אשמדאי החנטריש

כשתרבויות ולשונות באות במגע, הן משפיעות אחת על השנייה. דוגמאות להשפעות על העברית ועל התרבות הישראלית אפשר למצוא בשמות עסקים רבים ובעסקים עצמם: מסעדות עם מטבחי עולם, קניונים, פאבים ועוד. עם ישראל בא במגע עם לשונות ותרבויות רבות במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו. ההשפעות האיראניות על היהדות ועל השפה העברית הן מרחיקות לכת, וכוללות עניינים של אמונה (למשל אחרית הימים), מצוות (למשל החמרה במצוות נידה) ושאילות מילים, החל מהפרסית העתיקה (זמן), דרך הפרסית האמצעית (בוסתן) וכלה בפרסית החדשה (אשכרה!).

בהרצאה בת שעה וחצי מתוודע הקהל לתופעת המגע בין תרבויות ולשונות בכלל ולהשפעות האיראניות על לשוננו ותרבותנו בפרט, כולל המשמעויות המקוריות של המילים האיראניות.



Today, 2537 years ago

יום רביעי, 23 בספטמבר, 2015

On the 10th of Tishrei 522 BCE, Darius the Achaemenid – later to be known as Darius the Great – killed the impostor king Gaumata/Bardiya/Smerdis and ascended to the throne. We know the basics of the story from Darius' own account, a trilingual cuneiform inscription in Behistun, Iran, and more details from Herodotus' account, some 100 years later. So what's the story?

According to Dārayavahuš (Darius) himself, after the death of Kurauš (Cyrus) the great, the founder of the great Achaemenid (Persian) empire, Cyrus' son Kambujiya (Cambyses) ascended to the throne. He killed his brother and heir, Bardiya (Smerdis), but nobody knew that. Then he went to Egypt. A man by the name Gaumata the Magu* lied to the people saying he was Bardiya, and took the kingdom from Kambujiya. Then Kambujiya died by his own hand. Most people didn't know that the king is an impostor, and he killed everyone who might have told. Dārayavahuš describes him as an awful king, full of lies, who did horrible things and was greatly feared. Then, on the 10th of Bagayadi (Tishrei)**, Dārayavahuš, who shared common ancestry with Cyrus, with the help of six other Persians, slew Gaumata and returned the empire to its legitimate rulers – the Achaemenids.

The Behistun Inscription of Darius the Great

The Behistun Inscription of Darius the Great. Photo: Aryobazan, cc-by-sa

Some 100 years later, Herodotus elaborates and gives us some more juicy details. Note that 100 years are enough time for myths to develop (Hey, with the internet today we see even 100 hours are more than enough for hoax to become fact), and that the distance is not only in time but also in space (Greece vs. Persia), culture and sides (Herodotus wasn't very fond of us, Persians).

Herodotus doesn't give different names to Bardiya and Gaumata, but calls them both Smerdis. He tells us the reason Cambyses slew Smerdis is a dream that warned him about Smerdis usurping the throne. Then Cambyses went to Egypt to smash a rebellion, and when the false Smerdis took over, he realized his mistake – the dream had warned him of Smerdis the Magus, a Mede*! He wanted to go back to Susa right away to re-seize the kingship, but in Syria he had an accident: when he mounted his horse, his sword wounded his thigh and the wound was severely infected. When he realized he was dying, he gathered the Persian nobles who were with him, and told them that a Mede named Smerdis usurped the throne and pretends to be Smerdis the Achaemenid. This means the Medes are taking over again, putting the Persian's sovereignty and freedom in grave danger. Cambyses died, the servant who did the actual slaying denied it – he had no one to back him up now – and the nobles were not sure what was now true and what was false.

Then one of the Persian nobles, namely Otanes (Persian Hutāna), tried to find out the truth: He noticed the present Smerdis never goes out in public or invites people over to his palace, two things which Achaemenid kings did on a daily basis. Maybe he didn't want anyone to see him and realize he's not the real Smerdis? Otanes' daughter (we only have her Greek name – Phaedyme) was married to Cambyses, and when Smerdis usurped the throne, he also usurped Cambyses' wives. So Otanes had someone in the king's harem whom he could ask! Of course, he couldn't talk to her directly, so he sent her message from the city gates through a eunuch. He told her that he suspects Smerdis is not the son of Cyrus but a Mede with the same name.

He asked her: Is the man you're sleeping with Smerdis the son of Cyrus or another man?

She said – I can't tell the difference, I've never seen the son of Cyrus (or maybe I've only seen him).

He said: Atossa (Persian Hutausa), Cyrus' daughter, is also one of the wives whom Smerdis usurped (or inherited) from Cambyses. Ask her, she surely knows what her brother looks like!

Phaedyme replied: But he separated us! We no longer live in one house, each of us has her separate quarters!

This, of course, gets Otanes even more suspicious. Now, Smerdis the Mede had no ears, because Cyrus had cut them off as punishment for some offense. So Otanes tells his daughter: When your turn comes to sleep with the king, wait until he falls asleep and feel for his ears. If he has ears – all is well. If he has no ears – well, we know who he is. And he shouldn't get away with usurping the throne and sleeping with a noble girl such as youself. Who knows? Perhaps you have come to royal dignity for just such a time as this.

The girl says: It's very dangerous! If he wakes up and realizes I was feeling for his ears, he'll understand what I'm up to and kill me! But I will do it nevertheless, and if I perish, I perish.

Then Otanes gathers six other Persian nobles, the last one to join was Darius the Achaemenid, and they kill Smerdis. And his men. And all the other Medes they could get their hands on. And they run in the streets with the Mede's heads in their hands calling for all Persians to kill Medes. This event was celebrated at least until the 4th century CE, as a holiday called in Greek Magophonia (the Persian name is not known). The only custom we know of this holiday, is that Medes should not get out of their homes on that holiday.

