גם נראה לי עתה שלא תתגשם. אבל תשובתו באמת הפתיעה אותי מאד. כי מילא ר' אברום (שפירא), שאמר שהיה מוכן לקנות את עשרת הכובעים הראשונים לתלמידיו אילו היה סבור שזה יגרום לכל השאר ללכת לקנות כובעים – השתייכותו לציונות הדתית הייתה מקרית לחלוטין מלכתחילה – עניין של נישואין עם בת למשפחת הרב קוק ומשרה שהוצעה לו. אומרים שהאלטרנטיבה הייתה ללמד בפוניבז' (!). אבל תלמיד ב"הר המור" שידבר כך?

נראה שעבור אנשי הקו, הציונות הופכת פחות ופחות למשהו הקשור לכנסת, לצבא לממשלה, לחקלאות וכדומה, ויותר ויותר למשהו מיסטי, סטאטי, על זמני, א-היסטורי. פחות משהו שעושים אותו ויותר משהו שלומדים עליו. מדינת ישראל הופכת לאיזה היכל מספרות ההיכלות, או לעולם בהשתלשלות העולמות. ויש להם על מי לסמוך בפרשנות זו: הרב קוק בכבודו ובעצמו, כאמור, דיבר על מדינת ישראל שונה לחלוטין מזו שיש לנו פה עכשיו והרבה לפני שהאחרונה הייתה קיימת.

ממילא, אין מניעה שהם ימשיכו לדבר על "מדינת ישראל" אידאית כזו גם אחרי שהמדינה הארצית כבר לא תתקיים. אם הם ישרדו את חורבן המדינה בתור תנועה דתית, מן הסתם הם יהיו עוד כת חרדית: החב"דניקים לומדים תניא, הגערערים לומדים שפת אמת, וההר-המורניקים לומדים אורות. זה לא אמור להוות בעיה גדולה או חיץ, כשלעצמו.

כבר היו דברים מעולם. על כך – בשבוע הבא.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

האם ימשיכו לחגוג את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ד) / דוד פילאווין

יום שלישי, 20 בספטמבר, 2011

סדרת הלהיט ממשיכה, והיום פרק קצר עם פואנטת ביניים ורמז לבאות.

בשנים הראשונות לקיומה של המדינה, היחס של היהדות החרדית המיינסטרימית, האגודאית (להבדיל מזה של העדה החרדית בירושלים) כלפי המדינה וטקסיה היה הרבה יותר אמביוולנטי מאשר היום.

מספרים שבשנות החמישים, עוד בטרם היות בני ברק מרכז חרדי, כשרוב האדמו"רים קיימו את חצרותיהם בתל אביב, בליל שבת שלפני יום העצמאות מדי שנה היו כל אדמו"רי תל אביב מתכנסים בבית הכנסת הגדול ועורכים "טיש" משותף חגיגי לכבוד יום העצמאות. וגם בצד הליטאי של המפה החרדית, הרב כהנמן, מקים ישיבת פוניבז' בארץ ישראל (יש לבטא שם זה "פונוביץ'", אגב),  ציווה להניף את דגל המדינה על גג הישיבה בכל שנה ב-ה' באייר.

האלמנטים הרדיקלים יותר ביהדות החרדית – הן מחוץ לישיבה והן מתוכה – התנגדו להנפת דגל זו בפוניבז' והיו נוהגים לתלוש אותו אחרי שהיה מונף. כדי "להגן" על הדגל, היה הרב כהנמן יושב עם חוג תלמידיו הנאמנים על הגג מדי יום עצמאות ולומד תמידים כסדרם. בעקבות "טיפ" מהרב מיכאל אברהם, אף יצא לי לשוחח, לרגל כתיבת פוסט זה, עם הסופר והעיתונאי דב גנחובסקי שהשתתף באחד ה"שיעורים" הללו של הרב כהנמן על הגג והוא אישר את עיקרי הדברים (מר גנחובסקי לא הבין מאיפה "נפלתי" עליו פתאום – עמו הסליחה 🙂 )

כותב אמנון לוי בספרו החרדים [(הוצאת כתר) פרק שמיני: "רבניות", עמ' 94, דגש שלי]:

כשנפטר הרב כהנמן, גברו המגמות החרדיות הלא-ציוניות בישיבה. לאחר זמן מה, שבו חלחלה ההשפעה אנטי ציונית, ביקשו התלמידים להוריד את דגל המדינה שהיו מניפים מידי שנה ביום העצמאות, בתקופתו של כהנמן. לרבנית הינדא (אלמנתו של הרב כהנמן, ד.פ.) כבר לא היה מעמד בישיבה. בכל זאת היא איימה להקים שערורייה אם יורד הדגל, והרב שך פסק כי מפאת כבודה וכבוד בעלה המנוח הדגל יישאר.

וכך נוהגים עד ימינו אנו מידי שנה בשנה: הדגל בפוניבז' מונף לדקות ספורות בלבד (על השעון!), מול דגל זה מפגינים ה"נטורי קרתא", וכמה תלמידים מגינים עליו מפני תלישה באותן כמה דקות, שלאחריהן הדגל מופקר לידי הקנאים ונשרף לקול תשואות הקהל.

זה עצמו הפך לריטואל מעין-דתי כזה.

מעניין אותי במיוחד הטעם לריטואל זה בימינו: בעוד שלרב כהנמן כנראה היו קצת רגשות פטריוטיים בגינם הוא ציווה להניף את הדגל, היום הדגל מונף לזכר הרב כהנמן ולכבודו – לא לזכר הקמת המדינה ולכבודה, חלילה.

