ראש השנה — כל השנה!

This article in English: It's all about Rosh Hashana!

סבי, שלמה הררי מנוחתו עדן, נהג להתלוצץ עם נכדיו ולומר שפורים וכיפורים הם אותו חג: בפורים כל היהודים מתחפשים לגויים, ובכיפורים, כל ה"גויים" מתחפשים ליהודים.

מה שהוא לא ידע, הוא שהקשר בין פורים וכיפורים הוא הרבה מעבר להלצות. למעשה, זהו קשר שעומקו אלפי שנים. בסדרת מאמרים קצרה זו, נראה את השורשים העמוקים במזרח הקדום, את האמונות, את המיתוסים ואפילו את האירועים ההיסטוריים או ההיסטוריים לכאורה, שקושרים בין פורים וכיפורים. יתרה מזו, פסח והמימונה שואבים מאותם מקורות, וכך גם אירועי ראש שנה באסלאם, חגים עונתיים בנצרות, וחגים נוספים בתרבויות אחרות. והכול הכול נסוב סביב ראש השנה.

הרעיון של יותר מראש שנה אחד אינו חידוש: כבר במסכת ראש השנה כתוב שיש ארבעה ראשי שנים וארבעה ימי דין. שמות החודשים העבריים (כלומר הבבליים) מעידים גם כן על שני ראשי שנים לפחות: השם תשרי בא מהמילה האכדית תִּשְׁרִיתֻ "התחלה", ואילו השם מרחשון מקורו לא בהיעדר החגים (שעושים אותו מר) או בגשם הראשון (מר – מילה יחידאית במקרא שמשמעותה טיפה), אלא באכדית וַרַח-שַׁמְנֻ – הירח השמיני – לפי לוח השנה העתיק המתחיל בניסן (חילופי ו-מ נפוצים מאוד בשאילות בין שפות במזרח הקדום).

למען האמת, ראש השנה בתשרי קדום לא פחות מראש השנה בניסן. השוויון האביבי – הנקודה שבה היום והלילה משתווים בסביבות ראש חודש ניסן – היא ראש שנה סמלי. הטבע מתעורר, העצים מתחילים לפרוח, הימים הופכים להיות ארוכים מהלילות, ומזג האוויר כבר/עדיין נעים. זהו ראש השנה הלאומי של בני ישראל – החג שבו הפכנו לעם. המשנה מספרת לנו שזהו ראש השנה למלכים: הרי אי אפשר להתחיל לספור את שנותיו של כל מלך מיום הכתרתו, כי אחרי כמה שנים, או כמה מלכים, כבר לא יזכרו מי הומלך מתי, ויהיה בלגן גדול. הפתרון הוא שללא קשר לתאריך ההכתרה, השנה הבאה של המלך תתחיל בניסן. זה אומר שאם הוא הוכתר באדר, שנתו השנייה תתחיל אחרי פחות מחודש!

אבל ראש שנה חקלאי בניסן הוא לא פרקטי, כי משמעותו היא שבשנת שמיטה לא נוכל לקצור מה שזרענו בשנה שעברה, וגם לא לזרוע לשנה הבאה. ראש השנה החקלאי, של מחזור הצמיחה בטבע, מתחיל בסביבות יום השוויון הסתווי, כלומר בתשרי. שניים מימי הדין המוזכרים במשנה הם בתשרי: ראש השנה הוא יום דין אישי, וסוכות הוא יום הדין הראשון לטבע: האם יהיה מספיק גשם? שני ימי הדין האחרים של הטבע מתאימים לשתי הרגלים האחרות: פסח בניסן: האם תהיה מספיק חיטה? ובשבועות – האם יהיו מספיק פירות?

ראש השנה היה תמיד – ועודנו – מקור להתרגשות ולפחד גם יחד. בימינו זו יותר התרגשות (או דיכאון), סיכומים, חשבון נפש והחלטות לשנה החדשה; אבל חלקנו עוד זוכרים את הפחד לפני שנת תשמ"ד, ואת האמונה הטפלה בנוגע ל-21 בדצמבר 2012 (היום הקצר ביותר בשנה גם הוא ראש שנה, נגיע לכך מיד), בגלל הנבואה האצטקית. נזכור גם את הפחד הרציונלי לכאורה לפני שנת 2000. גם בעולם העתיק ראש השנה התאפיין בהתרגשות מעורבת בפחד. הגורלות עומדים להיקבע; האדם, הקהילה, ולפעמים כל העולם – בסכנה. לכן ב-40 הימים מראש חודש אלול, אנחנו, היהודים, עושים דברים שאנחנו לא עושים בדרך כלל, כמו לקום לפנות בוקר לסליחות, ובשיא התקופה – כלומר ביום האחרון – גם לצום, כשהפרדיגמה הרגילה של חגי ישראל היא "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!".

