האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ג) / דוד פילאווין

או: מה בין דגל ישראל לחנוכיה
ובין רבי יהודה הנשיא לרב כהנמן?

עברית וחיות אחרות מביא בשמחה ובהתנצלות את הפוסט השלישי בסדרה שהחלה בתשעה באב, ומקשרת את יום העצמאות עם חג החנוכה. השמחה היא על כך שקוראים כתבו לי ושאלו מה עם המשך הסדרה. ההתנצלות היא על כך שמסיבות אישיות לא היה לי זמן לערוך את הפוסטים ולפרסמם במועד המובטח, וגם לא פוסטים שלי, ואפילו לא להתחיל את  חגיגות צאת ספרי המצוין, שנמצא על המדפים כבר מעל לשבועיים. אז הנה, ללא שהיות נוספות – המשך הדיון המרתק הזה.


בפרק הראשון
: מתחקה הכותב האורח דוד פילאווין  אחר מקורותיו של סיפור נס פך השמן, ומגלה שהוא מפוקפק למדיי, ובכל זאת דווקא אותו בחרו חז"ל להדגיש, בעודם דוחקים את מרד המכבים לקרן זווית. בפרק השני גילינו שהסיבה היא שזהו אינו חג דתי אלא לאומי. מזכיר משהו? נכון – את ההסתייגות החרדית מיום העצמאות של מדינת ישראל.

יש שתי סיבות עיקריות להסתייגות החרדית מהמדינה, ממוסדותיה ומחגיה. האחת מטפיזית, והאחרת יותר ארצית:

הראשונה נובעת מהאמונה שעד לגאולה נִסית העתידה להתרחש בעת ביאת המשיח, אסור ליהודים להקים מחדש את מדינתם בכוחות עצמם. האחרונה קשורה לעובדה שהתנועה הציונית מראשיתה, וכן מדינת ישראל, מונהגות על ידי גורמים חילוניים, שלעתים אף פועלים כנגד הדת היהודית. גזיזת פאות העולים על ידי עובדי משרד הקליטה היא דוגמה מוכרת לעייפה.

ניתן למצוא מקבילה לשני אופני הסתייגות אלה גם במסורת הרבנית בכל הנוגע לממלכה החשמונאית: האחד מטפיזי: תפיסת הכיסא המובטח (מ-ה') לבית דוד על ידי אנשים שאינם מזרעו. השני ארצי יותר: האופי ההלניסטי והאנטי-פרושי של הממלכה החשמונאית.

אלט-טאב: האמת היא שישנן מקבילות רבות שאני יכול לשרטט בין ימי בית שני לימינו. ואם יהיה ביקוש, אולי אעשה זאת מתישהו 🙂 שיפט-אלט-טאב.

אם חנוכה הייתה "יום העצמאות" של הממלכה החשמונאית-הרודיאנית, מדוע איפוא המשיכו לחגוג אותה בשדרות הרחבות של העם גם אחרי החורבן?

מי חוגג היום, למשל, את יום הרפובליקה במזרח גרמניה ב-7 באוקטובר (נו, חוץ מכמה "אוסטאלגים", המתגעגעים לעבר הקומוניסטי – וגם עבורם זהו יותר יום אבל על העבר שנחרב מאשר חגיגה – משהו המקביל יותר לתשעה באב מאשר ליום העצמאות)? הרי יש ב"חגיגה" כזאת בעיקר כדי לזרות מלח על הפצעים, בדומה לחגיגות יום הולדת לאדם שנפטר.

יש התולים זאת בכך שהחנוכה הייתה לא רק חג לאומי-מדיני אלא גם חג חקלאי (ותודה למי שהפנה אותי..) ויש הטוענים שחג החנוכה – כמו חג המולד וכמו חגים רבים אחרים בתרבויות שונות – ציין במקורו את יום ההיפוך החורפי, ושהמשיך בתפקיד זה אף כשהתרוקן מתוכנו הלאומי.

ויכול מאד להיות גם שאכן, המשיכו לציין את החנוכה בשנים הראשונות שלאחר חורבן הבית בתור ימי אבל ולא בתור חג.

אם כך, צודק הרב ז'ולטי, מיודעינו מפרק א, שהדלקת הנרות נעשתה בתור זכר לחורבן (כמו מנהגים יהודיים רבים אחרים) – לשם הנצחת הדלקת המנורה במקדש שנחרב.

לא אתיימר לפתור תעלומה זו כאן. אך ברור שכך או כך, משמעותו של החג הייתה חייבת להשתנות עם חורבן הבית.

נראה שעובדת קיומו של חג החנוכה בתור חג עממי הייתה עבור חז"ל נתון קיים וחז"ל הוצרכו להתמודד עם נתון זה – להעניק לו פרשנות סבירה, שלא תסתור את האידאולוגיה שלהם, וגם שלא תהפכנו ליום-אבל (כאילו שאין לנו מספיק כאלה): מה שנקרא באנגלית to explain away, להבדיל מ-to explain.

זו כנראה הסיבה ל"הלבשה" המוזרה, בהצתה מאוחרת, של סיפור נס פך השמן על חג החנוכה: היה נתון חג שבו הדליקו נרות לזכר המנורה שבמקדש, ולכן ייחסו חז"ל את מקור החג הזה לנס חביב ולא מזיק שאמור היה להתרחש סביב אותה מנורה: נס נייטרלי מבחינה אידאולוגית, א-היסטורי, ושהרלוונטיות שלו, לפיכך, איננה נעלמת עם תהפוכות ההיסטוריה.

זוהי תופעה נפוצה ביהדות: למנהג כלשהו יש טעם קונקרטי ארצי, וכשטעם זה פג, אזי, אם אף על פי כן המנהג שורד, מלבישים עליו טעם על-זמני, על-מקומי כלשהו. דוגמה בנאלית לכך תהיה חג השבועות: משמעותו העיקרית בימי המקרא ואף לאחר מכן הייתה חקלאית-פולחנית: זהו החג שבו נקצרו ביכורי השדה והובאו למקדש בתור מנחה, ואי לכך נקרא החג בתורה גם "יום הביכורים" ו"חג הקציר", בנוסף לשמו הרגיל. כשנחרב המקדש ופסקו הביכורים, יוחסה לחג זה רטרואקטיבית המשמעות של "חג מתן תורה". זאת אף על פי שהיסטורית, טרם לוח השנה העברי היה קיים, הסנהדרין הייתה מכריזה על תחילתו של כל חודש על פי הראייה, כלומר לפי עדים שהיו באים וטוענים שראו את הלבנה לראשונה לאחר מולד הירח. לפיכך, חג השבועות, החָל תמיד 50 יום לאחר הפסח (או 50 יום לאחר שבת הראשונה אחרי הפסח, אצל הצדוקים והקראים), לא היה נופל על אותו התאריך משנה לשנה, וממילא לא יכול היה, באופן מתקבל על הדעת, לציין מאורע היסטורי כלשהו, ומתן תורה בכלל זה.

הנטייה לעשות "מטפיזיקציה" ליהדות היא אחד הדברים שמלכתחילה הבחינו בין היהדות הפרושית לזו הצדוקית, ואף שיוו ליהדות הפוסט-חורבנית את אופיה המיוחד, ה"גלותי": הדתיות של הצדוקים, כמו זו של העמים השכנים, סבבה את המקדש ואת פולחנו והתבטאה בעיקר במועדים שבהם התקיימה עלייה לרגל (ואצל הכוהנים גם כשזומנו לשרת במקדש במהלך השנה), ואילו בכל שאר הזמנים והמקומות, נדמה כי היא לא באה לידי ביטוי מיוחד או מחייב כלשהו. גם המנהיגות הדתית הצדוקית הייתה כוהנית ולא רבנית ועסקה בעיקר בפולחן טקסי.

הפרושים, לעומת זאת, פיתחו צורות חדשות של עבודת האל, מחוץ למקדש – וזאת כנראה משום שהאחרון לא היה בשליטתם ממילא. כך בית הכנסת המקומי בכל יישוב יהודי היווה "מקדש מעט". ובו, במקום להקריב קרבנות, התפללו, קראו בתורה ולימדו אותה. כך התפתחה התורה שבעל פה כעיסוק עיוני של שדרות רחבות בעם, ללא תלות בייחוס כוהני או לויי, וההלכה כנורמה מחייבת כל יהודי ויהודי (אם כי לא את כולם באותה מידה) – משהו מעבר לחוקי טומאה וטהרה של כוהנים בלבד. מעניין לציין, למטרותינו כאן, שמזמורי התהילים, אותם המנונים שהיו מושרים במקדש, לא החלו להיכנס לסידור התפילה עד לתקופת האמוראים – זמן רב לאחר חורבן הבית.

כשבית המקדש חרב, נעלמו הצדוקים כתנועה דתית, וכנראה לא בכדי: לא עלתה על דעתם יהדות מחוץ למקדש. הפרושים, לעומת זאת, יכלו להמשיך בשגרה, לפחות עד רמה מסוימת: זאת משום שעד לשלב הזה כבר הספיקו לפתח תפיסה של יהדות שאיננה תלויה בזמן ובמקום.

אלט-טאב: במקביל, אגב, התפתחה דתיות "רוחנית" יותר גם בקרב העמים השכנים, דתיות שהיוותה אלטרנטיבה לדת הרשמית הטקסית של המדינה (Civic Religion – הנקראת "דת נימוסית" במקורות יהודיים מאוחרים יותר). למשל: הכתות הגנוסטיות, הנצרות (שכבר חרגה מעבר לגבולות היהדות בשלב הזה), "דתות המסתורין", הפולחן המיתראי, וכן הלאה. אבל אני חורג מהנושא הראשי שלי כאן…
אלט-טאב: קצת על גנוסטיקה אפשר לקרוא בספרה המצוין של העורכת, הטוב הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית. גם על מיתרה מסופר שם קצת, אבל לא על הכת המיתראית. שיפט-אלט-טאב, שיפט-אלט-טאב.

ממילא, ביהדות הפרושית נפוצה התופעה של "פרשנות מחדש", הפשטה, של אלמנטים ביהדות שהיו במקורם תלויים בזמן ובמקום: בחקלאות, בעונות השנה, בטקסים פולחניים וכן הלאה. נראה שזוהי תופעה שגרעינה נזרע עוד ביהדות המקראית – ולו בעצם האיסור לפסל את דמותו של האל – שהיה בו בכדי לספק טריגר לאהבת ההפשטה הידועה (לשמצה?) של היהודים: אהבה שיש בה – ביחד עם המשיחיות היהודית – בכדי להסביר את ריבוים היחסי של היהודים בתנועות מהפכניות למיניהם במאתיים שנה האחרונות. כאן המקום לציין כבדרך אגב את המתודה הפרשנית של מ"ד קאסוטו, שרואה אפילו בסיפורי התורה "גיור על ידי הפשטה" של מיתולוגיה אלילית.

אף פסוקים כגון "כי גרים ותושבים אתם עמדי", וכן ההיסטוריה של חורבן הבית הראשון והגלות שבאה בעקבותיו, ואפילו עצם סיפור כינונה של הדת היהודית: עזיבתו של אברהם אבינו את מולדתו, מהווים אינדיקציה מוקדמת ליהדות שיש בה פוטנציאל לא להיות מרותקת למקום כלשהו – ומתוך כך לקוסמופוליטיות שבה הואשמו היהודים מקדמת דנא: "וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ", כפי שאומר פרעה בתחילת ספר שמות, והמן אומר לאחשוורוש: " יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים".

ועתה לשאלה המופיעה בכותרת: האם ייתכן שגם על יום העצמאות שלנו, על ה' באייר דהיינו, יולבש טעם כלשהו שאיננו תלוי בקיומה של מדינת ישראל – טעם שיאפשר את חגיגתו אף לאחר חורבנה?

נדמה שיש כבר אינדיקציות לכך שכן: כבר עתה מיוחסות ליום העצמאות משמעויות שאינן מדיניות-היסטוריות אלא על-זמניות, מטפיזיות.

ועל כך בפוסט הבא.

דוד פילאווין הוא סטודנט.

תגובה אחת לפוסט "האם יחגגו את יום העצמאות גם אחרי חורבן המדינה? (חלק ג) / דוד פילאווין"

  1. מוטי הגיב:

    מחכה בכיליון עיניים לפוסט הבא 🙂

כתיבת תגובה