קטגוריית המספר כוללת יחיד, זוגי ורבים.

היחיד הוא בלתי מסומן.

הזוגי משמש בדרך כלל למידות (במיוחד של זמן: שבועיים, שנתיים, מאתיים) ולדברים שבאים בדרך כלל בזוגות: אברי גוף (ידיים, רגליים, אוזניים וכו'), או דוממים (אופניים, מספריים, מכנסיים). אפשר למצוא במקרא ועד היום בלשון שירה ושחוק, גם זוגי חופשי, כלומר הבעת המספר שתיים באמצעות סיומת גם על דברים שאינם מגיעים לרוב בזוגות: כִּכְּרַיִם, ברווזיים, בובותיים. זוגי מורפולוגי קיים במילים כגון שבעתיים, שאינן מציינות כלל זוגי.
השימוש בזוגי התרחב גם לציון רבים של דברים שבדרך כלל באים בזוגות: מרבה רגליים, שש כנפיים.

צורן הזוגי מצטרף לצורת היחיד המקורית:
במקרה של סגוליים – לצורה לפני ביקוע הצרור: רַגְלַיִם.
בנקבה – לסיומת at, עם הארכת תנועה מכיוון שההברה נפתחה: דקת > דַקָּתַיִם.
במקרים נדירים, נוסף צורן הזוגי לצורת הרבים במקום לצורת היחיד: לֻחֹתַיִם (יחזקאל כז:ה).

 

צורן הזוגי המקורי הוא הדיפתונג ai.
בנסמך עבר צורן הזוגי כיווץ דיפתונג: ai>ē
birk+ai = בִּרְכֵּי.
בנפרד "שאל" צורן הזוגי את ה-M של סיומת הרבים, והדיפתונג הורחב: birk+ai+m =   *birkaim> birkayim. הטעם נשאר על תנועת ה-A, התנועה הראשונה בדיפתונג. > בִּרְכַּיִם.
בארמית צורן הזוגי – לא "קיבל" תוספת -ם או -ן, והוא  זהה בנפרד ובנסמך. למשל – תרֵי זוזֵי.

צורת הרבים משמשת בדרך כלל גם לציון שניים.
במקור צורן הריבוי לא ציין מין. לכן ניתן למצוא סיומת -ות גם לזכרים (אבות, שולחנות, לוחות) וסיומת -ים לנקבה: דבורים, נשים, פעמים, אבנים, ביצים.
יש גם מילים שמקבלות את שתי הסיומות: קברים – קברותיו, בתי קברות. נשים – נשותיו, נשות קריירה. עִתִּים – עִתּותיו, עִתּוֹת שלום, שנים – שנותיו, שנות דור וכו'.

הסיומת -ות זוהתה עם הנקבה בגלל ה-ת. במקור הסיומת היא āt ועבר עליה המעתק הכנעני (ā ארוכה מוטעמת > ō בענף הכנעני של משפחת הלשונות השמיות).
הסיומת -ות לזכר היא לעיתים קרובות תוצאה של הרמוניה ווקאלית עם ההברה האחרונה של שם העצם. בחלק מהמקרים הדבר קרה לפני המעתק הכנעני, ובחלק אחריו:
ā – āt: שלוֹם-שלוֹמוֹת (המילה שלום עברה את המעתק בצורת היחיד)
a – āt: שֻׁלְחָן-שֻׁלְחָנוֹת (הקמץ ב"שולחן" הוא התארכות של פתח בהברה מוטעמת. צורת הנסמך – שֻׁלְחַן אוכל).
ō – ōt: וילון – וילונות (מילה חדשה, בכל זאת קיבלה תנועת O). כֹּחַ – כֹּחוֹת.
u/aw – ōt: לוח – לוחות, רוח – רוחות.

הסיומת -ים (להלן – סיומת הזכר, למרות שאינה זכר במקור) מופיעה בשפות שמיות אחרות כ-ין (ארמית, מואבית, ערבית ברוב היחסות). הצורה ב-ין היא כנראה הצורה המקורית, וניתן למצוא אותה גם בתיעוד של הדיאלקט הישראלי (של ממלכת ישראל) במקרא. למשל בשירת דבורה – מִדִּין.
סיומת רבים קדומה נוספת הייתה ān, שעברה את המעתק הכנעני בחלק מהמילים. הצורות האלה נתפסות בעיני דובר העברית (כבר במקרא) כצורות יחיד. הסיומת ōn (אחרי מעתק כנעני) עברה שינוי ומציינת עתה הקטנה:
נִצָּה > נִצָּן (במקור רבים, החל להתפרש כיחיד) > נִצָּנִים.
זרע > זרעון (במקור רבים, החל להתפרש כיחיד, צורת הקטנה) > זרעונים.
זֵד > זֵדוֹן (במקור רבים, החל להתפרש כיחיד, צורת הקטנה) > זֵדוֹנים

צורן הרבים מצטרף לצורה הבלתי מסומנת המקורית. 
בנקבה – לצורה לפני הוספת סיומת הנקבה. למשל ממשָל+וֹת, בנ+ות.
אִשָּׁה < אִנְשָׁה = א' פרוסתטית + נש + -ַת. צורן הרבים נוסף לצורת המקור נש: נשים, נשות.
בסגוליים הצורה המקורית הייתה -ַ-ְ-ְ או -ִ-ְ-ְ, וחל ביקוע צרור באמצעות תנועת העזר סגול: -ֶ-ֶ- (כַּלְבְּ > כֶּלֶב, סִפְרְ > סֶפֶר). לפני צורן הרבים נבקע הצרור באופן שונה: המילה נשארת חד הברתית, אבל היערכות התנועות משתנה: התנועה הראשונה (המקורית) נחטפת, והצרור נבקע על ידי תנועת קמץ: כַּלְבְּ > כְּלָב+ים, סִפְרְ > סְפָר+ים. מַלְכְּ > מְלָכ+ים, מְלָכ+ות.

צורן הנסמך של הזכר-רבים הוא בעצם צורן הזוגי המקורי. הבדל בין זוגי ורבים בנסמך קיים בסגוליים. היערכות התנועות נראית שווה – סִפְרֵי – בִּרְכֵּי, אבל השוואים שונים ולכן גם מערך הדגשים הקלים שונה:
בזוגי יש שווא נח ודגש קל באותיות בג"ד כפ"ת (בִּרְכֵּי יוסף, גַּרְבֵּי ניילון) כמו בצורת הנפרד – בִּרְכַּיִם, גַּרְבַּיִם.
ברבים השווא מרחף ואין דגש (דַּרְכֵי שלום, כַּלְבֵי אשמורת), כמו בצורת הנפרד: דְּרָכִים, כְּלָבִים.

 קיימת גם צורת זוגי פרימיטיבית, עתיקה, שבה פשוט הכפילו את המילה:

מי -> מֵימֵי הירדן (הסיומת -ם במילים "מים" ו"שמים" אינה אטימולוגית והיא נוספה באנלוגיה לצורת הזוגי. שימו לב שבשני המקרים אין מדובר בזוגי).
פי (=פה) -> חרב פִּיפִיּוֹת (חרב שיש לה שני פיות. פֶּה ופֶה)

כתיבת תגובה

This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply.