ארכיון פוסטים עם התג "עברית"



גלגל סובב בעולם.

יום שישי, 24 באוגוסט, 2012

נתחיל בתיאור סינכרוני של תופעה אחת בעברית מדוברת, נעבור לתיאור דיאכרוני, ונסיים בנימה אישית ובסיפור שכבר סיפרתי.

סיומות הקניין בעברית מדוברת – תיאור סינכרוני

מורפולוגיה:

סיומות הקניין בעברית בת זמננו הן, בעיקרון:

גוף                  יחיד (ז//נ)                רבים
ראשון             -שְׁלִי                               -שְׁלָנוּ
שני                 -שְׁךָ//-שְׁלָךְ/-שַׁךְ            -שְכֶם
שלישי             -שְׁלוֹ/-שְׁלָה                     -שְׁלָאֵם/-שְׁלָם

סיומת השייכות אינה מיידעת תמיד. יש מילים שבהן מוצרכת תווית היידוע אַ- (עברית ספרותית: ה-) לפני הבסיס כדי ליידע את הצירוף, למשל אַבַּיִצְ'לִי (בית), ויש מילים שבהן היא מנועה (דוֹצְ'לִי, חַבְרָשְׁלִי – יכולים להיות מיודעים או לא מיודעים).

ההבחנה בין שתי הקבוצות היא סמנטית – בשמות בני משפחה וחברים אין תווית יידוע עם סיומת קניין, גם אם הדבר יוצר חוסר בהירות באשר ליידוע.

פונולוגיה:

סיומות הקניין אינן מוטעמות, והן גוררות שינויים פונטיים בסוף שם העצם שאליו הן נוספות, ולפעמים אף מתרכבות איתו. לתופעה של שינויים בעקבות מפגש הגאים, קוראים סַנְדְהִי. זה מונח שהוטבע לפני כ-2500 שנה על ידי בלשן-העל ההודי פאניני. תופעות הסנדהי הן:

– מילה המסתיימת בעיצור בלתי קולי (פוצץ או חוכך) – העיצור מאבד את קוליותו לפני הסיומת.
למשל:
אַגַב (נכתב: הגב) – אַגַפְשְׁלִי, אַגַפְשְׁךָ וכו'.
אַגַג  (נכתב: הגג) – אַגַקְשְׁלִי, אַגַקְשְׁךָ וכו'.
בּוּבּ – בּוּפְּשְׁלִי.
חָבֵר – חָבֵכְשְׁלִי, חָבֵכְשְׁךָ וכו'.

– בשורקים וב-ל' חלה הידמות מלאה ל-ש' של הסיומת. בשורקים לרוב מוכפלת ה-ש', וב-ל' אין הכפלה.
אַנַאַל (הנעל) – אַנַאַשְׁלִי, אַנַאַשְׁךָ וכו'. ana'ašli.
אַתַפּוּז (התפוז) – אַתַפּוּשְּׁלִי (עם תשלום דגש: atapuššli, לפעמים אפילו הידמות חלקית – איבוד קוליות בלבד – במקום הידמות מלאה: atapusšli אַתַּפּוּסְשְׁלי).
אַבּוֹס (הבוס) – אַבּוֹשְּׁלִי aboššli.
אַרַאַש (הרעש) – אַרַאַשְּׁכֶם araašxem.

– מילה המסתיימת בפוצץ שיני (ד/ת) או בעיצור מחוכך שיני (צ) – הפוצץ האחרון של שם העצם מתרכב עם העיצור הראשון של הסיומת, ליצירת צ'.
למשל:
בַּת –  בַּצְ'לִי, בַּצְ'לָנוּ, בַּצְ'ךָ, בַּצְ'לָךְ/בַּצַ'ךְ, בַּצְ'כֶם, בַּצְ'לוֹ, בַּצְ'לָה, בַּצְ'לָאֵם/בַּצְ'לָם
דוד – דוֹצְ'לִי, דוֹצְ'ךָ וכו'.
אַבּוֹץ (הבוץ) – אַבּוֹצְ'ךָ וכו'.

