"בר כוכבא היה גיבור"? / ד"ר אורלי רוט

"הוא היה גיבור" ? על האופן בו נלמדת דמותו של בר-כוכבא בישראל של שנת 2011 / פוסט אורח מאת ד"ר אורלי רוט
ד"ר תמר עילם גינדין

ד"ר תמר עילם גינדין

ד"ר לבלשנות איראנית ומרצה בנושאים שונים

ביום חמישי השבוע כתבה אורלי רוט סטטוס זועם בפייסבוק על הדרך שבה מציגים לילדי ישראל הרכים את מרד בר כוכבא. בעקבות זאת ביקשתי ממנה פוסט, והרי פוסט משובח ביותר לל"ג בעומר. חג שמח!

ביום חמישי חזרה בתי, תלמידת כתה א' בבי"ס ממלכתי ברמת גן, וחלקה עימי את השיעור על ל"ג בעומר שהתקיים בכתה. הדמות המרכזית עליה נסב השיעור הייתה בר-כוכבא, ותוכן השיעור ומסקנותיו – בר כוכבא היה טוב וגיבור, הוא הציל את היהודים וניצח את הרומאים (ביחד עם רבי עקיבא).

כל המכיר משהו בהסטוריה היהודית יודע, שאין כל קשר בין מסקנת השיעור אותו למדה בתי, כנראה ביחד עם תלמידים נוספים בישראל, ובין המציאות.

במציאות, מרד בר-כוכבא היה מרד חסר שבב של סיכוי מול האימפריה הרומית, שהתרחש בין השנים 136-132 לספירה. מי שרוצה להבין מה היה גודלה ועוצמתה של האימפריה הרומית, מוזמן לקרוא קצת. על גודל צבאה, צי לוחמיה, צי אוניותיה, הנשק שבידה, וכן הלאה.

האם בר-כוכבא היה טוב וגיבור, או קיצוני-משיחיסט, על זה אפשר לנהל ויכוח (מאוד מעניין, ועל כך בהמשך), אבל על תוצאות המרד, אי אפשר להתווכח.

אז לידיעת מורתה של בתי ולידיעת הגורם במשרד החינוך שכתב את הדף ממנו הקריאה: תוצאת המרד היתה אחת הקטסטרופות הגדולות שידע העם היהודי. מאות אלפי יהודים נטבחו או נהרגו, והיישוב היהודי הוחרב כמעט כולו. המסורת היהודית טוענת ל-450,000 הרוגים. כל תלמידיו של רבי עקיבא, דור שלם של תלמידי חכמים, הושמד.

אלט טאב: אגב, אחת הסיבות שמעלה העולם החרדי לסירובו להתגייס לצה"ל במקום ללמוד בישיבות קשורה לתוצאות אותו מרד. זהו נסיון לשחזר ולהחזיר לעולם היהודי דור שלם של תלמידי חכמים שאבד לו. שיפט-אלט-טאב.

הלאה. כתוצאה מהמרד הושתו על הישוב היהודי גזירות שמד. האוכלוסיה היהודית לא התאוששה מתוצאות המרד ועם סיומו, היהודים לא היו עוד רוב בפלשתינה. עד מתי? – תנחשו.

תיאור נורא של תוצאות המרד מופיע במדרש איכה רבה:

נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה – רחוקה הייתה מן הים מיל. וכרם גדול היה לו לאדרינוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידיים, וגזר עליהם שלא ייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום…"

שנו: שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל… אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. ר' אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת…

אם כך, מדוע ללמד את תלמידי ישראל שמדובר בניצחון? זה כמעט סוג של הכחשת שואה.

המיתוס של בר-כוכבא לא נולד במשרד החינוך היום, אם כי ניתן היה לצפות שהוא כבר ייעלם. תולדות המיתוס קשורות באתוס הציוני. הציונות, שרצתה לבסס דמות של יהודי חדש, לא עוד היהודי הגלותי הפסיבי וכו', אלא יהודי אמיץ, גיבור, שלוקח את גורלו בידיו, שנלחם על ריבונותו, שחותר לקראת עצמאותו ושיכול לכל אשר יעמוד מולו.

