ארכיון פוסטים עם התג "בלשנות חופרת"



גלגל סובב בעולם.

יום שישי, 24 באוגוסט, 2012

נתחיל בתיאור סינכרוני של תופעה אחת בעברית מדוברת, נעבור לתיאור דיאכרוני, ונסיים בנימה אישית ובסיפור שכבר סיפרתי.

סיומות הקניין בעברית מדוברת – תיאור סינכרוני

מורפולוגיה:

סיומות הקניין בעברית בת זמננו הן, בעיקרון:

גוף                  יחיד (ז//נ)                רבים
ראשון             -שְׁלִי                               -שְׁלָנוּ
שני                 -שְׁךָ//-שְׁלָךְ/-שַׁךְ            -שְכֶם
שלישי             -שְׁלוֹ/-שְׁלָה                     -שְׁלָאֵם/-שְׁלָם

סיומת השייכות אינה מיידעת תמיד. יש מילים שבהן מוצרכת תווית היידוע אַ- (עברית ספרותית: ה-) לפני הבסיס כדי ליידע את הצירוף, למשל אַבַּיִצְ'לִי (בית), ויש מילים שבהן היא מנועה (דוֹצְ'לִי, חַבְרָשְׁלִי – יכולים להיות מיודעים או לא מיודעים).

ההבחנה בין שתי הקבוצות היא סמנטית – בשמות בני משפחה וחברים אין תווית יידוע עם סיומת קניין, גם אם הדבר יוצר חוסר בהירות באשר ליידוע.

פונולוגיה:

סיומות הקניין אינן מוטעמות, והן גוררות שינויים פונטיים בסוף שם העצם שאליו הן נוספות, ולפעמים אף מתרכבות איתו. לתופעה של שינויים בעקבות מפגש הגאים, קוראים סַנְדְהִי. זה מונח שהוטבע לפני כ-2500 שנה על ידי בלשן-העל ההודי פאניני. תופעות הסנדהי הן:

– מילה המסתיימת בעיצור בלתי קולי (פוצץ או חוכך) – העיצור מאבד את קוליותו לפני הסיומת.
למשל:
אַגַב (נכתב: הגב) – אַגַפְשְׁלִי, אַגַפְשְׁךָ וכו'.
אַגַג  (נכתב: הגג) – אַגַקְשְׁלִי, אַגַקְשְׁךָ וכו'.
בּוּבּ – בּוּפְּשְׁלִי.
חָבֵר – חָבֵכְשְׁלִי, חָבֵכְשְׁךָ וכו'.

– בשורקים וב-ל' חלה הידמות מלאה ל-ש' של הסיומת. בשורקים לרוב מוכפלת ה-ש', וב-ל' אין הכפלה.
אַנַאַל (הנעל) – אַנַאַשְׁלִי, אַנַאַשְׁךָ וכו'. ana'ašli.
אַתַפּוּז (התפוז) – אַתַפּוּשְּׁלִי (עם תשלום דגש: atapuššli, לפעמים אפילו הידמות חלקית – איבוד קוליות בלבד – במקום הידמות מלאה: atapusšli אַתַּפּוּסְשְׁלי).
אַבּוֹס (הבוס) – אַבּוֹשְּׁלִי aboššli.
אַרַאַש (הרעש) – אַרַאַשְּׁכֶם araašxem.

– מילה המסתיימת בפוצץ שיני (ד/ת) או בעיצור מחוכך שיני (צ) – הפוצץ האחרון של שם העצם מתרכב עם העיצור הראשון של הסיומת, ליצירת צ'.
למשל:
בַּת –  בַּצְ'לִי, בַּצְ'לָנוּ, בַּצְ'ךָ, בַּצְ'לָךְ/בַּצַ'ךְ, בַּצְ'כֶם, בַּצְ'לוֹ, בַּצְ'לָה, בַּצְ'לָאֵם/בַּצְ'לָם
דוד – דוֹצְ'לִי, דוֹצְ'ךָ וכו'.
אַבּוֹץ (הבוץ) – אַבּוֹצְ'ךָ וכו'.

