סיכומי מאמרים בנושא: לשונות סנדוויץ',

לשונות היהודים – סיכומי מאמרים:

Gindin, Thamar E., forthcoming. “Sandwich Languages”. Encyclopaedia of Hebrew Language and Linguistics, ed. Geoffrey Khan, Leiden: Brill.

לשונות כריך (לשונות סנדוויץ') הן לשונות שיש להן אותה שפה כסובסטרט וסופרסטרט. בפרט, זהו מאפיין של לשונות היהודים בארץ ישראל.

בלשונות היהודים יש סובסטרט עברי. המרכיב העברי של לשונות היהודים לקוח מהעברית המקראית, מהעברית הבתר מקראית (של חז"ל), ומהעברית של תקופת הביניים. עם העלייה לישראל, נוסף לאותן לשונות גם סופרסטרט עברי, מהעברית הישראלית. המרכיב הישראלי כולל גם סלנג. הלשון היהודית (יידיש, לדינו, ערבית יהודית, פרסית יהודית וכו') נמצאת באמצע – בסנדוויץ' – בין שני המרכיבים האלה.

מינוח: המרכיב העברי (גינדין) = המרכיב העברי המסורתי (הלד), המרכיב העברי-ארמי + יסודות מתוך לשון הקודש (ברמן).

המרכיב הישראלי (גינדין, ברמן) = המרכיב העברי החדש (הלד),

הבחנה בין המרכיב העברי למרכיב הישראלי (אף אחד מהם אינו נותן ביטחון של 100%).

  1. המבחן הגיאוגרפי: אם המילה הייתה (או עודנה) קיימת בגולה, המילה שייכת למרכיב העברי.
  2. המבחן הסמנטי: בהקשרים דתיים (ציצית, מילה וכו') – מרכיב עברי. בהקשרים יומיומיים (פרוסה, מטאטא וכו') – מרכיב ישראלי. יש מילים שמשמשות בשני ההקשרים, במשמעויות שונות. למשל: "תשובה" במשמעות חזרה בתשובה – מרכיב עברי. במשמעות מענה – מרכיב ישראלי. מילים שעברו מעתק סמנטי (כלומר שינו את משמעותן) – לרוב מרכיב עברי. תרגומי שאילה – מרכיב ישראלי: יידיש "איך ארבייט נישט אויף דיר" – "אני לא עובד עליך".
  3. המבחן הפונולוגי: המרכיב העברי עבר היתוך יותר מסיבי מאשר המרכיב הישראלי (הסתייגות – מאמרה של דלית אסולין בהמשך). למשל בלדינו המילה "באמת" מבוטאת bemé (הצ'ופצ'יק על ה-E הוא ההטעמה) כשהיא חלק מהמרכיב העברי, ו-"באמת", כשהיא חלק מהמרכיב הישראלי.
  4. המבחן המורפולוגי: במערכת הפועל, אם יש היתוך מורפולוגי זהו בד"כ המרכיב העברי. בפעלים מורכבים, המרכיב העברי יופיע לרוב כשם פעולה (חתונה) עם הפועל "לעשות" או כבינוני (שוחט) עם הפועל "להיות", והמרכיב הישראלי יופיע לרוב כשם פועל (להתחתן) עם הפועל "לעשות".
  5. Code Switching – החלפת שפה באמצע הדיבור (יכול להיות גם באמצע משפט). ציטוטים מהמקורות הם, כמובן, מהמרכיב העברי. ציטוטים של דיבור ספונטני, גם של דמות בסיפור, הם מרכיב ישראלי.

ברמן (אסולין) דלית, 2006. "עברית ישראלית בגלוי ובמסווה ביידיש החרדית", עברית שפה חיה 4. עורכים: רינה בן שחר וגדעון צורי.

דוגמות נוספות למבחן הסמנטי ולמבחן המורפולוגי מתוך המאמר:

ביטחון: bitaxón = ביטחון (מרכיב ישראלי, במשמעות הישראלית). Bitúxn/bitóxn = אמונה בהשגחה פרטית (מרכיב עברי).

כנסת: knéset = בית הנבחרים של מדינת ישראל (מרכיב ישראלי), knéses – בצירופים כמו "כנסת ישראל", "כנסת הגדולה" (מרכיב עברי).

דוגמות למילים יומיומיות וחדשות: רמזור, מונית, משטרה, קופת חולים, ביטוח לאומי וכו'.

