צוקרמן



מסע בזמן לפועל הישראלי / נורית דקל

יום שלישי, 24 בינואר, 2012

לפני שבוע וחצי, בסוף ההרצאה של גלעד צוקרמן בגלריה אורחא בגדרה, הוא נתן לד"ר נורית דקל כמה דקות לספר על המחקר שלה. בסוף ישר ביקשתי ממנה פוסט אורח. לפני שאתם מתחילים לקרוא: ההבחנה של נורית בין עברית וישראלית אינה אותה הבחנה של צוקרמן. היא קוראת לשפה הספרותית שלנו (זו המקפידה על חוקי האקדמיה) עברית – ולמדוברת, שיש לה חוקים משלה – ישראלית (בניגוד לצוקרמן, שקורא לשתיהן ישראלית, בניגוד לעברית שהיא לשון המקרא).

כתושבי מדינת ישראל, כולנו התחנכנו במסגרת אותה מערכת חינוך, וכולנו למדנו שהפעלים שאנחנו משתמשים בהם מציינים שלושה זמנים: עבר, הווה ועתיד. את התורה הזאת אנחנו נושאים איתנו הלאה, כאילו הייתה משהו מקודש, בלי בכלל לחשוב פעמיים. מעין סוג של אקסיומה. ככל שהתבגרתי הבנתי שהשימושים היומיומיים שלנו בפעלים אינם תואמים את ההגדרה הזאת. הסתקרנתי. מאותו רגע החלטתי שאני יוצאת למסע בזמן לתוך הפועל הישראלי, כלומר, אני מנסה להבין איך באמת אנחנו משתמשים במערכת הפועל שלנו. כך נולד המחקר שלי, שהפך כמה שנים מאוחר יותר לעבודת הדוקטור שלי.

כבלשנית, אני יודעת ששפה היא מערכת מסודרת של חוקים המשותפים לכל דובריה, ושימושי הלשון בכל שפה אינם מקריים. לכן, כששמעתי ישראלים, דוברים ילידיים של ישראלית, אומרים: "מחר אנחנו נוסעים לירושלים" או "אתמול אני יושבת לי בכיסא", היה לי ברור ש"נוסעים" ו"יושבת" אינם מציינים זמן הווה, כפי שאנחנו רגילים לחשוב. הרגשתי שמשהו לקוי במערכת ה"זמנים" הזאת שמלווה אותנו לאורך חיינו. לקוי מאוד. הרגשה זו התחזקה עוד יותר, כאשר שמעתי אמירות כמו: "ביי, הלכתי" (אבל אני עדיין כאן) או "תתקשרי שיצאת" (אבל את עדיין שם) – לכאורה צורות "עבר", אלא שאנחנו, הדוברים, משתמשים בהן כדי להתייחס לאירועים עתידיים.

זו הייתה הנקודה שבה התחלתי לאסוף מן השיחות ששמעתי את כל הפעלים שייצרו דוברי ישראלית ילידיים בתוך ההקשרים שלהם. כך התאספו אצלי בקובץ מעט יותר מששת אלפים פעלים, שנאמרו על ידי כחמישים דוברים משכבות אוכלוסייה שונות במשך דקות ארוכות של שיחות ספונטניות. את הפעלים האלה סיווגתי לפי השימושים שלהם בהתאם להגדרות בלשניות קיימות. רוב הפעלים, ליתר דיוק כ- 92% מהם, לא ציינו בכלל זמן.

אם כך, מה כן מציינים הפעלים בישראלית? לפעלים בישראלית יש שלושה שימושים (הסברים בהמשך), וקיימת ביניהם היררכיה ברורה. השימוש העיקרי והמרכזי בפעלים בישראלית הוא אספקטואלי, כלומר, פעלים שמציינים אספקט כלשהו. השימוש השני בהיררכיה הוא מודאלי, כלומר, פעלים שמציינים מודוס. השימוש השלישי הוא ה- 8% הנותרים; אלה הם פעלים שבאמת מציינים זמן.

מהו אספקט?

אספקט הוא דרך ההסתכלות של הדובר על הפעולה או ההתייחסות שלו אליה. קיימים מספר סוגים של מערכות אספקטואליות בשפות העולם, הנפוצה שבהן היא מערכת המחולקת לאספקט פרפקטיבי (מושלם) ולאספקט אימפרפקטיבי (בלתי מושלם). והמשמעות? אספקט פרפקטיבי הוא התייחסותו של הדובר לפעולה שהוא מתאר כפעולה שְׁלֵמָה מנקודת מבט חיצונית; הדובר אינו "נכנס" לתוך הפעולה, ואינו מפרק אותה לרכיבי תוכן בזמן הדיבור. מכאן תוכלו בוודאי לנחש שאספקט אימפרפקטיבי הוא בדיוק ההיפך: התייחסותו של הדובר לפרטי הפעולה שהוא מתאר מנקודת מבט פנימית; הדובר כאילו "נכנס" לתוך הפעולה, והוא מפרק אותה לרכיבי תוכן. כך הוא מתאר בדרך דקדוקית את תכונותיה של הפעולה, כגון: הַמֶּשֶׁך שלה, החזרתיות שלה ותכונות דומות אחרות. בשפות אספקטואליות האספקטים מתבטאים בדרך מורפולוגית, באמצעות צורן במערכת הפועל; הם מהווים רכיב מורפו-סמנטי במערכת, כלומר, חלק מורפולוגי קבוע המבטא משמעות ספציפית קבועה.

למשל, מערכת הפועל בעברית המקראית היא מערכת אספקטואלית, המבוססת על חלוקה לאספקט פרפקטיבי (צורות ה"עבר") ולאספקט אימפרפקטיבי (צורות ה"עתיד"). כך גם בערבית הסטנדרטית. במערכת הפועל הישראלית האספקטים הם אותם אספקטים, אבל החלוקה המורפולוגית שונה: צורות ה"עבר" מביעות אספקט פרפקטיבי, וצורות הבינוני או ה"הווה" מביעות אספקט אימפרפקטיבי.

אספקטים אינם תלויי זמן, ולכן ניתן להשתמש באספקטים כדי לציין פעולות בכל זמן שהוא. זוהי הסיבה שדוברי ישראלית יכולים להשתמש בצורות הבינוני כדי להביע פעולות גם בעבר וגם בעתיד (להזכירכם: "מחר אנחנו נוסעים", "אתמול אני יושבת" וכו'). זוהי גם הסיבה שהם יכולים להשתמש בצורות "עבר" כדי לבטא פעולות עתידיות ("ביי, הלכתי" וכו'). כ- 67% מן הפעלים במחקר שלי הביעו אספקט.

מודאליות ומודוס

מודאליות היא הבעת עמדה של הדובר. למשל, פעלים כמו "רוצה" או "מרגיש" הם פעלים בעלי משמעות מודאלית, כי הם מבטאים רצון או הרגשה של הדובר כלפי האירוע. מודוס הוא הבעה של המודאליות הזאת באמצעות צורן או מבנה. בפעלים כמו "רוצה" ו"מרגיש", המשמעות המודאלית היא לקסיקלית, ומקורה בשורש, כי היא נמצאת לכל אורך הנטייה שלו; גם המילים "רצון" ו"הרגשה" הן בעלות משמעות מודאלית, והן אינן פעלים. אבל אם נשתמש במבנים של צורות ה"עתיד" (בכל הבניינים), נקבל תמיד משמעות מודאלית, גם אם לשורש אין משמעות כזאת. זהו המודוס. לכן, הצורות שאנו רגילים לקרוא להן "עתיד" הן בעצם צורות שמציינות מודוס. דוברי הישראלית משתמשים בצורות "עתיד" כאלה, גם כדי ליצור מילים בעלות משמעות מודאלית שאינן נושאות משמעות של פועל, למשל: "תתחדשי" (ברכה), "תיזהר" (אזהרה) או "תירגע / תרגיע" (בקשה). כ- 25% מן הפעלים במחקר שלי הביעו מודוס.

מהו זמן בַּלָּשׁוֹן?

זמן בלשון (נקרא גם "זמן דקדוקי") הוא תכונה מורפו-סמנטית; בשפות שמחולקות חלוקה של זמן, ניתן לדעת מהו הזמן של הפעולה מתוך הצורה הפועלית עצמה, ולא ניתן להשתמש באותה צורה כדי להביע זמנים אחרים. כך באנגלית, למשל: הצורן –ed מציין עבר, ולא נוכל להשתמש בו לציין שום זמן אחר. כפי שציינתי, פעלים בישראלית אינם מציינים זמן, כי ניתן להשתמש בפעלים ב"עבר" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עבר, בפעלים ב"הווה" כדי לבטא פעולות בזמן שאינו הווה, ובפעלים ב"עתיד"  כדי לבטא פעולות בזמן שאינו עתיד. אבל יש צורה אחת שכן מציינת זמן במערכת הפועל הישראלית, והיא מהווה כ- 8% מן הפעלים שבהם אנו משתמשים בדיבור הספונטני: צורות פועליות המציינות זמן הן צורות נטייה של השורש היה בבניין קל בלבד (כלומר, "נהיה" בבניין נפעל כבר עובד לפי ההיגיון של שאר הצורות הפועליות והוא מציין אספקט, לא זמן). כשאנו משתמשים בצורות כמו "הייתי" – אנחנו באמת יודעים מה הזמן שבו קרה האירוע – זמן עבר.

אז איך אנחנו מביעים זמן?

פשוט מאוד: אנחנו משתמשים בביטויי זמן. "אתמול", "מחר", "לפני שנה", "בעוד יומיים" ואחרים – כל אלה מביעים זמן. לכן כשיש ביטוי זמן כזה בסביבת הדיבור, נדמה לנו שהפועל הוא בזמן עבר או בזמן עתיד, אבל בעצם מה שנותן לנו את המידע של הזמן הוא ביטוי הזמן הלקסיקלי, ולא הפועל. פעלים שאין בסביבה שלהם ביטויי זמן תמיד מביעים אספקט או מודוס, ואין להם אף פעם משמעות של עבר או של עתיד.

ועוד דבר: כשאנחנו מדברים, אנחנו משתמשים בערבוביה בצורות פועל שונות. זה דבר שלא ניתן לעשות אותו, אם השפה היא שפה של זמן. בשפה של זמן, כל צורות הפועל שמתארות את אותו אירוע יהיו זהות, ויתארו את זמן האירוע.