הציונות פנתה אל ההיסטוריה היהודית מתוך מטרה למצוא דמויות או סיטואציות שיכולות לבסס את האתוס החדש ולהעצים אותו. דמויות כאלה הם, בראש ובראשונה המכבים, והם מצוינים. סיטואציה כזו היא סיפור מצדה – שהציונות הפכה אותו לאתוס מרכזי (זוכרים איפה היו משביעים חיילים?) למרות שאם תחשבו עליו, זהו בעצם סיפור בעייתי מאוד (בחירה בהתאבדות קולקטיבית), אבל הציונות בחרה בו במודע תוך התמקדות בהיבטים המסוימים שהיתה מעוניינת בהם (ראו להלן: אמיץ, גיבור, לוקח את גורלו לידיו וכו…). הלאה. מרד גטו ורשה. הציונות אינה מתמקדת בסיפורי גבורה אחרים (מחתרת יהודית, פרטיזנים, בחירה בחיים בתנאים של תת-קיום) אלא במרד גטו ורשה. סיפור של גבורה, אך של גבורה חסרת-סיכוי. ההתמקדות במרד גטו ורשה נובעת מאותם מניעים. גם בסיפור הזה מצויים האלמנטים שהציונות רוצה להתמקד בהם ביצירת האתוס הציוני ודמות היהודי החדש. סיפור נוסף – טרומפלדור ותל-חי. מישהו זוכר שפעם היו מציינים את יום י"א באדר? שימו לב, סיפור של גבורה בעלת מאפיינים דומים מאוד לסיטואציות הקודמות שתיארתי.

אלא שבינתיים זז משהו בתודעה ההיסטורית. כתוצאה מכך שכבר יש מדינה, וצבא, ותחושה של נורמליות, התפתחה איזושהי רפלקסיה היסטורית, לפחות חלקית. החלו לדבר על יום השואה והגבורה, החלו לדבר על הגבורה של אלו ששרדו בתנאים לא-תנאים, ולא רק על מרד גטו-ורשה, השבעת החיילים היא בכותל – אם אני לא טועה, י"א באדר נמחק מהמפה, ואפשר כבר לדבר על סיפור מצדה כסיפור של התאבדות שיכולה גם לעורר חוסר-נוחות ולא רק הערצה. אני בטוחה שאני מדברת על מגזרים מסוימים, ויש מגזרים בהם הצורך באתוס הציוני הותיק רק מתחדד ומתחדש לאור המציאות הפוליטית העכשווית.

אז עכשיו אחזור לבר-כוכבא. בישראל של שנת 2011 אפשר להסתכל על הערך בגוגל ולראות באמת מה קרה שם. אפשר כבר לנטוש את האינדוקטרינציה.

רוצים לתת משמעות לל"ג בעומר? אתם יכולים לדבר על המורכבות שהייתה באותה תקופה (אלה שרצו להילחם ואלה שלא), ילדים יכולים להבין את זה. אתם יכולים לדבר איתם על כך שלפעמים גם פעולה מרצון טוב יכולה להביא לאסון. אתם יכולים פשוט ללמד אותם פרק בהיסטוריה היהודית (אם לימדתם את כיתה א על השואה, על אנטיוכוס, על פרעה ועל כל היתר, אפשר ללמד אותם גם על זה).

עם הילדים הגדולים יותר אפשר לעלות שלב. אפשר ללמד אותם היסטוריה באופן מורכב ועשיר יותר. אפשר לדבר על הדמיון בין הפילוג הפוליטי בעם אז והיום. אפשר ללמד על בית הלל ובית שמאי (זה רלבנטי לנושא של בר-כוכבא, למי שלא יודע), אפשר ללמד על רבי עקיבא, מעבר לטלנובלה עם רחל וכלבא שבועא. אפשר ללמד על שמעון-בר-יוחאי, ועוד המון נושאים עשירים, עמוקים, מרתקים וחשובים שקשורים להיסטוריה ולתרבות היהודית.

אפשר לעלות כיתה, ולנהל דיון אולי בכלל לבטל את החג הזה, ולחשוף אותם לוויכוח שקיים – גם ובעיקר היום – באשר לאופן שבו מציינים אותו.

אז תפסיקו למרוח את המוח של הבת שלי, עם יתר ילדי ישראל, בגיבובי שטויות ובעיוותים היסטוריים. מחיקת היישוב היהודי בארץ ישראל וטבח של 450,000 בני אדם אינם נחשבים כניצחון, על פי שום קנה מידה.

אורלי רוט היא ד"ר למחשבת ישראל ובעלת תואר ראשון במשפטים.

רוצים לשמוע עוד? ד"ר רוט מרצה בנושאי הגות יהודית ובנושאים הקשורים למשפט וחברה בישראל, במסגרות פרטיות, ארגוניות, אקדמיות ואקדמיות למחצה. והיא מרתקת.

שתפו את הפוסט:

Facebook
WhatsApp
Twitter
Telegram
Email
Print

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. יובל

    אכן. הנושא הזה עלה במחשבתי סביב ענייני הנכבה. זו כנראה ההקבלה הכי מתאימה (שגיאה של המנהיגות, יציאה למלחמה והפסד, תוצאות איומות אבל האשמה היא על מי שפתח במלחמה), הגם שיש כמה הבדלים ניכרים (ובראשם היותם של הרומאים אימפריה קולוניאליסטית ולא עם שנלחם על חייו).

  2. רזי בן-עזר

    תודה על פוסט נהדר
    ניסחת נפלא דברים שאני חושב כבר הרבה זמן.
    מרד בר כוכבא, בשבילי, הוא סמל של כל מה שלא הייתי רוצה לחקות. מרד שכולו קנאות דתית, עיוורון, והעדפת "המורשת" והדת והמסורת על פני החיים.

  3. רוני ה.

    אם כבר מנפצים מיתוסים, אני ממליץ לשמוע את ההרצאה הבאה (שמזכירה בשוליה גם את בר כוכבא): http://www.youtube.com/watch?v=IE7zNsVrGBo

  4. ההיא מהאי

    תודה. מישהו היה צריך להגיד את זה. שימותו הקנאים (וישאירו אותנו לחיות, בבקשה).

  5. מוטי

    אבל הוא היה גיבור!
    או כמו שאמר הבן שלי בגן: "הוא נפל בשבי ואז נפל עליו אריה"

  6. עדי אחרת

    במקרה קראתי ביום של בייביסיטר על בנות דודה בשלבים שונים של בית ספר יסודי. שאלתי את הקטנה (כיתה א') למה חוגגים את ל"ג בעומר. היא ענתה שזה כי בר כוכבא הגיבור הדליק מדורות על ההרים לפרסם את הניצחון שלו. ניסיתי לספר שבסופו של דבר הם הפסידו, והאחות הגדולה (כיתה ד') השתכנעה מהטיעון המנצח – תראי, אפילו בויקיפדיה כתוב. ואז היא הסבירה ממש יפה לאחותה הקטנה: תראי, נניח שאת תלכי להילחם נגד כל השכונה לבד. יכול להיות שבהתחלה ילך לך, כי הם לא מוכנים ואת עצבנית. אבל בהמשך ברור שהם ינצחו אותך, ובגלל זה זה לא היה חכם להילחם באימפריה הרומית. יש תקווה, לא?

  7. איתן

    את הילדים צריך ללמד את העובדות הנכונות אין ספק.
    אבל למה תמיד ההלקאה העצמית הזאת? כשתבקר ד"ר רוט בפעם הבאה בלונדון ותעבור ליד הפרלמנט תוכל למצוא את פיסלה של בודיקה , המלכה הבריטונית שהובילה מרד נגד הרומאים.
    http://en.wikipedia.org/wiki/Boudica
    המרד נכשל בצורה נוראה ובודיקה משפחתה ובני עמה נטבחו על ידי הרומאים. אז למה יש לה פסל לפני הפרלמנט? כי הבריטים ועמים נורמלים אחרים מכבדים את המנהיגים שלהם שנלחמו למען החופש, שהיו מוכנים להקריב הכל גם אם נכשלו. מלחמה היא עיניין שיש בו סיכון, אין פוליסת ביטוח.
    וכן , לידיעתך עדיין יש יחידות שנשבעות במצדה , תמיד היו כאלה בכותל וכאלה שעשו זאת במצדה.

  8. ד"ר אורלי רוט

    יש הבדל גדול בין "כיבוד מנהיגים" ובין לימוד של היסטוריה לא נכונה. למה שלא נלמד שמרד גטו ורשה הצליח והגרמנים הובסו כתוצאה ממנו? הסיבה היחידה שלא עושים זאת היא כי זו היסטוריה קרובה יותר וידועה יותר, קצת קשה לבלבל עם העובדות לגביה. יותר קל לעשות את זה על משהו מרוחק מאד מבחינה היסטורית. מצידי, שישימו פסל של בר-כוכבא ליד הכנסת, ובמקביל ילמדו בבתי הספר את העובדות ההיסטוריות, יחנכו אותם למורכבות וריבוד מחשבתי ולחשיבה ביקורתית.
    תודה לכל המגיבים ואני שמחה שיצרתי עניין.

  9. פלטי

    שלום אורלי רוט.
    כאתיאיסט, שפילוסופיה יהודית ומחשבת ישראל קרובים ללבו, צר היה לי לקרוא מאמר כ"כ מגמתי ואינדוקטרינרי , הבודק מעשה מסופו, אך לא מסיבתו, והרי זאת חכמה שלאחר מעשה. בנוסף, המאמר אינו מביא בפני הקורא את מצב היהודים בארץ ישראל תחת המגף הרומאי שהוא העילה למרד למרד בר-כוכבא ובזאת מאפשר לו לחוות דעה על סמך נתונים אובייקטיביים ולא על סמך נטיה אישית (אולי פוליטית?). אני מעריך כך על סמך אמירות כגון: "אפשר כבר לנטוש את האינדוקטרינציה"…."גיבובי שטויות ועוותים הסטוריים", בטויים הפונים אל הרגש ולא להגיון הביקורתי. אמירתי באשר לבדיקת מעשה מסופו, מתיחסת בין היתר למשפט: "…מחיקת הישוב היהודי בא"י וטבח 450,000 איש, אינם נחשבים כנצחון". ראשית, הרי אין להעלות על הדעת שזאת היתה כוונת המרד ומנהיגו ושנית, כשלון מרד או קרב, אינו מעיד על חוסר הגבורה של מנהיגיו או חייליו, והרי זאת היתה כותרת המאמר, לא כן?

  10. עופר

    שלום
    גם בתקופת השלטון העות'מני הידוע לשמצה רדף חלק מהישוב את חברי מחתרת ניל"י בטענה שיביא שואה על הישוב.
    בתקופת המנדט הבריטי לחמו האצ"ל והלח"י באימפריה הבריטית(!) ללא מורא עד שגירשו את הקלגס הבריטי מהארץ(ע"ע, מי גירש את הבריטים מארץ ישראל?פרופ' יוסף נדבה)
    בדיוק כמו שחיזבאללה גירש את צה"ל(הצבא החזק במזה"ת) מלבנון…המוג'הידין את הרוסים מאפגניסטן, השיעים את האמריקאים מעירק וכו'.
    לשיטתך, הכרזת המדינה היתה מעשה התאבדותי, מדינות ערב(7 במספר) איימו בהשמדת מדינה צעירה נטולת צבא סדיר.
    מלחמת ששת הימים היתה גם כן מעשה התאבדות, הצבא המצרי(הגדול במזה"ת) חנק את הנמל הדרומי וישב על גבולינו הדרומי (ההללים (רבין? אשכול?)דרשו להמתין,"ההמתנה") השמאים(דיין, ויצמן) דרשו לצאת למתקפה מקדימה.
    אנחנו בני 64 בסך הכל, עדיין מאויימים, מע' חינוך חייבת להיות אינדוקטרינרית ומנגד ביקורתית, אם תאבת חיים מדינתה.
    בר כוכבא יצא למלחמה על עצמאות, כמו כל עם נורמלי תאב חיים. סיפור הגבורה שלו הוא לא מיתוס, הוא סיפור גבורה השזור בתולדות אומה קטנה וקנאית(כן, קנאית)לעצמאותה שלוחמיה עזי נפש למען חירותה ושלומה, כמו כל עם נורמלי אחר.
    עופר

כתיבת תגובה

עוד פוסטים