עשר שקל זה בסדר –עע לשיעור הכתיב חסר הניקוד.

מחקו ו'ים ו-י'ים מיותרות

פרוופ' גיילעד צווקרמן, מחבר הספר "יישראליית שפה ייפה", מווכר ביישראל בכיינווייוו "הבלשן שאוומר שעשר שקל זה בסדר". זה מייספר שניים עמל צווקרמן על פייתווחה וועל הפצתה של התייאוורייה שלוו, שלפייה השפה שאנוו דוובריים איינה עייבריית אלא יישראליית.

מוובן שהבמה שנוותן המדוור לפרוופ' צווקרמן איינה מעיידה על הסכמה עיים טענוותייוו של הפרוופסוור הנכבד, עיים עייקרוונוותייוו וועיים מסקנוותייוו.

פרוופ' צווקרמן, האיים אתה טווען ש"עשר שקל" זאת עייבריית תייקניית?

הבייטוויי "עשר שקל" איינוו בעייבריית תייקניית, אלא ביישראליית דייקדווקיית. דוובר היישראליית הייליידיי, המדבר אוותה כיישפת אם, לעוולם איינוו טוועה, וולאף אחד איין זכוות לתקן אוותוו.

מה ההבדל ביין עייבריית תייקניית לביין יישראליית דייקדווקיית?

החווקיים של שפה תייקניית ניימצאיים בספר הדייקדווק, אוו באתר האקדמייה ללשוון העייבריית. דוובר ייליידיי איינוו צרייך ספר חווקיים, מיישוום שהחווקיים קיימיים ברוואשוו באוופן אווטוומטיי. שפה מדווברת, טייבעיית, איינה שפה ללווא חווקיים. אניי, כבלשן, מנסה לייכתווב את החווקיים של השפה המדווברת, כפיי שהם ניימצאיים בראשוו של הדוובר הייליידיי. אניי אייניי נווקט גיישה של טייהוור השפה, אלא רק מתאר אוותה. בעייניי, הדוובר הייליידיי הווא המלך, ווהבלשן הווא רק סוופר המלך.

אניי מכנה את השפה שאנוו דוובריים "יישראליית" כדיי לבדל אוותה מהעייבריית המדווברת, שמתה מזמן, במאה השנייה לספיירה. היישראליית הייא שפה שאייננה רק רבת רבדיים, אלא גם רבת מקוורוות, וומבחיינה גנטיית הייא אייננה צאצאיית של העייבריית בלבד, אלא שפת כלאיים שהווריים רביים לה.

בווא נתחייל מהתחלה. למה בעייבריית עייבריית צרייך לוומר "עשרה שקליים"?

תייקוון: השאלה צרייכה להייוות "למה בעייבריית המדווברת אמרוו עשרה שקליים". כבלשן, אייניי משתמש במיילה "צרייך" לתייאוור שפה.

בשפה העייבריית, הייא לשוון התנ"ך, הצוורה "עשר", שהייתה ממיין זכר, צוורפה דווקא לשמוות עצם ממיין נקבה. למשל – עשר בנוות. לעוומתה, הצוורה עשרה – שהייתה ממיין נקבה, וואפשר לראוות את זה לפיי הסייוומת -ה, כמוו "עשייר-עשיירה" – צוורפה לשמוות עצם ממיין זכר, למשל "עשרה בניים".

לתוופעה הזוואת קווראיים "קייטווב מייגדריי". כלוומר שם העצם הווא ממיין אחד, וושם התוואר, אוו מה שמתייחס לשם העצם, הווא מהמיין הדייקדווקיי השניי. התוופעה הזאת קיימת בשפוות נווספוות, למשל בערביית, שגם הייא שפה שמיית, וובסוומאליית, ששייכת לענף הכּוושִׁייתִיי של משפחת השפוות האפרוו-אסייאתייוות, הכווללת בתווכה את משפחת השפוות השמייוות.

אז למה "עשר שקל" זה בסדר?