זה מזכיר (לי לפחות) את הסיפור החסידי הרוז'ינאי הידוע, המובא על ידי אבא קובנר בשם עגנון:

כשהרגיש הבעל שם טוב שצרה גדולה עומדת להתרגש על עם ישראל והגיעה השעה לחשבון נפש היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו והולך ליער. שם, במקום סודי, הדליק מדורה לרגלי עץ אלון עתיק ועמד שעה ארוכה בדממת היער בעצימת עיניים, מכוון את ליבו בתפילה מיוחדת ובקשתו של הבעל שם טוב פתחה שערי השמים והרחמים.
דור אחד אחרי הבעל שם טוב נתבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח נפש גדול. היה זה בימיו של המגיד ממזריץ. הוא לבש את הגלימה השחורה שלו ופנה לאותו יער, גם מצא את האלון העתיק ושם עמד ואמר : "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעל שם טוב, אבל יש בכוחנו לומר אותה תפילה". עמד ואמר את התפילה וגם בקשתו נתקבלה.
ושוב עבר דור אחד והפעם נתבקש הרבי מסאסוב לפעול למען פיקוח נפש גדול. קם משה לייב מסאסוב ולבש את חלוק המשי החגיגי שלו, פנה ליער ובעומדו שם אמר : "אין בידינו להדליק את המדורה ההיא וכבר שכחנו את הכוונות המיוחדות של התפילה הקדושה, אבל עדיין אנו זוכרים את המקום שם אירע הדבר – ואולי זה יספיק". ואכן גם זה הספיק והגזירה נתבטלה. אבל הנה חלף עוד דור ורבי ישראל מרוז’ין נתבקש לפעול כדי למנוע צרה גדולה. הרבי מרוז’ין היה, כידוע, מנהיג מורם מעם והיה יודע ערכו ונוהג בחצרו מעשה מלך. שמע הרבי את הבקשה והבין שהגיעה שעה של חשבון נפש, התיישב בכיסא המצופה זהב שבאמצע ארמונו המפואר, עצם את עיניו וכה אמר : "בעוונותינו הרבים אין עוד בכוחנו ללכת לאותו יער ולהדליק את המדורה, גם את התפילה הישנה שכחנו כבר ואפילו אין אנו יודעים היכן הוא המקום ששם אירעו הדברים. אבל את מה שאירע יודעים אנו עדיין לספר!"

מן הסתם, אם ריטואל זה, של הנפת הדגל ב-ה' באייר, יימשך, ובמיוחד אם הוא יתפשט לחלקים בעם הנוטים יותר למיסטיקה מאשר הליטוואקעס, עם הזמן יבואו גם מקובלים שיעניקו לו פרשנות מיסטית. בטח משהו בסגנון: דליית הניצוצות היהודיים הקדושים מתוך הקליפות הציוניות הטמאות שלאחריה מקיימים את "קרע (מעשה) שטן" בקריעת הדגל ובשריפתו. יש ב"תגרה" הזאת בין מגיני הדגל לתולשיו אפילו אלמנט של המחזת המאבק בין כוחות השאול של הסטרא אחרא לכוחות השמימיים – המחזה הקיימת בדתות עתיקות רבות ושאפילו התגלגלה לנצרות הקתולית במוסד "פרקליט השטן" בעת תהליך הקנוניזאציה.

כך או כך – פוטנציאל לניתוק מוחלט של טקס הנפת הדגל ב-ה' באייר מהשורשים הציוניים שלו בהחלט יש כאן. אם זה ייתרחש, אזי גם אם לא תהיה קיימת יותר מדינה, יכול להיות שימשיכו לחגוג את ה' באייר בתור "מנהג דבי הרב כהנמן, יסודתו בהררי קודש" או משהו כזה.

אבל דוגמה יותר משכנעת לתהליך כזה ניתן למצוא דווקא בחוגים מסויימים בציונות הדתית, ועל כך בהמשך הסדרה.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ג) / דוד פילאווין

יום שלישי, 13 בספטמבר, 2011

או: מה בין דגל ישראל לחנוכיה
ובין רבי יהודה הנשיא לרב כהנמן?

עברית וחיות אחרות מביא בשמחה ובהתנצלות את הפוסט השלישי בסדרה שהחלה בתשעה באב, ומקשרת את יום העצמאות עם חג החנוכה. השמחה היא על כך שקוראים כתבו לי ושאלו מה עם המשך הסדרה. ההתנצלות היא על כך שמסיבות אישיות לא היה לי זמן לערוך את הפוסטים ולפרסמם במועד המובטח, וגם לא פוסטים שלי, ואפילו לא להתחיל את  חגיגות צאת ספרי המצוין, שנמצא על המדפים כבר מעל לשבועיים. אז הנה, ללא שהיות נוספות – המשך הדיון המרתק הזה.


בפרק הראשון
: מתחקה הכותב האורח דוד פילאווין  אחר מקורותיו של סיפור נס פך השמן, ומגלה שהוא מפוקפק למדיי, ובכל זאת דווקא אותו בחרו חז"ל להדגיש, בעודם דוחקים את מרד המכבים לקרן זווית. בפרק השני גילינו שהסיבה היא שזהו אינו חג דתי אלא לאומי. מזכיר משהו? נכון – את ההסתייגות החרדית מיום העצמאות של מדינת ישראל.

יש שתי סיבות עיקריות להסתייגות החרדית מהמדינה, ממוסדותיה ומחגיה. האחת מטפיזית, והאחרת יותר ארצית:

הראשונה נובעת מהאמונה שעד לגאולה נִסית העתידה להתרחש בעת ביאת המשיח, אסור ליהודים להקים מחדש את מדינתם בכוחות עצמם. האחרונה קשורה לעובדה שהתנועה הציונית מראשיתה, וכן מדינת ישראל, מונהגות על ידי גורמים חילוניים, שלעתים אף פועלים כנגד הדת היהודית. גזיזת פאות העולים על ידי עובדי משרד הקליטה היא דוגמה מוכרת לעייפה.