ויש גם תוצרי לוואי למחקר…

תוך כדי מחקר, גיליתי "על הדרך" עוד כמה דברים. הנה החשובים שבהם:

צורות ציווי

כדי להביע ציווי בישראלית, משתמשים בצורות ה"עתיד". חלק מצורות הציווי זהה לצורות ה"עתיד" (למשל "תתלבשי" או "תאמינו לי"), וחלקן נגזר מצורות ה"עתיד" על ידי פעולה פשוטה של השמטת ההברה הראשונה של צורת העתיד (למשל "פְתֶחִי את הדלת" – ב- פ' רפה – או "כַּנְסוּ פנימה"). צורות כמו "לך", "בואו", "קחי", נוצרות בדיוק באותה הדרך של השמטת ההברה הראשונה של "תלך", "תבואו", "תקחי", בהתאמה. הן לא "שרידים" של צורות עתיקות שנשארו בשפה. הן פשוט תוצאה זהה של חוק אחר.

צורות סביל

אין כאלה בישראלית. ישראלים לא מייצרים בדיבור ספונטני צורות פועל סבילות. ישראלים משכילים יכולים לייצר צורות כאלה בדיבור רשמי מתוכנן או חצי-מתוכנן, אבל לא בדיבור ספונטני. מן הבניינים הסבילים יש לנו בישראלית רק צורות בינוני, והן כולן משמשות לתצורת שמות בלבד: שמות עצם או שמות תואר. אני מתייחסת אליהן כאל משקלי שם, לא כחלק ממערכת הפועל.

פעלים משורשרים

ב"פעלים משורשרים" הכוונה היא לא לצירופי פועל, אלא לשרשור של שני פעלים או יותר, כל אחד בעל נטייה עצמאית, בלי שום דבר שחוצץ ביניהם. ישראלים מייצרים בדיבור צורות כמו "יושב חושב" או "עומדת בוחרת", ויש למבנים האלה משמעויות אספקטואליות ומודאליות קבועות. הכוונה היא לא למבנים כמו "יודע לשיר" או "חשב ללכת", כי החלק השני של מבנים כאלה (צורת המקור) הוא לא בעל נטייה עצמאית, הוא קבוע. הכוונה היא גם לא למבנים כמו "עמד וניגן" או "ישב וחשב", כי אלה מכילים ו' חוצצת בין שני הפעלים, ולכן כל אחד מן הפעלים במבנה זה הוא בעל משמעות עצמאית.

שילוב של שני אלמנטים

במערכת הפועל הישראלית יש רק מבנה אחד שיכול להביע משמעות כפולה: עבר הרגלי. המבנה של היה+פועל בבינוני הוא בעל משמעות כפולה: גם זמן (עבר, שבא מתוך הפועל היה) וגם אספקט (אימפרפקטיבי, במבנה הזה תמיד הרגלי, שבא מתוך צורת הבינוני). למשל: "היא הייתה עוברת בשביל" או "הייתי הולך". אותו המבנה בדיוק, דרך אגב, משמש גם להבעת מודוס: "הייתי נוסעת, אם היה לי כרטיס". באופן מפתיע, התפקיד הכפול של המבנה הספציפי הזה נפוץ גם בהרבה שפות אחרות.

נורית דקל היא חוקרת בכירה במרכז לחקר שפה ותקשורת באוניברסיטת אמסטרדם בהולנד ובלשנית ראשית בחברת NSC – תקשורת בדיבור טבעי – המייצרת פתרונות מתקדמים לזיהוי דיבור.
וחוץ מזה היא מגדרה, שזה תמיד כיף לגלות. 

לקריאת המחקר המלא.

לעמוד הספר it's about time באמזון (אותו מחקר, משופץ ומשופצר).

 

האמרכל במרכול.

יום רביעי, 4 בינואר, 2012

מה הקשר בין אמרכל לבין מרכול?
לכאורה אין קשר:
אמרכל הוא מנהל אדמיניסטרטיבי, או בהגדרה המדויקת יותר של מילון מעות:

הממונה על תליכי העזר הבאים להבטיח את הפעולה הסדירה של עבודת היחידה, כגון ניהול ענייני העובדים, מזכירות, גזברות, משק וכד'. (בלועזית: אדמינסטרטור).

ולמה קוראים לו אמרכל? כי הוא אומר הכול. נו, ברור.

מרכול הוא סופרמרקט, כלומר סוג מתקדם מאוד של רוֹכְלוּת.
היום מרכולים הם סופרמרקטים, אבל בשנות השבעים מרכול היה פשוט שם נרדף למכולת. המורה בכיתה ד' הסבירה לנו ש-מַכֹּלֶת בא מ-מרכולת, שבא מאותו שורש – ר.כ.ל, ולא הייתה מאושרת ממני בכל העולם.

גם אמרכל לא תמיד היה מנהל אדמיניסטרטיבי בגופים גדולים (בגופים קטנים קוראים לזה מזכירה, וסליחה , ובגופים בינוניים – מנהל משא"ן). במקור זהו תפקיד בבית המקדש, ובתלמוד הירושלמי קוראים לו… מַרְכֹּל.

הו, רגע. לעצור. מה קורה פה?

נתחיל לעקוב דווקא מהסוף, כי זה הכי קל. איך מרכול הפך מתפקיד במקדש לסופרמרקט?
והתשובה: בדיוק באותה דרך שבה הפכו "רהיטים" מקורות הגג לשם כולל לדברים האלה שיש בבית, בדרך כלל לא מזיזים אותם, ואפשר לערום עליהם בגדים ו/או ניירות. ובדיוק באותו אופן שבו הפך אקדח מאבן טובה לכלי נשק, ובדיוק באותו אופן שבו הפך חשמל מ… המממ… משהו כזה מופלא, לכוח האלקטרי. הייתה מילה בעברית שכבר לא הייתה שימושית (ואפילו אם בית המקדש יקום שוב, אפשר יהיה לחזור לגרסה ב-א'), והיה מושג שהיה צריך בשבילו מילה בעברית. אמנם בהתחלה שימשה המילה מרכול כמילה נרדפת לחנות מכולת, אבל שימו לב שהיא נכנסה יותר לשימוש (אמרתי יותר! לא אמרתי הרבה) כתחליף למילה זרה.

אלט-טאב: אחד התלמידים שלי ציין בפניי השבוע שמכיוון שאפילו זה אף אילו, ואילו זה אם לוּ, אז אפילו אם זה בעצם אף אם אם אם. נראה כמו הומוגרף של קללה עסיסית. שיפט-אלט-טאב.

במקרה של אקדח, הצטרף לכך גם הדמיון לשורש שמי קיים, או במילותיו של אליעזר בן יהודה (מתוך ההגדרה במילונו): "הצעתי השם הזה בהצבי לכלי הנשק הדוחה בכח האש, וגזרתיו מן השורש קדח". אקדח הוא חלול, כלומר יש בו קֶדַח (יו, המילה הזאת עושה אותי צעירה ב-20 שנה! קדח הקנה, חרירית פרפרית). במקרה של מרכול, לא רק שהשורש ר.כ.ל מתאים מאוד, אלא שבספר יחזקאל (כד:כז) מופיעה גם המילה מַרְכֻלְתֵּךְ, שמגיעה באמת מאותו שורש, ומשמעותה "בַּשּׁוּק שלך", שזה כמו מרכול, אבל לפני 2500 שנה. בשני המקרים, לא מדובר בתשמו"ץ (תרגום שומר משמעות וצליל, מונח של גלעד צוקרמן. אני לא מאמינה שזאת הפעם הראשונה שאני כותבת בבלוג הזה את המילה הזאת!), כי א. המשמעות השתנתה לגמרי בעקבות הצליל, ו-ב. זה לא ממש תרגום.

אלט-טאב: הבחירה במילה חשמל לתיאור הכוח האלקטרי מבוססת על תרגומי מקרא קדומים, והבחירה ברהיטים – מבוססת על ההקשר שבו מופיעה המילה במקרא: קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים (שיר השירים א:יז, ברותים = ברושים)

בזאת סיימנו עם רשתות השיווק, אפשר לעבור לתלמודים.

תפקיד האמרכל בבית המקדש לא היה שונה בהרבה מתפקידיו בארגונים גדולים היום. והאטימולוגיה?
מאי אמרכל אמר רב חסדא אמר כולא (הוריות יג:א). בתרגום חופשי לעברית – רב חסדא אומר: זה שאומר – או מצווה – הכול. זאת האטימולוגיה המתבקשת, והיא כל כך מתבקשת שאחר כך גזרו לפיה את הסיומת -כָּל, המבוטאת kal כמו ב-אמרכָּל, אבל מתפרשת כקיצור של "כללי". הסיומת משמשת, למשל, בראשי התיבות מנכ"ל ו-מזכ"ל. גם במילה אמרגן יש אנלוגיה לאמרכל, אם כי כאן מדובר בתחדיש רב מקורי: כלומר מלבד אנלוגיה לאמרכל, יש כאן גם הלחם מתוחכם של אמן ו-מארגן.

הגרסה של התלמוד הירושלמי, מרכול, היא ללא א'. התלמוד הירושלמי נוטה להוריד א' תחילית, בין אם פרוסתטית – כלומר כזו שנוספה רק כדי להקל על ההגייה, ובין אם אטימולוגית – כלומר כזו שהיא חלק מהמילה. ואם מורידים את ה-א' – צריך אטימולוגיה חדשה. ואכן – בכמה מקומות בתלמוד הירושלמי מופיעה האטימולוגיה הבאה (הדוגמה היא מתוך מסכת שבת, סב:ב): תני רבי חייה, ולמה נקרא שמו מרכל? שהיה מר על הכל. שזה בעצם אותו דבר כמו קודם: הוא מטיל מרות על כולם.

כאן באמת מדובר בתשמו"ץ, כי התרגום שומר לא רק על הצליל אלא גם על המשמעות.

אלט-טאב: צוקרמן מבחין בין תשמו"ץ לבין תצלול מתושמץ. ההבדל הוא בכוונה: תשמו"ץ הוא יצירה מכוונת שמשתמשת בשורש קיים ובמילה זרה. תצלול מתושמץ זה כמו אלתר-נתיב, או נייר תועלת, כלומר קודם שאלו את המילה כמות שהיא, ואז נתנו לה אטימולוגיה בשפה השואלת (במקרה הזה – עברית). בשני המקרים לאטימולוגיה העממית יש חשיבות עצומה ביצירת מילים חדשות. במקרים רבים לא ניתן לדעת אם האטימולוגיה העממית הייתה חלק מתהליך יצירת המילה, או אטימולוגיה אד-הוק למילה שכבר נשאלה. לכן השם תשמו"ץ משמש לרוב לתיאור שני התהליכים. שיפט-אלט-טאב.