כיי מה לעשוות שהשפה היישראליית, שהייא בסך הכוול בת כמייאה וועשריים שנה, יינקה לוא רק מהעייבריית וומהערביית, אלא גם מיידייש, מיירווסיית, מייפוולניית וומיישפוות הוודוו-איירוופייוות נווספוות. וובשפוות האיילו תוופעת הקייטווב המייגדריי בייכלל איינה קיימת. ביידייש איין הבדל ביין 10 (עשרה) בניים ל-10 (עשר) בנוות, אוו ביין 10 (עשר) ליירוות ל-10 (עשרה) שקליים. בכוול המייקריים זה צען (לקרווא: צֶן). וולכן במייקרה הזה, כמוו במייקריים רביים אחייריים, היישראליית ייוותר דוומה ליידייש מאשר לעייבריית.

מאיין הייגייעה הצורה "עשר שקל"? מדוע איין אוומריים "עשר שקליים"?

מאחר שאיין אוומריים עשר יילד אוו עשר ספר, אלא רק עשר שקל, עשר אלף, עשר מיילייוון, עשר לייטר, עשר קיילוומטר, עשר טוון, עשר קיילוו, עשר דוולר, כנייראה מדוובר כאן רק על מייליים המציינוות מיידה. הריי גם שמוות של מטבעוות רביים, כמוו שקל וופאוונד, הייוו במקוור מיישקל המתכת. וולכן החווק שאניי, כבלשן, מנסח עבוור דייקדווק השפה היישראליית כפיי שהייא, הווא: איים שם העצם מציין מיידה מסוויימת (כסף, מרחק, מיישקל, מייספר, אבל לוא זמן), איין צוורך לרבוות את שם העצם אחריי המייספר.

מסר לאוומה, לסייוום?

עשר שקל זה דייקדווקיי בכוול מקרה, כמוו עשר בנוות וועשר בניים. ייתרה מזוו – מדוובר בייספיירה, וובייספיירה מיישתמשיים בצוורה הבסייסיית של המייספר, כלוומר כאן בצוורת הזכר.

לפייכך, מיי שמתקן דוובר ייליידיי וואוומר לוו שהווא צרייך לוומר "חמיישה עשר שקליים" וולוא "חמש עשרה שקל", בעצם כוופה דייקדווק עייבריי על שפה עצמאיית, חדשה, שייש לה הייגייוון פניימיי מיישל עצמה.

מה שאניי מנסה להגייד זה שאיים הוורה אוו מוורה מתקן דוובר ייליידיי, הווא גוורם לוו בעצם ל"סכייזוופרנייה דייקדווקיית". הסכייזוופרנייה הזאת גוורמת לצוורוות של תייקוון ייתר, כמוו "שלוושה יילדוות", "ארבעה פעמיים". כלוומר הדוובר הייליידיי כבר איינוו ייוודע מה דייקדווקיי וומה לא, אפיילוו לפיי הדייקדווק הפניימיי שלוו.

 

 

עשר שקל זה בסדר – טקסט תקין ומתוקן (פתב"ס לבדיקה עצמית)

פרופ' גלעד צוקרמן, מחבר הספר "ישראלית שפה יפה", מוכר בישראל בכינויו "הבלשן שאומר שעשר שקל זה בסדר". זה מספר שנים עמל צוקרמן על פיתוחה ועל הפצתה של התיאוריה שלו, שלפיה השפה שאנו דוברים אינה עברית אלא ישראלית.

מובן שהבמה שנותן המדור לפרופ' צוקרמן אינה מעידה על הסכמה עם טענותיו של הפרופסור הנכבד, עם עקרונותיו ועם מסקנותיו.

פרופ' צוקרמן, האם אתה טוען ש"עשר שקל" זאת עברית תקנית?

הביטוי "עשר שקל" אינו בעברית תקנית, אלא בישראלית דקדוקית. דובר הישראלית הילידי, המדבר אותה כשפת אם, לעולם אינו טועה, ולאף אחד אין זכות לתקן אותו.