ניתן למצוא מקבילה לשני אופני הסתייגות אלה גם במסורת הרבנית בכל הנוגע לממלכה החשמונאית: האחד מטפיזי: תפיסת הכיסא המובטח (מ-ה') לבית דוד על ידי אנשים שאינם מזרעו. השני ארצי יותר: האופי ההלניסטי והאנטי-פרושי של הממלכה החשמונאית.

אלט-טאב: האמת היא שישנן מקבילות רבות שאני יכול לשרטט בין ימי בית שני לימינו. ואם יהיה ביקוש, אולי אעשה זאת מתישהו 🙂 שיפט-אלט-טאב.

אם חנוכה הייתה "יום העצמאות" של הממלכה החשמונאית-הרודיאנית, מדוע איפוא המשיכו לחגוג אותה בשדרות הרחבות של העם גם אחרי החורבן?

מי חוגג היום, למשל, את יום הרפובליקה במזרח גרמניה ב-7 באוקטובר (נו, חוץ מכמה "אוסטאלגים", המתגעגעים לעבר הקומוניסטי – וגם עבורם זהו יותר יום אבל על העבר שנחרב מאשר חגיגה – משהו המקביל יותר לתשעה באב מאשר ליום העצמאות)? הרי יש ב"חגיגה" כזאת בעיקר כדי לזרות מלח על הפצעים, בדומה לחגיגות יום הולדת לאדם שנפטר.

יש התולים זאת בכך שהחנוכה הייתה לא רק חג לאומי-מדיני אלא גם חג חקלאי (ותודה למי שהפנה אותי..) ויש הטוענים שחג החנוכה – כמו חג המולד וכמו חגים רבים אחרים בתרבויות שונות – ציין במקורו את יום ההיפוך החורפי, ושהמשיך בתפקיד זה אף כשהתרוקן מתוכנו הלאומי.

ויכול מאד להיות גם שאכן, המשיכו לציין את החנוכה בשנים הראשונות שלאחר חורבן הבית בתור ימי אבל ולא בתור חג.

אם כך, צודק הרב ז'ולטי, מיודעינו מפרק א, שהדלקת הנרות נעשתה בתור זכר לחורבן (כמו מנהגים יהודיים רבים אחרים) – לשם הנצחת הדלקת המנורה במקדש שנחרב.

לא אתיימר לפתור תעלומה זו כאן. אך ברור שכך או כך, משמעותו של החג הייתה חייבת להשתנות עם חורבן הבית.

נראה שעובדת קיומו של חג החנוכה בתור חג עממי הייתה עבור חז"ל נתון קיים וחז"ל הוצרכו להתמודד עם נתון זה – להעניק לו פרשנות סבירה, שלא תסתור את האידאולוגיה שלהם, וגם שלא תהפכנו ליום-אבל (כאילו שאין לנו מספיק כאלה): מה שנקרא באנגלית to explain away, להבדיל מ-to explain.

זו כנראה הסיבה ל"הלבשה" המוזרה, בהצתה מאוחרת, של סיפור נס פך השמן על חג החנוכה: היה נתון חג שבו הדליקו נרות לזכר המנורה שבמקדש, ולכן ייחסו חז"ל את מקור החג הזה לנס חביב ולא מזיק שאמור היה להתרחש סביב אותה מנורה: נס נייטרלי מבחינה אידאולוגית, א-היסטורי, ושהרלוונטיות שלו, לפיכך, איננה נעלמת עם תהפוכות ההיסטוריה.

זוהי תופעה נפוצה ביהדות: למנהג כלשהו יש טעם קונקרטי ארצי, וכשטעם זה פג, אזי, אם אף על פי כן המנהג שורד, מלבישים עליו טעם על-זמני, על-מקומי כלשהו. דוגמה בנאלית לכך תהיה חג השבועות: משמעותו העיקרית בימי המקרא ואף לאחר מכן הייתה חקלאית-פולחנית: זהו החג שבו נקצרו ביכורי השדה והובאו למקדש בתור מנחה, ואי לכך נקרא החג בתורה גם "יום הביכורים" ו"חג הקציר", בנוסף לשמו הרגיל. כשנחרב המקדש ופסקו הביכורים, יוחסה לחג זה רטרואקטיבית המשמעות של "חג מתן תורה". זאת אף על פי שהיסטורית, טרם לוח השנה העברי היה קיים, הסנהדרין הייתה מכריזה על תחילתו של כל חודש על פי הראייה, כלומר לפי עדים שהיו באים וטוענים שראו את הלבנה לראשונה לאחר מולד הירח. לפיכך, חג השבועות, החָל תמיד 50 יום לאחר הפסח (או 50 יום לאחר שבת הראשונה אחרי הפסח, אצל הצדוקים והקראים), לא היה נופל על אותו התאריך משנה לשנה, וממילא לא יכול היה, באופן מתקבל על הדעת, לציין מאורע היסטורי כלשהו, ומתן תורה בכלל זה.

הנטייה לעשות "מטפיזיקציה" ליהדות היא אחד הדברים שמלכתחילה הבחינו בין היהדות הפרושית לזו הצדוקית, ואף שיוו ליהדות הפוסט-חורבנית את אופיה המיוחד, ה"גלותי": הדתיות של הצדוקים, כמו זו של העמים השכנים, סבבה את המקדש ואת פולחנו והתבטאה בעיקר במועדים שבהם התקיימה עלייה לרגל (ואצל הכוהנים גם כשזומנו לשרת במקדש במהלך השנה), ואילו בכל שאר הזמנים והמקומות, נדמה כי היא לא באה לידי ביטוי מיוחד או מחייב כלשהו. גם המנהיגות הדתית הצדוקית הייתה כוהנית ולא רבנית ועסקה בעיקר בפולחן טקסי.

הפרושים, לעומת זאת, פיתחו צורות חדשות של עבודת האל, מחוץ למקדש – וזאת כנראה משום שהאחרון לא היה בשליטתם ממילא. כך בית הכנסת המקומי בכל יישוב יהודי היווה "מקדש מעט". ובו, במקום להקריב קרבנות, התפללו, קראו בתורה ולימדו אותה. כך התפתחה התורה שבעל פה כעיסוק עיוני של שדרות רחבות בעם, ללא תלות בייחוס כוהני או לויי, וההלכה כנורמה מחייבת כל יהודי ויהודי (אם כי לא את כולם באותה מידה) – משהו מעבר לחוקי טומאה וטהרה של כוהנים בלבד. מעניין לציין, למטרותינו כאן, שמזמורי התהילים, אותם המנונים שהיו מושרים במקדש, לא החלו להיכנס לסידור התפילה עד לתקופת האמוראים – זמן רב לאחר חורבן הבית.

כשבית המקדש חרב, נעלמו הצדוקים כתנועה דתית, וכנראה לא בכדי: לא עלתה על דעתם יהדות מחוץ למקדש. הפרושים, לעומת זאת, יכלו להמשיך בשגרה, לפחות עד רמה מסוימת: זאת משום שעד לשלב הזה כבר הספיקו לפתח תפיסה של יהדות שאיננה תלויה בזמן ובמקום.

אלט-טאב: במקביל, אגב, התפתחה דתיות "רוחנית" יותר גם בקרב העמים השכנים, דתיות שהיוותה אלטרנטיבה לדת הרשמית הטקסית של המדינה (Civic Religion – הנקראת "דת נימוסית" במקורות יהודיים מאוחרים יותר). למשל: הכתות הגנוסטיות, הנצרות (שכבר חרגה מעבר לגבולות היהדות בשלב הזה), "דתות המסתורין", הפולחן המיתראי, וכן הלאה. אבל אני חורג מהנושא הראשי שלי כאן…
אלט-טאב: קצת על גנוסטיקה אפשר לקרוא בספרה המצוין של העורכת, הטוב הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית. גם על מיתרה מסופר שם קצת, אבל לא על הכת המיתראית. שיפט-אלט-טאב, שיפט-אלט-טאב.

ממילא, ביהדות הפרושית נפוצה התופעה של "פרשנות מחדש", הפשטה, של אלמנטים ביהדות שהיו במקורם תלויים בזמן ובמקום: בחקלאות, בעונות השנה, בטקסים פולחניים וכן הלאה. נראה שזוהי תופעה שגרעינה נזרע עוד ביהדות המקראית – ולו בעצם האיסור לפסל את דמותו של האל – שהיה בו בכדי לספק טריגר לאהבת ההפשטה הידועה (לשמצה?) של היהודים: אהבה שיש בה – ביחד עם המשיחיות היהודית – בכדי להסביר את ריבוים היחסי של היהודים בתנועות מהפכניות למיניהם במאתיים שנה האחרונות. כאן המקום לציין כבדרך אגב את המתודה הפרשנית של מ"ד קאסוטו, שרואה אפילו בסיפורי התורה "גיור על ידי הפשטה" של מיתולוגיה אלילית.

אף פסוקים כגון "כי גרים ותושבים אתם עמדי", וכן ההיסטוריה של חורבן הבית הראשון והגלות שבאה בעקבותיו, ואפילו עצם סיפור כינונה של הדת היהודית: עזיבתו של אברהם אבינו את מולדתו, מהווים אינדיקציה מוקדמת ליהדות שיש בה פוטנציאל לא להיות מרותקת למקום כלשהו – ומתוך כך לקוסמופוליטיות שבה הואשמו היהודים מקדמת דנא: "וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ", כפי שאומר פרעה בתחילת ספר שמות, והמן אומר לאחשוורוש: " יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים".

ועתה לשאלה המופיעה בכותרת: האם ייתכן שגם על יום העצמאות שלנו, על ה' באייר דהיינו, יולבש טעם כלשהו שאיננו תלוי בקיומה של מדינת ישראל – טעם שיאפשר את חגיגתו אף לאחר חורבנה?

נדמה שיש כבר אינדיקציות לכך שכן: כבר עתה מיוחסות ליום העצמאות משמעויות שאינן מדיניות-היסטוריות אלא על-זמניות, מטפיזיות.

ועל כך בפוסט הבא.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ב) / דוד פילאווין

יום רביעי, 17 באוגוסט, 2011

או: מה בין דגל ישראל לחנוכיה
ובין רבי יהודה הנשיא לרב כהנמן?

תקציר הפרק הקודם: הכותב האורח דוד פילאווין מתחקה אחר מקורותיו של סיפור נס פך השמן, ומגלה שהוא מפוקפק למדיי. מדוע, אם כן, בחרו חז"ל להדגיש אותו ולדחוק את מרד המכבים לקרן זווית?

חנוכה ופורים דומים בסטטוס ההלכתי שלהם: שניהם חגים שלא מן התורה אלא מדרבנן; בשני המקרים יש מצווה אחת מרכזית המיוחדת לאותו החג: בפורים זוהי קריאת מגילה ובחנוכה – הדלקת הנר(ות); מלבד "על הנסים" (השונה מפורים לחנוכה, אך דומה בפורמט שלה) לא קיימות תפילות-חובה מיוחדות לימים אלה.

אך בניגוד לפורים, שלו מוקדשת מסכת תלמודית שלמה, מגילה, המקור התנאי היחיד על אודות טעמו של חג החנוכה וכינונו, הוא הברייתא הקצרה, שהובאה כאן בשבוע שעבר, המספרת על נס פך השמן – מקור תנאי "חיצוני" שאפילו לא נכנס למשנה.

בעולם הישיבות רווח מיתוס שהולך בערך ככה:

היה היה, ל"ע, חוקר תלמוד, שר"י, באקאדעמיע ר"ל, שטען שהסיבה שבגינה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, לא חיבר "מסכת חנוכה", היא שר' יהודה הנשיא הוא מצאצאי בית דוד ולכן נטר טינה לבית חשמונאי שתפסו את כס המלוכה, נחלת בית דוד על פי ההלכה – ולכן לא רצה להזכיר שמם במשנה. ומכיוון שלא ניתן לכתוב מסכת שלמה על חנוכה מבלי להזכיר אפילו פעם אחת את המכבים, אז ר' יהודה הנשיא החליט להשמיט את עניין חג החנוכה כליל מתוך המשנה (כאמור: הברייתא היא מקור חיצוני למשנה, הגם שהיא מקור תנאי).