– במילים המסתיימות בתנועה, יכולות לקרות מספר תופעות:

א. נשילת תנועה סופית בלתי מוטעמת, אם אינה מבחינה זכר-נקבה, ואם נשילת התנועה אינה יוצרת צרור ארוך מדיי (שלושה עיצורים. העיצור המחוכך צ' נחשב לשניים מבחינה פונטית). למשל:
אַבָּא – אַפְּשְׁלִי, אַפְּשְׁך וכו'.
אִמָּא – אִמְשְלִי, אִמְשְׁךָ וכו'.

אבל:
דוֹדָה – דוֹדָשְׁלִי, כדי להבחין מ-דוֹצְ'לִי בזכר.
סַפְתָא (נכתב סָבְתָא) – סַפְתָשְׁלִי, כי *סַפְצְ'לִי יוצר צרור ארוך מדיי.
כאשר נאמרת המילה "אמשך" כקללה, מבטאים את הדגש ב-מ'. ברגע שה-מ' מוכפלת, הצרור ארוך מדיי ותנועת ה-A נשארת: אִמָּשְׁךָ (immašxa לעומת imšxa).

ב. חיטוף ההברה שלפני האחרונה.

חֲבֵרָה – חַבְרַשְׁלְי.

היסטוריה:

שימו לב לדמיון למילת היחס "של" בנטייה. זהו אכן מקורה של הסיומת, אולם בעוד שמילת היחס "של" בנטייה מוטעמת, יש בה תנועת סגול ב-ש' והיא משמשת בעיקר כנשוא (הספר הזה שלי!), סיומת השייכות אינה מוטעמת, אין בה תנועה ב-ש', והיא משמשת כלוואי (אַפְּשְׁלי, דוֹצְ'לִי וכו').

גלגל סובב בעולם

אני מניחה שאת סיומות הקניין בעברית הספרותית – אלה שמצטרפות לשם עצם ללא יידוע ובעצם מיידעות אותו – כולכם מכירים. אני גם בטוחה למדיי שמעטים מביניכם גם משתמשים בהן למילים שאינן "אח" או "אחות".

גם הסיומות האלה היו כנראה במקור כינויים עצמאיים, שעקב שחיקה פונטית נצמדו לסופי המילים והפכו לצורן, כלומר חלק מהמילה שנושא משמעות משלו, אך אין לו קיום עצמאי.

מילת היחס "של" היא מאוחרת יחסית.
היא התחילה את דרכה כצירוף "אשר ל-": וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ שָׁלוֹם (בתרגום לעברית מדוברת – כל מה ששלך. שמואל א, כה:ו), שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה (שיר השירים א:א).
אחר כך התקצרה המילה "אשר" והפכה לתחילית ש-, והצירוף "אשר ל-" הפך ל"שֶׁלְּ-": מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה (שיר השירים ג:ז). מילת היחס ל- יכולה לבוא גם בנטייה: אשר לי > שלי:  כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א:ו).

בעברית בתר מקראית, כלומר העברית של המשנה ושל התלמוד, מילת היחס "של" כבר משמשת באופן סדיר, למשל:

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע: (אבות ה:י)

שימו לב שכאן המילה כבר מאבדת את המשמעות "אשר" ומבטאת קניין בלבד ("אשר לי אשר לי" – לא עובד. המשמעות היא "אשר לי שייך לי", או "מה ששייך לי – שייך לי").

בעברית בת זמננו, הדוברים שוב התעצלו. הפעם העצלות הייתה להשתמש במורפולוגיה המתוחכמת של כינויי הקניין. למה להשתמש בכינוי קניין חבור – מורפולוגי (כלומר סיומת השייכות), כשאפשר להשתמש במילת יחס נפרדת? וכך "אבי" הוחלף ב"אבא שלי", ו"ספרי" ב"הספר שלי".