The seven then decide a monarchy would be the best way to rule, choose Darius as the next king (it was a contest and he cheated), and agree that the other six would have the privilege of free access to the king, and their families would only marry one another. Darius marries Atossa (Hutausa), the daughter of Cyrus, and together they are the proud parents of Xerxes, Persian Xšayārša, Hebrew Achashverosh (Ahasuerus). He, in turn, marries Otanes' daughter Amestris. Some identify her with Queen Esther, but she's definitely not Jewish and not chosen in any way similar to that described in the Scroll of Esther.

However, if this story reminds you of that of Esther – a girl talks to her older relative through a eunuch, risks herself and saves her people and then there's a great massacre and the false king dies (Haman has the signet ring, that's king-like) – that's no coincidence. If you happen to be Shiite, you may associate the tenth day of the year with another great massacre – that of Karbala – where a representative of God – Imam Hossein – was slain. All these holidays draw on the same Near Eastern New Year myths and customs, but that's a whole 'nother story.

* Magu is a religious title, but it doesn't seem to mean this here. Herodotus says the impostor Smerdis was a Mede – from Media. Media was the empire that preceded the Persian one, and the Achaemenid kings always mention "Persia, Media and the other provinces". In fact, Cyrus' mother was a Median princess, but that should be a separate post.

** Bagayadi is the month parallel to Tishrei. The meaning of the name is "worshipping God". Apparently, other nations also had High Holidays during this month, because it’s a proper time to ask God, or the gods, for a prosperous year, i.e. good rain. Baga, "God" or "god" shares common roots with Russian bog, "God". This is the first element in the name of the city baga-dāta, the city given, laid or created (dāta, cp. Latin data "givens") by God. This city is known to-day by the name Baghdad, and hopefully if and when peace is achieved in our area, it could be a twin city of Netanya in Israel, with the same meaning.

Thamar Eilam Gindin is an Iranist and a linguist, and author and a lecturer. She received her PhD in Iranian linguistics, and now serves as a faculty member in the Middle Eastern department in Shalem College in Jerusalem and a research fellow in the Ezri Center for Iran and Persian Gulf Research in Haifa University. Besides academic books and articles, she's the proud author of The Good, the Bad and the World – A Journey to Pre-Islamic Iran (Hebrew only), and The Book of Esther Unmasked (Hebrew, soon in English and Persian).

This post is adapted from The Book of Esther Unmasked. Order your English/Hebrew/Persian copy today, and help Iranians get a free PDF. Or at least help me spread the word! Crowdfunding campaign ends October 16th.

It's all about Rosh Hashana!

יום שישי, 11 בספטמבר, 2015

פוסט זה בעברית: ראש השנה – כל השנה!

My grandfather Shlomo Harari, RIP, used to say that Purim and Kippurim are the same holiday, because both are "pretend holidays": in Purim the Jews pretend to be Goyim (gentiles), and in Kippurim the "Goyim" pretend to be good Jews.

Little did he know, the link between Purim and Kippurim goes way beyond jokes. In fact, it goes thousands of years into the past. In this short series of articles, we will see that these two holidays share deep roots, beliefs, myths and even historical events in the ancient near east. Moreover, Hanukkah, Passover and the Mimuna spring from the same roots, as do New Year events in Islam, New Season holidays in Christianity and other holidays in other cultures. And it's all about New Year's.

Masechet Rosh Hashana says there are four New Years and four judgment days. The names of the Jewish (i.e. Babylonian) months also indicate at least two beginning points: Tishrei (Akkadian Tishritu) means "a beginning", while Marheshvan originates in Akkadian Waraḥ-Shamnu – the eighth month (w-m changes are routine in word-borrowings in the ancient near east, as both are labial – pronounced using the lips) – i.e. a count that begins in the ancient New Year in the month of Nissan.

As a matter of fact, the Tishrei New Year is just as ancient. The vernal (spring) equinox – Nissan – is a symbolic New Year. Nature wakes up, the trees begin to bloom, the days become longer than the nights, the weather is already/still pleasant. It's the national New Near for the Israelites, because in Passover we became a nation. The Mishna tells us it's the New Year for kings: We cannot begin the count of each king's years from the day of coronation, because each king will have a different new year, after several years we won't remember the exact date, and chaos is soon to follow. The solution is that regardless of the coronation date, the king's next year begins in Nissan. Even if he was crowned in Adar. But an agricultural new year in Nissan would be useless, because it would mean that in a Sabbath year, first we won't be allowed to reap what we've sown in the autumn, and then it would be prohibited to sew for next year. The natural and agricultural New Year begins in the autumn, that is, in Tishrei. Two of the judgement days mentioned in the Mishna are in Tishrei: Rosh Hashana is the personal judgement day, and Sukkot is the first judgement day for nature: Will there be enough rain? The other natural judgement days are the other pilgrimage festivals – Passover in Nissan – Will there be enough wheat? And Shavuot in Sivan: Will there be enough fruit?

The New Year has always been a source of excitement as well as fear. In our times it's mostly excitement (or depression), summing-up, intospection and New Year resolutions, but some of us remember the slightly superstitious fear before 5784, Hebrew תשמ"ד which spelled "will be destroyed") and before December 21st 2012 because of the Aztec prophecy, as well as the allegedly rational fear before the year 2000. In the ancient world the new year was also a mix of fear and excitement. Fortunes are about to be decided; the individual, the community and sometimes the whole world – is in danger. This is why we Jews do things we don't normally do throughout the month of Elul and to a greater extent on the first ten days of the year, culminating in Yom Kippur: getting up before dawn for Slichot during these forty days, and fasting on Yom Kippur, when the usual Jewish holiday is about "they tried to kill us, we won, let's eat!".