הסיפור הזה מובא בדרך כלל כאילוסטרציה הן למניעים הקטנוניים שחוקרי התלמוד מייחסים לחז"ל, הן לאופי הספקולטיבי הבלתי מבוסס של התיאוריות שלהם, והן לחוסר הכבוד הכללי שהם רוחשים כלפי מושאי מחקרם.

כששמעתי את הסיפור, משהו בו נראה לי חשוד.

אינני נאיבי. אני מודע לכך שפילולוגים נסחפים לעתים לספקולציות.

אבל בכל זאת: לכל תחום יש הז'אנר שלו, גם כשזה נוגע לספקולציות. תיאוריית "קשר-השתיקה" הזאת נשמעה מתאימה יותר, מבחינת הז'אנר שלה, לווליקובסקי (ולולא דמסתפינא, הייתי אומר: לפרויד) מאשר לחוקר תלמוד.

התחקיתי איפוא אחר מקורותיו של המיתוס הזה, והפלא ופלא:

מי שהעלה את ההשערה הזאת לראשונה (כנראה) היה לא אחר מאשר … החת"ם סופר, אבי היהדות החרדית!

וכך מובא בספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים מאת הרב אברהם יצחק שפרלינג מלבוב – ספר חרדי למהדרין שהודפס על ידי חוגי הקנאים בגליציה:

טעם שנס חנוכה לא נזכר כלל במשנה, לפי שרבינו הקדוש מסדר המשנה  היה מזרע דוד המלך ע״ה, ונס חנוכה נעשה ע״י בית החשמונאים שתפסו המלוכה ולא היו מזרע דוד, וזה הרע לרבינו הקדוש. ובכתבו המשנה ע״פ רוח הקודש, נשמט הנס מחיבורו (בשם הגאון הקדוש בעל חת״ס זצוק״ל) [שפרלינג, אברהם יצחק. טעמי המנהגים,"עניני חנוכה", עמוד שס"ה, סימן תתמ"ז]

עד כמה שהסיפור על ה"ברוגז" האישי של ר' יהודה הנשיא עם החשמונאים הוא מיתולוגי, נדמה כי הוא בכל זאת מספק קצה חוט לפתרון התעלומה שהועלתה כאן בשבוע שעבר:

איננו יודעים, כמובן, מה הלך בראשו של רבי יהודה הנשיא, אבל אנו כן יודעים שלחז"ל היו סיבות להסתייג בחריפות מבית חשמונאי – עם או בלי קשר לירושת בית דוד שהללו "גזלו".

בית חשמונאי, החל מהדור השני לפחות (כלומר, מתקופתו של יוחנן הורקנוס), זוהה כצדוקי. הצדוקים היו, כידוע, מתנגדיהם של הפרושים. חז"ל היו יורשיהם הרוחניים של הפרושים וראו בצדוקים כופרים.

האריסטוקרטיה הכהנית הצדוקית, ובראשה בית חשמונאי, אף נהגה גינוני אצולה הלניסטיים – כמה אירוני, לאור העובדה שהיא עלתה לשלטון דווקא על גל הריאקציה העממית נגד ההלניזם.

ולא רק זאת, אלא שהמלך אלכסנדר ינאי דיכא באכזריות יתרה (אפילו במונחי התקופה) מרידות חוזרות ונשנות של הפרושים נגדו. מעלליו מתוארים בפרוטרוט אצל יוספוס בקדמוניות, ספר י"ג, פרקים י"ג, י"ד וכן במלחמת, ספר א', פרק ד'.

הד לזוועות אלה הגיע גם לכמה מקורות תלמודיים. למשל, במסכת קידושין דף ס"ו עמוד א', אחד החכמים הפרושים מעורר על עצמו את חמת המלך כשהוא מזכיר את השמועה העממית כי אמו של ינאי נאנסה על ידי שומרונים ועל בסיס זה מטיל במלך חשד כי הינו ממזר (המונח הטכני היותר מדוייק: "חלל"), ולפיכך פסול לכהונה (שום דבר כנראה לא השתנה מאז: "אמא שלו ערביה" וכל זה). יועצו של ינאי אומר למלך "אם אתה שומע לעצתי – רומסם [=הרוג את החכמים]". וינאי שומע בקולו: "ויהרגו כל חכמי ישראל".

אם ניקח גם בחשבון שהשושלת שהמשיכה את בית חשמונאי הייתה בית הורדוס, לא ייפלא בעינינו מדוע נקשרה מלכות החשמונאים בזכרון הקולקטיבי הפרושי עם כפירה, הלניזם והתבוללות, רציחות המוניות וסיאוב כללי.

הד רחוק (וחלש – על כך בהמשך) לרושם השלילי שהתירו החשמונאים במסורת הפרושית ניתן למצוא גם בימי הביניים. למשל, בפירוש הרמב"ן על התורה, בראשית, פרק מ"ט, פסוק י' [דגשים שלי]: "..שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד".

ועכשיו נשאל: איך תפסו היהודים בימי בית שני את משמעותו של חג החנוכה? מה הם חגגו?

הבה נתבונן במקורות מאותה תקופה המזכירים חג זה:

מתוך מקבים א' פרק ד' [דגשים שלי]:

(נג) ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה [..] (נו) ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. (נז) ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה.