היסודות העבריים נחלקים לשלושה:

  1. הרכיב העברי-ארמי ביידיש: עד שלוש מילים, מותכים (כלומר שעברו היתוך פונולוגי ולפעמים גם מורפולוגי).
  2. יסודות מתוך ה"לשון קודש" – היתוך פונטי בלבד, לרוב חלק מציטוט ארוך יותר מהתפילה או מהמקרא.

טקסטים עבריים (בני זמננו) הנכתבים במסגרת חרדית נכללים ב"לשון קודש"!

גברים חרדיים ישראלים משמרים את ההבחנה בין יידיש כלשון דיבור ועברית כלשון כתיבה, גם בפתקים אישיים.

  1. היסוד הישראלי – עובר היתוך פונולוגי ולפעמים גם מורפולוגי, אבל מקורו בעברית הישראלית. אפשר לדעת לפי המבחן הסמנטי + לפי הדטרמיננטות (מילים שלא היו קיימות לפני העברית הישראלית): מפנים זיין = להפנים, תת הכרה tatakóre, משוכללדיק mešúleldik ועוד.

ההבחנה בין לשון-קודש לבין עברית ישראלית היא ערכית (שייך לעולם היהודי "שלנו" או לא), בניגוד ללשונות יהודיות אחרות, שבהן ההבחנה היא על סמך רובד העברית בלבד.

הרכיב הישראלי (=היסוד הישראלי) משולב לעיתים בצורה גלויה – כלומר במבטא ישראלי, ולפעמים בצורה מוסווית, כלומר עם היתוך כלשהו (מפונטי ועד מורפולוגי, אבל ללא מעתקים סמנטיים). בצורה מוסווית – כאשר אלה מילים של חרדים. כאשר מצטטים חילונים – ציטוטים אמיתיים או דמיוניים – היסוד העברי גלוי.

כל מה שהוא "משלנו" – כלומר נכתב על ידי חרדי או נקרא במסגרת חרדית – הוא לשון קודש, וגם אם מקור הרכיב בעברית הישראלית, ינהגו בו כיסוד עברי, והוא יעבור ביידיש היתוך פונטי לפחות. למשל "הוכחנו את עצמנו", עם היתוך פונטי.

העברית הישראלית היא השפה "שלהם" (כלומר מי שאינם חרדים), ולכן היא אינה עוברת היתוך כלל.

הבדלים בין גברים ונשים בשימוש בלשון-קודש:

נשים – לרוב ציטוט עם מראה מקום ותרגום. אצל גברים גבולות הציטוט אינם ברורים, הם אינם מביאים מראי מקום, ותרגום ליידיש הוא נדיר ביותר. הם גם יוצרים מבעים חדשים מאלמנטים של לשון-קודש, דבר שהנשים אינן עושות.

מומלץ מאוד לקרוא את המאמר – הוא בעברית, והדוגמאות בו מאירות עיניים ומעניינות גם מבחינת תוכנן!

 

Gindin, Thamar E., 2008. "Learning from Mistakes", Irano-Judaica VI, ed. Shaul Shaked. Jerusalem: Ben Zvi Institute, 196-221.

הבעיה:

כיצד מגיעים מטקסט כתוב אל השפה האמיתית?

טקסט כתוב, במיוחד בסוּגוֹת (ז'אנרים) שנועדו להישמר לדורות, נכתב בשפה שהכותב חושב שהיא "נכונה". בד"כ זו אינו שפתו הטבעית.

בלשונות היהודים (וגם בלשונות אחרות הכתובות בכתב שמי) יש בעיה נוספת – חלק מהטקסטים אינם מנוקדים. כיצד נגלה אפילו שפת הכתיבה הבלתי טבעית?

זה נכון לכל תחום בדקדוק, ובהקשר של המרכיב העברי בלשונות היהודים – כיצד נזהה את המרכיב העברי, האם הוא משובץ או משוקע (מותך)?

התשובה: לפי טעויות, חוסר עקיבות ותיקוני יתר (להלן ביחד – "שגיאות").

ההבדלים:

טעויות – הכותב חושב שזה לא נכון. לפעמים מתקן.

חוסר עקיבות – לא מתוקן, יש כמה אופציות.

תיקון יתר – הכותב חושב שזה לא נכון ומתקן, למרות שאין באמת צורך (הצורה לפני התיקון מתאימה לדקדוק).