ולמה אני טוענת שזה תשמו"ץ ולא האטימולוגיה המקורית?
שאלה מצוינת. התפקיד הפרסי hamara-kara, מילולית "עושה חשבון", נשאל גם לשפות אחרות, כתיאור של תפקיד בחצר המלך. לא ברור מה בדיוק, אבל זה כנראה כלכלי. הוא מופיע לראשונה במסמך בבלי מתקופת דריוש הראשון (עלה לשלטון ב-י' בתשרי 521 לפנה"ס). האטימולוגיה הפרסית הרבה יותר פשוטה, מבוססת על מילים מוכרות בתוך מבנה סדיר, ואין צורך להסביר אותה.

נשאר רק חוב אחד קטן: המכולת. מה הצטערתי לגלות שבמקור זה בכלל לא היה קשור לרוכלות, אלא למוצרי מזון, כלומר *מַאֲכֹלֶת, כפי שאפשר להבין מההקשר כאן: וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים, מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ, וְעֶשְׂרִים כֹּר, שֶׁמֶן כָּתִית (מל"א, ה:כה). הדבר היחיד שעדיין מזין את תקוותי לשורש ר-כ-ל הוא הדגש ב-כ', כי זה דבר ש-א' עושה הרבה פחות מ-ר'.

רוצים לשמוע עוד? ביום חמישי 12.1.2012 בשעה 16:00 אני נותנת במוזיאון ארצות המקרא בירושלים את ההרצאה אשמדאי החנטריש – השפעות איראניות על לשוננו ועל תרבותנו, והאולם חייב להיות מלא. לכן גם המחיר הוא על גבול ההלצה – 20 ש"ח לנפש. בואו, הפיצו ותבוא הברכה על ראשכם. פרטים נוספים בעמוד ההרצאות הפתוחות.

(אלט-טאב: הידעתם? קישור למילה "כאן" לא עוזר בכלל לקידום בגוגל. אלט F4).

צוקרמן וגינדין מתראיינים

יום שלישי, 18 בינואר, 2011

השבוע זכיתי בכבוד להיות "הבלשן שמביאים כקונטרה לגלעד צוקרמן".
זה עמוד התוכנית, ואנחנו בחלק השני של פרק 582
המסקנה העיקרית מהראיון הזה: ממחר דיאטה.

הטעויות של היום הם החוקים של מחר

יום חמישי, 5 באוגוסט, 2010

לא, זאת לא טעות של התאמת האוגד לנשוא במקום לנושא. זאת טעות בהתאמת האוגד לנושא.

בעצם,  בבלשנות תיאורית לא מדברים על טעויות אלא על הסיבות לשינויים בשפה, או לחריגות מהנורמה. ומי קובע את הנורמה?

בעברית – האקדמיה ללשון העברית. האקדמיה השיקה את אתרה החדש, וזוהי הרשומה השנייה בפסטיבל האקדמיה של עברית וחיות אחרות. הפוסט הראשון היה על המילה אקדמיה.

אחרי הבגרות בלשון, קיבלתי שאילתא מיהודה, בזו הלשון:

אחת השאלות של כיתה י"א היתה על "מצלמות שיפעלו עשרים וארבע שעות".
אם אינני טועה, עדיין לא עדכנו את הכללים והמצלמות "תפעלנה" ולא "יפעלו".
"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

אני עניתי לו שכבר בשנות התשעים היה נורמטיבי (כלומר מותר מבחינת האקדמיה) להשתמש בצורות הזכר במקום נקבה בנוכחות ובנסתרות בעתיד. בשנות התשעים לימדתי באולפני הקיץ של האוניברסיטה העברית, וכשלימדנו הטיות פעלים, לימדנו "אתם/אתן תעשו" "הם/הן יעשו". היו לנו תלמידים שלמדו עברית מקראית, בעיקר גרמנים, וזה בלבל אותם. הם המשיכו לומר "תסבורנה" במקום "יחשבו", ואנחנו קיבלנו גם את הצורות האלה, כתבנו להם על המבחנים שזו לא שגיאה, אבל לא משתמשים בזה. רק חסר היה לנו שהם ילכו אחר כך למחנה יהודה וידברו על העגבניות בצורת נסתרות.

אבל אז בדקתי באתר האקדמיה מתי הותר השימוש הזה, ונוכחתי לדעת ש…

האקדמיה ללשון העברית: תקני לומר "הן יעשו".

ובתרגום חופשי: בלשון חכמים (עברית בתר מקראית, כלומר עברית שאחרי תקופת המקרא) השתמשו בלשון זכר עבור נוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי, וזה קרה גם כמה פעמים בתנ"ך. לכן זה מותר וקביל גם בלי שהאקדמיה תאשר את זה.

אחת הביקורות על האקדמיה ללשון העברית היא שהיא מאשרת חריגות מהנורמה (להלן: שגיאות) רק מפני שהן קיימות בשלבים קודמים של העברית, מלפני שהמציאו את הדקדוק הנורמטיבי.

לפני כשנה סערה הארץ אחרי שהעיתונות גילתה החלטה אחרת (שגם עליה ידעתי לפני למעלה מעשור), שבה התירה האקדמיה לבטא תועבות כגון ניסֵיתי, גילֵיתי, כי הצורות האלה קיימות במקרא ובלשון חכמים, וכידוע אנשים שאומרים קיוֵיתי אומרים כך בשל בקיאותם הרבה בלשונו של הנביא.

הבעיה היא שכמעט כל השגיאות האפשריות מתועדות בעברית המקראית או הבתר מקראית. לפני מספר חודשים יצאתי  בקריאה נרגשת לאקדמיה ללשון עברית להכיר ב-ת' השימוש, שהרי היא קיימת בלשונו של גיבורנו בר כוכבא.

אספתי עבורכם מקבץ חריגות תנ"כיות מהנורמה, לא מכל המקרא. רק משני הפרקים הראשונים של הספר האהוב עליי, מגילת אסתר:

א:יז: כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן: בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו–וְלֹא-בָאָה.

ב:ג וְיִקְבְּצוּ אֶת-כָּל-נַעֲרָה-בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים

ב:ו אֲשֶׁר הֶגְלָה, נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל

ב:יד וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי

ב:יז וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים

ב:כא קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ

מורי ורבי פרופ' שאול שקד הגדיר פעם שפה חדשה כ"הצטברות של הרבה שגיאות של הרבה אנשים". זה היה כששאלנו אותו איך החליטו שעד כאן פרסית אמצעית, מכאן פרסית חדשה. במעבר הזה, דרך אגב, היו כמה מאות שנים של חפיפה בין השפות. אני רוצה להתעכב כאן על המילה "הרבה". בעיניי ההחלטה להתיר את השימוש בצורות הזכר לנוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי (מצלמות שיפעלו) היא נכונה לא רק מפני שהיא מופיעה בלשון חכמים, אלא כי היא דרך המלך בלשון חכמים. אבל יותר מכך, מפני שזוהי דרך המלך בעברית המדוברת בת זמננו. הצורות "שמנה לב" "תקראנה" וכו' קיימות היום כמעט רק בלשונן של מורות לספורט ולמלאכה. לפי סקר שערכתי, גם במגזר הדתי, שם הכיתות נפרדות, רוב המורות בבתי ספר של בנות משתמשות בצורת הנוכחים ("צאו להפסקה"  ולא "צאנה להפסקה"). לעומת זאת גיליתי באותו סקר, שמורות בחוג למגדר באוניברסיטת ת"א משתמשות בצורת הנוכחות גם אם יש זכרים בכיתה.

אלט-טאב: השמועה הגורסת שהאקדמיה ללשון העברית התירה להשתמש בלשון נקבה אם הרוב הן בנות, היא אגדה אורבנית. שווה פוסט נפרד. שיפט-אלט-טאב (זה מה שהחלטנו בסוף, נכון?)

אז אפילו כטהרנית, אני מקבלת את "בואו, בנות". אבל ניקֵיתי? בחייכם.

אז מה השורה התחתונה שלי, הפעם כטַהֲרנית?

העברית לדורותיה מלאה בשגיאות (או בסטיות מהנורמה, אם לנקוט לשון תארנית). האקדמיה ללשון העברית היא הסמכות בענייני עברית נורמטיבית בת זמננו, אבל מרוב גמישות היא מפספסת את המטרה. אי אפשר להכשיר כל שרץ רק מפני שהוא קיים גם בתנ"ך או בלשון חכמים, כי רוב השרצים קיימים שם. כמו כן, אי אפשר לצפות מאיתנו (וגם אף אחד לא מצפה) שנדבר עברית תנ"כית נורמטיבית. אני לא מכירה אף אחד  שאומר "וָיֹאמֶר". וכשאני אומרת אף אחד אני מתכוונת אפילו לא סבתא שלי ואפילו אפילו לא  ידיד המשפחה ד"ר בועז שכביץ ז"ל, שהייתה לו העברית המשובחת, התקנית והגבוהה  ביותר ששמעותי מעודי. אם אנחנו לא מחייבים בנורמות שכבר אינן מקובלות היום, אנחנו גם לא צריכים להתיר את הסטיות מהנורמה רק מפני שהן קיימות. אפשר להתיר אם הן רווחות בכל שכבות הציבור היום.

ומה נעשה עם העובדה שהצורות קיוֵיתי, ניסֵיתי קיימות בלשון הדיבור של חלקים מהעם?

לזה אני עונה — אותו דבר שנעשה עם זה שחלקים גדולים מהעם אומרים שמונָה עשרה, שמונָה מאות, וכמובן עשר שקל.

הגיע הזמן שגם בעברית החדשה יהיו שפה ספרותית ושפה מדוברת, כאשר לספרותית יש חוקים נוקשים ומחייבים, ואת המדוברת רק מתארים. חוקי העברית הספרותית לא חייבים להיות בדיוק כמו אלה של העברית המקראית, הבתר מקראית או כל עברית אחרת. גם אין חובה לכתוב ספרות רק בספרותית. כתבתי כאן לפני  זמן מה על הארי פוטר בפרסית. אחד הדברים שהכי שיגעו את התלמידים שלי הוא שדמבלדור מדבר מדוברת. בעיתונים ובחדשות חייבים לכתוב ולדבר בספרותית, אבל בכל המדיה האחרים הדבר נתון לבחירת הדובר. את הספרותית גם צריך ללמד בבית הספר כמעט כשפה זרה.