אמנם ההקשר המיידי של פסוקים אלה הוא טיהור המקדש מטומאתו. אבל היינו מצפים, במקרה כזה, שיהיה כתוב "..כי גלל ה' את חרפת הגויים מעל המקדש" או משהו בסגנון. נראה איפוא, שעילת השמחה כאן היא יותר רחבה מאשר טיהור המקדש גרידא: "על אשר נתן להם עוז ותשועה". השמחה היא על הנצחון שהעם נחל על הסֶלֶוְקִים ואולי אף על השחרור מעולו של אנטיוכוס (לפחות, ככל שמציג זאת מחבר הספר, הכותב במבט רטרוספקטיבי).

אך זוהי ראיה חלשה הזקוקה לסיוע. נתבונן איפוא במקבים ב', פרק י' [דגשים שלי] [הציטוט באנגלית כי העורכת בחו"ל ללא גישה לתרגום העברי – תע"ג]:

[4] When that was done, they fell flat down, and besought the Lord that they might come no more into such troubles; but if they sinned any more against him, that he himself would chasten them with mercy, and that they might not be delivered unto the blasphemous and barbarous nations.

..

[6] And they kept the eight days with gladness, as in the feast of the tabernacles, remembering that not long afore they had held the feast of the tabernacles, when as they wandered in the mountains and dens like beasts.

שוב אנו רואים שלפחות חלק מהשמחה היא על הישועה של היהודים מידי אויביהם בשדה הקרב ועל השחרור מעול ההלנים, ואפילו על השיפור בתנאי המחייה שלהם.

ולבסוף, נביט שוב בקטע שכבר צוטט בחלקו – הפעם  מזווית חדשה. מתוך קדמוניות, ספר י"ב, פרק ז', חלק ז' [דגשים שלי]:

.. they were so very glad at the revival of their customs, when, after a long time of intermission, they unexpectedly had regained the freedom of their worship, that they made it a law for their posterity, that they should keep a festival, on account of the restoration of their temple worship, for eight days. And from that time to this we celebrate this festival, and call it Lights. I suppose the reason was, because this liberty beyond our hopes appeared to us; and that thence was the name given to that festival.

אז מה יש לנו כאן? מצד אחד, הם חוגגים את "חופש הפולחן" שלהם. מצד שני, "החירות הזאת" מתוארת כ-"חירות מעבר לתקוותינו". עכשיו, ברוב תקופת השלטון הפרסי וההלני הכובשים הניחו ליהודים לנפשם בכל מה שנוגע לפולחן: כל עוד היהודים שילמו את המיסים שהוטלו עליהם, השליטים couldn't care less לגבי אופי הפולחן במקדש. הרעיון "לתרבת" את היהודים ולהפוך את כולם להלניסטים נולד כתוצאה משילוב בין "ג'וק" אישי של אנטיוכוס אפיפנס לבין תככים פנימיים בתוככי האריסטוקרטיה היהודית.

אם כל מה שהמורדים היו משיגים היה השבת חופש הפולחן, לא נכון היה לאפיין חופש זה כ"חירות מעבר לתקוותינו" אלא שיבה לסטטוס-קוו-אנטה.

משמע ש החגיגה נסובה כנראה (או, לפחות, תוארה ברטרוספקטיבה כנסובה) גם על החירות המדינית שלה זכו היהודים.

החנוכה נחוגה, אפוא, (גם) לציון השחרור מהעול הסלווקי וכינונה מחדש של המדינה היהודית.

ובתרגום למונחים מודרניים  – החנוכה הייתה חג העצמאות של הממלכה החשמונאית.

לנו, כישראלים מודרניים, השוואה זו נראית טבעית ואף טריוויאלית ("למה היית בכלל צריך להביא שלוש מקורות רק כדי להוכיח זאת?"). אך לאורך כאלף וחצי החג הזה כמעט רוקן מתוכנו הלאומי והמדיני.

הטעם ה"רשמי" לחגיגה במסורת היהודית הרבנית, כאמור, הוא נס פך השמן. באופן אירוני, הקראים, שמבחינת השקפתם אינם כה רחוקים מהצדוקים, בכלל נמנעו מלחוג את החנוכה – זאת משום שאיננה מוזכרת במקרא. בספרות הרבנית, ההתייחסות לחנוכה הייתה מועטה – כאל "הילד החורג" של מועדי ישראל – ונסובה בעיקר על הפן ההלכתי: דיני הדלקת נרות וכדומה.

אם הייתה התייחסות מעבר לזו ההלכתית, היא דנה בפרטי נס פך השמן. למשל, מפורסמת קושייתו של הבית יוסף מדוע חוגגים את החנוכה שמונת ימים בעוד שהנס אירע רק בשבעת הימים האחרונים: שהרי היה מספיק שמן בפך עבור היום הראשון…

ואם הדיון הרבני המריא לגבהים קצת יותר רעיוניים, מעין-פילוסופיים, החג התפרש בעיקר כנצחון היהדות על תרבות המערב או הרוח על החומר או משהו בסגנון. כך, הרב שמשון רפאל הירש, אבי האורתודוקסיה המודרנית, כותב בהזמנים, עמ' קמא-קמב בתרגום א"י אפרתי:

מצרים העבידה את גוף ישראל; בבל, ואחריה רומי, היו לוכדי ארצות; ופרס אף הטה חסד למדינות הכבושות. כולן [..]תכליתן היתה שוב הגברת כוח וקניין חומרי. לאנטיוכוס [..] נפל ה"כבוד" לפתוח בעריצות נגד הרוח. הוא אימן את ישראל בניסיונות שהיו למנת חלקם מאות רבות בשנים: לבחור בין מות הרוח למות הגוף […]
מתתיהו [..] בטח בה' הנותן ניצחון לרוח על הכוח הזידוני […]
עתה ניגשו להדליק מחדש את המנורה – סמל זה של רוח ישראל בהאצלתה מה' […]
שנה בשנה בבוא זמן חנוכה מדליק כל יהודי בכל בית ישראל נרות [..ש]יאירו [..] לישראל המחשך במסעיהם: שאור רוחם לא יכבה לעולם.