נסתכל קצת יותר בעיון במשפט האחרון. האם התיאור הזה מתאים לכל החגים? לא ממש. בסוכות, בשבועות ובט"ו בשבט אנחנו אוכלים בלי לשנוא – וזאת למרות שהמשנה רואה בסוכות ובשבועות ימי דין (וט"ו בשבט הוא אחד מראשי השנה). החגים מסוג "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל!" מתרכזים בנוחות בתחילת עונות: סביב נקודת השוויון האביבי (פורים לפני, פסח אחרי) וסביב הלילה הארוך ביותר בשנה – תחילת החורף (חנוכה). שנות שמש, או שנות שמש-ירח (כמו השנה העברית), מתחילה בד"כ בעונה חדשה: סביב נקודות השוויון באביב (21 במרץ ± יום) ובסתיו (21 בספטמבר ± יום), או בנקודות קיצון של השמש (21 בדצמבר ± יום ו-21 ביוני ± יום. קיץ או חורף תלוי בחצי הכדור שאתם נמצאים בו).

המדרש מספר לנו שחג החנוכה נוצר למעשה בכסלו הראשון לקיום העולם, כשאדם הראשון ראה שהימים מתקצרים, וחשש שהעולם עומד להיחרב (העולם בסכנה!) הוא צם במשך שמונה ימים (שזה משהו שהוא לא עשה בד"כ), והימים התחילו להתארך: העולם ניצל! המכבים בחרו את כ"ה בכסלו כי זה היה התאריך שבו היוונים חיללו את המקדש, והיוונים בחרו את התאריך הזה אולי כי הוא קשור ללידתה של השמש, וזהו זמן של חגי אור בכל רחבי העולם. סיפור נס פך השמן מוזכר לראשונה במקורות מאוחרים בכ-200 שנה לאירועים עצמם, והוא אינו חף מבעיות. גם בסיפורם של המכבים עם ישראל נמצא בסכנה – סכנה רוחנית – וחייב להיות טבח גדול כדי להציל את המצב. אם חג אור בן שמונה ימים המתחיל ב-25 בחודש החשוך ביותר בשנה נשמע לכם מוכר, זה מכיוון שזהו יום הולדתו של אל השמש באירופה שלפני הנצרות, וכשהקיסר קונסטנטין רצה לחבב על ההמונים את הדת הנוצרית, הוא זיהה את ישוע עם אל השמש (ולכן יש לישוע הילה, שעברה אחר כך גם לקדושים האחרים).

בפעם הבאה:

כל החגים הם ימים נוראים!
על פרדיגמת "הם ניסו להרוג אותנו, ניצחנו בואו נאכל" של חגי ישראל. (יקושר כשיפורסם).

רוצים לשמוע עוד? עד 16.10.2015 אפשר לקבוע  הרצאות העשרה דרך קמפיין מימון ההמונים של התרגום לאנגלית ולפרסית במחירים נמוכים מהרגיל (511$ במקום 2400 + מע"מ + נסיעות בימי השנה, ו-1023$ במקום 4000+ מע"מ + נסיעות בעונת הפורים), ופה בצד למעלה יש קישורים להרצאות הקרובות שלי לקהל הרחב.

***

זה כתוב בתחתית העמוד אבל אני חוסכת לכם: סדרת מאמרים זו מתפרסמת ברישיון cc-by-sa. זה אומר שאתם יכולים לפרסם את כולו או חלקים ממנו איפה שבא לכם בלי לבקש קודם את רשותי, בתנאי שאתם נותנים את הקרדיט הבא, והפניה לדף זה, ומרשים לאחרים להפיץ באותה דרך.

הקרדיט: ד"ר תמר עילם גינדין היא חברת סגל בחוג למזרח תיכון במרכז האקדמי שלם בירושלים, חוקרת במרכז מאיר ומרים עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, מרצה בחסד ומחברת הספרים הטוב הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום אסלאמית (הוצאת מודן), ומגילת אסתר מאחורי המסכה (הוצאת זרש) סדרה זו מבוססת על חלק מפרק ט' של הספר.אם תעזרו בתמיכה ובהפצה, אז בקרוב יהיה גם באנגלית ובפרסית!).

(אם זה יותר מדיי קישורים, עד 16.10.2015 הקישור החשוב ביותר הוא האחרון – לקמפיין מימון ההמונים של המהדורות האנגלית והפרסית).