אני משערת שגם כשיפרידו בין עברית חדשה ספרותית לבין המדוברת, אני, וגם רוב קוראיי היקרים, עדיין נמשיך לדבר ספרותית. אבל אני חושבת שפחות נזדעדע מכל מיני שגיאות שעושים אנשים, כי הן יוגדרו כשפה אחרת.

ומי יחליט מהם חוקי הספרותית, אילו סטיות מהנורמה קבילות ואילו ייחשבו שגיאות?

את זה אני משאירה לאקדמיה ללשון העברית. ואת החוקים אפשר לשנות על פי הנורמות שישתנו בציבור.

כי בסך הכול, הטעויות של היום הן החוקים של מחר.

הן.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני המחר). צרו קשר להזמנת הרצאה.

קווים למותה של העברית

יום שני, 8 בפברואר, 2010

תקציר מנהלים: אבולוציה של מבחני שפה לכיתה ב': המתאים פחות הוא השורד.

אמש פרסמתי פוסט עצוב עצוב עצוב על מצב העברית של מורי ישראל.

בפוסט העליתי השערות בנוגע למבחן המחפיר שהביאה הילדה הביתה (מחפיר למערכת החינוך, לא לילדה. לה יש קצת שגיאות, אבל איך אפשר לצפות שלא יהיו אם זאת רמת החינוך). ואז – – –

חיפשתי ברשת ומצאתי!

אני מרגישה גאה כמדען שהשערתו אוששה. בבלשנות זה לא קורה הרבה, שמוצאים ממצאים חדשים שמאששים תיאוריה. בפעם האחרונה, לדעתי, זה קרה עם חיתית (על זה – בפוסט על עיצורים גרוניים בהודו אירופית).

מצד שני, זאת גאווה מהולה בעצב עמוק, אולי כמו של רופא שמאבחן מחלה נדירה, חמקמקה וחשוכת מרפא.

ההשערות מהפוסט העצבני על המבחן של ענתי, אומתו על ידי האתר הנורא הזה: קוראים לו קישורן – קישורים לחומרי למידה. הוא שייך להסתדרות המורים בישראל.

האתר – כשמו כן הוא. כל מורה יכולה להעלות בו מבחנים וחומרי למידה שלה, לשימושן הבלתי-מושכל של המורות האחרות, שלא טורחות לקרוא ולבדוק (אבל לפעמים כן משנות משהו כדי שיהיה עוד יותר עילג). או אולי פשוט אין להן הכלים לקרוא ולבדוק.

הקבצים בקישורן הם בפורמט זיפ, שדורש התעסקות מיותרת. לכן העליתי את הקבצים גם כאן. אם יש כאן הפרת זכויות יוצרים, העירו לי ואוריד אותם. במחשב שלי הם נשארים לדראון עולם, למקרה הבלתי סביר שיורידו אותם גם מקישורן.

חשדתי שהמילים "חיצוני" ו-"פנימי" נוספו מאוחר יותר, ואמרתי גם שלא הגיוני לבקש לסדר מילים שמתחילות באותיות שונות לפי א"ב פנימי.

אז הנה שני המבחנים שההכלאה ביניהם הולידה את המוטציה החדשה שענתי הייתה צריכה להתמודד איתה:

במבחן הראשון של נטע וליבנת (אני מכבדת את הדרך שבה כל אדם מאיית את שמו), שאינו מנוקד, אכן מבקשים לסדר כל קבוצת מילים לפי סדר הא"ב. זה הגיוני.

במבחן של שלי, יש שתי קבוצות מילים: אחת – אותה קבוצה של נטע וליבנת, לסידור לפי א"ב חיצוני, ועוד קבוצה, של מילים שכולן מתחילות ב-מ, לסידור לפי א"ב פנימי. זה יותר הגיוני (יש שגיאות ניקוד מעטות, אין לי כוח עכשיו. בסך הכול מבחן סביר).

האב הקדמון של המבחן של ענתי הוא המבחן השני של נטע, בלי ליבנת. המבחן כבר מנוקד, עם כל השגיאות שהיו במבחן של ענתי, ונוספו המילים "חיצוני" ו"פנימי", בלי ניקוד ובלי יידוע, ובלי היגיון במקרה של א"ב פנימי.

במבחן החוזר של נטע, המילים "פנימי" ו"חיצוני" כן מנוקדות, אבל עדיין לא מיודעות. וסידור הא"ב הפנימי הוא עדיין למילים שמתחילות באותיות שונות. שגיאת הניקוד הזוכה הפעם היא ללא ספק

נָח סִדֵּר אֶת הַחַיּוֹת לְפִי סַדֵּר הא"ב.

המשפט עם הַמְּכַנֵּס לא נמצא באתר הזה. לא יודעת אם הוא מקורי של המורה של ענתי או שהוא סתם ממקור אחר.

בקובץ מבדק מסכם בנושא מילון, שמיועד לכיתה ג', הבקשה לסדר לפי סדר פנימי היא אכן של מילים שמתחילות באותה אות. חוץ מ"היגידים" במקום "היגדים" ועוד משפט אחד, אין שם דברים מזעזעים במיוחד. אבל המשפט האחד הזה ממש גורם לי לרצות להשליך את עצמי אל הירקון בייאוש:

גיל הבטיחה  לרון שתתקשר אליה כשתגיעה הבייתה.

הפעם אני רצינית לשם שינוי.

זוהי בושה, חרפה, כלימה ואף פדיחה לעם שזאת הרמה של מוריו, ושזה האתר שממנו הם מורידים את המבחנים שלהם. ולמי שחושב שהמורים האלה יכולים ללמד את התלמידים עברית. אני לא מדברת על נטע, ולא על אתי, ולא על ליבנת ולא על המורה של ענתי. זאת מערכת החינוך בישראל.

פרופ' גלעד צוקרמן, אין לך מה לדאוג. הילדים שלנו לא ילמדו עברית בבית הספר. אין להם ממי.

מר גדעון סער, צור קשר. יש לי רעיונות.

"עברית וחיות אחרות" מעניק תעודות עניות.

יום ראשון, 7 בפברואר, 2010

תקציר מנהלים: מורי היסודי לא יודעים עברית

לפני כחודש, אישר שר החינוך גדעון סער את תוכנית "מילה ברגע": מורי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים יפתחו כל יום לימודים בשיחה של חמש דקות על שיבוש לשוני נפוץ בעברית (במגזר היהודי) או בערבית (במגזר הערבי).

אני לא יודעת איך הערבית של מורי המגזר הערבי, אבל בקשר לתוכנית למגזר היהודי, יש לי רק מילה אחת לומר: פחחחחח.

וכי מי ילמד את ילדינו עברית?

בתי ענתי, בת שבע וחצי ודור חמישי לבלשניות, חזרה מבית הספר עם "מבדק מסכם – המילון". היום אין מבחנים. זה מלחיץ את הנוער. אז עושים להם מבדקים.

פעם לא הייתי עוברת על מבחנים שלהם. רואה את המאה, משבחת ושמה במִחזוּר. מאז שגיליתי שיש שגיאות שהמורים מתעלמים מהן מהם, התחלתי לעבור על מבחנים שלהם בעיון ולתקן בעצמי. גם כמורה וגם כאמא, בעיניי מבחן הוא לא בשביל הציון, אלא הזדמנות לתלמיד ללמוד ולבדוק מה הוא יודע. אם המורים שוגים בבדיקה – האמא צריכה ללמד.

במבחן הזה ענתי לא קיבלה 100 אלא רק כמעט טוב מאוד. תמוה מאוד לבלשנית וילדה מחוננת. אז בדקתי את המבחן בעיון רב יותר, וחשכו עיניי.

כמובן שידעתי עוד מהשנה שעברה שלמורה יש שגיאות בעברית. במייל שהיא שלחה לנו היא כתבה "לגהץ את המעויין על משטח ישר בלי כפלים". מילא מעויין במקום מעוין. אנחנו לא יכולים לצפות מהמורים של ילדינו לדעת את כללי הכתיב חסר הניקוד. אבל כפלים?!!

והבעיה היא לא נקודתית רק של המורה הזאת. כשעומר אמר למורה שלו שאין דבר כזה שמונָה עשרה, היא אמרה "יש, בזכר". ובתחילת השנה קיבלנו הזמנה מהנהלת בית הספר להרצאה שיש לה שם הומופוני נאה, אבל האיות שלה היה "מאלף ועד תף", יעני נישט אהין (טף) נישט אהער (תו, ת"ו, תיו או תי"ו).

אבל המבחן הזה עובר כל גבול. בסוף הפוסט יש תמונה שלו בגודל טבעי, שתוכלו לראות את הזוועה במו עיניכם. לא נגעתי חוץ ממחיקת שם המורה וסימון חיצים.

דרך אגב, זו לא רק המורה של הבת שלי. המורה הזאת סתם איתרע מזלה ללמד בת של בלשנית טַהֲרנית ודיקדוקטטורית ועצבנית. על המבחן כתוב "כיתות ב'", מה שהעלה בי חשד שגם הכיתות האחרות קיבלו את המבחן הזה. אחר כך התברר שזה הרבה יותר חמור.

המורים של היום לא יודעים לנקד, וזה ידוע. מאז שעומר היה בכיתה א' אני מתחרפנת מהטקסטים המנוקדים שנותנים להם. בכיתה א' המורה הייתה שולחת לי את כל הטקסטים במייל לפני הפצה, שאנקד. החל מכיתה ב' שלו, עברנו לבית ספר חדש ואני כבר לא מנקדת. בהתחלה הצעתי ואמרו לי שאי אפשר כי ככה מורידים את זה מהאינטרנט והקבצים שלהם ויזואליים או משהו כזה. או שזה מצולם מקדמת דנא ואין אפשרות לשנות.