מה ההבדל בין עברית תקנית לבין ישראלית דקדוקית?

החוקים של שפה תקנית נמצאים בספר הדקדוק, או באתר האקדמיה ללשון העברית. דובר ילידי אינו צריך ספר חוקים, משום שהחוקים קיימים בראשו באופן אוטומטי. שפה מדוברת, טבעית, אינה שפה ללא חוקים. אני, כבלשן, מנסה לכתוב את החוקים של השפה המדוברת, כפי שהם נמצאים בראשו של הדובר הילידי. אני איני נוקט גישה של טיהור השפה, אלא רק מתאר אותה. בעיניי, הדובר הילידי הוא המלך, והבלשן הוא רק סופר המלך.

אני מכנה את השפה שאנו דוברים "ישראלית" כדי לבדל אותה מהעברית המדוברת, שמתה מזמן, במאה השנייה לספירה. הישראלית היא שפה שאיננה רק רבת רבדים, אלא גם רבת מקורות, ומבחינה גנטית היא איננה צאצאית של העברית בלבד, אלא שפת כלאיים שהורים רבים לה.

בוא נתחיל מהתחלה. למה בעברית תקנית צריך לומר "עשרה שקלים"?

תיקון: השאלה צריכה להיות "למה בעברית המדוברת אמרו עשרה שקלים". כבלשן, איני משתמש במילה "צריך" לתיאור שפה.

בשפה העברית, היא לשון התנ"ך, הצורה "עשר", שהייתה ממין זכר, צורפה דווקא לשמות עצם ממין נקבה. למשל – עשר בנות. לעומתה, הצורה עשרה – שהייתה ממין נקבה, ואפשר לראות את זה לפי הסיומת -ה, כמו "עשיר-עשירה" – צורפה לשמות עצם ממין זכר, למשל "עשרה בנים".

לתופעה הזאת קוראים "קיטוב מגדרי". כלומר שם העצם הוא ממין אחד, ושם התואר, או מה שמתייחס לשם העצם, הוא מהמין הדקדוקי השני. התופעה הזאת קיימת בשפות נוספות, למשל בערבית, שגם היא שפה שמית, ובסומלית, ששייכת לענף הכּוּשִׁיתִי של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הכוללת בתוכה את משפחת השפות השמיות.

אז למה "עשר שקל" זה בסדר?

כי מה לעשות שהשפה הישראלית, שהיא בסך הכול בת כמאה ועשרים שנה, ינקה לא רק מהעברית ומהערבית, אלא גם מיידיש, מרוסית, מפולנית ומשפות הודו-אירופיות נוספות. ובשפות האלה תופעת הקיטוב המגדרי בכלל אינה קיימת. ביידיש אין הבדל בין 10 (עשרה) בנים ל-10 (עשר) בנות, או בין 10 (עשר) לירות ל-10 (עשרה) שקלים. בכל המקרים זה צען (לקרוא: צֶן). ולכן במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, הישראלית יותר דומה ליידיש מאשר לעברית.

מאין הגיעה הצורה "עשר שקל"? מדוע אין אומרים "עשר שקלים"?

מאחר שאין אומרים עשר ילד או עשר ספר, אלא רק עשר שקל, עשר אלף, עשר מיליון, עשר ליטר, עשר קילומטר, עשר טון, עשר קילו, עשר דולר, כנראה מדובר כאן רק על מילים המציינות מידה. הרי גם שמות של מטבעות רבים, כמו שקל ופאונד, היו במקור משקל המתכת. ולכן החוק שאני, כבלשן, מנסח עבור דקדוק השפה הישראלית כפי שהיא, הוא: אם שם העצם מציין מידה מסוימת (כסף, מרחק, משקל, מספר, אבל לא זמן), אין צורך לרבות את שם העצם אחרי המספר.

מסר לאומה, לסיום?

עשר שקל זה דקדוקי בכל מקרה, כמו עשר בנות ועשר בנים. יתרה מזו – מדובר בספירה, ובספירה משתמשים בצורה הבסיסית של המספר, כלומר כאן בצורת הזכר.

לפיכך, מי שמתקן דובר ילידי ואומר לו שהוא צריך לומר "חמישה עשר שקלים" ולא "חמש עשרה שקל", בעצם כופה דקדוק עברי על שפה עצמאית, חדשה, שיש לה היגיון פנימי משל עצמה.

מה שאני מנסה להגיד זה שאם הורה או מורה מתקן דובר ילידי, הוא גורם לו בעצם ל"סכיזופרניה דקדוקית". הסכיזופרניה הזאת גורמת לצורות של תיקון יתר, כמו "שלושה ילדות", "ארבעה פעמים". כלומר הדובר הילידי כבר אינו יודע מה דקדוקי ומה לא, אפילו לפי הדקדוק הפנימי שלו.

 

 

עשר שקל זה בסדר – טקסט מקולקל לשיעור 2

פרופ' גלעד צוקרמן, מחבר הספר "ישראלית שפה יפה", מוכר בישראל בכינויו "הבלשן שאומר שעשר שקל זה בסדר". מזה מספר שנים עומל צוקרמן על פיתוח והפצת התיאוריה שלו, לפיה השפה שאנו דוברים היא לא עברית אלא ישראלית.

כמובן שהבמה שהמדור נותן לפרופ' צוקרמן לא מעידה על הסכמה עם טענות, עקרונות ומסקנות הפרופסור הנכבד.

פרופ' צוקרמן, האם אתה טוען ש"עשר שקל" זאת עברית תקנית?

"עשר שקל" זה לא עברית תקנית, זה ישראלית דקדוקית. דובר הישראלית הילידי, זה שמדבר אותה כשפת אם, מעולם לא טועה, ואין לאף אחד זכות לתקן אותו.

מה ההבדל בין עברית תקנית וישראלית דקדוקית?

החוקים של שפה תקנית נמצאים בספר הדקדוק, או באתר האקדמיה ללשון העברית. דובר ילידי לא צריך ספר חוקים, בגלל שיש לו את החוקים בראש באופן אוטומטי. שפה מדוברת, טבעית, היא לא שפה שאין לה חוקים. אני, כבלשן, מנסה לרשום את החוקים של השפה המדוברת, כפי שהם נמצאים בראש של הדובר הילידי. אני לא נוקט בגישה של טיהור השפה, אלא תיאור שלה. בעיניי, הדובר הילידי הוא המלך, והבלשן הינו רק סופר המלך.

אני מכנה את השפה שאנו דוברים כ"ישראלית" בכדי לבדל אותה מהעברית המדוברת, שמתה ממזמן, במאה השנייה לספירה. הישראלית הינה שפה שאיננה רק רבת רבדים, אלא גם רבת מקורות, ומבחינה גנטית היא איננה צאצאית של העברית בלבד, אלא שפת כלאיים שהורים רבים לה.

בוא נתחיל מהתחלה. למה בעברית תקנית צריך לומר "עשרה שקלים"?

תיקון: השאלה צריכה להיות "למה בעברית המדוברת אמרו עשרה שקלים". כבלשן, אני לא משתמש במילה "צריך" לתיאור שפה.

בשפה העברית, היא לשון התנ"ך, הצורה "עשר", שהייתה ממין זכר, צורפה דווקא לשמות עצם ממין נקבה. למשל – עשר בנות. לעומתה, הצורה עשרה – שהייתה ממין נקבה, ואפשר לראות את זה לפי הסיומת -ה, כמו "עשיר-עשירה" – צורפה לשמות עצם ממין זכר, למשל "עשרה בנים".

לתופעה הזאת קוראים "קיטוב מגדרי". כלומר שם העצם הוא ממין אחד, ושם התואר, או מה שמתייחס לשם העצם, הוא מהמין הדקדוקי השני. התופעה הזאת קיימת בשפות נוספות, למשל בערבית, שגם היא שפה שמית, ובסומלית, ששייכת לענף הכּוּשִׁיתִי של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הכוללת בתוכה את משפחת השפות השמיות.