מילת היחס "של" יכולה לשמש הן כלוואי קניין (זה הספר שלי) והן כנשוא שמני (הספר הוא שלי), אבל במדוברת נעשתה הבחנה בין הנשוא השמני, שהוא מוטעם ולכן שומר על כל התנועות שלו, לבין הלוואי, שהוא אֶנְקְלִיטִי (כלומר אין לו הטעמה משלו אלא הוא "נשען" על המילה שלפניו), ולכן איבד את התנועה ב-ש, ובעצם… הפך לסיומת. סיומת כל כך מתוחכמת, שהיא גורמת לשינויים גם במילה שלפניה.

כך שהתחלנו בכינויים שנצמדו בגלל שחיקה פונטית, איבדנו אותם במדוברת בגלל העדפת מבנה תחבירי (אבא שלי) על מבנה מורפולוגי (אבי), אבל המבנה התחבירי – שוב בגלל שחיקה פונטית – הפך שוב למבנה מורפולוגי, ומילת היחס "של" הפכה לצורן.

מה זה זה?

הפוסט הזה נכתב מידע אישי ולא ממחקר מעמיק הכולל הקלטות של דוברים רבים ופענוחן. לכן אני גם מפרסמת אותו כאן ולא בכתב עת מדעי מכובד. הוא מתאר משלב מסוים בשלב שפה מסוים, וברור שלא כולם מדברים כך (עדיין). כמו כן, יכול להיות שיש דברים שלא הבחנתי בהם, ואתם מוזמנים להעיר, להוסיף ולתקן.
אבל אולי יום אחד זו תהיה הנורמה, ואולי יום אחד תתקבל החלטה אמיצה במיוחד – להפריד בין השפה התקנית לשפה המדוברת. זה יעשה לשתיהן טוב.

הרעיון לכתוב את הפוסט הזה עלה לי אחרי עיון בקטע בשם "פוגים" שהתפרסם ללא קרדיט בכמה מקומות ברשת ומחוצה לה (אשמח לדעת מי כתב ולתת לו קרדיט ראוי. נא הלשינו). זה הקטע:

פוגים..
פמחת, אבשלי בילי מלן פוגים למייתי מזטוב-חנתי תכולשורים ולופרתי לאמא.
אז תקשרתי לדודו ואולויה בבית למאואלך עם דוצ'לו אאירה.
אז ירתי לחוב ותמינירואה? באימשלי-דודו ודודצ'לו.
ואואושלי: בו תרמה איביולי! דוברמן גור! ואניאוסלו: זובתך מכלבים. בונשחק פוגים.
אז דודסלי: בתורזה ממי! בונלכיתו לביצ'לו ונשחקיתו.
אזלכנו לביצ'לדודו ושחקנו אמא כלב.

הקטע נראה עילג, אבל הוא בסך הכול משקף את השפה המדוברת. בסנסקריט, השפה הקלסית של הודו, מפגש הגאים – סנדהי – מתבטא גם בכתב. בעצם גם העברית שלנו מתעדת בכתב שינויים פונטיים שקרו בעקבות מפגש הגאים, אבל רק אלה שקרו לפני שהתנ"ך הועלה על הכתב זכו גם להיות נורמטיביים. משויה בן משואל כתב על זה פוסט אורח זועם מתישהו.

אילו עברית בת זמננו הייתה נכתבת כמו סנסקריט – כלומר באמת כפי שהיא מבוטאת, אז הקטע "פוגים" (אבל עם ניקוד) היה תקני, וקטע כמו "פעם אחת אבא שלי הביא לי מלאן פוגים למה הייתי מה זה טוב – הכנתי את כל השיעורים ולא הפרעתי לאמא" – היה נחשב עילג, כי הכותב, או הדובר, אינו יודע את כללי הסנדהי. האלים, דעו לכם, יבינו את תפילותיכם ואת בקשותיכם רק אם הסנדהי יהיה תקני.