בטקסט שאין בו שגיאות בכלל – אי אפשר ללמוד על השפה. בטקסט שיש בו שגיאות – גם הופעתן של שגיאות וגם היעדרן, יכולה ללמד אותנו על השפה הטבעית.

המאמר מדגים את חשיבות השגיאות בפירוש לספר יחזקאל בפרסית יהודית קדומה, כתב יד שיש בו שני דיאלקטים שונים – צפוני ודרומי.

מהשגיאות בכתב היד אפשר ללמוד גם על תהליך הכתיבה. חלק זה פחות רלוונטי לקורס לשונות היהודים, ולכן נדלג עליו.

ועכשיו לשפה:

פונולוגיה

בעיה: בין פרסית אמצעית לפרסית בת זמננו, חלו המעתקים הבאים:

ē/ī à i, e/i àe, ō/ū à u, o/u à o

איך נדע מה היה מצב הגיית התנועות האלה במאה ה-10?

פתרון: בטקסטים בלתי מנוקדים, השמטת אימות קריאה היא מבורכת, כי התיקון הוא לעיתים קרובות בניקוד, ואז אנחנו יכולים לדעת אם התנועה הייתה I או E (אם הושמטה י'), O או U (אם הושמטה ו).

הניקוד מראה לנו שהטקסטים האלה שומרים, ברוב המקרים, על מערכת התנועות של הפרסית האמצעית.

אבל!!!!

יש לפעמים חוסר עקיבות בניקוד (גם כשאין השמטה), אותה מילה יכולה להיות מנוקדת בצירה או בחיריק, בשורוק או בחולם. מסקנה – שלב מעבר, הכותב יודע מה "נכון", אבל כנראה מדבר אחרת.

בעיה: יש הבדלים רבים בין פרסית סטנדרטית למדוברת. מה היה המצב במאה ה-10?

פתרון: השמטות נוספות מראות על צורות שדומות מאוד לפרסית מדוברת.

בעיה: בפרסית חדשה משתמשים בכל האותיות הערביות, אבל הרבה מהאותיות הפכו בפרסית להומופונים (כלומר מבטאים אותן אותו דבר). למשל ההגייה של:

ז=ד'=ט'=צ' (ز=ذ=ظ=ض),

ס=ת'=צ (س=ث=ص) ,

ת=ט (ت=ط),

א=ע,

ה=ח ועוד.

איך נדע האם במאה ה-10 עדיין היו הבדלי הגייה בין הפונמות השונות או לא? ומתי חלה ההאחדה?

פתרון: בפרסית יהודית מאוחרת יש בלבול גדול בכל הקבוצות, כלומר ההגייה כבר התאחדה. בפרסית יהודית קדומה יש בלבול ת=ט בשני הדיאלקטים, ו-ט'=צ' בצפוני. כל שאר הפונמות עדיין שמרו כנראה על הגייתן הנפרדת.

הפונמה הערבית ק', שהפכה בימינו להומופון של ע' (غ), מתחלפת בדיאלקט הצפוני עם כּ (ک), כלומר במאה ה-10 היא בוטאה כ-K ולא כ-GH כמו בימינו. בדיאלקט הדרומי לא נמצאו חילופים שלה.

בעיה: במעבר מפרסית אמצעית לחדשה חלו חילופים בין העיצורים b ו-v לפי מקומם במילה.

הכתיב הוא לרוב היסטורי, כלומר מקומות שבהן הייתה ב' אטימולוגית נכתבים ב-ב'. איך נדע אם ביטאו B או V?

פתרון: מילים שבהן העיצור המקורי היה ב', נכתבות ב-ב (לעיתים מסומנת כרפה: בֿ, אבל בד"כ לא). המקרים הנדירים של כתיבת ו' במקום ב', מעידים על כך שההגייה כבר הייתה v.

בעיה: הצרור xw (כֿו-) קיים בפרסית אמצעית, והפך ל-X  (כֿ) בפרסית חדשה. בפרסית חדשה – עדיין נכתב ח'ו (خو-). איך הגו אותו במאה ה-10?

פתרון: בטקסט שלפנינו, בדיאלקט הצפוני יש הרבה שגיאות בצרור כֿו:

טעות: השמטת ו'.

חוסר עקיבות: לפעמים לא טורחים להוסיף את ה-ו' ורק מנקדים את ה-כ'.