Let's take a closer look at the last statement. Does this description fit all the holidays? Not really. Sukkot, Shavuot and Tu Bishvat are about eating, but without the hating, though we did see the Mishna regards Sukkot and Shavuot as judgement days (and Tu Bishvat as a New Year). The "they tried to kill us we won" holidays are conveniently located around solstices and equinoxes: The solar, or lunisolar New Year usually begins with a new season: around the spring or autumn equinox (March and September 21st, give or take a day), or around a solstice (December or June 22nd±1 – winter or summer depends on hemisphere). In simpler words – Sun years (whether their months are based on the moon, like the Jewish year, or arbitrary like the Gregorian calendar) usually begin around the longest day or night of the year, or around the time when day and night are equal.

The Midrash tells us that Hanukkah was actually created on the first Kislev of existence, when Adam saw the days are getting shorter and shorter, and feared the world would come to an end (the world is in danger!). He fasted for 8 days (which is something he didn't normally do), and the days began to get longer: the world was saved! The Maccabis chose Kislev 25th because that was the day the Greeks desecrated the temple, and the Greeks chose that day probably because it is connected to the rebirth of the Sun and a time of light holidays all around the globe (the story of the little pot of oil, by the way, is first documented some 200 years after the events and is not flawless). In the Maccabis' story too, the Jews are in danger – spiritual danger – and there had to be a great massacre in order to save the day. If an 8 day holiday of light starting on the 25th of the month sounds familiar, it is because this was also the birth date of the Sun god in pagan Europe, and when the emperor Constantine wanted to make Christianity more appealing, he identified Jesus with the Sun God (and gave him a halo, later copied unto other saints).

Want to read more? crowdfund the English (and Persian) version of The Book of Esther, Unmasked. This article is based on parts of chapter 9 of The Book of Esther, Unmasked. Want to hear more? Invite me to a well-paid lecture. During the crowdfunding campaign – that is, until October 16th, there are serious discounts on lectures as well, so you may want to take advantage of that.

Next time: All Holidays are High! On the "they tried to kill us, we won, let's eat" paradigm of Jewish holidays. (will be linked when published)

***

Before you ask: This article series is licensed cc-by-sa. You may quote or republish it without explicit permission, as long as you give the following credit to the writer, Thamar E. Gindin (including links) + a link to the original article, and allow others to do the same.

Thamar E. Gindin is a faculty member in Shalem College in Jerusalem, researcher at the Ezri Center for Iran and Persian Gulf center in Haifa University, lecturer and author of The Good, the Bad and the World, a Journey to Pre-Islamic Iran (Hebrew) and The Book of Esther, Unmasked (Hebrew, English and Persian). This article is based on the 9th chapter of The Book of Esther, Unmasked.

ראש השנה — כל השנה!

יום שישי, 11 בספטמבר, 2015

This article in English: It's all about Rosh Hashana!

סבי, שלמה הררי מנוחתו עדן, נהג להתלוצץ עם נכדיו ולומר שפורים וכיפורים הם אותו חג: בפורים כל היהודים מתחפשים לגויים, ובכיפורים, כל ה"גויים" מתחפשים ליהודים.

מה שהוא לא ידע, הוא שהקשר בין פורים וכיפורים הוא הרבה מעבר להלצות. למעשה, זהו קשר שעומקו אלפי שנים. בסדרת מאמרים קצרה זו, נראה את השורשים העמוקים במזרח הקדום, את האמונות, את המיתוסים ואפילו את האירועים ההיסטוריים או ההיסטוריים לכאורה, שקושרים בין פורים וכיפורים. יתרה מזו, פסח והמימונה שואבים מאותם מקורות, וכך גם אירועי ראש שנה באסלאם, חגים עונתיים בנצרות, וחגים נוספים בתרבויות אחרות. והכול הכול נסוב סביב ראש השנה.

הרעיון של יותר מראש שנה אחד אינו חידוש: כבר במסכת ראש השנה כתוב שיש ארבעה ראשי שנים וארבעה ימי דין. שמות החודשים העבריים (כלומר הבבליים) מעידים גם כן על שני ראשי שנים לפחות: השם תשרי בא מהמילה האכדית תִּשְׁרִיתֻ "התחלה", ואילו השם מרחשון מקורו לא בהיעדר החגים (שעושים אותו מר) או בגשם הראשון (מר – מילה יחידאית במקרא שמשמעותה טיפה), אלא באכדית וַרַח-שַׁמְנֻ – הירח השמיני – לפי לוח השנה העתיק המתחיל בניסן (חילופי ו-מ נפוצים מאוד בשאילות בין שפות במזרח הקדום).

למען האמת, ראש השנה בתשרי קדום לא פחות מראש השנה בניסן. השוויון האביבי – הנקודה שבה היום והלילה משתווים בסביבות ראש חודש ניסן – היא ראש שנה סמלי. הטבע מתעורר, העצים מתחילים לפרוח, הימים הופכים להיות ארוכים מהלילות, ומזג האוויר כבר/עדיין נעים. זהו ראש השנה הלאומי של בני ישראל – החג שבו הפכנו לעם. המשנה מספרת לנו שזהו ראש השנה למלכים: הרי אי אפשר להתחיל לספור את שנותיו של כל מלך מיום הכתרתו, כי אחרי כמה שנים, או כמה מלכים, כבר לא יזכרו מי הומלך מתי, ויהיה בלגן גדול. הפתרון הוא שללא קשר לתאריך ההכתרה, השנה הבאה של המלך תתחיל בניסן. זה אומר שאם הוא הוכתר באדר, שנתו השנייה תתחיל אחרי פחות מחודש!