ונסיים בסיפור שהבאתי כבר בעבר, בפוסט על הומונימים:

יום אחד השתעשע המלך עם נשותיו בבריכה והשפריץ עליהן מים. אחת המלכות התעייפה וביקשה ממנו: modakair mām paripadyatām. המלך מיהר למלא את מבוקשה, ציווה שיביאו ממתקי שומשום, וזרק אותם עליה משל הייתה נער בר מצווה.

לעגה לו המלכה: האינך מכיר את חוקי הסנדהי? ביקשתי שלא (mā) יושפרצו (paripadyatām) עליי (mām) מים (udakair), ואתה השפרצת עליי ממתקים (modakair).

המלך כל כך התפדח והתבאס, שהפסיק לאכול ולשתות ונפל למשכב.

בהמשך הסיפור המלך מבקש ללמוד סנסקריט, אבל מהר, כי למלכים אין סבלנות ללמוד 12 שנים.

המשך מתישהו 🙂

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מלכים). צרו קשר להזמנת הרצאה.

זמן גורלי

יום שני, 30 ביולי, 2012

תקציר מנהלים: צריך ללמוד פרסית.
וגם: חיים ומוות ביד המתרגם. 

והפעם – שתי שאלות במכה אחת, כואבת.

מדי פעם שואלים אותי תלמידיי: בשביל מה זה טוב ללמוד זמ"א-למה (זמן-מודוס-אספקט ולמה השתמשו דווקא בזמ"א הזה)?

היום שאל אותי אבישי עברי: את יכולה לאשר או להפריך אחד משני התרגומים המוצעים כאן לנאום אחמדינז'אד?
עד שראיתי את השאלה, כבר עלתה הכתבה בלאטמה, בשם הטיית האישור של ערוץ 2, אבל התשובה בכל זאת שווה פוסט.

(ועוד לפני שהתפרסם הפוסט – ריצ'רד סילברסטין גם פרסם את הפדיחה)

אז קודם כול קצת רקע:
מדובר בנאומו של ד"ר אחמדי-נז'אד אחרי הפיצוץ בבורגס. לפי חדשות ערוץ 2, אחמדי-נז'אד התרברב ש:

אויביו המרים של העם האירני והמהפכה האסלאמית גייסו את מרב כוחותיהם כדי לפגוע בנו. הם אומנם הצליחו להכות בנו לא פעם, אבל זכו בתגובה למהלומה חזקה הרבה יותר.

כפי שקורה פעמים רבות, כל כלי תקשורת שינה קצת את הניסוח, ומפה לשם יצא שאחמדי-נז'אד לקח אחריות על / התפאר בפיגוע בבורגס. הבלוגר נימא שיראזי עלה על הטעות, שלא לומר על ההטעיה, ואמר שכבוד הנשיא בכלל דיבר בטקס של יום המסגד הבינלאומי ולא הזכיר בכלל את בורגס. את התיאורים שלו הוא אמר בזמן עתיד, ולכן לא ייתכן שהוא התכוון לפיגוע בבורגס, ושהתקשורת הישראלית סתם עוינת וממציאה דברים שיתיישבו עם מה שהיא ממילא חושבת.

לדוברים, הנה הקישור לטסקט המלא של הנאום, וללא דוברים, הנה תרגום גרוע למדיי לאנגלית (עם שגיאות שאופייניות לפרסים)

זה החלק הרלוונטי בנאום:

دشمنان با تسلط بر همه مراکز اقتصاد و قدرت در دنيا به صورت شبانه روزي و لحظه اي عليه جمهوري اسلامي اقدام مي کنند و دولت نيز پا به پاي آنها به مقابله برخاسته و اگر هر ضربه اي وارد کنند، ضربه اي دريافت مي کنند كه معمولاً ضربه دريافتي آنها سنگينتر از ضربه اي است که وارد کرده اند.