אנו חבים לציונות החילונית את החייאתה של החנוכה כחג שתוכנו לאומי-מדיני. ועד היום יש הסתייגות ביהדות הדתית (אפילו בציונות הדתית!) מפרשנות כזו של החג. פרשנות זו נתפסת כ"חילון" של חג שבמקורו דתי – בעוד שבעצם הינה, במידת מה, החזרת עטרה ליושנה דווקא.

לאור זאת, נקל להבין את חוסר החיבה של חז"ל לחג הזה. אין היא שונה כל כך מההסתייגות החרדית בימינו מיום העצמאות הישראלי.

על כך בפוסט הבעל"ט.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? / דוד פילאווין

יום רביעי, 10 באוגוסט, 2011

בערב תשעה באב התקיים בפייסבוק ערב לימוד משותף שיזמו עמליה שנוולד וחיותה דויטש. היה מעניין ועמוס, וטוב שהכול נשאר ושיש לאן לחזור.
אחת ההערות, של דוד פילאווין, הייתה כל כך מחדשת (לי) ומרתקת, שביקשתי ממנו פוסט אורח לתשעה באב בנושא חורבן, תקומה וזיכרון, ויצאה מיני-סדרה. הרי לפניכם חלקה הראשון:

או: מה בין דגל ישראל לחנוכיה
ובין רבי יהודה הנשיא לרב כהנמן?

(מבוסס על דברים שנשאתי בכנס חנוכה תשס"ו בישיבתי, אור עציון)

בהיותי נער במונטריאול, נהג מורי ורבי הרב שמיעדמאן זצ"ל ללמד את ספר-החידושים משנת-יעבץ מאת הרב בצלאל ז'ולטי, שהיה הרב-הראשי של ירושלים וידידו של הרב שמיעדמאן. פעם, בעת חג-החנוכה, למדנו את חידושיו של המשנת-יעבץ בנוגע למצוות-נר-חנוכה, שם לכדו את עיני המילים הבאות:

..שעיקר התקנה של נר חנוכה הוא זכר להדלקת המנורה במקדש שבה היה הנס [..] וא״כ בזמן שהיה הבית קיים לא היו מדליקין נר חנוכה, שהרי הדליקו את המנורה במקדש, ורק לאחר חורבן הבית התחילו להדליק נר של חנוכה..

[ז'ולטי, בצלאל. משנת-יעבץ, חלק אורח-חיים, הלכות-המועדים, סימן ע"ג, מצוות-נר-חנוכה.]

את ההשקפה הזאת מייחס המשנת-יעבץ לראב"ד ותולה בה מחלוקת מסויימת בין הראב"ד לרמב"ם.

עכשיו, דבר רגיל הוא שמחדשי-חידושים עוסקים בספקולציות באשר לכוונות-הצדדים במחלוקות שאותן המחדשים באים לפרש. מה שחריג במקרה הזה הוא שהמחלוקת המשוערת היא עובדתית ולא הלכתית. ובעוד שלגבי מחלוקות הלכתיות "טהורות" ניתן להגיד "אלו ואלו דברי-אלוהים-חיים", קשה יותר לומר זאת בנוגע למחלוקות היסטוריות מבלי להיסחף לרלטיביזם מהזן המשונה ביותר.

ובייחוד הפתיע אותי שהעילה היחידה לייחוס השקפה זו לראב"ד הן מילותיו: "..זו הברכה הוקבעה על הנרות שבמקדש.." [ראב"ד, הלכות ברכות, פרק י"א, הלכה ט"ו. דגש שלי].

מכיוון שהרב ז'ולטי היה קצת בעל נטיות "משכיליות", חשדתי שמא לא מהראב"ד הוא למד את הסברא ההיסטורית הזאת אלא בספרות "חיצונית". הלכתי איפוא לחפש ביוספוס אם צודק הראב"ד-אליבא-דז'ולטי.

והנה, בעוד שבמלחמת היהודים חג החנוכה כלל לא מוזכר, בקדמוניות היהודים דווקא כן. אחרי שמסופר איך המכבים טיהרו את המקדש וחנכוהו מחדש, מסופר גם שהם חגגו את חנוכת הבית שמונה ימים ו-:

..that they made it a law for their posterity, that they should keep a festival, on account of the restoration of their temple worship, for eight days. And from that time to this we celebrate this festival, and call it "Lights". I suppose the reason was, because this liberty beyond our hopes appeared to us; and that thence was the name given to that festival.

[יוסף-בן-מתתיהו, קדמוניות, ספר י"ב, פרק ז', חלק ז' (דגשים שלי)]

אילו היה מנהג הדלקת הנרות מוכר ליוספוס, לא היה לו כלל צורך להעלות השערות ופרשנויות מטפוריות מדוע החג נקרא "חג האורים". הסיבה הייתה מונחת לנגד עיניו במובן המילולי ביותר, במקרה כזה. ומכאן נראה שהמנהג לא היה מוכר לו. נמצא איפוא המקור לחידושו של הרב ז'ולטי בדברי הראב"ד.

אבל אז, שמתי לב לדבר נוסף:

יוספוס אינו נמנע, בכתביו, מלתאר נסים (הגם שהוא "מרכך" אותם קצת בתיאוריו). מוזכרים אצלו מאורעות כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. אבל בבואו לתאר את טיהור המשכן, אין הוא מזכיר, משום מה, את נס פך השמן. וזה התמיה אותי. האם יוספוס לא הכיר את הסיפור?