אבל ראש שנה חקלאי בניסן הוא לא פרקטי, כי משמעותו היא שבשנת שמיטה לא נוכל לקצור מה שזרענו בשנה שעברה, וגם לא לזרוע לשנה הבאה. ראש השנה החקלאי, של מחזור הצמיחה בטבע, מתחיל בסביבות יום השוויון הסתווי, כלומר בתשרי. שניים מימי הדין המוזכרים במשנה הם בתשרי: ראש השנה הוא יום דין אישי, וסוכות הוא יום הדין הראשון לטבע: האם יהיה מספיק גשם? שני ימי הדין האחרים של הטבע מתאימים לשתי הרגלים האחרות: פסח בניסן: האם תהיה מספיק חיטה? ובשבועות – האם יהיו מספיק פירות?

ראש השנה היה תמיד – ועודנו – מקור להתרגשות ולפחד גם יחד. בימינו זו יותר התרגשות (או דיכאון), סיכומים, חשבון נפש והחלטות לשנה החדשה; אבל חלקנו עוד זוכרים את הפחד לפני שנת תשמ"ד, ואת האמונה הטפלה בנוגע ל-21 בדצמבר 2012 (היום הקצר ביותר בשנה גם הוא ראש שנה, נגיע לכך מיד), בגלל הנבואה האצטקית. נזכור גם את הפחד הרציונלי לכאורה לפני שנת 2000. גם בעולם העתיק ראש השנה התאפיין בהתרגשות מעורבת בפחד. הגורלות עומדים להיקבע; האדם, הקהילה, ולפעמים כל העולם – בסכנה. לכן ב-40 הימים מראש חודש אלול, אנחנו, היהודים, עושים דברים שאנחנו לא עושים בדרך כלל, כמו לקום לפנות בוקר לסליחות, ובשיא התקופה – כלומר ביום האחרון – גם לצום, כשהפרדיגמה הרגילה של חגי ישראל היא "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!".

נסתכל קצת יותר בעיון במשפט האחרון. האם התיאור הזה מתאים לכל החגים? לא ממש. בסוכות, בשבועות ובט"ו בשבט אנחנו אוכלים בלי לשנוא – וזאת למרות שהמשנה רואה בסוכות ובשבועות ימי דין (וט"ו בשבט הוא אחד מראשי השנה). החגים מסוג "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!" מתרכזים בנוחות בתחילת עונות: סביב נקודת השוויון האביבי (פורים לפני, פסח אחרי) וסביב הלילה הארוך ביותר בשנה – תחילת החורף (חנוכה). שנות שמש, או שנות שמש-ירח (כמו השנה העברית), מתחילה בד"כ בעונה חדשה: סביב נקודות השוויון באביב (21 במרץ ± יום) ובסתיו (21 בספטמבר ± יום), או בנקודות קיצון של השמש (21 בדצמבר ± יום ו-21 ביוני ± יום. קיץ או חורף תלוי בחצי הכדור שאתם נמצאים בו).

 

המדרש מספר לנו שחג החנוכה נוצר למעשה בכסלו הראשון לקיום העולם, כשאדם הראשון ראה שהימים מתקצרים, וחשש שהעולם עומד להיחרב (העולם בסכנה!) הוא צם במשך שמונה ימים (שזה משהו שהוא לא עשה בד"כ), והימים התחילו להתארך: העולם ניצל! המכבים בחרו את כ"ה בכסלו כי זה היה התאריך שבו היוונים חיללו את המקדש, והיוונים בחרו את התאריך הזה אולי כי הוא קשור ללידתה של השמש, וזהו זמן של חגי אור בכל רחבי העולם. סיפור נס פך השמן מוזכר לראשונה במקורות מאוחרים בכ-200 שנה לאירועים עצמם, והוא אינו חף מבעיות. גם בסיפורם של המכבים עם ישראל נמצא בסכנה – סכנה רוחנית – וחייב להיות טבח גדול כדי להציל את המצב. אם חג אור בן שמונה ימים המתחיל ב-25 בחודש החשוך ביותר בשנה נשמע לכם מוכר, זה מכיוון שזהו יום הולדתו של אל השמש באירופה שלפני הנצרות, וכשהקיסר קונסטנטין רצה לחבב על ההמונים את הדת הנוצרית, הוא זיהה את ישוע עם אל השמש (ולכן יש לישוע הילה, שעברה אחר כך גם לקדושים האחרים).

בפעם הבאה:

כל החגים הם ימים נוראים!
על פרדיגמת "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו בואו נאכל" של חגי ישראל. (יקושר כשיפורסם).

רוצים לשמוע עוד? עד 16.10.2015 אפשר לקבוע  הרצאות העשרה דרך קמפיין מימון ההמונים של התרגום לאנגלית ולפרסית במחירים נמוכים מהרגיל (511$ במקום 2400 + מע"מ + נסיעות בימי השנה, ו-1023$ במקום 4000+ מע"מ + נסיעות בעונת הפורים), ופה בצד למעלה יש קישורים להרצאות הקרובות שלי לקהל הרחב.

***

זה כתוב בתחתית העמוד אבל אני חוסכת לכם: סדרת מאמרים זו מתפרסמת ברישיון cc-by-sa. זה אומר שאתם יכולים לפרסם את כולו או חלקים ממנו איפה שבא לכם בלי לבקש קודם את רשותי, בתנאי שאתם נותנים את הקרדיט הבא, והפניה לדף זה, ומרשים לאחרים להפיץ באותה דרך.

הקרדיט: ד"ר תמר עילם גינדין היא חברת סגל בחוג למזרח תיכון במרכז האקדמי שלם בירושלים, חוקרת במרכז מאיר ומרים עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, מרצה בחסד ומחברת הספרים הטוב הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית (הוצאת מודן), ומגילת אסתר מאחורי המסכה (הוצאת זרש) סדרה זו מבוססת על חלק מפרק ט' של הספר.אם תעזרו בתמיכה ובהפצה, אז בקרוב יהיה גם באנגלית ובפרסית!).

(אם זה יותר מדיי קישורים, עד 16.10.2015 הקישור החשוב ביותר הוא האחרון – לקמפיין מימון ההמונים של המהדורות האנגלית והפרסית).

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – ההרצאה (חלק ד' ואחרון)

יום ראשון, 19 באפריל, 2015

חלקה הרביעי והאחרון של ההרצאה שנתתי לשותפים לדרך בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ב

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק ג

והנה חלק ד' ואחרון (16:04 דקות)

זה לא עד סוף ההרצאה, כי מתישהו פשוט נגמר הזיכרון במצלמה.
(וגם ההרצאה לא מקיפה הכול. כי אי אפשר. בשביל זה יש הספר מגילת אסתר: מאחורי המסכה).

והנה מספר תמונות סטילס מההרצאה לתומכים בירושלים, שהתקיימה בבית משפחת אברמי (בקישור, חפשו "איראן", וגלו למה שירלי התנדבה לארח אותנו).

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. בית משפחת אברמי לפני.

בית משפחת אברמי לפני.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה - הרצאה לתומכים בירושלים. עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

עוד מעט תשמעו דברים שכבר קראתם

מגילת אסתר - מאחורי המסכה: הרצאה לתומכים בירושלים. גוהר מסעדה פרסית

בתמונה: שותפים לדרך מאזינים בעניין + ירקות חתוכים + ח'ורשט אלו + אש רשתה (מהמסעדה הפרסית גוהר בכפר סבא).

רוצים גם לשמוע ולטעום? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני מימון), ואפשר לשלב עם אוכל – מטעימות ועד סעודה מגוהר – מסעדה פרסית. צרו קשר פה מימין.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים (חלק ג)

יום ראשון, 12 באפריל, 2015

חלקה השלישי של ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום.

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את שני החלקים הראשונים – הרי הם:
מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

חיתוך הסרטים הוא לפי גחמותיה הפרטיות של המצלמה של עשהאל, ובין 2 ל-3 התחלפו כרטיסי הזיכרון, ולכן יש כמה דקות רווח בין החלק הקודם לחלק הנוכחי.

והנה חלק ג' (38:37 דקות)

והנה
חלק ד' ואחרון – בשבוע הבא.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים (חלק ב)

יום שבת, 4 באפריל, 2015

כמובטח, חלקה השני של ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א.

תודה לעשהאל על הצילום!

מי שרוצה להתחיל מהתחלה וטרם ראה את חלק א' – הנה קישור: מגילת אסתר: מאחורי המסכה – חלק א

והנה חלק ב' (33:05 דקות)

והנה תמונה שלי מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2 עם מגילת אסתר: מאחורי המסכה.

"מגילת אסתר - מאחורי המסכה", מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2, פורים תשע"ה.

"מגילת אסתר – מאחורי המסכה", מאחורי הקלעים של תוכנית הבוקר של ערוץ 2, פורים תשע"ה.

חלק ג' בשבוע הבא.

מגילת אסתר: מאחורי המסכה – הרצאה לתומכים

יום שישי, 27 במרץ, 2015

לטובת הכלל, מתחילה היום להעלות את ההרצאה שנתתי לתומכים בקמפיין מימון ההמונים של מגילת אסתר: מאחורי המסכה.
ההרצאה התקיימה ביום שלישי 10.3.2015 במקום לשבט בת"א (מההרצאה בירושלים, אבוי, אין לי וידאו!)

כמה מילים למי שמחפש מקום להרצאה או להופעה אינטימית בת"א:
אם הקהל שלכם הוא עד 50-60 איש ואתם לא צריכים מקום נגיש לנכים – מקום לשבט זה ה-מקום. המקום פשוט נעים. זה הדבר הראשון שמרגישים כשנכנסים לחדר. היה לי גם נעים לעבוד מול שחף (מקום) ועדן (כיבוד) בתהליך ההזמנה. החנייה בשפע (לפחות בשעות הערב), המחירים ללא השוואה למקומות אחרים בת"א שביררתי בהם – בקיצור, אני יצאתי מרוצה. מאוד. וגם הקהל. וגם נשאר לי תקציב לכיבוד ולעוד הרצאה בירושלים.
מכיוון שהיו לי אורחים דתיים, תיאמתי עם עדן ירקות ופירות חתוכים מיבול נכרי, אבל בד"כ מזמינים קייטרינג או כיבוד טבעוני מ"הבר-קיימא" למטה (טבעוני זה לא אוטומטית כשר. המסעדה עובדת בשבת ולכן אין לה תעודת כשרות), ומותר לאורחים לקנות אוכל במסעדה ולהעלות לאולם.

זהו. ועכשיו – להרצאה!
תודה לעשהאל על הצילום. חיתוך הסרטים הוא לפי גחמותיה הפרטיות של המצלמה שלו (ובין 2 ל-3 התחלפו כרטיסי הזיכרון אז יש כמה דקות רווח).
חלק א' (37:40 דקות)

והנה עופר צ'יזיק מדגמן בגדים של אנשי דת שיעי שאינו מצאצאי הנביא, ושני ספרים מצוינים.

הטוב הרע והעולם - מסע לאיראן הטרום אסלאמית, מגילת אסתר: מאחורי המסכה, עופר צ'יזיק, איש דת שיעי, פורים, אחשוורוש, המן, אסתר, ושתי

עופר צ'יזיק מדגמן בגדי אח'ונד (איש דת) שיעי שאינו מצאצאי הנביא, וספרים מצוינים על איראן.

חלק ב – בשבוע הבא (אבל מי שממש במתח יכול לחפש אותו בעצמו ביו-טיוב).

הפרתמים מתגיירים כהלכה

יום ראשון, 24 בפברואר, 2013

בהמשך לפוסט הקודם, שבו פיציתי אתכם על השמטת הזירה הלשונית ממעריב ומ-NRG של השבוע, אני מפרסמת את החלקים שירדו בעריכה, כי החלטתי שהם קצת אקדמיים מדיי וקצת כבדים לקורא הממוצע (אלה מכם שמקבלים את הפוסטים שלי ברסס קיבלו חלקים ממנו אתמול, כי רק אחרי הפרסום שמתי לב שהעתקתי והדבקתי את אחת הטיוטות המוקדמות). 

מגילת אסתר היא הספר האהוב עליי בכל התנ"ך כולו. לא רק בגלל הסיפור – מין ואלימות זה תמיד מעניין – אלא מכיוון שאפשר ללמוד ממנה כל כך הרבה על איראן הקדומה, על השפה הפרסית העתיקה, ובכלל על מה שקורה כשלשונות ותרבויות באות במגע. מכיוון שהזירה כאן היא לשונית, נתמקד הפעם במגע בין לשונות, ובמיוחד באופיה של מגילת אסתר כטקסט – כמו שאומרים בפרסית – שמעלה ניחוח של תרגום.

כאשר שפה שואלת מילים משפה אחרת, מתרחשים תהליכי היתוך, כלומר התאמה של המילים לשפה השואלת. המילים הפרסיות במגילת אסתר עברו קודם כול היתוך פונולוגי, כלומר התאמה לחוקים הפונטיים של השפה העברית. הבה נזכיר לעצמנו – מדובר בשפה העברית של לפני כאלפיים שנה, לא לשפה העברית העכשווית. למשל המילה פְרַתַמַה (fra-ראשון, קדימה, tama-הכי), הפכה ל-פַּרְתָּם (מוזכרת רק בצורת הרבים – פַּרְתְּמִים): דגש בבג"ד-כפ"ת בראש מילה, ותנועה בין שני העיצורים הראשונים כדי שחס וחלילה לא יהיה לנו צרור עיצורים.

גם המילה חְ'שַתְ'רַה-פָּאוַן (xšaθra – ממלכה, pāwan – מגן) עברה גיור כהלכה לפני שנכנסה לעברית: את בעיית צרור העיצורים פתרה א' פרוסתטית (לא פרוסטטה, פרוטזה: תומכת, עוזרת לבטא) בתחילת המילה. מאוחר יותר גם השתנה הניקוד. העיצור ת' (θ, כמו th במילה thin) אינו קיים בעברית, ולכן החלפנו אותו ב-ד' שזה הכי קרוב. מה יצא? נכון, אחשדרפן.

שתי המילים, אגב, מופיעות גם בצורתן הפרסית בהתאמה פונולוגית לעברית – פרתמים, אחשדרפנים, וגם כתרגום שאילה, כלומר תרגום מילולי של הביטוי: הפרתמים הם "היושבים ראשונה במלכות" (אסתר א:יד), והאחשדרפנים הם "שרי המדינות" (א:ג). בעברית החדשה יש תרגומי שאילה רבים מגרמנית, למשל קופת חולים (krankenkasse), גן ילדים (kindergarten) ומדעי הרוח  (geistwissenschaft), ואם המילה האחרונה מזכירה ghost, זה לא במקרה.

בנוסף להיתוך פונולוגי – כלומר התאמה לחוקי ההגה של העברית – רוב המילים עברו גם היתוך מורפולוגי, כלומר הן גם נוטות בעברית. להיתוך מורפולוגי יש כמה רמות: בפרק ג' המן מציע להביא עשרת אלפים כיכר כסף אל גנזי המלך. המילה הפרסית ganza "אוצר המלך", נקלטה היטב בשפה העברית, ומכיוון שיש בה שלושה עיצורים, אפשר להטות אותה כפועל – לגנוז, גנז, ובשם הפעולה גניזה. להיתוך מורפולוגי כזה קוראים היתוך מורפולוגי פנימי, כי כבר אי אפשר להפריד בין החלק העברי – המשקל – והחלק הפרסי – השורש.

לשר האוצר, ה-גַנְזַה-בַּרַה (bara "נושא", מאותו שורש כמו הפועל האנגלי to bear), יש לצערו יותר משלושה עיצורים, ולכן המילה גִּזְבָּר נכנסה לעברית, דרך ספר עזרא, רק כשם עצם. ההיתוך המורפולוגי שלה הוא רק חיצוני. כלומר אפשר להוסיף לו צורנים – תחיליות וסיומות – משני צדדיו (הגזברים, כמו האחשדרפנים והפרתמים), אבל הוא לא הפך לשורש נוטה.

גם להיתוך מורפולוגי חיצוני יש שתי רמות: הצורנים שמוסיפים למילה יכולים להיות רק צורני נטייה, למשל יידוע או ריבוי (כמו הפרברים, שתיכף נדבר עליהם), ובדרגת היתוך גבוהה יותר נמצא גם צורני גזירה, כלומר צורנים שיוצרים מילה חדשה, כמו גזברות, פרדסנות ו-דתי.

אכן כן, גם פרבר, פרדס ודת הן מילים פרסיות. פרדס הוא מקום מוקף (פַּרִי=מסביב, כמו פֶּרִי ביוונית) חומה (דַאיסַה), וגם המילה פרבר מתחילה באותו פַּרִי "מסביב", ואחר כך אותו גזע פועל bara "נושא". אלה הם בעצם היישובים שנושאים את העיר מסביב. אותה קידומת עם אותו שורש ביוונית – פֶּרִיפֶרְיָה. דת – פרסית עתיקה דָּאתַה "נתון", כלומר מה שניתן, וגם מה שניתן על ידי המלך או על ידי האל – כלומר החוק. מעניין שהשפה העברית שאלה את המילה "חוק" כדי לתאר מערכת הכוללת גם חוקים וגם אמונות. במגילת אסתר, המילה "דת" מקבלת רק צורני נטייה: "דתֵי פרס ומדי", וגם "ודתיהם שונות מכל עם". בעברית החדשה יש גם "דתִי" ו"דתיוּת", כלומר המילה מקבלת גם צורני גזירה – אבל עדיין ההיתוך המורפולוגי הוא רק חיצוני. אין פועל מהשורש הזה.

אסתר יולדת את כורש והבסיג'ים מפגינים

אסתר יולדת את כורש והבסיג'ים מפגינים. Xerxes – Ars Luminis cc-by-nc-sa

משפט השבוע שלנו הוא תשובתו של אחשוורוש להמן: כאשר המן מציע לאחשורוש כסף תמורת הרשות לטבוח ביהודים, אחשוורוש נותן לו תשובה שנראית תמוהה: הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ (ג:יא). מציעים לו כסף והוא נותן במקום לקחת? מוזר. מספר הסברים בלתי-לשוניים ניתנו למשפט הזה, ביניהם – שאחשוורוש השתכנע בנחיצות המבצע והחליט שכדאי אפילו לשלם (אולי כדי לוודא שהדבר יתבצע על הצד הטוב ביותר, כי אם לא משלמים, לרוב מקבלים שירות פחות טוב), ושהמן בעצם מציע אחוזים מהביזה, והכסף הנתון לו הוא העודף מהשלל שיילקח מהיהודים. אבל ההסבר הבלשני הוא פשוט הרבה יותר: מדובר כאן במר"ן, כלומר בשגיאת תרגום (המונח מר"ן נקרא על שם תרגום אומלל של שם השחקן "כריסטיאן סלייטר" כ"מניח רעפים נוצרי"). כאשר יש לנו מר"ן, אנחנו מתרגמים בחזרה לשפת המקור, ובודקים מה באמת היה כתוב שם. אמנם המקור הפרסי אינו מול עינינו – יכול להיות שאין מדובר בתרגום אלא בטקסט שכתב אדם שחשב בפרסית עתיקה, אבל אפשר לשחזר בקלות: הכסף – אַרְדַתַם (אותו שורש של אַרְגֶנְטוּם הלטיני), לך – תַוַה (tava), נתון – דָאתַם, בדיוק כמו המילה דת. אבל בפרסית עתיקה, ardatam tava dātam זה לא "הכסף נתון לך", אלא בעצם "הכסף נתון על ידיך". כלומר "אתה נתת את הכסף". אחשוורוש פשוט אומר להמן – אתה נתת את הכסף – אתה יכול לעשות ביהודים כטוב בעיניך. השימוש ב"לעשות" בתור ציווי, מוכר גם הוא משלבים מוקדמים של השפה הפרסית. אגב, גם כאשר המן מתפאר שאסתר הזמינה אותו שנית, הוא משתמש באותו מבנה: "וגם למחר אני קרוא לה" (ה:יב), כלומר "אני קרוא (מוזמן) על ידיה".

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני גנזי המלך). צרו קשר פה מימין.

הזירה הלשונית שלא תהיה

יום שישי, 22 בפברואר, 2013

הייתי אמורה להתארח השבוע בזירה הלשונית של רוביק רוזנטל לכבוד פורים.

ברגע האחרון קיצרו את גיליון הדפוס ל-20 עמודים וויתרו על טורי המצוין, ומה שלא מתפרסם בפרינט לא מתפרסם גם באינטרנט. אז הנה בשבילכם בלבד (הפוסט הזה  ערוך לקורא הממוצע. מתישהו בימים הקרובים אפרסם את החלקים שירדו בעריכה, כי החלטתי שהם קצת אקדמיים מדיי וקצת כבדים לקורא הממוצע). 

מחבר מגילת אסתר בקי בשפה הפרסית העתיקה, ומכיר לא רק את המילים ואת השמות, אלא גם את האטימולוגיה שלהן, כלומר מאין הן באו. הוא גם סומך על קהל הקוראים שיכיר את המונחים הפרסיים, ולפעמים הוא חושב בפרסית עתיקה במקום בעברית.
הפרסית היא שפה הודו אירופית, כלומר היא חולקת מוצא משותף עם האנגלית, עם הצרפתית, עם הרוסית, עם הגרמנית, ועם רוב לשונות אירופה האחרות (מלבד פינית, הונגרית, אסטונית ובסקית). המשותף בין הלשונות מתגלה בעיקר במספרים (דוֹ = 2, נֹה = 9), באיברי גוף (לַבּ = שפה) ובבני משפחה (מָאדַר = אם, פֶּדַר = אב, בַּרָאדַר = אח. הדוגמאות מפרסית מודרנית). הפרסית המשתקפת בתנ"ך היא פרסית עתיקה, לשונה של האימפריה האח'מנית – ממלכתם של כורש, דריוש, אחשורוש ואחרים. היא השתנתה הרבה במהלך השנים. פרסית של היום דומה לפרסית עתיקה פחות ממה שאנגלית דומה לגרמנית, אבל האיראנים אוהבים לומר שהם מדברים את שפתו של כורש.
במגילת אסתר אפשר למצוא כמה משחקי מילים המעידים על בקיאותו של המחבר בשפה הפרסית: דת – פרסית עתיקה דָּאתַה "נתון", כלומר מה שניתן. מה שניתן על ידי המלך או על ידי האל הוא החוק. מחבר המגילת מכיר את האטימולוגיה הזאת, ומציע לנו משחקי מילים כמו "להינתן דת" (ג:יד), "והדת ניתנה בשושן הבירה" (ג:טו). משחקי מילים נוספים עושים שימוש באטימולוגיה של השמות ושתי ו-המן: ושתי – וַהִשְתִי – הטובה ביותר, ועליה נאמר – "ומלכותה ייתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (א:יט). על המן – ווֹהוּ-מַנַה – המחשבה הטובה – נאמר "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו" (ט:כה).
משפט השבוע שלנו הוא תשובתו של אחשוורוש להמן: כאשר המן מציע לאחשורוש כסף תמורת הרשות לטבוח ביהודים, אחשוורוש נותן לו תשובה שנראית תמוהה: הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ (ג:יא). מציעים לו כסף והוא נותן במקום לקחת? מוזר. ההסבר הבלשני הוא פשוט מאוד: מדובר כאן במר"ן, כלומר בשגיאת תרגום (המונח מר"ן נקרא על שם תרגום אומלל של שם השחקן "כריסטיאן סלייטר" כ"מניח רעפים נוצרי"). אמנם המקור הפרסי אינו מול עינינו, אבל אפשר לשחזר בקלות: הכסף – אַרְדַתַם (אותו שורש של אַרְגֶנְטוּם הלטיני), לך – תַוַה (tava), נתון – דָאתַם, בדיוק כמו המילה דת. אבל בפרסית עתיקה, ardatam tava dātam זה לא בדיוק "הכסף נתון לך", אלא בעצם "הכסף נתון על ידיך". כלומר "אתה נתת את הכסף". אחשוורוש פשוט אומר להמן – אתה נתת את הכסף – אתה יכול לעשות ביהודים כטוב בעיניך. השימוש ב"לעשות" בתור ציווי מוכר גם הוא משלבים מוקדמים של השפה הפרסית. אגב, גם כאשר המן מתפאר שאסתר הזמינה אותו שנית, הוא משתמש באותו מבנה: "וגם למחר אני קרוא לה" (ה:יב), כלומר "אני קרוא (מוזמן) על ידיה".
לא רק מר"ן יפה מספקת המגילה, אלא גם תשמו"ץ משובח. תשמו"ץ הוא תרגום שומר משמעות וצליל (מונח שטבע ידידנו גלעד צוקרמן). בפרק ט' מופיע הביטוי "היהודים הפרוזים" (ט:יט). מנקד המקרא, שחי כמה מאות שנים אחרי שהתקדש הטקסט, לא הכיר את המילה פרוזים, ולכן הקרי כאן הוא פְּרָזִים. ההסבר הוא "היושבים בערי הפרזות", כלומר בערים שאין בהן חומה. אבל האם זה הגיוני? הבה נסתכל במילים הרלוונטיות בפסוקים טו-כ בפרק ט: וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן… וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ … והיהודיים (וְהַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן… הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת…
כלומר "היהודים הפרוזים" עומד בניגוד ל"היהודים אשר בשושן", ומקביל ל"שאר היהודים אשר במדינות המלך". שושן לא הייתה העיר המבוצרת היחידה באימפריה – אפילו לא בפרס ומדי. לכן פחות הגיוני שיהיה מדובר כאן בערים ללא חומה (ערי פרזות), ויותר הגיוני שיהיה מדובר בשאר מדינות המלך.

המלכים האח'מניים נהגו להתפאר בכתובות הסלע ובכתובות הקיר שלהם בגדולתם. אחשוורוש (חְ'שַיַרְשַא הראשון), בכתובות שהשאיר על חומות פרספוליס, מתפאר, בין השאר, בהיותו "מלך של מדינות עם עמים ממוצאים שונים", ובפרסית עתיקה paruzanānām. אם נוריד את הסיומות הדקדוקיות, נישאר עם פַּרוּזַנַה: paru – רב (יוונית פּוֹלִי) zana – מהשורש של "לידה", אותו שורש של גנטיקה וג'נסיס (סיפור בראשית). תשמו"ץ אמור לשמור גם על משמעות וגם על צליל. פרוזים דומה בצליל לפַּרוּזַנַה. המילה הותאמה למשקל עברי (פָּעוּל), וההסבר "היושבים בערי הפרזות" נועד להסביר את הקשר השמי. היהודים הפרוזים הם היהודים ממוצאים שונים, בניגוד ליהודי שושן.
מחבר מגילת אסתר סומך בדרך כלל על הקוראים שיבינו. הוא אינו מפרש את "הפרתמים" ("היושבים ראשונה במלכות") או את "האחשדרפנים" ("שרי המדינות"), אבל כן מסביר את האטימולוגיה של "הפרוזים". המילה היחידה הנוספת שזקוקה לפירוש במגילת אסתר, היא "פור, הוא הגורל" (ג:ז, ט:כד). יש החושבים ששמו של חג הפורים הוא שאילה משמו של חג נשמות האבות האיראני – פְרַוַרְדִיגָאן (שגם בו יש פ',ו',ר' וסיומת ריבוי), והקישור למילה פור הוא רק תירוץ. לכן גם צריך להסביר את המילה הזאת, שאינה מובנת לרוב הקוראים.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני כסף נתון). צרו קשר פה מימין.

שחמט – פוסט משותף עם רות אלמגור-רמון

יום שני, 11 ביוני, 2012

ביום חמישי לפני שבוע וחצי תרמתי את חלקי הקט לפינה של רות אלמגור-רמון בתוכנית של איילה חסון, בנושא שחמט. רותי שאלה שתי שאלות פשוטות, וכרגיל ברגע שמתחילים לחפור מתגלה תמונה הרבה יותר מורכבת. בתיאום מופלא, טל מטלון שלחה לי בדיוק את אותה שאלה מספר ימים לאחר מכן.
מכיוון שחלק מהתחקיר שלי הגיע לרותי מאוחר מדיי וממילא לא היה מקום בפינה לכולו, וגם לא היה זמן בתוכנית לכל הפינה שלה, היא הרשתה לי לפרסם את הטקסט המלא שהכינה מבעוד מועד, עם הערות שלי – גם כאלה מהתחקיר שלא נכנסו לפינה, וגם חדשות שעלו בעקבות דברים שנאמרו בפינה ובהמשך התחקיר שערכתי.

תודה! המשך…