והנה תרגום גרוע שלי (גרוע במובן שהוא כל כך נאמן, שהוא יוצא לא טבעי בעברית).
ואם זה לא מספיק לא-ברור, הוספתי גם הערות דקדוקיות בקשר לזמ"א-למה של הפעלים, וגם בקשר להיעדר זמ"א של מילת המריבה. זה בהערות שוליים, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

האויבים, תוך שליטה על כל מרכזי הכלכלה והכוח בעולם, מסביב לשעון ובכל רגע נוקטים צעדים נגד הרפובליקה האסלאמית, והממשלה גם בעקבותיהם קמה להתמודדות. ואם הם יביאו כל מַכָּה, הם מקבלים מכה, שבד"כ המכה המתקבלת שלהם היא כבדה יותר מהמכה שהם הביאו.

זהירות – מעכשיו זה חפירות כבדות ביותר, עם מינוח מקצועי והכול. מי שכואב לו לקרוא דברים כאלה יכול לדלג לשורה התחתונה, זאת שלפני שאני מבקשת מכם להעביר את האתר שלי למחלקת הרווחה בחברה שלכם או למחלקת התרבות ביישובכם.

́

נוקטים צעדים (اقدام مي کنند):
הווה אינדיקטיב, כלומר מתאר פעולה במציאות (של הדובר), שמתרחשת במציאות באופן הרגלי או ממושך, או שתתרחש בעתיד. במקרה הזה מדובר בהווה שהוא גם הרגלי וגם ממושך, כי הוא כל דקה, מסביב לשעון.

́

קמה להתמודדות (به مقابله برخاسته):
בינוני פעול (perfect passive participle). לבינוני פעול יכולים להיות שלושה תפקידים:
– הוא יכול להיות שם תואר (מצב שהוא תוצאה של פעולה). במקרים כאלה נתרגם אותו כבינוני פעול או כפסוקית, אבל זה לא המצב פה, כי המקום במשפט אינו מתאים לשם תואר.
– הוא יכול להיות פועל מושהה, אבל זה לא המצב פה, כי אין לנו פועל נוטה בהמשך שמתייחס לאותו נושא.
– הוא יכול גם להיות חלק מצורת פועל מורכבת (סביל או אספקט מושלם), שנשמט ממנו פועל העזר. הזמ"א הנפוץ ביותר במקרים כאלה הוא הווה מושלם, וזה בדיוק מה שקורה כאן. הווה מושלם מתאר פעולה שהחלה בעבר וממשיכה בהווה, או מצב שבו פעולה הושלמה. כלומר לא את הפעולה עצמה אלא את המצב שנוצר בעקבותיה.

́

יביאו כל מַכָּה (هر ضربه اي وارد کنند):
משפט תנאי עם סוביונקטיב לא מושלם הוא בד"כ תנאי קיים (כלומר או שכן או שלא) המתייחס להווה או לעתיד, אבל הוא יכול להיות גם תנאי מדומה (כלומר בטוח כן) שמתייחס למצב תיאורטי, היפותטי או כללי, ולא למקרה ספציפי. זה לדעתי המקרה פה, אבל זה יכול להיות גם תנאי קיים. כלומר הוא לא יודע אם הם יביאו מכה או לא.

́

מקבלים מכה (ضربه اي دريافت مي کنند):
הווה אינדיקטיב. התוצאה של התנאי, ולא משנה אם הוא קיים או מדומה, היא המכה. זה יכול להיות במשמעות של הווה הרגלי – אם הם מכים הם מקבלים מכה. כך זה מתורגם (רע) באתר של הנשיא. זה יכול להיות גם עתיד (אם הם יכו הם יקבלו מכה), כפי שתרגם זאת נימא שיראזי. נחשו מה זה לא יכול להיות?
נכון. עבר, כפי שתרגמו את זה בערוץ 2.