– במילים המסתיימות בתנועה, יכולות לקרות מספר תופעות:

א. נשילת תנועה סופית בלתי מוטעמת, אם אינה מבחינה זכר-נקבה, ואם נשילת התנועה אינה יוצרת צרור ארוך מדיי (שלושה עיצורים. העיצור המחוכך צ' נחשב לשניים מבחינה פונטית). למשל:
אַבָּא – אַפְּשְׁלִי, אַפְּשְׁך וכו'.
אִמָּא – אִמְשְלִי, אִמְשְׁךָ וכו'.

אבל:
דוֹדָה – דוֹדָשְׁלִי, כדי להבחין מ-דוֹצְ'לִי בזכר.
סַפְתָא (נכתב סָבְתָא) – סַפְתָשְׁלִי, כי *סַפְצְ'לִי יוצר צרור ארוך מדיי.
כאשר נאמרת המילה "אמשך" כקללה, מבטאים את הדגש ב-מ'. ברגע שה-מ' מוכפלת, הצרור ארוך מדיי ותנועת ה-A נשארת: אִמָּשְׁךָ (immašxa לעומת imšxa).

ב. חיטוף ההברה שלפני האחרונה.

חֲבֵרָה – חַבְרַשְׁלְי.

היסטוריה:

שימו לב לדמיון למילת היחס "של" בנטייה. זהו אכן מקורה של הסיומת, אולם בעוד שמילת היחס "של" בנטייה מוטעמת, יש בה תנועת סגול ב-ש' והיא משמשת בעיקר כנשוא (הספר הזה שלי!), סיומת השייכות אינה מוטעמת, אין בה תנועה ב-ש', והיא משמשת כלוואי (אַפְּשְׁלי, דוֹצְ'לִי וכו').

גלגל סובב בעולם

אני מניחה שאת סיומות הקניין בעברית הספרותית – אלה שמצטרפות לשם עצם ללא יידוע ובעצם מיידעות אותו – כולכם מכירים. אני גם בטוחה למדיי שמעטים מביניכם גם משתמשים בהן למילים שאינן "אח" או "אחות".

גם הסיומות האלה היו כנראה במקור כינויים עצמאיים, שעקב שחיקה פונטית נצמדו לסופי המילים והפכו לצורן, כלומר חלק מהמילה שנושא משמעות משלו, אך אין לו קיום עצמאי.

מילת היחס "של" היא מאוחרת יחסית.
היא התחילה את דרכה כצירוף "אשר ל-": וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ שָׁלוֹם (בתרגום לעברית מדוברת – כל מה ששלך. שמואל א, כה:ו), שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה (שיר השירים א:א).
אחר כך התקצרה המילה "אשר" והפכה לתחילית ש-, והצירוף "אשר ל-" הפך ל"שֶׁלְּ-": מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה (שיר השירים ג:ז). מילת היחס ל- יכולה לבוא גם בנטייה: אשר לי > שלי:  כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א:ו).

בעברית בתר מקראית, כלומר העברית של המשנה ושל התלמוד, מילת היחס "של" כבר משמשת באופן סדיר, למשל:

אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע: (אבות ה:י)

שימו לב שכאן המילה כבר מאבדת את המשמעות "אשר" ומבטאת קניין בלבד ("אשר לי אשר לי" – לא עובד. המשמעות היא "אשר לי שייך לי", או "מה ששייך לי – שייך לי").

בעברית בת זמננו, הדוברים שוב התעצלו. הפעם העצלות הייתה להשתמש במורפולוגיה המתוחכמת של כינויי הקניין. למה להשתמש בכינוי קניין חבור – מורפולוגי (כלומר סיומת השייכות), כשאפשר להשתמש במילת יחס נפרדת? וכך "אבי" הוחלף ב"אבא שלי", ו"ספרי" ב"הספר שלי".

מילת היחס "של" יכולה לשמש הן כלוואי קניין (זה הספר שלי) והן כנשוא שמני (הספר הוא שלי), אבל במדוברת נעשתה הבחנה בין הנשוא השמני, שהוא מוטעם ולכן שומר על כל התנועות שלו, לבין הלוואי, שהוא אֶנְקְלִיטִי (כלומר אין לו הטעמה משלו אלא הוא "נשען" על המילה שלפניו), ולכן איבד את התנועה ב-ש, ובעצם… הפך לסיומת. סיומת כל כך מתוחכמת, שהיא גורמת לשינויים גם במילה שלפניה.