פניתי אפוא לחפש בספרי מקבים. עכשיו, ספרי מקבים, כמו יוספוס, אינם מתביישים לספר על נסים. ובניגוד ליוספוס, אינם נמנעים מלעשות כן לא רק כשמדובר על תקופות קדומות יחסית לזמן כתיבתם (ימי משה וכדומה), אלא גם על נסים שהתרחשו למכבים עצמם. למשל, במקבים ג', מסופר:

אָז הוֹפִיעַ בְּקָדְשׁוֹ אֲלֹהֵי הַכָּבוֹד וְהַכֹּחַ וְהָאֱמֶת וַיִּפְתַּח אֶת-שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם וַיֵּרְדוּ מִשָּׁם שְׁנֵי מַלְאָכִים אַדִּירִים וְתָאֳרָם נוֹרָא מְאֹד וַיֵּרָאוּ אֶל כֻּלָּם רַק לֹא אֶל הַיְּהוּדִים: וַיָּקוּמוּ וַיְּמַלְּאוּ אֶת חֵיל הָאוֹיֵב פַּחַד וַחֲרָדָה וַיַּעַמְדוּ תַּחְתָּם כַּאֲסִירֵי בַרְזֶל: [מקבים ג', פרק ו', פס' י"ח-י"ט, תרגום אברהם כהנא]

ואף על פי כן, נס פך השמן איננו מוזכר באף אחד מספרי מקבים, זאת אע"ג שסיפור חנוכת הבית מתואר בפרוטרוט ובאריכות במקבים א' ובמקבים ב'. גם אצל יוספוס בקדמוניות, תיאור חנוכת הבית נמשך שני פרקים תמימים. אבל נס פך השמן? – יוק!

באותו אופן, בדומה למקרה אצל יוספוס, בשני ספרי המקבים הראשונים, מתואר כינון חג החנוכה לדורות, ומתוארים מנהגים של הלל והודאה בשמונת ימים אלה, אבל המנהג להדליק נרות איננו מוזכר.

ואז שמתי לב למשהו עוד יותר מתמיה: גם בתפילת "על הנסים" – שהיא התפילה היחידה המיוחדת לחנוכה שנכנסה לסידור כתפילת-חובה (להבדיל מפיוטים וכדומה) – נס פך השמן איננו מוזכר, לפחות לא בפירוש, וגם לא המנהג להדליק את נרות החנוכה. תחת זאת כתוב בה:

..וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. [מתוך "על הנסים". דגשים שלי]

ניתן כמובן, אם רוצים, לפרש את "והדליקו נרות" בתור רמז לנס פך השמן ואת "להודות ולהלל" בתור הדלקת הנרות (את הפירוש האחרון הרב ז'ולטי באמת מייחס לרמב"ם. על כך בהמשך). אבל זה אינו מחוייב ואף אינו מתבקש מתוך הטקסט.

לעומת כל המקורות הללו, במקור התנאי היחיד המדבר על כינונו של חג החנוכה, תופס נס פך השמן מקום מרכזי, כמעט בלעדי, ככל שזה נוגע להסבר טעם החג (שימו לב, אגב, שגם בו המנהג להדליק נרות אינו מוזכר. אחרת, כמובן, הרב ז'ולטי לא יכול היה לייחס את הדעה שהוא ייחס לראב"ד, שהרי הראב"ד לא היה מעז לחלוק על התנאים):

מאי חנוכה דתנו רבנן: "בכ"ה בכסליו, יומי דחנוכה תמניא אינון: דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון"? [תרגום: מהי אותה חנוכה אודותיה לימדו רבותינו "בכ"ה בכסליו ימי החנוכה שמונה: אין לספוד בהם ואין להתענות"?] שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי, ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ולא היה בו, אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת, קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. [תלמוד בבלי, מסכת "שבת", דף כ"א עמוד ב'. דגש שלי]

מהי הסיבה לפער הכה גדול בין תיאור מקורות החנוכה אצל חז"ל ואצל כל השאר (אפילו כשמדובר על מחבר תפילת "על הנסים")?

את השאלה הנ"ל ניתן למעשה לפצל לשתיים:
(1) מדוע אין נס פך השמן מוזכר במקורות אחרים מאשר אותה ברייתא?
(2) מדוע נס פך השמן משחק תפקיד כה מרכזי אצל חז"ל – עד כדי כך ששאר מאורעות המרד נדחקים לצד ומוזכרים רק ברמז ("..כשגברה מלכות בית חשמונאי, ונצחום..")?

ובכן, התשובה המתבקשת לשאלה הראשונה היא, כמובן, "כי הנס הזה לא התרחש".

מובטחני שהקוראים כבר שלפו תשובה זו "מהשרוול".

אבל זו אינה תשובה מספקת: שהרי גם רבים מנסי המקרא לא התרחשו, כנראה, ואף על פי כן יוספוס וספרי מקבים אינם נמנעים מלהזכירם.

תשובה קצת יותר מחושבת, אפוא, תהיה: "משום שעוד לא המציאו את הסיפור על נס פך השמן כשמקורות אלה נכתבו".

גם תשובה זו אינה חפה מבעיות: תפילת "על הנסים" מתוארכת לתקופת הגאונים, כ-500 שנה לאחר חיבור הברייתא. מחבר התפילה בוודאות הכיר את סיפור נס פך השמן ובכל זאת נמנע מלהזכירו.

זאת ועוד, לנוכח תשובה זו, מתעצמת ביתר שאת השאלה השניה:

מדוע בחרו חז"ל לתלות את כל משמעותו של חג החנוכה בסיפור מאוחר ומפוקפק כלשהו, ולדחוק מפניו לקרן זווית את הסיפור המופלא של מרד המכבים ("מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים" וכל זה) ושל כינונה מחדש של המדינה היהודית, ואפילו את סיפור חנוכת הבית – שהוא הרי המקור לשם החג – "חנוכה"?!

המשך בעוד שבוע, אז גם נגלה מה הקשר של דגל ישראל לכל זה, ואיך משתלב כל הסיפור בתשעה באב.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

*בעריכת הפוסט החלטתי לקרוא לאנשים מכבים, כמו שנהוג לקרוא להם בימינו, ולספרים מקבים, כי כך מאייתים את שמם.