́

המכה המתקבלת שלהם (ضربۀ دریافتی آنها):
הפועל הקודם היה ברור, והנה עוד מילת מריבה, ו… אי אפשר לדעת.
دریافتی היא בינוני סביל מסוג נדיר יחסית: שם פעולה + י' נסבת. במקרה הזה שם הפעולה הוא מקור מקוצר, שנראה כמו גזע עבר ולכן זה מבלבל. בד"כ עושים את זה עם שמות פעולה ערביים. דוגמאות מתוך השיר האהוב עליי כוללות: موفقیت تضمینی – הצלחה מובטחת, داروهای تقلبی – תרופות מזויפות, صنایع تصنعی – תעשיות מלאכותיות.
בכל מקרה, זוהי צורה שיכולה לדבר על משהו שכבר התקבל, או על משהו שמתקבל באופן שוטף או בכל פעם. במקרים כאלה נחפש את תיאור הזמן: "בדרך כלל". מסקנה – הוא לא מדבר על פיגוע ספציפי! אילו הייתי מתרגמת את זה לעברית נורמלית, הייתי אומרת "בדרך כלל, המכה שהם מקבלים כואבת יותר מהמכה שנתנו". אפשר גם "בדרך כלל, המכה שהם קיבלו כואבת יותר מהמכה שהם נתנו", אבל גם כאן, אנחנו מתרגמים לעברית בעבר, אבל בעצם, כמו שאמרה נורית דקל בקישור שנתתי בהתחלה – זה לא זמן עבר אלא אספקט מושלם. כלומר אם אנחנו מסתכלים *כל פעם* על שתי המכות אחרי שהן קרו, בדרך כלל המכה שקיבלו יותר כואבת מהמכה שנתנו.

́

היא (است):
הווה אינדיקטיב. מן הסתם הווה הרגלי.

́

המכה שהם הביאו (ضربه اي که وارد کرده اند)
– הווה מושלם, כלומר עבר עם השלכות להווה. זה אומר שבכל פעם המכה שהמערב מביא על איראן קודמת למכה שהוא מקבל מאיראן.

שורה תחתונה?
זה אולי לא עתיד, אבל בטח לא עבר. אחמדי-נז'אד לא מדבר על פיגוע ספציפי אלא על חוקי טבע כלליים.
נימא שיראזי צודק, התקשורת עוינת, וחשוב להבין את מערכת הפועל (כולל בינוניים) לעומק.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, לארגונים ולמסגרות פרטיות שמשלמות היטב (לצערכם לא על נושאים כאלה אלא על נושאים כמו מגילת אסתר, מהנעשה באיראן ובלשנות לעם). ספרו על כך למנהל הרווחה / רכז התרבות הקרוב אליכם. את הקשר יוצרים בקליק פשוט מצד ימין.

ואם אתם דוברי עברית ורוצים ללמוד אצלי פרסית – הנה ההזדמנות שלכם: לימודי פרסית.

שחמט – פוסט משותף עם רות אלמגור-רמון

יום שני, 11 ביוני, 2012

ביום חמישי לפני שבוע וחצי תרמתי את חלקי הקט לפינה של רות אלמגור-רמון בתוכנית של איילה חסון, בנושא שחמט. רותי שאלה שתי שאלות פשוטות, וכרגיל ברגע שמתחילים לחפור מתגלה תמונה הרבה יותר מורכבת. בתיאום מופלא, טל מטלון שלחה לי בדיוק את אותה שאלה מספר ימים לאחר מכן.
מכיוון שחלק מהתחקיר שלי הגיע לרותי מאוחר מדיי וממילא לא היה מקום בפינה לכולו, וגם לא היה זמן בתוכנית לכל הפינה שלה, היא הרשתה לי לפרסם את הטקסט המלא שהכינה מבעוד מועד, עם הערות שלי – גם כאלה מהתחקיר שלא נכנסו לפינה, וגם חדשות שעלו בעקבות דברים שנאמרו בפינה ובהמשך התחקיר שערכתי.

תודה! המשך…