האם הפעם זה יצליח?

ד"ר תמר עילם גינדין

ד"ר תמר עילם גינדין

ד"ר לבלשנות איראנית ומרצה בנושאים שונים

השבוע למשך יומיים הייתי יקירת התקשורת בנושא ההפגנות באיראן.

זה היה קצת זר ומוזר לי להתראיין כמומחית לאיראן של היום, כאשר המומחיות שלי היא בלשנות איראנית בדגש על שפות איראניות קדומות. אז נתחיל מגילוי נאות והבהרה – זה שאני חוקרת איראן מהאוניברסיטה העברית זאת האמת, אבל לא כל האמת: אני חוקרת לשונות איראניות קדומות, ותקציבי המחקר שלי עוברים דרך האוניברסיטה. אני לא מלמדת שם.

השבוע התראיינתי פעמיים אצל רזי ברקאי, בשתי הפעמים אמרתי לתחקירנית משהו אחד והוא שאל אותי על דברים אחרים. אחד הדברים האלה היה האם אני מסכימה עם אהוד יערי, שאמר שאיראן זה לא כמו מצרים ותוניס. באיראן מהפכות לוקחות זמן וזה לא יהיה כזה מהיר.

התשובה המיידית שלי הייתה שאני לא חוקרת את איראן של היום ולכן אני לא יכולה לענות על זה. אחרי שחשבתי – הגעתי למסקנה שאני כן יכולה לענות על זה, ושאני לא מסכימה עם אהוד יערי בשתי נקודות:

1. הוא ענה על השאלה ואני לא מסכימה שאפשר לענות על השאלה. החודש האחרון הבהיר לנו שאנחנו לא יכולים לדעת כלום. האינטרנט והעיתונות הגלובלית גורמים לתהליכים היסטוריים להשתנות. דברים שפעם לקחו הרבה זמן לוקחים היום הרבה פחות זמן.

2. לומר שאם יהיה מהפך שלטוני באיראן זה יהיה מהר, לומר שדברים לא מתבשלים כבר הרבה זמן – זה קצת הרבה לא נכון. הפרת זכויות האדם היא לא מהיום. נכון שהתנועה הירוקה פעילה וזועמת רק מ-2009, ועכשיו גם הוצפו המטרות שהתבשלו הרבה הרבה זמן – מ"בחרתי במוסוי לנשיאות הרפובליקה האסלאמית וקיבלתי את אחמדינז'אד" ל"אנחנו רוצים דמוקרטיה חילונית". אבל כל אלה אינם דברים שקרו בן לילה. הרפובליקה האסלאמית מפרה את זכויות האדם הבסיסיות ביותר של העם האיראני כבר 32 שנה. זה ממש לא מהיום.

הנה ראיון באנגלית עם יוצרי "פרזיט", תוכנית סטירית איראנית. הם מסבירים את זה יותר טוב. לפני כחודש הופיע בתוכנית ארש סבחאני, סולן להקת קיוסק – להקת רוק מחתרתית-לשעבר וגולה-בהווה – להקת הרוק הפופולרית ביותר בקרב איראנים גולים. הוא כינה את איראן "מדינה כבושה" וקיבל מאות תגובות נלהבות בפייסבוק.

לכן חוץ מזה שאני לא מסכימה להיות נביאה (ולדעתי גם אילו הייתי ספצית בהיסטוריה של איראן לא הייתי מעזה להתנבא), אני לא מסכימה לטענה שהדברים לא התבשלו מספיק זמן.

אם זה לא יצליח עכשיו, זה משתי סיבות עיקריות – הפחד של רוב תומכי ה"מסיתים" לצאת לרחוב, וזה שאין להם הנהגה מסודרת, כי ראשי התנועה הירוקה הם אסלאמיסטים ורוצים לשלוט ברפובליקה האסלאמית, וחברי התנועה רוצים דמוקרטיה חילונית באיראן.

על הפחד של רוב התומכים אפשר ללמוד מפוסט שמצאתי בעמוד ארגון ההפגנות, לפני 25 בבהמן (14.2) שזו תמציתו:

עשיתי 327 שיחות טלפון. 18-25 קיללו ואמרו לי לסתום ת'פה. 200-250 הקשיבו לדבריי ושתקו. 100-150 הביעו תמיכה ונכונות לבוא.

אני לא מבינה בסטטיסטיקה מספיק כדי לדעת האם 327 שיחות טלפון במדינה של כמה מיליונים זה מדגם מייצג. הוא גם לא כתב איך הוא בחר את המספרים להתקשר אליהם. אבל אם זה כן מדגם מייצג – התומכים שלא יוצאים לרחובות הם בערך פי 2 מאלה שכן, ואלה שמתנגדים להפגנות הם מעטים ביותר.

אם שמתם לב, אני מבחינה בין איראן לבין הרפובליקה האסלאמית. איראן היא ארץ עתיקה עם תרבות בת אלפי שנים והיסטוריה מפוארת. הרפובליקה האסלאמית זה לצערנו מה שיש עכשיו באיראן, אבל זה לא יכול להימשך עוד הרבה שנים.

המשך ההפגנות ביום ראשון, ואני אמשיך לעדכן, בעיקר אצל עידוק בחדר 404, כי הבלוג הזה עוסק בדברים החשובים באמת – בלשנות ואיראן הקדומה…

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אפילו על נושאים כאלה, אבל דעו לכם שזו לא המומחיות שלי). פה משמאל למעלה אפשר לראות מתי ואיפה יש לי הרצאות פתוחות. להזמנת הרצאה, צרו קשר.

שתפו את הפוסט:

Facebook
WhatsApp
Twitter
Telegram
Email
Print

כתיבת תגובה

This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply.

 

עוד פוסטים