אז למה "עשר שקל" זה בסדר?

כי מה לעשות שהשפה הישראלית, שהיא בסך הכול בת כמאה ועשרים שנה, ינקה לא רק מהעברית ומהערבית, אלא גם מיידיש, רוסית, פולנית ועוד שפות הודו-אירופיות. ובשפות האלה תופעת הקיטוב המגדרי בכלל אינה קיימת. ביידיש אין הבדל בין 10 (עשרה) בנים ל-10 (עשר) בנות, או בין 10 (עשר) לירות ל-10 (עשרה) שקלים. בכל המקרים זה צען (לקרוא: צֶן). ולכן במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, הישראלית יותר דומה ליידיש מעברית.

מאיפה הגיעה הצורה "עשר שקל"? למה לא אומרים עשר שקלים?

מאחר ולא אומרים עשר ילד או עשר ספר, אלא רק עשר שקל, עשר אלף, עשר מיליון, עשר ליטר, עשר קילומטר, עשר טון, עשר קילו, עשר דולר, כנראה שמדובר כאן רק על מילים שמציינות מידה. הרי גם שמות של מטבעות רבים, כמו שקל ופאונד, היו במקור משקל המתכת. ולכן החוק שאני, כבלשן, מנסח עבור דקדוק השפה הישראלית כפי שהיא, הוא: באם שם העצם מציין מידה מסוימת (כסף, מרחק, משקל, מספר, אבל לא זמן) אין צורך לרבות את שם העצם אחרי המספר.

מסר לאומה, לסיום?

עשר שקל זה דקדוקי בכל מקרה, כמו עשר בנות ועשר בנים, מה גם שמדובר בספירה, ובספירה משתמשים בצורה הבסיסית של המספר, כלומר כאן בצורת הזכר.

לפיכך, מי שמתקן דובר ילידי ואומר לו שהוא צריך לומר "חמישה עשר שקלים" ולא "חמש עשרה שקל", בעצם כופה דקדוק עברי על שפה עצמאית, חדשה, שיש לה היגיון פנימי משל עצמה.

מה שאני מנסה להגיד זה שבמידה והורה או מורה מתקן דובר ילידי, הוא גורם לו בעצם ל"סכיזופרניה דקדוקית". הסכיזופרניה הזאת גורמת לצורות של תיקון יתר, כמו "שלושה ילדות", "ארבעה פעמים". כלומר הדובר הילידי כבר לא יודע מה דקדוקי ומה לא, אפילו לפי הדקדוק הפנימי שלו.

עע לשיעור 2 – טקסט מקולקל

בקורת על צוקרמן

הרבה בלשנים (בינם כותבת שורות אלה), וכן ישראלים מן השורה, מותחים בקורת על התיאוריה של צוקרמן. יש את אלה, שחולקים עליו בגלל שהוא טוען, שהשפה שאנו דוברים, היא לא עברית, ואפילו לא שמית, וישנם את אלה שמציינים, שחלק מהדוגמאות שהוא מביא, הן שנוייות במחלוקת.

עים זאת, קימת הסכמה עצובה, אפילו בין הטהרנים שביננו, שלא ניתן לעצור את השינוי בשפה. אם יכלנו, היינו עושים את זה כבר מזמן, אבל את המשחק הזה, אי אפשר לנצח. באם המגמה הנוכחית תמשיך, ייתכן ויום אחד, "עשר שקל", באמת יהיה הצורה המקובלת והתיקנית.

צוקרמן דובק בגישה התארנית, שזה נפלא מבחינה בלשנית, אבל את ההצעה שלו, לא לתקן ילדים ששוגים, קשה

לקבל, כל עוד אנחנו מחשיבים את עצמנו כדוברי עברית. במידה והאקדמיה ללשון העברית תחליט להכריז על שלב חדש בשפה, לקבוע חוקים רק עבור השפה הספרותית, וללמד אותה בבית הספר כשפה שונה משפה הדבורה, יהיה יותר קל לכולנו לקבל את ההבדלים בין השפה המדוברת, לשפה התקנית. ואז כל אחד יוכל לבחור האים לומר "עשרה שקלים" או "עשר שקל".