החשד הראשוני שלי היה שהמורה הורידה את נוסח המבחן, העילג כשלעצמו, מהאינטרנט, שם הוא היה מנוקד בתוכנה אוטומטית. אחר כך היא עשתה את השינויים שלה, בלי לנקד ובלי לבדוק שזה יוצא עברית. זה מסביר כמה מילים לא מנוקדות (נוספו אחרי שהורידו את נוסח המבחן מהאינטרנט) ושגיאות תחביר גסות כמו אי התאמה ביידוע בהוראה סדר את הרשימה על פי סדר הא"ב חיצוני/ על פי סדר הא"ב פנימי. וגם כמה שגיאות ניקוד משעשעות או מזעזעות (תלוי אם אתם ההורים או סתם צופים מהצד) של הומוגרפים, כמו בַּעֲלִי-חַיִּים במקום בַּעֲלֵי בסעיף ב1 (כמו על הסבונים של פנינה רוזנבלום), מָחַק (פועל) במקום מַחַק (שם עצם) בסעיף ב2, הֶעְתֵּק (שם עצם: עותק) במקום הַעְתֵּק (ציווי של "להעתיק) בסעיפים ב3 ו-ג, פְּרוּשִׂים במקום פֵּרוּשִׁים, לְמִלָּה במקום לַמִּלָּה, פעמיים בסעיף ג (שוב יוצר אי התאמה ביידוע), ו-הַמְּכַנֵּס במקום הַמִּכְנָס, שעוד נגיע אליו בשיא העצבים.

וחוץ מזה, גם התוכנה לא יודעת ממש לנקד, אחרת איך אפשר להסביר את הדגש ב-הָאוֹתִּיוֹת, את המקום הלא נכון של הדגש ב-עכְּבָר, ואת הקמץ ב-חָפֵּשׂ ?

נניח לניקוד. ענתי כבר הסבירה לי שמתעלמים ממנו כדי להבין מה כתוב.

נעבור למבחן ולבדיקתו.

הילדים לומדים היום לסדר מילים לפי א"ב חיצוני (האות הראשונה במילה) ו-א"ב פנימי (האות השנייה והלאה). בסעיף ב' ברור למדיי שהמילים "פנימי" ו"חיצוני" נוספו מאוחר יותר, כי הן לא מנוקדות, ובלי להסתכל מה כתוב קודם. אחרת היו מוסיפים להן יידוע. אבל מה הטעם בכלל בלסדר מילים לפי א"ב פנימי אם לא כולן מתחילות באותה אות?

(דרך אגב, גם בספר הלימוד, כשלומדים א"ב חיצוני ופנימי, יש כתב חידה עם מפה שכל שמות הרחובות בה מתחילים ב-ה' היידוע, חוץ מ"הדרים". ענתי התעקשה שזה שונה מהרחובות האחרים, כי זה באמת שונה, ולכן לא הגיעה לתוצאה שמחברי הספר התכוונו אליה. חכמה מדיי הילדה שלי).

בכל אופן, סידור לפי א"ב פנימי זו הייתה ההוראה, וזה מה שהבת שלי עשתה. חוץ מ-ספר ו-עפרון, שהיו אמורות להיות הפוך, הכול שם מסודר לפי האות השנייה והלאה.

כנראה שהמבחן שהורידו מהאינטרנט בא גם עם פתב"ס (פתרון בית-ספר, כזה שלא צריך לחשוב כשבודקים אלא רק להשוות לפתרון), ושהשאלה המקורית הייתה בשני המקרים לסדר את המילים לפי סדר הא"ב. אחרת איך אתם מסבירים את זה שענתי קיבלה X אחד גדול על כל הסידור שלה, שחוץ מ"עפרון" ו"ספר" היה נכון (טיפשי, אבל לפי ההוראות)?

בסעיף ג' צריך להעתיק את הפירוש הנכון לפי ההקשר.

ב-ג2 ענתי העתיקה את התשובה הנכונה בשגיאות והמורה לא תיקנה לה.

שוין.

לא צריך לפגוע בנפשה הרכה של הילדה ולתקן לה שגיאות כתיב במבחנים שקשורים לשפה.

ב-ג1, היא העתיקה את התשובה הלא נכונה. יש שלושה פירושים ל"קצר": קָצַר מלשון קציר, קָצַר כפועל (היה קצר, כמו קצרה ידה של מערכת החינוך בישראל), ו-קָצָר ההיפך מארוך. מה שענתי העתיקה הוא ההגדרה של הפועל קצר. אמנם הפעם המילה קצר הייתה מנוקדת נכון, כמו שם תואר, אבל הם הרי מתעלמים מהניקוד.

אבל הדבר המזעזע ביותר הוא המשפט ב-ג1.

המכנס החדש שלי קצר.

מילא שזה מנוקד מְכַנֵּס. הכוונה הייתה למִכְנָס.

מִכְנָס?????!!!!!

בעברית תקנית אומרים מכנסיים. מכנס זה בערסית!!

במבחן שקשור לשפה, מלמדים את הילדים שלנו עילגית במקום עברית.

תעודת עניות למערכת החינוך, כבר אמרתי?

נ.ב. ענתי התלוננה השבוע שכבר כמה שבועות אין להם שיעורי שפה. אני צריכה לברר כמה זמן באמת לא היו שיעורי שפה, כי אולי זה רק עיוות בתפיסת הזמן של הילדה שלי, שאמא שלה הכניסה לה לראש ששפה זה חשוב. המנהלת אומרת שלא יכול להיות. אני צריכה לברר.

נ.ג. השערתי הוכחה: אזלת היד (ביטוי ששווה פוסט בפני עצמו) היא של כל מערכת החינוך. זאת לא רק המורה של ענתי. אבל הפוסט יצא ארוך ולכן על כך בפוסט נפרד. מחר.

היום באותיות הנטויות אני רק מבקשת מכם להעתיק ולהדביק את הפוסט הזה ו/או את זה של מחר בבלוגים שלכם. חייבים להעלות את הזוועה הזאת לתודעה. הפוסט של מחר מראה שזה בכל מערכת החינוך ולא רק בכיתה אחת מסוימת.

Sad Sad SadSad sad sad sad

מורפולוגיה ישראלית / גלעד צוקרמן

יום שני, 25 בינואר, 2010

גלעד צוקרמן עונה לרוביק רוזנטל, המשך הדיון מכנס דורבנות. סוגריים מרובעים – שלי, פירושי מילים בלבד (אם יש מילים קשות שלא פירשתי – כתבו לי). את התגובות אכתוב בפוסט נפרד או בתגובות (תלוי כמה ארוך זה ייצא)

חלק ב. אין תקציר מנהלים.

גם המורפולוגיה הישראלית שונה מהמורפולוגיה העברית.
מאות הדוגמאות שאני מביא אינן "בעיקר מן התחביר" אלא גם מכל שאר מרכיבי השפה, למשל פונטיקה, פונולוגיה, סמנטיקה, פרגמטיקה, שיח, אוצר המילים והביטויים ומורפולוגיה.
"צירופי סמיכות בעברית הפוכים בסדרם מצירופי סמיכות אירופיים (גן ילדים ולא ילדים-גן), על פי המודל הקדום" לא מחזיק מים במקרה של "אחלה מאמר", חרא סרט", "מותק של ילד", "יוסי קינוחים" או "רותי תרגומים".
מכיוון שקצרה היריעה מלהכיל, אפרט מספר תופעות מני עשרות דווקא מתחום המורפולוגיה, שהוא לכאורה עברי לחלוטין: (1) אנליטיות הישראלית, סמיכות ושייכות [אנליטיוּת זה כשמשתמשים במילים נפרדות במקום בצורנים. יש הדגמות בהמשך] ו-(2) מבנה פרוזודי [כלומר דפוסי הטעמה ואינטונציה], פרודוקטיביות הבניינים [כלומר שעדיין נוצרים בהם פעלים חדשים] ומעמד השורש. תופעות אלה מראות את השיטתיות בהשפעה האירופית על הישראלית. אפילו במורפולוגיה, שהיא מרכיב שפה חשוב ביותר, ניכרות היידיש ואירופית ממוצעת סטנדרטית, קל וחומר בפונטיקה, בפונולוגיה ובתחביר.

אנליטיות הישראלית, סמיכות ושייכות

בעוד שהעברית היתה סינתטית [משתמשת בצורנים], הישראלית הרבה יותר אנליטית [משתמשת במילים נפרדות], הן בשמות והן בפעלים. מלכה מוצ'ניק (2004) מראה שהישראלית הספרותית מעדיפה מבנים דקדוקיים אנליטיים. אליבא דידי, האנליטיות שבספרות הישראלית נובעת מזו של הלשון הישראלית (המדוברת), שמלכתחילה – עקב התרומה האירופית – היתה הרבה יותר אנליטית מהעברית. במילים אחרות, לא מדובר באנליטיציזציה פנימית של העברית מרובת השנים, אלא באנליטיות אבּ איניטיוֹ – מלכתחילה – של הישראלית, שהינה שפה חדשה בת מאה ועשרים שנה. מה אומרים ליהודי ביום הולדתו ה-120? Have a nice day.

הביטו, למשל, על הסמיכות, תופעה שמית נפוצה. בניגוד לעברית, סמיכות המציינת שייכות איננה פרודוקטיבית בישראלית. השוו את אֵם הילד העברית ל-האמא של הילד הישראלית. האנליטיות הישראלית ניכרת גם בשייכות שאינה סמיכות. הישראלית מעדיפה את מבנה השייכות האנליטי היידי והאירופי, כמו ב- my grandfather, על מבנה סינתטי. כך, בעוד שבעברית נהוג היה לאמר סבי, הרי שבישראלית אומרים סבא שלי.

אך האנליטיות הישראלית ניכרת לא רק בצירופים שמניים. יש הרבה מבנים פריפרסטיים [מורכבים, כלומר שיש בהם מספר מילים] של צירופים פועליים. הביטו על שם צעקה (לעומת צעק), נתן מבט ו-העיף מבט (לעומת הביט). הן הרצון לבטא פעולה מהירה והן המבנה המורפולוגי האנליטי מקורן ביידיש ובאירופית ממוצעת סטנדרטית – ראו, למשל, את הצירופים היידיים gebn a kuk "לתת מבט", ton a kuk "לעשות מבט" ו-khapn a kuk "לתפוס מבט". אל נא תחשבו כי המבנים הישראליים הם רק תרגומי בבואה אד הוקיים. המערכת הישראלית היא פרודוקטיבית ולעיתים קרובות צירוף פועלי אנליטי ספציפי בישראלית לא קיים ביידיש – למשל הרביץ מהירות, הרביץ ארוחה.