תיקון יתר: תיקון כֿ ל-כֿו במקום שבו לא הייתה מעולם ו' אטימולוגית.

לעולם אין טעויות: כשמנקדים את הצרור (בין אם הושמטה ה-ו' או לא), תמיד מנקדים תחת ה-כ.

בדיאלקט הדרומי אין בכלל שגיאות בצרור הזה, למרות שיש הרבה שגיאות אחרות. בפעם היחידה שהוא מנוקד – תחת ה-ו.

מסקנה – בדיאלקט הדרומי עדיין ביטאו את הצרור xw, בדיאלקט הצפוני כבר הושמטה ה-ו.

בעיה: מילת היחס pad (פרסית אמצעית) הפכה בפרסית חדשה ל-be. בפרסית יהודית קדומה היא נכתבת "פא". האם כך ביטאו תמיד במאה ה-10?

פתרון: בשלושה מארבעת החלקים כותבים לפעמים ב- (מחוברת למילה) במקום פא. המעבר כבר החל.

בעיה: האם היה הבדל בין תנועות a ו-ā?

פתרון: בדיאלקט הדרומי נוטים להשמיט א' כאם קריאה, להוסיף א' כאם קריאה כשלא צריך, ויש יותר בלבולים בין קמץ לפתח. בדיאלקט הצפוני כמעט אין השמטות, כשיש – הן מתוקנות בקמץ. מסקנה – בדיאלקט הדרומי לא היה הבדל בין שתי תנועות ה-A ובצפוני כן.

חוסר עקיבות בציון תנועות במקומות מסוימים בדיאלקט הדרומי מוביל אותנו גם למסקנה שהיה שם אפס תנועה, או תנועה "סתמית" (משהו כמו שווא נע).

בעיה: יש מילים שאיבדו את ההברה הראשונה בין פרסית אמצעית לחדשה. מתי/איפה זה קרה?

פתרון: בדיאלקט הדרומי המילים האלה מופיעות תמיד עם א', בדיאלקט הצפוני לפעמים עם ולפעמים בלי (חוץ ממילה אחת – אבאז=שוב)

מסקנה: השינוי התחיל בצפון. המילה אבאז איבדה את ה-א' שלה בשלב מאוחר יותר.

מורפולוגיה:

חוסר עקיבות בסיומת שמות פעולה מגלה לנו שההבדל בין הסיומות -ישן ו-ישת הוא הבדל גיאוגרפי, ובשני הדיאלקטים כבר החל המעבר לסיומת המשותפת -יש.

האוגד מופיע בדרך כלל בצורתו הפרסית האמצעית, אבל טעויות ספורות בדיאלקט הצפוני מגלות ששם כבר היה שימוש באוגד כפי שהוא היום (צורה שהתפתחה מאוחר יותר בגלל יישור פרדיגמה).

טעויות בסיומת הגוף הראשון בדיאלקט הדרומי מעידות על כך שהדובר ידע שצריך להיות UM, אבל למעשה אמר (כמו היום) AM. (בגוף הראשון סיומת הנושא בפועל = סיומת לוואי/מושא).

תחביר:

שמות ברבים מופיעים פעמים רבות עם פועל ביחיד – גם כשמדובר בבני אדם. הפועל לפעמים מתוקן ולפעמים לא. מסקנה – בשפה הטבעית אין חובת התאמה בגוף שלישי יחיד (בפרסית חדשה זהו החוק לגבי ריבוי שאינו מציין בני אדם).

 

היעדר שגיאות:

הדיאלקט הצפוני דומה מאוד לתאג'יכית (טג'יקית), אבל יש צורות תאג'יכיות נפוצות שלא מופיעות בו אפילו בטעות. מכך ניתן להסיק שהוא דיאלקט קרוב, אבל לא ממש תאג'יכית.

קידומת הפועל בי (קידומת מורפולוגית המביעה אספקט: פעולה חד פעמית) אינה מופיעה לפני קידומות פועל אחרות (קידומות סמנטיות, המביעות בדרך כלל כיוון או מקום), גם לא בטעות. כלומר גם בשפה הטבעית לא היה אפשר לצרף בי לפועל עם קידומת.

שתי הפעמים היחידות שבהן מופיעה גם קידומת בי וגם קידומת סמנטית מצויות בתרגום, ושם בי מחוק ומוחלף על ידי הקידומת הסמנטית.

כתיבת תגובה

This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply.