פוסט דוק ארגו פרופר דוק / פרופסור גלעד צוקרמן

פרופ' גלעד צוקרמן עונה להשגות שלי ושל רוביק רוזנטל על ספרו ישראלית שפה יפה ועל הרצאתו "שמע ישראל או צ'מע ישראלית?" בכנס דורבנות ב-14.1.2010. אני לא מגיבה בגוף הפוסט, אבל אם יש מושגים קשים אני מפרשת אותם בסוגריים מרובעים.

חלק א

נהניתי מאוד מהרצאתך ההומונימית והאננטיוסמית, תמר, למשל מן המשותף בין זונה לנווט (שניהם עובדים IMAPOT). כפי שנאמר, לא מאיימים על זונה בז', וגם לא ב-SEMEN או ב-SEAMEN [אֶנַנְטְיוֹסֶמְיָה היא מושג שטבע גלעד צוקרמן (2003) לתאר מצב שבו למילה יש שתי משמעויות: משמעות מסוימת והיפוכה. כמו קֶלֶס בעברית].

אליבא דידי, (1) ה"טעויות" של היום הן הדקדוק של מחר, ו-(2) הדקדוק של היום הוא ה"טעויות" של אתמול.

הנקודה היא שאין מדובר על "טעויות" או "שיבושים" אלא על התפתחות לשונית טבעית, שעל אוהבי שפה להעלותה על נס. יתר-על-כן, במקרה הייחודי של השפה הישראלית, האלט-ניי-לאנג, או ה-על-תנאי לאנג (על תנאי שנכיר במורכבותה הגנטית), רוב ה"טעויות", לא רק שהן לא טעויות אלא הן גם לא התפתחות לשונית. הן פשוט תוצאה של היווצרות שפה חדשה, היונקת מלכתחילה לא רק מן העברית אלא גם מן היידיש ושפות רבות אחרות. לפיכך, "שלוש-עשרה ילדים" אינם תוצאה של התפתחות הישראלית אלא של היווצרותה ההיברידית של הישראלית.

אם אליעזר בן-יהודה היה שומע אותנו מדברים, הוא היה חוזר לקברו. אם ישעיהו היה שומע את בן-יהודה, הוא היה תוקע בעצמו כדור בראש, אם הוא היה בכלל מבין שבן-יהודה מנסה לדבר עברית.

כפי שהזכרתי בהרצאתי, אחת משלוש המטרות של התרביץ [אקדמיה] ללשון העברית הייתה ונותרה "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה". אבל נשאלת השאלה: האם אין זה אלא אוקסימורון (ניבגוּד, ניב ניגודים, דבר והיפוכו)? אם אנחנו רוצים ששפה תתפתח לפי טבעה, מדוע לכוון אותה?

הפְּסיקוֹפּתיות הטהרנית והאמונה בטרנספר אכזרי של לכאורה "טעויות לשון" משותפת לאנשי ציבור מכל הקשת הפוליטית. לְשׁוֹנָאִים הארד קור כמו חיים יבין ויוסי שריד מתלוננים כי הישראלים שוחטים או אונסים את שפתם בדיבור עצלני של "עברית משובשת". אבל בדיוק כפי ש"הארטישוק הירושלמי" איננו ארטישוק ואיננו ירושלמי (גם אם יש מסעדות בירושלים המתגאות בו), כך השפה שהם מכנים "עברית משובשת" איננה עברית ואיננה משובשת. היא ישראלית דקדוקית!

ישראלים רבים אומרים "בכּיתה ב'" (עם דגש בכ') במקום ההיגוי הטהרני, שאבד עליו הכלח, "בכיתה ב'" (עם כ' רפה); "מְכִּירה" ולא "מַכִּירה" (עם פתח); "הֵפְקדתי" ולא "הִפְקדתי" (עם חיריק), "ברי-מזל" ולא "בני-מזל", וכו'. המוכרים – וגם הקונים, יש להודות – בשוקי הארץ יגידו "עשר שקל" ולא "עשרה שקלים", "יש לי את האבטיחים הכי טובים בשוק" ולא "יש לי האבטיחים הטובים ביותר בשוק", וכן הלאה.

ברם, האמת היא שהדובר הילידי, מי שדובר את השפה הישראלית כשפת-אם, לא טועה! הוא מדבר את לשונו באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק המצויים במוחו. בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא "הַבִּיטוּס"(habitus) – מוסכמה חברתית, לפי הסוציולוג פְּייר בּוּרְדְייה – שפת-האם המדוברת איננה נלמדת, אלא נרכשת באופן אוטומטי, בלי מאמץ. באנגליה כל דפ"ר בן 12 מדבר אנגלית פֵּרְפֵקְט! זאת בניגוד גמור לטענתו הנערצת והשגויה של זאב בן-חיים, "את לשונו, לשון דיבורו, קונה אדם בעמל וביגעה של שנים, ביגעה מתמדת כל ימי חייו" ("לשון עתיקה במציאות חדשה", לשוננו לעם, האקדמיה ללשון עברית, 1953).

למעשה, משרד החינוך והמורים ללשון מנסים לכפות דקדוק עברי על הישראלית, שפה היברידית (מרובת מקורות) ולא רק מרובדת (מרובת משלבים). הם מתעלמים בעליל מן העובדה שלדיבור הישראלי היפהפה יש דקדוק, היגיון פנימי, משל עצמו, השונה מאוד מזה של הלשון העברית היפה והקדומה.

הבעייה היא שכפיית תקן עברי עלולה לגרום למה שאני מכנה "סכיזופרניה דקדוקית". למשל, אצל דוברי ישראלית רבים "שלושה-עשר ילדים" נוגד את הדקדוק שבמוחם. אחרי הכל, ברוב השפות שהתמזגו ויצרו את הישראלית – ובניגוד לעברית – אין קִיטוּב מִגְדַרִי ("מִגְדַר" הוא מין לשוני, למשל זכר או נקבה) מוזר שכזה המצרף שם-מספר נקבי (שלושה, עם ה' בסוף, הוא ממין נקבה!!!) לשם-עצם זכרי (ילדים). בדקדוק הישראלי המערכת שונה ופשוטה יותר, והקיטוב המגדרי מתבטל: ישראלים רבים אומרים גם "עשר בנות" וגם "עשר בנים". למעשה, רוב הישראלים לא פועלים לפי חוקי התרביץ ללשון העברית לגבי שם המספר.

יוצא שבאופן אבסורדי, המורים ללשון בעצם מכריחים את הישראלים לדבר כנגד הדקדוק שלהם, והתוצאה היא מצב כאוטי, לא עקבי (לפי התרביץ: עקיב), שבו "עשר שקל" מתקיים לצד "שלושת הדודות" (בניגוד ל"עשרה שקלים" ו"שלוש הדודות" ה"תקניים" לכאורה). רוב הדוברים הילידיים אומרים "שלוש עשרה אלף" ואין שום סיבה רצינית לחשוב ש"שלושה עשר אלף" נכון יותר.

אם משרד החינוך מעוניין בכנות שהתלמידים יגְדלו להיות אנשים חושבים ומשכנעים, בעלי כושר ביטוי מרשים ויכולת חשיבה מקורית, יש לעודד אותם להימנע מבינוניות ומרדידות מחשבתית ולנטוע בתלמידים סקרנות למילים ולביטויים ואהבת הלשון, כיצד לקרוא עיתונים באופן ביקורתי ואיך לזהות בנקל קלישאות ומניפולציות לקסיקליות אצל פוליטיקאים משופשפים. מוטב שהמורים יקדישו את זמנם להוראת לוגיקה, רטוריקה, סמנטיקה (חקר המשמעות) ואפיסטמולוגיה (חקר הידע). על התלמידים לשפר את החשיבה האנליטית שלהם, את יכולות ההסקה והקישור בין תחומים שונים, וכן את יכולות הארגון, המיון ושליפת המידע.

בבתי הספר התיכוניים, יש להעדיף הוראת בלשנות תארנית על לשונאות טהרנית. למשל, כדאי ללמד את התלמידים מהי בעצם שפה: אנסמבל ערטילאי של אידיולקטים (אידיולקט הוא שפה של אדם ספציפי), סוציולקטים (שפה של שכבה חברתית מסוימת), דיאלקטים (לפי איזור), אֵתְנוֹלֵקְטים (לפי מוצא אתני או עדה), אֵטוֹלֵקְטִים (לפי גיל) וכיו"ב. כל פעם שאנחנו מדברים על "שפה" אנחנו למעשה מבצעים הכללה. הלשון איננה ישות קיימת ואיננה דומה לאורגניזם אלא למין (species).

כדאי ללמד את התיכוניסטים כיצד – חרף ריבוי האידיולקטים – אנשים מתקשרים זה עם זה – על ידי אקומודציה, מו"מ לשוני. אל לנו לדאוג לדוברי הישראלית. אמנם אין הם מבינים את התנ"ך, אך זה את זה הם מבינים היטב!

ספרו האחרון של פרופ' גלעד צוקרמן, "ישראלית שפה יפה", יצא לאור בהוצאת עם עובד.

10 תגובות לפוסט "פוסט דוק ארגו פרופר דוק / פרופסור גלעד צוקרמן"

  1. אחד הגיב:

    כעוקב אחר פורום השפה העברית בתפוז, גל אימת שהשם צוקרמן מוזכר, הדיון נכנס לאסטזה מרובת תגובות.
    האם צוקרמן מגדיר עצמו כפרובוקטיבי בכוונה? מישהו שקרא את מאמריו המדעיים יותר טוען שטיעוניו שם רכים יותר מאשר כשהם משתקפים אל ההדיוטות

    ולגבי האימרה של זאב בן-חיים – יכול להיות שיש משהו בדבריו. שפה של ילד בן שלוש אינה דומה לשפתו של אותו הילד בגיל עשר או עשרים או חמישים. גם אם אין כאן יגיעה מודעת הרי שכן יש שינוי בשפה כל החיים.

  2. איתן הגיב:

    הייתי מציע לקרוא לשפה ההיברידית המדוברת כאן 'עיברידית'. לא במקום 'ישראלית', אלא בנוסף, או כדי להדגיש את היות סגסוגת של שפות שונות.

  3. אורי הגיב:

    באיזו שפה כתוב הפוסט הזה?

  4. איתמרק הגיב:

    הנה מה שמפריע לי 1: כל מי שחקר שפה באופן מקצועי וזכה לתואר "בלשן" יודע לספר איך שינויים בשפה הם טבעיים לחלוטין, בליווי שלל דוגמאות משלל שפות לאורך עשורים על גבי עשורים. ובכל זאת, לאנשים לא אכפת. זה מתסכל, כי הסיבה היחידה ששמונֶה עשרה זה 'תקין', אם לנקוב בדוגמה אחת, היא שאיבדנו את ה-ת' של השפה הפרוטו-שמית במסגרת שיבוש הגייה נפשע כזה או אחר. אז קבוד לצוקרמן, שלא חדל מלנסות ולשכנע.

    הנה מה שמפריע לי 2: התיאוריה ההיברידית. למה בהכרח 'שלוש-עשרה ילדים' "אינם תוצאה של התפתחות הישראלית אלא של היווצרותה ההיברידית של הישראלית"? האם השפה חייבת להיות "היברידית" כדי שהיא תתפתח בצורה טבעית? או כדי שהיא תתפתח בצורה כלשהי, ששונה מגרסאות מוקדמות יותר שלה?

    עברית (מודרנית) אינה שפה מעורבת. היא אינה דומה למדיה לנגווה באקוודור, היא אינה דומה לאנגלו-רומני של צאצאי הרומא (הצוענים) באנגליה, היא אינה דומה לקריי בקנדה, היא אינה דומה אפילו לדיאלקטים המרתקים של אורדו, מראת'י וקאנאדה הדבורים בכפר קופוואר שבהודו. את אלה אפשר לתאר כשפות היברידיות או מעורבות (וכך נעשה בעשורים האחרונים מלבד במקרה של אנגלו-רומאני, שתועדה לראשונה כבר בסוף המאה ה-19). הסיבה שאומרים 'שלוש-עשרה ילדים' הוא אותה הסיבה שאומרים 'שלוש-עשרה ילדות' ואותה הסיבה שאומרים 'שלוש בקבוקים' ואותה הסיבה שאומרים 'שלוש ילדות': זה יותר פשוט ויותר אחיד. לא צריך להתנצל ולקרוא לזה "ישראלית". זו עברית דבוּרה של ימינו.

    נ.ב.
    לא הבנתי את הבדיחה עם "התרביץ".

  5. איציק ארזוני הגיב:

    אז זה כמו יידיש אבל בישראל?

  6. […] מיטב טוריו ומאמריו ואפשר להגיב לכל נקודה ונקודה. הנה הפוסט הראשון, על דוברים ילידים (שעם רובו אני מסכים), והנה הפוסט השני, […]

  7. אייל הגיב:

    לאיתמרק,

    1. לא נשמע לי כהסתייגות.

    2. תשובתי: העברית לא הייתה קיימת כבר. הישראלית נוצרה יש מאין ממיזוג ברוח התקופה של הוגייה (ממזרח אירופה) בשילוב עם המקורות (עברית) והדוברים בפועל (מהגרים שונים). למה הדבר דומה? זה כמו שנַחייה עכשיו זן של אדם-קדום שנכחד (כגון – ניאנדרטלים), על ידי שימוש בזרע שלו שנמצא קפוא, אבל נחייה אותו תוך כדי שימוש בחומרים ומעבדות חיצוניים ולא-טבעיים (למשל ביצית בת ימינו, תנאי מעבדה וכו') ואז נסיק שאיך שהוא מתנהג זה איך שהתנהגו הניאנדרטלים, למרות שהוולד החדש לא חי מעולם בסביבה זאת מימיו, ואיננו מבין את תרבותה, את תנועות הגוף, את הניואנסים התרבותיים וכו'. לא נכון יהיה לכנותו ניאנדרטל, אלא בשם-אחר. כך גם השפה איננה קשורה ל"עם", אלא למקום וזמן תרבותיים שבהם היא מתקיימת.

    3. לכן גם אין מדובר בעברית. זה עניין חשוב ומרתק אצל צוקרמן. כשם שאנו חווים את העבר רק בתיווך ההווה (ר' מחקרים על הסוציולוגיה של הזיכרון, של ההיסטוריה או של הארכיאולוגיה; כגון ישראל פינקלשטיין, ניל אשר-סילברמן, יעל זורבבל, שלמה זנד, ברוך קימרלינג וכו') ובעצם אנו חווים גם את העתיד בתיווך ההווה, הרי שגם השפה הדבורה כעת וכאן איננה מה שאנחנו רוצים לחשוב שהיא. היא פשוט השפה הנוכחית. וזה שונה מהדוגמאות שהבאת, משום שאין אבולוציה לשונית ורצף דיבור של העברית לאורך זמן, אלא מדובר בהתערבות מעבדתית חיצונית בוטה מאוד, ועיוורת למקום ולזמן שבו נעשית ההכלאה הזאת.

  8. איתמרק הגיב:

    היי אייל,
    טוב לראות שאתה עוסק גם בעניינים חשובים באמת ולא רק בכל מיני דיוני סרק עם פינטר 🙂

    1. זו באמת לא הסתייגות; לכן זה בסעיף משל עצמו.
    2. תיאוריה יפה, אבל אין לה ביסוס. במאה ה-19, עת הוחייאה השפה, לא אמרו 'שלוש עשרה ילדים' והיום כן. ההסבר היברידי לא מספק כאן.
    3. אתה יכול לקרוא לשפה איך שאתה רוצה. שפות רבות בעולם קוראות לעצמן "השפה הנוכחית" (למשל אינדונזית), אבל אני אדבוק ב"עברית".
    אני מעדיף את הסוציולוגיה של השפה לסוציולוגיות האחרות, ולעברית אין מאפיינים דומים לשפות המעורבות שהזכרתי בתגובה הקודמת. איזו התערבות מעבדתית הביאה אותנו מ"שלושה ילדים" ל"שלוש ילדים"? האם זרעי הפורענות נזרעו לפני 150 שנה ופשוט לקח להם זמן לבעבע ולצוף אל פני השטח? מסופקני.

    אשאיר את ההיסטוריה בצד. אני בלשן, לא היסטוריון (וגם זה בקושי), וכך אני שופט שפה: (1) מספר תופעות, אשר להן אפשר לתת הסברים אחרים ואשר להן ניתן למצוא מקבילות בשלל שפות אחרות, אינן מספיקות בשביל להכריז על היברידיות (רדוקטו אד היברידיום). (2) אם זה מטה פעלים כמו שפה שמית, מוסיף צורנים כמו שפה שמית, מחלק את המשפט כמו שפה שמית, בעל קשר גנטי לשפה שמית, בעל תופעות שקיימות בשפות שמיות, מביע משמעויות כמו שפה שמית ונשמע כמו שפה שמית – זו שפה שמית. אם ברצונך לטעון שאת השפה החיו אנשים כאלה וכאלה ולכן מן ההכרח שהיא תהיה כך וכך, זה בסדר גמור, אבל זה לא טיעון בלשני.

  9. דורית הגיב:

    פוסט נהדר. תודה. הגעתי לכאן במקרה.

    איתמרק כתב "תיאוריה יפה, אבל אין לה ביסוס. במאה ה-19, עת הוחייאה השפה, לא אמרו 'שלוש עשרה ילדים' והיום כן. ההסבר היברידי לא מספק כאן."

    איתמרק, תביא לנו סיבה אחת בעולם שגורמת לך להיות כל כך בטוח בעצמך, בלי שום ביסוס או מחקר אמפירי? פרופ' צוקרמן, שלימד אותי באוניברסיטה, מביא הוכחות ברורות לכך שרבות ממה שאנו מגדירים כטעויות היו קיימות מלכתחילה, כולל העדר הקוטביות של המין בין שם-העצם לשם-המספר. כדאי לקרוא את הספר "ישראלית שפה יפה" כדי להביא לשינוי תפיסתי, במיוחד בנוגע למה זאת היווצרות היברידית לעומת התפתחות אבולוציונית.

    לרשותך, דורית

  10. איתמרק הגיב:

    דורית,
    קודם כל תודה על ההמלצה על הספר, אבל אין לי צורך בשינוי תפיסתי. היווצרויות היברידיות לא מטרידות אותי, אבל כמו שכתבתי למעלה, עברית לא דומה במאום לשפות היברידיות אמיתיות כמו מדיה לנגווה, מיצ'יף וקופוואר-אורדו. ולעניין:

    א) כותבים כפרישמן ובן-אביגדור כתבו עם התאמה מלאה בין מין ומספר. עכשיו, ניתן לומר: אבל זה איך שהם כתבו, זה שונה מאיך שהם דיברו! כן, מאוד יכול להיות. ובגלל זה מאוד אשמח לשמוע אילו הוכחות יש לפרופ' צוקרמן שלימד אותך באוניברסיטה.
    מראי מקום אקראיים:
    בן אביגדור, "ולי חמישה ילדים קטנים": http://benyehuda.org/avigdor/001.html
    פרישמן, "כשני ילדים היו": http://benyehuda.org/frischmann/frisch054.html
    ש. בן-ציון, "ואם וחמישה ילדים בחוסר כל בתוך ההמון האודיסאי": http://www.benyehuda.org/gutman/ben-zion_prose01.html (אני די בטוח שבעברית במקור)
    היה לי גם "שלוש-עשרה" אבל שכחתי איפה זה היה. התנצלותי.

    ב) אצלנו בבלוג דנו ממש לא מזמן בעניין של התאמה בין מין ומספר בשלל שפות שמיות. המסקנה: באוגריתית ובגעז אין תמיד התאמה, יש הטוענים שגם בערבית לקח להתאמה הרבה זמן להתפתח, ובשפה נוספת בשם עברית מקראית גם לא תמיד היתה התאמה. אז או שאוגריתית, געז, ערבית ועברית הושפעו מיידיש, או שאפשר למצוא הסבר אחר, וזה כל מה שאני טוען בתגובות שלי כאן.
    את הדיון ניתן למצוא בתגובות לפוסט הזה: hhttp://wp.me/pzkWR-mm

כתיבת תגובה