יש בה משהו מרתק בהודו, ויותר מזה.
במשך שנים היא שם, לא מפריעה לאיש, לא שולחת משלחות חקר אל הג'ונגל, לא מסעי כיבוש צבאיים, מסתפקת בשלה, אמנם עומדת על דעתה מול פולשים, אך לא ממהרת לקבוע סדרי עולם.
מדוע זה כך? האם בגלל שסדר העולם היחידי הוא סדרו של היחיד? הודו היא המדינה הצנועה ועם זאת האינדובידואליסטית ביותר שאני מכיר.
כששואלים אותי אך להגדיר את תרבותה של הודו, אני נדרש אל שני סיפורים מאלפים שחקוקים בזכרוני.
הראשון הוא מתוך ספרו הקלאסי של עזריאל קרליבך: 'הודו – יומן דרכים', המספר כיצד, כאשר הגיע להודו לראשונה, לקח אותו ידיד הודי לאולם הקולנוע לראות יחד סרט אמריקאי. הסרט, כך הוא מתאר, היה מלודרמה של שנות ה-40 המהללת את החלום האמריקאי, הגיבור של הסרט, אדם צעיר, מגיע אל העיר הגדולה, חי בתחילה בביבים, מוצא עבודה כנער שליח, עובד קשה, מתקדם, מקבל תפקיד ניהולי זוטר, אחריו תפקיד בכיר יותר, מתחבב על המנהל הכללי, נושא את ביתו, נכנס להנהלת החברה ונהיה בסוף הסרט לשותף שלו וחתנו ואדם עשיר ביותר. עם תום הסרט, כשהם יוצאים אל רחובות העיר הודית, הולכים בין אנשים הישנים בחוסר כל על המדרכה כשהם נזהרים שלא לדרוך עליהם, שואל אותו הידיד ההודי: אמור נא לי מר קרליבך, אתם, שם במערב, לעולם אינכם שבעים?
הסיפור השני, אף הוא מקרה שהיה, התרחש בתחילת שנות ה-60. הנשיא האמריקאי של אותן שנים, ג'ון קנדי, הגה רעיון מקורי, לאפשר לבוגרי אוניברסיטאות בארה"ב להמיר את השירות הצבאי שלהם בשירות במדינות עולם שלישי, על מנת לסייע להן ולהביא אל עמיהן מהידע שרכשו. הוא קרא לכך: 'צבא השלום'. באותו זמן הוא פגש את נהרו, ראש ממשלת הודו של אותה תקופה, ושמח לחלוק איתו את הרעיון ולשאול לחוות דעתו. נהרו בהחלט התרשם מכך לחיוב ואמר לו: רעיון צבא השלום הוא רעיון מצוין, אשמח מאוד אם אלפי בחורים אמריקאים צעירים יגיעו אלינו, יחיו אצלנו יחד עם בני עמנו. יהיה להם הרבה מה לגלות וללמוד.
במקום שבו אנו סבורים שהבנו איך פועלת המחשבה ההודית היא באה ומפתיעה אותנו, ומה שמעניין יותר מכל הוא, שבמחשבה שנייה אותה הפתעה שקיבלנו מהחשיבה ההודית נשמעת לנו בעצם הגיונית ואף צפויה.
הודו, כפי שציינתי בתחילה, מעולם לא ניסתה לכבוש ארצות אחרות ולהשליט את תרבותה על אחרים, למרות שבמשך דורות רבים התקיימה בה תרבות חזקה ועשירה, ולתושביה חסרו לעיתים מרחב ומשאבים. המחשבה ההודית לא מחפשת פתרונות בחוץ אלא בפנים. כן, זה נכון במישור המעשי ובמישור הסמלי גם יחד. זה נכון ליחיד וזה נכון לחברה, ואף למדינה בכללותה.
ולמרות כל אלה הולכת הודו בימים אלה וכובשת לה שטחים חדשים. לא, אין אלה שטחים הנמדדים בקילומטרים רבועים, אך היא כובשת לה מקום גדל והולך בתרבות העולם. האדם הפשוט כיום בישראל או בקליפורניה יודע לא מעט מלים בהודית: נירוונה, בודהה, שַקטי, שאנטי, טנטרה. חודרים לשפה בינלאומית גם שמות של מאכלים אך בעיקר מושגים מהעולם הרוחני. זה הגיוני: כמאמן אני מסביר לא פעם למתאמנים שלי שהתוצאות שלהן תגענה במקום שבו הם ישקיעו את מירב המאמצים שלהם. זה נכון לאדם היחיד, אבל זה גם נכון לחברה. הודו, העולם התרבותי האדיר הזה, בניגוד לתרבויות אחרות, השקיעה במשך אלפי שנים את מרצה בהתבוננות פנימה, והתוצאות הגיעו, כמובן: אורח החיים היומיומי בהודו המאופיין במבט מתמיד פנימה, שונה מכל דבר אחר שאנו מכירים. ההתפתחות הפנימית הזאת שולחת אדוות בכל העולם המודרני, אפשר לפגוש אותן היום בכל פסטיבל אלטרנטיבי, הניו אייג' מלא מהן והודו הולכת ונכנסת הלאה גם אל המיינסטרים של עולם התרבות המערבי.
מה שנחשף מהודו לקהל הרחב עד כה היה לטעמי רק קצהו של הקרחון, או קצהו של הפיל. יש בתרבות שלה תכנים רלוונטיים לחיינו: כך למשל תפישת הגאולה, הנותנת את המפתח לכך בידיו של היחיד בלי צורך בעזרת שמיים, היכולת להתמזג עם ההוויה הכללית של הקיום, ההבנה העמוקה של נפש האדם, ההבנה העמוקה של השפה ואיך שהיא מעצבת את מחשבתנו, והקריאה לקבלתו של הזולת, קריאה המבוטאת על ידי אנשים דוגמת מהאטמה גנדי, הדלאי למה הטיבטי, והמשורר כביר.
הקריאה לקבלתו של הזולת משולבת בהפניית המבט פנימה שאותה הזכרתי. מספרים עליו, על המשורר כביר, ששמע כי קדוש מוסלמי עומד לבוא לבקרו, הוא מיהר לקשור חזיר לדלת ביתו והמתין. כשהגיע הקדוש, ראה את החזיר, נפנה לאחור בכעס והחל הולך משם, נעמד כביר וקרא לו: אתה הולך כי החזיר טמא בעיניך, ואני אומר כי הכעס שאתה חש כעת מטמא יותר מכל חיה שהעולם ברא.
כן, יש בה משהו מרתק בהודו, ויותר מזה, יש בה כלים לחיינו היום.
מהמטעם המרתק הזה יהיה לי העונג, החל מחודש מרץ, להעביר בפקולטה לחלקאות ברחובות (לימודי חוץ) את סדרת ההרצאות הודו – תרבות ושפה, יחד עם תמר, שהעניקה לי את הזכות לכתוב כאן בבלוג שלה.
טל רשף הוא מרצה לתרבויות והיסטוריה, מאמן אישי ומורה לאימון.
הוא מבטא בעבודתו גישת איש רנסאנס של שאיפה להכיר תחומי ידע רבים ככל האפשר, ויישום של כל אלה במשימות החיים שלנו: ההשתלבות בעולם וההגשמה העצמית.