'מבנה פְּרוֹזוֹדִי', פרודוקטיביות הבניינים ומעמד השורש

ההשפעה האירופית ניכרת למדיי אפילו בצורות הפועל הלא-פריפראסטיות של הישראלית. ננסה להתאים את transfer, אותו אני מכנה "גזע הפועל", לתבנית של בניין פָּעַל: אתמול הוא טְרָנספַר, היום הוא טְרוֹנספֵר. עד כה, הכול כשורה, 'המבנה הפְּרוֹזוֹדִי' נשמר: רצף העיצורים של הגזע transfer נשמר; שינוי התנועות אינו חשוב, מה שחשוב הוא מיקומן! אבל מה קורה בעתיד? לפי גרם-גורם-יגרום, הרי ש-הוא *יִטְרְנְסְפוֹר. מתעוררות כאן שתי בעיות:

(א) ראשית, רצף העיצורים טרנספ במילה יִטְרְנְסְפוֹר הוא בלתי אפשרי כי הוא מפר את הכללת רצף הצליליות (Sonority Sequencing Generalization), שבישראלית אוסרת צליליות עולה מ-שיא (peak) ההברה לשוליים (margins) שלה (בשפות אחרות צליליות עולה מהשיא לשוליים היא הכרחית). במילים אחרות, ב-Vtr.nsfV, ה-r יותר צלילית מה-t, וה-n יותר צלילית מה-s ומה-f [וכך יוצא שלקראת התנועה – שהיא פסגת ההברה, הסונוריות בין העיצורים דווקא יורדת]

(ב) אך גם אם *יִטְרְנְסְפוֹר היה אפשרי, יש להניח שעדיין בניין פיעל לא היה נבחר לארח ולשבץ את הגזע transfer מכיוון שחוסר התנועה בין ה-r ל-n הורס את המבנה הפְּרוֹזוֹדִי של transfer. זוהי הסיבה לכך שהגזע klik (ראו אנגלית click) משובץ בבניין הפעיל (למעשה: hi⌂(⌂⌂)⌂í⌂) ולא בבניין פיעל (למעשה σiσe, או(⌂)(⌂)⌂i(⌂)(⌂)⌂é⌂(⌂)) או בבניין פעל. בניגוד ל-*קילק ול-*קלק, הצורה הקליק היא היחידה שמשמרת את צרור העיצורים kl.

מסקנה חשובה אחת היא ששיקולים פונולוגיים מבטלים שיקוליים סמנטיים: למרות ש-הפעיל הוא היסטורית של בניין גרימה (causative), הישראלית משתמשת בו – מסיבות פונולוגיות גרידא – לשיבוץ הגזעים shvits ו-klik למשל וליצירת הפועל העומד השוויץ והפועל האמביטרנזיטיווי (בדרך-כלל עומד) הקליק [אמביטרנזיטיוויפועל שיכול להיות גם עומד וגם יוצא]. ואלה רק שתי דוגמאות מני עשרות. אין מדובר כאן על התפתחות סמנטית פנימית!

השלכה חשובה אחרת היא שלמרות שהישראלית עדיין משתמשת בבניינים עבריים, הפרודוקטיביות שלהם נקבעת על-ידי היידיש ושפות אירופיות אחרות השופעות מילים שהפכו חלק בִּלְתִין (בלתי-נפרד \ built-in) אל הישראלית והן מקורם של גזעים רבים בתוך הישראלית. בעוד שבעברית הבניין הפרודוקטיבי ביותר היה פָּעַל, בישראלית הרי הוא פִּיעֵל. אך פרודוקטיביותו של פיעל איננה ניכרת רק בפעלים הגזורים משמות שיש התופסים אותם כזרים כמו במקרה של לשנורר, לטרנפר ולחרופּ. ראו, למשל, לסמרטט, לקודד, לסבן ו-לאותת.

מסקנה קריטית היא שחשיבות השורש השמי בישראלית איננה גבוהה כפי שהיא בעברית. כמו אותי בת-אל (1994) ובניגוד לרוב הלשונאים, אינני מאמין של-שנורר יש שורש. למגנט לא גזור מ-מגנ"ט אלא מהגזע magnet, שהוא במקורו אינטרנציונליזם (מילה בינלאומית). בהשוואה לנטיית הפעלים השמית המסורתית של שורשים עיצוריים, המערכת המוצגת כאן – עם זוגות מזעריים כמו לפקס (focus) ו-לפקסס (fax) –  דומה יותר ל-Ablaut ההודו-אירופי כבגרמנית spr□ch "לדבר" (ראו spricht-sprechen-sprach-gesprochen-Spruch) וכבאנגלית s□ng (sing-sang-song-sung) "לשיר". יוצא שלמרות שעל פניו, הישראלית משתמשת ברכיבים שמיים (בניינים), הרי שהשימוש בהם עונה על צרכים אירופיים. ההסוואה מושלמת!

ישראלי, דבּר ישראלית!

פוסט דוק ארגו פרופר דוק / פרופסור גלעד צוקרמן

יום שבת, 23 בינואר, 2010

פרופ' גלעד צוקרמן עונה להשגות שלי ושל רוביק רוזנטל על ספרו ישראלית שפה יפה ועל הרצאתו "שמע ישראל או צ'מע ישראלית?" בכנס דורבנות ב-14.1.2010. אני לא מגיבה בגוף הפוסט, אבל אם יש מושגים קשים אני מפרשת אותם בסוגריים מרובעים.

חלק א

נהניתי מאוד מהרצאתך ההומונימית והאננטיוסמית, תמר, למשל מן המשותף בין זונה לנווט (שניהם עובדים IMAPOT). כפי שנאמר, לא מאיימים על זונה בז', וגם לא ב-SEMEN או ב-SEAMEN [אֶנַנְטְיוֹסֶמְיָה היא מושג שטבע גלעד צוקרמן (2003) לתאר מצב שבו למילה יש שתי משמעויות: משמעות מסוימת והיפוכה. כמו קֶלֶס בעברית].

אליבא דידי, (1) ה"טעויות" של היום הן הדקדוק של מחר, ו-(2) הדקדוק של היום הוא ה"טעויות" של אתמול.

הנקודה היא שאין מדובר על "טעויות" או "שיבושים" אלא על התפתחות לשונית טבעית, שעל אוהבי שפה להעלותה על נס. יתר-על-כן, במקרה הייחודי של השפה הישראלית, האלט-ניי-לאנג, או ה-על-תנאי לאנג (על תנאי שנכיר במורכבותה הגנטית), רוב ה"טעויות", לא רק שהן לא טעויות אלא הן גם לא התפתחות לשונית. הן פשוט תוצאה של היווצרות שפה חדשה, היונקת מלכתחילה לא רק מן העברית אלא גם מן היידיש ושפות רבות אחרות. לפיכך, "שלוש-עשרה ילדים" אינם תוצאה של התפתחות הישראלית אלא של היווצרותה ההיברידית של הישראלית.

אם אליעזר בן-יהודה היה שומע אותנו מדברים, הוא היה חוזר לקברו. אם ישעיהו היה שומע את בן-יהודה, הוא היה תוקע בעצמו כדור בראש, אם הוא היה בכלל מבין שבן-יהודה מנסה לדבר עברית.

כפי שהזכרתי בהרצאתי, אחת משלוש המטרות של התרביץ [אקדמיה] ללשון העברית הייתה ונותרה "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה". אבל נשאלת השאלה: האם אין זה אלא אוקסימורון (ניבגוּד, ניב ניגודים, דבר והיפוכו)? אם אנחנו רוצים ששפה תתפתח לפי טבעה, מדוע לכוון אותה?

הפְּסיקוֹפּתיות הטהרנית והאמונה בטרנספר אכזרי של לכאורה "טעויות לשון" משותפת לאנשי ציבור מכל הקשת הפוליטית. לְשׁוֹנָאִים הארד קור כמו חיים יבין ויוסי שריד מתלוננים כי הישראלים שוחטים או אונסים את שפתם בדיבור עצלני של "עברית משובשת". אבל בדיוק כפי ש"הארטישוק הירושלמי" איננו ארטישוק ואיננו ירושלמי (גם אם יש מסעדות בירושלים המתגאות בו), כך השפה שהם מכנים "עברית משובשת" איננה עברית ואיננה משובשת. היא ישראלית דקדוקית!

ישראלים רבים אומרים "בכּיתה ב'" (עם דגש בכ') במקום ההיגוי הטהרני, שאבד עליו הכלח, "בכיתה ב'" (עם כ' רפה); "מְכִּירה" ולא "מַכִּירה" (עם פתח); "הֵפְקדתי" ולא "הִפְקדתי" (עם חיריק), "ברי-מזל" ולא "בני-מזל", וכו'. המוכרים – וגם הקונים, יש להודות – בשוקי הארץ יגידו "עשר שקל" ולא "עשרה שקלים", "יש לי את האבטיחים הכי טובים בשוק" ולא "יש לי האבטיחים הטובים ביותר בשוק", וכן הלאה.

ברם, האמת היא שהדובר הילידי, מי שדובר את השפה הישראלית כשפת-אם, לא טועה! הוא מדבר את לשונו באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק המצויים במוחו. בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא "הַבִּיטוּס"(habitus) – מוסכמה חברתית, לפי הסוציולוג פְּייר בּוּרְדְייה – שפת-האם המדוברת איננה נלמדת, אלא נרכשת באופן אוטומטי, בלי מאמץ. באנגליה כל דפ"ר בן 12 מדבר אנגלית פֵּרְפֵקְט! זאת בניגוד גמור לטענתו הנערצת והשגויה של זאב בן-חיים, "את לשונו, לשון דיבורו, קונה אדם בעמל וביגעה של שנים, ביגעה מתמדת כל ימי חייו" ("לשון עתיקה במציאות חדשה", לשוננו לעם, האקדמיה ללשון עברית, 1953).

למעשה, משרד החינוך והמורים ללשון מנסים לכפות דקדוק עברי על הישראלית, שפה היברידית (מרובת מקורות) ולא רק מרובדת (מרובת משלבים). הם מתעלמים בעליל מן העובדה שלדיבור הישראלי היפהפה יש דקדוק, היגיון פנימי, משל עצמו, השונה מאוד מזה של הלשון העברית היפה והקדומה.

הבעייה היא שכפיית תקן עברי עלולה לגרום למה שאני מכנה "סכיזופרניה דקדוקית". למשל, אצל דוברי ישראלית רבים "שלושה-עשר ילדים" נוגד את הדקדוק שבמוחם. אחרי הכל, ברוב השפות שהתמזגו ויצרו את הישראלית – ובניגוד לעברית – אין קִיטוּב מִגְדַרִי ("מִגְדַר" הוא מין לשוני, למשל זכר או נקבה) מוזר שכזה המצרף שם-מספר נקבי (שלושה, עם ה' בסוף, הוא ממין נקבה!!!) לשם-עצם זכרי (ילדים). בדקדוק הישראלי המערכת שונה ופשוטה יותר, והקיטוב המגדרי מתבטל: ישראלים רבים אומרים גם "עשר בנות" וגם "עשר בנים". למעשה, רוב הישראלים לא פועלים לפי חוקי התרביץ ללשון העברית לגבי שם המספר.

יוצא שבאופן אבסורדי, המורים ללשון בעצם מכריחים את הישראלים לדבר כנגד הדקדוק שלהם, והתוצאה היא מצב כאוטי, לא עקבי (לפי התרביץ: עקיב), שבו "עשר שקל" מתקיים לצד "שלושת הדודות" (בניגוד ל"עשרה שקלים" ו"שלוש הדודות" ה"תקניים" לכאורה). רוב הדוברים הילידיים אומרים "שלוש עשרה אלף" ואין שום סיבה רצינית לחשוב ש"שלושה עשר אלף" נכון יותר.

אם משרד החינוך מעוניין בכנות שהתלמידים יגְדלו להיות אנשים חושבים ומשכנעים, בעלי כושר ביטוי מרשים ויכולת חשיבה מקורית, יש לעודד אותם להימנע מבינוניות ומרדידות מחשבתית ולנטוע בתלמידים סקרנות למילים ולביטויים ואהבת הלשון, כיצד לקרוא עיתונים באופן ביקורתי ואיך לזהות בנקל קלישאות ומניפולציות לקסיקליות אצל פוליטיקאים משופשפים. מוטב שהמורים יקדישו את זמנם להוראת לוגיקה, רטוריקה, סמנטיקה (חקר המשמעות) ואפיסטמולוגיה (חקר הידע). על התלמידים לשפר את החשיבה האנליטית שלהם, את יכולות ההסקה והקישור בין תחומים שונים, וכן את יכולות הארגון, המיון ושליפת המידע.

בבתי הספר התיכוניים, יש להעדיף הוראת בלשנות תארנית על לשונאות טהרנית. למשל, כדאי ללמד את התלמידים מהי בעצם שפה: אנסמבל ערטילאי של אידיולקטים (אידיולקט הוא שפה של אדם ספציפי), סוציולקטים (שפה של שכבה חברתית מסוימת), דיאלקטים (לפי איזור), אֵתְנוֹלֵקְטים (לפי מוצא אתני או עדה), אֵטוֹלֵקְטִים (לפי גיל) וכיו"ב. כל פעם שאנחנו מדברים על "שפה" אנחנו למעשה מבצעים הכללה. הלשון איננה ישות קיימת ואיננה דומה לאורגניזם אלא למין (species).

כדאי ללמד את התיכוניסטים כיצד – חרף ריבוי האידיולקטים – אנשים מתקשרים זה עם זה – על ידי אקומודציה, מו"מ לשוני. אל לנו לדאוג לדוברי הישראלית. אמנם אין הם מבינים את התנ"ך, אך זה את זה הם מבינים היטב!

ספרו האחרון של פרופ' גלעד צוקרמן, "ישראלית שפה יפה", יצא לאור בהוצאת עם עובד.

רוזנטל וצוקרמן מתפלמסים

יום ראשון, 17 בינואר, 2010

בכבוד רב ובגאווה אין קץ, מארחת "עברית וחיות אחרות" את רוביק רוזנטל, לתגובה על ההרצאה של פרופ' גלעד צוקרמן ביום ההולדת של דורבנות, ולפוסט התגובה שלי.

הכפפה של גלעד ממשיכה לאתגר ועל כך יבורך. אנחנו עוסקים איש בדרכו ביסודות ההברידיים של העברית, ולכן יש לנו נקודות מפגש לא מעטות. אבל אי ההסכמה בינינו רבה בנקודות המהותיות ביותר של הדיון.

1. על העברית החדשה יש השפעות רבות ומגוונות, אבל הבסיס המורפולוגי והלקסיקלי שלה הוא עברי-שמי. תשעים וחמישה אחוזים מאוצר המילים בעברית המדוברת, הכתובה והמשודרת לקוחים מבסיס עברי מוקדם, ישירות או באמצעות השורשים והמשקלים של השפה הקדומה. מילים לועזיות מותכות אל הצורנים העבריים, כמו המילה "הפופולריות" הכוללת צורן לועזי אחד ושלושה צורנים עבריים. משקלים שנגזרו בעברית החדשה משפות לועזיות נבלעו בקלות בשיטה השמית. תיאוריית הנתק פשוט איננה עומדת בכל מבחן עובדתי.

2. גלעד מביא בעיקר דוגמאות מן התחביר, אבל לשפה אין תחביר אחד, בוודאי לא לעברית. דווקא התחביר המקראי הסיפורי הפשוט מתאים לרוב הגילויים של העברית החדשה יותר מדפוסי תחביר אירופיים שהם מקור התחביר היידי. היידיש מתגלית בצירופי בבואה אבל הרבה פחות במשפט ישראלי יומיומי או בצירוף חופשי. צירופי סמיכות בעברית הפוכים בסדרם מצירופי סמיכות אירופיים (גן ילדים ולא ילדים-גן), על פי המודל הקדום, וזו רק הדגמה.

3. איננו מדברים תנ"כית כפי שאיננו מדברים ביאליקית ואפילו לא גששית. אנחנו מדברים בשפת דיבור טבעית כמו כל אדם או עם נורמלי, אבל אדם המבין עברית יכול להבין את התנך, את המשנה ואת רשי בקלות יחסית, ובוודאי יותר מאשר את עגנון ויזהר.

4. אין דבר כזה, עברית קלאסית. יש עברית מקראית, לשון חכמים, לשון ימהב, ולכל אחד מהם מאפיינים שונים. אין כמעט אף בלשן אחד החוקר את העברית שאינו מקבל את תיאוריית ההיתוך ואת הצלחת ההיתוך של הרבדים האלה בעברית החדשה.

5. לגבי עניין השיבושים – גם כאן יש צורך בהבהרה. רוב השיבושים לכאורה שעליהם מתריעים מתקנים למיניהם ובעיקר מורים ללשון או עורכים לשוניים או הורים קפדניים אינם חשובים. השפה יכולה לסבול תחת גג אחד את מזרון ומזרן, כדי ובכדי, לרכב ולרכוב ועוד כהנה וכהנה. הדיון המהותי בשיבושים מתמקד בשאלות דקדוקיות מרכזיות: בניינים ומשקלים, התאמה במין ובמספר וכדומה.

6. יתכן מאוד, כפי שלא רק גלעד מנבא, שההבחנה בין זכר ונקבה תיעלם מתי שהוא ויהיה מהלך שינו לשוני דרמטי. ייתכן שיום אחד יבטלו את האותיות הגרוניות, ויתאימו את האלף בית לעיצורים שבהם אנו משתמשים בפועל. שינויים כאלה קורים ואכן השפה הטבעית היא זו שמובילה אותם. אבל התהליך הזה בשפות מפותחות איננו מתקדם במעין זרימה רומנטית שבה יש דובר ילידי מדומיין ומולו מערכות קפואות של נורמות הנשמרות על ידי ממסדים תאבי כוח ויום אחד קורסות להן.  הדובר הילידי זקוק לנורמות ולדקדוק כדי להשתלב בשפת התרבות, ליצור בה ולפתח אותה. כפי שיוצרים דקדוק בהסכמה, כך משנים דקדוק בהסכמה, ורק כשהדבר באמת דרוש כי נוצר פער בלתי נסבל בין השפה הטבעית לנורמות. בעברית זה עדיין לא קורה, רחוק מזה. מה זה"דקדוק ילידי"? דקדוק הוא מערכת, והתהליכים שהדיבור הילידי יוצר אינם מערכתיים אלא מזדמנים.

7. השפות המובילות בעולם ידעו לשמור לאורך השנים על התכתבות מתמשכת בין נורמות והסכמות לבין הדינמיקה הלשונית. לשפות הפשוטות שאין להן כתב ודקדוק אין בעיה כזו, אבל זו ממש לא קהילת הלשונות שאני רוצה להשתייך אליה, והן הולכות ונעלמות. שפה היא דיבור. אבל היא לא רק דיבור. היא ספרות, תקשורת, כתיבה מדעית. אני עוסק בהרבה אהבה בשפת הדיבור ובטבעיותה, אבל ממש חרד מהאפשרות שהיא תישאר לבדה. התוצאה לא תהיה שהיא תשלוט בכיפה. התצאה תהיה הפוכה: אז היא תמות מוות סופי.

זה להפעם, ונמשיך להתווכח.
רוביק

צוקרמן!

יום שישי, 15 בינואר, 2010

תקציר מנהלים:

גלעד צוקרמן אומר שדוברים ילידיים לא עושים שגיאות, ולכן כדאי להפסיק לנסות ללמד את הנוער עברית כאילו זאת השפה שלהם.

אני אומרת שהשפה ששדוברים ילידיים עושים המון שגיאות, ורק כך שפה מתפתחת ומשתנה. ושאנחנו מדברים היא עברית אבל לא קלסית, וכדאי להפסיק לשנות את חוקי העברית כדי שתתאים לרחוב, ולהגדיר את השפה המדוברת באופן נפרד. בשורה התחתונה אנחנו מסכימים, אבל הדרך לשם שונה לחלוטין.

קודם כל מזל טוב וכובע ענק לאסף שגיא – על "אולם מלא עד מינוס מקום" אמש ביומולדת שנה לדורבנות, בערב כיפי במיוחד, או כמו שאומרים בתחום הרוח – עם אנרגיות מטורפות. אני ממש נהניתי. קהל אוהד ומפרגן, ושני בלשנים שאני אוהבת ומעריכה גם כאנשים וגם כבלשנים – רוביק רוזנטל ופרופ' גלעד צוקרמן.

בקישור ליומולדת, אני ממליצה במיוחד לקרוא את הערות לפני ואחרי הכנס בקשר להרצאה של גלעד.

גלעד התחיל את הרצאתו בציטוט מתוך כנר על הגג:

[Perchik and Hodel have announced their engagement]
Tevye: He loves her. Love, it's a new style… On the other hand, our old ways were once new, weren't they?… On the other hand, they decided without parents, without a matchmaker!… On the other hand, did Adam and Eve have a matchmaker?… Well, yes, they did. And it seems these two have the same Matchmaker!

(הציטוט באדיבות IMDB)

וזאת כדי להראות שגם בשפה שאנחנו מדברים יש הרבה "מצד שני". גם יידיש, גם עברית, גם ערבית וכו'.

אני קוראת עכשיו את ישראלית שפה יפה בפעם השנייה. זה ספר שצריך לקרוא אותו לאט. גם כדי למשוך את ההנאה כמה שיותר זמן, וגם כדי לחשוב. אם יש קוראים שלא מכירים את התיאוריה, אז בגדול מאוד: צוקרמן אומר זה לא נכון לומר ששהדוברים עושים המון שגיאות בשפה, כי דוברים ילידיים אינם טועים. השפה שאנחנו מדברים היא פשוט לא עברית, ויש לקרוא לה "ישראלית". לדבריו, כדי להבין ולחקור את השפה שלנו, חשוב יותר ללמוד יידיש מאשר אכדית, ארמית וערבית. זהו כמובן תמצות תמציתי ביותר, וכדאי לקרוא את כל הספר.

בהרצאה אתמול גלעד גם ניבא שתוך 10-15 שנים האקדמיה ללשון עברית תכיר ב"שלוש שקל", מה שגרם לי, לרוביק ולחלקים נבחרים בקהל להתכווץ בזוועה בכסאותינו. אני, לפחות, התכווצתי בזוועה כי אני חוששת שזה נכון. אני מסכימה עם גלעד בשורה התחתונה, שאנחנו לא מדברים את שפתו של דוד המלך. בצער רב אני מסכימה שצריך כבר ללמד עברית תנכ"ית כשפה זרה ולקרוא לשפה שלנו בשם אחר כלשהו, שיבטא את ההבדל בינה לבין עברית תקנית. כבר ב-BA כתבתי בעבודה באיזה קורס שאני חושבת שהאקדמיה לא צריכה להיכנע לרחוב, אלא לומר: חבר'ה, עד כאן עברית קלסית ואלה הכללים שלה. אנחנו לא נוגעים בה. מכאן עברית ישראלית, ואותה אנחנו רק מתארים, לא מטהרים (לא באמת כתבתי חבר'ה בעבודה סמינריונית).

אבל אני לא מסכימה עם חלק גדול מהטיעונים שלו בדרך.

נכון שכבלשנים אנחנו אמורים להיות תארנים (דסקרפטיביסטים) ולא טהרנים (נורמטיביסטים), אבל כאדם פרטי אני נורא טהרנית, מלמדת את הילדים שלי עברית נכונה (שלא כל החברים שלהם מבינים), ומתחלחלת כשאומרים שמונָה עשרה. אז כבלשנים אנחנו לא אמורים בכלל לדבר על שגיאות אלא על הקיים, ואם הוא חורג מהנורמה אז למה. אבל מנקודת ראות נורמטיביסטית, לומר שדוברים ילידיים אינם עושים שגיאות, זה פשוט לא נכון.

המשפט "באנגליה כל דפ"ר מדבר אנגלית פרפקט" הייתה בדיחה רווחת לפני כמה שנים, כי לפחות בדור הקודם של ישארלים, רק יחידי סגולה דיברו אנגלית טובה. אבל לא כל האנגלים מדברים אנגלית לפי חוקיה. כמי שלמדה אנגלית, פרסית, צרפתית ועברית מכמה שלבי שפה (פרסית מאחשורוש ועד אחמדינז'אד כמעט רצוף, אנגלית מודרנית ועתיקה + קצת קריאה באנגלית בינונית, צרפתית חדשה ובינונית, ועברית מכל התקופות כולל תקופת הביניים שזה שפה זרה לחלוטין), אני יכולה לומר שכל שלב של השפה שונה מקודמיו. בהרצאות שלי אני מראה שפרסית אמצעית דוברה בערך עד המאה התשיעית, ופרסית חדשה מהמאה השביעית. החפיפה קיימת מכיוון שלא קמו יום אחד ודיברו שפה זרה. מורי ורבי פרופ' שאול שקד מגדיר מעבר בין שלבי שפה "הצטברות של הרבה שגיאות של הרבה אנשים" ("שגיאות" במובן חריגות מהנורמה הקודמת).

לא סתם התיעוד הקדום ביותר של פרסית חדשה הוא פרסית יהודית קדומה באותיות עבריות (קדומה וקסומה זה נורא קרוב במקלדת, ובמקרה הזה גם בחיים). ברגע שמחליפים כתב – כבר אין צורך לשמור על צורות ישנות ארכאיות, ולכן כותבים כמו שמדברים ולא "כמו שצריך". דוגמה טובה לכך היא שאם תעבור ההצעה (המזעזעת בעיניי הטהרניות) להלעזת העברית, לא יהיה הבדל בכתיבה בין ט' ו-ת', או בין ע', א', ואולי גם ה' ובמקרים מסוימים י' (תלוי לפי איזה דיאלקט יעשו את זה. יש את אלה שבחאים לא ראו כאלה יאלומים). לכן ברגע ששונה הכתב, רואים שינוי מסיבי בשפה. בצרפתית גם יש דיבורים על שינוי הכתיב כך שיתאים לשפה המדוברת. הסיומות הצרפתיות שאינן מבוטאות, וזה יכול להגיע לשלוש אותיות (parlent = פַּרְל), נכתבות כך כי בתקופה שבה התחילו להעלות את השפה על הכתב, הן אכן בוטאו. דרך אגב, דבר דומה קורה עכשיו לשפה שלנו (אני משתדלת לא לקרוא לה בשם בינתיים) עכשיו כשעברנו למדיום אחר. אמנם הכתב אותו כתב, אבל באינטרנטית גם אנשים אינטליגנטים כותבים "גמני", "משו" ו"מישו" במקום "גם אני", "משהו" ו"מישהו" (שני האחרונים הוזכרו בהרצאה של רוביק: הלחמים כל כך קדומים שאנחנו לא חושבים עליהם ככאלה).

שפה היא יצור חי שמשתנה כל הזמן. זוהי תופעה שאי אפשר לעצור. השפות היחידות שלא משתנות הן שפות מתות.

צרפתית של היום היא לא הצרפתית הבינונית של La Chastelaine de Vergy, האנגלית של היום היא ממש לא האנגלית של Beowulf, וכשאני קוראת טקסטים בפרסית שאומרים שאנחנו מדברים היום באותה שפה של כורש ודריווש, אני מתלבטת בין להתפוצץ מצחוק לבין להתפוצץ מזעם שזה מה שמאכילים את הדוברים. הבן שלי יכול לתרגם פרק מיהושע עם קושי מועט. דובר פרסית של היום לא יכול להבין את דריווש גם אם יקראו לו את זה במבטא פרסי של יוסף שילוח (או של תלמידי אוֹר).

גם בפרסית וגם באנגלית הלכו לאיבוד המינים (בפרסית עד כדי כך שאין הבדל בין "הוא" ו"היא") והיחסות (סיומות של שם העצם לפי תפקידו במשפט – קיים באנגלית רק בכינויי הגוף: I, me, my), ומערכת הפועל פיתחה צורות מורכבות שאינן קיימות בשפה העתיקה.

אם לקחת את המשפט "דוברים ילידיים אינם טועים" במשמעות "דוברים ילידיים דוברים את שפת אמם לפי הדקדוק הנורמטיבי", הרי שלפי התיאוריה של גלעד, הפרסים לא מדברים פרסים (אבל איראנית זה משהו שונה לגמרי), הצרפתים לא מדברים צרפתית, והאנגלים לא מדברים אנגלית. בפרסית, כמו בערבית, יש הבדל גדול ורשמי בין ספרותית ומדוברת, ואת התהליכים שקורים בשפה אפשר ממש לראות בעין.

אם ניקח את המשפט במובן שדוברים ילידיים לא טועים כי שפה היא יצור חי ומשתנה, אז גם השפה שלנו היא התפתחות של העברית.

בקשר לטענה בדבר ההשפעות הגדולות של היידיש – אני לרגע לא מזלזלת בהן או טוענת שהן לא נכונות. אבל זה לא עושה את השפה שבפינו לסוג של יידיש, כשם שאנגלית אינה סוג של צרפתית ופרסית אינה סוג של ערבית (ומי שרוצה להתאבד, שיאמר לפרסי שהוא ערבי או שלשונו ערבית). בשני המקרים יש השפעות גם בתחום אוצר המילים – בפרסית מעל 50%, אבל גם תרגומי שאילה ושאילות תחביריות.

ברמת התוצאה, כפי שאמרתי, אני מסכימה עם גלעד.  עצוב, אבל רובנו כבר לא מדברים עברית.

אני מסכימה איתו גם שהיוזמה של גדעון סער שהמורים בבית הספר ילמדו חמש דקות עברית בתחילת כל יום היא טיפשית. אבל לא מאותם טעמים. גלעד אומר שלא צריך ללמד את הילדים לדבר עברית כי זו לא השפה שלהם. אני חושבת שהיא טיפשית כי אין מי שילמד. כשאחד הילדים שלי אומר למורה שלו (האינטליגנטית יותר) שאין דבר כזה שמונָה עשרה בעברית והיא אומרת לו שיש, בזכר – וכשהמורה השנייה מבקשת במייל שנגהץ את המעויין (האיות התקני: מעוין) על משטח ישר בלי כפלים, וכשהנהלת בית הספר שולחת הזמנה להרצאה "מאלף ועד תף", אני לא חושבת שיש מי שילמד את הילדים של אחרים עברית בבית הספר. אני מלמדת אותם בבית.

אחת הסיבות שאני מעדיפה שיגדירו את השפה כשפה חדשה במקום להכשיר את שגיאות הדוברים, היא הקשר הרגשי שלי אליה. ברגע שלא יקראו לזה עברית, אפשר להתחיל לתאר את השפה החדשה. בסך הכול, גם דקדוק העברית הנורמטיבית התחיל כתיאור של מה שיש בתנ"ך. או כמו שאומר טוביה החולב: "דרכינו הישנות היו פעם חדשות". בעוד כמה מאות שנים, יקום "ילד רע" חדש לבלשנות העברית (אם יקראו לה ככה) ויאמר שאין טעם ללמד את הילדים לומר "עשר שקל" כי אף אחד כבר לא מדבר ככה.

רוצים לשמוע עוד? אני נותנת הרצאות העשרה  במגוון נושאים לחברות, ארגונים ומסגרות פרטיות שמשלמות טוב (אם אנחנו כבר בענייני חדשנות). צרו קשר כאן.