כך שהתחלנו בכינויים שנצמדו בגלל שחיקה פונטית, איבדנו אותם במדוברת בגלל העדפת מבנה תחבירי (אבא שלי) על מבנה מורפולוגי (אבי), אבל המבנה התחבירי – שוב בגלל שחיקה פונטית – הפך שוב למבנה מורפולוגי, ומילת היחס "של" הפכה לצורן.

מה זה זה?

הפוסט הזה נכתב מידע אישי ולא ממחקר מעמיק הכולל הקלטות של דוברים רבים ופענוחן. לכן אני גם מפרסמת אותו כאן ולא בכתב עת מדעי מכובד. הוא מתאר משלב מסוים בשלב שפה מסוים, וברור שלא כולם מדברים כך (עדיין). כמו כן, יכול להיות שיש דברים שלא הבחנתי בהם, ואתם מוזמנים להעיר, להוסיף ולתקן.
אבל אולי יום אחד זו תהיה הנורמה, ואולי יום אחד תתקבל החלטה אמיצה במיוחד – להפריד בין השפה התקנית לשפה המדוברת. זה יעשה לשתיהן טוב.

הרעיון לכתוב את הפוסט הזה עלה לי אחרי עיון בקטע בשם "פוגים" שהתפרסם ללא קרדיט בכמה מקומות ברשת ומחוצה לה (אשמח לדעת מי כתב ולתת לו קרדיט ראוי. נא הלשינו). זה הקטע:

פוגים..
פמחת, אבשלי בילי מלן פוגים למייתי מזטוב-חנתי תכולשורים ולופרתי לאמא.
אז תקשרתי לדודו ואולויה בבית למאואלך עם דוצ'לו אאירה.
אז ירתי לחוב ותמינירואה? באימשלי-דודו ודודצ'לו.
ואואושלי: בו תרמה איביולי! דוברמן גור! ואניאוסלו: זובתך מכלבים. בונשחק פוגים.
אז דודסלי: בתורזה ממי! בונלכיתו לביצ'לו ונשחקיתו.
אזלכנו לביצ'לדודו ושחקנו אמא כלב.

הקטע נראה עילג, אבל הוא בסך הכול משקף את השפה המדוברת. בסנסקריט, השפה הקלסית של הודו, מפגש הגאים – סנדהי – מתבטא גם בכתב. בעצם גם העברית שלנו מתעדת בכתב שינויים פונטיים שקרו בעקבות מפגש הגאים, אבל רק אלה שקרו לפני שהתנ"ך הועלה על הכתב זכו גם להיות נורמטיביים. משויה בן משואל כתב על זה פוסט אורח זועם מתישהו.

אילו עברית בת זמננו הייתה נכתבת כמו סנסקריט – כלומר באמת כפי שהיא מבוטאת, אז הקטע "פוגים" (אבל עם ניקוד) היה תקני, וקטע כמו "פעם אחת אבא שלי הביא לי מלאן פוגים למה הייתי מה זה טוב – הכנתי את כל השיעורים ולא הפרעתי לאמא" – היה נחשב עילג, כי הכותב, או הדובר, אינו יודע את כללי הסנדהי. האלים, דעו לכם, יבינו את תפילותיכם ואת בקשותיכם רק אם הסנדהי יהיה תקני.

ונסיים בסיפור שהבאתי כבר בעבר, בפוסט על הומונימים:

יום אחד השתעשע המלך עם נשותיו בבריכה והשפריץ עליהן מים. אחת המלכות התעייפה וביקשה ממנו: modakair mām paripadyatām. המלך מיהר למלא את מבוקשה, ציווה שיביאו ממתקי שומשום, וזרק אותם עליה משל הייתה נער בר מצווה.

לעגה לו המלכה: האינך מכיר את חוקי הסנדהי? ביקשתי שלא (mā) יושפרצו (paripadyatām) עליי (mām) מים (udakair), ואתה השפרצת עליי ממתקים (modakair).

המלך כל כך התפדח והתבאס, שהפסיק לאכול ולשתות ונפל למשכב.

בהמשך הסיפור המלך מבקש ללמוד סנסקריט, אבל מהר, כי למלכים אין סבלנות ללמוד 12 שנים.

המשך מתישהו 🙂

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מלכים). צרו קשר להזמנת הרצאה.

שחמט – פוסט משותף עם רות אלמגור-רמון

יום שני, 11 ביוני, 2012

ביום חמישי לפני שבוע וחצי תרמתי את חלקי הקט לפינה של רות אלמגור-רמון בתוכנית של איילה חסון, בנושא שחמט. רותי שאלה שתי שאלות פשוטות, וכרגיל ברגע שמתחילים לחפור מתגלה תמונה הרבה יותר מורכבת. בתיאום מופלא, טל מטלון שלחה לי בדיוק את אותה שאלה מספר ימים לאחר מכן.
מכיוון שחלק מהתחקיר שלי הגיע לרותי מאוחר מדיי וממילא לא היה מקום בפינה לכולו, וגם לא היה זמן בתוכנית לכל הפינה שלה, היא הרשתה לי לפרסם את הטקסט המלא שהכינה מבעוד מועד, עם הערות שלי – גם כאלה מהתחקיר שלא נכנסו לפינה, וגם חדשות שעלו בעקבות דברים שנאמרו בפינה ובהמשך התחקיר שערכתי.

תודה! המשך…

בפרדסים ובשדות (הסמנטיים)

יום שישי, 27 באפריל, 2012

שואל רוני הפנר:

היי תמר, קיבלתי שאלה לאתר (השפה העברית) על מקור המילה פרדס. באתרי כתוב "מקום מוקף חומה שבו צדים בעלי חיים לשם הנאה (pairi – להקיף; daêza – חומה)". כך נכתב גם בספרך (המצוין ;-)). לעומת זאת, בוויקיפדיה האנגלית  ובמילון האטימולוגי מפרשים את המילה daêza לא כחומה אלא כ"לעשות". אני משער שמדובר ברבדים שונים של הפרסית או של האיראנית, אבל אשמח להסבר או לתיקון אם צריך.

ברשותכם, אני פשוט מקפסטת את שלוש התשובות (כמו בזמר, אבל לא) עם מינימום עריכה.

תשובה א:

מוזר מאוד. אין לי מושג מאיפה הם לקחו את המשמעות של "לעשות". זה פועל שונה לגמרי.
אבל מכיוון שאני חייבת לוודא כל ערעור על מה שאני יודעת, בדקתי גם עם שלושה חברים שלי, קנט, ברתולומיי ושרוו (עם שֶׁרְווֹ יש לי גם קשר אישי כי הוא חי, את קנט וברתולומיי הכרתי רק בתור ספרים).
קנט וברתולומיי גורסים ש- daēza באווסטית זה "קיר/חומה, ביצור, מצודה", ומקביל לסנסקריט dehī, יוונית teixos, פרסית עתיקה didā, פרסית חדשה diz, אנגלית dike, ditch. שרוו מתרגם pari-daēza בתור surrounding wall.

אלט-טאב: פרסית היא קבוצת דיאלקטים דרום מערבית, ואחד ההבדלים הפונטיים הבולטים בינה לבין דיאלקטים איראנים אחרים, היא גורלו האכזר של העיצור הפרוטו-הודו-אירופי המכונה "g עם כובע", כלומר g חיכית, הנכתבת כ-ĝ. בדיאלקטים מדיים העיצור הזה הופך ל-z, ובפרסית ל-d. בסנסקריט, אם היה נישוף (כלומר ĝh*), העיצור הפך ל-h, ואילו g חיכית בלתי מנושפת (כלומר ĝ*), היא הפכה ל-j. יום אחד עוד אכתוב (או ששחר שירץ יכתוב, זוכרת לך שהבטחת!) את הפוסט המיוחל על שפות קנטום וסטם. בינתיים מי שמעניין אותו יכול לקרוא גם בפוסט על הקשר בין "אישה" ו"להכות" בפרסית.
בפרסית עתיקה המילה ל"חומה" היא didā או dayada, אבל כבר בפרסית עתיקה יש שאילות מלשונות מֶדִיּוֹת, כלומר דיאלקטים שדוברו במָדַי, ובכלל לשונות שאינן דרום מערביות. המילה הגיעה ללשונותינו ואף נקלטה בפרסית (אפשר לדעת לפי פרסית חדשה diz/dez – دز), בצורתה המדית.  שיפט-אלט-טאב.