טוקבק עם תוכן נפלא ועם שגיאות מזעזעות, מובא כלשונו:

(1) דעיכתו של הקיטוב המיגדרי אינה מהווה הוכחה להשפעה של שפות אחרות, ולכן לכך שהעברית המדוברת היא שפת כלאיים. הקיטוב המגדרי הוא תופעה לא טיבעית בשפות, ונדירה יחסית להתאמה מגדרית, ולכן דעיכתו היא התפתחות טיבעית של השפה.

(2) "לתקן או לא לתקן" את העיברית של ילדיך זו שאלה של מחנכים או הורים, לא של בלשנים. מה שתעשו, שפתם הטיבעית של ילדיכים תתפתח בדרכה (זו הגישה המקובלת בבלשנות הגנרטיבית).  אולם, התיקון חושף את ילדכם לשפה הסטנדרטית הכתובה, ויהייה נחמד אם הם יבינו מה הם קוראים. אל תדאגו, הם לא יהיו סכיזופרנים. אם המבעים התקינים לא מתאימים לדקדוק שלהם, הם יאכסנו אותם במקום נפרד במוח (במידה ויזכרו את התיקונים).

טוקבק נוסף , מובא כמעט כלשונו (קלקלתי רק מעט)

אכן הבלשן לא צריך לתקן, ותפקידו להבין את הגנטיקה של השפה. ולתעד את השינויים.

מנגד המחנכים בכל הרמות, צריכים לחנך וללמד ולהנחות את הנוער והמבוגרים, בדרכים בהן יש ללכת. לעזור להם להבדיל בין טוב לרע, בין מועיל למזיק.

ולכן שישאר הבלשן בתחום עסוקו, וישאיר את החינוך לאלה שזה תפקידם.

כהורה המחנך את ילדיו, איני חושב שעלי ללכת אחר הדברים שהם עושים כי כך "טבע הסביבה שלהם" , כשקוראים בעיתון שילדים ישראלים בני שש עשרה "באופן טבעי" נוהגים ללא רשות הוריהם, ותפקיד המחנכים להראות להם את הנזק שבכך לפני שיהרגו…  בשפה התהליכים פחות דרמטיים אבל ללא חינוך הם מובילים לאותם מקומות.

טקסט 1	טקסט 2	נשאר
"מ-" לעומת "מאשר" Xו של… אוגד "זה" באם, במידה ו- בגלל ש- בין … לבין (?) בכדי הינו הכפלת מילת יחס כינוי קניין מקוצר (סגנון) כמובן ש- לא + הווה ß אין לכנות + מ"פ בלי כ- לנקוט ב- לעולם – הווה ועתיד, גם בחיוב לרשום – לכתוב מאחר ו- מאין מה גם ש- <-> יתרה מזו (סגנון) מזה מספר שנים ß זה … ממזמן ß מזמן מעולם לא – עבר, שלילה עמל-עומל פועל במקום השני פסוקית בהווה עם ה- (סגנון) פסוקית זיקה בלי ש- שני נסמכים על סומך אחד	בינם – ביניהם בגלל ש- לא + הווה = אין (+כתיב מלא וחסר) ניתן ß אפשר אם לתנאי בטל יכל ß יכול לנצח את המשחק. באם, במידה ו- להמשיך – להימשך ייתכן ו- דובק (היה עומל) שזה – נמוך (ß דבר) מחשיב את – ל- (לבדוק) (עבור ß בעבור) יותר קל ß קל יותר ממזמן ß מזמן האם ß אם (דיבור ישיר)? מהווה זה – אוגד נמוך. הכפלת מילת יחס אולם בלי פסיק שימוש בשמות פעולה (סגנון) (שפות > שפה – אסמ ג'נס) הרבה > רבים יש את, ישנם את (לציין גם את "יש לי את")