תשובה ב:

נו, בוויקיפדיה גם כתוב שאין תיעוד למקבילה בפרסית עתיקה, ויש באחת הכתובות של ארתחשסתא השני בשושן. שם המילה היא paradayada והיא מתורגמת pleasant retreat.

תשובה ג:

ותוספת אחרונה להיום – אני מבינה עכשיו למה ויקיפדיה כתבו "לעשות". כי באטימונליין הם כתבו "(to make, form (a wall". כלומר זה פועל שמתייחס לבניית *קירות/חומות* בלבד, ושם העצם daeza הוא כנראה חומה בנויה או קיר בנוי (בניגוד לצוק, אולי).
זו דוגמה טובה לתלמידים שלי כשאני מדברת על ערכיות: הנה פועל שמשמעותו "ליצור", אבל הוא מקבל רק משלימים מהשדה הסמנטי המצומצם-עד-מאוד "קיר". אה, בעצם יש כזה בעברית: לבנות. אין לי מושג למה הם העדיפו את "ליצור".

אחרי שכתבתי לרוני הלכתי להתחקות עוד קצת אחר שורשי הפועל הזה ונגזרותיו, ומסתבר שבשפות אחרות זה לא רק לקירות, אלא לכל דבר שיוצרים מחומר (חימר) או מבצק (המילה dough היא מאותו שורש), שכולל לישה ועיצוב, אולי. בסנסקריט, למשל, המילה "גוף" גם באה מאותו שורש – deha. שזה קצת מוזר, כי אני לא מכירה מיתוסי בריאה הודיים שמדברים על יצירת הגוף מחומר, אבל אולי זה בגלל החלודה שהעליתי בנושא.

העשרה – הנה המשפט מהכתובת של ארתחשסתא השני בשושן (A2Sd):

vasnā(t) ahura-mazdāhā(h) imām hadiš tya(t) jivadiy paradayadām adam akunavam

בחסדו של אהורה מזדא, זה הארמון שאני בניתי בחיי כבית-קיט נעים (ומוגן, שכן הוא מוקף חומה…)

ולמקרה שיתקנו בוויקיפדיה, הנה צילומסך מפליל:

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם כי לרוב לא בנושאי פונולוגיה הודו-אירופית…). ספרו למנהל הרווחה ו/או לרכז התרבות הקרוב אליכם, וצרו קשר → פה מימין.
ביום שלישי 1.5.2012 אני משתתפת ביריד הספרות האיראנית בחולון. מי שיש לו כבר ספרי המצוין יכול לבוא לקבל חתימה חינם, מי שאין לו יוכל לרכוש ולקבל חתימה חינם, ואפשר גם לקנות ספרים של אחרים (אם אספיק להדפיס תחתיות אטימולוגיות עד אז, שכן הן אזלו – יהיו גם).
ביום שני 21.5.2012 אני גם משתתפת בבוקר חשיפה של מרצים של גילמור הפקות. מנהלי רווחה, רכזי תרבות וכו' –  צרו קשר → פה מימין לפרטים נוספים.

"ספרי המצוין" על שום מה?

יום שלישי, 10 באפריל, 2012

שירלי שני הביעה את שביעות רצונה מכך שאיני נחתומה לפרנסתי. זאת מכיוון שאני קוראת לספרי המצוין הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית בשם "ספרי המצוין".
המשך…

פיילוט לפרויקט הצל מילה: אנפילאות

יום שלישי, 20 באוקטובר, 2009

מילון אוקספורד העלה אתר בשם savethewords, שמטרתו להחזיר מילים נשכחות לשימוש שוטף.

אליעד עמר זרק לי כפפה – להרים פרויקט דומה בעברית.

אמנם זה לא יהיה עם סאונד ואפקטים ויזואליים מגניבים כמו באתר האנגלי, אבל כן יהיו מילים בפסיכומטרית ואולי גם שיתוף פעולה עם גורמים נוספים. הפורמט עדיין לא מגובש, אז אם יש הצעות הן יתקבלו בברכה (גם הצעות למילים).

אחד הרעיונות הוא שבמילים שאין בהן צורך (כי יש כבר מילה אחרת או כי החפץ/מצב כבר לא קיים במציאות של היום), נציע את המילה לגולשי דורבנות כדי שידביקו לה משמעות חדשה.

לרגל הפתיחה החגיגית נתחיל במילה שנכללה ברשימת מאה המילים היפות של גולשי הגלוב:

אנפילאות

בעברית — נעלי בית.

ביוונית — נעלי לֶבֶד.

הפתעת היום – ה-א' היא לא פרוסתטית כי אם אטימולוגית!

En= בתוך, pilos = לֶבֶד.

מכיוון שיש כבר "נעלי בית", ולבד קצת יצא מהאופנה, הצעתי לדורבנות להשתמש במילה אנפילאות עבור נעלי הבית הענקיות האלה בצורת חיות.

אנפילאות

אנפילאות

מודה שיש כאן גם משחק מילים על "פיל", שאותו קיבלנו בכלל מפרסית (ככה זה בפרסית: פִּיל, ובהשפעת הערבית גם פֿיל. העם טוען שמערבית אלפֿיל נשאל השם ללשונות אירופה כ-elephant, אבל המילונים האטימולוגיים שברשותי מתעלמים מכך בתוקף ומתעקשים להיצמד לשפות עתיקות יותר כמו יוונית elephas – שנהב, פיל. עם זאת, לא ברור מאין זה הגיע לשם).

עוד שישה שבועות למנאייק, איזה בעסה.

יום שלישי, 21 ביולי, 2009

דבר ראשון, יודעת כל אם עברייה שהכותרת נכונה.

אבל בלשנית הבית שלכם כמובן לא אומרת דברים בגלל המשמעות שלהם אלא בגלל האטימולוגיה.

והיום פוסט אנאלי במיוחד.

החופש הגדול. עוד שישה שבועות למנאייק. אני חושבת שגם הילדים שלי סופרים, כי הם לא אוהבים שאמא שלהם הופכת למפלצת.

בואו נעשה סדר בבלגן (מילה פרסית).

בלגן. תחתית אטימולוגית מהסדרה הוויזואלית. cc-by

 

מנייאק (קרי manayek) ו-מניוק. מניאק – אין קשר, סתם נשמע דומה ומשמש בעברית למטרות דומות.

יש אגדה אורבנית שטרם הספקתי לאמת, שגורסת שאיש אחד כינה את חברו מניוק. טוב, אולי לא חברו, כי הלה הגיש נגדו תביעת דיבה על השימוש במילה מניוק. חש הנתבע לבקש את עזרת האקדמיה ללשון עברית, באמרו: תגידו לו! מניוק זה כמו מניאק, כולה משוגע. מה קרה?

ובכן, אמרה לו האקדמיה ללשון עברית, אז זהו שלא. מניאק בלשונות אירופה זה משוגע, מלשון מאניה.

אבל מניוק זה סיפור אחר לגמרי. מניוק זה מערבית. זוהי צורת מפעול , כלומר בינוני פעול. כמו מבסוט, מסטול, מברוכ וגם מפרום.

זהו המפעול של הפועל נָאכָּ, שפירושו, איך לומר בעדינות, קיים משכב זכר. לכן מניוק הוא מי שהתקיים בו משכב זכר, ולכן תביעת הדיבה אכן מוצדקת.

אשאיר לעצמי את דעתי האישית בנוגע לכך שהחברה שלנו רואה במשכב זכר עילה מוצדקת לתביעת דיבה ואילו משוגע זה צבאבה (ערבית צבאבה – משהו אהוב, רצוי, מצוין).

צורת הפעיל של הפועל היא נאכ בעבר, ובהווה נָא'אִכּ, אבל אנו הישראלים המצאנו את המנאייק, צורה שלא קיימת בערבית אבל גם היא סוג של בינוני פועל. אז כשאנחנו קוראים למשטרה צבאית מנאייק, זה בגלל שהוא *#&*##()* אותנו. וגם בעוד שישה שבועות ייגמר ה-()*&*$^*! הזה ששמו החופש הגדול.

איך זה קשור לבעסה?

ובכן, בערבית יש פועל בַּעְבַּסַ, שמשמעותו "תחב את אצבעו לפי הטבעת של-", ויש אפילו פתגם – כשהאריה זקן, יבעבסהו התן.

יש כאלה שעבורם זה צבאבה, אבל עבור חלק אחר מהאנשים (כנראה קובעי הטון בשפה), זה לא נעים, ולכן המילה בעסה קיבלה משמעות שלילית.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני צבאבה). צרו קשר דרך האתר שלי.